preload
בס"ד
אפריל 02
חלק 1 מתוך 2. שיעור הקוים לדמותו של האלוקים

ההקלטה:

Download

האם האלוקות הוא "דמות" או "מהות"? האם האלוקים הוא "פרסונאלי" או "א-פרסונאלי". ההשפעה על הנפש של הגישה "פרסונאלית" (אז כנסת ישראל היא בחינת "אישה") וגישה א-פרסונאלית (אז עם ישראל הופך להיות השליח של אין-סוף לתקן עולם במלכות ש-ד-י, דמות גברית). בספירות הגישה הפרסונאלית – ז"א. הגישה הא-פרסונאלית – אריך אנפין. אי אפש להקדים את הגישה הא-פרסונאלית לפני שנבנית הקומה הפרסונאלית. המעלה העצומה של המישור הפרסונאלי – בניין מערכת יחסים, שלא מתאפשרת ברמה א-פרסונאלית. הסיפור הנורא של בעל שם טוב על גלות השכינה ושיבת ציון. האישה שמתחפשת לגבר ואח"כ חוזרת אל בעלה כמשל לנסירה והחזרת פנים בפנים

יהודה יפרח, כ"ח אדר ב' תשע"ד, נחלת שבעה, ירושלים

הכותרת של השיעור הזה – תפיסת אלוקות. כל מערכת דתית שהיא, לא משנה איזה, היא מבוססת על המצע שעימה היא הולכת, המצע של תפיסת אלוקות. איזה שהיא מערכת יחסים שבין בורא לנברא, מיהו אלוקים, מה דמותו של הא-ל. והשאלה הזו יש לה משמעות דרמטית, כי הציור של האלוקות בנפש הוא משפיע על התפיסה מה זה בכלל עבודת ה'. וגם מי זה האדם. זה נושא מאד מורכב בדתות בעולם בכלל, וגם ביהדות. יש מתח בין ב' קטבים, שאפשר לראות אותו לאורך ההיסטוריה, זה לא התחיל לא במאה ה20 ולא במאה לפני כן, כי אם השורשים שלו נמצאים כבר בחז"ל, ומופיע גם אצל פילון, ובטח בימי הביניים, הרמב"ם, רס"ג, רבינו בחיי.. באיזה שהוא מקום השאלה הזאת תמיד נמצאת ברקע, מי זה הקב"ה? מי זה הדמות הזה? מה טיב של מערכת יחסים שאנו מנהלים איתו? וזה מאד קשור למה שאנו לומדים בשער ההקדמות, זה קשור להיחס שבין זעיר אנפין לבין אריך אנפין. למדנו קצת על אריך, ולמדנו הרבה על הזעיר, על תהליכי ההתהוות שלו וכל הפרצופים האלכסוניים, ואנחנו נחזור לשם, אנחנו עכשיו באמצע הלימוד של יעקב ורחל ולאה, הפרצופים האלכסנויים, ולפני שאנחנו ממשיכים במהלך, חשוב לעשות את הPAUSE  הזה, וקצת לגעת בנושא של תפיסת אלוקות. כי כשאנו באים ואומרים, שהאר"י שם פוקוס, שם מיקוד על זעיר אנפין, שעיקר הדרמה של התרחשות האצילית היא התרחשות בתוך זעיר אנפין – יש לזה שורשים גם במחשבת ישראל, בסוגיא זאת של תפיסת אלוקות.

אנחנו נקרא עכשיו שמונה קבצים א' ס"ה, ואחרי זה נחזור קצת להיסטוריה של התיאולוגיה של הציונות הדתית שהתחבטה בעניין הזה.

המחשבה בענין האל-הות בשני הצדדים שלה – דהיינו: הצד האחד, בצורה המדברת ע"ד הבורא והבריאה מכל אחד בפ"ע, כאילו הוא נושא לעצמו, אלא שהם מחוברים יחד מתוך שהבורא מחיה את הבריאה והבריאה מקבלת חיים מהבורא, והצד השני, שאין שם שום מציאות של בריאה כלל, והשם בריאה הוא רק מושאל מצדנו, אנו נבראים אנחנו רק מפני צמצום השגתנו, ובאמת הכל הוא בורא, אל-הים, אבל הכל הוא ענין אחר ותוכן אחר, שאין לו שום ערך אל התגלות חלקית, ואל-הים הוא דוקא הכל ולא חלק מצד שהוא חלק – המחשבה הזאת פועלת בכל צד מצדדיה פעולה מיוחדת על רוח האדם.

שתי תפיסות יסודיות: א) בורא ונברא. ב) האלוקים הוא הכל

הוא מביא כאן שתי תפיסות יסודיות, ואומר: לכל תפיסה יש אפקט אחר על הנפש. כל תפיסה משפיעה בצורה אחרת על הנפש. מהן שתי התפיסות? התפיסה הא' שהבורא והנברא הם שתי ישויות, שני צדדים. יש בורא, ויש נברא. "האלוקים בשמים, ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מועטים" – אומר שלמה המלך. אתה עומד מול הקב"ה. את התפיסה הזאת אני יכול לכנות באותיות של קבלה "צמצום כפשוטו". אפשר להגדיר אותה בכל מיני הגדרות. אבל היסוד שלה – תפיסת אלוקות פרסונלית. יש בורא. ויש נברא. והם שניים. יש ביניהם מערכת יחסים. יש ביניהם עליות ומורדות, מתרחש ביניהם משהו. אך בסוף יש בורא ויש נברא. והבורא הוא דמות. גם אם אין לו דמות הגוף, הוא אישיות במובן שהוא מובחן, שיש לו רצונות מסוימים, העדפות מסוימות.

מול מקום אחר, שאולי קצת מזכיר לנו את פנתיאיזם, אבל לא בהכרח, התפיסה השניה, שאומרת, שאין בכלל דבר כזה בריאה ובורא. הכל דבר אחד. והשם בריאה הוא רק מושאל מצדנו, אנו נבראים אנחנו רק מפני צמצום השגתנו – הצימצום לא כפשוטו, והכל זה בורא, הכל זה אלוקים. בפנתיאיזם זה אולי הפוך, הכל טבע. בלי להיכנס לכל המהלכים באסכולת שאחרי ספינוזה, בגדול זה אותו דבר. הבורא הוא איזה שהוא פנימיות, איזה שהיא רוח גדולה, מציאות מוחלטת שנמצאת בבסיס של הכל, זה לא שנים. הבורא הוא לא משהו שמחוצה לנו. הוא נמצא בכל מקום, הוא נוכח בכל מקום, הוא פנימיות של כל דבר.

