מפלת בבל

המאמר הזה תחילתו במחשבות פזורות בעקבות דברי הרהב של נשיא עירק-בבל , וחלומותיו להיות ממשיכו של נבוכדנצר, וסופו שהנקודות הלכו והתלכדו לכלל יריעה רחבה. כתיבת המאמר שמרה במידת מה על צורת היוצרותו.

א
דמיונות ופחדי שוא

בבל לשון בלבול. שם בלל ה' את שפת כל הארץ. על כן בתנ"ך בבל וכשדים "מתהפכים" באתב"ש: בבל - ששך , כשדים - לב קמי (ירמיהו נא, א; מא).
ששך עולה כתר בגימטריא.
כך נבוכדנצר בחלומותיו עשירי הדמיון, חולם והנה הוא ראש זהב, או אילן המתפשט עד לשמים ולקצות הארץ, מסוכך על הכל ומעניק חיים לכל. אף דניאל רואהו והנה הוא אריה -- אריה דקליפה. "'עלה אריה מסובכו' -- עלה אריה במזל אריה והחריב את אריאל, על מנת שיבוא אריה ( - הקב"ה שנאמר בו 'אריה שאג מי לא יירא') במזל אריה ויבנה אריאל".
גם בלא להאריך ולהכנס לדיוקים, מורגש היטב הקשר האסוציטיוי שבין ראש הזהב, האילן המסוכך, והאריה בעל הרעמה מלך החיות, לבין הכתר.
באמרנו שאריה שייך לכתר דקליפה כוונתנו שלאריה יש מין תוקף היולי, איום חסר ציור מוגדר ועיצוב מדויק -- כמין ענן בדמות אריה. כלומר, ספירת הכתר היא הממוצע בין אין גמור (לפי ערכי הנבראים, אלא שבאמת משם נובע בדרך פלא הכל) ליש, היא ההיולי בו עדיין "כל האפשרויות פתוחות" אף בלא לסתור זו את זו. גבולות ה"יש" מתחילים להסתמן בספירת החכמה, כאשר הכתר מכתר אותם וסוכך עליהם מלמעלה באין סופיותו.
ועיקר עבודת הלב, כשצריכים לעמוד נגד הכתר של הקליפה, נגד האריה הזה, אשר נדמה כי לא יבצר ממנו מאומה, היא לא לפחד כלל. זה היה צעדה הראשון של החסידות, צוואת ר' אליעזר אבי הבעש"ט לבנו הרך: "אל תירא משום דבר בעולם, רק מן השי"ת".
תחילת העצלות היא ההתרפות מזה וההתמסרות לדמיונות ולפחד השוא: "אמר עצל ארי בחוץ, בתוך רחובות ארצח".

ב
הדמיון המבלבל והופך מר למתוק ומתוק למר

כתר דקדושה הנו נושא הפכים אמיתי, הכל-יכול שטרם הסתמנות בריאה מסוימת (וממילא חדורת אילוץ, והכל בה "דוקא כך" וא"א אחרת). שם מקור החלום דקדושה המהפך ונושא כל רע אל הטוב והקודש -- "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". כתר דקליפה נושא הפכים כבחלום בלהות מבלבל הכל, כי הצדיק אבד ואין מי שיפתור את הבלבול לטובה.
בבל במהופך לבב. "בכל לבבך (כאשר יש שתי אותיות ב במילה לבב) - -- בשני יצריך". תערובת יצרים, ואין עדיין מי שימסור נפשו על יחוד ה' לעבדו בשניהם.
כל הערבוב הזה מזכיר את המעשה בגמרא (פסחים נ) על אותו חכם שהתעורר מחלומו ואמר: "עולם הפוך ראיתי ( - בעולם האמת), עליונים למטה ותחתונים למעלה". והשיבו לו: "עולם ברור ראית", כאן העולם הוא הפוך - עלמא דשיקרא. הרקע לחרבן הבית ע"י בבל: "שמים מר למתוק ומתוק למר", והתיקון יהיה בחרבן בבל וביסודו של "עולם ברור" (ובלב פנימה זו המלחמה כנגד אשליית כח המדמה, ו"מבינותו" בטיבו של ענג אמיתי). "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'" --- אהפוך חזרה מה שהפכתי בבבל כאשר בלבלתי את השפות.

