preload
בס"ד
יוני 17

בע"ה

אור לט' סיון ע"ו – כפ"ח

שיעור שבועי פרשת בהעלתך

בר מצוה יוסף-חי שי' אופן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. נצחיות התורה

התורה מסיני – "אנא נפשי כתבית יהבית"

בהשגחה פרטית חלקו לכבוד הבר-מצוה קונטרס של תשעת עיקרי האמונה לפי החסידות, שמבוארים באריכות בספר שלנו "אמונה ומודעות". אני אומר בהשגחה, כי זה קשור מאד למה שחשבנו לדבר הערב.

יום ההולדת של הבר-מצוה, יוסף חי, היה ב"זמן מתן תורתנו", אז היום נדבר על מתן תורה. "'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענום" – כמו שכל התורה כלולה בעשה"ד עשה"ד כלולות בדבר הראשון, והכל כלול במלה הראשונה, "אנכי", שחז"ל דרשו "אנא נפשי[ב] כתבית יהבית", שהקב"ה כותב את עצמותו בתוך התורה. מוסבר ומודגש בחסידות בכלל, ובמאמרים ובשיחות של הרבי בפרט, הענין של "אנא נפשי [כתבית יהבית]" – אני-אנכי את רצוני העצמי כתבתי ונתתי.

על פי פשט נפשי בארמית היינו עצמי, אבל בלשון הקדש נפש הוא לשון רצון – "אין נפשי את העם הזה", ועוד פסוקים מהם לומדים שנפש היא רצון. אז "אנא נפשי" היינו הרצון העצמי שלי, תריג מצוות דאורייתא וגם ז מצוות דרבנן, כמנין כתר, כתר האותיות של עשרת הדברות – כל מצוה היא הרצון העצמי של ה', שהוא ורצונו אחד ממש.

עיקרי האמונה החל ממצות האמנת אלקות

המצוה הראשונה, הדבור הראשון, היא האמנת אלקות – להאמין בה', במציאות ה', מציאות הבורא. אמנם בראשונים יש מחלוקת אם למנות אמונה זו כמצות עשה ממנין תריג, או שהיא טרום כל המצוות – אי אפשר לצוות אם אדם לא מאמין בה', במצווה שמצווה לנו את המצוות, לכן עוד לפני תריג המצוות יש אמונה בה'. כך אומרים הרבה ראשונים, אבל בכל אופן הרמב"ם כן פוסק שזו המצוה הראשונה של התורה, "אנכי הוי' אלהיך". לפי הניסוח של היד החזקה הוא אומר ש"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון", לכן יש מסבירים את כוונתו שאמנם אמונה חייבים עוד לפני המצוות, אבל ההתבוננות והדעת, "וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" – פסוק שנאמר בהקשר ל"אתה הראת לדעת", מעמד הר סיני, מתן תורה – הן כן מצוה. ככה מתרצים את הרמב"ם.

בכל אופן, ידוע שלא כל הראשונים מסכימים בכלל עם איך שהרמב"ם מגדיר ומפרש את עיקרי האמונה, שהכל סניף – הכל יוצא מהדבור הראשון – של עשרת הדברות. לפי הרמב"ם יש יג עיקרי אמונה. יש כאלה שכל יום אחרי התפלה אומרים יג עיקרי האמונה, "אני מאמין באמונה שלמה…", ויש שאומרים בתחלת התפלה את פיוט "יגדל" – אחרי "אדון עולם" – שגם מסודר לפי עיקרי האמונה של הרמב"ם. האריז"ל לא גרס לומר את הפיוט הזה, אמר שהוא לא נכתב לפי סודות הקבלה, ובחב"ד גם לא אומרים את יג העיקרים אחרי התפלה. בכל אופן, זה דבר חי וקים – דעת הרמב"ם – ולומדים זאת ברמב"ם ודנים בזה בחסידות. כל אחד מהעיקרים הוא גדול וחשוב ביותר והרבי מאד מרבה לדון ולהקפיד על יג העיקרים. כמו, לדוגמה, עיקר האמונה של ביאת משיח – כולם יודעים כמה זה עיקר גדול אצל הרבי.

"זאת התורה לא תהא מוחלפת" – מחלוקת הרמב"ם ובעל העיקרים

הערב נדבר על העיקר התשיעי של הרמב"ם, "זאת התורה לא תהא מוחלפת", שכל המצוות נצחיות ולא תהיה תורה אחרת ממנו יתברך. כמה שזה נשמע דבר פשוט ומוסכם על כל יהודי, כל יהודי מאמין, שהתורה היא נצחית – עכשיו הבר-מצוה שלנו, יוסף-חי, מקבל את התורה בתור מצווה ועושה, ופשוט אצלו שהתורה הזו לא תהיה מוחלפת.

קצת חידוש לדעת שלא כל הראשונים מסכימים עם העיקר הזה. מי שלא מסכים לעיקר הזה הוא בעל ספר העיקרים, רבי יוסף אלבו, שאומר שברצון ה' יתברך אין שום סבה שלא יוחלף – זה לא עיקר באמונה – וה' ברצונו החפשי יכול לשלוח עוד נביא כמשה ולעשות עוד מעמד פומבי (זה כן עיקרי אצלו) ולעשות שינוי בתורה. הוא מקדיש לזה כמה פרקים בספר שלו, ספר העיקרים. אם אנחנו מציירים את זה, נשמע לא מסתבר שיהיה עוד משה רבינו (הרי כתוב "ולא קם נביא עוד כמשה וגו'") ועוד מעמד הר סיני, אבל לדעת בעל העיקרים זה יכול להיות.

