- הגיל המנטאלי והגיל הרגשי (א). יהודה יפרח כ"א אדר ב' תשע"ד
- הגיל המנטאלי והגיל הרגשי (ב). יהודה יפרח כ"א אדר ב' תשע"ד
- הגיל המנטאלי והגיל הרגשי (ג). יהודה יפרח כ"א אדר ב' תשע"ד
החסימה באבא, במקום האישור והמשמעות. ה"פיצוי" – מצליחן אובססיבי, תלותי באישור חיצוני
מה אם החסימה של האדם לא הייתה החסימה באימא, אלא החסימה באבא (והרי יכול להיות גם וגם)? אם היתה החסימה באבא, החסימה במקום של משמעות, במקום הרציונאלי יותר, במקום של האישור. הוא לא קיבל אישור, שהוא בסדר איך שהוא, שהוא לגיטימי איך שהוא. אז מה יקרה לאדם כזה, שחסר לו דמות האבא?
מה שינהל אותו בצורה לא מודעת, זה הצורך האובססיבי באישור חיצוני. ולכן הוא יהיה מצליחן. הוא יהיה מדוייק. ממוקד מטרה. מאצ'ו. מרשים. ממוקד מטרה. מקפיד הרבה פעמים על הלבוש חיצוני. הולך כזה טיפ-טופ. מאד מאד יעיל. א' שמאד מאד מתעניין במספרים, ובנתונים, כל מה שמדיד. כל מה שאפשר למדוד הוא מעסיק אותו. הוא יריב על המדד של 97 או 96.5. ועם המורה שלו הוא יריב על הציון למה נתת לי 91 ולא 92? כל מה שמדיד – שם המקום שלו להראות הישגים. הוא נמשך לדילים. כל הזמן הוא יפתח את האתרים האלה, שמוצאים את הדיל הכי זול, הכל כלול, עם הטיסה,.. זה יעשה לו ממש חיות, אם הוא מצליח לקנות באי-ביי משהו 5 דולר פחות. כל הזמן הצלחה, הישגים, אוסף תעודות. שואף לעמדות כוח. הוא צריך כל הזמן אישור חיצוני, כל הזמן הוא צריך הישגים מדידים, ההישגים מדידים נותנים לו תחושה שהוא שווה משהו. הוא לא מסוגל שיערערו על החשיבות העצמית שלו. זה בן אדם שמבחינתו הסטאטוס שלו נורא נורא חשוב. הוא יילחם על הדבר הזה. בדרך כלל הבן אדם הזה ישרה המון בטחון. בדרך כלל החויה כשפוגשים אותו בדייטים – האח הגדול. כתפיים חזקות, יש על מי לסמוך.
ההשלכות של החסכים בזוגיות – פאסיביות. "בונקר" רגשי
מה קורה עם אנשים האלו בזוגיות? מה קורה במערכת יחסים מתמשכת? בדיוק הפוך. הבן אדם הזה הופך להיות הכי פסיבי והכי ילדותי שיכול להיות. יונג כתב על זה ספר שלם – אנימא ואנימוס, הוא מתאר דמות של בן אדם שמסובך עם האנימה שלו, שבתוך הבית הוא הכי פסיבי והכי ילדותי, בכיין, האישה מרגישה לפעמים שהיא צריכה לגדל ילד. שיש לה ילד נוסף, חוץ מהילדים יש לה גם את בעלה לגדל. וזאת החוויה שלה. הוא לא נותן לאף אחד להתקרב אליו רגשית. לגמרי לגמרי אטום. ובעצם, בפנים – הוא ילד קטן ומבוהל. שכל הזמן צריך אישורים. אם יש לו איזה הישגים בחיים הוא כל הזמן יספר על כל הקורות חיים שלו,
אני מכיר א' כזה, שכל בן אדם שהוא פוגש, "שלום, אני טייס, קוראים לי אמנון, ואני אחלא גבר". כך הוא פוגש אנשים. זה כאילו בצחוק, אך זה לא בצחוק. אוי ואבוי אם מישהו לא יידע שהוא היה טייס ב73. מבחינתו זה אסון. כולם צריכים לדעת. ואם הוא לא אמר את זה בפעם הראשונה, הוא יספר – כן, אני ניפנפתי לו עם הכנפיים מעל הבית.. כל הזמן האישור הזה הוא צורך מאד מאד עמוק.
להיות מצליחן ולהיות איש מאד נחמד – זה לכאורה האנשים, שכשאנחנו פוגשים אותם אנחנו מקנאים בהם. זה שהצליח להגיע למעמדות כוח. זה שהצליח להגיע להישגים – אנחנו מקנאים בו.
[ייתכן המצליחן שהוא נורמטיבי]
הוא נורמטיבי.
[דיברת על א' שהוא פגוע]
לא אמרתי שכל מצליחן הוא כזה. וגם לא אמרתי שכל אחד שהוא נחמד הוא כזה. אבל אם האדם הזה הוא מצד המצב שלא קיבל את חיצוניות נה"י של אבא ואימא, מה שיקרה, שהתכונות החיוביות שלו הן נובעות מאיזה חרדה מאד מאד עמוקה, מחסכים מאד מאד עמוקים, והם כולם יש בהם משהו מאד מאד תלותי, מאד נואש.
