שער ההקדמות: שבירה ותיקון. יהודה יפרח ב' אדר א' תשע"ד (א)

בית שמים וארץ, ירושלים, נחלת שבעה

הקלטה (חלקית, חסר כ15 דקות ראשונות. מי שיש לו מהתחלה נא לשלוח)

 השבירה של חסד והשבירה של דין (חלקי)

שבירה של "אוצרות" – שבירה של דין. שבירה של "שער ההקדמות" – שבירה של חסד

…. ושם התרחשה שבירה. השבירה (המתוארת ב"אוצרות") – היא שבירה של דין. מה זה שבירה של דין? זה השבירה, אם לתת לזה ביטוי וולגרי פוליטי היא שבירה של העולם של מאה שערים. איזה שהוא עולם מאד מאד מוקשה, עולם מאד קשוח, שבסוף הפרטים שבו מרגישים חנוקים, מרגישים שאין להם מקום, ואז הם הופכים להיות אנוסים, ומתפרקים, והולכים החוצה וכו', בגלל שהגבולות והמבנים החברתיים הם בלתי ניתנים לשאת אותם. המקום הוא מקום של דין חזק, והדין החזק הזה יוצר נוקשות, חוסר אינטראקציה, חוסר מקום, חוסר מרחב, חנק.

מה זה אומר שיש "אורות מרובים וכלים מועטים"? –  כשאין יכולת להכיל מרחב. שכאשר יורד איזה שהוא אור חדש – זה יכול להיות משהו יצירתי, תובנה חדשה, הארה חדשה, ביטוי אומנותי, ביטוי אישי, ביטוי אוטנטי של פרט מסוים – ברגע שהביטוי הזה מופיע – אוטומטית – אין לו מקום! כל מה שלא נכנס לעדר, כל מה שלא נכנס לזרימה, כל מה שלא נכנס לשיטה – אין לו שום מקום! אתה צריך להיות "העתק נאמן למקור". של כל מה שהיה לפניך, של כל מה שיהי' אחריך, אתה רק המשך של שרשרת הדורות, וכל מה שתסטה מהמקום הזה זה אוטומטית יוצר שבירה.

אבל בשער ההקדמות (שאנו לומדים כאן) זה בדיוק הפוך. בשער ההקדמות זה עולם שיש לו הרבה יותר אינטראקציה, הרבה יותר זרימה, הרבה יותר מרחב,  הרבה יותר אור. עולם הרבה יותר מעורב, יש בו הרבה יותר תקשורת בין הזכר לבין הנקבה. יש בו הרבה יותר ימין ושמאל. יש בו תקשורת בין ימין ושמאל. יש בו ארגוני "צו פיוס". יש בו חינוך מעורב. יש הרבה יותר אינטראקציות של ימין ושמאל, מעלה ומטה וכו'. זה תיאור המציאות של שער ההקדמות. זה עולם, שיש בו – גם יחסית, בפוטנציאל, הרבה יותר חופש, הרבה יותר אפשרויות, הרבה יותר מגוון, הרבה יותר גוונים.

ובתוך העולם הזה מתרחשת שבירת כלים. זאת שבירת הכלים של החופש. קריסה מתוך חוסר יכולת להכיל חופש.

גם מערכת של דין קשה מובילה לקריסת כלים. גם "מאה שערים" קורסים. אבל גם "מזרוחניקים" קורסים. אם לא נוצר איזון, גם העולם של דין קשה מסוגל לקרוס, מסוגל להגיע למצב של חנק, של חוסר יכולת להכיל. המגבלות האלה חונקות, ולא מאפשרות להיות נוכח.

את התיאורים האלו באוצרות, אני לא קורא רק בתור תיאור "פיזי", שיש כלים קטנים,  והרבה הרבה אורות חזקים. זה ביטוי מנטאלי. מה זה כלים קטנים חזקים? הכוונה שמנטאלית, יש כאן מערכת, עולם תודעתי, עולם קוגניטיבי, שלא מסוגל להכיל מרחב. לא מסוגל להכיל גובה. לא מסוגל להכיל עומק. עולם מאד קטן. הוא צריך שהדברים יהיו מאד מובנים. מאד קונקרטיים, מאד מסודרים, והוא צריך כל הזמן repeat, כל הזמן חזרה. מין איזה תלמוד תורה של הילדים, מה שהם לומדים כל הזמן – לומדים לשנן בעל פה. העבודה שלך זה לשנן. זאת השבירה של העולם של אוצרות.

