זמן ומקום

ידוע היום במדע שממד הזמן ושלשת ממדי המקום מהווים יחד מרחב אחד של ארבעה ממדים. ממד הזמן הוא הממד ה"מופשט" הבלתי נתפס בחושים הגשמיים (במונחי המתימטיקה: "ממד דמיוני") ביחס לממדי המקום (שהנם "ממדים ממשיים").

על פי הקבלה, ממד הזמן חודר לתוך המקום ו"מזדווג" עמו ב"נקודה האמצעית" שבו. מכח "זיווג" זה פורץ המקום לכל עבר (בלשון המדע: התפשטות היקום), בסוד "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" ("נחלת יעקב אביך" - "נחלה בלי מצרים", בסוד "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"), וכמו שיתבאר.

בלשון הקבלה, שרש ממד הזמן הוא בחכמה (בנפש: "יראה עילאה" - "בטול במציאות"), ובסוד "והחכמה מאין ['העבר אין…'] תמצא", זמן - נוטריקון זה מאין (זה - ההוה, מאין - העבר). ראשית כל נברא הזמן, כמו שנאמר: "בראשית" (תרגום ירושלמי: "בחוכמא"), דהיינו ממד הזמן - "מגיד מראשית אחרית" - "ראשית חכמה יראת הוי'". "איזהו חכם הרואה את הנולד", הרואה את התהוות הזמן עצמו ועל ידו את התהוות כל הנמצאים.

בסוד שם הוי' ב"ה, האות י רומזת לספירת החכמה. ה-י היא נקודה אחת של זמן, נקודת ההוה שבה נכללו שרשי העבר והעתיד (בסוד הקוץ העליון והקוץ התחתון שבה), הכל בסוד "הוי' [היה הוה ויהיה כאחד] בחכמה…".

שרש המקום הוא בבינה - "ואי זה מקום בינה". כח הבינה בנפש הוא להבין "דבר מתוך דבר", ו"אין לך דבר שאין לו מקום" (בעוד ש"אין לך אדם שאין לו שעה"; אדם הוא בחינת חכמה - "חכמת אדם תאיר פניו"). "מקום בינה" הוא מקור השמחה והאהבה-רבה בנפש האדם.

הבינה רמוזה באות ה-ה עילאה של שם הוי' ב"ה. ב-ה יש שלשה קוים כנגד שלשת ממדי המקום.

לאחר תבת "בראשית" נאמר "ברא אלקים", הרומז בקבלה ליחוד החכמה והבינה, יחוד אבא ואמא (על ידי שנמשך "יסוד אבא" - "ברא" - ב"יסוד אמא" - "מקום בינה", סוד "אלקים" שהוא "מקומו של עולם"). "ברא אלקים" = 289 = 172 = זמן ומקום.

רז נעלם זה (של "יחודא עילאה", היחוד התמידי של אבא ואמא לשם התהוות, חיות וקיום העולם, כמבואר בקבלה וחסידות) נתגלה ליעקב אבינו כשפגע "במקום… וישכב במקום ההוא". בחלומו נצב עליו ה' ואמר לו: "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך". תבת "זמן" צפונה כאן בדילוג שוה של 17-17 אותיות (סוד 172 כנ"ל). יעקב פורץ לכל ארבע רוחות העולם (המקום) מכח יחוד ממד הזמן במקום.

בהקיצו משנתו אמר יעקב: "אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי". תבת "אכן" היא תבת ה"זמן" (ה97-) מתחילת הפרשה (פרשת "ויצא יעקב" = "ברא אלקים" = זמן ומקום כנ"ל). "הוי'" היינו "היה הוה ויהיה כאחד", שרש ממד הזמן כנ"ל ("הוי' בחכמה"). "במקום הזה" הוא סוד "ואי זה מקום בינה". "יש הוי' במקום הזה" = ישראל - לי ראש להשיג את סוד יחוד הזמן והמקום.

המשיך יעקב ואמר: "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים". כאן צפונה תבת זמן בדילוג שוה של 4-4 אותיות למפרע (כנגד 4 ממדי המרחב ו4- רוחות העולם). נמצא שזמ הוא נוטריקון זה מקום נורא. זה מקום נורא = זמן משיח.

כל הפסוק: "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים" = 2619 = 27 . זמן (דהיינו זמן הצפון הנ"ל ועוד 26 - הוי' - פעמים זמן. יש לציין שזמן - 97 - הוא המספר הראשוני ה26- - הוי'). כאשר בונים מ15- תבות הפסוק משולש מ5- עד 1, נמצא ש3- התבות שבאמצע המשולש = 485 = 5 . זמן, ואילו 12 התבות שמסביב = 2134 = 22 . זמן!

והנה, "מקום" במילוי: מם קוף וו מם = 358 = משיח; "זמן" במילוי: זין מם נון = 253 = אבנר. המשולש של 253 (סכום כל המספרים מ1- עד 253) = 32131, שהוא הנקודה האמצעית של המשולש של 358 (64261). לפני זוג המספרים 253 ו358-, קיימת תופעה זו רק בזוגות דלהלן: 43 ו61-; 7 ו10-; 1 ו1-, ודוק. נמצא שסוד הזמן (המלא) הוא הנקודה האמצעית של סוד המקום (המלא).

ביחד, זין מם נון מם קוף וו מם = 611 = תורה (סוד יעקב, עמוד התורה).

מתחילת הפרשה ("ויצא יעקב") עד "וזה שער השמים" יש 119 (17 . 7) תבות. התבה האמצעית, סוד הנקודה האמצעית, היא התבה ה60- - "ופרצת"! "ופרצת" = נקודה אמצעית (שבה היה הצמצום הראשון, סוד התהוות ראשית נקודת הזמן, כמבואר בקבלה) = ביאת המשיח = 8 . זמן (המשיח הוא סוד השמיני כנודע).