סוד הנשימה

א.
כל הנשמה תהלל י-ה

הפסוק העיקרי השייך לנשימה הוא "כל הנשמה תהלל י-ה הללויה". מפסוק זה לומדים חז"ל כי "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס להקדוש ברוך הוא". כדי להודות על כל נשימה ונשימה יש להיות מודעים לנשימה ולהבין את העומק הפנימי שבה - עד לתיקון הנשימה, בו בסוף כל נשימה יש הודיה לקב"ה. ועוד, מפסוק זה נלמד כי תכליתה של כל נשמה ליצור הילה (כאשר "תהלל" מתפרש כמו "בהילו נרו עלי ראשי") של גילוי ואור סביב האדם - היינו לספק לו אנרגיה חיובית ושומרת, לאחר תיקון הנשימה. מהפסוק "כל הנשמה תהלל י-ה" נלמד לקמן על סוד הנשימה הפנימי.

ארבעת שלבי הנשימה

בכל נשימה יש ארבע פעולות: שאיפה; בלימה; נשיפה; מנוחה.

שאיפה	הכנסת אוויר מבחוץ.
בלימה	בלימת האויר שהוכנס.
נשיפה	הוצאת האוויר (- בעיקר פליטת הפסולת שבאויר זה).
מנוחה	מנוחה מהנשימה הקודמת והתכוננות לנשימה הבאה.

פעמים רבות נבלעות הבלימה והמנוחה בנשימה, והאדם מודע רק לפעולות השאיפה והנשיפה. אמנם, לתיקון הנשימה והשגת הפעולה המלאה הטמונה בנשימה יש להיות מודע לכל ארבעת השלבים.

השלבים בכחות הנפש

מהפסוק העיקרי בעניין הנשימה - "כל הנשמה תהלל י-ה" נלמד שהנשימה כולה כלולה באותיות י-ה (והרמז: נשימה היינו נשם י-ה) אותיות אלו מיצגות בגלוי את הכחות הנפשיים של החכמה (י) והבינה (ה), ובסתר מופיע בהן גם החיבור העליון בין החכמה לבינה - הכתר (הרמוז בקוץ העליון של ה-י), והחיבור התחתון ביניהם - הדעת (הרמוזה בקוץ התחתון של ה-י):

השאיפה מקבילה לכתר, שפנימיותו הרצון. זו השאיפה למשהו שמעבר לכוחות הפנימיים של האדם - הרצון לאינסוף שטבוע בנפש.
הבלימה מקבילה לחכמה. בחכמה נברא העולם, ככתוב "כולם בחכמה עשית", והוא סוד "תולה ארץ על בלימה". האות י מסמלת צמצום לנקודה, ותפקיד הבלימה בנפש לצמצם ולהגביל את הרצון האין סופי. ועוד, כח החכמה הוא לברר - כמאמר הזהר "כולם בחכמה אתברירו" - ובבלימה מתחיל להתברר התוכן שהושג לאדם בשאיפתו, וכדלקמן. החכמה היא ראשית תהליך ההתעצמות עם הדבר ששאף האדם (בסוד "ראשית חכמה").
הנשיפה מקבילה לדעת. בכח הדעת להבדיל - כמאמר חז"ל "אם אין דעת הבדלה מנין" - ובנשיפה מבדיל האדם בין החלק הטוב במה ששאף, אותו הוא שומר ומפנים, לבין הפסולת הרעה במה ששאף, אותה הוא נושף החוצה. יחד עם נשיפת הפסולת החוצה, יש הכוונה וניווט של החיות מהנשימה בתוך הגוף - זהו כח הדעת היא לחבר ולעבור מהשכל הרוחני אל תחומי הגוף והחויה האישית.
המנוחה מקבילה לבינה. הבינה היא כח הקליטה בנפש, ובה נקלטת ומופנמת הנשימה (וחויתה) בגוף. הבינה מכונה "עולם הבא" עליו נאמר "יום שכולו טוב ומנוחה לחיי העולמים". אמנם, מכיון ש"צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא לעולם הבא, שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל'", על כן בסיום חלק המנוחה של הנשימה חוזר הגלגל ועולה הבינה לכתר, בסוד שאיפה חדשה ועליונה יותר.

עלה לנו, שמחזור הנשימה 'מסתובב' מהקוץ העליון של ה-י (כתר) ל-י (חכמה), מה-י לקוץ התחתון של ה-י (דעת), מהקוץ התחתון של ה-י ל-ה (בינה), ומה-ה שוב לקוץ העליון של הכתר, למחזור חדש של נשימה.

הנשימה בחושי האדם

ארבעת שלבי הנשימה (הנעשים בחוטם ובפה שבראש האדם ובליווי התודעה שבמח) מתקנים ומבררים ארבעה מתוך חמשת חושי האדם - את החושים שבראשו: חוש הריח, חוש הראיה, חוש הטעם וחוש השמיעה.

