בע"ה
י"ג שבט ע' – שחרור הרב יצחק שפירא – כפר חב"ד
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
ניגנו "אך צדיקים". לחיים לחיים, ברוך מתיר אסורים, שה' יתיר את כל האסורים – את כל עם ישראל.
סיפורים מהמעצר
דבר ראשון צריך לשמוע סיפורים (שר' איציק יספר):
[ר' איציק: הדבר הראשון שהיה שם שהיה מענין – זה היה הספתח של היומיים האלה – שהתחילו לדבר איתי ולשכנע אותי ולאיים. ישבו שם שלשה חוקרים, וכל אחד כמיטב חכמתו, ואני שתקתי. אז הם אמרו לי, בא נתחיל – נעשה אוירה טובה. אמרתי להם – בסדר, אני אנגן ניגון. זה היה הדבר היחיד שלא שתקתי. השתמשו בזה אחר כך, שניסיתי להתריס מולם (צלמו סרט איך אני מנגן, ואמרו שאני מתריס). שרתי "קול דודי", שאדמו"ר הזקן אומר שככה גורמים לאנשים להפתח ולחזור בתשובה. בזה זה התחיל ובזה זה נגמר, אחר כך "לא היה כח באיש". הם ניסו כמה פעמים להיות רציניים ולא הלך להם, צחקו הרבה פעמים באמצע כשניסו לדבר. היה מאד משעשע. פשוט היה זמן שקשה היה לי מרוב צחוק (הרב: ראינו בתמונה שלך). ישבתי שם יותר משלשת רבעי שעה רצוף והתגלגלתי מצחוק, יחד איתם. כמה פעמים ניגנתי את הניגון אחר כך. הם בקשו שאני אשיר גם ניגון שהם מכירים (אף שיתכן שכבר מכירים גם את זה), אז שרתי "עושה שלום במרומיו" במנגינה העממית, אז שרו ביחד. הם אמרו שאני "אחד בפה ואחד בלב", שבפה אני אומר שלום אבל לא מוכן להיות בשלום איתם. שני הניגונים האלה חזרו כמה פעמים. חוץ מזה היתה שתיקה. הדבר הזה היה ארבע-חמש שעות. אחר כך הם המשיכו דקות ספורות כמה פעמים, אבל לא מעבר לזה.
בבתי המשפט היה מאבק קשה מאד, מאבק מוחות. עמדו שם הסוללה הכי בכירה של פרקליטות המדינה ושל השב"כ, עם המון חומר חסוי והמון ריזיקות משפטיות – אמרו שטויות ממש, רק בשביל שאיכשהו ישאירו אותי. החליפו כמה פעמים פרקליטים. הם לא ידעו אפילו מה לטעון, מאד התלבטו. התלבטו אם לטעון שידעתי ולא באתי לדווח, לאחר מעשה, או להגיד שגם הייתי שותף לפני. בסוף במשפט הראשון החליטו ללכת על הקו הראשון, זאת אומרת שלא באתי להעיד, למרות שזה שטות. גם לא נחקרתי על זה בחקירה, כי זה בכלל לא עבירה על החוק. לא בקשו ממני להעיד, אלא הפוך. נפתלי אמר בבית המשפט שאתה לא יכול לומר למישהו שהפשע שלך הוא שאתה לא מעיד ומותר לך לשמור על זכות השתיקה – הוא אפילו לא יודע מה אתה רוצה. השופטים קבלו את הטענה שזה חסר פשר. אז הם החליפו את הטענות וטענו שהייתי שותף פעיל בהכנת השריפה של המסגד. זה כבר היה היום – לקח הרבה זמן – והשופט כנראה גם ניסה מאד להכניס אותי פנימה. הוא טען שכל מה שאמרו בבית המשפט זה שטויות, ואין מה לערער – השופטת ודאי צודקת.
ווארט אחד בתוך הסיפור: כשהייתי בפנים פתאום עלה לי בראש שאני מתפלל לה' שיכה אותם בסנוורים, ותוך כדי שחשבתי על הסנוורים אז חשבתי שאולי זה שהם ירצו יותר מדי וזה ישבור אותם. חשבתי שאולי זה גם קרה במלאכים, שהם רצו לדעת את האנשים והמלאכים הראו להם איזה יפי והם נכנסו בקיר במקום הפתח – שהתאוה העבירה אותם על דעת. חשבתי שאולי גם אצל אלישע זה היה ככה, שאמר – בואו תכבשו את עיר המלוכה, לכו עד הסוף, ולכן הם נפלו (הרב: יש דיון מה זה הסנוורים, רש"י והגור אריה). כך היה בפועל, שהם בקשו דברים משוגעים, והשופט רמז להם 30-40 פעם שירדו מזה, וילכו על קו אחר, והם ניסו כל הזמן לתפוס את שני הקוים יחד.
בסוף השופט ניסה ללכת לבד – ישב שלש שעות וקרא את כל החומר החסוי כדי לנסות להפליל אותי, ולא הצליח. בפרט שביום הראשון המפקד, קצין החקירות, הודה בחקירה של נפתלי שאין חשד סביר שהייתי מעורב לפני כן. נפתלי סינדל אותם. ב"ה היתה לו סיעתא דשמיא, והכי יפה החוכא שהיתה בתוך החקירות. איך הגיעו אלי? היו להם שתי טענות-ראיות. האחת שנגש אלי בחור מבין העצורים, אחרי שזה כבר התפרסם בתקשורת, ואמר לי שנשרף מסגד. זה היה בשבילם לחם. הם שקרו בבית משפט, כי לי בחקירות אמרו שהוא אמר שנשרף מסגד, ובמשפט אמרו שהוא אמר 'אני שרפתי'. טענה שניה אמרו שבתור ראש מוסד אני צריך לענות על שאלות לגבי המוסד, לומר מה דעתי על הבחורים. השופט אמר שהטענה שלהם על זה שאני לא בא להעיד היא מופרכת – אם אני נאשם יש לי זכות השתיקה, ואם אני מעיד זה כשיזמינו אותי לבית משפט. לפי מה שאני מבין, גם מהחקירות וגם ממה שאמרו לי, הם לקחו את הטוענים הכי טובים שיש להם, וגם ראו שהם טוענים טוב, אבל ב"ה. השופט רצה לטעון שבחומר החקירה יש מספיק חומר לחשד סביר שהייתי בתכנון הפעולה, אבל הוא עבר על כל החומר – יחד עם המשקל של זה שמפקד החקירות אמר שאין חשד סביר, כבר לא היה סיפק בידו להגיד דבר כזה.]
ניגנו "דידן נצח".
