פרק ב

הקבלת הדרכים לספירות העליונות

לאחר שתוארו שני 'משולשים' חופפים של דמויות, יש להשלים את הקבלתם למבנה הספירות - לאבחן לאיזה קו משתייך כל אופי. בהפשטה ניתן לתאר כאן שלשה סוגי אנשים - טבעיים, לא-טבעיים ובעלי מודעות עצמית גבוהה - המקבילים, כפי שיוסבר, לקו ימין קו שמאל וקו האמצע. ראוי להקדים כי מהדברים המוסברים לקמן עולה כלל גדול בהבנת שלשת הקוים: בסיכום הדברים נוכל להבין את הקוים בצורה מחודשת, ולהגדיר את קו ימין כקו "טבעי", את קו שמאל כקו "לא טבעי" ו"מאומץ", ואת הקו האמצעי כקו של "מודעות".

קו ימין - טבעיות

אדם החי באופן טבעי, ה"זורם עם מה שיש" ומיואש מהאפשרות לשנות את דרכו, שייך לקו ימין - הקו של זרימה והתפשטות. התנועה של קו ימין מוגדרת כתנועה של התפשטות כמים, הזורמים ללא מאמץ ("ממקום גבוה למקום נמוך") - זהו קו של טבעיות והתנהגות זורמת. קו ימין מאופיין כקו של אהבה, ועשית דברים מתוך אהבה היא עשיה טבעית וזורמת, שהאדם מרגיש אליה שייכות אמיתית (שלא כעשיה מתוך יראה, האופיינית לקו שמאל). גם ביחס לסוגי האהבה הפרטיים - זה המיוחד לקו ימין, הוא דווקא אהבה טבעית - "אהבה כמים" (ולא "אהבה כרשפי אש", בה חורג האדם מטבעו).

טבעיות שאינה מתוקנת מובילה ליאוש - שהרי הגדרת הטבע היא המשכיות המציאות, וההכרה ש"זה מה יש". התנהגות טבעית היא התנהגות "כמו כולם" - ללא אפשרות לחרוג מטבע המציאות הנצחי. בפנימיות יותר, החק השליט בטבעיות הלא מתוקנת - שלא שואפת לשיפור והתעלות - הוא חק האנטרופיה. מתוך כך מובן מדוע דווקא לטיפוסים של קו ימין - שממבט ראשון נראה שהזרימה הטבעית שלהם מתפשטת ומשוחררת - יש תחושה שהם נמצאים במיצרים כאלו שאי אפשר להשתחרר מהם. ניסוחו של חק האנטרופיה בלשון היהדות הוא "כל הֹוֶה נפסד". הכהן המצרי - "כהן און" - הוא כהן האמונה ש"כל הוה נפסד" (דבר המתבטא בפולחן השימור וההנצחה שאפיין את מצרים, והגיע לשכלול מלא ביאוש הנוצרי מתיקון האדם, והרמז: כֹמר - הכהן הנוצרי - עולה "כל הוה נפסד"). כלומר: ההרגשה של זרימה טבעית לא מתוקנת - הרגשה של זרימה טבעית לקראת כליון, ללא אפשרות להשתחרר מזרימה זו - היא היא דת מצרים, הדת ממנה נובעים כל המיצרים המגבילים וכולאים את האדם במציאותו הנוכחית.

המציאות הנמוכה בקו הימין (הבלתי מתוקן) - היאוש של ההולך בדרך רעה מיכולת לחרוג מהדרך ולהשתנות - היא פגם במדת הנצח. הדמות המקבילה בקדושה למדת הנצח היא משה רבינו - ששמו רמוז במקרא בפסוק "מה שהיה הוא שיהיה". נצחיות זו בקדושה - המתאפיינת בחיים נצחיים (כנאמר במשה רבינו כי לא מת) - היא חבור להויה הנצחית והבלתי משתנה של הקב"ה, בו נאמר "אני הוי' לא שניתי", חיבור לנצחיות ה' שמעל למציאות החולפת והמשתנה. אמנם, בתוך המציאות התחתונה, בעולם העשיה, הנצח המתוקן הוא הכח להאבק ביאוש, לנצח את ההתדרדרות של חק האנטרופיה וליזום שינוי ותיקון. הדמות המאפיינת את המאבק והחשש מנפילה בנצח של קליפה היא רבי נחמן מברסלב (שאמר על עצמו ש'היום שלו' בספירת העמר הוא היום של "נצח שבנצח" - היום המרכזי בספירה - כרמוז בכך שנחמן עולה נצח) שמעקרי הוראותיו כי "אין שום יאוש בעולם כלל" ו"אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן".