השאיפה מתקנת את חוש הריח, שהוא החוש הגבוה והרוחני ביותר של האדם - "איזהו הדבר שהנשמה נהנית בו? הוי אומר זה הריח". חוש הריח מקביל לפי הקבלה לספירת הכתר - לעל-מודע המגשש והמריח אחר הדבר הנעלם אותו הוא מבקש להשיג (בכלל, שאיפת הרוח מבטאת את תאוות הנפש - את הרצון. בשאיפה מתקנים ומבררים גם את תאוות האדם, בשאיפה לזכות ל"תאות צדיקים אך טוב").
הבלימה מתקנת את חוש הראיה. חוש הראיה מקביל לספירת החכמה, בה מבריקה כל ענין מול עיני האדם (הגשמיות או השכליות) בראיה ישירה. הבלימה היא הצמצום והעצירה של היחס אל החוץ. אז יש לברר פנימה כיצד רואה האדם את המציאות (לאחר בירור התאוה והרצון בשאיפה, יש לברר את דרך ראית המציאות - אז שורה על האדם רוח הקדש הפנימית שלו).
הנשיפה מתקנת את חוש הטעם. בנשיפה טועם האדם איזה חלק באויר הוא פסולת שיש להוציאה, ובעיקר טועם - לאחר בירור הפסולת - מה הטעם והחויה אליה משתייך האויר שנשאר, ולאיזה חלק של הגוף יש לשגר אותו. חוש הטעם מקביל לספירת הדעת, בסוד "טוב טעם ודעת".
המנוחה מתקנת את חוש השמיעה. כאשר האויר נקלט ו'נח' במקומו בגוף כראוי, הוא מהדהד ומשמיע קול פנימי לאדם. השמיעה מקבילה לספירת הבינה - בה מפנים האדם ומעבד את התכנים ששמע מבחוץ (וההדהוד הוא בסוד "בינה עד הוד התפשטת"). עולה שהמנוחה אינה מצב סטאטי גמור - שקט מוחלט - אלא הופעת תדר סדיר וקבוע, מעין וויבראציות קבועות של קול המופיע בשמיעה ומעיד על הפנמת התוכן.

נסכם את השלבים כפי שהוסברו עד כה:

שאיפה	כתר	ריח
בלימה	ראיה	חכמה
נשיפה	דעת	טעם
מנוחה	בינה	שמיעה

ב.
מחצב האותיות

בירור האותיות

בכלל, תפקיד פעולת הנשימה הוא 'לחצוב' את אותיות הקדש מ'מחצב' האויר. יש לצייר כאילו האוויר החיצוני כולו מחצב של אותיות קדש, הנמצאות עדיין במצב לא מבורר - כחומר גלם הטעון עיבוד וליטוש. בנשימה מברר האדם כל אות וממשיך אותה לאבר המיוחד לה בגוף האדם, ובכך גם מעורר את הכח השייך לאות זו ו'מונהג' על ידה:

שאיפה
בשאיפה 'חוצבים' את האות מהאויר כחומר גלם. מכיון שהאדם נושם הן חמצן (החיוני לבריאותו) והן חנקן, הרי שבאויר עדין "אור וחשך משתמשים בערבוביא" - האות עדיין גלויה, אלא נמצאת במצב גלמי בלבד ויש לברר בין האור לבין החשך.
תפקיד האדם בעולם הוא לשאוף לגילוי האור האלקי בעולם. משל מפורסם של כמה מגדולי החסידות לעולם הזה היא משחק מחבואים, בו מסתתר הטוב ורוצה שהאדם יחפש אותו וישאף אליו. בכלל אמורים הדברים כלפי "א-ל מסתתר", המסתתר בעולם ובוחן אם אנו ח"ו מתעייפים מהמשחק ו'הולכים הביתה', או שההסתתרות דווקא מדרבנת אותנו לחפש אחריו ביתר עוצמה (כאשר כל מה שקורה לנו, בהשגחה פרטית, הוא גירוי מכוון מאת ה' יתברך כדי שנתעורר לחפש אותו).
בפרט אמורים הדברים כלפי כל אור אלקי טוב בעולם. כך, כשהאדם מחפש אחר אות מסוימת - שהיא כלי לגילוי האלקי - הוא מסוגל למצוא אותה רק בצורה נעלמת וגלמית, ואינו יכול לזהות את האות באופן ברור. רק באמצעות חוש הריח 'מגשש' האדם באויר ו'מריח' באיזה חומר גלם נמצאת האות אליה הוא שואף - אז הוא שואף לתוכו את האות, אך עדיין אין הוא מסוגל לראות אותה.