שתי המחשבות הללו, התפסיסה הא' שהאלוקות היא פרסונלית, יש בורא, יש הקב"ה, והתפיסה השניה, שאין הקב"ה, אלא יש אלוקות, אין, אני עליון, איזה שהוא מרחב אין סופי – שתי התפיסות הללו כל אחד יש לה אפקט אחר על רוח האדם.

ההגיון והחשבון באים מצד המחשבה של הערכת העולם והבריאה לשני ענינים.

אם יש לך שני עניינים, יש לך בורא ויש לך נברא, אז יש לך ציווי, יש לך סדר, יש לך היררכיה, יש לך מערכת, ויש גם הגיון. יש לוגיקה. יש השגחה.

אמנם השירה ומשאות הנפש באות מההסתכלות השניה, של מציאת האפסיות של הכל חוץ מהאל-הים.

מאיפה באה השירה?  או התרוממות הנפשית? מזה שבן אדם פתאום מגלה מרחבים אין סופיים בתוך עצמו. הוא מגלה אין סוף בתוך עצמו, וכל התפרצויות שלו באות מתוך המקום הזה.

ומלאת כבוד אל-הים בכל. המוסר, הוא ענף מורכב מהגיון ושירה במיזוג נכון, כשיחסר ממנו כח אחד, לא יוכל לעמוד. על כן כאשר ע"פ ההדרכה של המחשבה הראשונה, של החילוק שבין המחשבה ע"ד האל-הים וע"ד העולם, מתגלה התאר של צדקת אל-הים, של גודל המוסר המופיע לנו ע"פ המחשבה ביחש אל האל-הים, והמוסר הזה מתמלא בחוקיו בהגיון וחשבון, כשאח"כ באה המחשבה השניה ע"ד האל-הות, שצדקתו והדרת המוסר המתמלא מזכרונו כבר נקבע יפה בנשמה, מתגברת השירה ע"י ההצטיירות העליונה המלהיבה של אין עוד מלבדו, ומוסיפה היא פרי ברכה גם להמוסר.

תהליך ההתפתחות חייב להתחיל מתפיסה פרסונאלית של אלוקות

הוא מדבר עכשיו על מהלך, תהליך התפתחות, שבה האדם קודם כל מתחיל מתפיסה פרסונאלית. ובזכות התפיסה הזאת יש לו סדר, והגיון, וכללים, וגבולות גזרה, הוא יודע מה מותר ומה אסור. הוא חי בעולם שיש מנהיג לבירה. וזה בונה אצלו. ואחרי התפיסה הזו אם הוא יתעלה לתפיסה לא פרסונאלית, אז הוא מסוגל להגיע לעמקים מאד משמעותיים, בלי שציביליזציות שלו, בלי שהעולם שלו יתפרק. הוא לא נכנס קומונה של סיקסטיז, שבה אין גבולות, כי יש לו עדיין בדטאבייס, ביסודות, הוא "גדל בבית דתי". הוא גדל בבית שיש אסור ומותר. אז הוא לא מתפרק לגמרי. וברגע שהוא מגיע לתפיסה לא פרסונאלית, היא לא מפרקת אותו לחלוטין.

אבל אם בראשית המחשבה לא תסתמן כ"א מצדה האחד של אין עוד מלבדו,

אם הבן אדם מתחיל ישר לעוף על אין עוד מלבדו, לעוף לעליונים

לא היה שום מקום לשום ציור מוסרי ביחש האל-הות לפעול עלינו. אין אנו יכולים להכיר ערך מוסרי ביחש לעצם אחד מצדו לעצמו, כ"א ביחש מאחד לאחרים.

מתי מתחיל מוסר? מתי בכלל מתחילה מחשבה מוסרית? – כשיש שניים. אם אני ואתה נמצאים ביחד על אי בודד, אנחנו צריכים לא לאכול א' את השני. לכבד א' את השני. לכבד את זכות הקניין. לא להרוג א' את השני! כשיש שניים – כבר א' רוצח את השני! כבר צריך להיות כלל "לא תרצח". "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". מספיק שיהיו שני אנשים בעולם, כבר א' רצח את השני.

אבל אם אין שני אנשים בעולם, אם הכל אחד – אז לא צריך "לא תרצח". אין כללים. אם אחד מתפשט על הכל.

ברגע שיש בורא ונברא, כבר שייך לדבר על מצוַוה ומצוֻוה, מערכת יחסים, שבה יש ציפיות. שבה יש נורמות, שבה יש הגדרות. אבל אם הכל הוא אלוקות? והכל הוא אין סוף, והאלוקים הוא בתוכי, והשלום מתחיל בתוכי – אז מה שייך לדבר על מוסר? הרי הכל זה התפשטות, הכל בפנים. איזה גבולות יש לי בכלל?

אע"פ שהרוממות הזאת של המחשבה, היא מתעלה על כל החזיון של ערך המוסר כולו,

לכאורה, המחשבה השניה היא הרבה יותר גדולה מכל המוסר

כמו שהיא מתעלה על כל המחשבות והגבולים, מ"מ האדם איננו יכול לתפוש מחשבה רוממה מערכו המוגבל בכל מלא הודה – וערכי המוסר לעולם נדרשים שיהיו ניעורים וחוזרים וניעורים בכל הליכות החיים – עד אשר נוראה היא הסכנה שתוכל להתפשט מהתגברות המחשבה השניה על הראשונה. אלא שגם בהתגברותה של המחשבה הראשונה, שכנפיה קצוצות, יוכל ג"כ רוח האדם לשקע, וע"י השיקוע יוכל לאבד חמודות רבות.

עוד מעט נדבר על השקיעה הזאת.

על כן אין תרופה אחרת, כ"א לסדר את הרעיון באופן כזה שתהיה המחשבה הראשונה מלבישה לעולם את השניה,

כלומר, יש מחשבה, שמלבישה את השניה. המחשבה הראשונה, שיש שניים, הבורא והנברא, של א-ל פרסונלי, היא לבוש החיצוני של מחשבה יותר פנימית,

ולא יגלו לעולם, כי הראשונה בתור לבוש לשניה העליונה ממנה. ז"א מלביש את א"א, וד'

שזה זעיר אנפין

הוא האל-הים.

[אריך אנפין הוא אלוקים?]

לא. צריך להסביר את המשפט הזה. אך עכשיו לא ניכנס לזה.

ההקשר ההיסטורי: התנועה הציונית

השאלה הזאת הייתה מאד חזקה עם פריצת התנועה הציונית למרחב של העולם היהודי. כי פתאום יש יהודים שעושים עבירות. זה היה גם לפני כן בהשכלה, אך בהשכלה זה היה קצת שונה. אבל כשהתנועה הציונית מתפתחת, והעליה הראשונה והשניה עולות לארץ, ומתחילים להקים את המוסדות הלאומיים – אז יש כאן שכבה שלימה של אליטה של יהודים שבוגדים בברית. שעושים עבירות. שלא שומרים שבת. שלא אוכלים כשר. ושלומי אמוני ישראל, הרבנים, נחלקים ביניהם, איך להתייחס לתופעה זו. יש שאלה מאד כבדה.

