שמרי'ה חן: מה חסר לילד, שיש לו הכל?

אתמול התקיים אצלנו ברחובות ערב החינוך, במהלכו נשא דברים א' ממקימי ומנהלי המכון לגמילה לנוער החרדי "רטורנו"  – הרב שמרי'ה חן.

אנו מביאים כאן וידאו מלא מנאומו, בצירוף תמליל חלקי.

http://jewish-education.info/uploads/chinuch/5770/24-sivan-5770/erev%20chinuch-2.flv

… מה הצורך של הילד הזה? מה הוא צריך? איפה הוא הלך לאיבוד? ברטורנו אנו בונים אנשים שהתרסקו. מה זה ילד שמתרסק? זה ילד שאין לו גבולות בשום תחום בחיים שלו. לא בזמנים – הולכים לישון בשש בבוקר. בלילה – חיים. אין אלקים, אין הורים, אין רבי – אין כלום! אני והצרכים שלי בלבד!

אבל הילדים שמגיעים אלינו – מגיעים? – מביאים אותם בניידת – חלופת מאסר, עם אזיקים על הידיים ועל הרגליים – ילדים מדהימים! – אני עוד לא ראיתי ילד שנולד עם דז'וינט, או עם בנגו, או עם חשיש ביד. לא! זה קורה באיזה מקום! ילד עולה על תהליך ההתרסקות  – במקומות שאנחנו עוד יכולים לזהות את זה! ולכן אנחנו פה, וזה מה שאני משתדל ומתחנן – בואו נעשה משהו. יותר מדי ילדים מתחמקים לנו ועולים על המסלול של התרסקות. במסלול ההוא – קשה מאד לחזור.

איפה הילד הולך לאיבוד? מה הצרכים של הילד? לפני שמונה וחצי שנים פתחתי בית ספר ברטורנו. לילדים הבלתי אפשריים, לילדים שבחיים לא למדו! העיפו אותם מפה לשם, משם לפה, הבית הספר העיף אותם לרחוב, והרחוב העיף אותם לכלא, והכלא הביא אותם ל"רטורנו". במקרה הטוב.

רק שתבינו – ברטורנו יש לי היום ארבעים בני נוער. כמה ילדים צריכים היום להיות ברטורנו? אלפים! ואני אומר לכם אלפים – מתוך ידיעה ברורה. וכשעמדתי להקים שמה בית ספר – אני מאמין, שלמידה זה טרפי'ה – זה התמודדות עם קשיים, לזהות את הקשיים, למצוא דרכים להתמודד – זה טרפי'ה. לא ידעתי, איזה בית ספר הילדים האלה צריכים. מה הם צריכים? מה? איזה בית ספר עוד לא הי' להם? מורים, מלמדים יראי שמים הי' להם, יועצת חינוכים הי' להם, מורה לחינוך מיוחד, כיתה טיפולית, מה יש עוד? – כל הדברים היפים! ואני בא ממשרד החינוך ואני יודע מה זה. יש משהו אצל הילדים שאני לא ידעתי. ביקשתי מהמומחים הכי גדולים בחינוך – חבר'ה – אני לא יודע איזה בית ספר הילדים האלה צריכים. תעזרו לי. הם התחלקו לשתי קבוצות ועבדו. עבדו יפה שעה וחצי, עד שהוציאנו מסמך שנקרא "מדרג הצרכים של בית הספר ברטורנו. מאחד עד עשר.

מקום ראשון – מה אנחנו רוצים שיהי' לנו? – אני הייתי בהלם! אהבה – יש – זה רטורנו, ברטורנו אוהבים! הקשבה. שיקשיבו לנו. ואני התחלתי לחשוב – מה זה הקשבה? זה עבודת צוות – שלושים חבר'ה הגיעו למסקנה שהצורך הראשון זה הקשבה. זה אומר שזה לא הי' להם קודם! כי אם הי' להם הקשבה – הם לא היו עולים על המסלול של התרסקות!