מכאן אפשר להרגיש יותר את החידוש בדברי אדמו"ר הזקן ש'עוד פעם מתן תורה לא יהיה' – בכך הוא סותר את דעת העיקרים. אפשר לומר שהוא לא סותר אותו לגמרי, רק אומר שבמציאות זה לא יהיה – יכול להיות, אבל למעשה זה לא יהיה (נמצא שהוא אמר זאת בתור נבואה). או שהוא סותר זאת עקרונית (מצד קבלת עיקרי האמונה של תורתנו הקדושה) או שהוא סותר זאת מציאותית, אבל ככה ידוע הווארט.

ב. רבי חסדאי קרשקש בעל אור ה' (רבו של בעל העיקרים)

שלשת העיקרים של רבי יוסף אלבו

אם הזכרנו את בעל העיקרים, נזכיר בכלל מהו עיקר. אם העיקר הזה לא נחשב אצלו עיקר, "התורה הזאת לא תהיה מוחלפת", אז מה כן עיקר אצלו? יש לו שלשה עיקרים. את כל יג העיקרים של הרמב"ם הוא מצמצם לשלשה עיקרי אמונה. יש כמה נוסחאות איך אומרים אותם בדיוק, ובמקום אחד הניסוח הוא "אמונה במציאות הבורא, אמונה במתן תורה, אמונה בשכר וענש". שלשה עיקרי אמונה, אז הרבה יותר קל לזכור אותם.

דברנו כמה וכמה פעמים שגם את שלשת עיקרי האמונה של ספר העיקרים אפשר לצמצם לכאורה לדבר אחד. יש בכך קצת קושי, כי אני מוציא את עיקר האמונה בה', אבל מספיק להגיד שאני מאמין בתורה – אם אני מאמין בתורה, ממילא אני מאמין שיש ה'; מסופר שם על מעמד הר סיני, אז אני מאמין בזה; כתוב שם גם על שכר ועונש, אז אני מאמין בהכל. יהודי הוא אחד שיש לו תורה, והוא מאמין בה – זה מספיק. הקושי הוא רק שכאילו עושים את האמונה בה' ת"פ של האמונה בתורה.

פעם כשדברנו על הענין הזה אמרנו שהוא קצת רמוז בלשון חז"ל, שמדברים על מה שכתוב בתורה – וממילא הוא חובה – בלשון "רחמנא אמר". מה פירוש "רחמנא אמר"? מי שלומד ומתרגם לעצמו מיד מתרגם 'כתוב בתורה', אבל רחמנא הוא ה'. אצל חז"ל מה שכתוב בתורה הוא "רחמנא אמר", זה ה'. בכל אופן, לפי בעל העיקרים יש את שלשה אלה[ג].

אור ה' – ספר חקירה שאינו מבוסס על אריסטו

אם הזכרנו את בעל העיקרים, נספר קצת תולדות עם ישראל קרוב לסוף תקופת הראשונים. מי הרבי שלו? רבי חסדאי קרשקש, מגדולי תלמידי הר"ן. בדור שלו הוא היה הרב הכי חשוב בספרד. גם הוא כתב ספר חקירה חשוב – בעולם אומרים ספר פילוסופיה – שנקרא אור ה'. יש כאלה מבין החוקרים היותר קרובים לזמננו שסוברים שהוא גדול החוקרים שעמדו לעם ישראל בימי הבינים, יותר גדול מהרמב"ם, כלומר שהספר שלו יותר עמוק ויותר חדשני מהמורה נבוכים של הרמב"ם.

בעצם, מה החידוש של הספר שלו? רוב החידושים של בעל ספר העיקרים הם ממנו. רמת ההעמקה שלו דלה מאד לעומת רבו, ככה אומרים. מה היתה המטרה של הספר שלו? לשלול את כל שיטת הרמב"ם. לא מזה שהוא לא אוהב את הרמב"ם – הוא מכבד אותו, הכל בסדר, אבל הוא לא אוהב שהרמב"ם מסתמך על אריסטו. את זה הוא לא יכול לסבול בשום פנים ואופן. כל המו"נ של הרמב"ם מבוסס על עשרים וששה עיקרים של אריסטו, הכל חכמת יון. כמובן שהרמב"ם עושה שיפוצים מתי שצריך כדי שזה יהיה מתאים, תואם את התורה, אבל יסוד החשיבה היא מאה אחוז חכמת יון. את זה בשום פנים ואופן הוא לא מוכן לסבול.

