אהבה ואחוה שלום ורעות
בעניין של שבע ברכות אנחנו אומרים "אהבה ואחוה שלום ורעות" – אנחנו רוצים, שיהי' לנו "אהבה ואחוה שלום ורעות". המפרשים אומרים, שלפעמים יש לך אחוה – אבל זה בלי אהבה. לפני שבוע בכנס השלוחים השתתפתי בהתוועדות מאד מאד עסיסית. במוצאי הבנקט שלוחים יושבים כל הלילה ומתוועדים. תמיד אני מאד מאד עייף אחרי הבנקט, בגלל שאני מתרגם תירגום סימולטני לעברית, וזה מאד מעייף. אבל הפעם אני אמרתי לעצמי – אני אשתתף בהתוועדות. עליתי למעלה – שמה יש התוועדות… אז הוא אומר "הוא לא אח שלי – רק יש לנו אבא ואימא משותף"! הוא מסתמא שמע את זה פעם – זה הי' יותר מדאי טוב להגיד…
אבל הנקודה, מה שאני אומר – שיש לפעמים אחוה, אבל בלי אהבה. בשבע ברכות כתוב "אהבה ואחוה". צריך להיות אחוה יחד עם אהבה. בכלל – כשמדברים כל הזמן על חיי נישואין, אז יש עניין של אהבה.
מה זה אהבה זה כשאנחנו מדברים על חיי נישואין, יש שני אופנים איך שזה מוזכר ומדובר בחסידות. כשאני מדבר על זה – אני תמיד מנתח את זה, אני אומר, שיש לנו מצוה של ואהבת לרעך כמוך, קיבלנו ציווי של ואהבת לרעך כמוך.גם שמה מוזכר עניין של אהבה. וגם על המצוה של ואהבת לרעך כמוך יש את השאלה – מה זה בדיוק המצוה הזאת? וכאן אנו מגיעים לשאלה המפורסמת וידועה – איך אפשר לתת ציווי על מצוה רגשית. זה שאלה ידועה ששואלים בחסידות על ואהבת את ה' אלקיך, זה מה שכתוב בהקדמה של חלק ב' של תניא, ב"חינוך קטן", שמה מדובר על עניין איך אפשר לתת ציווי על אהבה.
אני פעם השתתפתי – הי' פעם התוועדות שמח"ת, עד כמה שזכור לי זה הי' התוועדות של ליל שמח"ת, בהתוועדות של הרבי, אז הרבי שאל את אותה השאלה לגבי ושמחת בחגך, איך אפשר לתת ציווי ושמחת בחגך, שמחה – זה דבר ששייך ללב, אז מה המשמעות של הציווי ושמחת בחגך? ויש גם כן – שמוזכר אותה שאלה בנוגע ל"ואהבת לרעך כמוך". איך אפשר לתת ציווי על האהבה – ואהבת לרעך כמוך?
השאלה זו – ששואלים על כל המצוות הרגשיות – ואהבת את ה' אלקיך, ושמחת בחגך, והאהבת לרעך כמוך, בעצם איך שחסידות מתייחסת לשאלה זו, זה יעזור לנו ג"כ לגבי מדת האהבה, שצריך להיות בתוך הבית גם כן. כמו שאנו אומרים בשבע ברכות – אהבה ואחוה שלום ורעות. ואנחנו רוצים שיהי' לנו ג"כ בבית. כשם שבחסידות מסבירים, מה זה עניין של האהבה בנוגע לציווי ואהבת לרעך כמוך, ואהבת את ה' אלקיך, ככה ג"כ – אנחנו יכולים לקחת מזה, "להדביק", איך אומרים היום – בשפת ה"מחשבים" – "העתק והדבק" – "COPY & PASTE" – אנחנו יכולים להשתמש בזה ג"כ בחיי היום יום שלנו ג"כ.
דבר ראשון, התשובה הראשונה שמוזכר, שאנחנו מכירים את זה מהקדמה לחלק שני של תניא. שהציווי של האהבה – הוא לא ציווי על הרגש מצד עצמו – הוא ציווי על הדברים, שכשאתה מתבונן בהם – שע"י ההתבוננות בהם זה יוליד לך את האהבה. ובעצם זה הרמב"ם כותב את זה בהלכות יסודי התורה, שמצות אהבת ה' – זה להתבונן בדברים, שיעוררו את האהבה.
אז הציווי – הוא ציווי על התבוננות. ובדרך ממילא – כשבן אדם מתבונן בדברים שיביאו לידי אהבה – זה מביא, אתה מגיע לרגש. הדרך ללב – זה דרך המוח. המוח – הוא פועל את העניין איך שיהי' הרגש, מה שיהי' בלב. אז כשמתבוננים בדברים שמעוררים את האהבה – זה מביא לידי אהבה. ככה זה כתוב לגבי "ואהבת את ה' אלקיך", וכן זה כתוב, כשבן אדם מתבונן בחסדי ה', מה שה' עשה לו במשך החיים שלו – זה יגרום לו לאהוב את ה' יותר, כשהוא יתבונן בגדלות ה' איך הוא ברא את העולם וכו' – זה מעורר אצלו רצון להדבק בה' וכו'.
