התקשורת במשפחה. כללים בהבעת הביקורת
אפשר להגיד, שבענייני שלום בית וחיי נישואין בכלל, אחד מהדברים שמאד מאד חשובים לנו – זה תקשורת. כי עיקר הסיבות לחוסר שלום בית – זה הבעי'ה של תקשורת. בכלל כל הנושא של תקשורת. אני לא יכול להכנס לכל האריכות בקשר לתקשורת היום, אבל יש שתי שפות, יש את השפה של נשים יש את השפה של גברים, אנחנו כשמתחתנים צריכים ללמוד את זה לאט לאט – את שתי סוגי שפות, יש גם כן הבדלים בין גבר לאישה מבחינת סגנון הדיבור, כמו שאנחנו ראינו במתן תורה, שהקב"ה אמר "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", שלנשים צריך לדבר יותר באמירה רכה, ולגברים אפשר לדבר אתם יותר דברים קשים כגידים.
זה גם כן מראה, שאפילו אם יש לבן אדם מה להגיד לאשתו, אבל דרך איך שזה יכול להתקבל – זה יותר באופן של אמירה רכה, אז אנחנו רואים – זה כלל.
וגם אנחנו פעם דיברנו על זה, שאמירה רכה מתבטא גם במה שאתה אומר, וגם כן הטון של הדיבור שלך גם כן יכול להיות מאד חשוב, כי כשבן אדם מדבר כי כשבן אדם מדבר, וטון הדיבור שלו זה "קשה כגידין", זה גם כן, הטון הוא גם כן – לא רק הדברים עצמם, לא רק התוכן של הדברים, אבל גם כן הדרך איך שאנחנו מביעים אותם, יכול מאד להשפיע. אצל אישה עוד יותר – כמו שאנחנו רואים – שאפילו הקב"ה הקפיד לדבר לנשים באופן של אמירה רכה. זה רק מראה לנו עד כמה זה חשוב. ודיברנו על זה פעם – הקב"ה בזמן מתן תורה עשה לנו כל כך הרבה טובות וחסדים עד אז – עשר מכות, והי' שמה קריעת ים סוף, והמן, ובארה של מרים, ובכל זאת – כשהגיע ל"תכלית" – לבקש מעם ישראל לקבל את התורה – הוא דיבר עם נשים באמירה רכה. כי אי אפשר רק לבנות על מה שאתה עושה, העשי'ה בפועל. אפילו שאתה בעל טוב, מבחינת שאתה עושה הרבה בשביל הבית, אתה מראה את האיכפתיות שלך תוך העשי'ה שלך, אבל אם הדיבור שלך הוא דיבור שהוא קשה, אז זה לא יתקבל הדברים שאתה רוצה מאשתך – כי בתקשורת מאד מאד חשוב לנו את הסגנון הדיבור, איך שאנחנו הולכים ללמוד בשיעור גם כן. ולכן, תקשורת – הוא א' מ"אבני יסוד", כשאנחנו מדברים על עניין של שלום בית בתוך הבית, הזוגיות טובה, זה מאד מאד חשוב, איך שאנחנו מתקשרים.
אשר על כן – זה גם כן חשוב מאד להשקיע כוחות בזה, לא לזלזל בזה, לחשוב על זה, וגם כן – לשנות טקטיקות! אם אנחנו רואים, שיש לנו, למשל, זוג, שהם רואים שהם רבים יותר מדאי, על כל דבר יש ריב – אז משהו לא בסדר בתקשורת שיש ביניהם, שעל כל דבר הם מגיעים למצבים של ריב. אז צריכים לכן להתמקד ולחשוב על זה.
כי אני שומע את זה מאנשים כשהם אומרים לפעמים, שהכי אידיאלי זה הי' כשאין טענות. אל תעלה דברים שלילים, וגמרנו! אבל זה נקרא לחיות בדימיון, כשאתה מדבר בצורה כזו. כי קודם כל, אנחנו לא מושלמים, אז יש מעלות ויש חסרונות בבית. וחוץ מזה – זה בודאי שיש דברים שנעשים בתוך הבית של אצל אחד ואחד, שהוא לא כל כך מאה אחוז אוהב את זה. זה גורם לו תסכול, אי שביעות רצון, יש לו אכזבות, או יש לה אכזבות, יש כעס אפילו, מרגישים, שיש חוסר כבוד אולי – יש דברים שאנחנו מרגישים שהם לא בסדר – יש עליהם ביקורת. אז בשביל אדם לשתוק – אפילו כשיש לו כל הרגשות האלו בפנים – יש לו תיסכול, יש לו אכזבה, יש לו מרירות, יש לו אי שביעות רצון – בסופו של דבר זה יתפוצץ. אדם לא מסוגל כל החיים שלו להיות עם זה. אנחנו לא כאלו "סופרמנים". שאם בן אדם באמת מרגיש אכזבות ותסכולים, וכל מה שאני אמרתי – בסופו של דבר זה יתפוצץ, אם הוא לא מביע את זה.
