preload
בס"ד
פברואר 04

סדר התקון של או"א

אחרי שכל המערכת הזאת הגיע לכאוס, ולא מוצאת את עצמה. מה היא עושה?

ועתה נחזור לבאר סדר התקון של או"א[1].

תחזיקו ראש כי יש כאן הרבה פרטים.

אנחנו מדברים שהיה כאן שבירה של אבא ואימא. וצריך לתקן אותם. יש כאן איזה שהוא משפט סמוי

הנה כאשר נתקן בתחלה רישא דע"י, הכוללת כל שלשה ראשונות שבו, בפעם אחת, בבחינת תקון פרצוף גמור,

וכיון שהחכמה והבינה שבו נתקנו ביחד, לכן גם או"א, שהם בחי' חו"ב כנודע, גם הם נוסף בהם קצת תקון, וחזרו להיות בבחי' פנים באחור, שהיא הבחינה הג', מד' בחי' הנזכרים לעיל,

זוכרים את כל הארבע השלבים –אחור באחור, פנים באחור וכו' שלמדנו?

בהיותם בסוד נקודות בלבד, ולא בבחינת פרצוף, כמו שיתבאר לקמן. ולא הוצרך להיות בהם בתחלה, הבחינה הב' הנקראת אחור בפנים, אמנם בפעם אחת, נתקנו בשני הבחינות, הב', והג', ותכף נתקנו בבחינת פנים באחור, כי אבא הפך פניו באחורי אימא, והאיר בה. אבל עדיין לא יכלה אימא להפוך גם היא פניה נגד פניו לקבל האור, והוא היה בבחי' פנים, והיא נשארה עדיין בבחינת אחור. כי כיון שנתקן ראשו דע"י, ונתמעט האור על ידי רבוי המסכים שנתחדשו בפרצוף ראשו בעת התקון כנזכר לעיל, יכול אבא לקבל האור בבחינת פנים. אבל לא אימא הגרועה מאבא, ולכן נשארה בבחינת אחור.

אבל עם כל זה, תוספת תקון הוא באימא, כי כבר יכולה לקבל ההארה מבחינת הפנים של אבא, אף על פי שמקבלו דרך אחוריה. והטעם הוא, לפי שאבא הוא דכורא, והוא רחמים. אבל אימא שהיא נקבה, היא דינים, ואע"פ שעתה על ידי תיקון רישא דעתיק, נתמעט האור קצת, עכ"ז אינה יכולה לקבלו, אלא דרך אחוריה, ודי לה שנתעלית לקבל האור מבחי' פני אבא. והענין הוא, כי עתה אבא הפך פניו, והחזירם כנגד החזה דא"א, אשר שם נמשך ויורד אור פני א"א כנז"ל, ואז מקבלו אבא מצד פנים שלו. אבל אימא, נשארו אחוריה כנגד החזה דא"א לסבה הנז', והרי הם פנים באחור:

מה קרה כאן? המערכת שלנו מתחילה מאו"א.  היא מערכת של ההכרה. הנפש שלנו נמצאת כאן [בציור - אצילות]. אלה – עתיק יומין ואריך אנפין – אלה מערכות גבוהות, מערכות לא מודעות. מערכות ששייכות לחיה ויחידה, מערכות שנמצאות מעבר להשגה שלנו.

בכל מערכות התיקון יש קשר עמוק בין עתיק יומין לבין אבא ואימא, וקשר בין אריך אנפין לבין זו"נ. החלק הכי גבוה, עתיק יומין, בדרך כלל מתקן את השכבה של או"א. ואריך אנפין מתקן את ז"א. זה באופן כללי.

עתיק יומין ואריך אנפין

עכשיו, בואו קצת נפרק את זה. מה זה אומר עתיק יומין ואריך אנפין? שניהם חלקים של הכתר. שניהם מבטאים איזה שהוא מישור מאד גבוה בנפש ובעולמות, מישור היולי, תמציתי, גרעיני, פנימי. לפני כל הפירוט והמורכבות והדרמות והדינאמיקות שמתרחשות בתוך עולם האלוקים, אלא משהו הרבה קודם לזה.

