preload
בס"ד
יונ 17

בע"ה

ט' סיון ע"ו – כפ"ח

קבלת פנים דוד והודיה-דבורה שפירא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. חופת האהבה

נגנו "קול דודי דופק", "שיר השירים".

[החתן: להגיד את המאמר של הרבי הריי"צ או של הרבי?] מה שאתה רוצה. אפשר גם לפני החופה. אפשר גם את שניהם, יש לנו זמן לשמוע… מה שאתה רוצה. אם תאמר את שני המאמרים נרויח עוד ניגון באמצע.

ניגון לפני המאמר. מאמר "לכה דודי" תרפ"ט. שאמיל. מאמר "לכה דודי" תשי"ד. ניגון אחרי מאמר.

"כי על כל כבוד חֻפה"

מזל טוב! שמענו את שני המאמרים, של הרבי הריי"צ ושל הרבי. הרבי מעמיק במשלים של ירידת המשפיע להרים את המקבל, שהיא השפעה חיצונית כדי שאחר כך יהיה אפשר להשפיע השפעה פנימית שהיא השפעה עצמית. זה הווארט העמוק בחסידות כאן. אבל יש בסוף פרק א' של המאמר המקורי, של הרבי הריי"צ, עוד נקודה שאליה הרבי לא מתייחס. שוב, הוא מתייחס לנושא העיקרי של המשך המאמר. בסוף הפרק הראשון הוא מביא את הפסוק מישעיהו "על כל כבוד חפה" ואומר שיש שני כבוד, "כבוד חתן" ו"כבוד כלה", והכבוד של כל אחד היינו מה שהוא אוהב את השני. תמיד כשאנחנו לומדים/שומעים את המאמר הזה, זה הווארט שאנו הכי נמשכים אליו.

יש פה שני בני זוג, וכאן משמע שהם שוים בקומתן – לא מדובר על השפעה חיצונית כדי להרים את המקבל על מנת שאחר כך תהיה השפעה פנימית, כפי שמדובר בהמשך, אלא על ההרגשה ששנינו עומדים תחת החופה. על מה חושבים שם? לכאורה ההתבוננות תחת החופה היא הפסוק הזה, "על כל כבוד חפה".

מקיפי האהבה

יש פה שנים, ומשמע שהם שוים, "שני המאורות הגדולים", וכל אחד אוהב את השני. כבוד הוא מקיף פרטי. באמת כל אחד ממשיך לשני את המקיף שלו – בכך שהחתן אוהב את הכלה הוא ממשיך לה מקיף קרוב ובכך שהכלה אוהבת את החתן היא ממשיכה לו את המקיף הקרוב שלה. המקיף הקרוב נקרא חיה, ועל "כל כבוד" יש את המקיף הכללי של שניהם יחד.

אם הכבוד הוא החיה, כמו כתר פרטי שיש על ראש כל אחד – מה שהוא אוהב את השני – למעלה משניהם יש את היחידה, שהיא בעצם דבר אחד. היחידה, שהיא דבר אחד, היא מה שבשרש החתן והכלה הם נשמה אחת – מצד היחידה גלוי שהם יחידה אחת, "יחידה ליחדך", "חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך, יחידה ליחדך". הפסוק מאד מושך, וההסבר עוד יותר מושך – ההסבר שהמלה "כבוד" היא אהבה ("נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", אדם – שם מה החדש דעולם התיקון = כבוד אהבה. צלם = ה פעמים כבוד = כבוד פנים ואחור. דמות = 10 פעמים אדם, 10 פעמים כבודאהבה), אהבה בדרגה מאד גבוהה של מקיף, דרגה של חיה, לא רוח.

יחסית לאהבה שבבחינת אור פנימי שהיא מוגבלת, אם האהבה כאן היא מקיף היא בחינת אין סוף – אהבה עצומה של כל אחד לשני. המקיף במשך כל החיים נכנס אט-אט בפנימיות. כל פעם יש עוד הארה מהמקיף שכן נכנסת ללב (בבחינת אור פנימי). קודם יש אין-סוף אהבה למעלה, ובמשך כל החיים היא גם נכנסת ללב וגם מתבטאת בדברי אהבה ושלום, כמו שכתוב אצלנו בספרים על תיקון-קשר הדבור של בני הזוג.

ב. שלשת העיקרים בחופה

שלשת עיקרי ספר העיקרים

הדבר הזה מתקשר למשהו שדברנו אתמול, שגם היה לכבודך… אמש דברנו בין היתר על כך שבספר העיקרים לרבי יוסף אלבו יש שלשה עיקרים. הוא קורא לספר על שם העיקרים. כל הענין שלו הוא לברר את העיקרים, להתדיין עם הרמב"ם על העיקרים, והוא מגיע למסקנה אחרת מאשר הרמב"ם.

[בכלל, כל ספרות החקירה בישראל, מאז רס"ג וגם לפניו, הוא לברר את עיקרי האמונה של דת האמת, ובכך להבדיל בין הטהור לטמא, בין דת ישראל לכל דת אחרת, בפרט בין דת ישראל לדתות ה'שכנות', 'בנות' היהדות, המתימרות להאמין אף הן, בצורה כזאת או אחרת, באל אחד, הנצרות והאסלאם. והנה, כמו שכותב הרבי הריי"ץ שכמה וכמה דורות עברו מאז התגלות מורנו הבעל שם טוב עד שעלה על דעת מישהו לשאול את השאלה מהי חסידות, להגדיר את החסידות כו', כך עברו אלפי שנים מאז אברהם אבינו עד שהתחילו לחקור אחר הגדרה שכלית-פילוסופית מהי יהדות. והשוה למה שכותב אדמו"ר הזקן בסוף אגרת כה בתניא לגבי אמונת ישראל ש"לית אתר פנוי מיניה [ממש]", האמונה שכנגד החסד כפי שהוסבר אמש, השייכת במפורט לתורת החסידות, ורק חדשים מקרוב באו לחקור כו' וא"א להסביר להם אלא על פי הקדמות הלקוחות מכתבי האריז"ל מופשטות מגשמיותן.]

אמרנו שרוב החידושים של בעל העיקרים הם מרבו, רבי חסדאי קרשקש, בעל "אור ה'" (שמות שניהם, הרב והתלמיד, רומזים ליחידה שבנפש: רבי חסדאי קרשקש = לה פעמים יחידה, רבי יוסף אלבו = יא פעמים יחידה. הממוצע שלהם הוא חיה פעמים יחידה, יחוד שני המקיפים שבנפש, המקיף הקרוב והמקיף הרחוק, הכבוד והחופה. נוהגים לכנות את רבי חסדאי קרשקש בר"ת שלו, רח"ק, כינוי הרומז בפרט למקיף הרחוק, היחידה – "מרחוק הוי' נראה לי [סוד 'אור הוי", שם ספרו]" = הוי' ברבוע כנודע).