ג
מצרים ובבל -- אטימות ואשליה

בבל לעומת מצרים:
מצרים --- מיצרי הנשמה ומחנק ההבעה. בית העבדים של מצרים משול לירידת הנשמה להתעבר בתוך הגוף והאלמותה בתוכו.
ביצי"מ משתחרר הקיפאון והכיווץ של נשמת ישראל. פסח -פה-סח, ומצוה לספר הרבה ביצי"מ כי עת גאולה וגילוי.
גלות בבל לפ"ז משולה לתינוק שכבר פקח עיניו בעלמא דשיקרא שלנו, ומתחיל להתמצא ולהתאקלם בו. הרשמים מהם נבנית ראיתו את המציאות (ראיה אותיות אריה) - בחינת עולם הפוך - הם הינם הלבנים של מגדל בבל.
על כן מצרים היא כור ובבל היא אור ( -- כשדים). "ויוציא אתכם מכור הברזל - כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה והרועה נותן ידו ושומטו, כך הניסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" - במצרים העיבור. וכשכבר יוצא לאור העולם מה מצפה לו לאדם בעוה"ז?-"כי יצר לב האדם רע מנעוריו -מנעריו כתיב, משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע". אכן, לפי הפשט אור-כשדים לשון מאורה וחשך, שכן בבל עמוקה ואוירה עכור, כדברי חז"ל. "במחשכים הושיבני -- זה תלמודה של בבל". אם כן היציאה לאור היא יציאה לחושך, בחינת הבלבול של השמים חושך לאור ואור לחושך.
חשך אותיות שכח, כי בעיבור הנשמה נאלמת, אבל ביציאתה לאויר העולם, כבר מתחילה לשוב אליה יכולת ההבעה העצמית --- כאנשי המגדל שלמדו לדבר כל אחד בשפתו היחודית וד"ל -- אבל דמיונות העולם מבלבלים אותה ומשכחים ממנה את שפתה העצמית המקורית בעכירותם. "אוירא דא"י מחכים" -- "אויר מגדל (בבל) משכח".

ד
מצרים ובבל -- גאוה וגסות רוח

פרעה אומר: "לי יאורי ואני עשיתיני".
נבוכדנצר אומר: "אדמה לעליון".
בעיני פרעה אני ואפסי עוד. אין עוד מלבדי. האדם מחליף את אלוקיו, וכל השפע שמשפיע לו ה' מאפשר לו להשתחרר מהתלות בנותן (וכך נסיונו להשתחרר מהתלות ביוסף ומהכרת הטובה לו: "ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף וכו'").
בעיני נבוכדנצר השפע שמקבל מה' הינו סימן לקרבתו אל אלקיו. למי יחפוץ המלך לעשות יקר וגדולה יותר ממני. עוצמתי היא סימן לקרבת אלקים. ובאמת מה שכרוך בזה הוא שבמקום להידמות לעליון, מדמה את העליון אליו, "דימית היות אהיה כמוך". למרות אי-נכונותו להכנע לה', אינו מוכן כמו מלך מצרים להפסיד את התענוג שבקרבה אל האלהי, אל האין-סופי, לטובת מציאות אנושית ברורה חד משמעית. חפץ הוא בשעשועי קרבה וקרוב לעומת הנוקשות המצרית ("אללה הוא אכבר" שבפי סאדם חוסיין וד"ל).
פרעה הוא בינה דקליפה, חשיבה שכלית של או או, וכמו ששכל דקדושה אומר שמציאותנו היא אין, כך שכל דקליפה כופר שאין חוץ למציאותינו, "מי ה' אשר אשמע בקולו. לא ידעתי את ה'". (ומכאן המחנק עליו דובר לעיל, כי מרב הרצינות שביחס לעצמו, שום משב רוח מרענן לא יכול לחדור אליו).
נבוכדנצר הוא כתר דקליפה, והכתר מתגלה בעיקר בלב, וכמו שלב דקדושה מרגיש ש"אהבה דוחקת את הבשר", והקב"ה מתגבר לתת לנו מציאות ו"יש", ולהשתעשע עימנו למרות הפער בינינו ובינו - פער שהשכל רואה אותו כמוחלט - כך הלב דקליפה דוחק ונדחף לטפס במגדלו השמימה, ולאמר: מה שבעיני יש וחשוב, מה שמעורר את התפעלותי, ודאי גם חשוב בעיניו (ואינו יודע את סוד הביטול, אשר רק מתוכו, רק כשעוברים דרכו, אפשר לעבור מישות לישות).
פרעה --- המדען --- חכמת מצרים. נבוכדנצר --- האמן (כמורגש היטב בחלומותיו הציוריים לעומת חלומותיו התכליתיים של פרעה).

