preload
בס"ד
מרץ 03

התקשורת הנכונה במשפחה (2). הקשבה

אני  מדבר על התקשורת. זה התקשורת הפסיבית – איך להקשיב.

אמרתי לכם כמה פעמים את הווארט מה ששמעתי פעם – לא זוכר עכשו, ממי שמעתי, אבל שמעתי את זה פעם – מה שכתוב "אל תרבה שיחה עם האישה" – למה "אל תרבה שחה עם האשה"?  – בגלל שבעיקר צריכים להקשיב ולא לדבר.

זה – ווארט באופן כללי, שבכלל הצורך של האישה  לשוחח, לדבר – היא צורך יותר מהצורך של הגבר, וזה צריכים לדעת גם כן. יש לה צורך יותר לדבר ולשוחח. השותפות שלה בחיי נישואין, אני חייב להגיד, שמצד האופי של אישה – שהיא צריכה לדבר הרבה, ושיהי' מישהו יקשיב. בגלל שבכלל נשים מדברות הרבה, אפילו בינם לבין עצמם, אז בודאי גם כן כשהיא מתחתנת, שהיא רואה בבעלה שותף בחיים,  אז אחד מהדברים שהם באופן אוטומטי, מצד האופי הבנוי של האישה – היא מצפה שיהי' לה בר שיח שהיא יכולה לדבר אתו. זה באופן כללי. א' מהדברים שאנחנו צריכים לפתח לעצמנו בחיי הנישואין, זה הקשבה. וזה אומנות שלמה, לדעת, איך להקשיב. ויש בזה כמה אופנים.

להאזנה

בוא נגיד ככה. דבר ראשון,  ההקשבה – עצם עניין שאנחנו צריכים לדעת, שכשאשתך מדברת – זה חשוב לה, שאתה תקשיב. והיא מצפה לזה, זה צורך אישי שיש לה – לדבר –  ושבעלה יקשיב. אנחנו דיברנו על זה כמה וכמה פעמים, כשאתה לא נותן לבן אדם את הצורך החיוני, אז מה שקורה במשך הזמן, הוא מתחיל להיות עצבני, מתוח.

כי זה צורך חיוני, צורך הכרחי. כשבן אדם לא מקבל את הצורך החיוני – הוא רעב. כשהוא רעב – מצד  זה הוא מתוח, הוא כועס.  אז דבר הראשון שאנחנו נבין את החשיבות של העניין.

אישה יכולה להיות מאד מתוסכלת,כי בעלה מאד עסוק. חוזר הביתה, אוכל, קם בבוקר מיד הוא רץ לבית כנסת – מקוה, בית כנסת,  חזר עוד כמה דקות, לקח סנדוויצ' או עוד משהו, עוד פעם – חוזר, קם לאכול, אוכל משהו, חוזר איזה שיעור, קביעות, משהו…

היא יכולה להפוך להיות מאד מאד מתוסכלת, כי עובר יום אחרי יום אחרי יום,

אין לבעל זמן. הם לא מדברים. זה יכול לגרום לתיסכול מאד מאד קשה. היא יכולה להגיד – לא הי'  לו זמן לדבר, אתה לא בבית! קם בבוקר, חוזר – זה לא נקרא שאתה בבית. אולי הגוף שלך בבית, אבל אתה לא בבית! מה היא מדברת? אין קשר, לא מדברים! זה דבר ראשון.

אני הייתי אומר, שאחד מהדברים שהבעל צריך לעשות לעצמו חשבון נפש – לא כל יום, אבל אחרי יומיים שלושה צריך לחשוב לעצמו, במשך יומיים שלושה, כמה זמן הי' שישבתי יחד עם אשתי. ושדיברנו, או שהיא דיברה. חוץ מ דברים "טכניים".  אני דברתי, היא דברה, היא סיפרה – הי' דו שיח…

אני אומר את זה במפורש – אם עובר כמה ימים ככה שלא מדברים – היא חייבת להיות מתוסכלת. מה זה יכול לגרום? –  שבמשך הזמן זה יכול ליצור מצב כבד. או שהיא תיכנס לדיכאון,  או שהיא תתחיל לחפש דרך אחרת עם מי לדבר. היא לא יכולה להיות בקשר אתך, היא לא יכולה להתחלק אתך ברגשות שלה – או שהיא תרגיש שאתה לא מעוניין – אז  היא תחפש אימא,  אחות, חבירה – שהיא יכולה לדבר אתם. ואם אח"כ אתה תרצה קשר, או אתה תתחיל לבוא בטענות – הייתכן, שאת יותר מדאי מדברת עם אחותך או עם האימא שלך –

תתחיל טוב טוב להתבונן בזה-  האם הסיבה האמיתית שהגיע לזה – כי אתה לא מילאת לפחות חלק מהצורך שלה לדבר ולהיות שמישהו ישמע לה.