המסקנה של בעל העיקרים היא שיש שלשה עיקרים. הוא לא מחלק בין 'שרשים' ל'פנות' כמו רבו – מהי האמונה בה' עצמו ומהי האמונה הנצרכת כדי להאמין בתורה – אבל מכריע כנגד הרמב"ם: לך יש שלשה עשר עיקרים ולי יש שלשה. אפשר לחשוב שהוא רק מצמצם את העיקרים וכולל את כל השלשה עשר בשלשה, אבל זה לא בדיוק ככה, יש מבין העיקרים של הרמב"ם שהוא לא רואה כעיקרים בדת.

מהם השלשה? אמרנו שיש כמה ניסוחים. ניסוח אחד, שהכי אהבנו, הוא "מציאות הבורא, מתן תורה, שכר וענש". אתמול לא הסברנו למה בחרנו בניסוח הזה – לא התבונננו ברמזים שיש בו. חוץ מזה, כל דבר טוב צריך קודם להשמע טוב, ואחר כך מתחילים להשתעשע ולשחק איתו. נשמע לי טוב ('מצלצל יפה', הרמוני) – מציאות הבורא, מתן תורה, שכר וענש.

השלמת כוונות החופה – עבודת התשובה

לגבי החתונה, חשבתי שבעצם הזמן הכי טוב לכל הדבר הזה, להזדהות ולהתעצם עם שלשת העיקרים האלה, הוא תחת החופה. מה שעושים כעת הוא כוונה כללית – טוב כמובן לכל חתן, רק שאתה זוכה להיות הבכור לכוונה הזו [היה במאמר של הרבי על מעלת הבן הבכור…]. אז כל השאר, כל החתנים שיכוונו את זה הלאה, וגם כל אלה שיכוונו למפרע – הרי 'גילו לנו מן השמים' ש"עבר זמנו בטל קרבנו" לא אמרינן[ב], אז אפשר לכוון אחורה.

איך חוזרים אחורה בזמן? על ידי תשובה, ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה"[ג]. [הרבי אומר לחתנים ללמוד אגרת התשובה.] נכון, וביום החופה פרק כה בתניא. בכלל, יום החופה – שואלים מה לעשות ביום החופה? יש הרבה דברים לעשות, אתה די עמוס, אבל בכל זאת מה עושים ביום החופה? עושים תשובה, הרי בחופה ה' מוחל וסולח לחתן ולכלה על כל העוונות, וכדי שהמחילה של ה' תתפס טוב צריך לעשות כלי, והכלי הוא תשובה, תשובה תתאה ותשובה עילאה.

שלשה מקיפים בחתונה – טבעת (תורה), חופה (מצוות), הקפות הכלה (תפלה)

אמרנו שאת שלשת העיקרים של ספר העיקרים אפשר בהחלט לכוון לחופה, מקביל-חופף למבואר בחסידות[ד] שטכס החופה כולל שלשה מקיפים. מה הם שלשת המקיפים?

מנהג ישראל שהפרוטה בה מקדשים את הכלה היא טבעת עגולה שהחתן שם על האצבע של הכלה. טבעת היא מקיף – מקיף הכי קרוב, עיגול שבסופו של דבר צמוד לאצבע ממש. זו המשכת מקיף מהחתן לכלה – "הרי את מקֻדשת לי בטבעת זוֹ [צריך לדייק, לומר זוֹ ולא זוּ, מאד חשוב] כדת משה וישראל". זו המשכת מקיף, עצם הקידושין, הקנין. למעלה מזה יש את המקיף של החופה – הפסוק שאמרנו, "כי על כל כבוד חפה". למעלה מזה, מנהג ישראל לגמרי, עד שלא בכל העדות עושים, שהכלה מקיפה את החתן שבע פעמים.

מסבירים זאת בצורה פשוטה, שהמקיף של הטבעת הוא המקיף של התורה והמקיף של החפה הוא המקיף של המצוות והמקיף של הכלה שמקיפה את החתן שבע פעמים היא מקיף של תפלה שיותר גבוה מהכל. זה הסדר מלמטה למעלה.

שרשי שלשת המקיפים

יש אור מקיף של אבא, שהוא הטבעת. במסירת הטבעת, כשאתה מקדש את הכלה, היא לא עונה אלא שותקת. יש על זה שאלה בהלכה, שהיה יותר טוב שהיא תסכים בפה מלא ותאמר 'הן', אבל המנהג שהיא לא אומרת כלום. קצת בדרך מליצה, אבל זה דבר אמתי, היא לא עונה כדי לקיים "סיג לחכמה שתיקה". ברגע הזה ממשיכים את המקיף של החכמה, אז היא מקיימת את ה"סיג לחכמה שתיקה" – אתה מדבר ואני שותקת. יותר גבוה מזה המקיף של אריך – הרי שרש כל המצוות הן תריג אורחין דגלגלתא, זה סוד החופה. אבל המקיפים של עתיק – של ג"ר דעתיק ושל כתר דעתיק, רדל"א – נמשכים על ידי ההקפות, ובאמת אמונה זו היא תענוג עצמי בלתי מורגש שעתיד להתגלות. כידוע, עיקר הביטוי של האמונה שלנו בה' הוא בתפלה.

קצת יותר עמוק מסבירים שגם באור הפנימי של הקו יש מקיפים (מקיפים דיושר, לעומת עיגולים). אף על פי שזה נקרא אור פנימי, "ממלא כל עלמין", יש לו את המקיפים שלו – זה מה שנמשך על ידי הטבעת (הקו הוא סוד התורה כנודע). סובב כל עלמין – שאחרי הצמצום אין מציאותו מורגשת, הוא נעלם, אין לו ממד פנימי, כולו סובב – נמשך על ידי החופה. אור אין סוף שלפני הצמצום ממש נמשך על ידי ההקפות של הכלה.

בכל אופן, זה נושא שכל פעם שחתנים שואלים מה לחשוב תחת החופה אנו מפנים אליו. מה שנחדש כעת הוא איך שלשת הדברים האלה מתאימים לשלשת עיקרי האמונה של בעל העיקרים: כמו שעשו מ-יג עיקרי הרמב"ם יג "אני מאמין" (שלפי נוסח האר"י לא אומרים אותם בסדר התפלה כו' והאריז"ל אמר בפירוש לא לומר את הפיוט "יגדל", וי"ל שזה לא רק מפני שהוא לא חובר על פי סודות הקבלה אלא שעקרונית אין לקבוע מסמרות בעיקרי האמונה ואין לקבל את שיטת הרמב"ם בזה כ"הלכה למשה מסיני"), גם כאן. כתוב שמסירת הטבעת היא ממש מתן תורה, "אשר קדשנו".

