למה שמאי סירב להסביר את התורה על רגל אחת. והילל דוקא הסכים. אולי כי שמאי זה תורת עולם הבא. ובעולם הבא אין כזה חיה תורה על רגל אחת. כי תורת עולם הבא כולה תנועה. כולה "ריקוד". דבקות-ביטול. שמחה-בכיה. רצוא ושוב. דפיקו דליבא. אבל הילל כן הסכים. כי בתורת הנגלה כן יש כזה מציאות של "רגל אחת" – איזה עיקרון אחד ויחיד שעליו הכל מתבסס. אך לא בתורת הנסתר והחסידות שכולה תנועה מתמדת. וזה – לא תופסים. בשביל זה צריך רבי חי בגוף
גשמי. מישהו חי בגשמיות שילמד אותך את ה"ריקוד" הזה

ובעצם זה עיקר החידוש של "פרק בעבודת ה'". הריקוד הזה. ולכן זה כל כך קשה להבנה לחבדניקים כמוני. כי חושבים חשיבה סטטית. גלותית. לא מסוגלים לחשוב גם וגם. חושבים או-או

***

ואולי מכאן: שמאי מלשון שם אורחותיו. כלומר מדידה. ארוכה מארץ מידה. כלומר שאין אמיתות מוחלטות. אין טוב מוחלט ואין רע מוחלט. כפי שהרב אמר פעם שההבדל בין צדיק לרשע הוא כמותי ולא איכותי. שהאיכות היא בסופו של יום כמות גם כן. זה "ראש" של ימות המשיח. וזהו גם כן ראש של תורת החסידות. שמ"צרה" ניתן לעשות "צוהר"

"להתחתן" הוא מלשון "חות דרגא". לרדת למציאות העולם. מרגלה בפומיה דהרב יצחק גינזבורג שכל הענין של חסידות הוא להתחתן.
הוא תמיד אומר שבתוהו לא מתחתנים

אמר פעם שבן אדם יכול להיות נשוי כך וכך שנים אך לאמיתו של דבר אף פעם לא התחתן

***

הרב יצחק שפירא. ראש ישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר. 52. אבא ל12 ילדים כ"י

השיעור ביוטוב: https://www.youtube.com/vo-EfrGpabA

הערב אנו נעסוק בחינוך ילדים, בדגש מיוחד על כמה נושאים מתוך החוברת שנכתבה, אספר קצת איך התגלגל הנושא הזה של חינוך ילדים, ואיך הוא הגיע לזה שאתם שומעים דוקא בתחום הזה.

לפני כשנה (השיעור שודר ב2014) הוריי חגגו 50 נישואין. לכבוד שנת החמישים שלהם כתבתי חוברת מאד אישית ומשפחתית בתוך המשפחה על החוויות שלי בחינוך, איך אני רואה את ההורים שלי כמחנכים אותים. אחר כך החוברת הזו שימשה רבים. ואספר קצת על ההתהוות של החוברת.

"ככה לא מחנכים" – כך היתה שמה של החוברת במהדורה משפחתית שלה. החוברת התחילה מזה שביארתי משפט של האבא שלי, ששמעתי אותו פעם אומר למישהו ברחוב. שאל אותו אותו אחד: איך חינכת את הילדים שלך? האבא שלי ענה בתמיהה ובטבעיות לגמרי: "אני חינכתי את הילדים שלי? אצלי חינוך הילדים זה שהם מחנכים אותי…"

לקחתי את המשפט הזה כמוטו חשוב בחינוך אצל אבא שלי, וכתבתי עליו חוברת שלימה. אחר כך הכותרת שנתתי לחוברת "ככה לא מחנכים". האבא אמר שהוא לא חינך אותנו – אז קראתי לזה "ככה לא מחנכים".