ההבדל בין הרגש האמיתי לבין ההמרה של רגש – בנקודה של בחירה. לא מסוגל לשמוע "לא"
מה ההבדל בין הרגש האמיתי לבין ההמרה של רגש? ההבדל הוא בדיוק בנקודה הזאת – נקודת הבחירה. כמו לדוגמה באהבה. מה ההבדל בין אהבה לבין תלות רגשית? שני אנשים נפגשים, ורוצים להתחתן. נגיד, הא' אוהב, והשני לוקח את הזמן. א' מתאהב, והשני בוחן. מה קורה בסיטואציה הזאת. אם זה שממש אוהב, הוא בן אדם בריא, מאוזן, יציב, מאוזן בנפשו כו' – הוא באמת מלא באהבה, הוא מסוגל לראות את הבחורה, ולהתחבר אליה, ולתת לה, ולהקרין לה, וכו'. הוא לא צריך את האהבה בגלל שהוא מיואש, בגלל שהוא חסר אונים, בגלל שהוא מבוהל מהצל של עצמו, בגלל שאין לו שום אהבה עצמית. הוא מלא אהבה, והוא מוכן לתת. אם היא רוצה לקבל – סבבה. אם היא לא רוצה לקבל – גם סבבה. זה מאד כואב, אבל נפרדים, הולכים הלאה, יש לו מספיק בטחון במה שיש לו, באור שלו, שיימצא כבר הכלי. יש לו בטחון באור, אם האור שלו באמת קיים – יימצא הכלי. האור שלי קיים, ואני יודע שהוא קיים, אני מכיר אותו, אני יודע מי אני, מה יש בתוכי. אני יודע מה יש לי לתת. לא היא – יבואו אחרים! לא היא – תבוא מישהי אחרת! הכלי יימצא!
אבל אם הוא לא יודע שהוא קיים? אם אין לו שום בטחון באור שלו. אם מבחינתו הוא כל כולו צל של עצמו, והוא בטוח שאין לו זכות קיום, ושהוא חוטא, והוא פושע, שהוא סתם לא יוצלח, שהוא סתם אפס מאופס כזה, שכל החיים שלו הם כשלון – בכלל, הוא מרגיש שהוא עלה נידף של עצמו, אז האהבה שהוא מוציא החוצה היא לא אהבה אלטרואיסטית של מישהו ש… – זה צורך אובססיבי בקיום! של מישהו שהולך למות! ואם היא תגיד לו "לא" – אז מה יקרה? בעצם מה היא אמרה לו? היא נתנה לו אישור לפרדיגמה, למשפט, ל… הנחה שיש בתוכו, שאתה אפס! עגול וקטן. אתה לא שווה כלום!
ברגע שהיא אמרה לו את זה, היא פתחה בתוכו תיבת פנדורה מאד מטורפת, פחד, פחד מוות! הפחד מוות הזה יכול להיות אובדנות, ויכול להיות גם רצח. יש הרי רצח על רקע הרומנטי. וזה יכול להיות מצב של אובססיביות מטורפת, שהבן אדם יעשה הכל, אבל הכל! בשביל להשאיר אותה במרחב שלו, למה? כי הוא לא יכול בלעדיה! "בלעדיך איך אני בעצם כלום". וזה גם קורה הפוך. לפעמים האישה גם כן מרגישה שבלעדיו… לא תמיד הגברים הם המין החלש. לרוב כן, אבל לא תמיד.
ההבדל הוא הבדל של בחירה. הוא לא באמת בוחר. הוא נואש. בתור נואש הוא כל הזמן ינסה לשכנע אותה למה היא חייבת אותו, למה זה לא הגיוני, למה היא לא רואה את מה שהוא רואה. למה פה, ולמה שם וכו'. הוא כל הזמן ישכנע, הוא כל הזמן יסביר לה, למה זה לא יכול להיות. למה בעצם האופציה שלה היא לא אופציה. ההחלטה שלא לא יכולה להיות החלטה.
הוא בכלל לא יכול לשמוע "לא". את המילה "לא" הוא לא יכול לשמוע אותה. כשהוא שומע את ה"לא" – הוא מתחיל להסביר הסברים. בורח לרוח. בורח לחומר. יסביר הסברים פילוסופיים… שורש הנשמה, מקובל אמר לי, בדקתי.. יהיה לו אלף ואחד הסברים רק לברוח מהרגש הזה שהוא לא מסוגל לפגוש. כי אין לו חיצוניות כלים של אימא.
[לפעמים הבעיה היא בשני הצצדים]
כששניהם מתוסבכים אז בכלל שישו ושמחו! אז בכלל הכל נהיה טוב! כששני מתוסבכים נפגשים ביחד – אז יש חגיגה בבית. ככה זה עובד. אבל בסדר, כולם מתוסבכים. השאלה מה עושים עם זה.
[אתה יכול לקצת לחדד את זה. מה החסרון מצד האימא…]
אמרתי. אבא זה אישור. ואימא זה אהבה וחום. אבא זה אישור ומשמעות. אישור קשור לאונה השמאלית של המוח, שזה המשמעות, היכולת, היצירתיות, היכולת שלי לבטא את עצמי בעולם. היכולת שלי ליצור בעולם. היכולת שלי להופיע בעולם ולהתגלות בעולם, להיות משמעותי בעולם. זה גם חלק מהכוחות שקשור לאבא, וזה בא בשלב שני.
אימא – זה עצם הקיום. אהבה זה אנרגיה של עצם הקיום, של עצם החיים. עצם זה שאני אהוב, ואני מקובל, ואני כמו שאני זה בסדר.
ברגע שהמקומות האלו לא קיימים – מתחילות ההמרות. הן לא המרות מודעות. החילופים שבן אדם עושה בתוך הנפש הם לא חילופים מודעים. הוא פשוט ממיר את זה. הוא פשוט אוטם את הרגש. למה זה מטעה? – הוא חושב שהוא כן מודע לעצמו. "הנה, נכנסתי לדיכאון!" "הנה, דיברתי על זה"! את הדיכאון הוא מרגיש מצוין. את הנכזבות, את הייאוש – את התחושות האלו הוא מרגיש מצוין. גם את התאהבות הוא מרגיש מצוין! אז הוא אומר לעצמו – אני לא סותם את הרגש! אני מרגיש אהבה. אני מרגיש דיכאון. אני מרגיש נטוש. הוא כל הזמן מרגיש את עצמו בצורה מאד חזקה. אבל מה שהוא לא מרגיש – שהרגשות שלו הן הרגשות אינפנטיליות, שמנהלים אותו. כי הם מעולם לא גדלו!