שלשת המקיפים: "שמים קדמו", "יעמדו יחדו", "ארץ קדמה"

יש פה השפעה מהחתן לכלה, נתינת הטבעת. יש השפעה של ה' מעל שניהם – החופה רומזת לשותף השלישי שמקיף את החתן והכלה יחד – ויש השפעה מהכלה לחתן, ההקפות. כל מקיף כאן מושפע מכיוון אחר, מבחינה אחרת. למה זה דומה? לדעת בית שמאי ש"שמים קדמו", מהחתן לכלה; למעלה זה דעת חכמים ש"שניהם כאחד נבראו", "יעמדו יחדו" – איפה יעמדו יחדו? תחת החופה, השפעת החופה; דעת בית הלל ש"ארץ קדמה" היא השפעת הכלה לחתן.

יש מאמרים עמוקים, במיוחד של רבי הלל[ה], ש"ארץ קדמה" הוא למעלה מ"יעמדו יחדו", בדיוק לפי הסדר הזה שיש "שמים קדמו" (השפעת החתן לכלה, כמבואר במאמרי "לכה דודי" שאמר החתן, להעיר ש"דודי" רומז לשם החתן), למעלה מזה "יעמדו יחדו" ומעל הכל "ארץ קדמה" (השפעה משרש הכלה ברדל"א, כמבואר במאמר של הרבי). מי שקודם משפיע למי שבא אחריו – הקדם משפיע לאחור. אם "ארץ קדמה" זו קדימת הכלה – בדיוק מה שכתוב כאן במאמר הרבי, ששרש המלכות ברדל"א, למעלה משרש החתן, "ז"א בעתיקא אחיד ותליא". שרש הכלה ברדל"א, זה מה שכתוב כאן בסוף – "הכל היה מן העפר".

"נקבה תסובב גבר"

גילוי שרש הכלה, שיותר גבוהה ולכן היא משפיעה – הפסוק "כי ברא הוי' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר", גילוי שלעתיד לבוא, לכן לא כולם נוהגים זאת כי חושבים שאנחנו עוד לא שם, ב"נקבה תסובב גבר" (להעיר ש"נקבה תסובב גבר" = ארץ ישראל. השאלה אם אנחנו שם או לא. להלן נראה שהחתן והכלה שלנו קשורים למספר 1664 דהיינו פעמיים "נקבה תסובב גבר", לרמוז לשני סיבובים, המשכת שני מקיפים מהכלה לחתן, ומה עוד כאשר היא מסובבת אותו שבע פעמים!). כנראה מי שכן נוהג כך הוא כבר שמה, בבחינה של "כי ברא הוי' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר".

זה גילוי אוא"ס שלפני הצמצום, ובספירות זהו גילוי שרש הכלה, רדל"א, שבא לידי ביטוי בתפלה שלה. אמרנו שביום החופה עושים תשובה. סתם ביטוי של תשובה בהלכה, ברמב"ם, הוא וידוי – ובאמת אומרים וידוי ביום החופה. מה שעושה כפרה – כמו שגם למדנו בשיחה של הרבי אתמול, שהיום אין קרבנות (וכעיקר החידוש של השיחה, זה אומר שבמצב הנתון שלנו הקרבן בגשמיות פשוט לא פועל) וגומרים את הכפרה בתשובה ותפלה. תשובה ותפלה הולכים יחד, ותשובה היא כידוע למעלה מתורה – התורה אמרה "יביא קרבן ויתכפר לו", אליבא דתורה צריך קרבן, אבל אליבא דתשובה לא צריך קרבן, "יעשה תשובה ויתכפר לו", כמו שהקב"ה אומר, יותר גבוה מהתורה, בעתיק.

מקיף החופה – מציאות הבורא בכל תא במציאות

בכל אופן, נחזור כעת לעיקרים, עיקר הכוונה. אמרנו קודם שהפסוק "על כל כבוד חפה" הוא הפסוק של החופה. מהי חופה? תא המשקף את כל המציאות כולה, כל המקום כולו. הרי "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" – כל נקודה ביקום, כל קוביה, היא חופה (וכאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו). זה שיש פה חופה ו"על כל כבוד חפה" אומר שעל כל מקום יש השראה של השותף השלישי שמקיף את בני הזוג, החתן והכלה, ושוב, בציור הזה הם שוין בקומתן. מה הכבוד שלהם? שיש המון אהבה אחד לשני ולמעלה משניהם עומדת החופה (בסוד "שכינה בכל מקום" כמבואר במ"א, דהיינו "שכינה ביניהם" כאשר "זכו" על ידי אהבה).

עוד נקודה, שלא זוכר אם כתובה באיזה מקום בחסידות: אם הכבוד של כל אחד כלפי השני הוא האהבה שלו לשני, אז מהי החופה שמקיפה על שתי האהבות? לכאורה צריך לומר בפשט שהחופה היא גם אהבה – אהבת השותף השלישי, הקב"ה, לחתן ולכלה. הכל אהבה – יש אהבה שהיא מקיף פרטי, חיה, מכל אחד לשני. כשכל אחד אוהב את השני נעשה "אתר שלים" ואז יש השראת השכינה, האור של החופה – אור של אהבה רבה, אהבה בתענוגים, "אהבתי אתכם אמר הוי'".

אצל יהודים יש כל הזמן, בכל תא של המציאות, חתן וכלה – שתי נשמות שבשרש הן נשמה אחת, שכעת נפרדו ונעשו שתים, אבל עדיין מקושרים וזוכרים את השרש שלהם, מאד אוהבים אחד את השני במקיף, למעלה מהשכל שלהם. זה בדיוק מה שדברנו אתמול בשם הספר "אור ה'", שאהבה היא למעלה משכל, ועיקר תכלית הכוונה של הבריאה הוא אהבה.