שאלה:

מה עושים אם היא כבר מדברת עם אחותה?

תשובה:

מתחילים יותר לשוחח!

אתה יוזם! כשאתה חוזר הביתה – אתה שואל – איך הי' היום? אתה מתחיל ליזום. ככל שאתה תיזום והיא תתחיל לדבר אתך. היא כבר תקבל את הסיפוק שלה מזה שהיא מדברת עם בעלה, אז  באופן ממילא זה  ירד מדברים אחרים. כי היא תרגיש, שיש לה פרטנר, יש עם מי לדבר. אני לא אומר שזה חיסרון,  שיש לה אחות והיא אוהבת לדבר אתה, ויש לה  אימא לדבר וכו'. זה גם כן לא טוב לסגור – למה את מדברת אתם…

אבל זה כבר סיפור אחר. הזמן שהיא מדברת, כמה זמן היא מדברת – זה כבר סיפור אחר.

אני רק נגעתי בנקודה – שאם אנחנו לא נקשיב – אז הם כבר יחפשו מישהו אחר, כי הם חייבים! אתה לוקח מהם את החמצן.

יכול להיות מצב, שהבעל חוזר הביתה, הם מתיישבים, האישה מתחילה לדבר, והבעל בודק את הדואר או עושה עוד משהו. האישה אומרת – "אתה לא מקשיב"!  מה בעל אומר, כל גבר נורמלי? מה זאת אומרת, שאני לא מקשיב?  הנה אני יכול לחזור על כל מה שאמרת! הוא מדקלם את מה שהיא אמרה. והיא – בשלה. היא מתוסכלת, והיא יכולה – יש כאלו שיכולים לצאת מהחדר, יש כאלו שיכולים להגיב בצורה אחרת.

מה הבעי'ה? הבעי'ה שמה – שזה לא הי' הקשבה בשבילה. ההקשבה בשבילה – זה כשאתה מסתכל עלי'ה, לא מתעסק בדבר אחר, חוץ מהקשבה, זה נקרא להקשיב. אתה מסתכל. עיניים מקשיבים, הפנים מקשיבים – זה הקשבה. זה נקרא גם כן "תגובה". לא שאתה רק שותק כמו קיר, אתה מגיב. "כן"? "כך זה הי'"? אתה זורם עם השיחה. זה נקרא להקשיב.

 

אבל – אם אתה מסתכל בעיתון, ב"שיחת השבוע"…, או – אתה פותח את הדואר – או שאתה מתחיל להכין לעצמך איזה כוס קפה או משהו, או בכלל מסתכל במקרר מה יש שמה בזמן שהיא מדברת אליך – זה לא בגדר הקשבה אמיתית. כי היא חייבת, שלא רק אוזניים יקשיבו, אלא שהעיניים והפנים יקשיבו גם כן, וגם שהפה יקשיב. זה הקשבה. כי היא צריכה – אותך! וברגע שהחלק שלך לא שלה – זה לא נקרא שאתה מקשיב. זה לא יעזור שאתה יודע בעל פה, מה שהיא אמרה לך.

לפעמים האישה מבטאת איזה שהיא משאלת לב. היא מדברת – מה שהיא רוצה שאתה תעשה בשבילה, או מה שחסר לה, או שהיא מדברת על משהו שמפריע לה – בהתנהגות שלך, מה שהפריע לה משהו בבית, או שהיא מספרת על מה שהפריע לה מבחוץ, או היא מביעה ביקורת, כעס, או מירמור מהתנהגות שלך, כל הנושאים האלו. אם אנחנו מקשיבים – האלף בית של הקשבה – אנחנו לא עונים מיד מה שאנחנו חושבים. כמו שכתוב בפרקי אבות – הוו מתונים בדין, כדי ששיקול דעת שלך יהי' שיקול דעת אמיתי, לא אימפולסיבי, ולא שטחי.