הוא נמצא בפער מטורף בין הגיל הכרונולוגי לבין הגיל הרגשי. יש כאן פער בין הגילאים. הגיל הכרונולוגי שלו יכול להיות 25. 29. 33. 37.40. 50. והגיל הרגשי יכול להיות 3. 6. 10. בוא נפרגן – 16.
[אז מה עושים? איך אפשר לגדול משם? אפשר?]
התיקון – לבגר את הגיל הרגשי, ע"י התבודדות או ע"י טיפול פסיכולוגי. להציף את הרגש החוצה
מה התפקיד? אם עכשיו אנחנו הגענו למסקנה, שיש פער בין גיל כרונולוגי לבין הגיל הרגשי, מה העבודה שאנחנו מנסים לעשות? העבודה שאנחנו מנסים לעשות זה לבגר את הגיל הרגשי. לקחת את הגיל הרגשי שהוא נמצא במצב כל כך ראשוני, בוסרי, ילדותי, ורוצים לבגר אותו. אנחנו רוצים להשפיע לו מוחין. מוחין חדשים בתוך הגיל הרגשי.
מה זה לבגר? הרי מה הסיבה שהוא לא התבגר? הוא לא התבגר כי לא היה לו זמן. התקופה שבה הוא פעל בצורה אינטואיטיבית, היה תקופה מאד קצרה. שלוש שנים, שש שנים. די מהר. הילד הקטן חווה איום, חווה איום קיומי על ההישרדות שלו, על עצם ההמשך, הקיום וההישרדות שלו, וכתוצאה מהאיום שהוא חווה, הוא אטם לגמרי את הרגש. ואז הרגש הזה הפסיק לגדול. והעבודה שעושים – זה למעשה לבגר אותו. מה זה לבגר אותו? – לבגר אותו זה להוציא אותו לאור. לדברר אותו. להיות מסוגל לדבר מתוך המקום הזה. בשביל זה עושים – חסידי הרבי נחמן מברסלב – התבודדות, ויש כאלה שהולכים לפסיכולוג, לטיפול, לכל מיני דרכים. הרעיון הוא לתת למקום הזה לצאת החוצה. כי הרי מה קורה כשבן אדם מדבר מתוך הכאב, מוציא אותו החוצה? הכאב הזה מתחיל להתפוגג. כל רגש, כאשר שוהים בתוכו, ונותנים לו את.. גם העוצמה שלו לאט לאט מתפוגגת, הוא נהיה בר הכלה, אפשר להכיל אותו קצת יותר, ויותר מזה, הוא לאט לאט מקבל מוחין.
לקבל מוחין: לחזור למקום הזה ולהשתחרר
מה הכוונה לקבל מוחין. הכוונה שלאט לאט הוא מקבל מובנות. המילה "מובנות" זה לא הכוונה שאני אומר "אה, הבנתי. אני לא קיבלתי חום מאימא, עכשיו אני צריך לתת חום מעצמי, יופי, גמרנו". המובנות כאן היא לא משהו אינטלקטואלי, שאני אומר לעצמי או שאני מבין מה הבעיה, וברגע שהבנתי מה הבעיה הבעיה נפטרה. המובנות היא תהליך. התהליך שאני מסוגל שוב לחזור למקום הזה, לחזור למקום של להיות נצרך, להיות מבקש, אפילו להיות תלותי. ולהשתחרר מהנקודה של המאצ'ו, מהנקודה של מישהו שהוא כל הזמן נותן ומשפיע. לחזור למקום של מקבל. לחזור למקום של להיות ילד. ומתוך המקום הזה לבטא את הצרכים, ואת החולשה, ואת החוסר. ואז, כאשר אני מבטא את הרגש, ותוך כדי לימוד, תוך כדי התפתחות, הרגש הזה מצד אחד יוצא לאור, הוא המשיך להתקיים אז הוא גדל, הזמן הוא מגדל אותו. וגם הוא מקבל מוחין, השכל מאיר עליו, כלומר, כשהוא יוצא החוצה עם כל התובנות שלנו כמבוגרים, אז לאט לאט הוא מתבגר, ואז לאט לאט הוא מפסיק לנהל, הוא משהו שאני יכול לראות. זה משהו שאני יכול לראות ויכול לבחון. וברגע שהוא מפסיק לנהל אותי, זה הופך להיות משהו שאני מסוגל לשלוט בו.
ברגע שבן אדם מצליח לבגר את הרגש, להכניס אותו לתוך מימד של זמן, להצמיח אותו ולהגדיל אותו, וחלק מזה – זה היכולת שלו – דיברנו על זה לפני הרבה שיעורים, מה ההבדל בין הילד לבין המבוגר, שהילד תלוי באבא ואימא בשביל לקבל את כל המוחין, לקבל את האהבה ואת החום וגם אחרי זה את התודעות הגבוהות הרוחניות – הוא תלוי באבא ואימא, בעוד המבוגר – יש לו את המוחין שלו. מוחין דז"א. זאת אומרת שהמבוגר מסוגל לתת לעצמו. הוא מסוגל לתת לעצמו את האהבה ומקום שייכות ומשמעות. הוא מסוגל למלא את עצמו בתוך עצמו, ואז ממילא כשהוא יוצא החוצה ופוגש את הנוק', הוא לא פוגש אותה מתוך מקום נואש וילדותי, אלא פוגש אותה מתוך מקום של בן חורין, מתוך מקום עצמאי.
[זה לא בהכרח איום?]
זה נחווה כאיום.