מצד אחד חטא זה חטא. ברגע שאתה בוגד בברית, בוגד בייעוד של העם היהודי, חטא זה חטא. ולחטאים יש עונשים בתורה, וגם אם העונשים הללו לא ישימים, אבל היחס הנפשי לחטא לא משתנה. אין מלך ואין סנהדרין, אבל היחס הנפשי לא משתנה.

אלה שמולם מה טענו? אמרו, אתה לא יכול להשוות בכלל בין החטאים של הדורות הראשונים, לבין החטאים של היום. למה אתה לא יכול להשוות? – כי החטאים הקדמונים, החטאים הרגילים, שעליהם מדברת התורה, הם חטאים של אדם שתקפו יצרו. יכול להיות שהוא עושה את זה לתיאבון, או שעושה את זה להכעיס, אבל זה מישהו שנפל ממדרגתו. יש ספר "הנופל" – מכירים? של גראביצר. הבן אדם שנפל ממדרגתו, ובתוך הנפילה האיומה, הוא עכשיו… כל החטא הוא חלק ממערכת יחסים, הוא עכשיו נפל, הוא בהסתר פנים, הוא נמצה למטה, ואחרי זה הוא יחזור ויתעלה.

אבל כאן החטא הזה הוא מכיוון אחר לחלוטין. זה לא חטא של נפילה או של תקפו יצרו. זה לא נפילה מוסרית. זה משהו שבא מתוך הכרה מאד עמוקה. זה מאמר הדור המפורסם, שבא ואמר שהחטא הזה הוא בא מתוך מרידה בתפיסה של אלוקות שהייתה כל כך מצומצמת, כל כך קטנה, כל כך מבוססת על הפחדות, ואיומים, ותחושות כאלה.. והעולם הנפשי של השטעטל, לא היה בו שום רוחב, ושום רוחב דעת, ושום עבודה מעמיקה. וכל העולם הדתי היה כל כך דכאני, מבוסס על פחדים והפחדות, שהחטא הוא כל כולו מרידה בדמות האלוקית הקטנה והמצומצמת.

מאמר הדור

ומה אומר מאמר הדור? שכל החוטאים הם נשמות מאד גבוהות, נשמות מעולם תוהו, לפני השבירה, שהצרכים הרוחניים שלהם הם מאד רחבים, מאד עמוקים. והם לא יכלו לשאת את הכלים הקטנים המצומצמים של העולם הדתי הישן, לכן היו חייבים לשבור את הכלים, שבירת הכלים, לרסק אותם. ומה סוף המהלך של מאמר הדור? – שכל התהליך הזה הוא תהליך זמני. כי המוטיבציה שלהם לעלות לארץ ישראל, היא לחזור לקדושה שבתוך הטבע, אל עולם דתי הרבה יותר הוליסטי, שלא רק מנותק וממוקד בחיים הפרטיים של האדם של… מה הוא אוכל ואיך הוא מתנהג בבית כנסת. אלא משהו הרבה יותר רחב והרבה יותר הרמוני,  שכולל את הגוף. ואת החיים. ואת היצירה. ואת המדינה, ואת כל מה שיש. וכל המטרה של העליה לארץ היא לחזור ליסודות של הקדושה שבטבע.

וכאשר הם יחזרו לקדושה של הטבע – אומר הרב קוק – כאשר הם יחזרו למרחב ישראל פעיל הרבה יותר רחב – בסופו של דבר גם הקדושה תבוא ותעור– אבל הקדושה אחרת, תפיסת אלוקות תהיה אחרת. וכמובן על זה היה ויכוח גדול.

אלה שלא קיבלו את הרב קוק, אמרו לו: תשמע, אתה חי בסרט. … ולא שכל אלה שעלו לארץ ישר חוזרים אל החזון הגדול, למכון מאיר… לא כולם עדיין מוארים, במכון מאיר יש עדיין מקומות פנויים. לא כולם נוהרים אל החזון הגדול.

זה הויכוח השחוק הישר והקלסי, שבין הציונות הדתית לעולם החרדי, ויכוח מפורסם, וכולם מכירים את כל הטקסטים, מאמר הדור, ולמהלך אידיאות, וזרעונים, ויואל משה – הטקסטים ידועים, והטענות ידועות, פחות או יותר הסיפור מוכר.

הקשר בין המודרנה לתפיסת אלוקות

עכשיו בוא נלך שכבה אחת יותר פנימה. מה עומד מאחורי הויכוח הזה? ואיך זה קשור לסיפור שלנו? – מאחורי הויכוח הזה עומד משהו אחר. עומדת השאלה של תפיסת אלוקות. זה בעצם מה שעומד מאחורי הויכוח – השאלה של תפיסת אלוקות. איך זה קשור לתפיסת האלוקות?

בוא ניקח את המושגים הדתיים היסודיים. המודרנה היא חתיכת בעיה עבור כל אמונה דתית שיהיה. למה היא חתיכת בעיה? – גם האדם הדתי שחי בתוך העולם המודרני, יש בתוכו איזה שהוא דיסוננס, איזה שהוא פער, שהרבה פעמים הוא לא נותן על זה דין וחשבון. למה? – כי אתה שלוש פעמים ביום הולך לבית כנסת. ומניח תפילין ומתפלל. וכל התפילות שלך הם בלשון אתה. ברוך אתה ה'. אתה מתייחס למישהו שנוכח. לאיזה שהוא שחקן שנמצא. והוא מפעיל את החיים, והוא משגיח על החיים. אבל כל התנהגות של האדם המודרני היא התנהגות בדיוק הפוכה לחלוטין! כי בתודעה העמוקה שלנו, אנו חיים בתוך העולם שבו שחקן המפתח המרכזי לא קיים. למה הוא לא קיים? היה המשבר הנורא לפני ההתנתקות. כשהרבנים היו אומרים היו לא תהיה. בסוף התגלה שהיו היה. מה שחשבו שלא יהיה – קרה. בסופו של דבר כל אחד מאיתנו באינטואיציות הבסיסיות שלו, כשהוא קם בבוקר, נכנס לרכב, נוסע לעבודה – כל התנהלות שלו בחיים היא התנהלות שעובדת לפי סיבתיות. היא לא מניחה שיש איזה שחקן שאולי יתערב בצורה לא צפויה. אלא יש לנו סיבתיות. רוב ההחלטות שלנו הן החלטות רציונאליות. כשאנו רוצים להוביל מהלכים פוליטיים, חברתיים, כלכליים, אישיים – אנחנו שואלים את כל השאלות. אתה לא מצפה שהקב"ה ישמור לך על חופש העיתונות ומקור ראשון. אתה נלחם מאחורי הקלעים לראות מי הרוכש. אתה בוחש, אתה מתעסק. אתה כל הזמן מתערב בזה. ואתה מבין שבסופו של דבר הבעיות שלא ייפטרו – לא ייפטרו.

