- שער ההקדמות: שבירה ותיקון. יהודה יפרח ב' אדר א' תשע"ד (א)
- שער ההקדמות: שבירה ותיקון. יהודה יפרח ב' אדר א' תשע"ד (ב)
- שער ההקדמות: שבירה ותיקון. יהודה יפרח ב' אדר א' תשע"ד (ג)
עתיק ואריך, או"א וזו"נ – פנימיות וגילוי
אמרנו, שעתיק מקרין על או"א. עתיק, הנקודה יותר עמוקה, יותר עצמית, יותר פנימית של הכתר. אבא ואימא הם הנקודה של הגילוי העצמי של הפרצופים, של הנשמה – לכן יש ביניהם קשר. שוב – למה יש קשר בין עתיק לבין אבא ואימא? – כי שניהם שייכים למקום הגרעיני, העצמי, הפנימי. עתיק הוא הנקודה העצמית הפנימית של הכתר, אבא ואימא הם גילוי העצמי העמוק של הפרצופים, של הנשמה. הם המקום של הנשמה. לכן התיקון של עתיק מתקן את האבא ואימא, המוחין, חכמה ובינה. המוחין הם השורש של הפרצופים. הם הגילוי העצמי העמוק של הפרצופים של זו"נ. הם המקום של הנשמה.
לכן עתיק קשור לאו"א, ואריך קשור לז"א, לזכר ונקבה, כי האריך הוא כבר תחילת הגילוי, השורש של הגילוי, השורש של כל הפרטים, וזו"נ הוא הגילוי – באצילות. התגלות של העולם האלוקי הוא בזו"נ.
בתוך האר"י יש שתי איכויות. בנפש יש שתי איכויות. איכות פנים ואיכות חוץ. יש מי אני בתוך עצמי. כשאני עוצם עיניים, כשאני הולך לישון, נמצא בתוך תוכי. אף אחד לא מפריע. אין לי טלפון, ואין לי פייסבוק, ואין לי רדיו, ואף אחד לא מדבר איתי, אני נמצא בתוך חדרי לבד – כשאני לעצמי – מי אני? מה המהות הפנימית שלי? מה אנרגיות שאני משדר? מה יש בי? – זו בחינה אחת.
ויש בחינה אחרת – האני כמתגלה. איך אני מופיע כלפי חוץ? איך אני מתגלה כלפי חוץ? איך אני מדבר? איך אני מתבטא? איך אני עובד? איך אני פוגש אנשים?
אבא ואימא קשורים להעצמי, להקשבה שלי פנימה. לכן אבא ואימא נתקנים דרך העתיק. כי יש להם חוויות עצמיות מאד חזקות.
התלבשות הפרצופים
מבחינת ההלבשה, העתיק מתחיל לרדת, האריך מלביש אותו, ואבא ואימא מלבישים עד החזה של אריך אנפין, עד התפארת, וזו"נ מלבישים אותם מתחת לחזה. אריך כולו מלביש את עתיק, ועתיק עצמו הראש שלו לא מלובש, וז' תחתונות שלו מלובשות. כך הוא בעצם המבנה.
כשמתחילה ההארה, היא מתלבשת, היא מתחילה להתגלות כלפי חוץ. אך זה לא גילוי הירארכי של למעלה ולמטה, אלא גילוי של פנים וחוץ.
ברגע שהעתיק מתחיל להאיר, ברגע שהמקום ריק, ברגע שאני מסוגל להתרוקן ולפנות מקום חדש, אז יש לי איזה שהוא אור פנימי, יש איזה שהוא מרחב. והמרחב הזה מתחיל לאט לאט להלביש את עצמו. לבוש הכוונה ביטוי. מתחיל להתבטא. מתחיל לשנות את הצורה שבה הוא מתבטא כלפי חוץ. אם ההתבטאות שלי, הצורה שבה אני מופיע, בה אני מתקשר, צורה, שבה אני מדבר, צורה שבה אני מאיר, צורה, השבה אני משפיע, היתה נפולה – ברגע שהאור הפנימי הזה מתחיל להאיר – ההתלבשות משתנה. יש התלבשויות חדשות.