ואם הוא יביע את זה בצורה לא נכונה, בגדר של התפוצצות – אז לא יהי' לזה תועלת. כי הסיבה למה שבן אדם צריך להביע אכזבה, או תסכול, או אי שביעות רצון ממשהו, או ביקורת על משהו – הרצון שלנו להביע את הדברים אלו – זה לא רק שאנחנו נוכל לשחרר את הכעסים שלנו – המטרה שלנו, שהדברים, הדיבורים שלנו, ישפיע על השני, וישנה את המצב. אז אם אנחנו רוצים טקטית – שהדיבורים שלנו ישנו מצב – זה חייב להיות בצורה מבוקרת, איך שאנחנו מביעים את זה. לא להביע את זה לגמרי – לדעתי ולדעת רוב המומחים – זה לא יעבוד, בגלל שבסופו של דבר זה יתפוצץ. או – אדם ששותק יותר מדאי – זה יכול לגרום לדיכאון, זה יכול לגרום לייאוש, לחוסר מוטיבצי'ה. זה יתבטא, אולי לא בהתפוצצות מבחינת התפוצצות "אסרטיבית", אגרסיבית, אבל זה יכול להתפוצץ באופן של דיכאון וחוסר מוטיבצי'ה וחוסר עניין. דיסקומוניקצי'ה בין הצדדים. שגם זה – זה לא חיי נישואין. אז זה שהבן זוג או בת זוג שותק – זה לא אומר שזה בסדר! זה רק מתבשל! וזה יכול להתבשל עד להתפוצצות, או זה יכול להתבשל עד דיכאון, עד ייאוש. בחיים נורמליים – יש דברים חיוביים בחיים, ויש דברים לא חיוביים. ואפילו שאתה רואה, שיש מצוה מן התורה "הוכח תוכיח את עמיתך" "ולא תשא עליו חטא". מה חז"ל אומרים? אל תוכיח אותו ברבים. אל תבייש אותו. אבל יש מצוה של הוכח תוכיח. אם אתה רואה, שהוא עושה משהו לא בסדר, אז אתה צריך להוכיח. להיפך – אל תשמור את זה בלב, ואז אתה שונא אותו בלב. אלא – תביע – כדי שזה יוכל יגרום לתיקון, לעשי'ה! אבל איך שאתה עושה את זה – כמו שאנחנו עכשו אמרנו – זה מאד ישפיע.
כשאנחנו מדברים על התפוצצות, כשאתה מביע את האכזבה, או כעס, או ביקורת – זה אנחנו מבינים, שזה לא מתקבל, כי הבן אדם, מי ששומע את זה – לא שומע כ"כ את התוכן, הוא שומע יותר את הכעס, שומע יותר את התיסכול, את האכזבה, אז זה גורם, שהוא לא יכול לקבל את התוכן. אז צריכים לעשות את זה יותר בקור רוח, צריכים לעשות את זה יותר ברוגע. אבל יש כאלו "מומחים", שהם יודעים להגיד את זה ברוגע, אבל בעקיצות, בציניות כזאת. או – איזה מילת גנאי, איזה כינוי… לא בצעקות! לא בהתפוצצות! זה נקרא בתקיפות, אבל בצורה הרבה יותר מתוחכמת, את האכזבה אתה מכניס ככה, שהבן אדם ירגיש טוב טוב, כמה שאתה מאוכזב. גם אז – אתה לא הבעת את עצמך בצורה נכונה, כדי שהמילים שלך ישפיעו כמו שצריך.
אז להגיד, שאין מה בכלל להביע רגישות שליליות בחיים – זה סתם לדבר גבוה גבוה, וזה לא מציאותי. והפוך – יש לפעמים דברים שכן צריכים לדבר עליהם – כדי שהשני ידע, מה כדאי לשנות, שבת זוג יבין אותנו, מאיפה אנחנו באים, זה חשוב! אבל – בצורה מבוקרת, ברסן, ולא… (הפסקה למעריב. ביני וביני דובר כדלקמן. בהקלטת בCOL השמטתי את זה:)
אני חושב, מה שדיברנו פעם, יש חברה שהם אומרים שהם "שתקנים" – "שתקתי, לא אמרתי מילה"! – זה לא אומר שלא אמר את המילה. כי אדם יכול להביע את התיסכול ואת האכזבה, ואת הציניות שלו גם בלי להגיד מילה. ושתיקה יכול להיות נשק מאד מאד הרסני, בפרט, כשאחד מבני זוג רואה שהשתיקה מאד מציק לשני, אז בדוקא הוא ישתוק! זה גם כן סוג תקשורת.
