מדוע ראוי לשחרר בחור ש"תורתו אומנותו" מהשרות בצה"ל?

אמרו חז"ל (סנהדרין מט, א): "אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה, דכתיב 'ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא', מה טעם דוד 'עשה משפט וצדקה לכל עמו'? משום ד'יואב על הצבא', ומה טעם 'יואב על הצבא'? משום ד'דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו'".

מכאן עולה שראוי שתהיה חלוקה מוצדקת בין תופשי התורה לבין יוצאי הצבא. גם דוד היה גבור מלחמה וגם יואב היה חכם בתורה, ובכל זאת לאחר שמלך דוד על כל ישראל התפנה הוא לעסוק בתורה, לעשות משפט וצדקה לכל עמו, ומינה את יואב בן צרויה לפקד על הצבא.

מי ש"תורתו אומנותו" לא רק זוכה לעצמו, מרביץ תורה בישראל ועושה משפט וצדקה לכל עמו, אלא עוד תורם תרומה של ממש לאנשי הצבא ולבטחון העם ("אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה"), וזה בשלש:

א. על ידי לימוד התורה של אותם שרשי נשמות ישראל השייכים לזה ביותר זוכים אנשי הצבא לנצח את אויבי ישראל בקרב. הרי "כל ישראל ערבים זה לזה" וכל חלק בעם (כאיבר בגוף) מזכה, בבחינתו הוא, את הכל. כך משפיע לימוד התורה על אנשי הצבא בדרך של "אור מקיף הרחוק" (סוד ה- של ה"צלם" שבו נברא האדם הישראלי - "אתם קרויים אדם").

ב. אנשי הצבא, המוסרים את נפשם בעד העם והארץ, מקבלים עידוד רוחני (הרמת מורל) מכך שיודעים שעם ישראל שב"עורף" מסור למורשת אבות ושוקד על תורתנו הקדושה, מקור החיות של כל יהודי באשר הוא שם. אם אין תורה חיה בישראל ח"ו, תורה המקשרת את העם לארץ לנצח, על מה ולשם מה בעצם נלחמים? כך משפיע לימוד התורה על אנשי הצבא בדרך של "אור מקיף הקרוב" (סוד ה-ל של ה"צלם").

ג. "תורה" היא מלשון "הוראה". התורה מורה, לכל יהודי בכל עת ובכל מקום, את הדרך אשר ילך בה. ובפרט הדברים נוגעים לעושי המלחמה. כאשר קיימת "דעת תורה" חזקה בעם (על ידי ריבוי ישיבות המגדלות תלמידי חכמים אמיתיים) אמור הדבר להשפיע ישירות על ההנחיות המעשיות שלפיהן פועלים אנשי הצבא. לדוגמה, התורה מנחה את אנשי הצבא איך להגיב במקרה של מעשה אויב העשוי לסכן חיי יהודי (וכידוע שבכל הקשור לפיקוח נפש התורה מחמירה מאד אפילו בספק ספיקא). כך משפיע לימוד התורה על אנשי הצבא בדרך של "אור פנימי" (סוד ה-צ של ה"צלם").