באידרות, וזה גם מופיע בעוד כמה מקומות, ויש על גם זה דרושים של אדמו"ר הזקן, עתיק ואריך הם כמו זכר ונקבה של הכתר. בעץ חיים בשער הבי"ע נ"ב האר"י מסביר עיקרון מאד חשוב, מה זה כתר:

עתיק ואריך (כתר): סוף המאציל וראש הנאצלים

האלוקות הוא אין סוף. הקב"ה טמיר ונעלם עד אין סוף. אך המציאות שלנו היא מציאות של סוף. מציאות של גבולות, של פרטים, של נבראים, של זמן, של מרחב. הכתר הוא השכבה שממוצעת בין האין סוף לבין הסוף, בין המישור הלא גבולי לבין המישור הגבולי. מה שהאר"י כותב בעץ חיים, בשער הבי"ע, שעתיק יומין הוא סוף העליון, הוא סוף המאציל. ותחילת הנאצלים זה אריך אנפין. עתיק יומין הוא "סוף של האין סוף". השלב איפה שאין סוף מתחיל להכין בתוכו את הפוטנציאל של לצמצם את עצמו, של להתפרץ, להתגשם, להיברא, להתממש, ההתחלה של הפוטנציאל של איזה שהיא התבחנות, איזה שהוא מרקם, איזה שהיא צורה שייצא מתוך האין סוף, ההתחלה של זה מתחיל בעתיק יומין. אך אריך אנפין זה כבר ההתחלה של הנבראים. הכתר זה הטרנספורמציה בין הרוחני לבין הגשמי. הטרנספורמציה בין האין סוף, בין הטמיר ונעלם, לבין הסוף, לבין המציאות.

אריך: תמצית המציאות, השורש הפוטנציאלי של הנבראים. בנפש: אחדות ניגודים

מה ההבדל ביניהם (בין עתיק לאריך)? אריך אנפין זה ראש של כל המציאות יחד. כמו זרע, שבתוכו יש את כל  הDNA של העץ. כמו שבתוך הזרע של הגבר והביצית של האישה יש את כל המידע הגנטי, הביולוגי, כל מידע שנצרך שבסוף ייצא מזה בן אדם. הכל בלוז, הכל בשורות הקוד. כל התוכנה, כל הסיסטם נמצא שמה. אנחנו מדברים על משהו גרעיני, משהו מורכב, משהו מתומצת, ובתוך משהו מתומצת הזה יש בו את הכל בצורה מרוכזת, מתומצתת.

מה זה בנפש? בנפש זה מצב שבו האדם מוצא פתאום אחדות ניגודים. הוא מוצא איך שכל מיני קרעים – לדוגמה הבן אדם שמרגיש שכל החיים שלו זה ברברות, הוא נזרק מעבודה לעבודה, מקריירה לקריירה, מטיול בהודו לטיול בדרום אמריקה, הוא לא מוצא את עצמו, הוא מחליף עבודה, ובא לו לעזוב, ובא לו להתחיל עכשיו הסבה מקצועית וכו' – הוא מרגיש שאין לו איזה שהוא קו מאחד. יום אחד הוא הולך ועושה איזה שהיא אנליזה, ופתאום הוא קולט, שיש לו את הציר אחד פנימי של חיפוש, וכל מה שהוא עשה בחיים הוא שיעורים מאד מדויקים בציר של הבירור שלו. פתאום הוא מגלה שיש על זה סיפור, שיש על זה נרטיב. שיש איזה נרטיב, שהוא תופר את כל מה שקרה אצלו. זה התנוצצות של אריך. כשהוא פתאום קולט איזה שהוא משהו, איזה שהוא סיפור גדול, איזו שהיא מסגרת, שמחברת לי את הקרעים. אני קולט שיש איזה שהיא אחדות, שהיא אחדות שקשורה לפרטים. זאת לא אחדות מנותקת. אני קולט איזה שהוא גרעין שמסביר כל מה שעבר עלי. המציאות היא אחת, אך בתוך האחת הזה המציאות גנוזה ומחכה לצאת. אריך אנפין זה שורש הפוטנציאלי של כל הנבראים.