הציור של החופה הוא שכל המציאות היא אהבה, בצורה הכי פשוטה, ובכך גופא יש מעשה מרכבה – מורכב משלש אהבות שכולן אחת, אהבת החתן לכלה, אהבת הכלה לחתן ואהבת ה' לשניהם, כמו ההורים והסבים והרביים שבאים לחופה, כולם מסתכלים וכולם מאד שמחים (שמחה ואהבה הולכות יחד) ואוהבים את הזוג. כמו הסיפור של ה-ז' בעטלרס – כל בעטלר מופיע בחופה (קשור לשבע הקפות) וכל אחד פשוט אוהב את הזוג, זוכרים מה שהיה כאשר טעו במדבר כו'. גם הקב"ה הוא בעטלר כאן, שבא לחופה – הוא עצמו החופה – ואוהב את החתן והכלה באהבה אין סופית, ומעניק להם אין סוף שפע וברכה. אם כן, זה הציור של "מציאות הבורא". עד כאן ווארט אחד – העיקר שאנחנו מאמינים במציאות הבורא, שה' נמצא, הוא החופה. בספר אור ה' יש שתי בחינות – מציאות הבורא למעלה בג"ר, דעת, ומציאות הבורא למטה בז"ת, חסד. אבל אצל בעל העיקרים אלה לא שני דברים – הכל אצלו בתוך שלשת העיקרים – עיקר אחד שנקרא "מציאות הבורא". איפה ה' נמצא, ומי זה ה' בכלל? ה' הוא אהבה, והוא נמצא באהבה – אם יש אהבת חתן וכלה ה' נמצא שם, בשתי האהבות הפרטיות, ואם יש עוד מקיף של אהבה, החופה, גם הוא ה'.

שלש אהבות עצמיות – ה', התורה וישראל ("כדת משה וישראל")

כל החופה כאן מקבילה למושג בחסידות שיש שלש אהבות עצמיות – אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל. איך אפשר להקביל? לכאורה אהבת ה' היא החופה, אהבת התורה היא החתן ואהבת ישראל היא הכלה, "אמך", כנסת ישראל.

למה אומרים "כדת משה וישראל"? תמיד אנחנו מדברים על התחלת הנוסח, וכעת נאמר משהו חשוב מאד על הסוף. למה צריך "משה וישראל"? זה המשפט הכי מקודש, צריך להיות הכי קצר שיכול להיות, אין כאן מלים מיותרות – אז למה כופלים "כדת משה וישראל"? "משה וישראל" היינו אהבת התורה ואהבת ישראל. בעצם משה וישראל היינו החתן והכלה. החתן הוא משה והכלה היא כנסת ישראל. כשאתה אומר "כדת משה וישראל" אתה כאילו פונה לכלה ואומר לה "הרי את מקודשת לי כדת משה [אני] וישראל [את]", ושנינו מסכימים בדת אחת ובדעת אחת להתקדש, מסכימים שככה עושים את הקידושין שאני נותן לך. גם החתן סובר ככה, משה, וגם הכלה סוברת כך, ישראל, ולכן זה "כדת משה וישראל".

מציאות הבורא – כח האין סוף בדור ישרים יבורך

בכל אופן, אמרנו שהחופה היא כמו תא של המציאות (חפה ועוד תא = חוה [חלק המילוי של שם מה] פעמים הוי' [השרש של שם מה, סוד אדם כנ"ל]), ובכל תא יש את מציאות הבורא – כך הוא בורא. למה אומרים מציאות הבורא (ולא רק מציאות השם)? כי בורא היינו כח האין סוף, בכל רגע הוא בורא. הוא נותן לך את כח האין הסוף, כפי ששני המאמרים מסיימים ב"דור ישרים יבורך" – ה' מעניק לך את כח האין סוף על ידי עצם מציאות הבורא, נותן את הכח לברוא יש מאין, דור ישרים יבורך. זה מתלבש בתוך האהבה שלכם.

עד כאן האמונה במציאות הבורא – עצם מציאות החופה היא האמונה בעיקר הראשון של מציאות הבורא.

הטבעת – מתן תורה

הקבלת הטבעת היא הדבר הפשוט. אמרנו שיש הרבה ניסוחים, אבל דווקא הניסוח שהוא קורא לאמונה השניה "מתן תורה" מדגיש זאת. חשובה מאד המלה "מתן". מתי זה מתקיים בחופה? במתן, כשאתה נותן לה את הטבעת. כתוב בפירוש שזה התורה. אם כן, האמונה במתן תורה היא הכוונה הפשוטה, המקיף של הטבעת.

הקפות הכלה – שכר וענש (הזמן להתבוננות ב"מצא" או "מוצא")

אם כן, המקיף של החופה הוא מציאות הבורא, המקיף של הטבעת הוא האמונה במתן תורה. מה נשאר? המקיף של "נקבה תסובב גבר". זה העיקר של שכר וענש. כל הספרים שלנו על "שכינה ביניהם" מתחילים ב"'מצא' או 'מוצא'" – מתי הזמן הכי טוב בחופה לחשוב על זה, אם בכלל? מתי יש זמן לחשוב על זה? באיזה שלב של החופה שואלים בארץ ישראל "'מצא' או 'מוצא'"? רק בזמן שמקיפים אותו. [חשבתי שהיא מקיפה כדי לשמור שאף אחד לא ישאל.] נכון, אז כנראה שזה הזמן… הפירוש ש"מצא" או "מוצא" תלוי בי, בחתן.

הכלה מסתובבת, עם כל הפמליא, והחתן עומד – אין לו מה לעשות, עומד שם כמה דקות טובות – וזה הזמן שהוא צריך להתבונן על עצמו "'מצא' או 'מוצא'". על פי פשט להודות לה' על הכלה שלו – כשם הכלה שלך, הודיה – ואז עיקר החשבון נפש של שכר. מה זה "מצא" או "מוצא"? "מצא" הוא שכר (כאשר "זכה", כאשר זיכך את המדות שלו) ו"מוצא" הוא עונש (כאשר "לא זכה"), וזה תלוי בי. כמו שהרבי של בעל העיקרים אומר – הכל טוב (גם השכר וגם הענש), אבל בכל אופן אני רוצה את הטוב הנראה והנגלה, את השכר (שכר = 40 פעמים אהבה, בסוד ארבעים יום של יצירת הולד).

מהי תכלית השכר? עולם הבא, "כי ברא הוי' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר". כאשר הכלה מסובבת אותך אתה מרגיש שאתה נמצא בעולם הבא, עולם הבא תמיד, במשך כל החיים המאושרים שלכם. עם האמונה הזו, השלישית, ראוי להתעצם בסיבובים של הכלה.

זה דרוש מאד יפה ופשוט, שמתלבש טוב – שיש כאן שלשה עיקרים של אמונת ישראל והכל מתעצם בחופה.

שלשת העיקרים – הכנעה-הבדלה-המתקה

הכי חשוב, ששכחנו לומר אתמול: למה בחרנו בעיקרי אור ה' ובעל העיקרים לעומת הרמב"ם? יג עיקרי הרמב"ם מכוונים כנגד יג מדות הרחמים של ה', כפי שמסביר באריכות הקאמרנער, שנוקט באותם עיקרים. הרמז הוא ש-יג מדות הרחמים נקראות בספד"צ "יג תיקוני דמהימנותא" – זו אסמכתא בזהר (ולא סתם זהר אלא ספד"צ) שיש יג עיקרי אמונה. המבנה של אור ה', כפי שאמרנו, הוא באופן מאד ברור מתאים למבנה של הספירות.