כי אתה יכול להיות אימפולסיבי, אתה יכול לא לתפוס את העומק של העניין, אתה שטחי בתגובה שלך, ההחלטה שלך – היא שטחי ולא עמוק. הוו מתונים בדין – אומר – תשקול, אל תענה מידית. כדי שאתה תתפוס בדיוק מה שהולך, ואתה תגיב כמו שצריך, והשיקול דעת שלך יהי' שיקול דעת מאוזן, ולא איזושהי סתם "שליפה".

תקשורת טובה – זה להקשיב. אף על פי שזה קשה לך לשמוע, מתי שהשני אומר לך משהו שאתה לא בסדר, מדברים על משהו שאתה לקוי, באופי או בהתנהגות – אתה מקשיב. אל תענה מידית. ככה אתה יכול להפנים יותר את מה שמדובר, אתה יכול לעבד את זה יותר, ויש גם כן עוד פלוס – האישה מרגישה – שאתה הקשבת.

כי אם אתה מיד עונה, או מיד מתחרט, או מיד נכנס לזה – היא לא מרגישה, שאתה קלטת, מה שיש לה להגיד.

עכשיו. היום – מדברים על זה, שהדרך הטובה ביותר להקשבה – זה לא רק שאתה לא מטיח חזרה "מנות", או להתגונן, או לתרץ. יותר מזה – אחרי שהיא אומרת מה שהיא אומרת, כדי שהיא תרגיש שהקשבת לה, אז ה"תרגיל" הכי טוב – להגיד לה, "אני רוצה להיות בטוח שהבנתי מה שאמרת", "אמרת כך וכך". אתה לוקח מה שהיא אמרה, ואתה אומר את זה במילים שלך.

בוא נגיד, שהיא באה בטענה, שאתה מאד מאד קמצן בכסף, לא נותן לה מספיק כסף כדי לקנות דברים, היא מרגישה תמיד שחסר לה בכיס, יכול להיות ימים, שהיא צריכה לקנות פתאום איזה תרופה לילד, או עוד משהו – ואין לה גרוש לנשמה, והיא מביעה, שזה כזה קונטרול, שתלטנות, אתה לא יכול לתת לי, אם הי' לי את הפנקס צ'קים או אם הי' לי את כרטיס אשראי,  – היא מתחילה לדבר ככה… אל תתרץ! יש בעלים שיכולים להגיד – שנתתי לך כרטיס אשראי, והי' לנו חור בבנק. או ש"אני נותן לך מספיק, אבל את בזבזנית"…  דבר ראשון: "אם הבנתי נכון, שאת מרגישה כאילו שאני לא נותן לך מספיק כסף, לא נותן לך מספיק חופשיות, כדי להרגיש בנוח…"

 

אתה – כמו "טייפ-רקורדר". מה אתה מרוויח מזה?  קודם כל, אתה מרוויח מזה, שהיא הבינה, היא הרגישה, שאתה קלטת, מה שהיא אומרת. וזה מאד חשוב. זה נקרא שאתה הקשבת. עד כדי כך, שאתה אפילו יכול לחזור על זה, ולהגיד לה בדיוק, מה שהיא אמרה. אני לא אומר בדיוק במילים, אבל התוכן, הוא התוכן. אתה מרוויח גם כן, שאם אתה לא הבנת אותה נכון, ואתה חוזר על זה, היא יכולה להגיד לך – לא, לא! לא לזה התכוונתי! היא יכולה להגיד לך בדיוק מה שהיא התכוונה. זה גם כן כדי שלא יהי' אי הבנות. אבל אפילו כשזה ברור מה שהיא אמרה – עצם עניין, שאתה מחזיר לה את זה בחזרה, במילים שלך – היא מבינה, שאתה קלטת, והקשבת לה, ואתה הפנמת את זה, וזה בראש שלך, שאתה הבנת אותה.