לכן האריך הוא נקודת הבריאה, הוא השורש שמקשר אליו את כל הפרצופים. כל הפרצופים יוצאים ממנו.

עתיק: "אין" אמיתי

אבל עתיק זה כבר משהו אחר. זה מקום עוד יותר עמוק. זו לא אחדות שאוספת את כל הנבראים. זו לא אחדות שאוספת את הפרטים, באה ואומרת, "חבר'ה, אנחנו ביחד, בואו לא נילחם". אלא הוא מקום שאין בו בכלל פרטים. מקום שבו – אין כלום. מקום של אין, שאין בו שום מילה, אין בו אף הגה, מעבר לכל דיבור, מעבר לכל מושג. הוא לא כלל שכולל פרטים, אלא הוא מעבר. אין בו כלום.

[לפני הרצון?]

זה מקום יותר עמוק מהרצון. זה גאוני, עוד מעט נבין למה זה חשוב לתהליך של התיקון.

[זה דאואיזם כזה?]

זה לא דאואיזם. זה זֵן קיצוני. זה משהו מזרחי מאד מאד קיצוני. זה אין שאין בו שם ואין בו צורה ואין בו כלום. "לפני אחד מה אתה סופר" – אין אחד! "ה' אחד ושמו אחד", אך "לפני אחד מה אתה סופר"?

רדל"א – רישא דעתיק – מקור להתחדשות, כוח לתיקון השבירה

שימו לב, שתחילת תהליך התיקון, תחילת תהליך של בניה של הכלים, ממה הוא מתחיל? מתיקון של רישא דעתיק. מה זה רישא דעתיק? – זה רדל"א [= רישא דלא ידע ולא יתידע]. מה זה רדל"א? יש דרוש שלם על הרדל"א, יש בכמה במקומות. יש דרוש מרתק על הרדל"א, אך די קשה לפתח אותו, שנמצא באוצרות חיים. כי באוצרות חיים כן יש חלקים מאדם קדמון, ויש שמה דרוש על רדל"א.

רישא דלא ידע ולא איתיידע הוא איזה שהוא מישור שנמצא מאד גבוה בתוך הנפש, שלא רק שהוא לא יודע, אלא הוא לא נודע לעצמו, כלומר אין בו מודעות. הוא לא יכול להיות מודע. במובן העמוק הוא לא יכול להיות מודע. זה לא משהו שאפשר להכיר ואפשר להמשיג. זה איזה שהיא מהות פנימית, שלחלוטין חסרה צורה. לחלוטין חסרה צבע, טעם, מרקם, ריח, היא עיוורת צבעים לחלוטין. אין בה ימין, אין בה שמאל. אין בה חיים, אין בה מוות. אין בה דתיים, אין בה חילונים. אין בה ים, אין בה יבשה. אין בה כלום. היא רק קיום טהור.

[יש בה הכל?]

היא עוד לפני "יש בה הכל". "יש בה הכל" – זה אריך. אנחנו בעתיק. זה מה שהרב קוק כותב באורות הקודש. הרדל"א אצל הרב קוק הוא אי ידיעת האופי העצמי. בואו תקראו כאן:

אורות הקודש ג', פא; אי ידיעת האופי העצמי

את האופי העצמי אי אפשר לשום אדם לדעת, אפילו של עצמו, וקל וחומר של זולתו, לא של יחיד, וקל וחומר של אומה. אנו הולכים סביב להמרכז של הידיעה, עסוקים אנו בהשערות ובאומדנות, לכוין על פי המעשים הגלוים, שגם נסתרים ברובם ממנו, וביחוד סיבותיהם המסובכות, ועל פי תעודות כאלו מדברים אנו על דבר אופי מיוחד ונשמה מובדלה. מוכרחים אנו להחליט, שידיעתנו בזה תלויה היא על בלימה, והמשפט לאל-הים הוא.

במקום הכי פנימי – אנחנו לא יודעים כלום. זה הרדל"א.

[האם כן איזה תפקיד יש לה?]

