"אני אמלֹך"

הרצון למלוך (ובלשון הקבלה: "רצון ומחשבת אנא אמלוך") הוא אור התהו המובהק ביותר. ברצון זה טמון כח עצום - כל בריאת העולם נובעת ממחשבת המלוכה של ה', אשר בגינה בחר 'לצאת מעצמו' ולברוא עולם עליו ימלוך (שהרי כידוע "אין מלך בלא עם"). כאשר הרצון למלוך מופיע באדם יש בו ממד תהו מסוכן: מיתת מלכי עולם התהו - שהיא שרש כל משבר בעולם - באה בעקבות התנשאותם לאמר "אני אמלֹך" (ביטוי המופיע ביחס לאדֹניה בן דוד: "ואדֹניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלֹך"). רצון אדיר ותוהי למלוך המופיע אצל מי שחסר את הכלים הראויים לממש אותו - שאין לו את היכולת לכלכל עניני עם שלם, ואין בכח כתפיו לשאת את משא האחריות - מגיע למשבר. "שבירת הכלים" היא שבירת כלי ההנהגה המועטים והמוגבלים, שאינם מסוגלים לממש את הרצון למלוכה על עם רב, עם הזקוק לאופני הנהגה רבים ומגוונים.

קבלת מלכות

ההופעה המתוקנת של הרצון למלוכה היא רצון 'שיהיה מלך' מתוך נכונות כנה לקבל את עול המלכות. זהו רצון למלוכה המוליכה ליעדים שלשמם נברא העולם (ומכוח 'אחריותה' הוא מתקיים), אך ללא יומרה לממש בעצמי מלוכה זו. בראש ובראשונה הרצון המתוקן למלוכה מופנה אל ה', ובהמשך מתבטא הוא גם בבקשת מלך ישראל אמיתי (אשר מלכותו שרשה בשפלות פנימית ובהבנה כי כל כח המלכות שבו נובע מגזרת מלך-מלכי-המלכים הקב"ה). כך מצוה התורה: "שום תשים עליך מלך", ונדרש בזהר "'שום' לעילא [בהמלכת ה'], 'תשים' לתתא [בהמלכת המלך]" - "ובקשו את הוי' אלקיהם ואת דוד מלכם".
ברצון המתוקן למלוכה אין חשש משבר וגם אין בו פריקת עול, זהו רצון אמיתי "לתקן עולם במלכות שד-י". עיקרו של רצון זה הוא להוות כלי למלכות - לקבל ככלי את אור המלך האמיתי - בעוד שהאור הנגלה ברוצה מועט, משום שאין בו דחף אישי ויומרה להנהגת העולם ולשינויו. הנכונות לקבל מלך, מותירה את האדם כעבד המוכן למילוי פקודות, ללא אחריות אישית לגורל העולם.

קבלת שליחות

בניגוד ל'ראש הגדול' (ומרובה האור) של מי שלוקח את האחריות לתיקון העולם על שכמו, מקבל המלכות המתוקן הוא בעל 'ראש קטן' (ואור מועט), החושש לקחת אחריות מפחד שמא יקלקל. וודאי שלא זוהי התכלית, ויש להבין כיצד מתממשת התכלית המשיחית של "אורות דתהו בכלים דתיקון" בעבודת האדם.
כפי שהוסבר, הרצון המתוקן חסר כח לקום ולפעול בתחושת אחריות אישית 'לתקן את העולם', ואילו רצון האדם למלוך בעצמו - מתוך תחושת האחריות וכו' - עלול להישבר בשל מוגבלות האדם והעדר הכלים המתאימים להנהיג. נראה כי השילוב הנכון של האור התוהי והכלי המתוקן מתבטא בדמות שהתפתחה באופן מיוחד בדורות האחרונים - ה"שליח".
בשליחו של הרבי-המלך מאיר הרצון לתיקון עולם כאחריות אישית המוטלת עליו ומדרבנת אותו לקום ולפעול, תוך חיפוש דרכי פעולה ותוך ענין בתוצאות, ולא רק כעבד המוכן לציית כדי לצאת ידי חובתו למלכו. יחד עם זאת, מכיר השליח בכך שכל כחותיו נובעים מהמשלח - המלך המתוקן (שהוא עצמו שלוחו של "מלך מלכי המלכים"). ההכרה בכח המשלח ובכך ש"לא עליך המלאכה לגמור" מונעת את המשבר - כאשר אין תחושת האחריות מלווה בהרגשה של מלך-יחיד, החסרון בכלים מושלם על ידי שליחים אחרים, בעלי דרכי פעולה אחרות. הרצון לתקן את העולם שורה בכלים מרובים ומתוקנים - רצון לגלות את מלכות ה', תוך הכרה שהמלכות ה'מוחלטת' איננה נחלת השליח אלא נחלת המלך האמיתי.
מובטחנו, כדברי הרבי מליובאוויטש, שהשליח בתוספת ה-י - שליח המשקיע את י כחות נפשו, תוך ענין והזדהות, בפעילות מלכותית-מנהיגותית - עתיד להביא את המשיח.