מה הטענה ב.. חוק הגיוס? עם כל הכבוד תורה, תורה, תורה. בסוף צריכים חיילים בצבא! בסוף צריך, בשביל להכניע את נסרלה, ואת אסד, ואת מורסי, ואת עבדלה – כל השכונה ,שכונת הערסים שאנו תקועים בתוכה כמו קוץ בישבן, ולהתמודד עם השכונה הזאת – בסוף צריך וכו'. דריכה כפולה ומחסנים בפנים.

ההתנהלות היא התנהלות סיבתית. אז מה עושה אדם מודרני? – או שהוא חי בפיצול, שיש לו את העולם של הבית כנסת, שבו הוא באמת מרגיש, שיש אבא טוב וכו', או טאטע, או שהוא הולך לאומן לראש השנה, אבל בהתנהלות היום-יומית שלו יש לו התנהלות שהיא לגמרי חילונית. הוא מונע על ידי סיבתיות. הוא מונע על ידי בחינה רציונאלית של דברים. אין איזה שחקן שכל הזמן מרחף מעל, שאתה מחכה שעכשיו הוא…

[מה זה קשור דוקא למודרניות? למה זה לא היה תמיד?]

כי העולם המודרני, המדעי, שמוצא את הסיבתיות. אם תקרא את העבד של בשביס-זינגר, תראה, שלפני לא מעט זמן, במאה 17, האנשים היו בטוחים, שכשיש לך מאניה דפרסיה – אתה קיבלת דיבוק! או סכיזופרניה. זה דיבוק, נשמה של מישהו, שנכנס בך! ועכשיו צריכים להביא את רופא הכפר, שיוציא ממך את השד. מה היום עושים לבן אדם זה? – הולכים לפסיכיאטר, שייתן כל מיני כדורים לאזן את סרטונין במוח.

דיברנו פעם על התפיסה של אנימה. התפיסה של הרוח היתה מאד מוחשית, שיש לך כל הזמן ישויות שנמצאות כאן

הפיצול של מודרן-אורתודוקס. "בועות הרוח"

נוצר כאן איזה שהוא פיצול. אז מה הפתרון שמוצא לעצמו הבן אדם שמנסה להיות מודרן אורטודוקס? הוא גם למד באקדמיה, וגם עשה תואר ראשון, וגם למד במכינה. איך זה מסתדר? איך עובדים הדברים? מה ההסבר שהוא אומר לעצמו?

האפשרות אחת שהוא חי בפיצול. יש לו את הבית כנסת. ויש לו את החיים הריאליים. בחיים הריאליים הוא עובד בצורה רציונאלית, לוגית, הוא עובד לפי כללים מאד ברורים. והעולם הרוחני שלו – יש לו מין "בועות" כאלה, "בועות הז"ן" – בועות האוירונים זעירי משקל – מי שיש לו רשיון לאולטרה-לייט, יש לו בועות שבתוכם אתה יכול לרחף קצת, בגובה 300 רגל, לא להיכנס גבוה מדיי – 500 רגל זה כבר נתיבים של התעופה הקלה. ואתה עד 300 רגל בבועות מסוימות, מקומות על המפה, שמה אתה יכול לשחק ברוח, ואחרי זה לרדת. אתה לא באמת טס מנקודה לנקודה.

אז מה הפתרון התיאולוגי? הפתרון התיאולוגי הוא תפיסה של אלוקות לא פרסונאלית. מה זה אומר אלוקות לא פרסונאלית? – זה אומר שאלוקים הוא לא מישהו. הוא לא דמות מובחנת. שאליה מתפללים שיביא לנו את בקשותינו. אלא הוא משהו.  הוא התשתית של הכל.

אנחנו חיים בתוך העולם של חומר. העולם של חומר כולל בתוכו את הגוף. הגוף יש לו קודם כל תשתית של חומר. בתוך החומר יש רגשות. ויש תחושות. ויש מחשבות. ויש פילוסופיה. ויש אלף ואחד מישורים. הכי עמוק – יש מרחב אין סופי בתוך הנשמה. יש כוח חיים, אנרגיות חיים, שנקראים בכל מיני שמות. אבל הגרעין של הכל הוא אלוקות. האלוקות היא נמצאת בכל המציאות. היא מהווה את הדומם, את הצומח, את החי ואת המדבר.

מה זה התהליך של התפתחות רוחנית? מה זה עבודה רוחנית? – ככל שהאדם יותר מעמיק, ויותר מתעלה, ויותר מתדמה לבוראו, כך הוא פחות מונע ע"י המישור החיצוני, המישור הפיזי, המישור של התשוקות, המישור הבהמי. ויותר מונח בתוך המקומות הגבוהים שלו. בתוך המקומות המוסריים שלו.

[א"כ מה המקום של התפילה?]

התפיסה המודרנית: התפילה כהעלאת הרצון

לפי זה מה זה תפילה? הרב קוק ב… כותב שהתפילה היא העלאת הרצון. זה לא שאתה מבקש סליחה ממי שפגעת בו. אלא יש את המשל המפורסם – הספר שהוציא הרב אדלר, והוא מביא שמה את הדוגמה עם הצור. אתה נמצא על רפסודה סוערת בלב ים. ואתה הולך לטבוע. ואתה רואה איזה צוק. ויש לך חבל. ואתה זורק את החבל, ואתה מצליח עם הלולאה לתפוס את הצוק. ואז אתה מתחיל למשוך. בחוויה שלך הצוק מתקרב אליך. אך באמת זה אתה שמתקרב אליו. אתה מעלה את עצמך אליו.

כלומר, אדם לפני התפילה נמצא בתוך רצונות נמוכים, ירודים, ומה שמניע אותו זה פחדים, והישרדות, וצורכי חומר, וחסכים וכו'. וככל שהוא מעלה את הרצון ומתרומם, התפילה מעלה אותו – וכמה שהוא יותר גדל כך הוא יותר מתקרב אל הצור. הוא זה שגדל. הוא נהיה יותר קרוב אל מקום יציב. הנפש שלו ממקום סוער, תזזתי ומעורער מתחילה לחשוף בתוכה עמוד שדרה.

[אבל איך הוא יכול להתפלל למישהו?]