לכאורה תשאלו שאלה מאד מאד הגיונית: מה זה רלבנטי? מה זה עוזר לי? מה שאני לא יודע – אני לא יודע! מה עוזר לי מה שאני לא יודע? הרי בסופו של דבר…

[זה "חלק אלוק ממעל ממש" (של בעל התניא), הרדל"א הזה?]

מה פתאום? חלק אלוק ממעל ממש זה שכבה הרבה יותר נמוכה.

מה זה עוזר? מה זה רלבנטי בכלל שיש מקום כזה? הרי אנחנו בסוף חיים בעולם של תכלית. בעולם של מושגים, בעולם של ערכים, בעולם של עקרונות. אנחנו נאבקים על הערכים. הדרך שלנו בכלל לממש את הרוחניות בעולם הוא דרך ערכים. דרך תובנות. דרך הגדרות. העולם הוא בסוף כן המקום החתוך, המוגדר, והמעשי. ההבחנה בין קודש לבין חול.

אז מה רלבנטי המקום הזה שהוא עיוור לחלוטין, ואילם לחלוטין, ולא ידע ואין בו שום ידיעה של אופי עצמי, ואי אפשר להגיד עליו שום דבר, כי באמת הוא כלום. לכאורה תשאלו – זה לא רלבנטי! מה איכפת לי שהמקום הזה קיים? הוא לגמרי לא רלבנטי!

אך כנראה שהוא מאד רלבנטי. למה? כי כשמערכת נשברת, כשהתרחשה שבירת כלים, כשעברתי איזה שהוא כאוס, אני עובר משבר נורא, ואני לא יודע מה קורה איתי, ואין לי מושג מה לעשות. אני מרגיש שהמערכות שלי בחיים לא מתפקדות. או שאי אפשר להמשיך ככה. שיש כאן משהו שלא עובד. יש כאן משהו שלא מסתדר. יש כאן איזה שהוא משהו שאני פשוט לא יכול להמשיך בצורה הזאת. אז ברגע המשברי הזה, כאשר אני רוצה להתחיל לתקן ורוצה לבנות משהו חדש, להתחיל ליצור איזה שהוא תיקון עמוק, בשביל לבנות משהו חדש, אני לא באמת יכול לעשות כאשר אני עדיין נשאר בתוך הביצה של עצמי, בתוך העולם המושגים שלי, בתוך העולם העיקרונות שלי, בתוך התובנות שלי, מבלי קודם כל שיש איזה שהוא שלב, שלב ראשוני, שבו אני חייב להתרוקן לחלוטין, להיות לגמרי ריק. להטיל ספק על הכל, להיפתח למשהו שאין לי מושג מה הוא. אין לו שום צורה, ושום צבע, ושום מרקם ושום ריח, מקום שהוא לגמרי לא ידע ולא איתיידע. בלי זה אין שום דרך לתיקון.

מי הביא את הבעל שם טוב על התורה? בעל שם טוב על התורה – עמוד התפילה פיסקא ק"א, בהקשר להעלאת המחשבות הזרות כותב הבעל שם טוב (סוף פרשת נח, יש שמה אותיות על כל פיסקה):

קא. בתפילה צריך להיות כמו מופשט מגשמיות ואיננו מרגיש מציאותו בעולם הזה, וזהו אם אין אני לי מי לי (אבות א', י"ד), כלומר כשאני אבוא למדריגה שלא אדע וארגיש כלל אם אני לי, היינו אם אני בעולם הזה או לאו, בודאי אין לי שום פחד ממחשבות זרות כי איזה מחשבה זרה יקרב אלי בהיותי מופשט מזה העולם, וזהו מי לי, רצה לומר איזה מחשבה זרה יבוא לי, אבל כשאני לעצמי, רצה לומר כשאני חושב לעצמי לדבר יש, במציאות בזה העולם, אז אדרבה אינני נחשב לכלום, וזהו שאמר מה אני, רצה לומר מה אני חשוב ומה עבודתי חשובה לפניו יתברך שמו, כי אז יבלבלו אותי מחשבות זרות, והריני כמו שאינני בעולם הזה, כי עיקר בריאת אדם בעולם הזה הוא לעבודת ה' יתברך, והרי אין אני יכול לעבוד עבודתו, מחמת מחשבות זרות המבלבלים אותי, וגם מה שאמרו חז"ל (סוכה נ"ג א) אם אני כאן הכל כאן יש לפרש על פי דרך זה: (צוואת הריב"ש דף ז' ע"א ודף י"ב ע"א)