אתה רוצה להגיב? הייתי אומר – אם אתה מסוגל –  אל תגיב מיד. אפילו אחרי שהקשבת. ואפילו אחרי שהחזרת את המילים שלה, שהיא תבין, שאתה הבנתה את תוכן הדיבורים שלה – אם זה עניינים שיש לה טענות, ויש לך מה להגיב  –  אני לא הייתי מגיב מיד. אני הייתי מנסה לעצור, לחכות, פסק זמן, אני לא אומר פסק זמן של שבוע, אבל פסק זמן לפחות של כמה שעות, או למחרת, ואז הייתי אומר לה – בקשר למה שדיברנו אתמול – רציתי להגיד משהו בעניין הזה. וגם אז – כשאתה אומר רציתי להגיד משהו בעניין הזה – אם אתה רואה, שהיא עסוקה בדברים אחרים, עם הילדים, או עם הבישולים או משהו, ואתה רואה, שהיא לא מסוגלת עכשיו לשמוע את זה בצורה מרוכזת – לא כדאי! אבל אתה יכול להגיד – אני הייתי רוצה לדבר אתך בעניין הזה – וכך אתה יכול להגיד בקור רוח יותר, כי אתה כבר עברת זמן, איך אומרים – מה שלא יעשה השכל – יעשה הזמן, אתה תגיב אחרת.

תגובות מידיות – הן תגובות יותר אימפולסיביות, הם תמיד יותר עם רגש, יותר עם התלהבות הלא כל כך טובה. ככל שאתה עוצר את עצמך, אתה נותן קצת זמן לעבור, אתה קלטת את המסר, ואח"כ אתה חושב על זה – אז באופן אוטומטי, התגובות הן פחות חריפות. חוץ מזה – יש עוד פלוס – אם באמת הקשבת, ואמרת לה מה שהיא אמרה, ואתה נתת פסק זמן לא להגיב – הרבה פעמים – אפילו כשהיא דברה דברים לא כ"כ נעימים לשמוע, אבל הרבה פעמים – אחרי שאתה קצת חושב על זה – אתה אומר – אתה יודע מה?  – יש קצת צדק בדברי'ה גם כן! היא לא במאה אחוז לא בסדר – במה שהיא אומרת. יש באמת…

ואז אם זה קורה – אז  בודאי אתה תגיב בצורה אחרת. כי אתה תראה, שיש צדק בדברי'ה בהרבה דברים. אז אתה תתחיל לחשוב – מה אני יכול לעשות, כדי לשפר את המצב הזה, כדי שזה לא יהי' ככה.

ולכן – כמו שאנחנו אמרנו, זה שיש בתקשורת בין בעל לאישה את הצורך להקשיב – זה חלק מהתקשורת. וגם כן – שההקשבה תהי' לא רק באוזניים, אלא גם בעיניים ובפנים, והקשבה מלאה, ולא לעסוק בדברים שיסיחו את הדעת, כמו עיתון, כמו ספר, כמו מכתבים, הכל! אלא – הקשבה מלאה. זה שאחר כך אתה עושה את הREWIND בחזרה, אתה יכול להגיד – אם הבנתי נכון, אמרת לי כך וכך. אפילו כשזה דברים לא נעימים! אחרי זה – אם אתה לוקח פסק זמן, ואתה לא מיד מגיב – מיד אחרי שהיא אמרה את זה – אתה לוקח קצת זמן לחשוב על זה – אפילו כמה שעות, או אפילו למחרת – בדרך כלל הוו מתונים בדין גורם, שא' ההבנה שלך יהי' יותר עמוקה בעניין, פחות שטחי, וגם כן פחות אימפולסיבי – לא רגשי, אלא יותר בקור רוח. זה אחד מהדברים כשאנחנו מדברים על התקשורת. "אל תרבה שיחה" – זה שבכלל צריכים יותר להקשיב. ו"הוו מתונים בדין" –  שצריכים להיות מתון, לפני שאתה מגיב.

 

שאלה:

איפה הגבול – כמה להקדיש ל"תקשורת" וכמה להקדיש ללימוד דברים וכיו"ב?