אבל אני מדבר על הנקודה זו מה שאמרנו – שאם אנחנו נתעלם מזה – זה כמו ש- אני זוכר, כשהתחתנתי, אחרי כמה שבועות אחד החברים שלי אמר לי – נו, אתה – רבת כבר? אז אמרתי – למה אתה שואל אותי כזה סוג שאלה? – אז אומר לי – אז מה – עדיין לא רבת? אמרתי לו – אני לא רבתי… – אז לא התחתנת עדיין! אני זוכר איך שהוא אמר לי את זה. אז אמרתי – למה אתה אומר לי כך? אז אמר לי – כשחיים ביחד – זה לא יימלט, שיהיו דברים, שאתם לא רואים עין בעין. זה לא יימלט, שלא יהיו דברים, שמפריעים לך. אז אם אתה שותק – זה לא נקרא ש… נכון, "סייג לחכמה שתיקה"! אבל – בתוך הבית, או כשבן אדם נשוי, אם הבעל לא מרגיש, שהוא יכול להגיד לאשתו דברים שמפריעים לו, והאשה לא מרגישה שהיא יכולה להגיד לבעלה… מי יש לך? מי הכי קרוב אליך, אם לא זה? בודאי, מותר לך להביע את הדברים שמפריעים לך, כדי שהשני יידע, אולי ישנה. לא כל דבר השני מסוגל לשנות. אבל לפחות שהוא יידע איפה אתה נמצא!
(עד כאן חלק ראשון)
נגענו עכשו בנקודה, שבתוך התקשורת שלנו, חלק מהחיים שלנו, אנחנו צריכים לדעת, איך להביע את הרגשות שליליות שיש לנו בבית. את האכזבות, את הכעסים, את הביקורת, את התסכולים שלנו. אבל גם את זה – איך שאנו מביעים את זה – זה חשוב מאד. אנחנו דיברנו, שהמטרה היא – שהשני יבין אותנו, כדי לדעת, איפה אנחנו נמצאים, וגם – אולי – כדי לשפר ולשנות. לא לדבר לגמרי – זה יכול לגרום לפיצוץ בסופו של דבר. כשבן אדם לא מביע מה שהוא מרגיש – זה יכול לגרום לפיצוצים. אבל כשאתה עושה את זה – צריכים גבול. עם רסן. לא בצעקות, ולא בכעסים, בגלל שאז זה מאד פוגע, וגם כן – הבן אדם לא שומע, מה שמפריע, יותר שומע את הרגש שלך ולא יותר מזה. גם דיברנו – אפילו שאתה לא אומר את זה בצעקות, אבל אם אתה אומר את זה בציניות, ובעקיצות, וכיו"ב – מילות גנאי, כינויים לא רצויים – גם זה נחשב התקפה, שבן אדם לא שומע בעצם את התוכן מה שאתה מדבר, אלא יותר את הרגש שלך ולא את התוכן שלך. המטרה שלנו – שהתוכן של הדברים יתקבלו, כי זה מה שעלול לשנות את המצב. אבל יש כמה כללים, שאני רציתי להגיד על זה גופא. אפי' כשאנחנו מדברים – יש כמה כללים שאנחנו הרבה פעמים עוברים על הכללים האלו. שזה גם כן חשוב.
דבר ראשון – אנחנו לפעמים מגזימים. כשאנחנו מביעים ביקורת או כעס או תיסכול או אכזבה – אנחנו יכולים להגזים.
"תמיד את עושה כך"! "אף פעם את לא שואלת אותי" ודברים כאלה. ה"אף פעם" ו"תמיד" – אני מבין למה הבן אדם אומר את זה – הוא "משחרר קיטור" כמו שאומרים, או הוא רוצה להבליט את המסר יותר, הוא רוצה, שהבן אדם ירגיש, עד כמה שזה חמור, אבל זה הורס את המטרה. למה? בגלל ששכאני שומע, למשל, "תמיד אתה עושה כך" – מה אני חושב? "אני תמיד עושה ככה? אני גם כן לא עוזר בבית?" "אתה אף פעם לא עוזר בבית"! – "אני אף פעם לא עוזר"? אני לא עושה את זה? אני מתחיל לבד בראש שלי, לעשות רשימה של דברים שאני עושה. מה זה "אף פעם"? מה זה "תמיד"? אז ברגע שאתה שומע את ה"אף פעם" או "תמיד", אז בגלל שזה מוגזם, אז אתה נחסמת. מיד! בגלל שאתה לא מוכן לקבל את זה, כי אתה רואה, שזה מעבר לפרופורציות. אז אותו דבר – מה אתה חושב – שאשתך שונה? אז אם אתה משתמש עם המילה "תמיד" או אתה משתמש עם המילה "אף פעם" – זה נקרא להגזים. להגזים – אז היא לא שומעת אפילו… כל המוסיף גורע. תהי' ספיציפי! תגיד על העניין הזה ספיציפי. על העניין הספיציפי. על הנושא הזה הספיציפי.