מה לגבי העיקרים, שיש רק שלשה? לכאורה זה יסוד שאפשר להקביל בעבודה – אף על פי שכאן הכל מדבר באמונה – לשלישיה הכי חשובה של הבעל שם טוב, הכנעה-הבדלה-המתקה. זה יסביר לנו כעת ביתר שאת ועז את כוונת החופה שאמרנו קודם. מה פועלת בנפש ההכרה במציאות הבורא? כמה שהכל אהבה, הפעולה מול רוממות א-ל היא הכנעה, שפלות האדם. זה פשוט, עם כל האהבה – אהבה אין סופית – זה לא אני, אלא הכל ה'. אם אני זוכה לחוות אהבה – ה' נותן לי, זה ה' בעצמו שבתוכי, אבל אני מול זה היינו שפלות האדם. מהו מתן תורה? ההבדלה, להורות ולהבדיל, גם בין המותר והאסור וכו' וגם בין ישראל לעמים. האמונה במתן תורה היא יסוד ההבדלה. מהו העיקר של שכר וענש? הכל טוב, זו ההמתקה. זה ממש פשט, שאפשר לומר שאחד מהיסודות של הכנעה-הבדלה-המתקה הוא שלשת עיקרי האמונה של בעל העיקרים, עם קצת הפשטה.

אמרנו ששפלות זו האמונה במציאות ה', מציאות הבורא. קודם כל, זו תשובה להרבה אנשים שלומדים בתורת הנפש – במיוחד מישהי מיצהר – שפשוט לא סובלים שאנחנו מדברים כל כך הרבה על שפלות. מה רוצים, להפיל את כולם במרה שחורה?! מה זה כל הזמן שפלות-שפלות-שפלות? כאן זו תשובה מאד נצחת, שהשפלות שלנו היא שהכל הוא אהבה – מציאות הבורא כולה אהבה, זו השפלות. רק תחשבי שהכל אהבה, ככה תצא/י ידי חובת שפלות. הכל אהבת ה', ה' נמצא בכל מקום.

ג. מתן תורה וחתונה – מעבר למצוות שפועלות במציאות

פעולת המצוה בחפצא ונצחיות התורה – הא בהא תליא

כל זה הקדמה לומר רמזים על השמות שלכם, כמובן. רק נאמר עוד דבר אחד, שלא הסברנו אתמול – דבר מאד חשוב ועיקרי בשיחה. בדרך כלל מסבירים שעיקר החידוש של מתן תורה, "אנכי", "אנא נפשי כתבית יהבית", שההבדל בין המצוות אחר מתן תורה למצוות שהיו לפני כן הוא שהמצוות שאחרי מתן תורה פועלות במציאות. לכן איסורי דאורייתא הם איסורי חפצא והקדושה של המצוות נקבעת בתוך המציאות – יש חפצא של קדושה. הדבר הזה לא היה לפני כן. רק היה דבר אחד שהיה מעין ממוצע מחבר, מצות מילה לאברהם אבינו, שאמר לאליעזר להשבע בנקיטת חפץ בברית המילה שלו. אבל פעולת המצוות במציאות החיצונית ממש, לא רק בתוך האדם, בתוך הגברא, היא החידוש של המצוות לאחר מתן תורה.

מסביר הרבי שהא בהא תליא. כל השיחה עסקה בנצחיות המצוות, שהתורה לא תהיה מוחלפת, והוא אומר שזו נגזרת – פעולת המצוה בחפצא ולא רק בגברא (בעוד איסורי דרבנן הם איסורי גברא, לפי רוב הדעות, והמצוות שלפני מתן תורה הן איסור גברא) באה מכח זה שמצוות התורה הן "אנכי", "אנא נפשי כתבית יהבית", רצון עצמי, ורצון עצמי פועל במציאות. הכל נובע מה"אנכי" הזה.

"בן שלש עשרה למצוות" – פעולה בגברא; "בן שמונה עשרה לחפה" – פעולה בחפצא

כשאתה נעשה "בן שלש עשרה למצוות", בר מצוה, מה קורה? שינוי בקיום המצוות, אתה נעשה מחויב במצוות. מה קורה כשאתה מתחתן? לכאורה על פי נגלה אין כל כך שינוי מוגדר בקיום כל מצוות התורה בין לפני החתונה ואחריה, אבל "'ביום חתונתו' זה מתן תורה" – צריך לומר שבאיזה ממד פנימי כל המצוות שעשית עד עצם היום הזה, לפני החופה, הן כמו מצוות 'פאר מתן תורה', שיחסית פועלות רק בגברא ולא פועלות במציאות.

הפעולה בגברא התחדשה בבר מצוה, גם משהו. קודם המצוות היו רק בגדר חינוך, לפני בר מצוה, והפעולה שלהן – במציאות הפנימית, לא החיצונית, יחסית – היא מבר מצוה. אבל הכח של המצוה לפעול בעולם – שהנחת תפלין שלך מחר בבקר תפעל גם בתפלין שלך וגם בכל העולם, ושהפעולה תהיה "בשם כל ישראל", שאתה מניח תפלין ומוציא ידי חובה יהודי שלעת עתה לא מניח תפלין, כמבואר בחסידות – הוא מהחתונה, מה"על כל כבוד חפה".

החתונה – יציאה למציאות החיצונית

איך לומר זאת אחרת? הרבה פעמים אנחנו אומרים שלפני שאדם מתחתן, כשהוא רווק, הוא תהו. כתוב "לא תהו בראה לשבת יצרה" – חתונה היא להפוך מתהו לתיקון. זה ניגוד קיצוני, שעד החופה אתה תהו ומהחופה אתה מתחיל להיות תיקון. אבל אפשר לומר זאת בצורה קצת יותר רכה, שגם לפני החופה היית משהו טוב – היית בסדר, נער טוב – אבל על דרך קיום המצוות של האבות ש"ריחות היו", כפי שמובא בשיחה. עכשיו, אחרי מתן תורה, "שמן תורק שמך" – עצם השמן, התמצית, אסנס. גם כאן, צריך להתבונן שכל מה שעשית עד עכשיו, בעזרת ה' יתברך – הכל בעזרת ה', "תן לו משלו שאתה ושלך שלו" – היה יחסית ריחות, ריח של תורה ומצוות. הריח הזה מבסם את הגברא, אבל "שמן תורק שמך", תמצית של עצמות, מתחיל מהחתונה.