הגרעין הכי פנימי זה עתיק יומין. המוחין שלו מאירים אך נשארים גלוים למעלה, אריך אנפין מתחיל להלביש אותו מתחת למוחין, ואריך עצמו עליו מתלבשים אבא ואימא עד החזה, ומתחת לחזה מתלבשים זעיר אנפין ונוקבי'ה.
אבל יש הבדל. מה קרה כאן? התחיל האור של עתיק, ואחרי שהאור של העתיק התחיל, קרה כאן משהו מענין. בוא נקרא עוד פעם, ואז אנחנו רוצים להבין מה היחס בין זכר לבין הנקבה בתיקון הזה.
התיקון של עתיק יומין היה תיקון בבת אחת. כלומר, אותו מקום דלא ידע ולא איתיידע, אותו מקום אילם, אותו מקום של מרחב אין סופי, מרחב אלוקי אינסופי של אחדות פשוטה, אותו מקום התגלה.
הנה כאשר נתקן בתחלה רישא דע"י, הכוללת כל שלשה ראשונות שבו, בפעם אחת, בבחינת תקון פרצוף גמור, וכיון שהחכמה והבינה שבו נתקנו ביחד, לכן גם או"א, שהם בחי' חו"ב כנודע, גם הם נוסף בהם קצת תקון, וחזרו להיות בבחי' פנים באחור
זאת אומרת נוצר מצב, שאבא תוקן יותר, ואימא תוקנה פחות. ולכן הם הגיעו למצב, שלאבא יש לו אור פנים, אבל האחור שלו לא מותק, אחוריים שלו עדיין קשים. ואצל אימא הפוך. היא מקבלת את אור הפנים של אבא, אך האחור שלה לא מותק, ורק בהמשך ימותקו הפנים שלה.
ההבדל בתיקון הזכר והנקבה (אבא – דילוג שלב, הארת פנים. אימא – ירידה לפרטים)
נוצר מצב שיש הבדל בין הזכר לבין הנקבה. אבא דילג על שלב. לא מיתקו לו את האחוריים. אימא לא דילגה על אף שלב. אימא את כל שלבי התיקון שלה היא קיבלה. כרגע בשלב הזה מותק האחור שלה, היא מקבלת את האור דרך אחוריים, אחרי זה בשלב הבא ימותק גם הפנים שלה, ולכן היא תגיע בסוף להבשלה מלאה, בלי שדילגה על אף שלב.
אצל אבא זה לא קרה ככה. אבא דילג על שלב, המיתוק של אחוריים שלו לא קרה, האחוריים שלו נשארו קשים, והפנים שלו כן הוארו. מה זה אומר? זה אומר שיש ביניהם הבדל. מה ההבדל בין אבא לבין אימא?
ההבדל הוא שאצל אימא יש הרבה יותר יכולת מפותחת להתמודד עם צרכים ועם תביעות בבית. להתמודד עם פרטים. להתמודד עם אחריות. היכולת לרדת לפרטים. לאימא יש גם עוד יכולת מפותחת, שאחוריים שלה פחות קשים. מה זה אומר? זה אומר שמצד אחד יש לה יותר איכפתיות, ופחות נוקשות. בחוויה יסודית שלה, בגלל שלא דילגה על שלבים, יש לה חוויה יותר עמוקה של תקשורת, של עיסוק בצרכים.
כשהילדים מסתערים על ארוחת ערב. ויש סיר פסטה. הסיר הזה לא ענק. וצריך לחלק לכולם, כל אחד שוה בשוה, ולא לתת לגדול לפוצץ את הצלחת שלו, עם פסטה ועם רוטב וכו' ולא להשאיר לקטנים שום דבר. אז מי ידאג בסוף שיהי' לכל אחד כמות מדויקת, ושלא יריבו ושלא יאכלו אחד את השני? "ותתן טרף לביתה" – היכולת לרדת לפרטים, היכולת להיות איכפתית לפרטים, היכולת לחיות בתוך הפרטים בלי שהפרטים ימוטטו אותך – זה יכולת של אימא.