תשובה:

אני אגיד לך, מישהו פעם אמר לי גם כן ווארט מאד מעניין בזה: כתוב "אל תרבה שיחה עם האישה" – מה השיעור? – אז מזה שאומר "אל תרבה שיחה" – אתה לומד מזה שהשיחה צריכה להיות, אבל כתוב "אל תרבה". כי אם לא לדבר בכלל – אז לא צריכים להגיד "אל תרבה"! אז יש מה לדבר! כל אחד יש את השיעור שלו. אי אפשר להגיד את זה בצורה כללית. הבן אדם, אחרי שהוא מתחתן, הוא מתחיל לקלוט, מה גורם לתיסכול בזה וכיו"ב – הוא מתחיל לקלוט! אבל דבר ראשון בזה – כמו שאמרנו, שהוא קולט בכלל, שזה צורך חיוני ונפשי והכרחי, וכל זוג נשוי – האישה מרגישה צורך, שהיא צריכה בר שיח, היא צריכה מישהו שיקשיב לה, שידבר אתה. ואם אין לה את זה – חסר לה א' הדברים העיקריים בחיים שלה. אם היא לא מרגישה שהקשבת לה, אם היא לא מרגישה, שהמסר שלה נקלט – אז היא תחזור על זה, ותנסה בכל צורה שהיא שזה ייכנס. אבל אם היא יודעת, שאתה הקשבת, ואתה הבנתה וכו' – אז יש לה איזה שהוא סיפוק!

יותר מזה – אני אגיד עוד פעם – יש נשים, שאם הבעל לא מקשיב טוב – הוא תמיד בהתבוננות או תמיד מזלזל בזה – האישה מתחילה בכלל לאבד תקוה – אם יש עתיד עם כזה בן אדם. היא נכנסת לייאוש על זה. כשהיא יודעת, שבעלה מסוגל לשמוע אותה – אז בבקשה…

עכשיו, יש עוד דבר לגבי הקשבה, שזה מאד חשוב. בפרט אחרי שאנחנו מתחתנים. בשנה הראשונה או בשנים הראשונות. אבל בעיקר  – אחרי ממש שאנחנו מתחתנים.

כשאני יושב עם אנשים, אז אני אומר להם: אתה צריך לחשוב, מה זה חשוב לאשתך. מה דברים חשובים. אז יש אנשים שאומרים לי – איך אני יכול לדעת, מה חשוב לאשתי? ואני אומר להם – אתה צריך לדעת, מה זה צורך נפשי בשביל אשתך, מה היא רוצה. איך אני יכול לדעת? – הם אומרים לי.  אז מה התשובה שאני אומר להם? אני אומר להם, בדרך כלל, כל אדם כשיש לו צרכים, או שיש לו משאלות לב, אז הוא מביע את זה בדיבור. רק מה? – לא כל פעם האזניים שלנו פתוחות. אנחנו לא מקשיבים. אדם שאומר לי – "אני לא יודע בדיוק מה חשוב לאשתי"… רבונו של עולם! אתה חי בבית אחד עם אישה, ואתה רוצה להגיד לי שאתה לא יודע, מה חשוב לאשתך? מה – היא אף פעם לא מביעה דברים שחשוב לה, שהיתה רוצה ממך? אם זה נכון – אז צריכים לבדוק טוב, איך זה יכול להיות. מה היא – מפחדת ממך?  היא מאויימת ממך? או יכול להיות שפשוט היא כבר התייאשה ממך? כשהיא התחתנה, היא באמת היתה אומרת, אבל אתה כ"כ זלזלת בה, אתה כל כך לא הקשבת לה – שהיא התחילה להעדיף לשתוק ולא להביע מה היא רוצה! כי למה לתסכל את עצמי – הוא בין כה לא עושה מה שאני מבקשת.

שאלה – מה עושים אם זה הוא המצב?

תשובה:

אדם צריך להתחיל לפתח לתת לאשתו כן להביע את עצמה. הוא צריך לדובב אותה, אם הוא רואה כזה דבר. הוא צריך לנסות להוציא ממנה דברים, שהיא תדבר. על אף, שזה יכול להיות, שזה יהי' כואב לו, אבל אם היא לא אומרת דברים, ולא רק זה – היא לא מבקשת מבעלה דברים…

אלא מאי? איך אנחנו יכולים לדעת, עם מי התחתננו? – (א' השומעים:) מדברים! (הרב:) ומקשיבים! (א' השומעים:) שיחה! (הרב:) וחלק מהשיחה – זה הקשבה! ואז אתה מתחיל לתפוס – עם מי התחתנתי! ומה היא צריכה! ואם אני בעל, שעונה לפחות על חלק ממה שהיא מבקשת, לחלק ממה שהיא צריכה? הכלי של הקשבה – הוא נותן לי את האפשרות, שאני יכול לדעת, עם מי… מי עומד מולי. כי בדיבור בן אדם מביע את עצמו! ואם היא מתוסכלת – אז היא מביעה את עצמה בתיסכול גם כן! אפילו בסגנון הדיבור שלה. ואם היא מאוכזבת – זה בא לידי ביטוי! ואם היא מדוכאת לפעמים – זה בא לידי ביטוי! או שרואים את זה על הפנים! אז שואלים, מנסים להבין! כי אתה חי עם הבן אדם הזה, אז אתה רוצה שהבן אדם הזה יהי' פתוח, ושאתה תוכל באמת להעניק ולתת, ושיהי' "קח ותן" כדי שהעניינים יהיו כמו שצריך.