חדשנות רבי חסדאי קרשקש – מבשר הרנסנס, קודם לקאנט ומשפיע על שפינוזה

הוא יהודי נועז ביותר, כי הוא הראשון בתקופת ימי הבינים – גם אצל היהודים וגם להבדיל אצל הגוים, בשתי הדתות – שבתוקף נלחם נגד אריסטו. אז היה פשיטא, כמו 'הלכה למשה מסיני', שהמלה האחרונה בפילוסופיה (מונח שעד לתקופה האחרונה כלל גם מדע) היא אריסטו, אצל כולם. רבי חסדאי הוא הראשון שיצא נגד הפילוסופיה ונגד הפיזיקה של אריסטו, איך שהוא מבין את חוקי הטבע. הוא נלחם נגדו בהעמקה גדולה ובטוב טעם ודעת. הוא שלל אחד לאחד את כל היסודות של אריסטו. מקובל היום לומר שהוא הראשון, בכל הדתות, שהקדים ביותר ממאה שנה את הרנסנס, המדע החדש וצורת החשיבה החדשה.

בין היתר, נאמר כמה נקודות חשובות: הוא סבר שיש מציאות של אין סוף בפועל. נגד אריסטו, נגד הרמב"ם. לה' יתברך יש אין סוף תכונות – הוא לא מזכיר את המושג בקבלה אין סוף ספירות (הוא לא מדבר בשפת הקבלה, אבל יש הרבה דברים מקבילים). אומרים שבזה הוא המשפיע העיקרי על שפינוזה. שפינוזה הוציא זאת מהדרך, ואין כאן המקום להאריך בזה[ד]. הוא גם הפילוסוף, ההוגה הראשון, שהבחין בין המודעות של דבר, איך אני יודע את הדבר, לבין המציאות האובייקטיבית של הדבר. בכך רואים אותו מקדים את קאנט בכמה מאות שנים – בהבחנה החדה בין הסובייקט לאובייקט, בחינת הדעת. ועוד כהנה וכהנה.

אור ה' – פתיחת כתיבה ספר מקביל ליד החזקה

מה היתה המטרה שלו? הוא היה ת"ח גדול ופוסק הלכה גדול, בקי בכל חדרי הש"ס וכו', תלמיד מובהק של הר"ן. המטרה שלו, כמו שהוא כותב בהקדמת הספר אור ה', היתה לכתוב ספר מקביל לכל היד החזקה של הרמב"ם. כאשר הספר הזה, אור ה', הוא כנגד הספר הראשון ברמב"ם – ספר המדע – ויותר בצמצום כנגד הלכות יסודי התורה, ועוד יותר בצמצום הפרקים שמדברים על האמונה בה' והאמונה בתורה.

שוב, הוא היה הפוסק הראשי באותו דור, גדול הדור, והתכנית שלו היתה לכתוב את כל התורה מחדש – מקביל ליד החזקה. ברעיון שלו הוא הקדים את השו"ע, אבל לפי התכנית שלו היה צריך להיות יותר רחב מהשו"ע – לכלול את כל התורה, כמו הרמב"ם, כולל מה שנוהג רק בזמן הבית וכו'. אבל הקב"ה כנראה לא הסכים שיהיה כזה ספר.

מה הבקורת העיקרית שלו כנגד הרמב"ם? למה הוא צריך לכתוב הכל מחדש? דבר שכל האשכנזים התנגדו לרמב"ם – שהוא לא מביא מקורות, לא מביא מראי מקומות, לא מביא דעות שונות, שיש דעת חולקת, ועיקר הבעיה שהוא מביא רק דינים שמוזכרים בפירוש בתלמוד ולא נותן דרך חשיבה, דרך לפתח איזה שיקול דעת של הרב הפוסק איך פוסקים במקרים חדשים (החל מכללי פסיקה בין דעות חולקות בחז"ל ואחרי חז"ל). לכן צריך לכתוב הכל מחדש כמו שצריך, את כל התורה כולה – זו היתה התכנית שלו, וכנראה ברור שהוא היה בר הכי למשימה זו. כמו שאמרנו, הקב"ה לא הסכים (כמו שהוא יתברך לא הסכים שאדמו"ר הזקן יסכם ויכלול בפירוש אחד חדש את פירוש רש"י פירוש האבן-עזרא ופירוש הרמב"ן על התורה, או הוא יכתוב פירוש חדש על כל הש"ס). לספר אור ה' הוא כן הסכים.

חשיבות הכרת תולדות עם ישראל

הוא גם היה בתקופה מאד קשה לעם ישראל, היו פוגרומים. למנינם, בשנת 1391 היה פוגרום שלא ברצון המלך – פוגרום עממי, התקוממות עממית – נגד היהודים ונרצחו אלפי-אלפי יהודים. לא רק שנרצחו אלפי יהודים, אלא כתוב שבאותה תקופה המירו את דתם מאה וחמשים אלף יהודים ר"ל. כנגד זה הוא היה צריך להלחם.

שוב, יש הרבה מה לספר, ומאד חשוב – אני אומר זאת גם בשביל הת"ת – מדי פעם, בתוך התלמוד תורה, כל המחנכים שיש כאן, צריך להביא ולספר פרקי תולדות עם ישראל. דבר חשוב מאד ביותר לדעת, גם השמות והתולדות של גדולי ישראל, איש על דגלו וכו', וגם מה שהתרחש לעם ישראל בכלל על רקע תולדות העמים. אחד מהאלה שקדשו שם שמים בפוגרום הזה הוא הבן שלו בעצמו, הוא אבד את הבן שלו.