אנחנו לא בוכים על החלב שנשפך. אם יש מצב מסוים אז מה שמעניין אותנו זה לא מי אשם, ומה גרם למצב. מה שמעניין אותנו זה מה המצב, קודם כל להכיר את המציאות, להבין מה המצב הנוכחי של המציאות, זה הדבר הראשון.
הדבר השני שמעניין אותנו זה איך לפעול מתוכו. איך לפעול, איך לפתח, איך להגדיל אותו. לכן אנחנו לא בקטע של למצוא אשמה. מה שכן אנחנו מבינים, שבתוך הדבר הזה, בתוך החוויה הזו, זאת חוויה שעבור ילד קטן באמת נתפסת כאיום על הקיום. הילד שמרגיש שהקיום שלו לא מובטח. שהקיום שלו על תנאי. או שהוא לא יודע אם באמת אוהבים אותו. יש ילדים קטנים שלפעמים אם לא נותנים להם משהו, הם בטוחים ששונאים אותם. אין להם את העצמאות הרגשית, כלומר להרגיש בטחון עצמי בכל המצב. לכן הם לפעמים מרגישים שהם תלויים על בלימה. שהם תלוים בהרבה מאד דברים חיצוניים, שאם הדבר הזה לא יקרה –
הספר של יורם יובל על התאבדויות
יש את הספר של הפסיכולוג יורם יובל – יש שמה פרק על התאבדויות. ואז הוא מספר על החוויה שלו, שהוא היה בקורס קצינים בועד אחד? יש שמה את הפסוק הזה – ממני תראו וכן תעשו. ואז אחד החברים, בחור סופר-מוכשר, באמת משהו מיוחד, יוצא דופן וכו'. הוא עשה איזה שהיא פשלה. כנראה הוא הגיע לציונים מאד נמוכים בניווט, בניווט 40, היה לו כמה ציונים נמוכים, או שעשה איזה עבירת משמעת או משהו כזה. יש ועדה שמדיחה, שמתכנסת מפעם לפעם, והיא מדיחה. ועד א' לא כולם עוברים. קורס .. מדיחים הרבה, וועד א' מדיחים פחות, אבל מדיחים לא מעט. הוועדה מחליטה להדיח אותו. הוא מגיע ל.. הוא מסביר לו, אתה תלך, זהו טופס… אחרי שיוצאים מהוועדה, אתה צריך ללכת, לעבור ב…, ללכת אל הנשקיה, להחזיר את הנשק, ואחרי זה תבוא אליי ותקבל שיבוץ בבקו"ם. והוא הולך, וחברים שלו רואים אותו, והוא יושב ככה על המדרגות, אומרים לו מה העניינים, גבר. "הכל בסדר". אחרי זה הוא הולך. ואחרי איזה שלוש שעות שומעים "בום". שומעים קול יריה. כולם רצים לאזור של המעונות, של החדרים. והוא מצוי שמה ירוי.
טוב, מה אני צריך את יורם יובל. אני בעצמי, כשהייתי בקורס מפקדים, הגעתי לבסיס, והיה שמה חלוקה של צוותים. והצוות שלי היה לו שני חדרים לצוות. והמפקד צוות שלי מגיע, ואומר לי – זה המיטה שלך. ואני מסתכל למעלה, ורואה חור בתקרה. אני אומר לו: מה זה הדבר הזה? אמר לי – זה הקודם. היה כאן צוער שהתאבד. עם נשמות אני לא מתעסק, אז עברתי לחדר השני. יש המון כאלה בצבא. היום יש קצת פחות, רואים שהסטטיסטיקה קצת ירדה, אך עדיין יש המון.
אז בואו תנסו לחשוב. הבחור מוצלח. קורס טייס מה זה אומר – חבר'ה מוצלחים. הוא הגיע לקורס טיס. בחור מוכשר כנראה.. פחות או יותר הם .. עם יכולות חברתיות, עם כושר גופני טוב, איזה שהם יכולות מנהיגות, שזוהו בהם. הבן אדם הזה מגיע לקורס. הוא יכול להיות קצין. ויכול להיות שלא יהיה קצין. אתם יודעים – זה פרספקטיבה של כמה שנים אחר כך. האמת היא, כשאתה עושה מילואים יותר מעניין להיות קצין. א' זה הרבה יותר ימי מילואים. אתה עוסק בעניינים קצת יותר מעניינים. אבל האם בזה תלויים חייך? אושרך והמשמעות שלך והקיום שלך – כל זה תלוי בשאלה האם סיימת וועד א' או לא סיימת וועד א'? בן אדם מבוגר יודע, שבסדר, זה חוויה, זה נחמד, היה כייף, היה טוב, טוב שהיה, היה כמה התנסויות, היה גם נחמד כזה. כל מיני התנסויות שאתה מקבל. אבל החיים לא תלויים בזה.
אבל עבור אותו בחור, באותו רגע – אין כלום! החלום שלו היה להיות קצין. ואם הוא לא קצין זה לא שהוא לא קצין. אם הוא לא הקצין הוא לא קיים!