דבר שני – זה גם כן – כשאנחנו אומרים "אתה"!, "את"!. זה כלל ברזל – תמיד יותר טוב להגיד "אני" ולא "את". במקום להגיד "למה את לא דואגת לי, למה את לא מבשלת לי, למה את…" – אפשר להגיד "אני מרגיש מאד לא טוב בזה שכשאני מגיע הביתה – הכל מבולגן ואין שום דבר לטעום, אני מרגיש. זה גורם לי תיסכול. זה לא נקרא שאתה מתקיף – אתה אומר איך שאתה מרגיש. זה הרבה יותר מתקבל. לעשות את ה"סוויצ'" הזה, להפוך את העניין ל"אני" – איך שאתה מרגיש כלפי העניין הזה – ולא "אתה" או "את". כי ה"את" ו"אתה" – זה התקפה.
אתמול הי' לי זה עם המניין – באתי לפה והייתי צריך לארגן מנין. אז ניגשתי לא' מהחבר'ה ואמרתי לו – "אתה השישי"! אז הוא אומר לי – "למה אתה מאיים עלי"? אמרתי לו – "אני לא איימתי – רק אמרתי את העובדה…" ברגע שאני אמרתי "אתה" – "אתה השישי" – ועם האצבע – גמרנו, אני התקפתי אותו. לא משנה שזה לא עזר לי, הוא עדיין לקח עוד חמש-עשר דקות לשוחח ולגמור את העניין עד ש.. אבל הנקודה היא – שהוא השתמש מיד בחזרה עם המילה "למה איימת עלי"? בצחוק הוא אמר את זה בחזרה – אבל למה הוא הרגיש איום? האצבע, וגם "אתה". זה התקפה. אם הייתי אומר "אנחנו צריכים ששה מתפללים", ו"יש פה מנין מצומצם ואתה א' מהם" – זה יכול להיות יותר מתקבל. אני עשיתי את זה בצחוק גם כן – אבל המטרה שלי הי' לזעזע קצת, שאולי זה ידחוף אותו.. אבל קיבלתי מה שכתוב בספרים – אתה איימת – אז אתה תחכה! כי בן אדם לא מרגיש סימפטי, אם מאיימים עליו, לענות בחזרה.
יש גם כן עוד עניין – שאנחנו חיים בתוך פרשנות גם כן. כשאנחנו רוצים להביע את התסכולים שלנו, או את האכזבות – אנחנו אומרים פרשנות על השני הרבה פעמים. "אתה התכוונת"!, אתה חשבת"! ברגע שזה "התכוונת" ו"חשבת" – אתה לא יודע בדיוק מה השני התכוון ומה שהשני חשב. אל תהי' כ"כ בטוח בעצמך במאה אחוז! אף א' לא אוהב כשמישהו אחר קורא את המוח שלו ואומר לו בדיוק מה שהתכוונתי ומה שחשבתי. אני יודע מה שחשבתי ומה שהתכוונתי. אף אחד אחר לא יודע בדיוק מה שהתכוונתי. אף א' לא אוהב לשמוע איך שמישהו אחר מפרש את מה שהוא… אתה יכול להגיד מה שאתה מרגיש! אבל לא להאשים את השני ב"כוונות", וב"מחשבות". אפילו כשאתה צודק. אבל ברגע שאתה עושה את זה – הבן אדם לא מוכן לשמוע את הדברים כאלו.
והדבר הרביעי – שזה מאד חשוב גם כן – לפעמים אנחנו מדברים יותר מדאי באופן כללי. אנחנו לא מפרשים את עצמנו, ואנחנו חושבים שהשני מבין אותנו.
אני פעם אמרתי, שהגיע אלי זוג אחד, שהאשה אמרה לי, "בעלי מזלזל בי"! "למה אתה מזלזל בי"! המילה "זלזול" – זה רחב מאד! במה זה בא לידי ביטוי? ולא רק זה. כשהיא אומרת את זה לבעלה "אתה מזלזל בי" כל הזמן – אם היא לא מפרשת את מה שהיא מתכוונת ומה שגורם לה להרגיש את הזילזול הזה, אז אם אתה רוצה שהשני יתקן את עצמו – חייבים לדבר בדברים ברורים יותר. "ברחל בתך הקטנה". אל תעשה מילים כלליות כאלו, כי אז אף א' לא יכול להבין אותך. המילה הפשוטה "הוא לא אוהב אותי", "היא לא אוהבת אותי"! – במה? במה זה מתבטא? למה אתה מרגיש כך? מה גרם לך להרגיש כך? כי כשאתה רוצה שהשני יבין את התסכולים שלך, את האכזבה שלך, אתה חייב לפרש את זה.
