הכתבה מי מחריב את ליובאוויטש עוררה קצת עניין, וכו"כ כבר ביקשו ממני להוריד אותה מהבלוג, בנימוקים שונים, שהצד השוה שבהם הוא שזה "לא דרך ליובאוויטש".
שמעתי את הבקשות, שמעתי את הנימוקים, באמת זה די קשה "לסרב פקודה" וכ"ש – "לסרב בקשה".
ובכן, בוא ננסה להבין באמת, מהו ה"דרך של ליובאוויטש" בתקופתנו אנו?
נכון, הרבי הי' תמיד דוגל בשיטה "פחות לדבר, יותר לעשות", הרבי ממש לא הי' מרוצה כשכתבו לו יותר מדאי ביקורת וכו' – וכפי שהדבר ידוע לכל מי שפעם עיין באגרות קודש.
אבל – הרבי בהחלט לא שלל את הביקורת בתכלית, והיו לו אנשים מיוחדים, שכל תפקידם הי' לבקר במוסדות ולהודיע "אל מעבר הים" את המצב כמו שהוא ללא כחל וסרק.
רק – הרבי הבחין הבחנה חדה וברורה בין הביקורת שמביאה תועלת וממילא – רצוי'ה, ובין הביקורת שהיא סתם ביזבוז זמן, ולא מביאה שום תועלת, וממילא היא "עצת היצר" וכדאי להמנע ממנה.
אבל כל זה הי' בתקופה של אור – לפני ג' תמוז, כשהרבי בעצמו ניהל עניינים, והי' מפעם לפעם מתערב באופן אישי וכו' וכו', והעיקר – מורא רבו מנע מהרבה התפתחויות בלתי רצויות – כי החסידים היו מפחדים ממכתב של הרבי שעלולים לקבל, או מזה שהרבי ידבר בהתוועדות על איזה שהיא תופעה בלתי רצוי'ה וכו' (עדיין הי' מספיק בעיות בליובאוויטש, אבל זה הכל הי' – איך שאומרים היום "הכל בשליטא")
וכבר כמעט 20 שנה אנו נמצאים בתקופה של היפך האור, שהפך להיות חושך כפול ומכופל ממש אחרי ג' תמוז.
והשאלה – איך "לוקחים" את ההוראות של הרבי במצבנו הנוכחי? סתם עושים "קופי-פייסט" וזהו? או שמא עלינו להפעיל את המחשבה שלנו, כדי להתאים את ההוראות הישנות למצב החדש והמתחדש?
חשבתי על הרעיון א' שלדעתי אמור להמחיש את החילוק בין התקופה של לפני ג' תמוז, ובין התקופה של אחרי ג' תמוז.
ידוע (ויש על זה המון בתורתו של הרבי בעצמו) ההבדל בין בבלי לירושלמי. ידוע שעל הבבלי כתוב "במחשכים הושיבני" -זו תלמודה של בבלי. ובכל זאת – ההלכה כבבלי. ועם כל המעלה של ירושלמי – שהוא "תורת ארץ ישראל", והוא "תורה ברורה" – בכל זאת ה"אור ישר" של ירושלמי לא מגיע למעלת "אור חוזר" של בבלי.
לענ"ד ניתן ללמוד מכאן על מצבנו היום, ועל דרך ליובאוויטש שאמורה להיות דרכנו כיום. התקופה כשהרבי הי' חי בגשמיות כפשוטו – הי' תקופת "ירושלמי", תקופת "ארץ ישראל", ממילא הי' מספיק קצת "קושיות", קצת ביקורת כדי להעמיד את הדברים על אמיתה של תורה ואמיתה של ההלכה.
אבל לאחרי ג' תמוז, אנו בתקופה של "בבלי" תקופה של גלות קשה, ממילא נדרש הרבה יותר פילפול, הרבה יותר יגיעה, כדי להגיע להאמת של תורה. במישור הציבורי זה אומר במילים פשוטות – הרבה יותר ביקורת, הרבה יותר ויכוח, הרבה יותר דיון ציבורי פתוח בנושאים כואבים ואקטואליים.
בוא נאמר את זה במילים יותר ברורות: בתקופת ההנהגה של הרבי – לפחות לא הי' את השאלה "מה לעשות" ו"איך לעשות". (גם הי' – אבל לפחות הקו הי' ברור, וכללות העניין הי' ברור) הי' מישהו שידע להתוות את הכיוון וגם את דרכי הפעולה. אבל מי שחושב היום שניתן להסתפק בדרכי הפעולה של לפני 20, 30, 40 שנה – הוא חי בטעות.