תוך כדי שיעורים והעברה של החומר התוודעתי לעוד אמירה של האבא שלי, שאלו אותו, איך מחנכים ילדים, ואמר, "95% זה סייעתא דשמיא, ו5% זה תפילות". זה עוד פן, איך האבא הסתכל על החינוך, על "ככה לא מחנכים" שלו.

מתוך החוברת הזו התגלגלתי לעסוק יותר בנושא הזה, ועכשיו אני מגיש לבקשתכם – לבקשת בית ספר בתורת הנפש את הסידרה לחינוך הילדים.

איני בא לומר אמיתות שהם תמיד נכונות או דברים בהכרח תמיד עובדים ואי אפשר להסתכל עליהם אחרת. סיפרתי את הרקע על החוברת כדי להמחיש איך אני בתור ילד הרגשתי איך ההורים שלי חינכו אותי. ואיזה השראה זה נתן לי לחנך את הילדים שלי. או להגיד לכם כל מיני דברים שאני מרגיש בקשר לחינוך הילדים.

אך כל אחד בסוף כשהוא מגיע לבית שלו ולמשפחה שלו הוא נמצא בסיטואציה שונה, ורקע אחר, תגובות וכו'. כל אחד יקח מתוך זה מה שיעזור לו. אין זו תורה מסיני אלא מזוית אישית. ההרצאות האלו באו בהשראה של זוית אישית. כיף לי לספר איך האבא שלי חינך אותי. וכמו שאני מרגיש שהוקרן לי הרבה על ידי הדרכה של האבא שלי, הרבה אחרים יוכלו להיות שותפים לזה. המשך »

ברמ"ח אותיות מביא בשם החסידים, שבכלל יש שלושה טעמים, למה ה' צריך את העבודה שלנו. דבר אחד זה "ציפור מדברת" זה הסבר ראשון מה יש להקב"ה מאיתנו. ההסבר השני – "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". תיכף נסביר מה זה. הדבר השלישי למה ה' צריך אותנו – זה כדי להתעסק בעבודת הבירורים. בתוך הכלים השבורים יש את הניצוצות, ואנו צריכים לפדות אותם ולהחזיר אותם לשורש. זה הסבר שלישי.
אחר כך הוא אומר שאף הסבר הוא לא מספיק. כי על כל הסבר יש פירכא. ולכן צריך לומר שזה "תאוה של הקב"ה" ו"על תאוה לא שואלים קושיות". זה מה שכתוב ב"רמ"ח אותיות".
המלך זקוק לחידוש. הוא ברא את העולם לשם חידושים. לפני בריאת העולם הכל היה פשוט. אור פשוט. אחדות פשוטה. פשיטות אין סוף זה גם משעמם. כמו תענוג אין סוף.
למה המלך שלנו בדאון שצריך להביא לו את הציפור המדברת? כי עם כל הגדולה שלו הוא משועמם. אחרי אין סוף שנים של אור אין סוף פשוט בתכלית הפשיטות זה כבר התחיל לשעמם את ה'. ולכן צריך איזה חידוש.
והטעם הראשון שכל הבריאת העולם זה לשם חידוש. לרענן את הקב"ה. לפקח את החושים שלו.
הדבר השני הוא "כמים הפנים אל פנים כן לב האדם לאדם". זה דבר שדיברנו עליו הרבה ויש כאן אנשים שזה מאד נוגע בלב שלהם, שהקב"ה זקוק לאהבה. אך בשביל האהבה צריך זולת. וההסבר הראשון ה' זקוק לחידוש. לפי ההסבר השני ה' זקוק לאהבה. גם למי לתת את האהבה וגם ממי לקבל את האהבה. כמים הפנים אל פנים כן לב האדם לאדם.
בשביל האהבה ה' ברא את העולם ואת עם ישראל בפרט.
שיש מישהו לאהוב, ויש מישהו שיאהב אותי.
מה הטעם השלישי, של עבודת בירורים.
ה' הרי הוא כל יכול. ושום דבר לא קונץ בשבילו. .. יש משהו בחסידות שזה קונץ. קונץ זה לא ציפור מדברת. זה משהו אחר. קראנו לזה אתגר.
ה' כמו שנמצא לפני הצמצום הראשון אין לו אתגרים. בגלל שהוא כל יכול. הכל אור פשוט אין לו שום אתגר. הוא רוצה לעשות לעצמו אתגר. איך הוא יכול לעשות לעצמו אתגר?
קודם הוא צריך לצמצם את עצמו. חלק בורא שנעשה נברא. גוף בן אדם קרוץ מחומר. ימי שנותינו כך וכך. ויש כאן מציאות מוגבלת לגמרי. ,ולמציאות הזו מוגבלת של גוף גשמי – זה מאתגר אותו. אך אם אני מכניס את עצמי לתוך גוף קטן מוגבל חי ומת – שם אני יכול לאתגר את עצמי.
ומהו האתגר? שאני לוקח תמונה גדולה ומרסק אותה לחלקים קטנים. ומי שיצליח, ניתן לו מחיאת כפיים.
זה לא ציפור מדברת בכלל. ציפור מדברת זה חידוש נטו. גם השור שצועק שמע ישראל זה לא בירורים. זה חידוש לשם חידוש.
אך הדבר השלישי זה אתגר. מילה מחודשת, אותיות אתרוג. השנה יש אתגר להשיג אתרוג טוב.
השלושה הדברים האלה חידוש אהבה אתגר.