בריש גלי
ידוע, יש סיפור מפורסם, של ר' חיים-עוזר, מגדולי ישראל, הרב של וילנא. פעם באו אליו רבנים, ממחנה המתנגדים כמובן, והתלוננו על החסידים. ספרו שהרבי הרש"ב אמר ש-י"ט כסלו זה ראש השנה לחסידות, וזה "בל תוסיף" – יש ארבעה ראשי שנים, ומה זה שהחסידים מוסיפים? (שיעור ראשון באידיש, ללמוד איך לומר) – "ביי זיי קומט צו, ביי אונז ווערט אָן" (אצלם מתווסף והולך ואצלנו פוחת והולך). זה מה שקורה כל פעם אנחנו מוסיפים עוד חגיגה, עוד יום טוב, עוד הזדמנות לעשות הפגנה ולעשות שם שיעור, ועכשיו להתוועד. [ר' איציק: לא שמעתי כלום. אמרו לי שהרב פה, וחשבתי שזה אחד מאמצעי הלחץ. לא העליתי בדעתי שזה נכון]. אז יש הרבה דברים טובים שמתווספים. רבי חיים-עוזר היה צדיק גדול, ובכל זאת היה צריך להודות שאצלם מתווסף ואצלנו נחסר. כ"ש וק"ו לעניננו, שיד החסידים על העליונה, ובפרט שקראנו "ובני ישראל יוצאים [ממש, ממצרים] ביד רמה", שעכשיו זה סימן ההתוועדות הזו. "'ביד רמה' – בריש גלי".
ספרתי פעם שבהתחלה בהתחלה, כשהתחלנו את הפעילות, שאז משה שלאס היה המנהל – הרבה פעמים הוא נסע לרבי, ופעם אחת כשעבר ובקש ברכה לפעילות שלנו הרבי אמר (לא זוכר שהשתמש עוד בביטוי הזה) "בריש גלי". כל הזמן אני מכה על חטא שלא מקיימים את זה כמו שצריך, כמו שהרבי רצה. יש עוד כמה דברים שהרבי אמר שעוד לא מקיימים כמו שצריך. אחד הביטויים שהרבי אמר זה "בריש גלי" – לעניננו ("כי ברח העם" – ברח אותיות בריח, "הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה", עולים למעלה כדי לרדת למטה. ברח גם אותיות חרב – לחרב פיפיות יש שתי פיות, גם מן הקצה אל הקצה, הכאת הגאוה במכה כלפי מעלה והכאת התאוה במכה כלפי מטה).
שם ביט
יש ווארט מרבי נחמן, אבל אני חושב שעוד צדיקים אמרו משהו קרוב לזה, שבימות המשיח או לע"ל כל מי שיותר צעיר יהיה יותר גבוה, הצעירים יותר מהזקנים. זה אחד מהפירושים שעולם הזה הוא באמת עולם הפוך, שבתחלה חושבים שהעולם העליון הוא הפוך אבל בסוף מתברר ששם "עולם ברור ראית" ואז כאן כנראה "עולם הפוך". "זעיר" זה "צעיר" – "ורב יעבד צעיר". זה בשביל הרמז הבא: אותי עצרו יט ימים, ור' איציק בא להשלים את זה והוסיף עוד יומיים, והיות שהוא יותר צעיר שמים את ה-ב שלו לפני ה-יט שלי, ואז יוצא שם קדוש – ביט (שייך לשובבים ושייך לישיבה). תמיד היינו דורשים שאם מבטאים את זה מכוונים שזה מלה, ולא שם קדוש. בקריאה פשוטה זה בִיט, אבל לפי כוונות הרש"ש זה ניקוד אחר (אותו לא נבטא) – ביט זה קצב באנגלית. צריך את הקצב הנכון. כתוב בקבלה, וגם הרבי הזכיר, ש-קצב עולה בכל–מכל–כל (מה שכתוב על האבות, צריך לומר את זה בקצב הנכון). לכבוד השחרור של היום, אז נדרוש שחוץ מזה ש-ביט זה קצב באנגלית, זה גם לנצח באנגלית. אז זה שם קדוש של נצחון, של דידן נצח. מאיפה השם הזה יוצא? כנראה שאנחנו צריכים לכוון אותו. אם זה לנצח – זה שם מצוין בשביל מפלגה, לדוגמה. עם השם הזה מנצחים פשוט. [זה גם ביט במחשב, וגם סלק – לשון "אסתלק יקרא דקוב"ה" – יהיו עוד הזדמנויות לדרוש זאת].
זה אחד השמות שאנחנו הכי מחבבים, והיום זכינו שזה יתממש אצלנו. צריך לחזור לספר את סיפור השם הזה, "מאין באת". יש שלשה ענינים שכתובים לגבי השם הזה (וגם כתוב שהשם מתחלק ל-ב ו-יט):
הסיפור הפשוט של השם שהוא שמן באתב"ש, לפי סדר האותיות – ש-ב מ-י נ-ט, זה השם הקדוש הזה, העולה אהיה, "אך טוב לישראל", "אך צדיקים יודו לשמך" (כמו ששרנו קודם). שמן זה רזין דרזין דאורייתא. היין זה הקבלה והשמן זה החסידות. השמן זה מה שיתגלה על ידי מלך המשיח, שנקרא משיח כי משוח בשמן משחת קדש. שמן זה אנרגיה, כך כתוב גם בחסידות – "שמן למאור", כל אור, כל אנרגיה, זה מהשמן. אם כן, זה השרש – החבור לשמן, והיכולת גם להחליף אותו באתב"ש, ואז יוצא ממנו שם ביט. לכן גם בהפגנה לא אסתייע מילתא שהביאו כלי נגינה, אבל תופים היו שם. גם בשביל גאולה, כמו אצל מרים, הכלי העיקרי שצריכים זה תופים.
ענין שני, שכתוב בפסוק שיוצא מהפסוק "בזרועו יקבץ טלאים" – פסוק מהפטרת נחמו. אם קשורים לשם הזה, אז כל הדברים האלה צריכים להיות איזה מוטו, איזה מורה דרך. שעם הקצב ועם הנצחון, העיקר זה לקבץ את הטלאים. שעם הזרוע הנטויה שלנו – שהיא כאילו גבורה – זה גם בשביל לקבץ את הטלאים, שזה כל עם ישראל. צריך לקבץ את נדחי עם ישראל, והנדחים זה כל מי שהתרחק מהשרשים שלו, כל מי שלא יודע לברוח אל מקומו. גם כשלפעמים עושים איזה מעשה גבורה, שזה זרוע, תפקיד הזרוע הוא גם בשביל לקבץ טלאים (הנה, הגיעו הרבה טלאים עכשיו). זה הולך מדור לדור, אמרנו שכותב שהצעירים עולים על הזקנים – זה דור (הרב על עצמו), וזה עוד דור (ר' איציק), ויש עוד דור, וכל פעם הצעירים עולים על הזקנים. [מי שלא שמע, אמרנו שעושים כעת יחוד על פי קבלה בשם ביט – שאני הייתי יט ימים ור' איציק ב ימים, ה-ב עולה על ה-יט, עולה לראש, ומצטרף ל-יט, ואז יוצא השם הקדוש הזה]
הדבר השלישי בשם הזה, מהרמ"ז, לכוון "כי בי חשק ואפלטהו" (חלוקה של בי-ט). זה ממש פסוק של שחרור. מי שיושב באיזה מקיים את הפסוק "כי בי חשק" – הוא חושק לקב"ה – וככל שהוא "כי בי חשק" כך ה' מקיים בו "ואפלטהו". ואז "אשגבהו" – על דרך "מבית האסורים יצא למלוך" – למה? "כי ידע שמי", זה מי שעוסק בשמן של התורה, עוסק בשמותיו של הקב"ה. כמו שאבולעפיא אומר, שיש מקובלים – שעוסקים בספירות – אבל למעלה מהם יש מי שעוסק בשמות (זכה להתנגדות גם בשל כך, מהרשב"א ועוד). אומר שיש מי שלומד גמרא, למעלה מהם בעלי החקירה (כמו הרמב"ם), למעלה מהם מקובלים שעוסקים בספירות – כל זה 'לא זה', בלשון האריז"ל זה "אחרי הצמצום" – ויש יודעי השם, לא עוסקים בספירות אלא בשמות. אז אנחנו עכשיו גם יודעים את השם המיוחד הזה, ביט, ובזכות זה שעוסקים בידיעת ה' אז "כי בי חשק ואפלטהו".