יורם יובל כל הזמן מדבר על זה, הטענה שלו, שאותם אנשים שמתאבדים, הם נמצאים במצב פסיכוטי. באיזה שהוא מצב ניירוטי. הוא אומר, שהוא העביר איזה שהוא מחקר, והוא גילה, שב48 שעות שלפני ההתאבדות רוב האנשים – לא יודע איך בדקו את זה – בדיקות דם וכו' – רוב האנשים מסתבר שהיו באיזה שהוא מצב נירוטי או פסיכוטי. הם נמצאים במצב שמאבדים את השיפוט. הם כבר לא יכולים לשלוט במצב. לכן המסקנה שלו היתה, שברגע שמזהים סימנים מקדימים של בן אדם שיכול להיות שהוא יתאבד, המסקנה הראשונה שלו הוא לשאול את הבן אדם, האם הוא חושב להתאבד. לשאול אותו, האם אתה רוצה לפגוע בעצמך. ואם הוא אומר כן, פשוט פיזית להצמד אליו. אם יש לו נשק כמובן לקחת. פשוט פיזית להצמד אליו ולא לאפשר לו. עד שיבוא טיפול מקצועי. יכול להיות תרופות הרגעה, יכול להיות כל מיני דברים. לא לשמור על אוטונומיה שלו. ברגע שיש חשש סביר, שבן אדם מסוים עומד לשלוח יד בנפשו, לא לחשוב על האוטונומיה שלו, פשוט לפרוץ אל האוטונומיה שלו.
קרה לי פעם, לפעמים צריכים לפרוץ לחדר, לשבור את החלון, להכנס פנימה, ולגרום לו להקיא את הכדורים שהוא עכשיו ניסה לבלוע. לפעמים זה מה שצריכים לעשות. אין כאן בחירה חופשית.
אבל כשאני מנסה להבין קצת יותר לעומק, מה יש כאן – יכול להיות שיש כאן משהו נירוטי, או יש כאן הפרעת אישיות גבולית, ולפעמים זה התקף מאניה, או התקף דפרסיבי, כל מיני דברים יכולים להיות. יש הרבה מאד דברים שיכולים להיות במצב הזה. אבל באיזה שהוא מקום – בוא ננסה לחזור לעומק. לחזור לעומק – זה מה שדיברנו פה. זה הקצנה. זה לא שכל מי שיש לו בעיה בחיצוניות הכלים של אבא ואימא הוא הולך להתאבד. רוב האנשים – ברוך ה' – ייכנסו לדיכאון, וילכו לשמוע את… לאונרד כוהן. או ניגוני חב"ד. או יתנו עיניהם בכוס. או יקחו שייסר של ערק, דז'וני ואלקר, בלאק לייבל, כל אחד ימצא את הפתרונות שלו. יש אנשים שיש להם פתרונות אחרים. אז רוב האנשים יש להם ויסות, ולא מתים מדיכאון. אבל בעצם זה אותו דבר. בשורש זה אותו דבר. שאדם מרגיש, שהקיום שלו תלוי לחלוטין, באופן אבסולוטי, באיזה שהוא אישור. במשהו מבחוץ. באישור חיצוני. הוא מרגיש – באמת, על אמת, כאותו חייל – שאם הוא לא יהיה קצין – הוא לא שווה! הוא אפס!
באחד ממכתבי ההתאבדות שהוא מביא שם, אותו בן אדם אומר: מה, עכשיו אני אשתחרר מהצבא, ומה? אני אהיה כזה אפס כמו כולם? אלמד מחשבים, אהיה עם אישה ושני ילדים, ודירה, ואוטו מליסינג, וארדם מול הטלוויזיה בלילה. הוא מאד משוכנע, שהוא חסר משמעות וחסר ערך, שהוא אפס. מבחינתו כל האישור החיצוני שלו תלוי באיזה שהוא קורס מסוים, או באיזה שהוא משהו חיצוני. וברגע שהוא לא קיבל את זה, אין אישור חיצוני – זה לא שלא אישרו אותי, זה אומר שאני לא קיים! זה האיום העמוק על הזהות. כי אין לו אישור מבפנים. אין לו בטחון פנימי בקיום שלו. הבטחון הזה מגיע רק מבחוץ.
כמובן שמקרי התאבדות הם מקרים של הקצנה. זה אנשים בדרך כלל עם אישיות חלשה. יכולת הוויסות הרגשית שלהם היא חלשה. אגב זה איזה משהו שמשותף לעבריינים.
עבריינים. סיפור חייו של שמעי'ה אנג'ל
מה זה עבריינים? אם יש איזה שהיא סיבה להתגעגע למעריב… לפני 15 שנה, כשמעריב היה הרבה לפני המקום שהמקור הראשון הגיע אליו, ועוד אבא שלי היה אז מנוי על מעריב, היה כתבה ענקית על שמעיה אנג'ל. זה היה ממש לפני שהוא מת, הוא היה א' מראשי משפחות הפשע בישראל, וקיבל מאסר עולם, על רצח, הוא קבר כמה אנשים ביסודות… ואין תועבה שהבן אדם הזה לא עשה. והוא נכנס למאסר עולם. ואחרי כמה שנים גילו אצלו סרטן, ואחרי כחצי שנה הוא מת. וזמן לא ארוך לפני שהוא מת, הוא נתן רעיון מונומנטלי, באמת חד פעמי, לעיתון מעריב. הוא התפרס על חצי ממוסף סוף שבוע. וכל הרעיון שלו היה מונולוג על החיים שלו. מי שרוצה ללמוד קרימינולוגיה בחצי שעה – זה היה הדבר הזה. פשוט להכנס לנפש החולה של עבריין. איך עובד הדבר הזה? יש לו שמה מליון סיפורים.
אחד הסיפורים המחיש לי.. הוא נכנס לאיזה פאב עם חברה שלו, ומישהו התחיל עם חברה שלו. ואז הוא אמר: אתה הסתכלת על חברה שלי? –נו, ומה קרה? – בוא החוצה! מה הולך שמה בחוץ? – מכות! ומה עושה שמעיה אנג'ל? – מוציא סכין, מכניס לבטן, מסובב, והולך. וההוא מת. לא תפסו אותו אותו פעם. הוא הצליח לברוח. לקחת סכין וכו'. יש לו כל מיני סיפורים. הוא היה נוסע ברחוב, וראה איזה מישהי שהכיר מהילדות, שהיתה נשואה עם עגלה. … כשהוא רוצה משהו – אין שום גבולות.