החידוש – הציפור המדברת זה נמצא במוטבע שבנפש.
איפה האהבה? – אהבה זה מורגש.
בטעמי הבריאה יש טעם שה' ברא את העולם כדי להטיב לברואיו". לכאורה זה אותה דרגא. אך מה ההבדל? אם אני אומר "להיטב" זה כמו שאומרים בקבלה זה ספירת החסד. זה חיצוניות. זה פעולה חיצונית. אבל בחסידות אומרים מילת "אהבה". זה הבדל חשוב ביותר. אם אתה אומר שה' ברא את העולם כדי להטיב לברואיו, אז יש ה', ויש ברואיו, ויש להטיב.זה לא מעביר את המסר האמיתי, שה' צריך אהבה. ה' הוא טוב לב, עצם הטוב להיטיב, הוא רוצה להטיב למישהו – לבריאות! אך ברגע שאני אומר שזה לא סתם "להטיב", לעשות לי טובה, הוא רוצה מישהו לאהוב אותו באמת! זה כמו איש ואשה, מדרגה זאת השניה, זה איש ואשה. הוא רוצה מישהו לאהוב אותו! ממילא הוא נותן לו מתנות, מטיב איתו. אך הוא צריך מישהו לאהוב אותו. ושיאהב אותו בחזרה, כמים הפנים לפנים. זה כבר חסידות. זה דוגמה מצוינת מה הבדל בין הבנה חיצונית להבנה פנימית של אותו דבר. זה כנגד המורגש שבנפש.

