preload
בס"ד
אוקטובר 18

נתבונן כעת במדרגה הראשונה, זו שכנגד הנפש וכחות המעשה. כשמישהו רואה סנה בוער באש ואיננו אוכל הוא נמשך לראות את הפלא הזה – ״אסרה נא ואראה את המראה הגדיל הזה מדוע לא יבער הסנה״יט. אבל כשמתקרב, ושומע את קול ה׳, הוא בעצם שומע שתוך כדי הנס ה׳ קורא לו: משה משה בא ותציל, הכל כאן בוער. אכן יש נס, עם ישראל מתקיים לנצח בתנאים בלתי אפשריים, אבל אתה אל תתפעל מן הנם (= סנה), ואל תסמוך עליו, אלא ראה כביכול שעוד מעט קט הסנה יישרף, וחגור מותניך להציל מן הבערה.

זו גישה שמתייחסת ב׳רצינות׳ לעולם הזה ולסכנות שבו, ואינה מבטלת אותו כלאחר יד מתוך הנחה ש׳הכל נסים׳. עולם העשיה אינו עולם של מה בכך. יתרה מזאת, בעולם העשיה ה׳ אכן אינו ׳סומך על עצמו׳ ומצפה לעזרה מאתנו, ואפשר לעזור לו. כאן אין אומרים כי אנו בחינת ״מסייע שאץ בו ממש״כ.

אין כאן המקום להיכנס לדיונים עיוניים עמוקים כיצד לכל זה יש מקום, אבל פשיטא שה׳ בחר לברוא את התחתונים, ואותם איווה למושב לו, וממילא לא יתכן שתיקונם יבוא רק על ידי התעלמות מממשותם בתחתונים. ה׳ רוצה שלא נזלזל באיום המתרגש ובא על כל הקדוש והיקר, אלא שנחוש עד כמה כחו של העולם הזה הוא ממשי, וכי הדרך להדוף אותו היא להתייחס לכח העשייה שלנו ברצינות, להאמין כי אץ הדבר תלוי אלא בנו. גישה כזאת משנה בדרך כלל את הפעילות מן הקצה אל הקצה, ולא רק העוצמה משתנה, אלא גם סדרי העדיפות מתחלפים וכוי.

כשפועלים מלמטה מתוך תחושת קריטיות נוצרת הזדהות של התחתון כפי שהוא – עם כל העצמאות ותחושת היכולת שלו עם מאוייו של ה׳. בעצם יוצא כי עצמות ה׳ ׳הצליחה׳ לחדור עד לתוך העולם הזה ממש, לעולם בו הישות ה׳זולתית׳(ביחס אל ה׳) חשה את חופשה, את כחה ומעמדה בפני עצמה, שהרי ממשות זו עצמה נענתה לה(וידוע כי ר׳ פנחס מקוריץ אמר שגם כפירה נצרכת בעבודת ה׳, וכשבא עני ומבקש עזרה אסור לומר לו כי ישים מבטחו בה׳, אלא יש לחוש שאץ הדבר תלוי אלא בי, ודוק).

אנחנו כעת לאחר ג׳ תמוז. לדעתנו המשבר הזה מלמד שצריך לחזור לפעולות משיח במדרגה אחרת ובאופן אחר. לא די לומר שג׳ תמוז זו ירידה צורך עליה, צריך להתבונן מה באמת נקראת עליה, והאומר כי הכוונה שאת מה שעשינו לפני ג׳ תמוז נעשה כעת בתוספת מרובה, אומר אמירה תפלה. יש לומר כי ירידה צורך עליה היינו שהרבי מפנה את נוכחותו החזקה כדי לנער את המשיחיות שבנולח.

יחסית, כל מה שנעשה על פי הוראות ישירות של הרבי, מבלי התעוררות פנימית ועצמית לדבר, זוהי אתכפיא (במובן של כפיה מבחוץ), עבודה שלא מכח עצמו. כך טען הרבי בכ״ח בניסן תנש״אלט, כשאמר שצועקים ״עד מתי״ לא בפנימיות, אלא משום שהרבי הורה לצעוק0 [מסופר על אדמו״ר האמצעי בצעירותו, שראה חסיד של הרה״צ ר׳ חיים מאמדור (שהיה אף הוא - כמו אדמו״ר הזקן - מתלמידי הרב המגיד ממעזריטש) מתפלל בהתלהבות והשתפכות הנפש, ובא בטענה אל אביו: לשם מה כל דרך ההתבוננות שהורית לנו, הנה אפשר להתפלל בחיות גדולה גם בלי כל ההכנות המכוונות את המוח לפתוח את הלב ולגרור אותו בעקבותיו. ענה לו אדמו״ר הזקן (בניגון, כדרכו): ״לא הוא מתפלל, ר׳ חיים מאמדור מתפלל״. כלומר, אני נתתי לכם דרך להתפלל בכחות עצמכם].

הנה טוענים שאין יודעים מה לעשות כעת, על מה לשים את הדגש, ועל מה למקד את התנופה, וממילא הידים רפות מלעשות דבר, ובאים למסקנה כי – ״שב ואל תעשה עדיף״. אבל זו אינה טענה משיחית, אדרבא, מי שרוח משיחית מתנוססת בקרבו מכריע בספקות, ומכריע ש״קום ועשה״ עדיף. הרבי פינה את הזירה (והצמצום אינו כפשוטו, כידוע) כדי שנתעורר לפעול בקום ועשה דוקא היכן שאין גשר של ברזל לצעוד עליו. הרי משיחיות מטבעה  היא נכונות לזנק ולהשליך עצמך אל האיץ תוך ודאות שככה אי אפשר להמשיךמא,

("התקשרות אחרי ג' תמוז, הרב יצחק גינזבורג, "מלך ביופיו")