המישהו – זה דיברה תורה כלשון בני אדם. מה שאומר הרמב"ם אפשר לומר שהשיטה הזאת היסודות שלה באיזה שהוא מקום הן יסודות .. תורת התוארים השליליים, כשהרמב"ם שלל כל הזמן, כל המורה נבוכים שהוא מסביר, שכשאומרים יד ה' זה לא יד ה'. עלה עשן באפו – זה לא עשן, וזה לא אף. ארדה נא ואראה – מה זה לרדת. הרמב"ם כל הזמן מסביר שכל אלה מושגים… בעצם מה שולל הרמב"ם? – הוא שולל את התפיסה הפרסונאלית.

המדרש כאתוס המרכזי של החיים הדתיים המודרניים

לפי זה מה האתוס המרכזי של החיים הדתיים? – זה המדרש. המדרש אומר האם אפשר לידבק בשכינה? האם אפשר לידבק בהקב"ה? הרי הוא אש אוכלה! – אלא דבק במידותיו. מה הוא רחום – אף אתה היה רחום. מה הוא חנון אף אתה היה חנון. מה הוא גומל דלים – אף אתה גמול דלים.

כל התהליך הדתי הוא תהליך של הידמות. הידמות צורה ליוצרה. בן אדם גדל, מתדבק במידות האלוקיות. האלוקות זה מידות, ספירות. הרב קוק קורא לזה האידיאלים האלוקיים. וככל שהוא יותר גדל וככל שהוא יותר מתעצם, וככל שהוא נהיה יותר רחב ויותר גדול – ככה הוא חושף את האלוקות בתוך עצמו.

לפי זה השאלה היא לא איפה האלוקים היה בשואה. אלא איפה האדם היה בשואה. איך האדם במקום לחשוף את החלקים הגבוהים, העמוקים, את החלקים הרוחניים שבתוכו, הוא נכנע לתאוות ולתשוקות ולמקומות הבהמיים שלו. זאת השאלה התיאולוגית המרכזית – איפה האדם היה בשואה.

ההשגחה המודרנית – מודעות

עכשיו. מה זה השגחה? – ההשגחה היא מודעות. השגחה היא מקום של האדם שבו הוא לא חי בתרדמה, אתה משגיח על עצמך. מה זה שאני משגיח על עצמי? – זה אלוקים משגיח, זאת הופעה אלוקית!

היא מאד קיצונית התפיסה הזאת. תשמע את השיעורים של הרב וידאל. יש איזה אחד הרב מיכי אושפיזאי, הוא היה הרב של אחי בישיבת איתמר, וחצי מהשיעור של אחי חזרו בשאלה בעקבות השיעורים שלו. זה שיעור שבו ששה חבר'ה הגיעו לסיירת מטכ"ל, ששה טייסים, עוד ששה שייטים, שיא עולמי של כל הזמנים, וחצי מהם הורידו את הכיפה. כי – אם זה נכון – שיורידו את הכיפה…

זו תפיסה מאד מאד עמוקה, שבאה ואומרת – האלוקות היא לא פרסונאלית, היא מוחלט.  היא יסוד מופשט, אבל היא מאד ממשית. מה זה עם סגולה? – עם ישראל הוא עם סגולה במובן שיש לו את הפוטנציאל לגלות את המקום הזה, לגלות את המצפן המוסרי, להיות אור לגוים, להופיע את האידיאלים האלוקיים בעולם, להופיע את האלוקות בעולם.

התפקיד של האדם המודרני – שליחות

התפקיד של האדם במובן העמוק זה להיות שליח. השליח של המוסר, של האמת, של האור. השליח של המקום הגבוה. האדם הוא זיהרא דאדם קדמון, זיהרא דאדם הראשון. היסוד א"ק הזה שמופיע בכל הבריאה, הוא המקום הגבוה של הבריאה.

התשובה המודרנית – ספיראלה, אבולוציה

התפילה היא העלאת הרצון. מה זה תשובה? התשובה היא לא פיוס לאחר הנתק. זה לא שאנחנו רבנו, ועכשיו אנחנו מפייסים א' את השני. אלא התשובה היא הספיראלה של התעלות העולמות. הרב קוק כותב ב"אורות התשובה" שהתשובה קדמה לעולם. זאת אומרת, שהתשובה היא התנועה היסודית של הבריאה, שכל הזמן מנסה להתעלות, כל הזמן מנסה לחזור לשורש.

מארבעה היסודות של הפילוסופיה האריסטוטלית, זה יסוד האש. האש תמיד חוזרת, הלהב עולה למעלה, כי רוצה לחזור אל השורש, אל המקור שלו. הנשמה היא חוזרת למקורה.

זה גם יסוד האבולוציה. הרב קוק הרי האמין באבולוציה. האבולוציה זה המציאות שכל הזמן מתפתחת. מתפתחת בקצב הנדסי. אנחנו כל הזמן מפתחים טכנולוגית, …, מוסרית.

שיח זכיות אדם. מה זה שיח זכיות אדם? לפני שבוע במצרים שופט בית משפט מצרי גזר גזר דין מוות על 530 פעילים של אחים המוסלמים אחרי שני דיונים. ואמרו עורכי דין, שהוא לא הקשיב לטענות. כי זה עולם שלישי. עולם שלישי אין בו זכיות אדם. זה עולם שבו אפשר להוציא להורג 530 מתנגדי משטר בשתי ישיבות. אבל ציבילזציה, העולם המתקדם – אין אצלנו דבר כזה! קודם כל יש פחות ופחות עונש מוות. וגם עונש מוות בארה"ב זה תהליך שלוקח 15 שנה! יש מדינות שביטלו את עונש מוות בגלל הסיבות כלכליות. כי זה כל כך יקר להוציא את מישהו להורג, התהליך גוזל מליונים ממערכת אכיפת החוק, זה לוקח 15 שנה עם כל העירעורים, שכבר אמרו, עדיף כבר לזרוק אותו לכלא, ולחסוך את המשאבים. זה פשוט ממש יקר להוציא את מישהו להורג. התעריפים מאד יקרים. כלכלית זה לא משתלם. אבל ברוב מדינות המערב אין עונש מוות. יש תפיסה מאד מתקדמת של זכיות אדם, של הומניזם, שזה חלק מהספיראלה. זה חלק מהתעלות העולמות לפי הרב קוק.

התפיסה הפרסונאלית – האמנם כ"כ "פרימיטיבית"?

… האם זה מה שחושב הרב קוק? – אני חושב שלא. עוד מעט נדבר, מה חושב הרב קוק. בוא נדבר על הצד השני. לכאורה התפיסה הפרסונאלית, כשקארל מרקס דיבר על הדת שהיא אופיום להמונים, הוא דיבר על התפיסה הפרסונאלית. כי ברגע שיש מישהו, א-ל נוקם ונוטר, אם אתם תלכו עמי בקרי, אף אני אלך עמכם בחמת קרי, וחרה אף א' בכם… – כל המערכת היחסים של התנ"ך יש בה משהו מאד מאד ברור, ומובחן. ושכר ועונש. גם ברמב"ם דרך אגב – היסוד של שכר ועונש הוא א' מי"ג עיקרי אמונה.