אבל מה זה לאתגר? עבודת הבירורים? זה מלשון "בר", בן. יש "בן חכם ישמח אב". אם הבן הוא חכם, אם העבד הוא חכם, זה משמח את האב.
נקשר את זה למאמר של אדמו"ר רש"ב, עבדים עבדי.
העבד הפשוט הוא א' שעושה דברים שלא מתאים לאדון לעשות בעצמו
אך ישנם דברים שיש לו עבד שעושה את הדברים במקומו.
מה לא נאה לו לעשות בעצמו? זה צימצום, סדר השתלשות.
אך העבד השני, הוא ממשיך את העצמות. אם יש עבד שעושה את העבודה שלא בושה לאדון לעשות בעצמו – זה העבד החכם.
וזה גם כן בן חכם.
דיברנו הרבה על אבינו מלכנו דודנו.
בשלושת הטעמים האלה המלך זה רק בציפור מדברת. המלך הוא עצוב וצריך ציפור מדברת כדי לפקח ולשמח את המלך.
באהבה אין שם מלך. וגם בעבודת הבירורים אין את המילה מלך.
אצלנו בסוד ה' בטעמי הבריאה "אין מלך בלא עם" זה מלשון עוממות. זה כמו ציפור מדברת. זה הטעם התחתון בטעמי הבריאה.
הרצון להיטיב שמה – ו' שמה, והפנימיות שם זה אהבה, זיקה לאהבה. זה פשוט שזה דודנו.
דודנו זה אהבה. אני לדודי ודודי לי
והטעם השלישי הוא טעם של מושכל. מי זה החכם הזה שיודע להרכיב את הפאזל בחזרה, להוציא את הניצוצות משם, ולהעלות הכל לשורש? זה הבן החכם. זה מוחין. "כולם בחכמה עשית".

(השיעור של הרב יצחק גינזבורג שליט"א מוצאי שבת סליחות ע"ז)

ב. לאלתֵר תשובה, לאלתֵר גאולה

חשיבות האלתור

נחזור לענין שצריכים לעורר את ה', לפקח כביכול את החושים של הקב"ה, על ידי "קשוטין דלא הוו". מה שאנחנו מתכנסים כאן, בבית כנסת הזה, זה בחינת "קשוטין דלא הוו". הרבי הקודם אמר את המשפט המפורסם – "לאלתר תשובה לאלתר גאולה". צריך לאלתֵר תשובה וצריך לאלתֵר גאולה, ואז הכל יהיה "היום לטוב לך". זה בית כנסת מאולתר כאן.

יש מי שמתכנן היטב את כל מה שהוא עושה – במיוחד נגן, שקורא ומנגן הכל מתוך התוים, מדייק היטב כל תו ותו, כמו שכתוב. בדרך כלל חושבים שבמוזיקה הקלאסית אסור לאלתר, צריך לנגן בדיוק כמו שכתוב, אבל מי שמכיר את תולדות הגדולים – גם מוצרט וגם בטהובן – יודע שהם גם אלתרו כאשר הם הופיעו בפני קהל.

אלתור הוא מאד חשוב במוזיקה ובכל דבר בחיים. כשצריך לעשות משהו, לתקן משהו בבית – חדש אלול הוא חדש התיקון – לא תמיד יש את החומרים. לאלתר היינו לקחת משהו, ממש קשוטין דלא הוו, איזו גרוטאה, חתיכה של משהו אחר, וצריך הרבה שכל על המקום איך לאלתר את התיקון של הכלי השבור. הרי כל העבודה שלנו בעולם הזה היא לתקן את השבירה. הרבי אמר שנסתיימה עבודת הבירורים – כנראה שעבודת הבירורים כמו שכתוב נסתיימה, אבל יש עדיין אלתורים שצריך לעשות.

לית אלתור פנוי מיניה

ידוע מאמר הזהר המפורש ש'לית אלתור פנוי מיניה'… מה זה אלתור בכלל? על-אתר, זה פירוש המלה – "לאלתר לתשובה" היינו על-אתר, זה אלתור ו'לית אלתור פנוי מיניה'. אבל צריך חוש.

מה זה בכלל לאלתר? כשנגן – גם נגן טוב מאד – כשהוא מאלתר משהו על המקום (בדרך כלל נוהגים לאלתר בעיקר בג'אז, אבל כמו שאמרנו גם במוזיקה קלאסית הגדולים היו מאלתרים), קשוטין דלא הוו לחלוטין, הוא קודם כל מתגבר על הפחד. הרי עכשיו הוא נמצא בפני קהל – אין פחד, אסור לפחד מאף אחד חוץ מהקב"ה, "כי אם ליראה". הוא מתגבר על הפחד ומשתחרר. האם הוא תמיד מצליח באלתור שלו? לא תמיד, אבל כאשר הוא מצליח יוצא משהו יוצא מן הכלל, ממש קשוטין דלא הוו.