אבא – זה מטריף אותו. הרבה יותר קשה לו. הוא גם – "גבר חדש" – מתאמץ מאד להיות מעורב, אך זה עולה לו בדמים, הוא סובל מכל רגע, הוא לא נהנה מזה – לא קל לו. האחוריים שלו קשים. גם – כשילדים מנהלים משא ומתן – עם מי משחקים בדרך כלל? כשהילד עושה סיבוב – על מי שהוא עושה סיבוב? על אימא או על אבא? הסיבוב הוא עושה על אימא. אימא – הוא מסבן אותה, ומורח אותה, והוא אומר ככה, היא אמרה תלך למיטה, והוא לא הולך למיטה, כן תלך, והוא לא ילך וכו'. האבא מגיע, מרים צעקה – הוא הולך. האחוריים שלו קשים – אין משא ומתן! כשאבא נמצא בבית, ואימא לא נמצאת, כל ה"הסכם ביניים" ו"הסכם…", "סוף התביעות" או לא סוף התביעות, "מעמד הפליטים", או לא מעמד הפליטים – אין משחקים אצל אבא! יש "מעורבות חיצונית בינלאומית", כופים הסכם, אתם הולכים לחדר, הולכים לישון, נגמר! כיבוי אורות! זה אחוריים קשים – הוא לא פוגש את הפנים…
[זה יתמוטט בסוף..]
זה גם יתמוטט בסוף – כי זה לא חינוך! אבל למה זה קורה – בגלל שיש לו בעיה של מיתוק באחוריים. זה מה שדיברנו מקודם על "עותק נאמן למקור" – הוא יכול להיות מאד מאד מואר בתובנות, אך מאד מאד קשה לו ליישם את זה בתכלית. מאד קשה לו לרדת לפרטים. כשהוא יורד לפרטים – אז במקום תבוני הוא יכול אחלא רואה חשבון. תן לו מספרים. מספרים זה לרדת לפרטים זה סבבה, להיות איש הייטק, אבל זה לרדת לפרטים במקום שלא דורש ממנו להיות ב… בעבודה אין לו בעיה לרדת לפרטם. אך לרדת לפרטים במערכת היחסים בינו לבין מישהו מאד קשה לו, הוא חסר אונים!
כשמתחילים שיחות קשות – יש ספר שנקרא "שיחות קשות" – איני זוכר מי כתב אותו – כשמתחילים שיחות קשות בין בני הזוג, בין קולגות וכו' – זה מאד מאד קשה, לאבא זה מאד מאד קשה. הפתיל קצר, קשה לו להבין, באופן בסיסי, התהליכים שהוא עובר הם תהליכים קשים, כי לא מותקו לו אחוריים, הוא דילג על שלב ב'. הוא קפץ ישר לשלב ג'.
אימא עוברת תהליך יותר איטי. היא לא קיבלה את המוחין שלו, אין לה את ההארה שלו, בהתחלה. לא קיבלה את אור הפנים, קיבלה את אור האחוריים. בהמשך היא תקבל את אור הפנים. מצד שני היא לא דילגה שלבים. לכן כשהיא צריכה בסוף להגיע להמצב שהיא מטפלת בילדים, בזו"נ, רוב הטיפול קורה דרך אימא.
כמובן כל מה שאנחנו רואים זה רק שלב ראשון.
האם הקבלה היא פמיניסטית או לא?
פעם מישהו שאל אותי האם הקבלה פמיניסטית או לא? אמרתי לו – תלוי איזה שמועה אתם לומדים. מי שלומד שמועה ראשונה ושנייה – הקבלה היא לגמרי, רחוקה מאד מפמיניזם. יש דיכוטומיה ברורה מה זה זכר, מה זה נקבה, משפיע ומקבל, עליון מול תחתון, חושך מול אור – כל העסק מאד מאד ברור. אך כשאתה מתחיל לקרוא שמועה רביעית וחמישית, אתה פתאום רואה שהעסק הרבה יותר מורכב. פתאום יש לך תתי-פרצופים. ואז אתה קולט שבעצם אבא הוא לא בדיוק אבא. יש אבא, ויש אימא שבתוך האבא. יש ישראל סבא בתבונה. ישראל סבא זה אימא שבתוך האבא, כל המערכת המגדרית הרבה יותר מורכבת, יש את האימא, בתבונה – האבא שבתוך האימא, הצד הזכרי שבתוך האישה, אחרי זה זעיר אנפין ונוקבי'ה גם – יש לך יעקב וישראל, שהם שני חלקים של ז"א, הנקבה – הן רחל ולאה. לאה היא הדין הקשה של האישה. היא הצד של הקריירה, של הדין, של הכוח. ורחל היא הרבה יותר יפת תואר ויפת מראה. יעקב וישראל גם ביניהם יש מערכות יחסים. ישראל – שרית עם אלוקים ועם אנשים. יעקב הוא יותר נשי. לאה היא הצד הזכרי שבתוך הנקבה, ויעקב הוא הצד הנקבי שבתוך הזכר.