ג. פרצוף תשעת עיקרי האמונה של בעל אור ה'

שלשה שרשים ושש פנות

מהם פרצוף אי"ה. כמו שבתשורה יש תשעה עיקרי אמונה, ככה יוצא גם אצלו, רק שהם מחולקים לשלשה וששה – ג"ר וו"ק. לשלשה הוא קורא שרשים, שלשה שרשים, ולששה הוא קורא שש פנות – כל פנה מוכרחת כדי שתהיה היכי תמצי של מתן תורה לעם ישראל. כלומר, בלי שש הפנות לא תתכן אמונה בתורה. בעצם השרשים הם אמונה בה' נטו והפנות הן אמונה בתורה, אבל בשביל להאמין בתורה צריך להאמין בששה דברים. כבר משהו מקורי, ראש חדשני.

שלשת שרשי האמונה בה': מציאות הבורא, אחדות ה', הפשטת ה' מגשמיות

בשלשת השרשים הוא מסכים עם הרמב"ם – שלשת העיקרים הראשונים שלו. הוא לא מסכים עם כל מה שהרמב"ם אומר כעיקרים. למשל, העיקר ש"לו לבדו ראוי להתפלל" הוא אצלו לא עיקר אלא סניף. אבל מסכים לעיקר שה' הוא נמצא, מציאות הבורא, ושה' הוא אחד, ושאינו גוף ולא כח בגוף – אלה שלשה שרשים לגבי הקב"ה.

שוב, אם הוא מדגיש שיש פה שלשה שרשים לגבי ה', די פשוט ששלשת אלה הם חב"ד. בשלשת אלה הוא מסכים עם מסקנת הרמב"ם, אבל הוא חולק קשות על ההוכחות שלו (שכולן מבוססות על הקדמות מאריסטו כנ"ל). לגבי העיקר השלישי, אצל הראב"ד לא פשוט שזה שה' אינו גוף ולא כח בגוף היינו עיקר – לדעתו מי שכופר בזה אינו כופר. אבל לפי דעת בעל אור ה' כן עיקר שה' לא גוף ולא כח בגוף. כמובן, זה שה' לא גוף ולא כח בגוף מתאים למי שקשור בכללות לחכמת החקירה. עיקר חכמת החקירה הוא הפשטה מהגשמה.

שלש פנות אמונה בה' הנדרשות לאמונה בתורה – יסוד הידיעה, יסוד ההשגחה, יסוד היכולת

מה שמענין אותנו הוא בעיקר מה שהוא קורא שש פנות. יש ספרים שאפילו לא מצטטים את השלשה, ורק אומרים שלפי בעל אור ה' יש ששה עיקרי אמונה – הם לא קוראים מספיק בעיון כדי להכיר שאחרי שיש שלשה שרשים יש שש פנות על מנת להאמין בתורה.

מתוך שש הפנות שלש הן עדיין על ה' בעצמו, אך אלה עיקרים שבלי להאמין בהם לא יתכן להאמין במתן תורה. מה השלשה האלה? שה' יודע הכל בפרטיות. אם ה' לא יודע הכל, שהכל צפוי מראש, לא שייך לדבר על מתן תורה. הדבר השני, שה' משגיח על הכל – השגחה פרטית על הכל – ובכך הוא קצת מקדים את הבעש"ט. אם אין השגחה אין תורה – לא שייך לדבר על התורה בלי השגחה. הדבר השלישי הוא שה' הוא כל יכול – אם ה' לא יכול לעשות מה שהוא רוצה, גם לחולל נסים, גם לשלם שכר כפי מה שמובטח בתורה, אין מתן תורה.

אלה שלשה דברים שלכאורה מדברים על ה', אבל הם תנאים כדי שיהיה היכי תמצי של מתן תורה. זה הנושא של חג שבועות. אם כן, כדי לקבל את התורה בחג שבועות – ה"מזל גובר" של הבר-מצוה – צריך לדעת שה' יודע הכל, משגיח על הכל וכל יכול. בקיצור – יסוד הידיעה, יסוד ההשגחה, יסוד היכולת.

שלש פנות כתנאי לתורה – יסוד הנבואה,  יסוד הבחירה, יסוד התכלית

אחר כך יש עוד שלשה דברים שצריך להאמין בהם כדי שתהיה היכי תמצי של תורה: צריך להאמין בנבואה – שיש כזה דבר נבואה, שה' מתקשר עם בני אדם. אחר כך צריך להאמין בבחירה – אם אין בחירה חפשית לאדם אין תורה. באיך שהוא תופס את הבחירה הוא כן חולק במקצת על הרמב"ם. אין כאן המקום להאריך בזה הרבה, אבל אולי נזכיר קצת בהמשך במה הוא כן חולק על הרמב"ם. בכל אופן, בחירה היא יסוד האמונה. לדבר האחרון, בו הוא לגמרי חולק על הרמב"ם, הוא קורא תכלית – התכלית לשמה ה' ברא את העולם, מה שאנחנו קוראים טעם הבריאה, שהיא-היא התכלית לנתינת תורה לעם ישראל. יש תכלית, אפשר לדעת מהתכלית ואפשר לחוות את התכלית.