ה
פרעה -- הפרעה. בבל -- בלבול

ההפרעה היא ביחס לישוב הדעת, מפריעים מבחוץ המסיחים את הדעת ומפריעים לריכוז; חמור מזה, המפריעים מסיחים את הדעת מלהבין בכלל ברצון הפנימי הכמוס, כאילו אין שאיפות אלא לנגלה שבהישג יד; "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"; ומה שאולי עצוב מכל: לעיתים אין ההפרעות מעלימות את עומק ההכרה, אבל מסיטות הן אותה, שלא תחדור אל הלב, אל ה"אני", ותתחיל לעצב ולעבד אותו. בכל המצבים הללו ההפרעה מונעת פגישה עם משהו שמעבר, אבל אינה פוגעת ב"אני" לכשעצמו.
הבלבול הוא בתוכי פנימה, אי יכולת לתת משקל נכון למה שיש בי. הביטול אל ה' נעדר, וכל כח רוצה להטות את הכל אליו (אמנם אפשר שיבוא גם מישהו מבחוץ ויבלבל, אבל לעולם נצרכת לשם כך "הכנה" מבפנים. אשיות נבוכה וחסרת יציבות היא המועדת לבלבול, בעוד הפרעה תיתכן גם למי שמצבו איתן ובא מישהו ומנסה לדחפו). הישות הלא-מזוככת תחילתה בחוסן וברצון לטפס גבוהה גבוהה, מתוך שמרגישה את העוצמה שבה --- "אעלה על במותי עב, אדמה לעליון" "מגדל וראשו בשמים" --- וסופה שהמגדל מתמוטט והיא מתפוררת לחלקיה, התובעים כל-אחד את שלו על חשבון חבריו (כי ההתנשאות שיש בכלל, ישנה גם בכל אחד מחלקיו).

ו
עבודת ה' לנצח את פרעה ובבל

התיקון להפרעת פרעה וכפירתו --- התבוננות.
התיקון לבלבולי בבל ודמיונותיה --- התבודדות. ע"י התבוננות ביחודו יתברך אפשר להסיח דעת מהדעות הזרות, ואפילו להתפכח מאשלית מוצקותן, לנצח את הבינה דקליפה; וכך יום יום כורכים אנו קבלת עול מלכות שמים, ויחודו יתברך הפורץ כל הגבולים והסכסוכים, עם יציאת מצרים (ראה תניא פרק מ"ז).
אמנם הבלבול שבתוכי, יצירי הדמיון אשר נובעים ממני ומזוהים לי כאני עצמי, ולא כדעתי (אשר מטבעה יש לה אופי כופה מבחוץ ו"אוביקטיבי"), מהם איני יכול להימלט ולהסיח דעתי. כאן נדרשת עבודת ההתבודדות, תחושת המדבר והריקות שבנפש, והאומללות והתחנונים הנובעים מכך, למען יבוא ה' לגאול את דמיונותינו (אשר אינם נשלטים כמחשבותינו, וא"א להתגבר עליהם. הכתר, כמדובר לעיל, הוא תחומו של האל-מודע, של העל-תת-מודע).
ה"מִסוּד" של עבודת ההתבודדות נעשה בעריכת "תיקון חצות". עיקר תיקון חצות --- כמבואר בסה"ק --- הוא מזמור "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון... בת בבל השדודה, אשרי שישלם את גמולך שגמלת לנו...".
"וטעם 'על נהרות' --- בהתבודדם מהבבלים שלא ישמעו בכייתם" (ראב"ע).

אבל הבכי אינו יאוש, סוף שאחרי התיקון וההתבודדות מתמלאים ביטחון בתנחומים. ותוקף הביטחון, ויכולת הנשמה להאחז בו, הוא עצמו תחילת התנחומים, שכן גזרה על המת שישתכח מן הלב, ואם לא נואשתם מעצמכם, ותקות גאולתכם עוד חיה בקרבכם, אין זאת אלא מפני שאתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום (ואותו ביטחון הוא הכלי שהאדם עושה בתוכו לתנחומים שיבואו מן ה', מחוץ לו, ואכמ"ל).
גם הבכי וגם הבטחון נאחזים בזכרון, "בזכרנו את ציון", ושוב אנו חוזרים לעניין הראיה שקשרנו אותו לגלות בבל. גלות בבל באה לאחר שכבר חיינו בארצנו, מקדשנו בתוכנו ומלכנו בראשנו, וכעת אנו מתגעגעים לציור חי שעומד מול עינינו ועמלים להחיותו ולהתריסו נוכח העולם ההפוך לתוכו גלינו וקרסנו. ידוע המבואר בסה"ק שבשבת חזון מראים לכל אחד לפי עבודתו הפנימית את בית המקדש השלישי במחזה.