זאת אומרת, הדרך היחידה להתמודד עם המחשבות האלה, שמטשטשות אותי, שמערבבות אותי, שמוצאות אותי מפוקוס, זה הרגע של אין, רגע של התרוקנות המוחלטת. זו הארה של עתיק. ההארה הזו לא תמיד נשארת אילמת, היא בסוף כן תרד ותעשה שינויים בתוך האבא ואימא, בתור ההכרה ובתוך התודעה, היא תארגן מחדש את זעיר אנפין ונוקבי'ה, היא כן תיצור מערכות יחסים חדשות בתוך המערכת, בסוף זה יהיה מוגדר למטה. ההשלכות של זה.

רדל"א – הכוח "לאפס את המערכת"

כאשר משהו לא עובד – אי אפשר להפטיר כדאשתקד. אם עשיתי פעולות מסוימות שהביאו לתוצאות הרסניות מבחינתי, אז אם אני אמשיך לעשות את אותו הדבר, רק אכוון יותר – זה לא ישנה את התוצאות. אם אני באמת רוצה לשנות משהו – אני חייב לפעמים להטיל סימן שאלה על הכל, ולבחון את כל המערכת מאפס.

יש ביטוי בירושלמי, שאני מאד אוהב, במה אנן קיימין? זו שאלה בירושלמי, זה כמו "היכי דמי". אני קורא את זה תמיד כאילו, לפני הכל, מי אנחנו? מה הקיום שלנו? במה אנו קיימים?

הRESET הזה, שאצל הבעש"ט הוא קורה בתפילת שמונה עשרה, רגע בתפילת שמונה עשרה שאדם נמחק, אבל נמחק! רגע שהוא לא קיים. הרגע הזה – זה נשמע קצת הזוי – אדם יכול לתרגל את זה שזה … אדם יכול להגיע למצב, שיכול להימחק לגמרי. זה מה שקרה לבעל שם טוב בתפילת שמונה עשרה, הימחקות הזו. זה קשור לכל תהליך התפילה המדיטטיבית של בעל שם טוב, שלמדנו על זה הרבה. מ.. שקטה ב… של אותיות, עד להמצב של התפשטות הגשמיות.

למה זה כל כך חשוב? זה לא בשביל החוויה המיסטית המטורפת, זה לא בשביל זה. זה לא בשביל איזה ריגוש אקסטרימי, המטרה היא לא איזה ריגוש. המטרה היא, שהאדם, ברגע אחד, מתקרב אל הקצה של החיים, אבל לא מתוך התכחשות לחיים, לא מתוך חוסר עניין לחיים, אלא מתוך הבנה, שמה שהוא באמת מחייה את החיים הללו, מה שהוא באמת מאיר אותנו – זה אותו רישא דלא ידע ולא איתיידע. מה שבאמת נותן לנו את כל המשמעות, את כל האור, את כל השפע, את כל האהבה, את כל האנרגיה שיש בתוכנו – זה אותו מקום שאין לו שם, ואין לו צורה, ואין לו פנים, ואין לו תעודת זהות, ואין לו גבולות – אין לו כלום. ולא מפנים אותו מאדמתו. לא עוקרים אותו. כי אין לו גבולות. לא דנים עליו. המקום הזה הוא הבסיס של הכל, בלעדיו שום דבר לא זז.

למה זה כל כך מפחיד? כי באופן טבעי הנפש, הרבה יותר נוח לה להתעסק במוחין, "לריב על תובנות". אבל ההתחדשות לא מגיעה מתובנות. זה שבן אדם יישב ויקרא את כל ספרי הפסיכולוגיה – זה לא שמשהו יזוז לו בחיים.