הרמב"ם כותב בפירוש במו"נ שאין אנחנו יודעים ולא יכולים לדעת כלל וכלל מהי תכלית בריאת העולם. זה נשמע מוזר. לא יודעים שהרמב"ם נוגד את המושג תכלית, אבל ככה זה. מי שאמר 'לא, אני לא מסכים איתך' הוא בעל אור ה' – יש תכלית, אני יכול לדעת מה התכלית, ואספר לך תיכף מה התכלית. אצלנו זה דבר חשוב, כמו שאמרנו הרגע – התכלית היא "טעם הבריאה", פרק שלם שיש לנו בסוד הוי', ושם יש לנו כמה שיטות וכמה ניסוחים (ארבעה טעמים ב"סוד הוי'", כמבואר שם).

בין תכלית לסוף – הרמב"ם ורבי חסדאי

אם כבר אומרים את המלה תכלית, הוא מסביר שיש באמת – להבדיל – דתות, כמו דתות המזרח, בהן בפירוש אין תכלית. הרבה פעמים אנחנו אומרים שעיקר ההבדל בין האידישקייט – היהדות, התורה שלנו – הוא שיש תכלית וחשוב לחשוב על התכלית. כמובן, אצל הרמב"ם יש עיקר של ביאת המשיח ועיקר של תחית המתים – הכל נמצא. אפשר לשאול, איך אתה אומר שאין לרמב"ם תכלית? יש לו משיח ותחיה"מ. הוא לא כותב בפירוש שזו תכלית – הוא כותב שיש משיח, ושתהיה תחיה"מ כשה' ירצה, אבל לא אומר שזו תכלית, שזה טעם הבריאה, אדרבה, הוא כותב בפירוש שאי אפשר לדעת את טעם הבריאה ומה תכלית הבריאה.

מצד אחד הרמב"ם נגד המושג אין סוף בפועל, ורבי חסדאי קרשקש בעד, אומר שיש אין סוף. כאן לכאורה ההיפך, שהרמב"ם אומר שאין 'סוף' (טעם מושג) לעולם – אי אפשר לומר מה ה' רוצה בסוף – ורבי חסדאי אומר בדיוק ההיפך, אני כן יודע מה הסוף, מה התכלית. הוא גם כותב שבלי לדעת מה התכלית אין טעם למתן תורה. חייב לדעת בשביל מה ה' ברא את כל זה כדי שנוכל לקבל את התורה.

מציאות ה' – דעת; אחדות ה' – חכמה; הפשטת הגשמיות – בינה

שוב, מה הם הששה אצלו, כל אחד במלה אחת? ידיעה, השגחה, יכולת, נבואה, בחירה, תכלית. מה השלשה? אמונה במציאות ה', אמונה באחדות ה' והפשטת הגשמיות. כעת נעשה מזה סדר לפי חכמת הח"נ, הפנימיות. אמרנו ששלשת השרשים אצלו הם ודאי כנגד עצם הג"ר, חכמה בינה ודעת:

נאמר ככה, שלהאמין – או כמו שהרמב"ם כותב, "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון" – זה דעת, מה שאמורים לדעת, שיש ה' והוא בורא את העולם. זו ההלכה הראשונה בספר היד, שהוא מסכים לה (בספר היד הדעת היא בחינת "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" – פותח "יסוד… לידע שיש שם מצוי ראשון" וחותם "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"). האם לשיטת רבי חסדאי יש מצות עשה בין תריג מצוות להאמין בה'? לא. אבל הוא מסכים שהאמונה במציאות ה' היא הדבר הראשון, הדעת של היהודי.

מהי אחדות ה'? כתוב בספר התניא, בשם הרב המגיד, שאחד האמת – שאנחנו מאמינים באחדות ה' אנחנו מאמינים ב"אחד האמת", "אחד יחיד ומיוחד", "אין כיוצא בו" (בלשון המדרש, הדרגה הכי גבוהה של "אחד") – מתגלה דווקא בספירת החכמה, משם הוא מאיר בשאר הספירות, היות שהחכמה היא "נקודה דנעיץ".

הדבר השלישי – שה' לא גוף, לא דמות הגוף, לא כח בגוף – הוא כנגד "איהו וגרמוהי חד בהון". הפרדוקס כאן הוא שבעולם האצילות יש גם שרש של כלים, גבול – שרש הגבול באמא – ושם כתוב "איהו וגרמוהי חד בהון" (באבא כתוב "איהו וחיוהי חד בהון"). שם האמונה היא שהוא אינו גוף ולא כח בגוף. בכלל, כח ההפשטה (מהגשמה) – אמרנו שכל הוגה, כל חוקר, הוא מפשיט ומפשט מושגים – שייך לאמא, שם אין לה' גוף ולא כח בגוף. שוב, את שלשת השרשים האלה קל להקביל לחב"ד.

ידיעה-השגחה-יכולת בלשון החוקרים (לועזית)

מה לגבי עיקר החידוש שלו, שש הפנות? כבר הכינוי פנות הוא רמז די ברור. הוא למד קבלה – גם הר"ן למד קבלה. כולם יצאו מבית המדרש של הרמב"ן. הרמב"ן דבר בגלוי על חכמת הסוד, חכמת האמת. הם לא מדברים על זה, אבל ברור שהוא רומז לכך. הוא קורא לאמונות המכשירות את האדם לקבל את התורה פנות – פנות רומזות לכיוונים, כל פנה היא כיוון. אמרנו שמבין שש הפנות אצלו, שלש הראשונות הן עדיין אמונה בה', רק אמונה שבלעדיה לא תתכן תורה.