גלות מצרים לעומת זאת לא לוותה בזיכרון חי, אלא ניזונה מסימנים - "מעשי אבות סימן לבנים", בחינת שמיעה מרחוק (כפי שנקראת עבודת ההתבוננות "דערהער" --- "שמיעה פנימית" --- "ה' שמעתי שמעך, יראתי"), מה שמפרנס בעיקר את העומק השכלי של האדם, ולא מתמודד עם דמיונו האינטנסיבי (כמו שאומנות המוזיקה הינה יצירה שכלית אופיינית, לעומת האומניות החזותיות אשר במידה רבה הנן התרשמות בלתי אמצעית מן הטבע, ויכול שיתפעל אדם ממראה נוף יותר מאשר מתמונת צייר, ודוק).

ז
יציאת מצרים ויציאת בבל

"אני הוי'	"אנכי הוי' אלקיך
אשר הוצאתיך מאור כשדים	אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים.
לתת לך את הארץ הזאת לרשתה".	לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".

ביציאת מצרים יצאנו לבלי שוב, השארנוה כמצולה שאין בה דגים ולא נשוב לראות את מצרים עד עולם. זכינו אז לצאת מגלות הדעת אצל מי שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את הוי' וגם את ישראל לא אשלח", ולשמוע כנגד זה (ועל ידי זה וראה במדרש תנחומא הישן כי "'אנכי' --- לשון מצרי הוא"): "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". בעקבות ה"אנכי" באה אז כל התורה שבכתב, תורה מן השמים, קו אנך המשתלשל בוטח מלמעלה, ניסים ונפלאות ושימת חכמת הטבע לאַל, וידעו מצרים וידעתם אתם כי אני ה' המוציא אתכם.

אמנם יציאת אברהם מבבל אינה פסקנית כזאת. "כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק", וכל אִמותנו מבבל. "הגלה הקב"ה את ישראל לבבל מפני ששגרן לבית אמן. משל לאדם שכעס על אשתו, להיכן משגרה - לבית אמה". והנה שם במולדת אברהם זכינו לתלמוד בבלי --- עיקר תורה שבע"פ.

אמור מעתה: עיקר עבודתנו, ועיקר גלותנו שעוד עלינו לבררה, היא גלות בבל דוקא.
רק נציין פה לצורך השלמת התקבולת: כיון שיצאנו ממצרים שוב לא יהיה לנו אלהים אחרים על פניו (ולולא זאת לא היה שמה יציאה גמורה), אלא שחטא העגל היה חטא "בבלי". לא נועד להמיר את אלקי ישראל, אלא לקרב אותו למושגים אנושיים, תחת אשר עד כה נאחזו בדמותו של משה כדי לקרב ולהשיב אל לבבם את מי שאין לו כל תמונה. "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו". העגל הוא בלבול הדמיון, כשלון ביכולת ובצורך של האדם "להמחיש" את אלקיו, כדי שיוכל להשמר היחס של "פנים בפנים דיבר אלקים עמכם מתוך האש" ("כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"). רק משה האיש חי את הסוד של "לא אדם" ה"מצליח" לברוא אדם בצלמו כדמותו.

ע"כ נכון לומר כי יציאת מצרים היא היא הידיעה השלילית של הרמב"ם את ה' (והרמב"ם מתמודד עם מצרים, עי' הערה יז), ומטרתה: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". לעומתה יציאת בבל היא תיקון הדמיון, ותיקון הדמיון, שהתחיל בבנית המשכן, שלמותו בארץ ישראל דוקא. לכן מטרת היציאה היא: "לתת לך את הארץ הזאת לרשתה". כאן, באחיזה בחומר עם כל ממשותו, מצליח ישראל "להגשים" נכונה את האלוהי, לחבר אותו חזרה עם החומר אחרי כור הברזל המצרי ששרף את סיגי הדמיון, בחינת צמיחת תורת הקבלה בא"י אחרי (ובתגובה ל)הפנמת מורה נבוכים וספר המדע בכל תקופת ימי הבינים. היציאה ממצרים היא שלילת השלילה, אבל יציאת בבל היא לתכלית חיובית. ארץ ישראל היא תחליף לבבל, ואיננו מצפים לחלל ריק אחרי ההשתחררות מבבל.

ואף כי מצרים לא נשוב, הרי את הארץ עוד לא ירשנו בשלמות. קמנו ונפלנו שוב ושוב, ועל כן נכון יהיה להתנסח כי יום רשתנו את הארץ בשלמות יהיה יום היציאה השלמה מבבל, מיצויה הגמור של הגלות הזאת עד שתהא כמצולה שאין בה דגים (כפי שנקראת בבל בזכריה א, ח), והבאת מסעו של אברהם אל מחוז חפצו. "לכן הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון...".


*המאמר בשלמותו עם הערות יצא לאור בע"ה בספר חדש - רוחו של משיח.