התפיסה התנכי"ת – אלוקות פרסונלית. פרסונליות = מערכת יחסים

לכאורה יש בו צד אחד מאד פרימיטיבי. מצד שני – בוא ננסה לחשוב, התנ"ך כולו, כל האומץ, שהיה לדת להוסיף על הפילוסופיה, אם נשאל את עצמנו – מה הדת מוסיפה על הפילוסופיה? איזה יסוד יש בדת, שאין בפילוסופיה? אם אתה קורא את פשט התנ"ך – אז כל התנ"ך הוא מבוסס עליו. הדבר הכי יסודי שיש בו הוא מערכת יחסים. כל מערכת יחסים, שיש בתנ"ך – בתנ"ך ובחז"ל יש הרבה מערכות יחסים: יש מערכת היחסים של המלך ונתינים, של אבא וילדים, של איש ואישה, שיר השירים – יש כל מיני סוגים של מערכות יחסים. יש צבאות ה'. המערכת יחסים היסוד הכי בסיסי שלה היא הדדיות. כל הזמן קורה משהו. תקשורת. ציפיות. אכזבות. אהבה. אהבה נכזבת. שנאה. ציפיה. האנושיות. מה שהופך את האדם לאנושי – זה מערכות יחסים שלו. במה האישיות שלו מתבטאת? – היא מתבטאת במערכות יחסים. בלי מערכות יחסים אין אנושיות.

מי שהוא כל הזמן שליח. לא משנה – של הקב"ה, של הרבי, של מישהו. הוא לא חי בתוך מערכות יחסים. יש לו משימה, והוא רץ איתה קדימה.

אבל … לא כזה. כל הפשט של התנ"ך – יש בו צד של מערכות יחסים.

התפיסה הא-פרסונלית – האדם הוא "גבר גבר", תחושת שליחות

התפיסה הראשונה, התפיסה הלא פרסונאלית, שאין עוד מלבדו, שהכל הוא אלוקות, היא תפיסה שבה הזהות היסודית של האדם היא זהות של גבר, זהות זכרית. הוא כל הזמן פעיל, ואקטיבי, ורץ קדימה. איש דרכו לכבוש. הוא כל הזמן כובש. הוא כל הזמן ממלא משימות. הוא כל הזמן מיישם. הוא מתדמה לבוראו, הוא תמיד "אתהלך לפניי והיה תמים". הוא מתהלך קדימה, הוא מביא את הטוב. הוא הדז'יפ סיור, שנמצא קדימה, ויש לו את היעדים. אמנם, יש לו את ההנחיות, יש לו את הפקודה, אך הוא זה שדוחף קדימה את המערכת. הוא פועל כמו גבר. הוא כל הזמן כובש, מתקדם, משיג הישגים.

התפיסה הפרסונלית – האדם הוא "אישה", תחושת שפלות

לעומת זאת, התכונות הנשיות – כשמדברים על גבר ואישה זה לא שהגברים כאלו והנשים כאלו, אלא התכונות גבריות והתכונות נשיות. נשים עם תכונות גבריות וגם להיפך. מה התכונות הנשיות הקלסיות, עוד לפני הפמיניזם? לפני שבא פמיניזם והכתיב לאישה מה היא צריכה לחשוב ומה היא צריכה להרגיש. בתקופה שהנשים פעלו בצורה טבעית, בלי שמישהו אמר להם מה לחשוב ומה להרגיש. מה היו התכונות הנשיות? מה האישה יודעת לעשות? יש שני פסוקים במשלי.  פסוק אחד אומר "ואשת חן תתמוך כבוד". הפסוק השני אומר "ושפל רוח יתמוך כבוד". אשת חן זה מקביל לשפלות.

מה זה השפלות הזאת? – האנרגיה הנשית היא אנרגיה שיש בה יכולת להיות מקבל. להתחטא. לבקש. לצפות. להתגעגע. לפתות. "בשופר אפתנו". כנסת ישראל מפתה את הקב"ה בשופר. לעשות עיניים. לצפות. לכאוב. כל המקומות הללו הן תכונות של נוקבא.  כל התכונות הפסיביות, כל התכונות של היענות לקשר, הן תכונות ששייכות להצד של הנוקבא, הצד של המלכות, הצד של רחל.

כאשר תפיסת האלוקות של האדם היא א-פרסונלית, יש בו משהו מאד … , שמוביל, "אחריי", "סמוך על סמוך", הוא גבר גבר! אבל מה הוא מאבד? הוא מאבד את היכולת להיות בתוך מערכת יחסים, היכולת לצפות, היכולת להרגיש חסר. היכולת לבכות. למה המקובלים הם תמיד אוט-סיידרים, גם בתוך חברת הרבנים? – כי זה האנשים שבוכים. מישהו שבוכה בתפילה – זה לא רגיל! הוא מאבד את היכולת להיות חלש. להיות נזקק.

אבל "אשת חן תתמוך כבוד" – השפלות הזאת, כי כל העניין של המערכת יחסים, היא שיש בה בכלל הזדקקות. איפה שאין הזדקקות, איפה שכולם גברים, כולם יש להם הכל, איפה שהגבר הוא גבר, והאישה היא גם גבר, וכולם שכחו את היסודות האנושיים שלהם, המערכת יחסים שלהם היא מאד מאד נוקשה.

העולם הציוני – מאד קשה התפילה. גם בחב"ד

לא סתם, שהעולם של הציונות הדתית הוא עולם שמאד מאד קשה לו התפילה. מאד קשה לו להתפלל. גם העולם החבדי דרך אגב, שהוא מתדמה מאד לעולם של ציונות דתית, בניגוד, נגיד, לסלונים או חסידויות אחרות. בתי כנסת הכי משעממיים הם בתי כנסת של המזרוחניקים ושל החבדניקים, הם הבתי כנסת הכי משעממים שיש. לומדים לפני, אבל בתפילה עצמה אתה מת!

מידי פעם, כשיש איזה משהו, קארליבך, אתה מרגיש שזה משהו מלאכותי, שזה לא בא מתוך החוויה היסודית. אנחנו הולכים לקארליבך. אחרי זה יש בתוך הקהילה, טוב, קארליבך פעם בחודשיים. או פעם בחודש. או בבנין למטה. כי יש משהו לא טבעי בתוך המקום הזה. כי לא באמת חסר לנו.