"עותק נאמן למקור" – חיי ה"אודות"

לא מזמן כתבתי פוסט על סרט צרפתי, בשם "עותק נאמן למקור". סרט באמת מומלץ ומקסים. האיש שמה אחד שסופר-מתקדם בתובנות. פילוסוף, עמוק, מבין עניין, איש ספר, בעצמו סופר, בא להוציא את הספר שלו עצמו וכו'. יש לו יכולת התבוננות מאד עוקבת על הנפש, על המציאות. הוא באמת מבין מה קורה. והיא – לא באמת מבינה. היא לא איתו בתוך כל אלה. אך באיזה שהוא מקום, כשקצת מתקדמת העלילה, אתה מבין, שאותו אדם, שכל כך מבין, כל כך עמוק, כל כך יודע – כשזה מגיע לחיים שלו, לצורה שבה הוא מגיב, לויסות הרגשי שלו – הוא ילד קטן! הוא נכה לגמרי. כל המאורות שלו נשארה בספרים. ואצלה שאין תובנות-על, ומבני-עומק מרשימים כל כך, אבל בחיים יש לה משהו הרבה יותר בריא. יחסית אליו. כי גם לה יש סיפורים.

למה זה ככה? איך זה יכול להיות שבן אדם ילמד וילמד, והלימוד הזה לא משנה אותו? והוא נשאר עם איזה שהם תובנות שלא מקדמות אותו בחיים? – כי הלימוד הזה הוא לימוד סכמטי, כי באף שלב הוא לא נגע בשורש של הדברים. באף שלב הוא לא היה. אף שלב הוא לא הנכיח. באף שלב הוא לא הביא את האור הזה. הוא יכול לדבר הרבה על אהבה – הוא לא חווה אהבה. הוא אף פעם לא חווה את זה. אם הוא לא חווה את זה – מה זה יעזור שהוא ידבר על זה?  לא היה לו מפגש בלתי אמצעי עם המקום הזה. ואם אין לו מפגש – הוא יכול לדבר על החשיבות של זה, אבל הוא לא יכול לתת את זה, הוא לא יכול ליצור את זה במרחב שלו. הוא לא יכול להקרין את זה. זה לא קיים, זה לא זמין. זה "ABOUT". הוא חי בחוויה של "ABOUT", "אודות".

מצד שני, הרבה פעמים החוויה שלא יורדת למוחין מביאה לשבירת הכלים, מה שראינו מקודם. שבירת כלים הוא איזה שהוא רגש שאין לו שום תיחום, שום ויסות – גם הוא בעצם לא מחזיק.

המטרה היא בסוף שהתיקון של רישא דעתיק יגיע לתקן את המוחין עצמם. ואנחנו לא יכולים לתקן את המוחין – יש איזה שהוא פער בין מה שקורה אצל אבא ובין מה שקורה אצל אימא. לכן הם מגיעים לפנים באחור, שלב ג'.

[מאמר מוסגר. מה אנחנו לומדים כאן – קבלה או שיטה טיפולית?]

[ש. אני רואה כבר בכמה מפגשים, מציעים שלומדים פה מיסטיקה, קבלה, ובסופו של דבר זה עוד דרך טיפולי. יש דרך טיפולי של פסיכולוגיה אנליטית, יש דרך טיפולית של קוגניטיבי.. ויש דרך טיפולית של הסכימות של האר"י כאילו. האם כאילו זהו, זה מה שיש? נראה לי שהגבול הזה בין מיסטיקה וקבלה לתיאוריות הנפש, והדרך שלה לצאת אל האושר והשפע והחסד והאהבה. והאם אנחנו רק בעוד שיטת טיפול, או שאנחנו במשהו שהוא גם מיסטיקה, קבלה, אלוקים?]

מה הצד השני של המשוואה? האם אנחנו עוד שיטת טיפול או?

[ש. משהו שהוא מיסטיקה, שהוא מפגש עם אלוקים? אתה יכול להגיד שהדרך הוא דרך זה, ואי אפשר בלי זה]

מה זה מיסטיקה? מה זה "מפגש עם אלוקים"? למה אתה מתכוון כשאתה אומר את זה? מה ציור שיש לך בראש כשאתה אומר את זה?