אבל השבירה של שער ההקדמות היא שבירה אחרת לגמרי. היא שבירה של העולם שיש בו כבר דמויי הפרצופים, יש את כל המגוון, את כל הצבעים, את כל האפשרויות. אבל כל האפשרויות האלה פתאום מגיעות לאיזה שהוא ניהיליזם פנימי, שמרוב שהכל אפשרי, מרוב שיש איזה שהיא סחרחורת, וצבעים, והזדמנויות, והכל פתוח, והכל אפשרי – ופתאום מתוך המקום הזה הבן אדם מגיע לשיתוק. השיתוק של חסד. דווקא בגלל שאפשר. ודווקא בגלל שהכל זמין. ודווקא בגלל שלאף א' לא איכפת מה תעשה ומה לא תעשה. ודווקא בגלל שאף אחד לא שיפוטי כלפיך! ואף אחד לא אומר כלפיך. "אין מי יאמר לו מה תעשה, ואין מי יאמר לו מה תפעל, כי הכל מעשה ידיו".

דווקא בגלל שאנו "עושים את עצמנו בעצמנו", והכל בחירי, והכל אפשרי –דוקא המקום הזה לפעמים יוצר מצב של שיתוק מאד עמוק. יש ביטוי של הזוהר, גם אדמו"ר הזקן מביא אותו, כמיא אקרירו גילדה? – כמים שהופכים לקרח. הופכים לקרח וקופאים. מרוב מים, מרוב שפע, פתאום אין מה לעשות עם השפע הזה. יש שיתוק.

ראיתי בוינט, ראיינו איזה ילד תיכוניסט, שמטפס על עגורנים בגובה 170 מטר – כנראה יש קבוצה כזאת באשדוד, שהם מגיעים לאתרי בניה, מטפסים על עגורנים בגובה 170 מטר, ועושים ככה: הוא מחזיק את עצמו עם אצבע אחת, ומצלם את עצמו עם הפלאפון. אם הוא מחליק – טיפה שמן, חול, גריז – הוא מת. הוא לא מובטח. הוא לא קשור בחבל אבטחה. אין לו כלום. כמו שאומר הבעל שם טוב על התורה "מחוץ לשיטה".  והוא מתחיל לדבר – הוא מנסה לתת איזה מעטה פילוסופי לזה – אז הוא אומר – איני זוכר את הביטוי שלו – ש"צריכים למתוח את הגבולות", צריכים לראות מה עוד אפשר. הבן אדם צריך לדעת מה באמת הוא יכול. כל מה שכולם עשו – זה כאילו השיא. עכשיו מה הדבר החדש? הבן אדם הולך להתאבד, כי הוא מחפש את הדבר החדש. זה הניהיליזם של המים. "לאיזה דלת פתוחה עוד לא התפרצת". "איזה טאבו עוד לא שברת". איזה דבר עוד לא שפטת. אתה מחפש משהו להתאבד עליו. מחפש את היסוד של המסירות נפש.

אם התיאור של אוצרות, שהספירות שלהם אחוזות סיגים, ובמהות שלהם הן מנוגדות לאור אין סוף שהוא חסד, והעולם מתחיל מדין – כאן (בשער ההקדמות) הציור הוא ציור אחר. מה שאנו קוראים עכשיו, הוא ציור אחר. ציור הרבה יותר פוסט מודרני, של העולם שפותח יותר ויותר את האפשרויות, את הרף של אפשרויות ואת הרף של יכולות, ודווקא מתוך המקום הזה פתאום יש לו בעיית ויסות מאד קשה. בעיה מאד קשה איך לווסת ואיך להכיל אור.