אותו דבר הרבי אמר בנוגע ל"ושמחת בחגך" – כשבן אדם מתבונן בדברים המעוררים את השמחה – אז הוא יהי' בשמחה. אותו דבר כתוב בנוגע לוהאבת לרעך כמוך. כשבן אדם מתבונן במעלות שיש לכל יהודי, הנשמה שיש בו, את המעלות שיש בו, את מה שהוא עושה בשבילך – כשאתה מתבונן בדברים כאלו – זה מעורר אצלך באופן אוטומטי את האהבה, מה שצריך להיות.
אז זה דבר ראשון – שהרבה תלוי במה אנחנו מתבוננים. במה אנחנו מכניסים את הראש שלנו. וזה נוגע בתוך הבית.
יש מכתב מהרבי, שהיתה אשה אחת, שכתבה לרבי, כנראה המצב לא הי' קל בשלום בית. מהמכתב משמע, שהבעל, כשהי' חוזר הביתה – הי' מאד עצבני. על דברים קטנים הוא הי' יכול להתפרץ. והיא כתבה לרבי על זה – שהיא סובלת מזה. אז הרבי כותב לה בחזרה על זה, ואומר: הרי את יודעת, שבעלך מנהל מוסד של קרוב לאלף תלמידים, וכשהוא חוזר אחרי יום שלם של עבודה – אז את מבינה לבד את כל מה שעבר עליו במשך היום. זה שיכול להיות, שהוא מתפרץ, אומר לה הרבי – זה לא משהו אישי נגדך, הוא פשוט עייף וגמור אחרי יום שלם, מכל ההתמודדויות שיש לו בעבודה בניהול מוסד, מכל מה שיש לו. אז זה לא משהו אישי עליך. את מבינה את הרקע של הדברים, מאיפה הוא בא, ומה עבר עליו במשך היום, ולכן, קודם כל – אל תקחי את זה באופן אישי, הרבי כותב.
ברגע שאת לא תקחי את זה באופן אישי – זה קצת יקל על איך שאת מרגישה. כאילו את חושבת שזה התקפה עליך או שיש לו משהו נגדך באופן אישי – זה לא שיש לו משהו נגדך באופן אישי, הוא פשוט גמור, לכן על כל דבר קטן הוא מתפרץ, אבל זה לא משהוא אישי. הרבי כותב בהמשך – זה לא אומר, שאת צריכה לסבול, צריכים ללכת לרב, למישהו כדי לדבר על זה וכו', אבל דבר ראשון, הרבי אומר לה – אל תקחי את זה באופן אישי, תביני את הרקע של המצב של בעלך, מה שעובר עליו, ואז, לפי זה – תתייחסי.
כלפי מה אני מביא את המכתב הזה? – במכתב הזה – מה הרבי עושה לאשה הזאת? בעצם הרבי מנסה לתת לה פרספקטיבה – הבנה, אחרת, ממה שהיא חושבת, הרבי מנסה לתת לה לחשוב בצורה אחרת, וע"י זה שהיא תחשוב בצורה אחרת – זה ישנה את איך שהיא מרגישה כלפי זה. כי איך שבן אדם תופס את הדברים על פי הבנתו, על פי שכלו, ואיך שהוא מתבונן בזה – זה משפיע איך שהוא מרגיש.
כמו שבחסידות אומרים – "מוח שליט על הלב" – אותו דבר לגבי העניין הזה ג"כ. איך שאדם חושב על משהו – כך הוא מרגיש כלפי העניין. אז הרבי מנסה במכתב הזה קודם כל לבנות לה הסתכלות אחרת. וכמו שיש מכתב אחר, שאישה אחת התלוננה להרבי, שבעלה בקושי מגיע הביתה בשבתות, הוא מתפלל רוב היום, ועד שהוא מגיע הביתה בשבת – איזה שבת יש לה. אז הרבי עונה לה בחזרה במכתב ואומר לה – הרי משבת "מיני' מתברכין כולהו יומין". המקור של פנסה של כל השבוע – בא מהשבת. והרבי אומר – תארי לעצמך, בעלך חוזר מאוחר מעבודה. הוא איחר שעתיים. הוא נכנס הביתה ואת אומרת לו – למה איחרת? זה שעתיים שאתה כבר צריך להיות בבית! אז הוא אומר – בדיוק בשעתיים האלה בא אלי לקוח, וסגרתי עיסקה, מכרתי לו משהו – והרווחנו אלפיים דולר. אלפיים דולר בשביל איחור של השעתיים? אתה יודע מה? אם הייתה רוצה, אז עוד שעתיים בשביל עוד אלפיים דולר – לא הייתי כ"כ נגד. ברגע שיש רווח, שהיא מרגישה ומבינה את הרווח – אז השעתיים האלו של האיחור, קיבלו פרספקטיבה אחרת, יחס אחר. אומר הרבי – זה רווח קטן, אבל על ידי זה שבעלך יושב ומתפלל באריכות בשבת – הוא בעצם עושה את הכלי שיהי' ברכה לכל השבוע לפרנסה בהרחבה של המשפחה.