עד כאן הצירוף הזה של השם הקדוש, שאפשר להמשיך לכוון אותו תמיד, עד הנצחון המוחץ המוחלט.
מתיר אסורים – מלכות דעשיה
עוד ווארט לגבי "מתיר אסורים" – כשיש מסיבה כזו צריך כמובן לפתוח ולומר "ברוך מתיר אסורים": בשמו"ע יש שלש לשונות, "סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים" ואחר כך "ומקים אמונתו לישני עפר", תחית המתים. לכן זו ברכת "מחיה המתים", ובכלל היא הברכה השניה, של יצחק אבינו, וכל מה שכתוב בה זה גבורה (הברכה הראשונה זה חסד, "מגן אברהם"), ובתוך הגבורה יש "סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים". כתוב בקבלה וחסידות ש-ג הלשונות הללו כנגד בי"ע. דברנו על זה הרבה פעמים, אך היות שיש שם "מתיר אסורים" צריך לדבר על זה שוב, ו"אין בית מדרש בלי חידוש". קודם כל, למה דווקא בברכת הגבורה מכוונים כנגד בי"ע? כל הברכה הראשונה, "אלהי אברהם וכו'", זה הכל דרגות שיורדות בעולם האצילות. כי החסד – "זכר חסדו" – בונה את כל עולם האצילות. אבל דווקא הגבורה, בוצינא דקרדוניתא (שרש הגבורה הוא גבורה דעתיק שמתלבש במו"ס דאריך), משם יש ג עלמין (בלשון הזהר הקדוש). לכן דווקא בברכת הגבורה יש הכוונה שכנגד ג עולמות. פשט – אם רוצים להגיע מטה מטה, כמו שנסביר, צריך גבורה. אם רוצים להשאר בעולם האצילות זה חסד, אבל בשביל לרדת – גבורה זה כח חדירה, התגברות החסדים גופא – בשביל לחדור למקום זר, להגיע רחוק, "יפוצו מעינותיך חוצה", צריך גבורה. לפני ה"מקים אמונתו לישני עפר" יש ג עולמות, עד לתיקון העולם הכי נמוך – "מתיר אסורים" זה תיקון בעולם העשיה. אם זה היה מסיבה של "ברוך רופא חולים" זה היה תיקון הצרי של עולם היצירה. סתם כל אחד שהיה קצת באיזה נפילה – לא מדבר על נפילות גשמיות אלא נפילות רוחניות – זה שהוא נפל במוחין, כמו שיש הרבה סיפורים של הבעל שם טוב, שגם אצל צדיקים גדולים היה בלק-אאוט של איבוד מוחין (אפילו אצל הבעל שם טוב בכבודו ובעצמו היה סיפור כזה). זה נופל, ומי שסומך ומחזיר אותו – וכל ירידה היא לצורך עליה כמובן – זה סומך נופלים. היות שזה קורה במוחין זה שייך לעולם הבריאה. אז יש "סומך נופלים" בעולם הבריאה, "רופא חולים" בעולם היצירה ו"מתיר אסורים" בעולם העשיה.
"סומך נופלים" זה פסוק – מי שאומר את זה חושב ודאי על "סומך הוי' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים" באשרי (שאומרים ג"פ ביום). את הפסוק הזה שרה אחת הבריות – בישיבה שלנו צריכים להיות בקיאים בפרק שירה – מי מתאים לשיר זאת? הנחש. קצצו לו את הרגלים, אז הוא נפל על הבטן (יש כאלה שנופלים על הראש, אבל הוא נפל על הגחון), והקב"ה בסוף סומך אותו. אם כן, זה תיקון הנחש. הנחש זה הספק, זה עמלק, אם יש לאדם איזה ספק ובלבול מח – נפילה במוחין – זה מהנחש הקדמוני, עמלק, וכשה' סומך אותו זה מחזק את המוחין. לפי פרק שירה זה תיקון הנחש – הנחש עצמו שר זאת, ולא מי שנפגע מהנחש. לא האדם שהנחש נשך אותו בעקב, אלא הנחש עצמו, שיחזירו לו את הרגלים ואז הוא יחזור להיות שרת גדול כמו שהיה מיועד להיות לפני החטא. אם יש פה איזה תיקון נחש זה נקרא המתקה, זה בעולם הבריאה. מה זה "רופא חולים"? מי שנשוך נחש הוא החולה. קודם אמרנו שגם במוחין מי שנופל הוא הנחוש, שנפגע מהספק, אבל אם מפרשים שזה הולך על הנחש בעצמו – לפי פרק שירה – אז החולה זה מי שקצת ארס נכנס בו והוא חלה, נפל למשכב וצריך לרפאת אותו. רפואת החולה זה הבדלה. מתיר אסורים זה שמוציאים מישהו מבית הסהר, "יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק" (זה הפסוק של יצחק, שיצחק אומר אותו אחרי שמו"ע, עכשיו נאמר את זה בע"ה ביתר כוונה; אמרנו שמכל הפסוקים שנוהגים לומר אחרי שמו"ע איני יודע אם יש מכוון מזה, כי יש בו כל אותיות יצחק לפי הסדר: "יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק", כפי שדרשנו ביום הולדת השנה). יש מי שנמצא בבית האסורים,וכשהו משתחרר דווקא בזה יש נצחון, כמו שראינו היום – על פי פשט מי שאסר לא רצה שיצא מבית סהר, וה' משחרר תוך כדי שהוא נותן לו מכה. אז "מתיר אסורים" תוך כדי הכנעת הקליפה ששמה אותך בבית הסהר. אם כן, הכל קשור לנחש. כתוב שמי זה המשיח? זה שיהרוג את הנחש הרע. לכן משיח בגימטריא נחש. זה בא לידי ביטוי בעיקר מטה-מטה בעולם העשיה – הכנעת הנחש תוך כדי שאתה זוכה לצאת מבית האסורים. זה שאחר כך אתה מתאושש – היית בבית האסורים ואתה קצת עייף, עוד מעט הולכים הביתה לישון, זה חלק מ"רופא חולים", התאוששות אחרי שיצאת מבית הסהר. כל אחד זקוק לזה. עכשיו עולים ממטה למעלה – ה"סומך נופלים" זה כבר המתקה אחרי הבדלה, תיקון הנחש. יש כאן הכנעה-הבדלה-המתקה ממטה למעלה.