קודם כל שה' כל יודע, שבשפת החוקרים בלועזית נקרא omniscience.

דבר שני ההשגחה של ה', שכמו שנסביר את ענין ההשגחה, נקרא omnipresence, מה שה' נמצא בכל מקום, "לית אתר פנוי  מיניה". כלומר, לא כמו שתפסו בעלי הצמצום כפשוטו, שידיעת ה' היא מלמעלה, מרחוק, אלא שידיעת ה' היא שהוא נמצא ממש – ה' נמצא אתי, "באשר הוא שם", וכך הוא יודע ומשגיח. הוא נותן לי יד בכל מקום ומקום, "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ".

מהי יכולת? היא נקראת omnipotence.

אלה שלשה מושגים ידועים בחקירה, שכל אחד מתחיל omni – שהוא הכל, או שהוא כל יודע, שהוא משגיח על הכל (בהיותו נמצא עם הכל ממש), או שהוא כל יכול.

חג"ת: השגחה, יכולת, ידיעה

שוב, יש כאן שש פנות שהן שש מדות הלב. הוא רושם אותם לא לפי סדר הספירות. מה שהוא משגיח על הכל – תיכף נסביר, כי זה בעבודה הכי חשוב כאן, וגם הקשר בין ההשגחה ל"לית אתר פנוי מיניה" – היינו החסד של ה'.

מה שה' כל יכול, וממילא יכול לחולל נסים ולשבור את חוקי הטבע שהוא עצמו ברא כשהוא רוצה, וגם יכול להסתיר את עצמו לגמרי, שלא יראו אותו בכלל – גם כי הוא כל יכול, יכול להיות כאן ושאף אחד לא יראה אותו כאן, ממש כמו שכתוב בשער היחוד והאמונה בתניא – זהו כח הגבורה. זה הכי פשוט מכולם, כי המושג כח מקביל לגבורה, לכן הוא גבור. אם הוא גבור הוא הכי גבור, גבור אין סופי, יכול לעשות בדיוק מה שהוא רוצה.

אם ההשגחה של ה' היא החסד שלו והגבורה של ה' היא שהוא כל יכול, מהו הדבר השלישי, שכנגד התפארת? ברור שזה מה שה' יודע הכל. מה הקשר בין יודע הכל לתפארת? ידוע מר"א אבולעפיא – בערך באותה תקופה – שי-ה-ו-ה ר"ת "יחיד הוא ויודע הכל" (גם שער שלם אצלנו בסוד הוי'). אז מה היא ה-ו, שמתחילה מהדעת והגוף שלה תפארת, "משה מלגאו ויעקב מלבר"? "ויודע". רמז מאד חשוב, יחיד הוא ויודע הכל, שטוב מאד שכל אחד יכוון. כשאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", שם הוי' הראשון – "הוי' אלהינו" – הוא "יחיד הוא ויודע הכל" (השני, "הוי' אחד [בז' רקיעים וכו']" הוא "ישמחו השמים ותגל הארץ").

חוץ מההמשכה מהדעת לתפארת, חז"ל מקשרים בין הדעת לרחמים – פנימיות התפארת – כידוע הרבה דרושים בחסידות על זה, "מי שאין לו דעת אסור לרחם עליו". רחמים הם פנימיות התפארת, מדת יעקב אבינו – תלוי בדעת. אם ה' יודע הכל זה כבר אומר שהוא מחדיר קצת דעת בכל וכך מרחם על הכל. ידוע הווארט של רבי נחמן שהכי הרבה רחמנות יש על יהודי שאין לו דעת. גדר היהודי הוא דעת, "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין", ולכן התכונה הראשונה שלו היא רחמנים, עוד לפני בישנים וגומלי חסדים, "ונתן לך רחמים ורחמך", "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים". אחרי שאומרים שרחמים הולכים עם דעת, יש כבר קצת קושיא – מהי השגחה? הרי גם השגחה היא רחמים. כמו שנסביר, ידיעת ה' צריכה להיות בן הזוג של הבחירה החפשית של היהודי שהוא כאן הפנה החמישית.

עיקר המחלוקת עם הרמב"ם: תכלית הקשר עם ה' – אהבה (ולא שכל)

לפני שנמשיך הלאה נאמר: מכל מה שספרנו על רבי חסדאי קרשקש, בעל אור ה' – שבסגנון חב"די אפשר לקרוא לו נשיא הדור של אותו דור – הדבר הכי חשוב אצלו שבו הוא חולק על הרמב"ם הוא תפיסת ההשגחה, שהיא בעצמה ענין התקשרות היהודי לקב"ה ("כמים הפנים לפנים"). זה גם קשור לתכלית, כמו שנסביר.

איך אני מתקשר לה'? לפי הרמב"ם ורוב שאר החוקרים בעם ישראל – וגם להבדיל חוקרים שאינם בעם ישראל, כל מי שנמשך אחרי אריסטו וחכמת יון – הדרך היחידה להתקשר לקב"ה, בורא העולם, היא דרך השכל, כלומר הדעת. לכן גם הרמב"ם מסיים – בלי לקרוא לזה תכלית בריאת העולם, רק אומר שהסוף של ביאת המשיח, הפסוק בו הוא חותם את משנה תורה הוא – "כי מלאה הארץ דעה את הוי'", כולם ידעו את ה' וחכמי ישראל יותר מאומות העולם. גם את ה' עצמו הוא מגדיר כדעת, "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה", הכל שכל.