אז שוב, מה הרבי רוצה כשהוא כותב לה כזה דבר? שהיא תשנה את ההסתכלות שלה, את ההבנה שלה על העניין. ברגע שבן אדם משנה את ההסתכלות שלו על דברים – משתנה גם הרגש כלפי הדבר גם כן.
אז דבר ראשון – כשאנחנו רוצים שיהי' רגש חיובי בבית – זה תלוי איך אנחנו מסתכלים על בן זוג או בת זוג שלנו. זה תלוי איך אנחנו חושבים עליהם. זה תלוי איך אנחנו מתבוננים עליהם. זה האלף בית של איזה רגש יהי' לנו בבית. זה דבר ראשון.
אני אמרתי את זה הרבה פעמים – שיש אנשים ששואלים אותי – שבחסידות ובתניא זה כתוב הרבה פעמים – "כשיתבונן בגדולת ה'" "כשיתבונן…" או בליקוטי תורה – כשאתה לומד את המאמרים, "כשיתבונן…" אז יש כאלה ששואלים – "מה זה בדיוק ה"מתבונן" הזה? איך זה עובד? איך ה"מכניקה" של המתבונן הזה? אמרתי להם – אני יכול לתת להם דוגמה, מה זה "כשיתבונן". אם מישהו פוגע בך, אז אתה חוזר הביתה, ואתה מספר את זה לאשתך, "את יודעת מה שהוא אמר לי? אתה אומר לה את זה. אחר כך, כשאתה נוסע למקום של עבודה, אתה חושב על זה עוד פעם ועוד פעם, מה שהוא אמר לך, ואיך שהוא אמר את זה, ואתה יכול להרים טלפון לאיזה חבר – אתה יודע מה הוא אמר לי? – ואתה עוד פעם חוזר, ועוד פעם… אתה מתבונן בזה! מה נגרר מרוב ההתבוננות הזאת? יש לך כזה רגש ככה, כשאתה מבין טוב טוב איך שהוא פגע בך, אז הלב מתחיל להרגיש כלפיו עם "אהבה גדולה" כמו שאומרים. ככל שאתה יותר מתבונן בזה, וכשאתה חושב על זה עוד פעם ועוד פעם – זה גורם לרגש, מה שיהי' אחר כך.
אתו דבר זה לגבי הבית. לשמור על הראש. לשמור איך שאתה מסתכל. לשמור איך שאתה מבין את העניינים. אתה יכול לתפוס דברים, אתה יכול להסתכל על משהו, והשאלה, האם ההסתכלות הזאת יוסף לך מידת אהבה בבית, או הפוך, זה יגרום לך יותר ריחוק? כי אם ההתבוננות הזאת הוא התבוננות חיובית – כלפי הבן זוג שלך או בת זוג שלך, או הפוך, זה התבוננות שיגרום לך ריחוק? מה גורם ההתבוננות הזאת בסוף? הבן אדם הוא בעל הבית על הראש שלו, והוא יכול לחשוב חיובי, והוא יכול לחשוב שלילי. והוא יכול להסיח דעתו מזה גם כן. יש מה שנקרא להסיח את הדעת, לא צריכים להתבונן בזה יותר מדאי. בן אדם הוא בעל הבית על איך שהוא רוצה להסתכל, איך שהוא רוצה לחשוב.
זה מה שאנחנו אומרים בפרקי אבות, הוי דן את כל אדם לכף זכות, או "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", הדברים האלו נוגעים לגבי איך שאתה תסתכל על הדברים.
כך הרבי כותב לגבי ואהבת לרעך כמוך. "כשם שואהבת את ה' אלקיך" אומר – תתבונן בדברים של חסד, או של גדולת ה', שזה מביא לידי אהבה, אותו דבר, והאהבת לרעך כמוך – תתבונן במעלת האדם, במה שהוא עושה בשבילך וכו' וכו' – וזה לגמרי אחרת.