הדבר הזה מתקשר לעוד ענין שאפשר ללמוד כאן – שיכול להיות מתאים לישיבה שלנו. קודם כל, היום הזה הוא יום חשוב – היום השני שממשיך את י' שבט. המאמר האחרון שהרבי הריי"צ הכין מחולק לארבעה מאמרים – הראשון ל-י שבט (הוא הסתלק בו, אבל הכין לכבוד סבתו, הרבנית רבקה שעל שמה בית הספר לבנות) והשני להיום. זה מאמר "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני" (מאד מתאים לנו). שם הוא מדבר על הפיכת השקר של העולם לקרש של המשכן. הקרש של המשכן זה "עצי שטים עומדים" – "שטות דקדושה". זה מתחיל את ה"דידן נצח" שממשיך להסביר במאמרים הבאים. היום הזה הוא הכנה קרובה לפורים, כי שני המאמרים הבאים של ההמשך זה פורים ו-ב ניסן (היארצייט של אביו, הרבי הרש"ב). גם כאן, מאד מתאים לנו שאנחנו "היושבת בגנים" ו"חברים מקשיבים לקולך" – חברים זה המלאכים, או כל החברים כאן. בהשגח"פ קודם למדנו נושא כזה, שבפשטני התורה יש שלש רמות של פשט – "פשוטו של מקרא" של רש"י, ופירוש הרמב"ן, ופירוש האבן-עזרא. בלי להאריך, כל פשט זה מלכות של איזה עולם, שיורדת להיות המוחין – היכל קה"ק – של העולם הבא. זה קשור ל"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" שדברנו בישיבה ביצהר. הפשש"מ של רש"י זה בעצם מלכות דבריאה שיורדת להיות היכל קה"ק דיצירה. בעולם העשיה יש את הפשט של אבן עזרא, ואחר כך הרמב"ן שבא למצע ביניהם (ותוך כדי זה לחדש משלו, אבל פותח בדבריהם). אבן עזרא זה מלכות דעשיה – הפשט הפשוט ביותר, שהופך להיות המוחין של היהודי הפשוט, וגם הגוי להבדיל. זה מה שנכנס לחב"ד של העולם הזה הגשמי לחלוטין, ואילו הרמב"ן, שהוא באמצע – וגם קובע ברכה לעצמו – הוא המלכות דיצירה שיורד להיות היכל קה"ק של עולם העשיה הרוחני, כמבוא בפרקים האחרונים של ספר התניא, בסוד השכינה ששרתה בבית המקדש. במקדש הראשון זה המלכות דבריאה שבהיכל קה"ק – חב"ד – דיצירה. לפי מה שאמרנו כעת זה פשש"מ של רש"י. בית המקדש השני זה כבר המלכות דיצירה ששורה בהיכל קה"ק של עולם העשיה הרוחני – שזה אין סוף יותר מהגילוי אצלנו – ולפי מה שהסברנו זה פשט של רמב"ן. עד כאן דברים שאמרנו קודם.
מי הכי אהב את הרמב"ן בין גדולי החסידות? הקדושת לוי. כולם מצטטים את רש"י, אבל הרבה מהכי גדולים מאד קשורים לרמב"ן, ולפי מה שזכור לי הכי חשוב ביניהם זה הקדושת לוי (גם בתניא הוא מוזכר כמ"פ – כולנו אוהבים את הרמב"ן, אבל מי שכסדר מביא אותו בפירושי התורה זה הקדושת לוי). מאד מתאים למה שאמרנו, שהרמב"ן הוא המלכות דיצירה, כי כל החסידות הכללית זה יותר עולם היצירה (מדות, חב"ד זה בריאה). בין השלשה, מי היה הרופא בפועל? הרמב"ן. אמרנו שביצירה זה "רופא חולים" – פירוש הרמב"ן זה "רופא חולים", פירוש רש"י זה "סומך נופלים". סגולה לצאת מבית הסהר – מי שצריך "מתיר אסורים" – זה ללמוד את פירוש האבן עזרא על פרשת שבוע. אמרנו קודם משהו מאד מיוחד לגבי האבן-עזרא, שמצד אחד הוא כאילו 'לא מחויב' לחז"ל, לכאורה, אבל מצד שני אין כמוהו לוחם מלחמות ה' נגד הכפירה, נגד הקראים וכל מיני מרעין בישין חיצוניים. עכשיו נבין למה. אמרנו שב"מתיר אסורים" יש את הכנעת הקליפה. לצאת מבית הסהר זה עיקר הכנעת הקליפה. ומי בין המפרשים הוא מכניע? הוא גם יורד ומדבר איתם-נגדם, זה רק האבן-עזרא. כנראה שזה גם איזה הא בהא תליא, שכדי להתמודד עם הקליפות למטה צריך גם כושר של קדושה 'לצאת מהקופסא'. לעניננו, לצאת מהקופסא שלנו – מצרים דקדושה – זה היכולת לצאת מפירושי חז"ל. לא שאיני מאמין בהם ולא מקיים את המצוות, אדרבא – האבן עזרא לוחם מלחמות קודש בעד הקבלה האמתית של חז"ל (כמו ב"ממחרת השבת" או ב"ויהי ערב ויהי בקר"). יחד עם זה, ככלל גדול בפירוש שלו הוא לא מחויב. בזה שהוא יצא החוצה, עכשיו הוא בתחום התמודדות ומלחמה עם הקליפות. הוא סמוך לקליפות, נלחם נגדן ומנצח אותן. זה היה לכבוד רבינו האבן-עזרא. אם יש מישהו ששואף לחבר תורה ומדע – זה הוא. גם הרמב"ן בדרכו, אבל הוא יותר – הרמב"ן לא מאמין בכוכבים והוא כן, כלומר שהוא יורד יותר נמוך בחיבורים שלו בין תורה לבין מה שקורה בחוץ. גם במתמטיקה יש לו ספרים מיוחדים מאד. יש לו "ספר האחד" – שכל הספר זה רק לחקור מבחינה מתמטית את תשעת המספרים מאחד עד תשע – משהו מדהים ויפהפה. פרוייקט של מתמטיקה רק לתרגם ולפרש את ספר האחד שלו. אם כן, לכבודו נאמר שחייבים להתעמק בפירוש שלו בישיבה וזה סגולה לשחרור. גם לחבר שלך אפשר לעזור בכך שתלמד את פירוש האבן עזרא. תנסו – "בחנוני נא בזאת" (אפשר אב"ע הקצר או חייבים את הארוך? שניהם. זו בעיה רק בחומש שמות. "דרך ארוכה וקצרה").
[השלמה: לפי זה צריך להיות גם פירוש רביעי, של משיח או משהו כזה, בשביל "ומקים אמונתו לישני עפר". שמות המפרשים – שלמה משה אברהם = 968 = כב ברבוע כפול (כב אותיות התורה). רשי רמבן ראבע = 1075 = ישראל במילוי וכו'. מלכות דבריאה דבריאה מלכות דעשיה = ג"פ לעשות (שפירושו לתקן, תיקון העולמות התחתונים), אל פעמים הוי'.]