בוא ננסה לחשוב. בוא נניח שאני הייתי הולך לפאבים עם חברות, ומתעצבן כשמישהו מסתכל על חברה שלי. אתה מנסה לדמיין איך אתה היית בתוך המקום הזה. מישהו היה מסתכל. מעיר לו, לא מעיר לו. כמה מחסומים יש לבן אדם נורמטיבי, לפני שהוא מוציא סכין, לא על סיכסוך איום, מאבק שליטה על איזה שהוא מפעל עם .. ענק, מלחמה על עסק או משהו כמו זה. או נקמת דם. סתם! מישהו הסתכל על חברה שלו! כמה מחסומים יש לבן אדם נורמטיבי, לפני שהוא מוציא את הסכין ו.. ומסובב? כל מה שקשור לדחיית סיפוקים – זה אונות הקדמיות. הדחיית הסיפוקים קשורה למקום הזה שבו בן אדם מסוגל לווסת ולהכיל רגשות. יכול להיות שאתה מאד מתעצבן על משהו מסוים, אבל אתה לא מיד מוציא סכין ו… קורה משהו בדרך. אתה מנסה להסביר, ומשא ומתן, שולח שליחים, מולכו, ציפי ליבני, יש כל מיני דברים שקורים לפני שאתה..
בעצם ההבדל בין האנשים הוא הבדל בהדחיית הסיפוקים, בעוצמת התיפקוד של אונות הקדמיות. האונות הקדמיות בזכותם אנחנו ציביליזציה, ואנחנו לא נראים פה כמו שנראים בסוריה. סוריה זה מקום שאנשים מתעצבנים א' על השני – אז יורים. וכמה כבר יש? – 150 אלף הרוגים.
[אבל אתה לא גדלת איפה שהוא גדל?]
המהות בפנים הכל אותו דבר. כשאין ויסות פנימי… בשורש הם אותם בעיות. יש שמה משהו לא פטור. יכול להיות שפלוני לא יתאבד, אך זה שלא התאבד זה לא אומר שאין לו עכשיו איזה בור מדמם. והבור המדמם הזה עובד ועובד, ויכול להתפרץ בכל מיני צורות. יכול להתפרץ בצורה עדינה. ויכול גם דרך אגב חס וחלילה גם לצאת בצורה של מחלה. הרבה פעמים מחלות הן הצטברות של המון המון אנרגיות שליליות – הרפואה הסינית מלאה מזה, אנרגיות שהן מצטברות, והן מתפרצות. בצורה של גידול או משהו חס וחלילה.
הסדר הוא קריטי
לכן כל התהליך של בניין זעיר אנפין והסדר שלו הוא קריטי. קודם כל חיצוניות הכלים, אמצעיות הכלים, פנימיות הכלים, ואחרי זה רק הנה"י עצמם, ורק אחרי זה המוחין העצמיים. התהליך של התפתחות הרוחנית הוא תהליך מאד מאד חשוב.
מה קורה בעולם הישיבות? – תהליך הפוך! קודם כל מתחילים מפילוסופיה. קודם כל מתחילים מערכים. קודם כל מתחילים ממאמר הדור, והנחמו, וכו'. כל ישיבה יש לה את הערכים שלה. הרבי, והשליחות – אלף ואחד דברים. קודם מתחילים מערכים גבוהים.
זה באמת מאד מאד חשוב, שהבן אדם יהיה לו ערך, שיגיע למוחין בעצם, המטרה שלנו היא לא רק להתעסק בפסיכולוגיה… המטרה שלנו להגיע לדבקות, בשביל להגיע לדבקות בסוף זה מוחין בעצם, בסוף זה גם להפגש עם משהו שמחוץ ממני.
אבל בשביל להגיע להמוחין בעצם, למוחין העצמיים, ולהגיע אליהם בצורה אמיתית ונכונה, צריך להיות כלי נכון, וכלי שמוכשר לזה. אם הכלי לא קיים אז המוחין לא יהיו מוחין, אלא בריחה אל הרוח.
[איך בארצות הברית – הציביליזאציה הכי מפותחת – יש כ"כ הרבה התאבדויות ורצח?]
תרבות הפרברים
כתב מעריב … כתב פעם על תרבות הפרברים. האנשים עם הרבה כסף, שגרים בבתים שבין בית לבית יש איזה 150 מטר, ובשביל לנסוע לכל דבר, לחבר – הוא צריך הקפצה שאימא תקפיץ אותו. וכל היום הוא מול סוני פליי סטיישן, והאנשים מתחילים להיות מטומטמים, בלי שום אוריינטציות חברתיות. ולפעמים מזהים משפחות חד הוריות, שאימא גדלה עם ילד, והילד כל היום תקוע בתוך הזה, ופעמיים בשבוע היא מסיעה אותו לחבר, וגם הם ביחד משחקים… משהו שמה בכשרון החברתי נדפק עד רמות כאלה.. אז הוא רואה איזה סרט, רואה תפוז מכני, רואה רוצחים בני אדם, ונראה לו מגניב. למה לא?
עכשיו בוא נחזור.
ישראל סבא ותבונה
דיברנו על אבא ואימא וישראל סבא ותבונה. מה היחס ביניהם? – היחס ביניהם הוא היחס בין השיח העצמי הפנימי של ההורים – יש את הצורה איך שההורים מדברים כשהילדים הלכו לישון, מה שמדברים ביניהם. ויש את הצורה שבה מדברים עם הילדים. יש דברים שלא אומרים ליד ילדים. יש הבדל בין העולם העצמי של ההורה – קודם כל השיח של כל אחד מבני הזוג בינו לבין עצמו, לבין הצורה שבה שניהם יורדים לעולם של הילד. וכשיורדים לעולם של הילד, שזה ישראל סבא ותבונה, שמה, באמת, האימא תתן לו את המערכות המושגים, החשיבה המושגית הפרטנית, האבא יתן לו את הכללים, את הקטגוריות המופשטות.