נדמה לי שסיפרתי את זה לכם פעם – שהי' אצלי פעם איזה שהוא זוג, שהבעל עבד עבודה מאד מאד קשה בשביל המשפחה. עבודה פיזית. )16:40 – הקלטה ללא עריכה) עבודה מאד מאד לא רגיל. כמו לנקות ברחובות. הוא הרוויח לא רע בגלל זה, אבל הוא עבד 8-9-10 שעות כדי להביא פרנסה הביתה, כדי שיהי' פרנסה לבית. העבודה – מסוגי העבודה של נקיון ברחובות. אז אני יושב אתם. ואני אומר לאישה: את מבינה מה הוא עושה בשביל המשפחה? את תופסת, מה הבן אדם הזה מוכן לעשות, בשביל שיהי' פרנסה בשביל המשפחה? את אמרת לו פעם, שאת מעריכה את ההקרבה שלו, בשביל שיהי' כזה פרנסה? בשביל שיהי' פרנסה בבית? חשבת על זה? שזה בדיוק מה שהוא הי' רוצה בחיים שלו? הי' חסר לה את ההתמקדות ואת ההתבוננות כדי להוליד את הרגש שמתאים, ולא רק את הרגש המתאים – כשיש התבוננות חיובית – יש גם דיבור חיובי. כשבן אדם מתבונן בדברים שליליים, זה מתבטא לא רק ברגש, זה גם כן מתבטא בסגנון הדיבור, איך שאתה מדבר. אתה יכול לזלזל, אתה יכול לעקוץ, אתה יכול להיות ציני, אתה יכול גם כן לפגוע! בגלל שההתבוננות שלך – זה מוליד את הרגש, וזה מוליד את הדיבורים וזה מוליד את המעשים. ואין שלימות בעולם הזה. מאז שיש לנו חטא עץ הדעת, הכל – מעורב טוב ורע. אין שלימות בעולם הזה! אז יש את החצי כוס הריק, ויש חצי כוס המלא. בכל דבר אתה יכול לראות את הצד החיובי שבדבר, ואתה יכול לראות את הצד השלילי שבדבר. העבודה שלנו בבחינה זו – כדי שיהי' רגש חיובי בבית – זה להסתכל ולעבוד על עצמנו לראות את הצד החיובי. ולהתבונן בזה. וטבע האדם הוא לא כך. טבע האדם – זה לראות את השלילי. את החיובי – זה אוטומטי. זה מגיע לי, זה אני לא מסתכל. על השלילי אני מסתכל. אבל כשבן אדם קצת יותר יתחיל לחשוב על הצד החיובי – זה לגמרי אחרת. זה – דבר ראשון.
יש הרבה הרבה דוגמאות בחיים. דבר אחד שאני רק יכול להגיד – התבוננות חיובית מביא לידי רגש חיובי. אם אתה תחשוב יותר מדאי על החסרונות של האדם – ואין אדם שהוא מושלם – אז יצמח מזה רגשות שליליות, וגם דיבור שלילי ומעשים שליליים.
הרבי כתב פעם לאישה אחת, שכשם שאת לא אוהבת, כששמים את החסרונות שלך בזרקורים ומתמקדים עליהם – אז תביני ג"כ שבעליך ג"כ לא אוהב את זה. אז צריכים לדעת להגיד לעצמו "STOP". ולא לשים יותר מדאי את הדגש על הדברים. צריכים לדון את הצד השני לכף זכות. וצריכים להסתכל בעין חיובי. יש לך כל מיני מחשבות שליליות? אז איך אתה רוצה שאתה תרגיש כלפי השני! זה – דבר אחד.
ואם יש לך בעי'ה שאתה לא יודע איך להסתכל על הצד החיובי – אז צריכים ג"כ לדבר קצת עם מישהו אחר. וכמו שלפעמים באים אלי זוגות שהם במצבים לא טובים מבחינת שלום בית, ואני אומר: גברת, תגידי לי כמה דברים חיובים על בעליך. – אין! אין! או אני אגיד לבעל: תגיד לי כמה דברים חיובים על אשתך. – אין, אין! חשבתי על זה הרבה – אין! אז אני מבין מאיפה זה בא – זה בא כי כרגע הוא נעול בעין שלילי, בהתבוננות שלילית, אז הוא לא מסוגל לראות דברים טובים! כמו שאומרים על ר' זושה מאניפולי, שהוא לא ראה רע, אז יש לפעמים מצבים, שאתה לא מסוגל לראות את טוב. אתה רוצה לראות את הרע. אתה נעול בזה. מאיפה זה בא? זה בא מהראש. אני לא אומר שאין. נכון, יש. כי זה עץ הדעת טוב ורע, אין שלימות בעולם הזה, נכון שיש חוסר שלימות. אבל מי אומר שבגלל זה אני צריך לקחת את הזכוכית מגדלת שלי, וכל הזמן להסתכל על הדברים הלא טובים? עדיף להסתכל על הדברים הטובים!