(תשובה לשאלה)

דברים שלא נמדדים בזמן – תמיד יותר טוב להשהות את התגובה שלך לפחות עד לפחות איזה משך זמן, כדי שיהי' לך מספיק זמן לעכל, לחשוב טוב, וגם כן – לתת לה את ההרגשה, שגם כן, שאתה הקשבתה לה.

(תשובה לשאלה)

לפעמים אנחנו יכולים להיות "כותל מערבי", גם כן נכון, יש כזה הקשבה גם כן.

יש עוד נקודה, שבהקשבה זה בא לידי ביטוי. זה לא רק נקודה, ששייך להקשבה, אבל בהקשבה זה בא לידי ביטוי בהקשבה.

אני אסביר את עצמי.

בכלל, כשאנחנו מתחתנים – אנחנו לא מתחתנים עם אותו בן אדם, עם ה"כפיל" שלי. אני מתחתן עם אישה, שיש לה את הדעות שלה, יש לה את הרצונות שלה, יש לה את האופי שלה. ויש גם כן עוד דבר – אנחנו מתחתנים עם אדם, שמגיע לחיי נישואין עם כל מיני ציפיות. יש לבן אדם, שהתחתנת אתו (אתה) – את הציפיות שלה על חיי הנישואין. וחלק מהציפיות האלו – זה לא שייך שהיא תדבר על זה, לפני שאתה מתחתן, לפני שמתחתנים. יש דברים שאתם יושבים ומדברים כשיוצאים לפגישה לפני חתונה – מדברים על שליחות, על איזה בית אתה רוצה, בית פתוח, אורחים, יש דברים שאתה יכול לדבר ואתה יכול לקבל תמונה, איך הוא מסתכל על העתיד קצת, לקבל "אינדיקצי'ה" מה הבן אדם הזה, מה הערכים שלה, מה הציפיות שלה… אבל יש דברים, שזה לא בא לידי ביטוי בשיחות, בגלל שהם דברים, שהאדם עצמו לא יודע, שעל זה אנחנו צריכים לדבר. בגלל שזה דברים לפעמים… אני אתן דוגמה קלסית על זה – דוגמה א' שאתם יכולים להבין על מה מדובר. האישה באה מבית, שזה בית מסודר, אבל האימא שלה לא היתה אף פעם "חולת נקיון". היא היתה אישה פלגנית, ואצלה – היא יכולה לעשות ארוחת ערב – האימא שלה – המשפחה אוכלת, כל הכלים והסירים של ארוחת ערב יכולים להישאר בכיור כל הלילה מלוכלכים, והיא – בעוד יום או יומיים – אז היא יכולה לגשת לשתוף אותם! זה לא סוף העולם, היא ראתה, היא גדלה בכזה סוג בית. האימא עסוקה, יש לה עוד דברים לעשות, וזה הי' הסגנון שלה! בסופו של דבר, ניקו, אבל היא היתה יכולה לחיות עם כלים וסירים לא נקיים בתוך הכיור.