שוב, הרבי מסביר שאם זה עצם כל פעולה נקבעת בחפצא, לא רק בגברא. ריח לא פועל בחפצא אלא רק בגברא, אבל עצם פועל בחפצא. זה עיקר השינוי במצוות שאחרי מתן תורה, וצריך להתבונן שזה עיקר השינוי גם במצוות שלך ובמצוות של הכלה – שניכם עושים מצוות – ההבדל בין המצוות שלפני החופה למצוות שאחרי החופה. יש כאן כמה בחורים שעוד לא נשואים, וגם אתה (החתן) עדיין… כל הבחורים האלה, הטובים, החמודים – כולם ריח טוב (כמו שחז"ל דורשים בפירוש על בחורי ישראל). כשיתחתנו בשעה טובה ומוצלחת כבר יהפכו להיות "שמן תורק שמך", המשכה עצמית. זה לפני ואחרי החופה.

זה עוד ווארט, מאד חשוב, שהפועל יוצא של ההמשכה העצמית – שהוא גם מה שקובע שזה נצחי – הוא הפעולה במציאות ממש, מחוץ לעצמי. כלומר, "'ביום חתונתו' זה מתן תורה" נותן לכל אחד את היכולת לצאת מעצמו לגמרי. כך מובן בפשט שזו החתונה – מתי אדם באמת מתחיל לצאת מעצמו ולפעול במשהו אחר? בחתונה, כשהוא יוצא מעצמו לקראת בן/בת הזוג. זה סימן מהיום והלאה כל מה שהוא עושה לצאת מעצמו ולפעול במציאות. לכן רבי נחמן לא רצה חסידים בלי טלית, לפני החופה.

אנחנו אומרים שאדרבא, צריך לבנות את התודעה כל זמן שאתה ריח, לבנות ציפיה שתהפוך להיות מריח לשמן. אוהבים בחורים, וכל בנין היסוד הוא עם הבחורים, אבל צריך לדעת שהתכלית היא החתונה שאז הוא עצמו הופך להיות חפצא, "כי חפץ חסד הוא". לא זוכר אם פעם דברנו, אבל עצם המלה "גברא" היא מלשון גבורה – יש בכך כח של צמצום, יכולת של צמצום (דברנו אתמול על יכולת), אבל חפצא הוא "כי חפץ חסד הוא" (רבי חסדאי שדברנו עליו כולו חסד). חפצא הוא היציאה מעצמך לפעול במציאות ממש, שיכולה להיות רק עם המשכה העצמית של "אנכי".

ד. רמזי השמות

עד כאן שתי הקדמות, וכעת נאמר כמה רמזים יפים בשמות שלכם, שגם אותם אפשר לכוון. או שאתה בגדלות מוחין או שאתה בקטנות מוחין, צריך להחליט, אבל בזמן המתאים אפשר גם לכוון את הרמזים. יש לכוון את הענינים ויש לכוון את הרמזים. כתוב שבשבע ברכות אין לאדם מח כדי ללמוד תורה לעומק. בכל אופן, נאמר בהמשך מה כדאי לכם ללמוד בשבע ברכות ובכלל – עוד מעט. אבל לעשות רמזים אפשר בשבע ברכות. [הכלה מאד רוצה ללמוד.] מצוין, ניתן רעיון מה כדאי ללמוד לפי הרמזים האלה:

ד דל"תין בשמות החתן והכלה

נתבונן בשמות החתן והכלה: דוד והודיה-דבורה. הדבר הראשון שתופס את העין והאזן הוא האות ד – פעמיים בדוד, האות הראשונה והשלישית, וגם בהודיה, האות השלישית, ובדבורה, האות הראשונה. יש כאן איזה חותם המתהפך. יש בשני השמות יחד ד דל"תין. זו כוונה בכתבי האריז"ל – כתוב שאת ה-ד רבתי של "הוי' אחד" צריך לכתוב בגודל של ד דלתין, שבתוך ה-ד של "הוי' אחד" יש ד דלתין.

אם כן, ב-ד הגדולה הזו – שהיא בעצם ד ברבוע – אפשר לכוון את השמות שלכם, שיש בהם ד דלתין. באיזה עוד פסוק אנחנו אוהבים להזכיר שיש ד דל"תין עם דוד? "עד דוד הגדיל"[ו], סיום הפטרת "מחר חדש". יש שם משהו יפהפה בדילוגים, דילוג עולה מ-ד ל-ד[ז]. כשאומרים "הוי' אחד" אפשר לכוון "עד דוד הגדיל".

מהי דל"ת? "דלית לה מגרמה כלום". ד היא האות של המלכות, המלכות דתיקון, המלכות עם בטול של המקבל למשפיע. דוד הוא דוד המלך. בירושלמי כתוב ששמו האישי, הפרטי, של משיח, גם הוא דוד – לא רק שהוא בן דוד אלא "דוד שמו", "ודוד עבדי נשיא להם לעולם". זו ההרגשה של "דלית ליה" ו"דלית לה" – סיהרא לית לה מגרמא כלום, מה שעם ישראל מונים ללבנה ודומים ללבנה ועתידים להתחדש כלבנה, "והיה אור הלבנה כאור החמה".

חזרה פלאית של המרכיב הראשוני בציור השמות

כמה אותיות יש בשמות שלכם סה"כ? 13, אהבה. "עשר ידענו" – עשר אותיות בכלה – "שלש עשרה לא ידענו", תוספת של אותיות דווקא בחתן. החתן מתחלק ב-7 והכלה ב-13. רק דבורה היא כפולת 7, 7 פעמים שם אל, אבל יחד עם הודיה כבר עולה 247 (מאור, לפני מיעוט הירח, כשהיו "שני המאורות הגדולים"), 13 כפול 19. דוד הוא 7 כפול 2 ו-הודיה דבורה 13 כפול 19. הכפלים כאן, 2 ו-19, עולים אהיה, כפולה של 7. השמות יחד עולים 261. איך מחלקים למספרים ראשוניים? מי שמשחק במספרים יודע שאם הספרות יחד הן 9 המספר חייב להתחלק ל-9 – 9 פעמים 29. 9 הוא 3 ברבוע, אז המספרים הראשוניים כאן הם 3, 3, 29.

