ליל שבת הי’ התוועדות בבית של הרב עם הבחורים השלוחים שהגיעו לישיבת "תורת אמת" – לא הייתי שמה יותר מדאי, וגם מה ששמעתי – אני לא כ"כ זוכר. מה ששמעתי – הרב דיבר על ריבוי קשיים שהי’ להם בהתחלת השליחות באה"ק בתשל"ח. אמר – שב"ווארט" שלו לא הי’ אף א’ מהמשפחה. אמר שמות החסידים שישבו אתו בשעת "ווארט" – זושע פארטיזן, בערקע חן ועוד כמה שאני לא זוכר. אמר שהי’ לו לרגע נפילת רוח מזה שהוא נמצא לבד ב"ווארט" – אבל אח"כ באה לו מחשבה – שהרי נמצאים בשליחות של הרבי וצריכים לשמוח מזה וכו’. אמר שכשהם הגיעו לארץ – אז הי’ קבלת פנים רבתי, אבל למחרת כבר שכחו מהם, ורק כמה מהחסידים היו שתמכו אותם בשנים הראשונות. וגם היו כאלה שפחדו מה"מתחרים" ורצו לשים רגל וכו’.

אמר שגם שהיו בשליחות בסיאטל – הי’ שמה שנתיים בתור בחור – גם הי’ די קשה. לא הי’ מי שיתתוועד אתם, לא הי’ מקוה באזור, רק הי’ איזה באסיין עם מים קרים בפנימי’ה של אוניוורסיטה הסמוכה והיו הולכים לטבול שמה מידי יום. רק בערב שבת היו נוסעים למקוה נורמלית במכרז העיר.

בשבת בבוקר הי’ קידוש גדול , הרב דיבר ע"ד השיחה שהתפרסמה ב"התקשרות" השבוע, ע"ד הנסיון שהי’ לאברהם (דיבר על זה גם בשיעור ליל שבת ב"התקשרות") – שכולם צחקו ממנו, ולעגו על אמונתו, ולא הי’ לו מה להשיב, אבל בסופו של דבר זה הביא אותו לעלי’ה – "ירידה צורך עלי’ה"

אח"כ אמר שזה הוראה לכאו"א מאתנו – לפעמים בן אדם עובר ירידה (אמר – השבוע בא אלי מישהו לבכות על איזה עניינים בלתי רצויים שקרו לו…) – אז צריך לדעת שהירידה היא צורך עלי’ה, וחלק מעלי’ה, ולדעת להפוך את הירידה לעלי’ה.

אח"כ אמר שהביטוי "מעשה אבות סימן לבנים" – אפשר להבין לא רק בקשר לאבות הקדושים, אבות העולם, אלא ג"כ בקשר לאבות של כאו"א – ר"ל שהדוגמא האנו ראינו בהתנהגות של ההורים שלנו – זה מהווה "סימן" ונתינת כוח לעבודה שלנו עצמנו. אמר על אביו ז"ל – אני אף פעם לא ראיתי את האבא שלי ב"פיז’מה" – תמיד כשהייתי הולך לישון – האבא עדיין הי’ יושב ולומד, וכשקמתי – האבא כבר הלך לביהמ"ד וכו’.

אח"כ אמר שזהו ג"כ בנוגע אלינו כלפי הילדים שלנו – הדוגמא שאנו מראים ומהווים כלפי הילדים שלנו. מה שהילדים רואים בנו – זהו "סימן" ו"נתינת כוח" בשבילם. אז צריך להזהר ש"לא יראו את האבא שלהם בפיז’מה"

אח"כ אמר ווארט בשם הרב העכט מאילת – שפעם נוכח באיזה הלוי’ה של איזה שחקן כדורגל, ובתוך ההספדים מישהו אמר: אוי – כמה אהבת לשתות בירה, כמה אהבת לשחק כדורגל כמה אהבת עוד כל מיני דברים…

"ה’ ירחם" מהספדים כאלה – אמר.

בהמשך דובר על העניין של התקשרות לרבי. הרב אמר שישנם שני דרגות בכלל. יש א’ שמתפעל מאד מתורתו של הרבי, מחכמתו של הרבי, מהמדות של הרבי כו’ וכו’ וכו’. זהו אמנם דבר טוב, אבל זה לא סוף הדרך.

וישנה עוד דרגא – א’ שעסוק בפעולות של הרבי. אז זה "ליגה אחרת לגמרי", זה סוג קשר הרבה יותר נעלה. חזר על הסיפור של ר’ מענדל שבכוחות האחרונים הי’ נוסע למבצע תפילין, וכששאלו אותו הייתכן – אז אמר ש"זה הקשר שלי עם הרבי"

אח"כ ביקש מהבן של הרב – יחיאל – שיגיד כמה מילים. אמר ע"פ משל הידוע של ה"אנשי היציע" והשחקנים. האוהדים = אם רואים שהצוות "שלהם" מפסיד – יכולים להרשות לעצמם לעזוב את המשחק. אבל ל"שחקנים" – אין את הלוקסוס הזה. הם חייבים להשאר עד הסוף ולנסות לנצח עד הסוף.