אלתור אחרי הכנה

איך קוראים לאלתור באיז'ביצא? התפשטות, שהוא נותן לעצמו לעשות בדיוק מה שבא לו, על אתר, על המקום, בלי לחשוב קודם. אפשר לחשוב שבחב"ד אולי לא מתאים לאלתר. איך הרביים היו אומרים חסידות? היו חוזרים, כמו הקב"ה, ארבע פעמים בינו לבין עצמו, "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" ורק אז "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה". אבל צדיקי פולין, כמו החוזה למשל, אמרו "תורה מן השמים" (כפי שקוראים בחב"ד) – לא תכננו בכלל מה לומר. מה שבא להם תוך כדי רעוא דרעוין, או מתי שאמרו תורה, אמרו. לכן בקושי זכרו מה שאמרו. החוזה היה צריך להזכר ולכתוב במוצאי שבת בהשלמה לשבת, גם השפת אמת רשם ככה כל שנה ושנה.

בחב"ד אומרים שזו לא דרך הקב"ה, ואם רוצים "ללכת בדרכיו", להתדמות אליו, צריך לחזור ארבע פעמים בינך לבין עצמך ואז לומר. לפי זה, בחב"ד אין אלתור? הרביים לא אלתרו שום דבר? זה לא נכון. אחרי כל התכנון, תכל'ס בשעת מעשה מאלתרים. גם נגן טוב לא יכול לבוא להופעה בלי להכין כלום, צריך לחזור הרבה ולהכין את היצירה, אבל אחרי שהוא תכנן טוב ועשה הרבה חזרות בינו לבין עצמו בשעת מעשה הוא מקבל השראה בפני הקהל, ממש רוח נבואה. אלתור הוא רוח נבואה. כתוב שמשיח יבוא כאשר הנבואה תחזור לעם ישראל. הוא עומד בפני הקהל ומתחיל לאלתר. האלתור הוא גם בנגינה וגם בכל דבר שצריך לעשות. הגדר של עבד חכם הוא עבד שיודע לאלתר, ואין לך "קשוטין דלא הוו" יותר מזה.

אלתור – מוטציה

איך אומרים אלתור בביולוגיה? בביולוגיה היום אלתור נקרא מוטציה. הוא הלך בדרך סלולה מדורי דורות, קבל מאבותיו כך וכך תכונות קבועות, ופתאום הוא פורץ. "ופרצת" – מברכים את כולם, במיוחד מי שבא לשבת כאן בתל אביב, "ופרצת". אבל איך עושים את זה? צריך לאלתר. אין פה כללים מה לעשות, איך להפיץ כאן תורה – הכל צריך לאלתר, "לאלתֵר תשובה". עוד פעם, בדור שלנו הרבי אמר שגם תשובה נגמרה – תשובה כמו שכתוב בספרים אין יותר, כעת צריך רק לאלתר תשובה. נראה פה מישהו שיתחיל לאלתר תשובה. גם גאולה – "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה", הייתי יכול לחשוב שאני אאלתר תשובה והקב"ה יאלתר גאולה. לא, שגם הוא יאלתר גאולה וגם אנחנו נאלתר גאולה – זו פעולה משותפת. ברגע שמבינים ש"לאלתר" היינו אלתורים הכל תלוי בנו, גם התשובה וגם הגאולה. המקום לאלתר תשובה הוא בתל אביב וגם המקום לאלתר גאולה הוא בתל אביב.