היאוש משינוי ברמה הגבוהה יותר מקביל לספירת החסד. לכאורה, כיצד ניתן להקביל דמות קרירה ומיואשת - המקיימת מצוות רק מתוך הרגל - למדת החסד המבטאת הענקה ואהבה? מבואר בחסידות שעם כל התפשטותה ורצונה להעניק של מדת החסד, מאופינת ההענקה שלה - אף שהיא באה מתוך אהבה - בקרירות ובחולשה (ובלשון הראשונים: המים - המאפיינים את זרימת החסד - הם קרים בעצם ולחים במקרה, ודוק). הנתינה של החסד היא נתינה זורמת, נתינה מתוך הרגל, אך ללא הופעה של כח גבורה בתוך החסד אין בנתינה חמימות - היא חסרת כח להתגבר על מכשולים בהענקה, ואין בה התגברות והוספה מעבר להרגל (הוספה שהיא היא עצם "תגבורת החיות" בתוך כל קיום מתמשך).

קו שמאל - התנהגות לא-טבעית

מי שחי באופן לא-טבעי - שאינו זורם עם "מה שיש", מתקומם נגד טבעו ומנסה להתעלות ממנו, שייך לקו שמאל - קו של כיווץ והתגברות. התנועה של קו שמאל מוגדרת כתנועה של עליה, כאש המתאמצת ושואפת למעלה תוך נסיון להתעלות מהפתילה המאחיזה אותה בטבע המציאות. קו שמאל הוא קו של מאמץ, הנובע מההכרה שהמצב הטבעי איננו חיובי ויש להחלץ ממנו.

החידוש הגדול העולה מכאן הוא כי הדמויות היותר חיוביות מבין עובדי ה' משתייכות דווקא לקו שמאל. באופן פשוט הדבר נובע מכך שמדובר כאן בהתנהגות ראשונית טבעית (וכדלקמן), והרי יראת שמים - הכופה את האדם ומשנה את זרימתו הטבעית - היא היא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה", היינו שהיא הפתיחה הנכונה לעבודת ה' - הטבע הראשון המסוגל ביותר לעבודת ה' (ובלשון החסידות, זהו המצע הראשוני של היהודי, ה"פרומקייט טבעית" שלו). [בפנימיות יותר, הדמויות המשתייכות לקו שמאל מתאימות יותר להויה הכללית של עולמנו - לפי המקובלים כל ההיקף של ששת אלפי שנות קיום העולם הזה נחשב ל"שמיטת הפחד", עולם המבוסס על הדין והיראה של קו שמאל. עולם כזה הוא עולם שמתוקף הגדרתו מחייב מאמץ המזכה בעצם הקיום, ובעולם כזה גם עבודת ה' הראשונית היא עבודה של מאמץ ויראה. גם היות עם ישראל עם הנצח, נובע מכך שבטבעם הם מכירים בצורך להתאמץ בשביל להתקיים, ואינם זורמים באופן טבעי להכחדה, ודוק.]

המציאות הנמוכה בקו שמאל - מי שאינו הולך בדרך הישר, אך מתפלל לה' שיעזור לו לשוב בתשובה - שייכת לספירת ההוד. טיפוס של הוד מודה ומתוודה שאין הוא בסדר, ולא משלים עם המציאות. אמנם, מתכונות הנפש של ספירת ההוד היא פסיביות - ומשום כך אין האדם יוזם החלצות ממצבו, אלא רק מתפלל לה' שיושיעו. כלומר, מגמת העליה של קו השמאל מתבטאת בספירת ההוד רק באי-השלמה עם המציאות.