התכלית – להיכנס למרחב בפנימי של אבא ואימא. בינה עצמית.
ומה המטרה? המטרה של כל זה, שהם יבנו לאט לאט יבנו בצורה מדורגת את ז"א, מרכז האדם, מרכז האישיות, יבנו אותו קודם כל ברמת הנפש שלו. שזה קשור למלכות שלו. ברמת הנפש והרוח – ברמות הבסיסיות שלו.
ואחרי שהוא יסיים את הלימודים, אחרי שהוא יסיים את הקבלה של השפע מאבא ואימא..
[גיל 6?]
לא משנה. יש כאלה שאצלם גיל 6 הוא גם גיל 30. אבל מתי שהוא מסיים את זה – כל אחד לפי המדגה שלו – תלוי מה. יש דברים שהם בגיל 6, ויש דברים שהם בגיל 12 ו13, ויש בגיל 20. יש כמה .. של הגדלות. ואחרי שהוא מסיים את כל הדברים הללו, מה שקורה, שהוא לאט לאט נכנס אל המרחב העצמי של אבא ואימא, והוא לומד את החיים עצמם.
הם יתנו לו בהתחלה את חיצוניות של הכלים וכו'. ואחרי זה הם יתנו לו את האורות עצמם של אבא ואימא שזה התורה והמצוות, שמה הם יחברו אותו לנשמה, למקומות יותר גבוהים שלו, הוא ייפתח למרחב של רוח.
ומה יקרה אחרי שהוא יקבל את כל המעטפת הרגשית? קודם כל, המעטפת הפיזית – את הבטחון ואת החום. אחרי זה המעטפת הרגשית. אחרי זה המעטפת הרוחנית. אחרי זה המעטפת הנשמתית. הוא יקבל את התורה ומצוות, הוא יקבל את כל האורות של הקדושה, יקבל מעולם האצילות, מאבא ואימא.
אחרי זה הוא מתחיל להגדיל את שיעור הקומה שלו. הוא מתחיל לגדול. הוא מתחיל לגבוה. ואז הוא מתחיל להיכנס למרחב החיים העצמיים. הוא בעצמו ייכנס למרחב הפנימי של אבא ואימא. אז הוא יקבל את הפנימיות של אבא ואימא. ומה זה הפנימיות של אבא ואימא? – זאת אומרת שהוא לומד את החיים עצמם, הוא מתחבר אל הלב. יש לו כבר את היכולות, יש לו את בינת הלב, "בינא ליבא ובה הלב מבין", הפסוק מתיקוני זוהר, "פתח אליהו". בינת הלב זה הבינה העצמית, שהוא מקבל לא דרך תיווך, אלא מתוך עצמו.
אצל הרב קוק, תראו בעמוד השני.
אורות הקודש עח – ערך ההכרות הפנימיות
צריך להסביר עילוי הלימוד של רזי תורה, עם הדרישה לכבד את ההכרות הפנימיות של האדם, שהוא יסודו של עולם. ו כ ל הנפילה, שהעולם המתעלה בתרבותו החיצונה נופל הוא בערכו הפנימי, באה היא ממדה זו, שכל מה שהערך החיצון של התרבות הוא מתקדם, העין תופסת יותר את ההכרה החיצונה, ומוסיפה לזלזל בהכרה הפנימית, ומתוך כך ערכו האמיתי של האדם פוחת ויורד. וגאולת העולם תלויה היא ברוממותן של ההכרות הפנימיות, שהן באות ומאירות על ידי העסק הכביר במעמקיהן, שהוא עצמו העסק הנלבב ברזי תורה, בקדושה ובטהרה, בענוה ואומץ רוח.
מה אומר כאן הרב קוק? אנחנו רגילים, שהלימוד הוא לימוד חיצוני. אנחנו כל הזמן לומדים. לומדים תורה, לומדים מצוות, לומדים פנימיות. אך המטרה של כל הלימוד היא לא להישאר ילד של הורים. הילד הזה צריך לגדול ולהיות הורה בעצמו. הוא צריך להיות הורה בעצמו. הוא צריך להיות יוצר בעצמו.
לגדול ולהיות הורה בעצמו. חידושי תורה
מה זה אומר לגדול ולהיות הורה בעצמו? – הוא צריך להגיע להשלב, שבו הוא בעצמו מתחבר למרחב של החיים הפנימיים. שיש לו בינת הלב שלו. יש לו את ההכרות העצמיות שלו. זה השלב – אחרי שהוא כבר התמלא, מילא כריסו בש"ס ופוסקים, התמלא בכל האורות, קיבל גם את האורות וגם את הכלים מאבא ואימא – הוא מתעלה למקום שלהם, מתעלה לפנימיות הבינה. ואז יש לו את ההכרות העצמיות. זה המקום שבו הוא מתחיל לחדש. זה המקום שבו הוא גם מסוגל, האינטואיציה שלו מספיק מפותחת, הוא מסוגל בתוך עצמו לחוות חוויות בלתי אמצעיות, ולהבין דברים. יש לו תובנת הלב.
[ההכרות הפנימיות הן בהכרח רזי תורה?..]
אצל רבי נחמן מברסלב בכמה מקומות בליקוטי מוהר"ן, כשהוא מדבר שמי שזכה לדבקות והתבודדות וכו' – יהיה לו חידושי התורה. המושג חידושי התורה, אם עוקבים בכל המקומות שרבי נחמן מביא את זה, חידושי תורה זה לא רק שיש לך איזה ווארט לפרשת שבוע. חידושי תורה היא איזה שהיא תובנה רוחנית עמוקה על החיים.