שבירה = לידה. מטרת שבירה – ויסות פנימי

מה המטרה בכלל – של השבירה? בחז"ל המשבר – היולדת יושבת על המשבר. משבר זה מקום של הלידה. מה עיקר הלימוד שהשבירה מלמדת? עיקר הלימוד שהשבירה מלמדת הוא ויסות הפנימי. בסופו של דבר, את המשאבים לתיקון, לחיים מאושרים, לחיים עם אור, לחיים עם שפע, לחיים עם אהבה – המשאבים האלו כולם נמצאים אצל כל אחד בתוך הנפש שלו. הבעיה הקשה היא הבעיה בויסותים ובמינונים. או שאני חי עם יותר מדיי אור, יותר מדיי אקסטזה, ואז אני חוטף. או שאני חי פחות מדיי ואז אני כבוי. או שאני נפתח יותר מדיי, או שאני… או שאתה נכנס למקום גבוה מדיי, ואז אתה נכנס למקום מגלומני, גרידי, אני מאבד את הגבולות, ואז אני מתחיל להזיק. או הפוך, מקום כזה קטן, מצומצם וכו'. כל התהליך הלימוד הפנימי הוא תהליך של ויסות.

זה גם מה שדיברנו על המחשבות הזרות, שהתהליך הפנימי הוא להבין, שכל מחשבה זרה היא ביטוי של אנרגיה. זה יכול להיות אנרגיה של חסד, אנרגיה של דין, אבל זה אנרגיה של חלק מהנפש. כל אנרגיה שהיא חלק מהנפש היא חלק מהקיום של האדם. ואם היא חלק מהנפש זאת אומרת שהיא חיונית לקיום שלו. וכל התהליך הוא מינונים וויסותים של אורות, של אנרגיות. זה מה שהאדם לומד מתוך תהליכי השבירה והתיקון. מגבלות הכוח. איך אני מצליח להאיר מבלי מצד אחד להזין את הקליפות, להזין מקומות שלילים, מבלי למחוק את הגבולות ומגבלות – מצד אחד. ומצד שני מבלי להגיע למצב שהכבוד וההערכה שאני נותן לגבולות יוצרת אפקט של חנק. שהגבולות יוצרות מצב שאני כבר לא חי מרוב הגבולות, מרוב נאמנות להם.

חזרה מהשיעור הקודם – שבירה בתוך עולם של אלוקות, בתוך אצילות

עכשיו אנחנו מתחילים שער ההקדמות, מתחילים ללמוד עכשיו על התיקון

לפני שנקרא את זה נחזור בקצרה על מה שראינו בשיעור הקודם. המיוחד בשמועה הרביעית והחמישית שהאר"י הסביר, שהשבירה לא מתחילה רק בזעיר אנפין, במרכז האצילות, אלא השבירה מתחילה בהורים, באבא ואימא. כלומר השורש של השבירה הוא מאד עמוק. האבא ואימא שייכים למוחין, ליסודות של ההכרה, ליסודות של ההשגה, ליסודות של התודעה, והשבירה מתחילה בהם. דיברנו, שאבא ואימא היו במצב של אחור באחור, ומה הסיבה שהיו אחור באחור? הם היו אחור באחור מתוך מקום בחירי. מתוך הרצון להגן על הפנים. הם הבינו, שאם יהיו במצב של פנים בפנים…

המבנה של אצילות הוא כך: יש עתיק יומין שעוד מעט נדבר עליו, כי הוא קשור לתהליך של התיקון. יש לנו אבא ואימא. אריך אנפין זה הסבא. זעיר אנפין – "פנים קטנות". זה הנער, הצעיר, ה' איש מלחמה, "קבוצותיו תלתלים שחורות כעורב", " עיניו כיונים על אפיקי מים" – כל השיר השירים שייך לזעיר אנפין, על פי המקובלים. נוקבי'ה – זאת האישה של שיר השירים, שולמית. "שובי שובי השולמית". כנסת ישראל, המלכות – היא "הצד הנקבי" של אלוקות.  ז"א – הוא "הצד הזכרי" של אלוקות, הקב"ה. נוקבי'ה – השכינה. ז"א – שם הוי'ה – יו"ד ה"א וא"ו ה"א, מלכות – שם אדנות.