כמו שאמרתי לכם פעם את המכתב של הרבי, שהרבי אומר לאישה אחת, שהיא כתבה משהו על החיים ככה שחור שחור, אז הרבי אומר לה, שהרבה תלוי, איך שאנחנו מרגישים כלפי דברים, לפי היחס שלנו כלפיהם. ואז הרבי אומר, שאדם הראשון הי' בגן עדן, ובגן עדן – הוא מתלונן! מוקף בגן עדן בכל טוב, ומתלונן להקב"ה על האישה שאתה נתת לי. הפוך, בקצה השני, אומר הרבי – הבן אדם שקם בבוקר במחנה השמדה של הנאצים ימ"ש, והוא אומר "מודה אני לפניך מלך חי וקים". בכזה גיהנום! הוא נמצא בשיא הגיהנום! והוא יודע להסתכל ג"כ על הצד שב"ה יש לי חיים. אומר הרבי, רוב האנשים נמצאים לא בקצה הזה, ולא בקצה הזה, רוב האנשים נמצאים לא בגן עדן ולא בגיהנום, הם נמצאים באיזה שהוא מקום באמצע. אבל – הכל תלוי, איך שאתה רוצה להתסכל על ההחיים שלך. לפי זה אתה תרגיש. אז הרבי כותב להאישה הזאת – את מרגישה לא טוב, בגלל שאת מסתכלת על החיים בצורה כזו. אם היית מתסכלת על הדברים הטובים – זה הי' אחרת.
אחר כך יש עוד דרגא. הרבי אמר פעם, שהילל הזקן אמר, "דעלך שנא, לחברך לא תעביד". "מה שאתה שונא – אל תעשה לחברך – זוהי כל התורה כולה, ואידך – פירושה היא". כמה דורות אחרי הילל הזקן, רבי עקיבא אמר "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה". והרבי שאל את השאלה בשיחה: מה חידוש של רבי עקיבא? אם הילל הזקן אמר שאהבת ישראל זוהי כל התורה כולה, ואידך פירושה – אז זה יותר גדול מ"כלל גדול בתורה"? "כלל גדול" – זהו רק "כלל גדול", זה לא "כל התורה כולה". אז מה חידש רבי עקיבא על הילל הזקן, כשהוא אמר שזה "כלל גדול בתורה"? יש הרבה מפרשים שמדברים על זה. אבל הרבי מביא בשיחה, שהחידוש של רבי עקיבא, שהי' לרבי עקיבא אותה שאלה, שהי' לנו קודם: איך אפשר לתת ציווי על אהבה? ורבי עקיבא נתן תשובה לשאלה הזו גם כן. "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה". כלל – זה בנוי מפרטים, וכלל גדול – בנוי מריבוי פרטים! אז מה זה ואהבת לרעך כמוך, איך מגיעים ל"כלל גדול" של ואהבת לרעך כמוך? – אם מקיימים את המצוה של גמילות חסד, והכנסת אורחים, והכנסת כלה, הלוית המת, ניחום אבלים, ביקור חולים, מלביש ערומים, צדקה – אם מקיימים כל המצות האלו – אז אתה בונה את "הכלל גדול" של ואהבת לרעך כמוך. זה מצות עשה. ויש לך ג"כ את הצד השלילי – ה"סור מרע": לא תלך רכיל, לא תטור, לא תקום, הוצאת שם רע, כל הדברים האלו – אם אתה נזהר מזה – אתה ג"כ בונה את הכלל גדול של ואהבת לרעך כמוך. ורבי עקיבא אמר, שדרך איך שאתה מגיע לקיום מצות אהבה – זה ע"י קיום ה"עשה טוב" של אהבה, וקיום ה"סור מרע". ואז יש לך את ה"כלל גדול" של ואהבת לרעך כמוך! כי הלב – בלשון של ספר החינוך – הלב נמשך אחר הפעולות. אתה יכול לבנות את האהבה – איך שאתה מתנהג.