אתן לכם דוגמה קלסית. א' מהדברים שלא אוהבים – גם שני הצדדים לא אוהבים את זה – א' מהדברים שאני שומע מנשים – "כשבעלי חוזר מעבודה או מלהיות בחוץ כולל או משהו – הוא נכנס עם פלפון ביד שלו והוא מדבר!" בזמן שהוא נכנס הביתה. זה מפוצץ! הוא כבר חזר הביתה – אבל הוא לא חזר הביתה, הוא עם מישהו אחר על הפלפון! הוא נכנס, בתוך השיחה, הוא מדבר – אז הגוף חזר הביתה…
לפעמים זה הפוך. הבעל מרגיש מתוסכל – הוא חוזר הביתה – הוא רוצה לשבת עם אשתו לדבר, והיא – הוא חזר הביתה – היא בטלפון – כלא הי'! היא ממשיכה לדבר! הוא מרגיש כאילו… הלאו! מישהו הגיע הביתה! בדיוק כמו שהיא אומרת – "הלאו! חזרת הביתה"? – אז תזרוק את הבן אדם הזה החוצה! גם את זה – יש דרך איך שמביעים את זה. כי אם אתה צועק על הבן אדם בגלל זה, שזה קורה הרבה פעמים אצל זוגות, שהאישה יכולה לצעוק על בעלה – שהוא חוזר – ומדבר דקה, שתים, שלוש, ארבע בשיחה – היא יכולה לצעוק עליו, אז הוא אומר – אני מדבר בטלפון, את מביישת אותי, הבן אדם ישמע איך שאת צועקת עלי! או הפוך. האישה מדברת בטלפון, והבעל מתחיל לתקוף אותה – "אתה מבייש אותי", "מישהו שומע בטלפון וכו'" אי אפשר להגיד לי משהו אחר כך, לחכות? אני עושה את זה כל יום? כבר מתחיל להיות הריב! למה? כי הסגנון איך שעשיתם, זה לא הי' סגנון נכון, עם הכעסים!
זה קלסית על המקרה עצמו. כשיודעים על מה מדובר. אבל יש לפעמים, כמו שאמרתי – שהאישה הזאת שאומרת שבעלי מזלזל בי – אני שאלתי אותה – תני לי דוגמה! אז היא אמרה לי את הדוגמה, שזה כבר שמונה עשרה שנה, שאנחנו נשואים, וביקשתי מבעלי הרבה פעמים, לא להביא אורחים הביתה בלי להודיע לי מראש. וזה לא פירוש – להביא אורחים בשביל אוכל. אפי' להביא אורח הביתה לשבת אתו לדבר על כוס קפה, תן לי אזהרה של כמה דקות, שאני אדע, שאתה הולך להביא מישהו הביתה. כי היא לא אוהבת שהבית לא מסודר. היא רוצה לסדר קצת את הבית לפני שמישהו זר נכנס הביתה. אז היא אומרת לי – שמונה עשרה שנה אני מבקשת את זה, ושמונה עשרה שנה זה לא עוזר לי! הוא מביא אותם כל הזמן ולא שואל אותי. אז לפחות הי' כבר דוגמה, מה מפריע לה. אז אנחנו צריכים לנתח למה הבעל לא מתייחס למה שהיא אומרת. לכאורה זה חשוב לה, אם היא מבקשת את זה, כי כנראה לו זה לא חשוב, הוא לא מבין את המשמעות, מה זה לאישה כשהבית לא מסודר, אז בשבילה – זה פוגע באישיות שלה, לא כמו גבר, וכו' וכו' – זה כבר נקרא לנתח מה הסיבה למה הוא לא מבין את החשיבות של העניין ובאמת מזלזל בבקשה שלה. אבל כשהיא אמרה את המילה "בעלי מזלזל בי" – ומביעה את התיסכול שלה במשפט כללי – אין לנו כלים עדיין לדעת איך לתקן! אם אנחנו רוצים תיקון, אם אנחנו רוצים שינוי – הדברים צריכים להיות דברים יותר ברורים. אז זה צריך להיות באופן הטון שאנחנו אומרים את זה, בסגנון, לא להגזים, יותר לשים איך שאני מרגיש ולא להאשים את השני, כי כל הדברים האלו עוזרים לנו אחר כך בדרך לתיקון. וגם – לא לערבב פרשנות ומציאות. מה שהיא התכוונה, מה שהיא חשבה – זה כבר דברים שאתה מפרש! אני קורא לזה – באנגלית יש כזה מילה hallucination – בעברית קוראים לזה לדמיין, להזות. יש אנשים שהם מסתובבים בבית, ויש להם הזיות על האשה – מה שהיא עושה, ודמיונות, ודמיון הפך להיות למציאות, וזה עירבוביא של דברים. המציאות – מה שהי'! בלי פרשנות! אתה יכול להגיד איך שאתה הרגשת, אבל זה לא אומר איך שהשני באמת התכוון או התכוונה, או איך שהיא חשבה…
אחר כך יש הפוך – אנחנו צריכים ללמוד לעצמנו, איך לקבל ביקורת. איך לשמוע רגש שלילי. כשאישה יושבת ומדברת את מה שהיא מרגישה מתוסכלת או אכזבה, אחד מהמכניזם שיש לנו, שאנחנו נכנסים להתגוננות. על טענה שיש, על הביקורת שיש על משהו. וההתגוננות הזאת יכולה להתבטא בזה שאתה נותן טעם למה עשית את זה, או שאתה מסביר באופן הגיוני, מה קרה פה, או שאתה נותן תירוצים, או – עוד דרך להתגונן – זה התקפה נגדית! כשאתה אומר – את עושה לי את זה הרבה פעמים גם כן! מה את כ"כ תוקפת אותי עכשו? אני מקבל את זה ממך יום יום! כל המכניזם הזה של טעמים, של הסברים הגיוניים, של תירוצים, וכיו"ב – זה נקרא שאתה מתגונן.
