מכונה אין סופית

אחד מהחלומות הישנים של האנושות הוא יצירת מכונה בעלת פעולה מתמשכת אינסופית (הידועה בשמה הלועזי כ-perpetuum mobile). לפי חוקי התרמודינמיקה המוכרים כיום יצירת מכונה כזו היא בלתי-אפשרית.
הסיבה העיקרית להפסקת פעילותה של כל מכונה היא תופעת החיכוך הנוצר בין חלקי המכונה ובין שטח הפנים של המכונה למשטחים אחרים (כמו למשל: הקרקע והאויר). גם בתופעות חשמליות יש 'חיכוך', הידוע בשם 'התנגדות' - כל מוליך (המוביל את החשמל) הנו גם נַגַד הפועל להחלשת הזרם החשמלי העובר דרכו. עד להבנת חוקי התרמודינמיקה דימו כי אפשר ליצור מכונה שתתגבר על אובדן האנרגיה הנגרם מהחיכוך.
בחסידות מוסבר שגם בנפש האדם יש מקורות חיכוך. במקורה הנפש האלקית הנה "חלק אלוק ממעל ממש", וככזאת כוחה אין-סופי, ותיאורטית היא היתה יכולה לפעול בלי סוף - כעין בבואה רוחנית של מכונת הפעולה המתמשכת החומרית.
אמנם, הנפש עצמה מתעייפת כתוצאה מ'חיכוך', כפי שאנו אומרים כל יום בברכות השחר. ברכת "הנותן ליעף כח" נאמרת, כידוע, על חזרת הנפש לאדם רעננה וחדשה בכל בוקר, וכלשון הטור: "'הנותן ליעף כח' נתקנה על שאדם מפקיד נשמתו בערב ביד הקב"ה עיפה מעבודה קשה כל היום ומחזירה לו בבוקר שקטה ושלוה" (ובלשון המדרש: "חדשה ורגועה").
אם כן, צריך לשאול מהו מקור החיכוך בנפש, מה מעייף את הנפש כל יום ומצריך שינה ורענון? ואם נחדד את השאלה: בעולם החומרי מובן שישנם גופים וחומרים שונים עמם מתחכך גוף המכונה. אך בעולם הרוח, כיצד נבין שישנם 'רוחות' שונות (כמו הגופים השונים של עולם החומר) שיכולות ליצור פעולת 'חיכוך'?
מורנו הבעש"ט העיד על עצמו כי בא להחזיר רעננות (פרישקייט) ביהדות - ליתן מים קרים על נפשו העיפה של היהודי. בין חידושיו המסייעים להשגת מטרה זאת, ה'מעוררת' את האדם הישן מעיפות נפשו, נמצאת ההוראה על כח הבטול:
בחסידות מוסבר שמקור ה'חיכוך' בעולם הרוחני הוא 'מודעות עצמית': כשהאדם 'מרגיש' את עצמו - כשהנפש נעשית מודעת לעצמה - הופכת מודעות זו למקור חיכוך, וכביכול מתחככת הנפש בעצמה. הרגשת הישות מסאבת את הנפש והופכת אותה לגסה עד שחלקה הפנימי והטהור נבלם על-ידי חלקה החיצוני שהפך ל'ישות' - לכעין גוף גס עליו אפשר להתחכך.
עולה, שהסרת הרגשת הישות - על-ידי בטול האדם מול האלקות ואי-הרגשת עצמו ל"יש ודבר נפרד" מה' יתברך - היא עצה וסגולה לניצול מירב כוחות הנפש, עד לפעילות תמידית בלי צורך בהוספת אנרגיה על ידי התחזקות חיצונית. ויותר: כשהנפש פועלת בטהרתה, ללא חיכוך, לא רק שאין היא מאבדת אנרגיה - היא גם מזרימה תמיד אנרגיה חדשה בעולם ממקורה האלקי האין-סופי.
אכן, מעבר לתופעת החיכוך, חק נוסף מחוקי התרמודינמיקה שם גבול לכמות האנרגיה שניתן לנצל: כח האנטרופיה. חוקי התרמודינמיקה קובעים שבכל מערכת בה יש חילופי אנרגיה בין המערכת ובין סביבתה, כמות האנטרופיה - 'אי-הסדר' או אי-היכולת לנצל את האנרגיה המתקבלת במערכת - הולכת ועולה עם הזמן. משמעות חק זה עבור כל העצמים בעולם - מהאדם, דרך בעלי החיים והצמחים, ועד לדומם - היא מות וכליה (הנקראים "מות אנטרופי").
לאחרונה פורסמו מאמרים מגדולי הפיזיקאים בעולם, המוכיחים על סמך חק זה שבסופו של דבר - לאחר מליארדי שנים - לא ניתן יהיה לברוח מ"מות אנטרופי" של היקום כולו. לכאורה, הדבר סותר את הבטחת תורתנו הקדושה אודות חיים נצחיים בתוך גוף גשמי לאחר תחית המתים (כשיטת הרמב"ן, ש'נפסקה להלכה' בפנימיות התורה).
במדע מוגדרת האנטרופיה (בין השאר) כשווה - ביחס הפוך - לאינפורמציה. כלומר, ככל שיש לעצם כלשהו יותר ידע כך נוגע לו יותר כח האנטרופיה. מכאן, שמבין רמות הקיום של דומם-צומח-חי-מדבר האדם הוא המועד ביותר לסבול מ"מות אנטרופי", שכן במערכות הנמוכות ממנו (החי, הצומח והדומם) יש הרבה פחות מידע, ולכן גם פחות שינויים באנטרופיה.
והנה, לפי התורה, ירד המות לעולם בעקבות אכילת אדם הראשון מעץ הדעת: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". אכן, בחסידות מוסבר שהידע לכשעצמו אינו הורג - כלומר, שהדעת עצמה אינה כר פורה לפעילות האנטרופיה. דוקא ידע המוסב ל'מודעות עצמית', או 'הרגשה עצמית' (כמוסבר למעלה) הוא המושפע מחוקי התרמודינמיקה וסופו להביא את האוחז בו ל"מות אנטרופי". ידע שהוא מודעות לאלקות - הנותן לאדם כלים נוספים לעבודת ה' - אינו מושפע מהאנטרופיה והופך מקור לחיים נצחיים.
באכילה מעץ הדעת השתמש האדם בכחו לידע ומודעות כדי להתבונן בעצמו - כתיאור התורה: "וידעו כי ערומים הם ויתבוששו" - והדבר גרם להפעלת כח האנטרופיה שסופו מות. התיקון למצב זה הוא הפיכת המודעות העצמית למודעות לאלקות - ידע שאינו כפוף לכח האנטרופיה - כשבאמצעות הביטול לאלקות מתדמה האדם לבוראו (אדם מלשון "אדמה לעליון") עד לקיום היעוד "אני אמרתי אלקים אתם", כשיזכה האדם לחיים נצחיים.

[בפנימיות, ההימנעות משתי התופעות - חיכוך ואנטרופיה - היא 'הליכת' המודעות בקו האמצעי והישר, ללא סטיה לימין - הגורמת לאנטרופיה, כמוסבר אודות החלשות החסד עם התפשטותו (בסוד ישמעאל היוצא מאברהם) - או לשמאל - סטיה הגורמת לחיכוך, כתכונת ההתנגדות והחיכוך שבגבורה (בסוד עשו היוצא מיצחק), וד"ל.]