היות שיש כאן 13 אותיות צריך לכתוב זאת בצורת השראה:

ד

ו  ד  ה

ו  ד  י  ה  ד

ב  ו  ר

ה

הטור האמצעי עולה 29, השורה האמצעית עולה 29, האמצע עם ארבע הפנות גם עולה 29, האמצע עם ארבע הנקודות המקיפות מקרוב גם עולה 29. יש ארבע צורות שונות, לא תלויות זו בזו, כולן הנקודה האמצעית עם ארבע נקודות (טור, שורה, ארבע נקודות רחוקות וארבע נקודות קרובות) שעולות אותה מספר וגם הן אותן אותיות. יש כאן הסימטריה הכי מובהקת שיכול להיות, שאותן אותיות מופיעות ארבע פעמים באופן שבכלל לא מחויב, כמה שיש כאן הרבה אותיות חוזרות. יש כאן 3 אותיות חוזרות – 4 ד, 3 ה, 3 ו, והשאר שונות. אין שום הכרח לזה. אפילו אם זה היה קורה, אין סבה שהמספר יהיה עיקר הראשוני שמחלק את הכל. כאן הכל מתחלק ב-29, כך שהיחס כאן בין כל חמש נקודות שעולות 29 לשאר הוא אחד לשמונה (השאר = 8 פעמים 29 דהיינו 4 פעמים חן, "יהי אור", עסמ"ב). ממש פלאי פלאים.

מה האותיות שנותנות כאן 29 בארבע פעמים – דדויה. כלומר, אותיות דוד ועוד יה, דוד ו"שכינה ביניהם". יש כאן ארבע פעמים דוד ו"שכינה ביניהם", כשהיחס להכל הוא א ל-חאח. קודם דברנו על ה-ד רבתי של "אחד" וכעת רואים שיש יחס של אח. הרבה פעמים הסוד של אח ("מי יתנך כאח לי") הוא אדם-חוה. שם הכלה עצמה הוא כפולת חוה, אהבה פעמים חוה. דוד הוא בחינת אדם, שהאר"י אומר שאדם הוא אדם-דוד-משיח (וגם משיח עצמו נקרא דוד כנ"ל). יש כאן משהו יוצא מהכלל.

המסכת של הזוג – מסכת חגיגה

מכאן נגיע לאיזה מסכת – אתה ב"ה סיימת ש"ס – מתאים לכם ללמוד לפי הרמז הזה, גם בשבע ברכות וגם שזו תהיה המסכת שלכם לאורך ימים ושנים טובות. הרי כל אחד צריך מסכת, כמו שהיה אצל הרבה צדיקים. מסכת שעולה 29. המסכת שלכם היא חגיגה. [היא יחסית קצרה.] אבל היא המסכת הכי חשובה של חבור נגלה ונסתר, כל פרק "אין דורשין", מעשה בראשית ומעשה מרכבה, הוא שם.

מה המצוה של חגיגה? ראיה – ראית פנים ברגל, שייכת לכהן (העובד בבית המקדש), ראיה פנים בפנים היא היחס המובהק, האידיאלי, בין החתן והכלה. אם יש כזה יחס של ראיה, לראות וליראות, שכל אחד רואה את השני, "אשגחן אפין באפין", סוד המתקלא של ספרא דצניעותא. מה מביאים יחד עם קרבן ראיה? קרבן חגיגה, שזו שמחה. מה היחס בין ראיה ושמחה? חכמה ובינה. ראיה היא חכמה ושמחה היא בינה, הולך יחד. יש שם עוד כמה דברים מיוחדים רק במשניות, כללים גדולים לגבי כל התורה כולה. זה ודאי טוב, מסכת מאד שמחה, הכי שמחה – זו המסכת שלכם, מספר 29.

הכלה אוהבת ללמוד גמרא? [אני חושב שהיא לא נסתה.] טוב, ללמוד את החסידות. כתוב שם שלא אומרים "מה לפנים ומה לאחור", מה שהיה ומה שיהיה, מתחילים עכשיו, כאן ועכשיו, זה העיקר. [שייך ללמוד גמרא עם האשה?] למה לא?! גם ספרי קבלה זה מתאים, רק שהרבי כתב שזה אם האשה רוצה. לגבי ללמוד עץ חיים, קבלה כבדה, הרבי אומר שגם מתאים לאשה – ברצונה. חסידות זה חובה, אבל ללמוד ספרי קבלה כבדים זו בחירה חפשית. גמרא גם כן. יש מכתבים מהרבי שהיום לומדים גמרא. אפשר להתחיל קודם מהמשניות, זה ודאי טוב. בכל אופן, זה יחד עם סיפורי חסידים, הרבה ניגונים והרבה סיפורים. אפשר לבקש מאבא גם כן, לעשות חבורה במשפחה ללימוד מסכת חגיגה.

ה. רמזי שלשת העיקרים

גימטרית שלשת העיקרים

היות שהתחלנו רק נסיים: מה הרמז של מציאות הבורא, מתן תורה, שכר וענש? יש כאן 6 מילים ו-25 אותיות. לאיזה פסוק יש אותו מבנה? "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – כבר מתאים מאד. [25 הוא גם רבוע וגם השראה.] תיכף נשתעשע בזה, אבל קודם נעשה את הגימטריא:

מציאות שוה "שמע בקֹלה", זו המציאות. אם יש מציאות יש גם הבורא – "שמע בקלה" ממשיך גם את הבורא (כח האין סוף ב"דור ישרים יבורך"). מציאות הבורא שוה 761 – מה המספר הזה? קודם כל, הוא מספר השראה. אמרנו שמציאות הבורא היא החופה, הכל אהבה. 761 הוא מספר השראה ה-20, שהוא סיום התורה – "לעיני כל ישראל". "אשר עשה [תקן] משה לעיני כל ישראל" – מה הוא גלה להם? את מציאות הבורא, את אהבת ה' העצמית בכל אתר ואתר. זה ההסבר של בעל אור ה', שמציאות הבורא, האהבה של "עצם הטוב", היא תכלית כל התורה, סיום כל התורה. מציאות הבורא (ר"ת מה, רוס"ת האמת) הוא מספר חשוב, "לעיני כל ישראל".

כמה שוה מתן תורה? 1101, וביחד כבר 1862, כפולה של מט, 7 ברבוע, 38 (חוהחוה) פעמים מט. שכר וענש שוה 946, משולש 43, 11 פעמים אלהים. הכל יחד שוה 2808. זה מהמספרים שאנחנו הכי אוהבים (אוהבים את כל המספרים, אבל זה מהמספרים המיוחדים) – אהבה פעמים יראה, שלמות שתי הכנפים. היראה – גבורה – היא כדי להגביר את עצמת האהבה. אהבה פעמים יראה עולה שלשת העיקרים האלה.