מה החיסרון בזה? אני אגיד לכם, מה החיסרון. כשאתה מתרץ את עצמך – עם כל הדברים האלו – אתה משדר, שמה שבעיקר נוגע – שאתה רוצה לזכות את עצמך. מה עומד על השולחן – הזיכוי עצמי. אתה לא כ"כ מעוניין לשמוע, איך שהיא מרגישה. ומה שזה עשה לה. אתה יותר מתגונן. אני צריך להיות זכאי. אז יש לי תירוץ. יש לי סיבה. הגיוני.
מספרים סיפור כזה.
אשתך אמרה לך לפני שהיא הלכה מהבית, היא שמה את העוף בתנור, היא אומרת לך – תסגור את העוף בתנור אחרי רבע שעה – עשרים דקות – זה יהי' ארוחת ערב בשבלנו. בסדר. נו – דברים אחרים הסיחו את דעתך, ועבר – לא עשרים דקות – עבר ארבעים דקות. רק כשאתה תפסת ואתה הרחת את הריח של העוף שנשרף, אז אתה סגרת את התנור. אשתך חוזרת הביתה – מה זה הריח השרוף? "שרוף? – אני לא מרגיש". אח"כ היא מסתכלת על זה – "תראה – מתי סגרת את העוף"? "זה שחור למעלה"! – "זה רק העור של העוף, זה לא העוף עצמו. זה תבלינים, זה בסדר! אני דוקא אוהב עוף בסגנון הזה!". איך אומרים? – תירוץ, ועוד תירוץ, ועוד תירוץ! "אבל ביקשתי ממך! גם את זה – עשיתי הכל, רק ביקשתי לסגור את זה אחרי עשרים דקות, ולא היית יכול לסגור את התנור בזמן? אני לא אוהבת את העוף בצורה כזו, והילדים גם כן לא!" אז אתה אומר: "תשמעי, הי' טלפון! אמא שלך צילצלה, והייתי צריך להרגיע אותה, הי' איזה סיפור…" איך אומרים? הכל טוב ויפה. ויכול להיות שהתירוצים הם תירוצים טובים, אבל בפועל – מה עיקר הבעי'ה שיש בשיחה הזו? היא מרגישה לא טוב! היא הכינה ארוחת ערב, היא טרחה וכו' ואתה פשוט לא ביצעת את ההוראה שהיא ביקשה, לסגור את התנור בזמן. וזה גורם לה להרגיש לא טוב! אז במקום להגיד – "אוי ויי, את צודקת, הייתי צריך לסגור את זה, אבל יש דברים שהסיחו את דעתי, אבל את צודקת ואני מבין את התסכול שאת מרגישה"… למה זה קשה לנו להגיד את זה? כי קודם כל, זה קשה לנו לקבל את האשמה. כל בן אדם – מנסה לזרוק את האשמה, לא לקבל את זה. חוץ מזה – אנחנו מפחדים, שאם אנחנו נקבל על עצמנו את האשמה, אז זה יגרום שהמצב יהי' עוד יותר גרוע. יהי' התקפה עוד יותר גרועה. יכול להיות, שהיא תגיד עוד פעם א' או שניים, אבל אם אתה מקבל, ומביע את ההבנה ושאתה גם כן מקבל על עצמך את האחריות ואתה גם כן מסכים לתסכול שהיא מרגישה – זה גורם להרגעת הרוחות.