בתוך השמועה הרביעית והחמישית אנו מגיעים לדמויות יותר מורכבות, מה שנקרא הגבר החדש והאישה החדשה. הדמויות שמסוגלות להכיל מורכבויות, להכיל אנרגיות שונות בתוכם ולנהל אותם. בסופו של דבר, זיווג שלם יכול לקרות – מה מאפשר זיווג אמיתי ועמוק? – הרי הגבר והאישה הם מנוגדים לגמרי, אין ביניהם קשר, הם שונים לגמרי, הם מסוכסכים, הם לא מסתדרים. מה מאפשר לגבר ולאישה להיפגש?
העובדה שבתוך הגבר יש איזה שהוא הד, יש בתוכו דמות נשית, צד נשי, אנימה, כמו שקוראים לזה, והעובדה שאצל האישה יש אנימוס, צד גברי. זה קורה רק בשמועה הרביעית והחמישית. אחרי תיקון.
אמרנו, יש מערכת ראשונה, שבירת כלים ראשונה, והמערכת השנייה. יש לנו מערכת, נקרא לזה, של הקודש, מערכת של הדין, שבירת כלים של הדין. אחרי זה יש את המערכת של החסד, שבירת כלים של החסד. ובתיקון השני, שבירת כלים של… – אז מתחילים להיווצר הדמויות המורכבות.
אז פתאום הזכר מורכב מחסדים וגבורות. והנקבה מורכבת מחסדים וגבורות. וכל המערכת נהיית הרבה יותר מאוזנת. היא לא חד-צדדית, היא הרבה יותר הוליסטית והרמונית, והרבה יותר מסוגלת להכיל ניואנסים, להכיל מורכבות. ממילא כאשר נכנס אליה האור – היא יכולה להכיל הרבה יותר אור. כי יש בה יותר גוונים, יותר צבעים. זה אחרי שהיא עברה תיקון.
[מה יוצר את התיקון?]
אנחנו עכשיו בהתחלה, בפיסקה הראשונה של התיקון, והפיסקה הראשונה מה שאמרנו, דיברנו על השלב הראשון, שהשלב הראשון הוא קודם כל ההיפתחות לאור של העתיק, לאור של הרדל"א.
מהו האור של הרדל"א? זה אומר שביסוד הכי עמוק של הנפש, יש איזה שהוא מאגר פנימי, איזה שהוא אור פנימי, שהאור הזה הוא חסר צורה, חסר צבע. איזה שהוא אור פנימי הנמצא בשורש הנשמה, שהתיקון של הנפש כרוך בהיכולת להיפתח אל האור הזה, להיפתח למקום הזה שמחדש אותי. איזה שהיא נביעה פנימית, נשמתית אילמת, לא מובחנת, שמחדשת אותי.
[זה יכול להיות רק פעם אחת?]
לא. יכול להיות שזה ייפתח פעם אחת בצורה מאד חזקה, אך האדם אמור לפתוח את זה כל החיים שלו. אנחנו נעשה לזה איזה שהוא תירגול שקשור לזה עוד מעט.
[זה דרגא של ימות המשיח?]
זה בעצם הדבקות, המצב של הדבקות. אחרי שמגיעה החוויה של הדבקות, היא אמורה לרדת למוחין, לעצב מחדש את המערכת. היא בונה מחדש את המערכת. רבי נחמן אומר שמי שזוכה להתבודדות אמיתית, זוכה לדביקות בהתבודדות, אז יהיה לו חידושי תורה. הוא ממש מתחדש שמה. הוא לא יפטיר כדאשתקד.
שורש הבעיות הנפשיות – חוסר האהבה. דרך הטיפול – גילוי אהבה ללא תנאי. אהבה – אנרגיית החיים. דביקות.
משהו אחרון. יש לי חבר אחד, שהוא מטפל, היה לי שיחה איתו. מישהו שאל אותו: יש לך הרבה שנים, הרבה ניסיון, תגיד, מה צריך לקרות, כדי שהטיפול יעבוד? שבן אדם באמת יעבור תהליך? הוא אמר משהו מאד מעניין. הפתיע אותי. לא חשבתי על הכיוון.