אבא ואימא – כנגד החכמה והבינה. יש פרצוף אבא ופרצוף אימא. בנפש זעיר אנפין שייך למידות, שייך לעולם הרגשי. אבא ואימא שייכים לתודעה, ואריך ועתיק שייכים לכתר, על-מודע. אבא ואימא שייכים למוחין. השכל, ההכרה, התודעה. ואריך ועתיק שייכים למקום של על מודע. יש לנו כאן גם מבנה  "משפחתי", סבא, סבא רבא, אבא ואימא, איש ואישה, המבנה דומה למבנה משפחתי. ובתירגום שלו בנפש הוא מדבר על השכבות. השכבה הרגשית, השכבה הכרתית, והשכבה של העל-מודע. בתיאור שיש לנו כאן, בשער ההקדמות, הוא מתאר תהליך האצילות (אצילות מתחילה מאבא ואימא) שהיה אמור לרדת אור מאריך אנפין, ואבא ואימא עברו למצב של אחור באחור, בשביל להגן על עצמם.

פנים – פניה, חירות, נוכחות והתמסרות

מצד אחד כל המטרה של האצילות הוא להגיע לפנים. הפנים הוא הביטוי הכי עמוק של חירות. זה אומר שאני פונה למישהו. אני מסתכל לו בעיניים. אני מביא את עצמי. אני נוכח. פנים בפנים זה החיבור שמצד אחד מגיע ממקום הכי אוטונומי, הכי חירותי, הכי אוטנטי, הכי בחירי. ומצד שני הכי מסור, הכי מתמסר. פנים בפנים זה הביטוי השלם של ההתמסרות.

ההתמסרות הזאת היא מערכת יחסים שהיא כל כך עמוקה, שיש בה נוכחות מלאה, שיש בה אוטונומיה מליאה, ושיש בה התמסרות טוטלית, היא יכולה להיות בלתי נסבלת בגלל העוצמה שלה. כי כשמישהו מסתכל לך בעיניים אתה מרגיש שאתה נמחק. גם האדם עצמו שפונה הוא נמצא ברמה אחרת של אנרגיה. כי לפנות פנים צריך להיות ממש ממש ממש נוכח. וזה לא קל. "הסבי עינייך מנגדי שהם הרהיבוני" – מבקש הדוד מהרעיה. הוא לא יכול להסתכל לה בפנים. זה קשה. הפנים יש להם יסוד שמוחק אותי. שמבטל אותי. אתה נכנס שלאיזה שהוא מקום שצריך לשמור על "מרחב מוגן".

יש באומנות הלחימה מושג שנקרא "מה". זה מרחב של בערך מטר על מטר וחצי שבו הלוחם לא נותן לאף אחד להיכנס אליו. ברגע שמישהו נכנס אוטומטית עולה רגל למייגרי או משהו אחר.  עולה לבעיטה. או שהיד נשלחת. זה מרחב מוגן. המרחב הזה נפרץ בפנים בפנים. פנים בפנים זה משהו עוצמתי, ויש מצבים שבהם בני הזוג, אבא ואימא הופכים לאחור באחור, מנסים לדלל את הקשר, לרוקן אותו מאנרגיות שלו, לגרום להם לכבות, להיות פחות טעון, בשביל לא להגיע להמצב שאור חזק מדיי ישרוף אותם, ולא יגן על הילדים. לכן הם עברו לאחור באחור. ולמרות זאת כאשר ירד האור של עתיק יומין, האור הזה פגע בהם, הפיל להם את האחוריים. הפיל להם את הנצח-הוד-יסוד, היה הנפילה לאחוריים שלהם, והם נפלו למלכות.

שבירה של התרסקות (ז"א) ושבירה של נפילת מוחין (א"א). משל מנפש האדם

מה זה שנפלו למלכות? בניגוד לזו"נ, שבשבירת הכלים נפלו לקליפות, לעולמות התחתונים, האו"א נפלו רק למקום המלכות. הנפילה למלכות, זה כמו נפילה מעולם המחשבה לעולם המעשה. מה זה הנפילה מעולם המחשבה לעולם המעשה? לדוגמה, אדם שבתחילת הדרך היה לו רגש דתי מאד חזק, וכל דבר שהוא עשה הוא הרגיש, הוא הניח תפילין הוא הרגיש שהוא ישר למתחבר למוחין וכו'. ויום אחד זה עובר לו, הוא כובה לו. הוא מרגיש, שהוא עובד כמו טכנוקרט. שהוא מתעסק רק בעשיה, והעשיה הזאת כבר אין בה תוכן.

