מה בין חכמה לתורה?

חז"ל אמרו:"חכמה בגוים - תאמין" אך "תורה בגוים - אל תאמין". מה בין "חכמה" ל"תורה"? חכמה היא תיאור מציאות - נסיון להבין בשכל את הדבר בו עוסקים, כשתכלית החכמה היא עצם ההבנה.
לעומת זאת, תורה היא מלשון הוראה - לומד התורה מחפש בכל עת מה ההוראה הנגזרת מהדברים בתחום המעשי-הלכתי או בתחום הפנימי של עבודת הנפש. בתורה, ההבנה לכשעצמה איננה היעד, אלא המעשה הנגזר ממנה "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". ניתן להאמין שיש "חכמה בגוים" - מדע החותר להבנת המציאות באופן מדויק, ולעיתים אף מתאר טוב יותר 'בלשון בני אדם' את המציאות האובייקטיבית - בלשון מדויקת ו'מציאותית' יותר מלשון הדימויים והסמלים התורנית (שאזי נעשה המדע "עזר כנגדו" בפענוח לשון התורה והפשטת הדברים). אמנם, "אין תורה בגוים" - המדע אינו מנחה בעבודת הנפש, אין הוא מתיחס לנקודה האמיתית אותה מחפש היהודי - ההוראה העולה מכל דבר. רק התורה מסוגלת לפרש מה הן ההוראות העולות מהדברים.
ונחדד: הרבי מליובאוויטש הדגיש שהכלל "תורה מלשון הוראה" חל על כל פרט בתורה - גם כזה הנראה כתיאור מציאות סתמי, ולא כדיון הלכתי או רוחני בעל משמעות לעבודת אדם. כשהכל "תורה" (ולא "חכמה"), אין חשיבות ממשית לכך שתיאור מציאות תורני לא נראה תואם את המדע, שהרי התורה לא נועדה לספק "חכמה" - תיאור והבנה סתמיים (- אובייקטיביים) של המציאות - אלא לבטא הוראה המוטלת על האדם דרך הבנה זו.
כלומר: תיאורי מציאות בחז"ל ובתורה אינם אובייקטיביים באופן מוצהר - הם מוטים במכוון כדי לצייר את המציאות כפי שעל האדם לתפוס אותה באופן חוויתי, ומתוך כך להסיק ממנה מסקנות מתבקשות בעבודת ה' שלו (המדע משמש כ"עזר כנגדו" כדי לזהות לאיזה כיוון נוטה התיאור התורני, ומה הוא מדגיש). בהקצנה נבטא את הדברים כך: גם בהוראות הרמב"ם בעניני שמירת הגוף או בתיאוריו המדעיים - שאולי לא נראים תואמים בכל פרטיהם את הרפואה או המדע המוכרים היום - מוטל עלינו לגלות את המשמעות הפנימית, את עבודת הנפש המתבקשת מכל הוראה והוראה שבהם.
נקודה זו מאחדת את המוסבר במאמרים הקודמים: כשהפניה לתורה באה מתוך חיפוש פנימי של האדם (ולא בשל הוכחות חיצוניות לתורה, כנ"ל), ברור שהאדם מחפש הוראות מעשיות ונפשיות מלאות חכמת חיים ולימוד על הקשר לקב"ה - ולא 'אמיתות מדעיות'. לכן, האמירה שהתורה היא תיאור סובייקטיבי של המציאות - שאיננו תואם תמיד למדע - איננה מפילה את האדם מאמונתו בתורה, מפני שלא דבר זה קשר אותו אליה.
וכן, כשמבינים שתכלית התורה איננה תיאור מציאות אובייקטיבית ממשית ומדידה אלא הפקת לקח פנימי מהמציאות, ברור שדרך חז"ל לברר את המציאות בחויתם הפנימית הטהורה - ועד לבירור בשרש העליון, "ראו למעלה ואמרו למטה" - היא הדרך הטובה והמתבקשת ביותר ב"תורה". התורה אינה 'מתנצלת' על כך שאין בה תיאור מציאות מדויק - לשמו איננו זקוקים לתורה - אלא מתפארת בכך שרק בה טמונה הראיה האמיתית ('הסובייקטיביות האובייקטיבית'!), כלומר: הדרך הנכונה והאמיתית לפיענוח השדר האלקי הזורם לאדם תמיד.
ובשולי הדברים: עולה שיחס המדע לתורה הוא כ"עזר כנגדו". על כך דרשו חז"ל "זכה - 'עזר'; לא זכה - 'כנגדו'. מי שזוכה ומזדכך באמונתו הפנימית מגלה שהמדע הוא ה"עזר" הטוב ללימוד התורה והבנת הוראותיה. לעומת זאת, התחושה ש'סתירה' בין התורה למדע מערערת את האמונה נובעת מחוסר זיכוך פנימי, שאזי "לא זכה - 'כנגדו'".