אמר: נכון, אפשר לערבב את זה, לקרוא את זה בהרבה שמות, לקחת את זה לכל מיני כיוונים, אך בסוף בסוף – הבור הכי עמוק, שהוא השורש של הכל – הוא חוסר באהבה.
האדם יכול להבין, שחשוב, שיהי' אהבה, שצריך אהבה, הוא יכול לפעול בשביל הדבר הזה. אך כמה שלא ידבר על זה..
אז הוא שואל אותו: איך אתה מגדיר אהבה?
אז הוא אומר, ההגדרה מאד פשוטה. זה הביטוי הנפשי של אנרגיית החיים. כאשר אנרגיית החיים, האנרגיה הפנימית, העמוקה, נקרא לזה אור אין סוף, כאשר זה מתבטא בנפש, זה מתבטא באהבה.
ואז הוא אומר: אחד הדברים שאני ראיתי, שאפשר לשבת עם אנשים שנה שלימה בטיפול, ולהביא אותם לתובנות, והם יכולים להגיע להתבוננות מדהימה על עצמם, ולהבין את עצמם וכו'. והם עדיין נשארו תקועים. מתי זה משתנה? כאשר הם מצליחים – באיזה שהוא רגע אחד – לחוות חוויה מתקנת, חוויה של אהבה ללא תנאי. שמישהו אוהב אותם – ולא משנה! אוהב אותם לגמרי. מרעיף עליהם. משפיע עליהם. כשיש להם איזה שהיא חוויה שהאהבה הזאת מתעוררת בתוכם – באותו רגע פתאום משהו משתנה. פתאום מחסומים נופלים. פתאום יש איזה שהוא בטחון עצמי. מסוגלים להעיז. מסוגלים להתבטא. פחות פוחדים מצלקות. פחות פוחדים מכאבים. ברגע שיש איזה שהוא מרחב של אהבה ללא תנאי.
אז מה אתה עושה?
– אני בטיפולים שלי, מה שאני מנסה לעשות, הוא, באיזה שהוא שלב, שהוא ירגיש, שאני באמת אוהב אותו. שהמטופל הזה ירגיש, שאני אוהב אותו. והדבר הזה נותן לו איזה שהוא אפשרות..
מה שהוא אמר, זה בעצם סוג של טרפיה. שאלת על טיפול? זה תירגום של הדבר הזה למרחב הטיפולי. אך יש כאן משהו מעניין – אם אני מסתכל על זה לא בתחום הטיפולי, אלא בתחום של עבודת ה', יש כאן משהו שאני לוקח ממה שהוא אמר, שאדם, בשביל לעבוד את ה', הוא צריך שהמפגש בלתי אמצעי יהי' זמין עבורו. הוא צריך שהדבקות תהיה זמינה עבורו. אם היא לא זמינה עבורו, אם הוא לא..
מישהו פעם שאל אותי על מושג של אהבת ישראל. זה היה בפורים, ואז פתאום האיר לי איזה משהו. שאתה יכול לדבר על אהבת ישראל. לדבר, כמה זה חשוב וכו'. אבל יום אחד, שאתה מצליח לראות את הנשמה של מישהו – אז כבר אין לך שאלות על אהבת ישראל. כשאתה מצליח לראות את הגדולה של מישהו – באיזה שהיא צורה, אם אתה מצליח יום אחד לחוות את הגדולה של בן אדם, לראות את האור שלו, את האנרגיה שלו – אתה פתאום קולט, שהאנשים הם באמת גדולים מהחיים. ואחרי שאתה קולט את זה – יש לך איזה שהיא אהבה מאד עמוקה בפני האנשים בכלל. כי אתה יודע שכל אחד הוא הרבה הרבה מעבר למה שהוא מגלה כרגע. שהוא מנצל אחוזים בודדים מהיכולות שלו, מהפוטנציאל שלו.
אבל צריך יום אחד לראות את זה כדי להאמין בזה. צריך יום אחד לפגוש את זה באיזו שהיא צורה.
כל התפילה של הבעל שם טוב היא מכוונת להמצב, שבן אדם יום אחד יצליח לראות את זה, יצליח להאמין בזה.