שוב, מהי מוטציה? שהיה הולך בתלם ופתאום פורץ ממנו, ת'הא ש'נת ע'ולם ח'דש, משהו חדש קורה. כל מוטציה היא טובה? לא, יש הרבה לא טוב. כמו לגבי נגינה, לא כל אלתור הוא מוצלח. אבל אם אתה מפחד לאלתר לא יהיה ממך כלום. אם רוצים שיהיה ממך משהו – צריך את הנועזות לאלתר. אנחנו עדיין בת'הא ש'נת עז, הנועזות להתחיל לאלתר. זה לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה.

עד כאן ווארט אחד, לחיים לחיים.

הקב"ה בוחר איזו מוטציות מוצאות חן בעיניו, איזה מוטציות חיוביות וחיוניות לקיום המין. אנחנו רוצים שהמין שלנו, העם היהודי, יתקיים, ולשם קיום המין צריך מדי פעם – או אפילו כל פעם – לעשות מוטציה, לאלתר, וזה "אתקשטת בקשוטין דלא הוו". כשהעולמתא שפירתא מגיעה למצב שאין לה עינים, לא רואה את האלקות, מה אומרים לה? עם ישראל הוא עלמה יפהפיה, אבל היא לא רואה אלקות. מה צריך לעשות? להתחיל לאלתר – לאלתר גנים חדשים של עינים  לראות אלקות כאן בתל אביב, על חוף הים, בטיילת.

[שאלה: הרב אמר שיש שתי צפורים מדברות. למה תורה שבכתב היא גם צפור מדברת?] תיכף. לחיים לחיים.

נגנו שאמיל.

(מתוך השיעור של הרב מוצאי שבת סליחות ע"ז ב"גרעין" של תל אביב)

למה חשבתי על זה על הבוקר? שהביטוי הראשון של התקשרות לצדיק הוא שמחה. מי שהוא מקושר הוא שמח. אולי כי הוא לא לבד… או אולי ככה: מי שהוא קשור למעלה לא נופל למטה. לא נופל לעצבות ומ"ש בעצם גם מי שהוא עצוב הוא "מקושר". לנחש הקדמוני. לנוקבא דתהומא רבא. אם כך כל השאלה היא למי אתה מקושר… רבי, אני רוצה להיות מקושר!!! *** עוד מעט חודש אלול – חודש התשובה. חודש הרחמים. אולי זה צריך להיות עיקר התשובה – שלא היינו מקושרים כדבעי. אם בכלל. בעצם כל המשל של ה"מלך בשדה" הוא בדיוק על זה *** השאלה מה היא התקשרות? סתם מילים גבוהות שאין להם כיסוי? ההתקשרות הבסיסית לכאורה היא התקשרות המחשבה. כשאני "מקושר" למשהו או למישהו – אז המחשבה שלי חוזרת אליו כל הזמן – בין שאני רוצה בכך ובין שאיני רוצה בכך. זו היא לכאורה ההתקשרות במשמעותה הכי פשוטה. שהמחשבה שלי תהיה קשורה אל הרבי. זה יכול להיות על ידי וידאו או על ידי קיום ההוראה של הרבי או על ידי לימוד תורתו. *** טוב. אז המחשבה שלי תהיה קשורה אל הרבי. אז מה? זה ישנה משהו בחיים שלי? בחיים הגשמיים והחומריים שלי למטה מעשרה טפחים? התשובה היא ש"המחשבה מועלת"… *** כי בעצם צמה אני מלא דאגה? כי אני חי בהרגשה שעליי לעשות הכל לבד. אין מי שיעזור. ויש רבים שישימו רגל. ייש יצר וכו. אז ברגע שאנע "מחליף מחשבה" שיש מישהו שהולך איתי ביחד לאורך כל הדרך. שומר עלי שלא אפול לגמרי. ממשיך להאמין בי כשכולם כבר הרימו ידיים – אז "דאגה בלב יש ישיחנה". אפשר כמובן לטעון שגם זה דמיון. אבל כל החיים שלנו הם דמיון. אז שיהיה לפחות דמיון טוב https://www.facebook.com/itzik.roytman/posts/1666754136670460