פעם אחת – הרבנית צ'רסקי סיפרה לי את זה – מצנצנטי – היא היתה יתומה, והרבי לקח על עצמו את הפרוייקט לדאוג לה לשידוך. היא היתה ביחידות אצל הרבי, והרבי הציע לה שידוך. אז היא אמרה – זה לא, לא. אז הרבי אמר עוד שם. – לא, זה גם כן לא מתאים! והרבי אמר עוד שם! אחרי שהרבי אמר כמה שמות, הרבי אמר לה: כנראה, שאת קוראת סיפורי אהבה, רומנים. היא חייכה. והרבי אמר לה: אני רואה, שמה שאת חושבת שזה אהבה – זה מה שאתה קוראת בספרים. זה דמיונות. אהבה אמיתית – זה אהבה שזה נעשה אחרי שבן אדם מתחתן, את האיכפתיות היום יומית, שיש בין בני זוג, את העשי'ה היום יומית שכל א' עושה בשביל בני הזוג – על ידי זה אתה בונה את האהבה, ואתה מגיע למצב, שאתה לא יכול לתאר את החיים, איך שזה הי' לבד. אתה הופך להיות כמו "בלוק אחד". שאתה לא יכול לתאר לעצמך, איך הי' פעם חיים בלי הצד השני. כאילו אתה כ"גוף אחד". והרבי אומר – האיכפתיות היום יומית, העשי'ה היום יומית שאנחנו עושים אחד לשני – זה מה שבונה את האהבה, עד שאתה מגיע לגוש אחד. זה הנקודה של העשי'ה החיובית, שיש בבית, והאיכפתיות הזאת, שזה מתבטא במעשה בפועל – על ידי זה אנחנו בונים את האהבה. זה "אהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". הוא בנוי מריבוי פרטים. היומ-יומיים. מה שאנחנו עושים אחד בשביל השני. זה גורם לבלוק. זה גורם לגוש. זה ה"דבק" – עד כדי כך שאתה לא יכול לתאר, כמו שהרבי אומר לה, שאי אפשר לתאר, מה זה החיים בלעדי השני. זה בעצם פרשה של שבוע לפני שבוע – שיצחק לוקח את רבקה הביתה וכתוב – אחרי שהוא הכניס אותה הביתה – אז ויאהבה, אז הי' אהבה. כי האיכפתיות היום יומית, העשי'ה היום-יומית, שיש בבית – זה מה שנוגע. זאת אומרת, גם הדברים הקטנים, הדברים הקטנים בבית. שמה – יש מכתב של הרבי, שהרבי כותב, שמהדברים הקטנים – זה אבן הבוחן כמה הבן אדם הוא חסיד. מה"דברים הקטנים". הרבי ככה אומר "הדברים הקטנים" כאילו במרכאות. אבל הדברים הקטנים בבית, העשי'ה היום-יומית בתוך הבית, שמה יש את הרגישות היום יומית, האיכפתיות היום-יומית זה מה שצריך להיות. וזה בא לידי ביטוי בדברים הקטנים ביותר. אם זה שטיפת כלים, אם זה הורדת זבל, אם זה הכנת כוס קפה, אם זה הבוקר טוב בבוקר, את השאלה – "איך את מרגישה", "מה עבר עליך במשך היום", "מה נשמע עם הילדים", לשים כתף לעזור בדברים הקטנים… לתת לבן אדם להרגיש – שאתה איתה. והנתינה הזאת – הלוך וחזור, שנעשה בתוך הבית בין הבעל לאישה, הנתינה הקטנה הזאת, היום-יומית – זה הדבק, זה הגוש, זה מה שמדביק אחד לשני. ואך און ויי כשאין את זה. חסר את העיקר בתוך הבית.
אז יש את האהבה שזה בא מהתבוננות, החיובית, דרך המוח בא הרגש, אבל יש את האהבה שזה בא מעשי'ה, מאיכפתיות היום יומית, מהנתינה היום יומית, ככה אתה בונה גם כן את הרגש. שכשבן אדם נותן, אני קורא לזה גם כן כדור סל, אתה זורק כדור – יש REBOUND? – איזה כדורים שאתה זורק – הם בדרך כלל הREBOUNDS שאתה מקבל בחזרה. אתה זורק כדורים של נתינה, של איכפתיות, של אהבה, של רגש – אז אתה תקבל בחזרה כאלה כדורים. אם אתה זורק לבנים – אז בדרך כלל אתה תקבל בחזרה אבנים גם כן. אלא אם כן יש לך מזל, שאשתך היא מלאך אלקי, שהיא סוגפת את הלבנים, ובכל זאת היא נותנת בחזרה את השושנים. אבל בדרך כלל זה עובד שלפי מה שאתה זורק – כמים הפנים לפנים – כן לב האדם לאדם. אבל בעשי'ה, בעשי'ה! זה – בתוך הבית. זה – האלף בית בתוך הבית. ואם אנחנו רק מקבלים ולא נותנים – בסופו של דבר יש גבול כמה שאפשר לתת. צריך להיות הנתינה וצריך להיות האיכפתיות – ועל ידי זה אנחנו בונים את האהבה.
