היחס בין התפיסה התורנית למדעית
כיצד מתחברות באמת המציאות הפנימית והחיצונית?

לפני מספר חודשים התרסקה חללית שנשלחה על-ידי נאס"א למאדים. כל החישובים היו מדויקים, ובכל זאת אירעה תקלה. מאוחר יותר התברר שהחישובים המתמטיים והפיזיקליים ביחס לתפקוד חלקים מסוימים בחללית נעשו בממדים אנגליים (אינץ', רגל וכו') בעוד החלקים עצמם נבנו לפי מדות מטריות. ממילא, החישובים לא תאמו למציאות, וכשהגיע במשימה שלב השימוש באותם חלקים של החללית, הם לא פעלו כראוי והחללית התרסקה.
כמובן, במצב זה לא תעלה דרישה לשנות את המתימטיקה עליה התבססו החישובים. ברור שלא במתימטיקה האשמה - שכן אלפי שנים שהמתימטיקה מיושמת בצורה מוצלחת ביותר - הטעות היא כמובן ביישום. גם כשיש 'ידע' אמיתי ביד, צריכים לדעת כיצד ליישם אותו באופן נכון. עולה, שקיימים שני רבדי ידע, שיש ביניהם פער גדול: הידע התיאורטי והידע המעשי (או היישומי). גם כשהידע התיאורטי נכון, אין זו ערובה מספקת שבפועל תינתנה התוצאות הרצויות, שכן הדבר תלוי ביישום הידע כראוי.
על אחת כמה וכמה נכונים הדברים כשמדובר בתורת אמת שניתנה לנו מבורא עולם. יש הטועים לסבור שעל התורה לפנות את מקומה ח"ו מפני גילויים מדעיים חדשים אודות המציאות - גילויים 'מוכחים', העוסקים בשטח המעשי-יישומי. תפיסה כזו אינה מבחינה בין סוג הידע המהותי-תיאורטי שהתורה נותנת לאדם, לסוג הידע המעשי-יישומי שמספק המדע.
ונסביר: התורה מתארת את העולם מנקודת הראות של הסובייקט, כלומר נותנת תיאור של החויה הפנימית של המתבונן בעולם (ובלשון הראשונים: התורה ומצוותיה מתייחסים בדרך כלל ל'גברא', ולא ל'חפצא'). המדע, לעומת זאת, פועל מתוך הכחשה מוצהרת של הסובייקט - על המדען להפריד בין החויה הפנימית שלו ובין המחקר המדעי.
[כך לפחות היו סבורים עד היום רוב העוסקים במדע. אמנם, בגישה זאת החלו להתגלות סדקים במאה השנים האחרונות (בעיקר בגלל גילוי תורת הקוונטים בפיזיקה, וסוציולוגיה של המדע - תחום חדש יחסית בסוציולוגיה התורם להבנת המנגנונים הפועלים להתפתחות המדעים). יותר ויותר נראה שאין מנוס מלומר שגם מחקר מדעי, תלוי רובו ככולו בנקודת ההשקפה הסובייקטיבית של המדען, ושאין למעשה מחקר מדעי אובייקטיבי לגמרי. התפתחות זו היא חתירה לקראת חיבור מלא בין הסובייקט לאובייקט - החיבור המשיחי בין התורה למדע, כדלקמן.]
ידע סובייקטיבי 'אמיתי' (היינו - אלקי) הוא הידע התיאורטי האמיתי - זו ההשקפה הפנימית של האדם על המציאות, כפי שהיא משקפת את המציאות הפנימית הרוחנית של כל דבר, את ה'תיאוריה' שלו. הידע המתימר להיות אובייקטיבי מתיחס לצד המעשי והמדיד של המציאות. כשהחויה הפנימית של האדם מתוקנת הוא מגלה מתוך עצמותו, מיניה וביה, את תורת אמת - השקפתו הסובייקטיבית על המציאות משקפת את האמת האלקית שבמציאות. זה היה מצב הענינים אצל חז"ל, שהיו "רואים למעלה ואומרים למטה", שכל הויתם היתה מתוקנת וחושפת ידע אלקי נצחי להנחות את חיי האדם במציאות הגשמית.
תורת החסידות מלמדת שלמרות שהקדושה והטהרה הפנימיים כבר אינם בנמצא כפי שהיו בדורות ראשונים, הרי שבדורותינו חל תיקון ועילוי גדול בידיעה החיצונית של המציאות. יסוד התורה הוא שידע סובייקטיבי (חויתי פנימי) קודם לאיסוף הידע האובייקטיבי (החיצוני) וצריך להנחותו (כפי שהסברנו במאמר הקודם, שיסוד האמונה בנוי מהפנים לחוץ, מהתחושות הפנימיות אל המציאות החיצונית). אמנם, כשתנאי זה מתקיים, משמש המחקר המדעי כלי הסברה, שמבאר, ממחיש ומגלה את האמת הפנימית - "מבשרי [מגילויי המציאות הגשמית] אחזה אלו-ה" כלומר: המדע מגלה כיצד מתיישמת במציאות התיאוריה המובעת בתורה (וכן משמש ככלי להפשטת תיאורים מציאותיים של חז"ל, שניסו להביע בשפה מציאותית את המהות האלקית של המציאות, ומלמד למה בדיוק התכוונו חז"ל). מאידך, במצב זה אין הסתירות (המעטות) המתגלות לעת עתה בין החיצוניות לפנימיות מפריעות לאמונת האדם.
אמנם, יש לדעת שהמגמה היא איחוד שלם בין האמת הפנימית של האדם - הסובייקט - ובין המציאות האובייקטיבית. איחוד זה נקרא בלשון הקבלה והחסידות, איחוד מים עליונים (הסובייקט) עם מים תחתונים (האובייקט). זו מגמת פניו של המשיח בכלל, ושל הניצוץ המשיחי שבכל יהודי ויהודי בפרט דרישתנו האמיתית למצוא את דרך המלך, גילוי כבוד ה' במציאות הגשמית ממש, גילוי אמיתת התורה גם במדע, המתעוררת כל כך בחזקה בדורנו היא אחד הסממנים הברורים שאנו עומדים ממש לפני הופעת אורו של משיח.