היחס בין האמונה הפנימית למדע

פעמים עולות 'קושיות' על התורה מממצאים מדעיים הנדמים כסותרים אותה, וישנם אנשים שהדברים אף מערערים את אמונתם ב"תורה מן השמים".
בפנימיות, נובע הדבר מעולם אמונה פנימי בלתי יציב - אמונה המבוססת על 'הוכחות מדעיות' מתערערת מ'סתירות מדעיות' (ולכן, טוב במובן מסוים שקושיות אלו עולות לנתץ את דרך ההוכחה השכלית לתורה - ההופכת את האמונה לחוכא ואטלולא - ולתבוע אמונה עמוקה ופנימית יותר).
התמודדות נכונה עם קושיות כאלו היא סוף תהליך אמוני הנבנה בפנים האדם, ומשמש יסוד מוצק לדרך פתרון הבעיות העולות מהמציאות החיצונית.

ראשית ישנה אמונה בבורא עולם
תחושה עמוקה ש"יש מנהיג לבירה" והכרה שהוא בורא ומחיה את העולם בכל רגע ורגע מחדש, ו"מפליא לעשות" בחיבור של כל ממדי העולם, הרוחניים והגשמיים, יחד. אמונה זו אינה נוגעת עדיין לתורה ולמצוותיה - והריהי כאמונת אברהם אבינו שלפני מתן תורה. מאמונה זו נבנה יחס נכון למדע: ביחס לחוית אין-סוף החכמה האלקית בה מהוה ה' את העולם (- "כולם בחכמה עשית") מתגמדת החכמה האנושית. ישנה תחושה שפלא הבריאה לעולם לא יושג למדע, וממילא אין ביכלתו לסתור את האמונה אלא רק לחזקה ולהתחקות אחריה מרחוק.

לאחר האמונה הבסיסית בה', מחפש האדם דמות שהיא בעיניו "מבחר האנושות"דמות בה הוא 'מתאהב' ומכיר שהיא האדם הקרוב ביותר לה', ושואף להתדמות לה. בחירה כזו, כמובן, אינה מתיחסת לכישוריו המדעיים של אדם זה, אלא להיותו האדם הטוב ביותר, המלא חכמת חיים ותיקון הנפש יותר מכל אדם אחר. מי שמחפש באמת דמות הקרובה לה' - ולא דמות מלאה במודעות עצמית רוחנית - ימצא אותה בדמות יהודית, המחפשת "לתקן עולם במלכות ש-די", ושואפת לתיקון כל המציאות, בשליחות ה' הבורא את המציאות הזו. מכיון שהדמות האנושית אליה שואף האדם להדמות שומרת תורה ומצוות, מתקשר אליהם האדם ומאמין בהיותם סגולה אלקית להתקרב לה'.

רק לאחר הבנין הנסתר של המציאות הפנימית, של האמונה העמוקה בבורא עולם, בתורתו ובמצוותיו - לא מתוך הוכחות שכליות אלא מתוך התקשרות נפשית עמוקה - מגיע האדם לעיסוק בצד הנגלה של האמונה - ביחס בין התורה ל'מציאות המדעית' המוכרת לו. וגם כאן, מכיון שהדברים באים מתוך אמונה, קודמת הבנה פנימית מהו ה'ראש' של התורה וחז"ל לעימות עם המדע:
ראשית, המאמין תופס את התורה כמכלול, כאורגניזם חי (שאף מתפתח ומתחדש בפנימיותו, ללא שיש שינוי בחיצוניותו, כשם שבכל אורגניזם מתחלפים התאים כולם, ללא שחל שינוי חיצוני מהותי). הבנה זו מחסנת את האדם מנפילה בשל קושיא על פרט מסוים, שהרי האמונה וההזדהות עם פרטים רבים בתורה מחיה ומחזקת - ובסופו של דבר תורמת להבנה אמיתית ומתרצת - גם את ה'תא' הפגוע מקושיא. בכלל, ידוע כי בתורה "לא מתים מקושיא" - התורה מלאה בקושיות ודיונים, ובהיותה דבר חי בו מתדיינים אין הקושיא ממוטטת את בנין האמונה.
ובעיקר, המעמיק מבין שכל התורה (עד לחתימת הש"ס) נאמרה באופן של "ראו למעלה ואמרו למטה" - זה 'ראש' שהידיעות שבו נובעות מהראיה הרוחנית בעולמות העליונים. זוהי דרך לימוד ההפוכה מהעיון המדעי, העולה מלמטה למעלה, ויתכן שעד לפגישה הסופית - שיעשה המשיח - בין היורד מלמעלה לבין העולה מלמטה יש מרוח ומרחק ביניהם.

רק לאחר ההבנות האלו ניתן לגשת ולהתמודד עם שאלות העולות מהמדע על התורה. אז אין זו ההתמודדות עם קושיות 'נגד התורה', אלא דיונים מפרים ומעמיקים על קושיות בתוך התורה, ככל לימוד תורני (שבו "לא מתים מקושיא", כנ"ל). מכיון שדברי התורה, שבכתב ושבעל-פה, מבטאים מהויות רוחניות-פנימיות המשתלשלות לתוך המציאות, הרי שהקושיות המדעיות רק תורמות ליכולת להתיחס בהפשטה הראויה אל דברי חז"ל, להבין נכון את קביעותיהם על המציאות (הנובעות מתפיסתה בשרשה), וכך לגלות כיצד מתממשים ומתבטאים הדברים במציאות החיצונית-מדעית.
עולה, שההתיחסות אל המציאות החיצונית (- האובייקטיבית) נובעת אצל היהודי מבנין נכון של מציאות פנימית (- סובייקטיבית).