תלמד להצליח. הצלחה – זה א' היסודות, שלא הי' לו. ילדים בני שש עשרה, שבע עשרה, שמונה עשרה – שלא חוו את החוי'ה הפשוטה הזו של הצלחה. הצלחה – הדבר הראשון.

מה אנחנו עושים ברטורנו? במשך שנה אנו בונים אנשים מדהימים, יראי שמים, מצליחים, אוהבים, מנומסים, ומעל הכל – ילדים, שיש להם גבולות. ילדים שבאים עם הגבולות הכי פרוצים. בשבילם הגבולות נועדו רק כדי לפרוץ אותם. ואם אין גבולות – אז ימצאו את הגבולות, כדי לפרוץ אותם. שומרים על הגבולות. א' המושגים הבסיסים – איך אני נפגש עם השוטר הפנימי שלי?  זה שפה של ילדים בני ארבע עשרה-חמש עשרה. המושג של הגבולות בעצם אומר, זה לא שמישהו אומר לי מה לעשות, ואני לא שוה, ואני קטן, וממעיט אותי ומצמצם אותי. מושג של גבולות אומר – אני מוגן!

פעם הוזמנתי לרמת אביב ג'. שאלו אותי – מה לכתוב בהזמנה? חשבתי – מה לכתוב? התמכרות על פי החסידות?  על פי הקבלה? ואז "נשלף" לי – "מה חסר לילד שיש לו הכל"? בשכונות היוקרתיות שיש שם הכל – שמונים אחוז מהם – לפחות – משתמשים בסמים. אז מה חסר לילד שיש לו הכל? חסר לו משהו! ואז באמת הי' אולם מלא. מה שכל אבא יודע – שהוא באמת נותן לילד את הכל – אבל אין לו כלום. גבולות – זה תרבות. גבולות – זה לא משהו שאנחנו אומרים לילד – "מהיום אסור לך לעשות כך וכך". גבולות זה תרבות. גבולות זה תרבות שיוצרת מרחב מוגן, מרחב בטוח אני קורא לזה. ובמרחב הבטוח הזה הילד יכול להתפתח. עם גבולות גזרה. אני נותן לו חופש לבחור בתוך המרחב הזה. ילד שאין לו גבולות – זה ילד שמפתח פחדים וחרדות. ובסופו של דבר – הוא לא יכול להגיע לשום מקום עם הפחדים שלו, והוא מחפש איזונים. הוא מחפש פתרונות, והסמים – זה א' הפתרונות. אלכוהול – אותו דבר. ועוד ועוד מרעין בישין.

הילדה, שהיתה עצורה שבוע ימים באבו-כביר.  ובית משפט שלח אותה אלינו. וכשהי' טיפול משפחתי – היא ישבה מול אבא שלה, ואבא שלה אמר לה: אני מבקש ממך, תגידי לי, איפה טעיתי. אבא שלה – פסיכולוג. היא אמרה לו: אתה זוכר – בליל שבת – משפחה חילונית – אנחנו יוצאים לבלות עם החבר'ה. כל החברות שלי – בשעה אחת עשרה חוזרות הביתה. כי אמרו להם לחזור הביתה. אף פעם לא אמרת לי מתי לחזור הביתה! זה מדהים! תובנה של ילדה! – אבל אני רציתי לתת לך חופש! – היא אומרת לו – "אני הייתי צריכה להרגיש, שאיכפת לך ממני"! פשוט? – הגאונות שפשטות! ואז היא סיפרה לו – אתה זוכר, פעם אחת חיפשת אותי עד שתים לפנות בוקר? אני ראיתי אותך ואני התחבאתי. עם בכיות, טיפול משפחתי עמוק, הילדה הזו חזרה לעצמה, ברוך השם, היא התחילה חיים חדשים. איפה היא הלכה לאיבוד? – הפחד הזה – אין מי שדואג לי! הכל יש. ווילה ענקית – אני הייתי אצלם בבית – הכל יש! יש רק תחושה אחת – אני לא מוגנת. תחושת הביטחון. זה אחד הדברים.