אלה שני הווארטים הראשונים. ברוך מתיר אסורים, שנזכה לגאולה השלמה. שכל השמחה והתוספת – אצלנו מתווסף – גם שה' יעזור לנו לנצל את תוספת הכח. לחיים לחיים.
ניגנו הניגון של ר"ח כסלו, "פדה בשלום".
עוד הצעה למכון התורני שעל ידי ישיבת עוד יוסף חי – לכתוב ביאור על פירוש האבן עזרא. הפירוש הכי טוב שראיתי על האב"ע זה "מחוקקי יהודה". יש אחד הפירושים שמביא את כל הראשונים בסוגיות, על הדברים היותר פילוסופיים שמה.
חזרה על תיקון המדינה
עיקר מה שצריך לקחת מהיום זה כח להמשיך ביתר שאת וביתר עז, כמו שאמרנו קודם. בהתוועדות שלא שמעת (מול בית המעצר), הווארט היה שכתוב ב"היום יום" שאצל כל אחד מהרביים היו מאמרים מיוחדים – אחד או שנים – שהיו חוזרים עליהם כל כמה שנים בשביל לטהר את האויר. אצלנו זה לא כל כמה שנים, אלא פעם ביובל או יותר מזה, אבל בכל אופן ככה יצא – שמה שהכי מתאים לדבר שם זה לעשות 'חזרה' על המצע המדיני שלנו. שיעור שהיה בבניני האומה לפני כך וכך שנים, ואחר כך יצא לאור בספר תיקון המדינה (גם היה קודם, בחוברות מלכות ישראל, אבל החזרה אז היתה רק כדי להוציא לאור – כאן היה ממש 'חזרה' לשמה). זה הזמן שצריכים לגבש יותר את המצע שלנו. זה שישבת יומיים – "יחינו מיומים" – זה בשביל שנוכל עכשיו יותר רציני על המצע. אחד מרמזי תשע זה מחשבה–מעשה (בלי לדבר) – חושבים ועושים. בתפלין של ר"ת הדבור בא אחרי המעשה – יההו – אז בהתחלה אין דבור. דווקא תפלין של ר"ת, שזה מוחין דאבא, הסוד של הבאת הגאולה – שם זה ישר ממחשבה למעשה, בלי דבור. אם צריך לדבר, הדבור בא בסוף. אם כן, צריך כל פעם לרענן את המצע, ולהתחזק גם במה שלא חזרנו שם – ג המדרגות של הכתר, חיזוק האמונה וכו'.
החכמה זה שהתורה הסמכות העליונה, בינה שאנחנו מאמינים בשלמות (שלש השלמויות), דעת זה שאנחנו עם הנבחר (ציינתי שמי שיושב בפנים זו הנקודה העיקרית שלו), עם כל מה שמשתמע מזה. זה נקרא לתקן את המוחין. זה מתאים ל"סומך נופלים" – אם מישהו נפל מאחד העקרונות האלה, צריך לסמוך אותו. קודם כל בכך שהסמכות העליונה היא אך ורק התורה, דבר שני שלא מוותרים על אף שעל – לא בארץ, לא בעם ולא בתורה – וכל מה שמשתמע מזה שאנחנו העם הנבחר ("אם אין דעת הבדלה מנין" – "המבדיל בין קדש לחול, בין אור לחשך, בין ישראל לעמים וכו'", ולפי מה שנתבאר ב-כד טבת "בין ישראל לעמים" זה לעשות הבדלה על קפה שחור, אבל אמרנו שזה גם סתם לשתות קפה שחור, ולשתות תה חם זה "בין יום השביעי לששת ימי המעשה" – קחהו משם).
אחרי שסומכים את הנופלים, שהראש הוא חזק (צריך ראש ברזל), אז הפעולות בשטח: פעולה ראשונה – לספח את כל השטחים. זו הזרוע של הטוב לעם ישראל, שכולל גם את נתינת הנחלה בארץ לכל אחד, ונתינת עבודה. אחר כך חיסול מחבלים בגבורה. אחר כך בתפארת זה תיקון המשפט – לא הדגשנו שלשום שמתחילים מחשן משפט, בין אדם לחברו, ולא מתחילים מכפיה על שמירת שבת, לא מתחילים לסקול אנשים (בשביל לסלק את בית המשפט העליון מתאים לזרוק נעלים, אבל לא סקלו שם באבנים על חילול שבת…). אחר כך נצח והוד זה עידוד עליה ועידוד ירידה. יסוד זה יוסף, זה תיקון החנוך (והתקשורת) – חינוך כולל את היחוד של התורה והמדע באוניברסיטה וכו'. אחר כך מלכות זה כל הפעולות שמשיח צריך לעשות, זה כבר התגלות. עד כאן גם צריך איזה מנהיג-בדרך, אבל ההתגלות האמתית מתחילה רק אחרי הכל – ככה תארנו את זה. אז "יכוף וכו' וילחם מלחמות ה' וינצח וכו'" – זה כבר מסביב לארץ, אחרי שהוצאנו את האויבים מהארץ – ואחר כך יבנה מקדש במקומו יקבץ נדחי ישראל (אם כי אמרנו שכל הפעולות שלנו מההתחלה זה בכונוה של "בזרועו יקבץ טלאים"). בסוף יקוים על ידי מלך המשיח, בהשראה אלקית עליונה, "כי אז אהפך אל עמים וגו'". צריך לרענן את זה כדי לחבר את זה.
מעיבור ללידה – מהשתלשלות להתלבשות – להלביש את המלך
כעת נאמר משהו לעניננו, שנוגע לנו: כל דבר מתפתח בעיבור-יניקה-מוחין. כל דבר מתפתח בעיבור, אחר כך הוא נולד – זה יציאת מצרים, יציאה מבית הסהר. מי שנכנס לבית הסהר, גם שקודם היה גדול וחי וקים, קוראים לזה עיבור שני. ככל שמתקדמים למשיח הזמן שהעיבור לוקח מתקצר והולך. אצל אדה"ז זה היה נג ימים, אחר כך יט ימים, ו-ב ימים. בסוף העיבור יהיה תשע שעות (חקירה אחת גדולה), תשע דקות והלאה. בכל אופן, המצב הזה נקרא עיבור, ואחר כך יש לידה. יש ב"ה חברים מקשיבים, אז מה שר' איציק חווה זה בשביל כולנו – כולם משתתפים בחויה. מה שזה אומר, שבזמן המתח שהוא יושב בפנים זה בחינת עיבור – כנראה שעיבור זה מצב מתוח. ככה באמת חז"ל אומרים, שעיבור זה לשון עברה – זה רוגז, בגלל המתח מה יוולד, מתי זה יוולד, האם צריך שמירת הריון. כל אחד שמשתתף בסיפור המתח של המאסר גם נמצא בעיבור, הוא חלק מהעיבור. אחר כך כשנושמים לרווחה, ב"ה שיצא, זה נקרא לידה. אז צריך לחשוב – בשביל מה היה עוד עיבור ועוד לידה? צריך לדבר על זה.