בלימה
בבלימה עוצרים ובולמים את שאיפת 'חומר הגלם', עוצמים את העינים אל החוץ, ומתפנים לבירור וליטוש חומר הגלם שנשאף פנימה. אז מוציאים את האור מהחושך ומצחצחים את האות (מבחינת התודעה, עוד קודם להבדלה המעשית בין החמצן לחנקן) - כשהמטרה היא לראות את צורת האות בעין השכל.

נשיפה
בנשיפה כבר מבדילים באופן מעשי בין עצם האות לפסולת שסביבה. האדם נושף החוצה את הפסולת, ובו-זמנית 'טועם' את האות המלוטשת. הטעימה היא הרגשה שקבלתי כבר את האות - שהיא נמצאת אצלי כפקדון - ועלי לזהות לאיזה איבר היא מיועדת (כשם שאדם שזכה בכסף צריך לחוש שכספו הוא פקדון, ולחוש לאן שייך באמת הכסף ולמי עליו להעבירו כצדקה). כשהאדם חש להיכן מתאים להפנות את האות הוא שולח אותה ליעד הנכון בגוף. אז יורדת האות מהראש - מהתפיסה השכלית - ומופנמת כחויה גופנית.

מנוחה
במנוחה האות 'נחה' ונקלטת באופן פנימי באיבר המיוחד לה. כשהאות נקלטת ו'יושבת טוב' היא מהדהדת בתוך האיבר, ואז שומעים את צליל הדיבור של האות בה מדובר. כשתופעה מהדהדת בשמיעת האדם, זה סימן שהאות התחילה להיות חלק מן האדם, ושהוא התחבר אליה ו'זורם' איתה ושהיא חלק מקצב חייו הקבוע.

סוד האותיות

לכל איבר ואות יש גם כח וחוש המונהג על ידיהם - אין זה דווקא החוש הנדמה קשור באופן טבעי לאיבר בו מדובר, אלא חוש כללי יותר, שהקבלה מגלה כי הנהגתו בגוף שייכת לאות השוכנת באיבר זה. לתיקון כל אברי האדם וכל חושיו יש לנשום את כל מחזור האותיות מ-א ועד ת. מי שיש לו בעיה מסוימת בתפקוד של חוש או איבר מסוים ח"ו, יתמקד באות המתאימה וינשום את האות הזו. לתועלת המעיין צרפנו כאן את פירוט האותיות יחד עם אברי הגוף אליהם הם מקבילים ואת החושים המונהגים על ידם - כמוסבר בספר יצירה:

א	גויה (- חזה)	רחמים רבים
ב	עין ימין	חכמה
ג	אוזן ימין	עושר
ד	נחיר ימין	בנים
ה	רגל ימין	דבור
ו	כליה ימנית	הרהור
ז	רגל שמאל	הילוך
ח	יד ימין	ראיה
ט	כליה שמאלית	שמיעה
י	יד שמאל	מעשה
כ	עין שמאל	חיים
ל	מרה	תשמיש
מ	בטן	אהבה כמים
נ	דקין (- מעים)	ריח
ס	קיבה	שינה
ע	כבד	כעס
פ	אוזן שמאל	ממשלה
צ	אצטומכא	אכילה
ק	טחול	צחוק
ר	נחיר שמאל	שלום
ש	ראש	אהבה כאש
ת	פה	חן

ג.
סוד הנשימה: חדוה

קצב הנשימה

עד כה הוסברו בפירוט ארבעת שלבי הנשימה. אמנם, כדי לתקן את הנשימה יש לנשום גם בקצב נכון בו היחס בין השלבים מאוזן כראוי. מעבר לתשומת הלב לארבעת השלבים שבנשימה, עיקר סוד הנשימה הוא היחס שבין השלבים - כמות הזמן היחסית שמשקיעים בכל שלב. יש לכוון את היחס בין השלבים כך (כדי לתרגל את הקצב הנכון, ניתן לתת קצב של 'פעימות' בהם נמנה את משך הזמן של הנשימות):

שאיפה	ח	8
בלימה	ד	4
נשיפה	ו	6
מנוחה	ה	5

הזמן של כל נשימה איננו קבוע - ואין הכרח דווקא להאריך בשלבים - אך יש לשמור על הקצב היחסי בין חלקי הנשימה.
עלה, שקצב הנשימה רומז למלה חדוה - הרמה הגבוהה ביותר של השמחה. כפי שיוסבר הנשימה היא מפתח ההכנה ללידה - ועיקר ההכנה והכח ללידה הוא היות האמא "אם הבנים שמחה". בכל נשימה מתחדשת השמחה והכח הנפשי שהיא נותנת. על החדוה בפרט נאמר "חדות הוי' היא מעוזכם" - זו שמחה שנותנת כח ועוז בנפש. מכח פנימי ועז זה - מהחדוה החדה והראשונית - מתפשטת שמחה רבה בכל חלקי הנפש והגוף.