הרמה הגבוהה יותר - של ה"בינוני" ההולך בדרך ה', אך הדבר אינו טבעי בשבילו, ולכן הוא נמצא בתנועה מתמדת של הודיה ותפילה - מקבילה לספירת הגבורה. בגבורה מתבטאת אי ההשלמה עם המציאות גם ביוזמה - בכך שהאדם נמצא תמיד בתנועת הנפש של "איזה הוא גבור? הכובש את יצרו". אמנם, מצד תודעתו מכיר האדם שהדבר אינו מתאים לטבעו, ולכן הוא נמצא ביראה מתמדת (שהיא פנימיות מדת הגבורה) שמא יפול ויטה ללכת בשרירות לבו, ומתפלל לעזרת ה' שלא יפול.

קו האמצע - מודעות

קיום מלא מודעות עצמית שייך לקו האמצעי - הקו ששרשו בספירת הדעת. דעת היא היציאה מתחום המח המופשט - העיון המתמקד בנושא, הנעשה בספירות החכמה והבינה - ומעביר את הדברים להתיחסות אל ה"אני", מה שמכריח מודעות עצמית. כך גם מוצאים כי עץ הדעת הוא שהעניק לבני האדם את המודעות העצמית. הטבע הראשוני (הפגום) של הקו האמצעי הוא מודעות עצמית מופרזת.

ברובד הנמוך יותר - אצל זה המשתבח במעשיו הרעים ומציג אותם כראויים לכתחילה - התנהגות זו היא "פגם הברית". מדת היסוד היא מדת מימוש והגשמה של דברים טובים, והפגם של המימוש העצמי הוא מישוש עצמי ומודעות עצמית המקדשת את כל מה שהאדם עושה, ללא קשר לטיבו. פגם הברית הוא אבדן הנאמנות וההתקשרות לכל קנה מדה ערכי, והפיכת העצמי לקנה המדה היחידי והחיובי - המניח שמה שאני עושה ומה שנדמה לי כטוב לי הוא הטוב באמת. פגם זה הוא עיוות מוחלט של כל שיפוט שכלי, כמבואר בספרים שפגם הברית 'מסוגל' לשגעון.

למעלה מכך, דמותו של מי שמשתבח ומתנשא בשל מעשיו הטובים מקבילה לספירת התפארת. זו ההתפארות הפגומה במעשים הטובים - התפארות שגם אם אין בה שקר או עיוות שכלי, היא פוגמת עד מאד בכל עשיה טובה ומורידה אותה, על כל פנים לפי-שעה, אל בין הקליפות. [ויותר, הבעש"ט מסביר במשל עממי שהתנשאות זו לא רק פוגמת בטוב שנעשה, אלא עוצרת את כל עשית הטוב - בכך שהעושה פונה להשתעשע ולמשש את מה שעשה, בדוגמת פגם הברית ממש, ודוק:

והמשל על זה לאשה ענייה אחת שהיה לה ביצה אחת, ושמחה בה שמחה גדולה, שסברה שמביצה זו תבוא שתוכל לקנות לה פרה על ידי זה, ושאר צאן ובקר ועושר רב. הא כיצד? שתשים הביצה הזאת תחת תרנגולת חברתה, ומן האפרוח הזה כשיגדל יהיו לה ביצים, וכן אפרוחים וכו'. ובאמצע שמחתה ושעשועיה ומשמושה בביצה הנ"ל נפל הביצה מידה ונשברה, ונשארה קרח מכאן ומכאן כו'.

...כך האדם בתחילת למודו אומר שיהיה למדן גדול וחסיד גדול, ומחמת שיש לו גאוה בקצת יראה דוחה הכל, שאין אני והוא יכולים לדור במחיצה אחת.]

כל השתלשלות הקו האמצעי הפגום, בעל המודעות העצמית המופרזת והבלתי רצויה, רמוזה ב"עץ הדעת טוב ורע": ראשית קו זה הוא בספירת הדעת, עצם המודעות העצמית המופרזת; לאחר מכן מתפשטת הדעת עד לספירת התפארת, והאדם מתפאר בכל מעשה טוב שהוא עושה; סיום קו זה הוא בספירת היסוד הפגומה, כשהאדם משתבח ומצדיק גם את הרע שלו.

המשך המאמר:
פרק ג - בנין הטבע היהודי

חזרה לתחילת המאמר