יותר מכל דבר, על כך חולק עליו בעל אור ה'. בזה הוא מקדים את המהר"ל מפראג וגם את החסידות. הוא אומר שהקשר לקב"ה, שקשור לתכלית בריאת ה' את העולם – כמו שנסביר – אינו על ידי דעת אלא על ידי אהבה. המשפט הזה שאמרנו כעת יותר חשוב לנו מכל מה שדברנו עד עכשיו. שלא מתקשרים עם הקב"ה – לא אנחנו אליו ולא הוא אלינו – על ידי שכל. שכל הוא אך ורק אמצעי, דבר טפל. הקשר האמתי בינינו לבין הבורא שלנו הוא אהבה.

"בן שלש עשרה למצוות" – אחד או אהבה?

זה קשור לבר מצוה. כעת הוא מגיע ל'בן אהבה למצוות', כמו שכתוב בפרקי אבות. זה רמז שבאמת כל המצוות, כל התורה כולה, הכל נובע, הכל ביטוי של אהבה, לא של שכל. מצד אחד אומרים שכאשר הוא נעשה בר מצוה הוא מקבל דעת, אבל הדעת היא אמצעי. ידוע שיש שתי מלים ששוות 13 – אחד ו-אהבה (יש עוד מלים, אבל אלה הפשוטות והחשובות ביותר). מה יותר חשוב, אחד או אהבה?

פשוט שבשביל הרמב"ם אחד הוא יותר מאהבה, אבל בשביל בעל אור ה' וגם בשביל הבעש"ט והחסידות – שאנחנו כבר דור העשירי ו"נעוץ סופן בתחלתן" – כשאומרים "הוי' אחד" זהו בכל אופן איזה תואר, אבל כתוב שאהבה היא שם ה' עצמו. א-ה-ב-ה הוא חילוף אותיות י-ה-ו-ה.

הרבה פעמים אנחנו אומרים שעל ה' עצמו אי אפשר לומר שום דבר, שום תואר, אבל "אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל" – חוץ מדבר אחד, שהוא יתברך "עצם הטוב". ככה כתוב בחסידות. הראשון שהגדיר את ה' יתברך כעצם הטוב, ולא שום דבר אחר, הוא בעל אור ה'. היות שה' הוא עצם הטוב – הוא-הוא אהבה. זה השם, ואפילו יותר מאשר "הוי' אחד" – זו מציאות ה' עוד לפני אחדות ה'. זה הכלל הכי גדול וגם החידוש הכי נוגע ללב ולמעשה בכל החשיבה של בעל אור ה'. כשנתבונן, זה יהיה נוגע להכל – כל מה שהוא אומר יוצא מהיסוד הזה.

שכר ועונש – תיקון אלקי (שרש איז'ביצא – הדגשת הידיעה וההשגחה על פני הבחירה)

יש לנו השגחה. הוא הראשון שאומר שאין שכר ועונש שני דברים נוגדים. הוא כותב שעונש הוא סוג של שכר – הכל לשם תיקון, כמו שגם כתוב בחסידות, שעונשים הם תיקון הנפש ולא נקמה נטו לשם נקמה ח"ו. לא שה' עושה דברים טובים למי שטוב, מיטיב איתו, ומי שרע הוא רע אתו, ח"ו. יתכן שה' טוב למי שטוב ורע למי שרע? ה' לא רע לאף אחד (הרי נאמר בפירוש עליו "לא יגורך רע"), הוא רק טוב ועצם הטוב והמהות שלו היא אהבה. אז מהו עונש? כתוב שבלי עונש אין תורה, אבל העונש הוא גם אהבה – כמו אבא שאוהב את הבן שלו, ולפעמים צריך לתת לו עונש כדי לתקן ולישר את דרכו. "שכר עברה עברה" כפשוטו, באמת שכר, ואם יעשה עוד עברה יגיע לו עוד שכר.

זה נוגע לפרדוקס הידיעה והבחירה, כי אם גם העונש הוא טוב בעצם, לטובה הנצחית של האדם, אפשר יותר להבליט את ידיעת ה' וקצת להפחית בבחירת האדם. כי גם אם נאמר שה' מכוון זאת, גם התיקון והעונש הוא לטובתו, הכל טוב, ומה זה משנה אם הוא בחר או לא בחר?!

אם נתבונן בעומק, בכך הוא קצת מקדים את איז'ביצא בתוך החסידות – קצת יותר משקל על ידיעה ופחות כובד משקל על בחירה, מאשר הרמב"ם, כי ה' רק טוב ולכן אין מה לחשוש. אפילו אם הוא יודע שאדם יחטא ויקבל עונש – הכל תיקון, אז מה כל כך נורא? כך אפשר לקיים "השלך על הוי' יהבך", להשליך את עצמו, ולדעת ש"נורא עלילה על בני אדם", ואני בטוח במאה אחוז שמה שתכתיב לי ומה שתעשה אתי בחיים הכל יהיה טוב, כי אתה עצם הטוב והמהות שלך היא אהבה בעצם. לא שאין בחירה, אבל עוצמת הבחירה יורדת ועוצמת הידיעה עולה.