פעם למדנו שעיבור ולידה זה כמו השתלשלות והתלבשות. מוחין זה כמו השראה שאחרי התלבשות. עכשיו נאמר משהו מאד יסודי, שיעור בסיסי בקבלה וחסידות: מה זה השתלשלות? עילה ועלול. המשל הוא שהעלול היה בתוך העילה, ממש כמו עובר ברחם האם, ואחר כך הוא יוצא – אחר כך יש השתלשלות. את מה שהוא יוצא לא מתארים כיניקה, שלאחר שיוצר מתחיל לינוק – שזה שלב מתקדם של התבגרות – אלא אדרבה, הוא רק יצא ואחד משתלשל מהשני, גם בתוכו יש משהו בעיבור, איזה עלול בתוך העילה (גם לשון עולל-ילד). ככה זה משתלשל והולך. האריז"ל אומר שהשתלשלות העולמות זה קבלת הרמ"ק, ואומר יותר חזק מזה – שזה בחינת תהו יחסית לקבלה שלי, קבלת ההתלבשות, שהיא בחינת תיקון. השתלשלות זה עיבור מתמשך, עיבור בשלבים – עיבורים, שגם כאשר נולדים זה לא באמת גדל, אלא ממשיך להתעבר ולהוולד. אפשר לדמות את זה למשהו מתחום הביולוגיה (שאמרנו פעם שזה התחום הכי פורה בחיבור תורה ומדע). בסוגים הרבה יותר תחתונים בסולם הנבראים יש תופעות כמו תולעת שנעשית פרפר שבכלל לא מוצאים אצל בני אדם – מה זה? אנחנו אומרים שכל הדברים האלה סודות שנמצאים בעולמות העליונים. אז יש גם תופעות שאחד מוליד אחד, ואין התבגרות יותר מדי. לא שמי שנולד גדל והופך ממהות עוברית (כפי שנסביר) למהות יונקת, או כל שכן מהות של מוחין. כל זה הקדמה. זה דבר שפעם הסברנו באריכות, כשלמדנו את סוד ה'.
אמרנו שעובריות זה תלמידים שיושבים כאן בחדר, ואחרי השיעור יוצאים באיזה אורות, באיזה התרשמות, וממשיכים את החיים. יכול להיות שכל יום יש שיעור, אבל הווארט היה שלהתרשם – לטובה – זה השתלשלות. מישהו מתרשם, ואחר כך גם יכול להרשים מישהו אחר. מריבוי התרשמות – אני פונה לכמה אנשים, שאיני רואה עכשיו – לא קורה שום דבר. זה המוסר השכל שלנו. זה המשבר, זו הבעיה, כי אין בזה התלבשות עדיין- אין בזה שום תיקון. אם כל הזמן אני כאילו מתרשם, וכל הזיהוי שלי עם הענין הוא התרשמות, לא יצא מזה כלום. רוצים מהפכה, "קער א וועלט היינט", ובשביל זה לא מספיקה התרשמות. אמרנו שמי שבמצב עוברי מלא עברה ומתח – יש בזה גם כעסים. הוא לא יודע מה רוצים ממנו, לא יודע מה התכנית, הגם שהוא מתרשם. הוא לא בנוי עדיין בשביל זה. אחרי שיוצאים מבית סהר זה הזמן הכי מסוגל לגדול, להוולד, ולגדול מעובריות ליניקה – התלבשות. התלבשות זה כמו שכתוב בזהר, ש"כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא", ובלי זה כלום לא מתתקן. תיקון זה שמלבישים. מה זה שמלבישים מישהו? להיות כל כך קשור ומזוהה עם הענין (חדש שבט זה התקשרות) עד שאתה מלביש אותו. אם אתה משתלשל ממנו אז, עוד פעם, היה שיעור והתרשמת טוב וזהו – מזה אי אפשר לעשות לא מפלגה ולא כלום, זה רק כשלון אחד גדול, כי זה עולם התהו. בשביל להתחיל לעבוד ברצינות, להתחיל לעשות משהו בחיים, צריך התלבשות. הזמן הכי טוב להחליט לגדול מהשתלשלות להתלבשות זה כשיוצאים מהכלא (כעת אני לא מדבר על ר' איציק בכלל, הוא היכי תימצי – הוא רק סיבה). מי שזוכר את הסיפור של רבי נחמן של הבעל תפלה, זו דוגמה קלאסית. אחרי שהרוח פזרה את כולם הם היו רחוקים, המלך יושב באיזה שדה ערום עם כתר על הראש ולא שוה כלום. מי שמתחיל לבנות, להלביש, לשמש את המלך – להיות לבוש זה הכלי המבצע, לתת לזה שבתוך ביטוי והבעה. שאתה הלבוש שלו, אתה מייצג אותו נכון באמת. כמובן שכל הענין הזה, ההבדל בין השתלשלות-עובריות להתלבשות – יניקה או מוחין – זה בדיוק ההבדל בין רב ותלמיד לפני החסידות (ואחרי החסידות, אצל מי שאינו חסיד), שכל ההשתלשלות מדור לדור, מרב לתלמיד, כמה שהם גאונים גדולים מאד, בעצם לא יכול לצאת מזה אף פעם מלכות ישראל, מהישיבה המקורית של גאון מוסר לגאון. אין בכלל בראש שהגאון המקבל, התלמיד המקבל, ילביש את הרב – זה נקרא לבוש מלכות (לא מדברים על הדורות הראשונים – לא היו מתנגדים – אך גם שם לא היה בדיוק בשלמות, לא היו מתנגדים, אך שאלה אם היו חסידים בשלמות). התיקון וגם היכולת לשנות את המציאות – זה ההבדל בין קבלת הרמ"ק, שזה השתלשלות-התרשמות (רשימו), להתלבשות של קבלת האריז"ל. מי ששם בונה את כל השרים ומחזיר אותם למלך זה בעל התפלה, האחרון, המלכות של המלך. נאמר באותיות של קבלה: כל הענין של "כד אתתקן רישא דעמא" זה ז תקוני גלגלתא, ולמעלה מזה ג"ר דעתיק זה "בריש גלי". אחרי מה שנשאר גלוי, הלבוש הראשון זה ז תקוני גלגלתא, והאריז"ל אומר שזה ההבדל בין תהו לתיקון – בתהו עתיק זה ה ראשונות של הכתר ואריך ה תחתונות, ואין התלבשות בכלל. כל עולם התיקון מתחיל מהתלבשות ז"ת דעתיק בגלגלתא דאריך.
נאמר בקיצור לגבי מבצעים:
התיקון הראשון זה הגלגלתא – זה צות של אנשים שדואגים שיהיה כסף. זה נקרא "ארבע מאות שקל כסף עובר לסחר" – ת עלמין דכיסופין, זה סוד הגלגלתא בקבלה. זה הלבוש הראשון, צות המגייסים.
התיקון השני זה מו"ס, "טלא דבדולחא". יכול להיות שזה המכון התורני, אבל בעיקר זה התורה – להוציא את התורה. ללבן את התורה ולהוציא אותה לאור.