זה בדיוק כמו מוצר חדשני ומהפכני, שרק עכשיו יצא לשוק. מתי שהוא רק יוצא לשוק – הוא כובש את כל השוק, ויש תורים ארוכים לקנותו. אבל עובר שנה, שנתיים, עשר שנים… הבעל עסק שינסה למכור את אותו המוצר במשך עשרות שנים – מובטח לו שיפשוט את הרגל, כמה שלא יהי' ה"מוצר" שלו מוצלח ומהפכני. העסק שלא מתחדש – מועד לכישלון.
ככל המשל הזה – הדרך שהרבי חידש – בקירוב רחוקים לפני 50 שנה, ובמבצעים לפני 30-40 שנה – הי' משום פריצת דרך ומהפכה בעולם היהודי והתורני. וזה הביא – בפועל – עשרות אלפים של חוזרים בתשובה, שיש כיום בחב"ד. רבים התנגדו בשעתו כידוע, אבל הזמן עושה את שלו – כיום כל הפועלים שבטח הקירוב – במידה זו או אחרת מתבססים על השיטות של חב"ד.
ומה איתנו? האמנם אין צורך לחדש את דרכי ואופני הפעולה? היום אם אתה מדבר עם שליח מצוי – תופתע לשמוע ש"אין היום בעלי תשובה", ממילא – יש לגיטימצי'ה לעסוק בפעילות הומניטארית, ותרבותית כפי שרוב בתי חב"ד בארץ ובעולם עושים. ולמה, באמת, אין כמעט בעלי תשובה? כי צריכים להתחדש, צריכים לעבוד בצורה חדשה, אי אפשר להמשיך לפעול כמו בעבר.
האמנם ניתן להשאר לאורך הדרך עם השיטות שפותחו לפני 50 שנה? כל מי שיש לו קצת חוש – רואה שאנו מפסידים ובגדול בכל הקשור בעבודת הקירוב, ובכללות החינוך של הדור הצעיר, ובעוד כמה תחומים, שהם הבסיס להמשך קיומה של התנועה בתור תנועה.
רק בשביל זה – כדי להגיע להבנה יותר ברורה, מהו המצב, ו מה הם היעדים ומהם המטרות, ובאיזה דרך נגיע אליהם – כבר בשביל זה כדאי ביותר שיהי' דיון פתוח ונוקב.
ובמקום זה – כבר קרוב לעשרים שנה מתקיים בחב"ד ויכוח שהוא נחשב לויכוח יחידי "לגיטימי" (לדעתי זה ג"כ הישג לא מבוטל) – הויכוח האם הרבי הוא חי בגוף גשמי כפשוטו, או שמא אינו כפשוטו, האם הי' הסתלקות או לא הי' הסתלקות, האם אנו עדיין בדור השביע או שמא כבר בדור השמיני וכיו"ב נושאים "אקטואליים" ממש, שבלעדיהם ממש אי אפשר לחיות (בדמיונות). משקיעים את כל ה"קאך" בויכוח תיאוריטי טהור, שבהחלט אין איתנו יודע עד מה, ולא שייך כהוא זה למעשה בפועל כפשוטו. ומה קורה בחב"ד בפועל – ראיתי לאחרונה מאמר יפה ב"אינפו". כל מילה זהב.
כ"ש שעדיין לא הגענו לימות המשיח ממש, וה"צפוני" עדיין מרקד בינינו, ועד היום הזה אף א' לא המציא אמצעי יותר טוב ומועיל ללחום נגד שחיתויות, ונגד גניבות, ונגד עוולות ונגד כל הדברים שהם היפך צדק ויושר – מאשר פיקוח של ציבור. וכידוע דבריו אחרונים של רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, שהאדם העובר עבירה מרגיע את עצמו "שלא יראני אדם". למדנו מכך, שהדבר היחיד שה"יצר" מפחד ממנו – הוא שזה ייוודע מחוץ לד' אמות שלו.
מכאן כל הטענות הנשמעות נגד הדיון הפתוח ונוקב, ונגד הביקורית הציבורית – מקורם אותו קלוגינקר, הרוצה לעשות כל מה שבא לו, ומתברך בללבו "שלא יראני אדם".
הביטוי החוזר ונשנה לאחרונה – אין לאף א' את הרבי "בכיס" שלו. אין ולא צריך להיות. כך הוא הרבה ויתר בריא הן בשביל הרבי והן בשביל הכיס ועוד ועיקר – בשביל התנועה עצמה.
רק בדרך של פתיחות, בדרך של ביקורת בונה, בדרך של "בחכמא איתברירו" נוכל להגיע למטרה, שהרבי התוה לפנינו – להביא את משיח צדקנו למטה מעשרה טפחים בפועל ממש.