עכשו – רציתי להתחלק אתכם עוד סיפור – שהיום בא אלי היהודי – הוא מתקרב ליהדות. ואשתו מאד מאד מאד רחוקה מאיפה שהוא נמצא. מאד רחוק. זה הי' על סף גירושין – ממש. היא כבר פתחה תיק בבית משפט להתגרש, אבל הקב"ה עשה את זה שעבר עלי'ה מצב לא קל רגשית, ובעלה הי' שמה לתמוך בה בזמן המצב הלא קל שלה, וכשהיא ראתה כמה שבעלה מתמסר בהמצב הלא קל, היא ביטלה את התביעה וכו' והמשיכו. אבל היא מאד מאד רחוקה מהעניינים. אז הוא ביקש שהמאכלים של שבת שהיא תכין לפני שבת, כדי שלא תבשל בשבת. היא הלכה לקראתו. זה לא הי' לה כ"כ קל לוותר, בקיצור – העוף הכניסו לתנור חצי שעה לפני כניסת השבת. אז כיוון שהוא לא כ"כ מבין גדול בהלכה, אבל מכיוון שחצי שעה לפני כניסת השבת – אז מי יודע, אם העוף הזה הוא בסדר או לא, אז כשהיא רצתה לתת לו את הארוחה של ליל שבת, הוא אמר לה – בצורה עדינה – שהוא מעדיף לא לאכול עוף. והיא מיד הבינה מה מניע אצלו למה שלא, והי' אש בבית בגלל זה. הי' אש גדול בבית. הוא בא אלי לשאול אותי, איך אני מתייחס לזה מבחינת ההלכה. על פי תורה. כי הוא הי' בדילמה – הוא לא ידע מה לעשות. אני אמרתי לעצמי – הרי מבחינת ההלכה – אנחנו יכולים להגיד אם זה שליש בישול או חצי בישול, שליש בישול בדיעבד, אז אפי' אם זה לא….(לא הבנתי) אבל זה שליש בישולו, אז אין את הגזירה שמא יחתה, אז אנחנו צריכים לדעת, אם חצי שעה של תנור של עוף זה שליש בישולו או לא – אז אמרתי לו, שהסוגיא שאנחנו מדברים, מבחינה הלכתית – זה עניין של שליש בישולו, לגבי מאכל בן דורסאי, לגבי שמא יחתה בגחלים. ואמרתי לו – בוא נתבונן רגע מה קרה פה, מבחינת הרגישות שצריך להיות אצלך. אצלך הרי אשתך היא רחוקה מעניינים – היא כבר היתה בבית משפט, היא כבר הגיעה לתיק גירושין, בגלל שאתה "נפלת על הראש שלך", התחיל להיות דתי וכל זה – לא נורמלי. אבל מה? מכיון שאתה הראיתה איכפתיות, אתה היית בזמן הקשה, שהי' לה איזה שהוא מצב, שהיתה צריכה תמיכה רגשית, ובגלל שאתה הוא בעל – אתה נתת לה את זה, אז כשהיא הרגישה את האיכפתיות, את האהבה שיש לך, שאתה מסור אלי'ה, אז על אף שאתה קצת "לא נורמלי" עכשו, אז היא ביטלה את המחשבות שלה, ולא רק היא ביטלה מבחינת עשי'ה בפועל – גם הלב שלה נפתח, בגלל שהלב שלך – אתה נתת לה כזה רגש של אהבה ואיכפתיות, אז זה גרם לה… ואמרתי לו – בינינו – בשבילה לבשל בשבת – אין לה בכלל בעי'ה. זה לא מדבר אלי'ה בכלל. זה שהיא הלכה ודאגה לבשל לפני שבת – זה בעצם היא עשתה בשבילך, למענך, כי זה חשוב לך! לכן היא עשתה את זה. אז מה היא קיבלה בשביל מה שהיא עשתה בשבילך? שאתה בעטת! אז אתה גרמת לה לחשוב – אה – אני הולכת לקראתך… אמרתי – אם העוף לא הי' שליש מבושל, אשתך כבר היתה שליש מבושלת. לפחות את זה. זה דברים שצריכים מאד מאד להזהר. בפרט כשאנחנו מתעסקים בקירוב יהודים ליהדות, אז הרבה פעמים זה קורה, שאחד מבני הזוג מתחזק לפני השני, או לא באותו קצב. אנחנו חייבים להיות רגישים לזה גם כן, איך לנווט את הדברים, שהקצב של אחד לא יהרוס את השני. שלא יהי' מעשה בולדוזר, וכן הלאה, שיהי' רגישות יתר בדברים האלו. בסופו של דבר – הבת זוג שלך – היא לא ממש הכפיל שלך, שבדיוק כשאתה מרים יד – אז היא מרימה יד, וכשאתה מוריד יד…. לא בדיוק כך. זה עובד עם הרבה איכפתיות ורגש – מה שצריך להיות. אז אצלו זה הי' מאד מאד בולט. שהיא הלכה לקראתו, והוא – בגלל הספק שהי' לו מבחינת הלכה, שלא רצה להכשל, אז הוא נכנס לבעי'ה הלכתית הזאת, והוא לא ראה את התמונה הגדולה.
שאלה: ומה מבחינת הלכה?
