לא ישבותו

גל השביתות האחרון במשק הישראלי - החל ממרצי האוניברסטאות וכלה בעובדי הרווחה - דורש, כמו כל נושא במדינה, התיחסות תורנית:

בעיית השביתות נובעת, בין השאר, מכך שאין בקרבנו מודעות לכך שאנו משפחה יהודית אחת. טשטוש הזהות היהודית הוא הסיבה העיקרית לתופעת גלי השביתות. עיקרה של מדינת התורה - מלכות ישראל - אליה אנו שואפים היא האוירה שיש לכולנו יחד משימה משותפת. בצבא הסדיר, למשל, אין שביתות (בינתיים). לצבא אמיתי יש משימה שהוא מזוהה עמה ואי אפשר לבנותו על משמעת סתמית - לצבא אמיתי המזדהה עם מטרתו יש רצון ומסירות נפש. עם ישראל כולו, גם בזמן של שלום ושלוה, נקרא "צבאות ה'" - עליו להזדהות עם היעד האלקי ולהתמסר לו ברצון.

ברור לכל אחד שאם כל בורג במערכת לא ימלא את תפקידו העסק יהיה אבוד. יש לדעת שהאינטרס של הכלל חשוב יותר מהאינטרס הפרטי - לפרט צריך להיות ביטול טבעי לכלל מתוך הרגשת אהבת ישראל ומתוך רצון לקדם את האינטרס של הכלל, את היעד של עם ישראל. השביתות נובעות מחוסר הזדהות עם יעד ברור של הכלל - אם אין כל יעד, לשם מה לעבוד בכלל? גם צבא עלול להתפרק כשירגיש שאין לו יעד (לכן כיום נותנים לצבא יעד של שמירה על השלום המדומה ואף על הערבים). כשאין מדינת תורה לא ברור לעם מהו יעדו, ואנו רואים במצב הנוכחי רק הליכה לשום מקום (ואף ירידה מדחי אל דחי).

ליהודים יש 'יצר' לשבות, והתורה מספקת יצר זה במצות שביתה ליום אחד בשבוע, שביתה השבת שחלה על העם כולו. אכן, בהקשר התורני מקבל מושג השביתה משמעות מקודשת - ה' הוא השובת, אחר שסיים את מלאכת בריאת העולם. היהודי - שנשמתו היא "חלק אלו-ה ממעל" - חש כי ה' איתו, מסייע לו בכל מעשיו וגומר בעדו, ועל כן הוא מסוגל לחוש בבוא יום השבת כי "כל מלאכתו עשויה", וכי גם לו 'מגיע' לשבות ממלאכתו.

על הגויים, שעיקר חיותם ברובד העשיה, כתוב "לא ישבותו", אך ביהודי יש ממד של "רוח האדם העולה היא למעלה" ואין הוא יכול לעבוד למטה כל הזמן. ליהודים יש 'חוש' בשביתה, ויהודי שאינו שומר שבת זקוק לשביתה אחרת במקומה. בארץ, בה מתעורר יותר היחוד היהודי, יש ליהודי יצר גדול עוד יותר לשבות - לכן ניתנת לו שנה שלמה של שביתת האדמה, שנת השמיטה. שנה זו מיוחדת ללימוד תורה, ובה כל עובד אדמה שובת ממלאכתו ויש לו הזדמנות לפנות ללימוד בישיבות ובכוללים. זהו צדה החיובי של השביתה - חידוש הקשר הרוחני וההתעלות, שלאחריה יכול האדם לשוב לתוך המציאות ביתר שאת ויתר עוז כדי להגשים את היעד האמיתי.

השבת היא, כדברי הפיוט, יום נעם - מלאכת "בורר", המרמזת לברורים ומאבקים במציאות, אסורה בשבת. מכל ה"דרכי נעם" של התורה השבת היא שיא הנעם, ובה מתענגות נשמות ישראל - "וקראת לשבת ענג". כשיבוא מנהיג אמיתי ונזכה לתורה בשלימותה, תהיה השבת יום כיף אמיתי לעם, ולא יהיה צורך או רצון לנסוע לים לבלות. השביתה בדרך התורה היא הענג האמיתי של כל יהודי. לכן גם ברור שאין לחשוש מפני כפיה דתית, שיש החוששים ממנה כיום בעיקר בנושא השבת - כשמתגלה הענג והנעם של שבת היא מושא לצפיה וגעגועים ולא מקור של פחד מכפיה.

הפן הגלוי של השביתות הוא דרישה להעלאת שכר, כולל גם דרישות מוצדקות בשל שחיקה בשכר וכדו'. גם כאן יש לתורה פתרון אחר: התורה עוסקת רבות בקביעת שערי המחירים (סוגיות המופיעות במיוחד במסכת "בבא מציעא"). לפי התורה מתקיים שוק חופשי, ועם זאת יש קביעת שערים למוצרים שונים. אחד מתפקידי בית הדין הוא לקבוע כמה כל דבר צריך לעלות, והוא הדין לגבי שכר הפועלים. אז אין צורך בהשבתת המדינה ובהמתנה לפסק הבג"ץ, משום שחלק מתפקידיה הקבועים של הסנהדרין הוא דאגה לשערי השכר ושערי המחירים.

כל תנועה אידיאולוגית, כמו הסוציאליזם, באה לפתור בעיה. אך ההתמקדות בבעיה מקצינה אותה עד שהיא הופכת בעצמה להיות קליפה, והמצב רק נעשה גרוע יותר. ענינה של התורה הוא יצירת עולם מאוזן ומתוקן, הכולל את כל הנטיות הטובות, כל אחת במידתה. איזון זה מתבטא גם בפיקוח על מחירי מצרכים ומשכורות העובדים.

במדינת תורה יכולים הפועלים להתלונן על קיפוח שכרם, אך לא צריך לשבות בגלל זה - הגוף התורני פוסק לגבי טענותיהם כשהם פונים אליו, ואין צורך להשבית את המדינה ולפגוע באזרחיה. כיום אין בחברה גבול לפריקת העול, משום שאין בכלל מושג של עול. במדינת תורה יש קבלת עול, ובנידון דידן - כשהחכמים יפסקו מהו שער השכר יקבלו זאת העובדים בשמחה ובטוב לבב, בהבנה שזוהי "דעת תורה" אלקית.