היינו סיירת מטכ"ל. היינו בשייטת. היינו קצינים. הובלנו קדימה, הובלנו כוחות. אנחנו מצטיינים באקדמיה. אנחנו מובילים. יש לנו 150 המוצלחים של המגזר. 100 מוצלחות. אנחנו שווים! אז מה, אנחנו הולכים עכשיו להיות מסקנים, נזקקים, מוכים, מבקשים? – אנחנו רצים קדימה. אנחנו לא בקטע הזה…

להיפך! אנחנו עוזרים לפריפריה. אנחנו נלמד את כל האחרים את מה שהם שכחו. אנחנו נזמין אותם לקידוש. אנחנו נראה להם. אנחנו נגלה את האור. "ישיבות נקים בכל מקום בעיר ובכפר".

אם אני מגיע לגולני – אני לא מגיע לגולני כחייל רגיל. אם אני מגיע לגולני – כנראה שהגולני צריכים אותי!

אני פעם למדתי בישיבה תיכונית. אז אני בא להשביח, אני יורד אל דלת העם, אל אלה שלא ראו את האור, ולא גילו, ולא למדו מאמר הדור.. אני – כשאני אבוא לגולני – אני אראה להם, מה זה באמת להיות חייל. ואם אני יוצא לקצינים – אני בא להשפיע. אני עשיתי פעמיים מבחן לקצינות. בראשון נפלתי. שאל אותי: מה אתה רוצה? למה אתה רוצה קצינות? אמרתי: אני בא להשפיע! – מה אתה בא להשפיע? – להשפיע רוחני. כתב בסיכום הפגישה: נפסל בגלל הדתיות. אחרי ארבע חדשים אמרתי: אני אראה לו! למה אתה בא, בפעם הבא? – אני רוצה למצות את עצמי, אני מרגיש אתגר גדול, חשוב לי למצות את עצמי, להרגיש, שאני מוצא את עצמי עד הקצה, זה כייף, זה עושה לי כייף, זה כייף להגיד משהו וכולם וכו'. –טוב, זה נורמלי!

כל המערכת יחסים הדתית, יש בה משהו, שהיא לא יכולה באמת להתרומם, בלי שיש בה מערכת יחסים. בלי שיש בה שניים. איך זה מסתדר? האם אנחנו נבנה את התיאולוגיה לפי מה שהוא מסתדר או לא מסתדר? הרב קוק אומר כאן משהו מאד מעניין. שימו לב למשפט האחרון שלו.

על כן אין תרופה אחרת, כ"א לסדר את הרעיון באופן כזה שתהיה המחשבה הראשונה מלבישה לעולם את השנייה, ולא יגלו לעולם, כי הראשונה בתור לבוש לשניה העליונה ממנה. ז"א מלביש את א"א

אם אנחנו נחזור לציור שלמדנו בשיעורים הקודמים, וכל המהלך של האצילות, מה קורה באצילות? בתוך האצילות שני המישורים. גם אריך אנפין, שנמצא מעל אבא ואימא, .. יש אריך ויש עתיק. מה הבדל בין אריך לבין עתיק? בעתיק בכל נקודה יש זכר ונוק'. ובאריך זכר ונוק' הם בכותל אחד. זה הצד הנקבי שלו, וזה הצד הזכרי שלו. זה הצד הנקבי שלו, וזה הצד הזכרי שלו. לעומת העתיק, שבו כל נקודה יש בה צד של זכר ונוק. אריך אנפין, שממנו יש אחרי זה השתלשלות של אבא ואימא, האור של האריך הוא מתלבש דרך אבא ואימא, ויורד גם בתוך הזעיר. בתוך הזעיר גם מלובש אור של אריך, ואפילו מגיע – בניגוד ליסוד אימא שנמצא בחזה, האריך מגיע עד למטה, עד לתחתית של עולם האצילות.

[יסוד אבא?]

יסוד אריך שמלובש בתוך יסוד אבא, בתוך יסוד אימא. בהתלבשות הפנימית. אצל אריך זה לא יסוד, זה הדיקנא. באריך אין התלבשות, זה הדיקנא שלו. י"ג מידות הרחמים, הם י"ג מידות הזקן. ה', ה', א-ל רחום וחנון.., בעיקר תיקוני נוצר ונקה. אנחנו לומדים את הזעיר, אחרי זה נגיע לאריך. בעיקר תיקוני נוצר ונקה, הם מלבישים את האצילות, מבריח מקצה אל הקצה.

זאת אומרת, שבתמונה של האר"י שני המישורים קיימים סימולטאנית. המישור א-אישי, א-פרסונאלי, שזה המישור של אריך אנפין. והמישור של זעיר אנפין, שהוא דמות – שניהם קיימים. שניהם כל הזמן קיימים. זה לא או זה או זה. בניגוד למחלקות שהתגלה הרבה פעמים במחשבת ישראל, אצל האר"י הפנימיות היא אין סוף, "מלא כל הארץ כבודו", הפנימיות היא באמת "כולו קמי'ה כלא חשיב", הכל אלוקות. אבל בגילוי – יש זעיר. יש פנים! יש אישיות.

[אבל בעצם אין]

אצל האר"י כל מישור הוא באמת קיים

אצל האר"י כל מישור הוא באמת קיים. זה שיש עתיק זה לא אומר שאריך לא קיים. זה שיש אריך זה לא אומר שאבא ואימא לא קיימים. זה שיש אבא ואימא זה לא אומר שזעיר לא קיים. וזה שזעיר קיים זה לא אומר שנוקבא לא קיימת. כל מישור קיים ברמה אחרת.

כמו שאומר האריז"ל על שאלת הידיעה והבחירה. אריז"ל שואל בספר ארבע מאות שקל כסף, איך יכול להיות הידיעה והבחירה. אם יש ידיעה האין סופית – אז אין בחירה. אם יש בחירה – אין ידיעה. אז מה אומר האר"י? – שניהם קיימים! יש מישור של ידיעה. ויש מישור של בחירה. ושניהם קיימים סימולטאנית. מה זה מישורים? – בעצם הם רמות תודעה.

אבל מה באמת חשוב לפי האר"י? – מה שבאמת חשוב זה לא האם זה אמיתי או לא אמיתי. מה שבאמת חשוב זה תהליך! יש מישור מופשט אין סופי שבו באמת מה שקיים זה אריך אנפין ואין סופיות והאלוקות היא לא פרסונלית, ומה שיש זה אין סוף שהוא התשתית, והאין החרישי שמהווה את הכל. ויש גם את המישור של הדמות, של הפנים. של הקב"ה. ה' איש מלחמה, קווצותיו תלתלים שחורות כעורב. שניהם קיימים.

אבל מה הדבר הכי חשוב? – שתהליך ההתפתחות תמיד מתחיל מלמטה מלמעלה. תהליך תיקון האצילות מתחיל מהזעיר, מתיקוני הזו"ן. בלי זה אין תיקון באצילות. כל תהליך התיקון באצילות מתחיל מזעיר אנפין.