תשובה: אני הייתי פוסק שהעוף הי' שליש מבושל, ואני הייתי אומר, שחצי שעה בתנור – זה מספיק, כך הייתי אומר במקרה הזה, אבל זה ודאי, שזה התמודדויות לא פשוטות לאנשים שעוברים את זה. אבל אנחנו, כאלה שהולכים לקרב יהודים, אנחנו צריכים לדעת, שהמטרה שלנו זה לא חס וחלילה להרוס בין בעל לאישה. אנחנו רוצים לבנות. אז לפעמים אנחנו צריכים להאיט את הקצב של השני – איך שהוא מתחזק, לפעמים, בגלל שהאטת הקצת הוא בסופו של דבר יעזור, שהמשפחה לא תתפרק. כמו שכתוב על נוח, שהוא הכניס גם את אשתו ובניו לתוך התיבה, לפעמים האטת הקצב של האדם, זה יגרום שכל המשפחה שלו יתכנסו לתיבה. אם אנחנו יותר מדאי נותנים לבן אדם להתקדם, בלי שהוא לוקח בחשבון את כל המשפחה שלו, זה עלול לגרום לשבירת הכלים טוטלי. אז באמת – צריכים שיקול דעת לא פשוט בשביל הדברים כאלו. צריכים להתייעץ. צריכים להיות רגיש. אבל זה בטוח, שכשאנחנו הולכים לקרב יהודים ליהדות – אנחנו חייבים לקחת בחשבון, שאנחנו לא רוצים להרוס את המשפחה, אנחנו רוצים לבנות את המשפחה. יש לפעמים – אנחנו רואים אחד – כשאנחנו מקרבים – שהוא רוצה להגיע עד לסירטוק וגרטל, וכו' וכו'. אבל אנחנו יודעים, שאם זה יקרה – עלול להיות, שהוא יישאר עם זה, אבל כל – האישה והילדים וכל מה שיש לו – הם יהיו מחוץ לתחום, מחוץ למחנה. הם יעזבו אותו. אז לפעמים אנחנו צריכים להאיט קצב, כדי שהשני יוכל גם כן להתקדם. איך שאמר יעקוב אבינו לעשו – אני הולך לאט, בגלל הצאן. אני אספיק אח"כ להגיע אליך, אבל לאט לאט. אז אותו דבר גם כן קורה בבית, אנחנו לפעמים יכולים להתלהב, אנחנו … צריכים לקחת בחשבון, מי מסביבנו, מי האישה.. ולפי זה.. כי כשם שיש מצוה, בוא נגיד, להניח תפילין ולהתפלל – אז יש גם כן מצוה של שלום בית, יש גם כן – דרכי'ה דרכי נועם וכל נתיבותי'ה שלום, יש גם כן – כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם. אנחנו צריכים לדעת, שגם זה – הוא חלק מהתפקיד שלנו, שאנחנו לקחת בחשבון, כשאנחנו מקרבים מישהו. כשאנחנו לבד מתחזקים – אנחנו צריכים גם כן לקחת בחשבון כל הנושאים האלו גם כן. זה הנקודה, שלפעמים אנחנו יכולים לפספס, כי מרוב עניינים של קדושה, אנחנו לפעמים מפספסים, שגם לשמור על התא המשפחתי, זה גם כן חלק מענייני קדושה גם כן, מה שאנחנו צריכים לעשות גם. צריכים את התמונה הגדולה ביותר. נכון שיש נסיונות. ויש מצבים לא קלים. ויש דברים שצריכים לדון לגופו של עניין – בכל מקרה ומקרה. יש מצבים לא פשוטים. אבל באופן כללי – אנחנו צריכים לדעת, שתפקידנו – זה לדאוג שכל המשפחה, שכל הנלוים על האדם, יהיו יחד אתו. והוא צריך לדעת את זה גם כן.
הי' לי את זה פעם אחד – כשאישה אחת באה אלי, שהיא התקרבה והתחזקה, מאד מאד. ובעלה – לא. עד כדי כך, שהוא לעצמו לא הי' שומר שבת בתוך הבית. בתוך הסלון – בשביל הילדים שלו – הוא הי' מקדש, ואוכל אתם סעודת שבת, אבל הוא אישית – בחדר שלו – לא הי' שומר שבת. הוא נתן לאשתו לחנך את הילדים במוסדות חרדים, הילדים למדו, הי' להם ילד אחד בישיבה קטנה שלנו, ילדה בתיכון חב"ד, והכשרות הי' מהדרין שבמהדרין, בבית, מקוה – מאן דכר שמי'ה – זה בטוח. והיא – הי' לה טענות "עד הגג" על בעלה. אני מסתכל עלי'ה ואומר לעצמי: רבונו של עולם! הבן אדם הזה בתוך ביתו ממש הצטמצם לאיזה פינה קטנה, הוא נותן לה להתפשט בכל מה שהיא רק רוצה. אבל בגלל שיש איזה שהיא פינה שהוא עדיין לא נותן לה להתפשט – הוא בכלל לא בסדר! צריכים לדעת איך להסתכל על הדברים, לקחת את הדברים בפרופורציות הנכונות. זה דוגמה מאד מאד קיצונית, היא – עד כדי כך, שהי' לה 2/3 מלא, אבל בגלל שזה לא לגמרי מלא, אז היא לא היתה מסוגלת להתסכל על הצד החיובי. היא נכנסה לדיכאון, היא היתה חולה מזה! הרבה תלוי באדם עצמו, איך הוא יסתכל. נכון, את היית רוצה, שהוא יהי' יותר ויותר, אבל אי אפשר לעשות את זה בכוח. צריכים לעשות את זה במוח. צריכים לעשות את זה באופן של מעט אור דוחה הרבה חושך. צריכים גם כן להתפלל הרבה. אפילו אם הוא לא מתקדם, אבל רואים, שהוא נותן לילדים, רואים שהוא נותן לבית – אז צריכים להעריך את זה, וצריכים להגיד דברים של עידוד בשביל זה – זה הנקודה.