הבעל בא מבית, שהאימא שלו היתה "פדנטית". ניקיון זה הי' בסדר עדיפויות שלה. לא הי' כזה דבר, שיישאר כלי בכיור – זה "פסול בלינה" כמו שאומרים, "פסול לינה", "הנותר" – לא שייך! עכשיו – כשהם יושבים על פגישה ומדברים על הבית שהם הולכים לבנות, כזה דבר יעלה על השולחן בכלל?! זה לא יעלה על השולחן גם א' בגלל הקטנות שבעניין, אבל הב' – בעיקר – למה שהבעל ידבר על זה? זה בית, כשהכל נקי, ובכיור אין כלים! נגמר הארוחה, מיד שוטפים וגמרנו! למה שהוא בכלל יחשוב, שזה אחרת? כך הוא ראה, כך הוא גדל בבית, וזהו! פתאום – הם מתחתנים, ואחרי השבוע של השבע ברכות, יש לה מחר איזה שהוא מבחן או סמינר, היא לחוצה, או אפילו היא לא לחוצה – היא עייפה! היא גדלה בבית כזה! שמה את הכלים בתוך הכיור – ויכולה ללכת לישון, או לקרוא את הספר! הבעל מסתכל על זה… בפעם הראשונה – בסדר… בפעם שני'ה שזה קורה… הוא מתחיל לחשוב… מה הוא מתחיל לחשוב? אוי ויי, איפה נפלתי!  תראה, איזה בלגניסטית, תראה מה שהולך! אין לה חוקי היגיינה, הוא מתחיל לפתח לעצמו, הוא מסתובב ככה עם תיסכול פנימי כזה שזה לא בסדר…

יש על זה המון המון דוגמאות, בחיי היום יום. לדוגמה – האישה באה ממשפחה שימי הולדת וימי נישואין – היו עושים מזה "א גאנצע טקס", טקס שלם. מתנה, או איזה מסיבה וכו'. הוא באהמהבית, שזה לא הי' משהו – טקס בודאי שלא, אולי מזל טוב, אולי לא, בסדר! מה יקרה ביום הולדת הראשון? מה יקרה ביום הנישואין הראשון? חוסר התאמה! זה לא זה! הוא לא אוהב אותי! הוא לא עשה טקס גדול, לא הי' חגיגה, אפילו לא זכר לתת לי מתנה! והוא – לא יודע בכלל את הבעי'ה, הוא לא גדל בבית שצריכים לעשות כל הרעשים האלו. לא יודע!

איך הוא יעלה, או איך היא תעלה על הדברים? זה רק אם אתה תתחיל להקשיב! המשמעות מה אני מתכוון שאתה תתחיל להקשיב? מכיוון שזה שונה מהסוג התנהגות שלך, שאתה הייתה רגיל לזה במשך החיים שלך, בבית שלך – קשה מאד לבן אדם להשתנות, וקשה מאד לבן אדם גם כן לשנות דפוסי התנהגות שלו. הוא רגיל לסגנון מסויים…

הקשבה – זה פירושו – שאתה מקשיב למה שהשני אומר! למשל בדוגמה הזו, שבן אדם בא מבית שלא היו עושים טקס ביום הולדת או דבר כזה. זה הי' עובר ככה, מזל טוב וגמרנו. בלי שום עוגה, בלי שום משהו, או לצאת, או איזה שהוא… אשתו יכולה להביע, ככה? יום הולדת או ככה אתה זה? אז אם הוא שקוע בדפוסי התנהגות שלו, אז הוא לא יקשיב אפילו, הוא לא תפס, הוא לא קלט, שהיא מצפה למשהו. כשהיא אומרת "מה זה, בלי איזה שהיא עוגה, בלי איזה משהו, לצאת, לא הצעת לי לצאת, לא הבאתה לי איזה שהיא מתנה"! ברגע שהוא שומע את זה – במקום להיכנס להתגוננות, מה פתאום, מי אומר שצריכים לעשות, מה – צריכים לעשות חגיגה?! מי אומר שצריכים לצאת?! – במקום לענות, להתגונן – תקשיב! היא ביום הולדת חושבת, שצריך להיות כך וכך! יכול להיות כזה כתוצאה, שהיא גדלה בבית, שזה ככה! ואתה גדלת במקום, כזה לא הי' ככה! אבל זה – אם אתה מקשיב! אם אתה לא מקשיב – אז זה עובר, בלי שאתה קולט. אין לך מספיק "אנטנות" להיות רגיש לתפוס מה שהולך פה. ההקשבה – אומרת, שאתה שומע, ואתה קולט, מה מדובר.

אני לא אומר, שאתה מחוייב על כל דבר למלאות, אנחנו לא מלאכים גם כן, אבל לפחות להקשיב ולהבין, מאיפה הבן אדם בא!