דוקא בגלל שאתה מתחמק מלקבל על עצמך את האחריות הזאת ואת האשמה, ואתה מתרץ וכו', ואתה מתגונן – "מה אתה לא מבין איך שאני מרגישה? אתה לא מבין, כמה שזה מתסכל אותי, שהכנתי את ארוחת ערב, ועכשו זה שרוף? תגיד שאתה מבין! ותגיד שבאמת לא היית בסדר! גמרנו! בשביל מה צריכים את כל זה!"
זה נקרא – איך לקבל ביקורת ורגש שלילי, בלי התגוננות. אלא – לקבל את זה!
אני אסביר עוד משהו – וזה מאד חשוב. אם אתה היית בבית משפט, ועל פי דיבורך אנחנו נצטרך לתת לך את העונש, כמה שנים אתה תקבל, או עבודת שירות, או כמה קנס וכו' וכו' והשופט יושב פה, ואתה צריך לתת לעצמך את ההצטדקויות, וסיבות וכו' וכו' – אתה לא בבית משפט! ואתה עומד מול אשתך, שהיא מרגישה תיסכול, ואכזבה, כי היא נתנה לך משימה, ואתה לא ביצעת משימה, וזה הרס לה את הטירחה, ואת העבודה, וגם את הארוחת ערב שלה.
יש כאן עוד משהו מאד מעניין. חז"ל אומרים בפרקי אבות – "אל תפייס אדם בשעת כעסו". אל תפייס בשעת כעסו! מחר – אם אתה תגיד לה – את יודעת, אתמול בלילה, מה שגרם לי היסח הדעת וכו' – אמא שלך צילצלה, והי' איזה שהיא בעי' וכו'. לפעמים אחרי עשרים וארבע שעות, אחרי זמן קצת, כשהיא לא בתוך הכעס והתיסכול – אז אתה נותן הסבר למה שקרה – זה יכול לגרום להתייחסות אחרת. אבל בשעת כעסו – אל תפייס! אל תתחיל לתרץ, אל תתחיל לתת את הסיבות ותירוצים! תבין את הכעס, קח על עצמך את האחריות, ואתה מצטער יחד אתה, כי אתה מבין מה שקרה. אל תפחד, שבגלל זה ישלחו אותך לכלא. לא ישלחו אותך. היא תרגיש טוב, שבעלי הבין את מה שכואב לי. וזה חשוב.
ולכן – כל ההתגוננות הזאת, שאנחנו נכנסים, כשאנחנו מקבלים ביקורת, או שהאישה מביעה את האכזבה שלה כלפי משהו, ואת התיסכול, ואנחנו מנסים להתגונן – ההתגוננות הזאת היא לא טובה. כשהאישה מביעה את הרגשות שלה, ואפילו את הרגשות השליליות, אנחנו צריכים להקשיב, בלי להתגונן, בלי לתרץ, בלי לתקוף בחזרה, ולהגיד – אני מצטער, אני מצטער, שכך את מרגישה. ואם זה משהו שאני גרמתי – אפילו אם יש לי איזה שהוא תירוץ – "אני מצטער שגרמתי חך את הצער הזה". זה כרגע. אל תפייס בשעת כעסו. רק את זה. שהיא תבין, שאתה הבנת אותה. גם איך לקבל – צריכים לדעת, איך לקבל.
מי מדבר על זה שיש עוד גם כן – איך להביע. צריכים להביע יותר רגש חיובי בבית. צריך להיות הכרת הטוב, צריך להיות הערכה, מחמאה, איך שאתה מרגיש טוב בדברים מסויימים, בדברים שיש בבית. אם אשתך "בעלבאסטע", הבית מסודר – אז צריכים להגיד את זה. כך תבטא איך שאתה נהנה מזה שיש סדר ונקיון בבית. לא לתת את זה "FOR GRANTED" – כאילו שזה בדרך ממילא. צריכים להביע רגשות חיוביות. זה חלק מתקשורת. וגם כן – הבן אדם טרח, האוכל טעים, צריכים להביע הערכה על בגד יפה שיש, אם היא מקשטת את עצמה – גם את זה, כי כל דבר שאתה אומר – זה מוטיבצי'ה, שהיא תמשיך לעשות את הדברים האלו, והיא תרגיש טוב! בזמן שהיא תעשה את הנקיון ואת הסדר – היא יודעת שבעלה שם לב לזה, בגלל שהוא מביע את זה. אז זה נותן לה מוטבצי'ה לעשות את זה. בזמן שהיא מכינה לו אוכל – את הטירחה – היא יודעת, עד כמה שבעלה מעריך אותה בשביל זה – אז זה בסדר! אל תקמץ בזה! אדרבא – תן מילה טובה! אני יודע, שלפעמים זה קשה לנו, כי אלף, לא ראינו את זה בבית. או לא הי' לנו דוגמא חי' בזה. או שאנחנו מרגישים: מה – כל פעם אני צריך להגיד עוד פעם? כן! מישהו אמר פעם, שזה כמו מכונית – אז אתה צריך דלק. אבל מילאתי דלק לפני כמה ימים! – צריכים עוד פעם דלק.