התיקון השלישי לפי הסדר זה הקרומא – נשאיר להמשך. גט קער פח – גלגלתא (התלבשות חסד דעתיק), טלא דבדולחא (התלבשות גבורה דעתיק), קרומא (התלבשות תפארת דעתיק), עמר נקא (כולל את האודנין, בהם מתלבשים ב פרקין עילאין של נו"ה), רעוא דרעוין (בו מתלבש היסוד), פקיחא (העינים, בהן מתלבשים ב פרקין תתאין של נו"ה), חוטמא (בו מתלבשת מלכות דעתיק). צריך להתבונן שכל אחד מהם זה צות אנשים שמקדמים את הבחירות, את "בזרועו יקבץ טלאים", וצריך לדעת לאיזה תיקון אתה שייך. יש כמה דברים שזה ברור איזה סוג תיקון זה למתלבש, כמו גלגלתא וטלא דבדולחא. רעוא דרעוין גם די ברור, כי כתוב בזהר שזה נקרא השליח (התלבשות היסוד במצחא). אלה שיוצאים לשליחות בארץ ובעולם להפיץ את הרעיון – זה שייך ל"רעוא דרעוין".
מי שעוסק עם התקשורת שייך לעמר נקא, שכולל את האודנין – הוא דואג להשמיע את המסרים הנכונים, שהמסרים שהוא משדר יגיעו לאזני כל העם. המסרים האלה זה בעצם רק שערות לבנות – הרהורים מלובנים ווארטים מדויקים של המלך. להביא את זה לכלל אזנים, שישמעו את זה, זה נקרא "עמר נקא" – צמר נקי. גם מוזיקה, כל מי ששייך למחלקת הנגינה, גם שייך לתיקון עמר נקא.
בתורה ב' בלקו"מ מדבר על החוטמא, אומר שזה כח התפלה – עיקר הכח של המשיח, כלי הזין שלו. אבל כעת מסבירים שבעצם זה צות ש'מלביש'. מי שאחראי על כל בתי הכנסת בארץ, ובכלל מה שקוראים "משרד הדתות" – מי שאחראי על הדת.
פקיחא זה השגחה פרטית. אנחנו יודעים שהצלחה של כל תנועה או מפלגה זה בזכות העזרה לזולת בפועל ממש, להתמסר לעזרה לצבור (כמו שלא מזמן היתה הצעה לעזור בעמנואל עם חינוך, שלא יצא מזה שום דבר, אלא רק תובנות). פקוח על הטבה לעם ישראל בנושאים אקטואליים, זה נקרא "פקיחא". זה לא שליחות לאיזה מקום, אלא אנשים שהם ה"פקיחא" של המפלגה.
מה שנשאר בסוף זה ה"קרומא דאוירא". מה שממש פנימי לגמרי בתוך הגלגלתא זה רק המו"ס והקרומא דאוירא (שמעל המוחא סתימאה). הרבי הרש"ב מסביר שתפקיד הקרומא דאוירא זה לווסת את ההשכלות של כח המשכיל ולירות אותם מכח המשכיל בעל-מודע לחכמה שבמודע. אפשר לומר שהקרומא דאוירא זה הצות שמקבל החלטות מדיניות, וגם חינוכיות. עוד פעם, יש מוחין של המו"ס בעצמו – זה תורה. אבל מי שמווסת ומי שמקבל את ההחלטות – הצוות הכי פנימי – של המדיניות של הכל, זה הקרומא דאוירא. הקרומא דאוירא קשור גם לשערות שיוצאות דרך עצם הגלגלתא וצריכות להגיע לאזנים של הצבור, וגם החלטות על סדר הוצאת הספרים לאור, ואיך להוציא את הספרים לאור. עוד פעם, הצות המדיני הפנימי זה הקרומא דאוירא.
זה חומר למחשבה, רק שהמחשבה תתחבר למעשה. העיקר זה לגדול מ'התרשמנו מהשיעור' – שוב, זה שהתרשמנו מהשיעור לא שוה שום דבר תכל'ס, זה השתלשלות, עולם התהו – וההיכי תימצי של לצאת מבית הסהר זה לצאת מהמצב של עובר, שעכשיו מתחילים להיות יונק. אחר כך יש גדלות מוחין, זה עוד שלב – מקבלים השראה עליונה. זה הבעל שם טוב, אחרי האריז"ל, אבל כעת מדברים על האריז"ל – הלבשה. זה מסירות נפש, בטול האני. כל זיהוי והתקשרות זה בטול האני לטובת הענין. צריך להלביש.
עד כאן, לחיים לחיים.
ניגנו "וכל קרני רשעים", "ה' מתיר אסורים".
[ר' איציק: נפתלי מאד בקש ביום הראשון שאגיב משהו. אז עשו פלייר על "מרי אזרחי בלתי אלים" וחלקו בבית המשפט. הרב: הגלגלת צריכה להביא כסף לעשות הרבה פלאיירים, מודעות וכו' (דברו על גילוי הדעת).]
ניגנו עוד ניגון.
(מחכים שיגיע הצ'ולנט… האם יצא מהפקק? זה "ברוך מתיר אסורים". אמרנו שהצ'ולנט שייך לתיקון החוטמא. היות שזה התיקון האחרון לכן מחכים לו). בחוטמא יש גם חרון אף. בעצם רוב הצות כאן שייכים לחוטמא, אנשי חוטמא. אלה שמעלים אף וכו' – כל הפעולות המקודשות זה יקד-אש, זה "באפי". הכל נקרא על שם הגלגלתא – ז תקוני גלגלתא – הכל תלוי בכסף, כדי לקדם את כל הענינים. כל הצוותות בנויים על הגלגלתא. כתוב שעצם הגלגלתא מגיעה עד לחך העליון (לכן "פומא קדישא" זה כבר חלק מהזקן, ולא מהגלגלת), לכן כל ה-ז תקוני גלגלתא כלולים בזה. כתוב "הכרת פניהם ענתה בם" – זה האף, ש"לא כל אפין שוין". לכן התדמית שלנו זה לפי חרון האף שלנו. צריך לשים לב שאנשי החוטמא קובעים את התדמית שלנו. יש הרבה פעמים שעושים ניתוח פלסטי לאף. "אף עשיתיו" – צריך לתקן את האף. האבן עזרא, הגבור שלנו הערב, כותב ש"ארך אפים" זה שיש לו אף ארוך, כדי לקרר את הכעס. זה טבע יהודי, שיש לו אף ארוך. זה פירוש האב"ע על יג מדות הרחמים.