רבוע שלשת העיקרים

אחרי זה נעשה את שני הציורים, רבוע והשראה, ונראה גם דבר פלא (פחות נדיר מהקודם, אבל גם נדיר):

מ  צ  י  א  ו

ת  ה  ב  ו  ר

א  מ  ת  ן  ת

ו  ר  ה  ש  כ

ר  ו  ע  נ  ש

הכל כפולת הוי' – אהבה פעמים יראה היינו 108 (חק, חסדאי קרשקש) פעמים הוי'. הפנות יוצרות מלה – "שמור", גם כפולה של הוי' (ולא סתם, אלא גם כפולה של 7). מתי מכוונים את המספר "שמור"? שאומרים בקידוש לבנה "שלום עליכם". הוא עולה 21 פעמים 26, יחוד הוי'-אהי', אבא ואמא. הכל כפולת הוי', אז אם נוציא את הפנות גם שאר האותיות הן כפולת שם הוי' – 87 פעמים הוי'. 87 עולה ג"פ 29, חגיגה, ו-87 פעמים הוי' אצלנו היינו אלדד פעמים מידד, טל פעמים חן, "הוי' אחד" פעמים הוי' יחיד. הכפל שלהם, הזיווג שלהם, הוא "שמור" – צריך לשמור.

אמצעי הצלעות עולים 481, מספר השראה של 16, כפולה חשובה של 13, 13 פעמים 37 (יחידה, שהוא עצמו המספר הראשוני ה-13). מתי מכוונים מספר זה בחופה? במלה טבעת. אם נוציא גם את האותיות האלה מהמספר הכללי נקבל כפולה של 13, 1781, 13 פעמים 137 (קבלה וכו').

דילוג השורות ודילוג הספירות

דילוג השורות הראשון הוא 1664, אדםחוה פעמים הוי', פעמיים ארץ ישראל (כנ"ל). 128 פעמים 13. מה נשאר (שתי השורות האחרות)? 88 פעמים 13, 1144, מד פעמים הוי', מילוי שם הוי' (הקטן ביותר) כפול שם הוי'. אם אמרנו 1664, לפני כמה שבועות דברנו על כך שבדילוג ספירות (בז"ת, שבע מדות הלב, כנגד שבעה שבועות של ספירת העומר), גבורהנצחיסוד עולה נצחנצחנצח. אתם, החתן והכלה, שייכים לדילוג הראשון: חסד-תפארת-הוד-מלכות:

חסד כי אתה כהן. תפארת גם בגללך וגם בגלל הכלה – אתה חתן וכהן וכתוב "כחתן יכהן פאר" (כמו שאמרנו, בגדי הכהונה שלך ממש הולמים אותך…), שם המשפחה שלך הוא שפירא, לשון "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון" (אתם גם אדם הראשון, אדם וחוה). איפה אמרת במאמר את שם המשפחה, מה צריך להיות שפירא? ההסבה, קשור לליל הסדר. הסבה היא סימן של חרות, צריכה להיות חרות. יסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א. צריך ככה להרגיש כל החיים, שפירא.

בכל אופן, גם הכלה שייכת לתפארת – השם דבורה שייך גם למלכות, היא דבור בכלל, ועוד יותר לתפארת, כי בהקבלת שבע הנביאות לפי הסדר מחסד למלכות היא התפארת. שבע הנביאות הן שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חלדה, אסתר – הכל בגימטריא שוה "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", ג"פ תריג. שרה היא אשתו של אברהם, "חסד לאברהם". מרים היא לשון מרירות, על שם השעבוד, והיא גבורה (היא גם גיבורה, היא מוכיחה את משה רבינו, גם מנגנת בתף וכו'). דבורה היא "כפלים לתושיה" של מתן תורה בזהר – "אנכי להוי' אנכי אשירה", ב"פ אנכי, בעוד במ"ת יש רק "אנכי" אחד. במ"ת אנכי מלמעלה למטה ואילו היא אומרת מלמטה למעלה "אנכי להוי' אנכי אשירה" – הסוד שלקראת כל טפה שיורדת מלמעלה עולות שתי טפות מלמטה. כאן אלה טפות עצמיות, לא ריחות, אלא "אנא נפשי כתבית יהבית". יש עוד שלש פעמים בישעיהו "אנכי אנכי". היא בסוד מ"ת, שבספירות ז"ת הוא בתפארת ("'והתפארת' זה מתן תורה"), ולפי זה גם שירת דבורה בתפארת.

דבורה היא מלכות, אבל איפה שרש המלכות? כתר המלכות נמצא באחורי תפארת ז"א, שעל זה האריז"ל דורש פסוק שלם – פסוק של דבורה-דבור – "לעולם הוי' דברך נצב בשמים". "דברך" הוא דבורה, כתר מלכות ש"נצב בשמים", בתפארת ז"א. אם כן, דבורה היא תפארת, ו"כחתן יכהן פאר" תפארת ושפירא תפארת. יש גם הוד, הודיה, ואהרן הכהן הוא גם הוד. יש גם מלכות – לך קוראים דוד, המלכות, דוד מלך ישראל חי וקים, ודבורה היא מלכות ו"איהי בהוד".

זה הדילוג השני, שהזכרנו – כמו שיש גבורה-נצח-יסוד, הדילוג הראשון בספירות הוא חסדתפארתהודמלכות, ששוה יחד 1664, 64 פעמים הוי', המספר שיצא לנו, ד"פ 416. תן לחכם ויחכם עוד, יש עוד רמזים יפים.

צורת ההשראה של שלשת העיקרים

מ

צ  י  א

ו  ת  ה  ב  ו

ר  א  מ  ת  ן  ת  ו

ר  ה  ש  כ  ר

ו  ע  נ

ש

גם כאן הפנות הן שמור, אבל ה-רו הן אותיות אחרות, וממילא השאר גם אלדד פעמים מידד. גם תופעה יחודית ונדירה, שאותן פנות בשתי הצורות. מה זה אומר לגבי ג עיקרי האמונה של בעל העיקרים? שצריך לשמור אותם היטב, לשמור היינו לא לשכוח. לא לשכוח את העיקרים האלה – גם הרבוע אומר זאת וגם ההשראה אומרת זאת. לא לשכוח תלוי באשה, בכלה, כי כתוב "'שמור' לנוקבא.

הברכה העיקרית שתהיה לכם חגיגה לתמיד.

ניגנו ניגון שמחה.

מי זוכר את ה"אשר ברא" שלנו? רקדו 3 "אשר ברא".


[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] ראה שיעורי שבת בראשית ע"ד.

[ג] ראה מאמר "אין מוקדם ומאוחר בתורה" בספר אשא עיני.

[ד] מגן אבות דרושי חתונה ד"ה "להבין ענין טבעת קידושין".

[ה] ראה פלה"ר בראשית עמ' יט.

[ו] ראה יין משמח ח"ה שער א בסוף התורה "'אני לדודי ודודי לי' – התביעה ההדדית".

[ז] ראה שכינה ביניהם עמ' פד הערה יח.

הוסף תגובה