יש עוד סיבה לזה – זה כמו באנק. אתה יכול להוציא כסף, כשאתה מכניס כסף. אם אתה רוצה לפעמים לבקר את מה שקורה בבית, אם אתה רוצה להביע אכזבה, או תיסכול, או רגש מה שאתה מרגיש לא טוב – אם אתה נותן "הכנסות" גם כן – אתה בן אדם שמביע את הרגשות חיוביות גם כן, אתה מעריך, מחמיא, אומר דברי עידוד, דברים טובים – אז יש "הכנסות מול ההוצאות". אז הבן אדם מסוגל לשמוע את הדברים הלא טובים גם כן. אבל אם זה רק "מבקר מדינה", בלי שום דברים חיובים – אז למה שהיא תשמע לרגש השלילי, אם היא אף פעם לא מקבלת פידבק חיובי? זה גם כן, פשוט זה משתלם לך, גם מבחינה זו זה לטובה! אבל אם אין שום איזון, רק ביקורת, ורק עניינים שליליים, ולא עניינים חיובים…
ויש עוד עניין:
כמו שאמרתי שצריך לדעת איך לקבל רגש שלילי, כך יש אנשים שיש להם בעי'ה לקבל רגש חיובי. אתה יכול לשים לב לזה, יש אנשים, שכשאתה מחמיא להם – הם אומרים – "אני יודע, אני יודע"… אבל יש אנשים, שכשאתה מחמיא להם – הם לא מסוגלים לקבל את המחמאה. "אה – אתה סתם אומר!" "אההה…" משתעל והלאה… יש איזה שהיא בעי'ה – זה צריכים לחקור – למה זה קורה שיש אנשים שקשה להם לקבל דברים חיובים על עצמם, אבל יש אנשים שיש להם בעי'ה עם זה.
אתה תראה את זה אצל הנשים. אתה תגיד להם ש"המרק הי' מאד טעים". "אה – זה יותר מדאי מלוח!" הם לא מסוגלים לקבל את המחמאה. "אה – אימא שלי עושה הרבה יותר טוב!" קשה להם לקבל את המחמאה!
תקבלו את המחמאה כמו שהיא. אל תהי' ציני על המחמאה, אל תבקר את המחמאה, אל תזרוק את זה הצידה, תקבלי את זה או תקבל את זה כמו שהוא.
יש כאלה שחבל לך על המחמאות, הם יודעם לבד. אבל אני מדבר שיש כאלה שיש להם בעיות – שקשה להם לשמוע מילה טובה על עצמם. אולי בגלל שכשהם היו ילדים, הם שמעו בבית רק ביקורת שלילית, או ההורים שלהם אף פעם לא היו אומרים להם ישיר, איך שהם מרגישים טוב כלפיהם, הם היו שומעים את זה רק כשהאבא הי' מדבר עם הדוד, או מישהו אחר, כי יש כזה מטנליות, שאם אני אגיד לילד שלי יותר מדאי מחמאה ישירה, אז זה יכול לגרום לו, שהוא יהי' עצלן, או שיהי' בעל גאוה, או מי יודע מה! אני תמיד אומר – אל תדאג לגאוה של הילדים שלך, יש להם חברים שידאגו לקצץ להם את הכנפיים. אתה – תתן להם להרגיש טוב. תגיד להם דברים חיוביים על מה שחיובי. תן להם להרגיש, שאתה גאה בהם, כשאתה רואה בהם דברים חיוביים, וכו' וכו'. אותו דבר – עם האשה.
ולכן אני אומר – צריכים לדעת, איך אנחנו מביעים את הדברים השליליים, צריכים לדעת איך לקבל את השלילי, איך לקבל את זה – זה חלק מתקשורת. צריך לדעת, איך להביע רגשות חיוביות, וצריכים לדעת, איך לקבל אותם גם כן. זה – ארבע דברים שהם בתוך עניין של תקשורת כמו שצריך. זה – כללים. בעז"ה אנחנו ניתן יותר דוגמאות וגם – איך להגיע לזה, תרגילים, איך שאנחנו יכולים להגיע לזה. אבל זה – באופן כללי שאנחנו צריכים לדעת. אנחנו צריכים להיות אפקטיבים בסגנון הדיבור בינינו, שזה יגרום לרגש חיובי בינינו, הדברים האלו הם חלק חשוב מאד בתוך חיי הנישואין. וכדאי לנו להשקיע קצת זמן וכוחות בזה, ובעז"ה אנחנו נצליח להגיע למצבים הרבה יותר טובים, למילוי הצרכים של כל אחד ואחד בבית, עם הרגשה טובה, מתוך מנוחה, ומתוך שקט ושלוה בתוך הבית.