[ש. לא שיש לי ציור. אך אני מחפש משהו שמעבר לעוד איך הנפש בנויה, ואיך אני מוציא את הנפש, ואז אני חוזר ומוצא מקבילות בספרות הפסיכולוגית...]

אני אגיד שני דברים. קודם כל, האר"י לא כתב בשום מקום שיטה טיפולית. אין שיטות טיפטליות באר"י. האר"י נותן מפה של העולמות העליונים. נקודה. כל מי שיגיד לך משהו אחר – זה לא  נכון. אין שום שיטה טיפולית באר"י. והאר"י גם לא כתב על הנפש. אצל האר"י המושג של הנפש – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה – המושגים שקשורים כמובן גם לאדם, אך אר"י יותר מתעסק בהם בעולמות. הנפש הכללית, החיה כללית, היחידה כללית. האם אנחנו עושים "תירגום"?  - ברור שאנחנו עושים תירגום. מה שאנחנו עושים כאן זה סוג של תירגום, אבל התירגום הזה הוא לא תירגום מלאכותי, הוא תירגום שיושב טוב בטקסט. אנחנו לא עושים אותו סתם, הוא באמת יושב טוב בתוך הטקסט. ככל שאנחנו מתקדמים בזה אנחנו רואים שהמטרה כאן – נכון שהנפש היא מרחב, שבתוכו הכל מתרחש, הכל מתהווה. אך כל המטרה כאן בסוף היא להיפגש עם דבר עתיק יומין. להיפגש עם אותו טמיר ונעלם. להיפגש עם אותו אור שבא מלמעלה. אלא מאי? זה קצת מבלבל, כי אנחנו לומדים דרך אר"י שהמפגש איתו הוא יותר מורכב, יותר פשוט, יותר שונה, מאיך שאנחנו רגילים, בציורים שיש לנו, מה זה מושגי קדושה. מושגי הקדושה אצלנו מצוירים בצורה מסוימת. וכאן מושגי הקדושה הם קצת שונים. או מצטיירים אחרת. או לפחות המרחבים שלהם קצת שונים. לכן זה קצת מבלבל. זה לא ניו איידז', זה לא פסיכולוגיה. מתעסקים כאן בסוף במפגש. בסופו של דבר יש כאן בחינה, וזה נכון, מודה באשמה, שאנחנו הולכים כאן בדרך החסידית שהוא "מבשרי אחזה אלוק", כי בסופו של דבר כדי לפגוש את הדברים האלו, אנחנו כן עושים לכל דבר תירגום נפשי, כי זה הדרך שלנו בכלל ליצור איזה שהוא קוננקט, איזה שהיא הזדהות, איזה שהוא חיבור למקומות הללו.

אנחנו נספיק יותר מהר אם אנחנו נקרא את זה בלי לתת לזה הקבלות פסיכולוגיות, אנחנו נספיק יותר. ואז מה יהיה לנו? יהיה לנו מבנים טכניים… אני בפעם הראשונה כשלמדתי את אוצרות חיים, יש לי עד היום את הספר עם הרבה הרבה טבלאות, ועוד לא היה מחשב, אז השקעתי, עם פסים, עם שני קווים מתחת לכותרות, וטבלאות, והכל מסוכם. כשסיימתי ללמוד – היה לי חברותא מופלאה, ולקחנו זמן אלול, ולמדנו מאלול עד יום כיפור, התחלנו את אוצרות חיים בתחילת אלול, סיימנו אותו ביום כיפור. ומה אחרי זה? יש לך מבנה מאד יפה. האם המבנה הזה באמת מקדם אותך בעבודת ה'? – הוא מקדם. ברור שהוא מקדם. איני רוצה לזלזל באף אחד. כל שיטת לימוד היא חשובה, אבל בסופו של דבר אנחנו מחפשים משהו אחר.

[עד כאן מאמר מוסגר]



[1]  שער ההקדמות, נ"ו ע"ב

Series Navigationשער ההקדמות: שבירה ותיקון. יהודה יפרח ב' אדר א' תשע"ד (א)שער ההקדמות: שבירה ותיקון. יהודה יפרח ב' אדר א' תשע"ד (ג)