[למה אתה חי את החיים כמו שאתה חי אותם]
היא לא חייבת להיות איזה ווארט, זה יכול לבוא בכל מיני אופנים. זה לא בהכרח נעול בצורה אחת של מופעה. זה לא בהכרח שתכתוב פירוש לפרשת השבוע. בליקוטי מוהר"ן אתה רואה שיכולים להיות חידושי תורה אפילו ברמה של מה לעשות היום, התובנה שיש לי על סיטואציה שנקלעתי אליה – גם דברים כאלו הם בגדר חידושי תורה.
אנחנו חוזרים אל התבונה. יש כמה רמות של תבונה. בכל השלבים הראשונים ז"א נמצא בשלב של הדין של התבונה. הוא יונק מתוך הדינים של התבונה. ויש שלב מסוים, שהוא עולה מעל התבונה אל הבינה. שזה המקום של הבינה עמוקה, ששם התובנות שלו הן תובנות עמוקות. אצל האר"י זה ההבדל בין ימות החול לבין השבת. בימות החול השליטה של התבונה. לעומת השבת שבשבת יש יותר הארה של הבינה. אחרי זה אם בהזדמנות נלמד את התפילות נראה איך זה עובד בתפילות.
האימא נוכחת בילד עד החזה אך לא יותר, אחרת היא חונקת אותו
עוד משהו בהיחס בין זעיר לבין הבינה. אנחנו רואים שהאורות של אימא כל הזמן נמצאים בתוך הילד. היתרון הגדול הוא שהאימא נוכחת בילד רק עד החזה. למה זה חשוב? – כי הסימביוזה בין הילד לבין האימא היא סימביוזה בעייתית. כאשר יש מצב שהאימא היא אימא טוטאלית, היא לגמרי על הבן שלה, ולא משחררת, יש מצב שהילד לא יכול לצאת מהסינר. הילד לא יכול לגדול, הוא לא יכול להשתחרר.
אני פגשתי פעם איזה מישהו שהיה בן ארבעים ורווק, והיה גר אצל האימא שלו. היה בחור מצליחן, ועשיר, וחבל על הזמן, והיה גר אצל האימא שלו. דיברנו. "אני לא מבין.." אמרתי לו: אתה לא מבין? אתה תמיד תהיה בן ארבעים שגר אצל אימא שלו? קח לה פיליפינית! אתה יכול לבוא לבקר אתה. אתה לא יכול לגור אצל אימא! בגיל 40 זה לא עובד!
זה גם משהו עמוק. אימא מצד אחד נותנן המון לילד. אבל המקום הזה חייב באיזה שהוא מקום להיפסק. במקומות הנמוכים, מתחת לגרטל, האימא לא נמצאת שם. אם היא נמצאת במקומות הנמוכים מדיי, היא יוצרת סימביוזה לא בריאה, שלא מאפשרת לו לקבל עצמאות. לא מאפשרת לו בכלל לקבל עצמאות. יש איזה שהוא מרחב שיחרור, מתחת לחזה, שלא נשלט, מצד אחד, על ידי הנוכחות האימהית, מצד שני היא כן מקרינה עליו, מבלי לשלוט עליו. המרחב הזה מאפשר לזעיר לפתח מתחת לחזה לפתח את הקשר עם רחל. לפתח את הקשר עם הנקבה שלו, שיחרור שלו מהנקודה של אימא.
למה זה מורכב? – כי בשביל להשתחרר מאימא הוא צריך להיות מספיק בטוח, שאת מה שהוא היה אמור לקבל מאימא, יש לו. שיש לו את החום, ואת האהבה, ואת הביטחון. אם הוא לא בטוח שיש לו? – אז הוא כל הזמן תלוי בדמות של האימא. הוא כל הזמן נמצא בתוכה.
האבא פחות סימביוטי. אבא יסד ברתא. פורים אצל האר"י ובחסידות
האבא, לעומת האימא, כן יכול להמשיך עד הסוף. למה? – כי אבא הוא פחות סימביוטי. תמיד יש מושג כזה שאבא יסד ברתא. שזה הקשר בין החכמה לבין המלכות דוקא. למה האבא יכול לרדת עד סוף כל הדרגות? – זה בדיוק מה שקרה בפורים. ההארה של יסוד אבא עד המלכות, בלי לבושים. הארה חשופה.
כל הדרושים של חסידות על הפורים לא הצלחתי להבין אותם. ההסבר של האר"י על פורים הוא הסבר מובן. בפורים יסוד האבא פורץ את כל הגבולות ויורד עד למטה, עד המלכות, בלי פילטרים. זה מה שקורה בפורים. איך זה מאיר למלכות? – דרך הדיבור. מה קורה בפורים? – כולם משתכרים, מקבלים הארה חזקה מאד למעלה מטעם ודעת, ומדברים…. מדברים בצורה משוחררת.
בחסידות מסבירים אחרת. בחסידות מסבירים שיש עליה עד הכתר. כשמסתכלים על פורים רואים שמי שצודק הוא דוקא האר"י ולא חסידות. איך שנראה פורים בפועל, איך שנראים כל הסעודות פורים, זה יותר האר"י מאשר חסידות. זה לא עליה לכתר, הפוך, זה ירידה של הכתר למלכות, למקום של הדיבור. [זה הערה לפורים]
יש בקיעה. האור אבא הוא בוקע דרך דיבור. וזה דיבור שהוא למעלה מכלים. והוא באמת למעלה מכלים, הדיבור שקורה הוא דיבור שיותר מכלים, יוצאים בו דברים שלא יוצאים ביום רגיל. כל הדברים שאתה לא יכול להגיד ביום רגיל אתה יכול להגיד בפורים, כי האור שהוא למעלה מהכלים, כי זה הבקיעה. זה יותר הירידה למטה, אל הגוף, זוהי הנקודה היותר המשמעותית.