אמרתי לכם את זה פעם גם כן – היתה הבחורה אחת, שהיא באה ואומרת, ש"בעלי לא אוהב אותי"! למה? איך זה בא לידי ביטוי? והיא אומרת – כי הוא אף פעם לא מביא לי פרחים הביתה ערב שבת! איפה איזה שהוא ביטוי לאהבה? מה הבעי'ה? עוד פעם, היא באה מהבית, שהאבא הי' תמיד מביא פרחים הביתה לשבת לאימא שלו, והוא בא מהבית, מבית כזה שאף פעם לא, שפרחים כמעט לא הי' בבית, אולי שבועות. הוא הי' רואה, שהאבא הי' מביא, בגלל שהמנהג ישראל להביא פרחים הביתה בשבועות, בגלל מתן תורה, שגדלו פרחים על הר סיני. הוא יכול להגיד לה – אה, זה אהבה, פרחים?! זה סתם אתה מבזבז כסף, אתה קונה ואחרי כמה ימים זה מתייבש! אבל אדוני, אתה לא הקשבת! היא אמרה, שהיא מרגישה, שאין לך מספיק אהבה כלפי'ה! איפה קצת פרחים לשבת? אז אם אתה קצת "תחפור", אתה תקשיב ואתה תשאל אותה: כן? כך את מרגישה אם אין פרחים? עד שאתה יכול אפילו לשאול: גם בבית אצלכם, האבא הי' מביא פרחים? ברגע שאתה תשמע את זה – אתה תבין מיד, למה היא מרגישה ככה. אבל אפי' אם אתה לא הגעת לסיבה, למה היא מרגישה כך, אבל היא מרגישה, היא אומרת לך – איפה קצת אהבה, קצת ביטוי של הערכה, איפה הפרחים… מיד צריך להיות, איך אומרים באנגלית, "REGISTER", צריך "להקלט" – אה – היא אוהבת פרחים, זה נותן לה הרגשה טובה, בסדר – נקנה לה קצת פרחים, שיהי' לה הרגשה טובה! כי הקשבת, והפנמת את זה, ותפסת, שזה חשוב לה – אז אתה הלכת לקראתה.

הי' לי את זה פעם, זוג שהתחתנו, והבעל הי' ממשפחה, הוא ראה בחיים שלו, שהאבא שלט על כל ענייני כספים בבית. הכל הי' אצלו. והיא באה מבית, שזה הי' או הפוך מזה, שאימא היתה זו, שניהלה את כל ענייני הכספים, או לפחות הי' ביחד. אבל גם לאימא הי' פינקס צ'קים, גם לאימא הי' כרטיס אשראי, גם האימא ידעה מה קורה בחשבון בנק… והי' להם מחברת שהיו רושמים את הדברים, והיו יושבים מפעם לפעם כדי לעשות סדר. מתחתנים. הוא מחזיק את הפינקס צ'קים אצלו, היא מתחילה לבקש… הוא מסתכל על זה – אני אתן לך, מה את – צריכה כסף – קחי! ואז היא מתחילה להגיד, שיש לי בעל שהוא שלטתן, הוא לא נותן לי חופשיות בכספים, מה זה?! אז אם הוא יהי' חכם, אז הוא יבין! הוא בא בתפיסה אחרת בחיים, בגלל שהוא ראה מה שהוא ראה בבית שלו, היא באה בדפוס התנהגות אחרת, ממה שהיא ראתה, או מה שהיא מצפה, אז הולכים לקראת! מתחילים להשתנות, לשנות את דפוסי התנהגות, שזה יהי' יותר מתאים א' להשני. אבל דברים האלו אתה קולט, כשיש לך גם כן את החוש להקשיב. אם אתה בכלל לא מקשיב – אתה לא מפנים, הרבה מהדברים האלו עוברים ולא נקלטים, והם אחר כך סיבות לתסכולים, ולאי שביעות רצון, בגלל שאין השתנות והתאמה, לפי הציפיות והצרכים של כל אחד ואחד במשפחה. ואנחנו צריכים להיות יותר רגישים, ולפתח לעצמנו את החוש גם לשמוע, אפילו שזה לא נעים לנו, אבל לשמוע. ואחר כך – לחשוב – איך להגיב ומה להגיב, ואם יש צדק, ואפילו אם אין צדק, כמה טרחה זה גורם לי, לתת, אפילו שאתה חושב שלא צריכים לתת, בכל זאת… וזה עוד סוג של תקשורת, כמו שאנחנו דיברנו, את הנקודה – ללמוד איך להקשיב.  

להאזנה

הוסף תגובה