יש המון פסוקים, אבל אמרנו שפסוק מדגם של שלש הרמות של הפשט זה "ושמה קטורה". רש"י מביא – בלי לומר שזה חז"ל – ש"זו הגר", ומביא שתי דרשות חז"ל למה היא נקראת קטורה. האבן עזרא פותח שברור שזו לא הגר, והראיה מכך שבהמשך כתוב על "הפלגשים" (אם כי רש"י חוסר שחסר-כתיב, רק אחת, אבל אצלנו זה לא חסר). הרמב"ן ממצע בין שניהם, מביא את שניהם. בכל אופן, אמרנו שבעצם יש רק שלש רמות, וכל השאר צריך לשייך לשם. הרשב"ם, הנכד של רש"י, הוא כמו האבן-עזרא יותר. לזכות הרשב"ם יאמר שהוא כתב פירוש שלם על "אהיה אשר אהיה" באתב"ש. (אמרו שהרשב"א האריך ימים, ואולי פירושו לב"ב זה מתקופה אחרת מהפירוש על התורה) השאלה מה בזקנותו ומה בצעירותו (כמו המחלוקת לגבי שה"ש). לפי הגמרא שלמדנו בישיבה, שרב כהנא אומר שעד גיל 18 לא ידע ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו", כנראה פירוש הפשט בגיל יותר מאוחר. הרבי בחר ברש"י ופלפל בו, כי זה חב"ד – עולם הבריאה. כל הרביים למדו כל שנה חומש-רש"י עם עוד פירוש (לפי מחזור של ארבעה: רמב"ן, אבן עזרא, אוה"ח הק', פנים יפות; ספר החסידות היחיד מחוץ לחב"ד שהרביים למדו בקביעות).
האמונה של רדל"א שורה על הגלגלתא – זה מה שהאמונה משרש ממון. בשביל לעשות כסף צריך להיות חזק כמו גלגלת, ויש עוד כמה תכונות של גלגלת. גם אלה שהיו שייכים למו"ס, כמו ר"ה מפאריטש, עסקו גם בגלגלתא – הוא היה שד"ר. כל הענין שלו היה לזרוע רוחניות ולקבץ גשמיות.
בעצם רצינו את הקטע הזה לפתוח עם סיפור מהרבי (שייך להמשך של י' שבט), שבחדשים הראשונים אחרי הסתלקות הרבי הקודם – שהרבי עוד לא היה רבי, אך בכל אופן ניהל את הענינים – לא היה כסף להחזיק את הישיבה. אז הרבי פנה לכמה עסקנים ואמר שתחליטו – או שאני מתפטר מהענין שלי (הוצאה לאור ולומר תורה) ועוסק בגיוס כספים, או שאתם תעשו את זה. או אני או אתם. רק זה שכנע אותם. הרבי לא אמר את זה לגבי שום צות או מבצע או אחר, רק הענין של הכסף יותר חשוב. אם אין מישהו לעשות כסף אי אפשר לעשות כלום, ואז דיעבד אני צריך להפוך למגייס כספים. רואים כמה שזה עצמי. בעז, לחיים, שיהיה הרבה כסף (שני אנשי הכסף יושבים אחד מול השני – בעז יעקובי מול בני גל).
לפני כמה ימים דברנו על להקים השגחה מיוחדת שלנו – שכוללת גם כשרות (גם צ'ולנט), גם עבודה עברית וגם שבת. לתת הכשר שלנו לכל מסעדה או בית חרושת, שגם כשר למהדרין, גם שומר שבת וגם עבודה עברית. זה שייך לפקיחא. אמרנו להתחיל מאיזו מסעדה בראשון לציון, כנראה שעוד לא עשו את זה. [הצ'ולנט הגיע – סוף טוב הכל טוב]
ניגנו "דידן נצח". ר' איציק ניגן להם "קול דודי" – צריך לנגן "קול דודי". ניגנו "קול דודי", "אבינו מלכנו".
לא הסברנו מה הפשט של הקשר בין גיוס כספים לגלגלתא – "בקע לגלגלת", מחצית השקל. מי שרוצה להלביש, להיות הגלגלת, זה מפתח לעניני גיוס. יש שתי שיטות, גם היום בחינוך, וכמעט בכל דבר היום. שיטה אחת – שיטה אנכית, ושיטה שניה – שיטה מאוזנת (אופקית). [מי ששייך לגלגלת יש ענין לדפוק את הראש בקיר, זה מחזק את הגלגלת]. לגבי גיוס, השיטה האנכית זה ללכת מהגבוה אל הנמוך – ללכת על תרומות גדולות, על גבירים גדולים, ופחות להתעסק עם "עמך". שתי השיטות זה כמו איכות ביחס לכמות. "בקע לגלגלת" זו שיטה רחבית-אפקית, כי כל אחד צריך לתת את מחצית השקל – הוראת קבע. ללכת על הרבה-הרבה הוראות קבע, זה נקרא שיטה רחבית. אותו הדבר אפילו בחינוך. היום באינטרנט השיטה היא לא ללכת על איכויות אלא על כמות. זה הראש שהרבי אמר בתחלת הנשיאות – "כמות מאכט איכות". לכן זה קשור למה שאמרנו לחבר'ה שצריכים להוולד, לצאת מההתרשמות לעולם ההלבשה, שהעיקר זה להגיע לכמה שיותר – זו השיטה של הרבי. זה מתחיל מהגלגלת, שזה "בקע לגלגלת", שכל אחד נותן מחצית השקל. זה לא אומר שלא צריכים לעבוד גם על גבירים. בדרך כלל הגבירים שעובדים איתם מגיעים בסוף למטה, להוראת שקל של מאה ₪ לחדש… (יש לנו כמה דוגמאות כאלה). מי שעשה את זה זה רבי משה מקוברין, שאמר שאצלי כל החסידים יהיו עניים – לא מוצאים חן בעיני החסידים הגבירים. אדמו"ר הזקן רצה שנפוליאון יפסיד אף על פי שיהיו עניים, אבל לא שדווקא יהיו עניים. רוב הצדיקים רצו שכולם יהיו עשירים, במיוחד הרבי, אבל רק בשביל להבין את האיזון שבדבר – היו צדיקים שרצו שייענו. ברגע שמישהו נעשה גביר נעשה נפוח, לא מכיר את מקומו בכלל, ואז צריך להוכיח. אפשר לומר שזה כמו שכתוב על מי שטען שאם הוא חוזר חסידות הוא מקבל מזה גאוה, אז אמרו לו – תהפוך להיות בצל אבל תמשיך לחזור חסידות. יש מי שאומר שאיני רוצה להיות גביר כי זה גאוה, אז גם צריך לומר אותו דבר – אנחנו נטפל בגאוה שלך, ניתן לך מלקות, אבל צריך כסף. כתוב שהגלגלת – סוד הגלגלת – זה "אין טעם לרצון", שזה מקור הרצון (מו"ס זה "טעם כמוס לרצון"). אין טעם לרצון שצריך להיות כסף – זה בלי טעם.
לחיים לחיים.
לפני שבוע היה ההילולא רבא של הבבא סאלי. רוב האנשים לא היו שם. שרנו לפי ניגון חב"די עתיק – שאפשר לקרוא את הסיפור שלו בהתוועדות – פיוט של הבבא-סאלי. היות שאחד המבצעים שדברנו עליהם עכשיו – שקשור להגעה להמונים – זה הגעה לעדות המזרח (זה יסוד היסודות אם רוצים לעשות כאן מהפכה, זה השמן – אמרנו ש-שמן באתב"ש זה השם הקדוש שלנו). לכן צריך הרבה נרות שמדליקים בנתיבות.
מי שרוצה לברך ברכה אחרונה באריכות – יכול תוך כדי הפיוט. אחר כך נרד לערבית.
[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד. וידאו מתחיל מ"מתיר אסורים"