כל תהליך של תיקון האצילות חייב להתחיל מהזעיר, מהנפש, ממערכת יחסים

למה זה כל כך חשוב? – התהליך מתחיל מהזעיר, כי כל תהליך חייב להתחיל מהנפש. חייב להתחיל מהקומה של מערכת יחסים. כי אם אין מערכת יחסים – אז גם הכולי קמי כלא חשיב, גם מלא כל הארץ כבודו מאבד לחלוטין את המשמעות שלו. האדם יכול להגיע לביטול, האדם יכול להגיע למקומות גבוהים של הפשטה, רק אם יש לו בכלל כלים להכיל את האורות הללו. והכלים להכיל את האורות הללו הם מערכות יחסים. זה הצורה שבה הוא מתייחס אל הזולת. זה הצורה שבה הוא מתייחס לעצמו. הוא חייב קודם כל את הפנים, את הדמות אדם, נעשה אדם נאמר בעבורך, עם כל הפחד של ההגשמה שיש בתוך המקום הזה. "ייראה כל זכורך את פני האדון ה'" – אומר הזוהר דא רשב"י. רשב"י מזהה את עצמו עם האדון ה'. עם כל הקושי של ההגשמה שנמצא בתוך הפנים, בתוך הדמות, של האדון י-ה-ו-ה – זה הבסיס לכל תהליך. כי אם אתה לא בונה את הקומה של הנפש – המערכות יחסים זה נפש. הם שייכים לנפש. למרות שהנפש שייכת בעיקר לרחל, וליעקב ולזעיר אנפין עצמו יש בו גם בחינה של רוח, אבל הנפש והרוח הם היסודות של האישיות. אם הם לא נבנים בצורה נכונה – כל הקומה קורסת. תיקון האצילות מתחיל משם.

לכן באופן עמוק, ההתחלה של כל תהליך מתחיל ממערכות יחסים. האדם לא יכול לבנות עולם רוחני בלי שיש לו דיבור ישיר עם הקב"ה. מה שאומר רבי נחמן מברסלב, בהתבודדות, האדם צריך ללכת, ולדבר עם הקב"ה, לצעוק לו "טאטע" ביער – זה הבסיס. בלי זה אין כלום. אם אתה לא יכול לזהות את אבא.

למה צריך לצועק אבא? למה זה חשוב כל כך? – כי אם אתה לא בונה את המערכת יחסים, זה מה שדיברנו בשיעורים הקודמים, נה"י דאבא, ונה"י דאימא, הרי הקומה של ההורים היא נפלה לתחתית של האצילות, ואצל כל אחד מאיתנו יש הורים נפולים, וכל אחד מאיתנו מסובך עם ההורים שלו. מסובך עם דמות האב ודמות האם. יש תהליך מאד ארוך של בירור של נה"י דאבא ונה"י דאימא, שנפלו לתחתית האצילות. אבל אם האדם לא מסוגל לפגוש את המקום ההורי, את ה.. ההוריות בתוכו, מה יקרה? – הוא בעצמו לא יוכל לעולם להתפתח, לבנות את הזעיר, ואז הוא לא יכול להמשיך את הדיקנא של אריך. הוא לא יכול להמשיך את האורות הגבוהים. ולמעשה כל התהליך הרוחני שלו הוא תהליך פיקטיבי. הוא תהליך לא ממשי. הוא מדמה לעצמו, כאילו שהוא מגיע לרוחניות עמוקה, אבל הרוחניות הזאת יכולה בקלות להפוך לניהיליזם. יכולה להפוך לשבירת כלים נוספת.

אצל האר"י המוקד – הוא תיקוני זו"נ

אצל האר"י המוקד של שער ההקדמות, המוקד של שער הכוונות וכו' – הוא תיקוני זו"נ. אחרי זה אנחנו מגיעים וממשיכים אורות מאריך אנפין, יש לנו את המועדים, יום כיפור, ימים נוראים… יש לנו הרבה התעסקות עם המקומות הגבוהים. אבל הבסיס, מרכז האצילות הוא בנפש. אחרי זה אנחנו יכולים לתקן את לאה, ולאה נבנתה מנה"י דאימא, אז אנחנו נגיע למקומות הגבוהים של אימא, למקומות המוסריים, לתיפקודים האנושיים הגבוהים. יש תפקודים נשיים גבוהים. לא כל התפקודים הנשיים הם תפקודי נפש בסיסיים. יש את התיפקוד הנשי הגבוה. "אימא אדמה". יש גם את הלילית. גם עליה נדבר. האימא שבולעת וחונקת ולא נותנת לבן שלה לצמוח. יש את כל אזורי האימא שבהם צריכים לתקן.

 [איך אתה לומד שאריך אנפין הוא א-פרסונאלי?]

אריך אנפין הוא משקף את הארת א"ק. והארת א"ק זה טרום-פרצופי, זה לפני פרצופים, זה פרצופים בכוח. אנו לא נדבר עכשיו על עשר ספירות הגנוזות במאצילן. זה עוד לא מבנה פרצופי שלם. מבנה פרצופי שלם במובן של דינמיקה, של מערכות יחסים בין פרצופים, בתוך האריך אין לך את זה. בתוך האריך אין לך את הנסירה. אין תהליכי אחור באחור. זה הכל רק אבא ואימא וזו"נ. באריך זה הקרנה יציבה, זה הקרנה.. אין מערכות יחסים. אין אני ואתה.

[פעם אמרנו שהתיקון מתחיל מעתיק]

הוא מתחיל מעתיק. נכון. אך הוא מופיע דרך אריך.

[כאן אתה אומר שזה מתחיל מלמטה]

היה תיקון בנקודים. התיקון בנקודים – דיברנו על התיקון של הרווקות. תיקון הרווקות זה להגיע לפנים. אתם זוכרים את השיעור, שדיברנו, שסוף תיקון הנקודים זה פנים בפנים. אבל זה פנים בפנים בפרצופים של הנקודים. זה לפני הממשות. אמרנו, שזה החשיבות של התאהבות. הפנים בפנים שבנקודים. לפני הבניה הריאלית של אצילות.

[אז התיקון של הנקודים מתחיל מעתיק...]

הוא מתחיל מעתיק. אבל התיקון של האצילות עצמו מתחיל מלמטה, מתחיל מזעיר, מזו"נ. שזה הפוך. שם זה מלמעלה למטה, שם זה בונה את נקודת הרצון החזקה, זה בשיעור שדיברנו על תיקוני הנקודים. אבל באצילות עצמה זה מלמטה למעלה.

Series Navigationהמשל של בעל שם טוב על גלות ישראל והשכינה ושיבת ציון. יהודה יפרח כ"ח אדר ב' תשע"ד (ב)