מישהו מכיר את הספר "יסורי וורטר הצעיר"? הוא מתאר שם את העבר, שבעבר הוא פעם היה רואה נופים, היה נוסע ורואה איזה נוף ירוק, אי שם באירופה, וזה היה ממלא אותו בהתפעמות ובהתרגשות ובעוצמה אדירה וכו', והיום הוא רואה את הנוף ומרגיש יובש פנימי מוחלט. אותו דבר שפעם נגע בו היום לא נוגע בו. הכל הופך למאד טכני. למאד פרגמטי, קר ומנוכר. זו נפילה של מוחין למלכות.הנפילה אל הטכניקה, אל המעשה.

אחד הדברים שהכי הורגים שלום בית, כשבני הזוג מה מרגישים? שפעם היה להם רומנטיקה, היו יוצאים לבתי קפה, דייטים, לומדים ביחד זוהר, וכו'. ומה יש להם היום? טיטולים. משכנתא. קניות. לשלם חשבונות גז. לבוא לאסיפת הורים וכו'. והכל – שם. וחוץ מזה אין להם כלום. זה מצב של נפילת כלים, של שבירת כלים.

[כאילו הם עשו בסדר, שהגנו על עצמם. אם כן למה זה נשבר?]

זאת שאלה טובה. אתה שואל למה זה נשבר למרות זאת?

הם לא נשברו שבירה עמוקה, הם הגנו על עצמם, הם הצליחו לשבור שבירה שעדיין נשארו בתוך מערך הקדושה. יש שבירות שבן אדם מתרסק. בן אדם נשבר – הולך לאישפוז. מתרסק. אין עם מי לדבר. אין עם מי לעבוד.

כשעשיתי קורס מטפלים, אחד הדברים הראשונים שלימדו אותנו, זה היה לעשות הבחנה, כשמגיע אליך מישהו, בין אם אתה בכלל מסוגל לטפל בו, או שזה מישהו שצריך ללכת לפסיכיאטר. זה אלף-בית.

גם מי שלמד הוראה מכיר את זה. בלימודי הוראה יש קורס ביסודות הפסיכולוגיה. המורה צריך לדעת, אם יש לו בעיה עם תלמיד, אז קודם כל, לפני שאתה בכלל מתחיל לדבר, לסחנ"ש, להזמין אותו לשימוע, אדם ורטה, וכו'. לפני שאתה מתחיל את כל התהליכים, של כן שימוע, לא שימוע, מה אנחנו עושים, מה אנחנו לא עושים – לפני זה אתה צריך לדעת, האם אתה יכול לדבר עם הבן אדם. האם בן אדם נמצא במקום שבו אתה יכול לטפל בו, או שבן אדם נמצא במצב כמעט אובדני. שעכשיו כרגע הוא הולך לקחת גלולות או לקפוץ מעגורן בגובה 170 מטר. אתה צריך לדעת איפה הוא נמצא.  הבן אדם שעכשיו הולך להתאבד, אתה לא הולך לסחנ"ש אותו. אתה קודם כל לוקח לו את הנשק. קודם כל שומר עליו. אוזק אותו. דואג לאישפוז כפוי, עד שמישהו ירגיע אותו. קודם כל מצילים את החיים, אחרי זה מדווחים. אחרי זה מדברים על זה. … [משל עם המטוס, סליחה, אין לי כלים להבין י.ר.]. קודם כל מייצבים את המצב, אחרי זה דיבורים, סחנ"שים, חפירות, מה היה, מה אתה הרגשת, מה אני הרגשתי, זה לא את, זה אני, זה לא את, זה לא אני, זה אני ואת, ואינטראקציה, ושנינו ביחד – כל ההסברים אחר כך. קודם כל צריכים לייצב מערכת.

גם השבירות – יש שבירות שצריכים קודם כל איזה שהוא ייצוב מערכת, שזה איזה שהוא התערבות חיצונית, ואחרי זה שימוש בתהליכי התיקון הפנימי.

בוא נחזור לשער ההקדמות.

Series Navigation

שער ההקדמות: שבירה ותיקון. יהודה יפרח ב' אדר א' תשע"ד (ב)