נהי"ם: נבואה (נו"ה), בחירה (יסוד), תכלית (מלכות)

כעת נסביר יותר: אמרנו את שלשת הדברים הראשונים, ידיעה-השגחה-יכולת, בלועזית רק כדי שנבין שיש פה שלישיה מובהקת, שלפי סדר הספירות חסד הוא omnipresence, גבורה היא omnipotence ותפארת היא omniscience. מה בא הלאה?

מה הלאה? יש עשר ספירות ויש גם עשרת הדברות. אם היינו מספיק חכמים היינו יכולים להקביל הכל לעשרת הדברות, אבל אנחנו לא מספיק חכמים וזה גם לא נורא כי העיקר הוא אהבה. אף על פי שהוא מסביר שש פנות, ברור למי שמתבונן בהם שכוללים את כל הז"ת, ולא רק את הו"ק.

ברור שתכלית היא מלכות לפי הקבלה – לומר תכל'ס היינו לומר מלכות.

בחירה חפשית, כמו שנסביר – אם אתה מעצים או קצת מחליש, אבל בכל מקרה זה יסוד שבלעדיו אין תורה – היא הצדיק, היוסף-חי של הבר מצוה שלנו, על שם הבחירה החפשית של האדם.

מהי נבואה בספירות? גם פשוט מאד בספר הזהר, בהקדמה, שנבואה כוללת שתי ספירות יחד – נצח והוד. בהקדמת תקו"ז הוא כותב שנביאים בנצח וחוזים בהוד, אבל בכללות כתוב שגם הנצח וגם ההוד הם שני סוגי נבואה, כמו שנסביר.

אם כן, שש הפנות שלו – פנינה של פרצוף אצלנו – הן מחסד עד מלכות.

השגחה אוהבת

נחזור להשגחה: אצלו כל היחס של ה' למציאות – ה"נפשי" של ה', "אנא נפשי כתבית יהבית" – הוא אהבה, נקודה. כל מה שהוא משגיח נקרא אהבה וחסד[ה]. לכן פשוט למה שמנו את ההשגחה בחסד, כי הכל חסד (ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין"), עצם הטוב. השרש הוא בכתר ("חסדך"), אבל הוא מסביר בפרצוף פשוט – היות שה' הוא עצם הטוב וטבע הטוב להיטיב, זו השגחה פרטית[ו]. ההשגחה כוללת מה שה' נמצא בכל מקום, מה שאברהם אבינו פעל כשהוריד והמליך את ה' בארץ, שלא יהיה רק "אלהי השמים" אלא גם "אלהי הארץ" (ו"מלאה הארץ") – החסד שלו, ההשגחה שלו, נמצאת בכל מקום, "לית אתר פנוי מיניה".

מה הרמז לכך בתניא? הוא אומר שרק במקום שיש "אתר שלים" יכולה להיות השראת השכינה. מהו אתר שלים? הוא מסביר בפרק לב ש"אתר שלים" הוא אהבת ישראל ואחדות ישראל. אם כולנו "כאיש אחד בלב אחד", תנאי והכנה למתן תורה, אנחנו אתר שלים ואז אנחנו ראויים שהשכינה תשרה בתוכנו. אם כן, כל ה"אתר שלים" הוא בעצם ביטוי של אהבה – אהבה, דבק, משלימים זה את זה כמו בני זוג שמשלימים זה את זה – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו". וכן מה שה' נמצא בכל אתר ואתר היינו שמתיחד עם כל פרט וחלקיק במציאות מכח האהבה העצמית שלו[ז].

התחלקות הנבואה

אז יש לנו את ההשגחה שהיא ביטוי של אהבה, כי השם הוא-הוא האהבה (חסד), ויש גם את הכח לעשות נסים (גבורה), וגם שהוא יודע כל (תפארת). בנבואה הוא לא מחלק, אבל צריך לחלק בין הנצח וההוד (בתחלה, בעולם התהו, הנצח וההוד היו ספירה אחת אך בעולם התיקון הן התחלקו ונעשו שתי ספירות. והוא על דרך חלוקת תא אחד חי לשני תאים וכו'. וכך רמוז בגימטריא של המלה נבואה = 64, שהוא מתחלק ל-32 ו-32, וכל 32 מתחלק ל-16 ו-16, וכל 16 מתחלק ל-8 ו-8, וכל 8 מתחלק ל-4 ו-4 וכל 4 מתחלק ל-2 ו-2, וכל 2 מתחלק ל-1 ו-1. וכך בכיוון ההפוך, מ-1 נעשו 2 ומ-2 4 וכו' עד ל-2 בחזקת 6, שהוא המספר השביעי, החביב, בסדרה, שעולה 64 = נבואה).

ידיעה ובחירה – יעקב ויוסף

הבחירה היא מה ש"צדיק ורשע לא קאמר". חז"ל לא משתמשים בביטוי בחירה חפשית. אחד הביטויים שלהם לכך הוא "צדיק ורשע לא קאמר". איפה זה? גם מצוטט בעמוד הראשון של ספר תניא קדישא – ביטוי של צדיק או רשע, בספירת היסוד, בה אדם בוחר אם יהיה צדיק או שיהיה רשע. אמרנו שהבחירה היא בן הזוג של הידיעה, לכן איך שהסברנו עכשיו יוצא חלק מאד – הוא האבא והוא הבן, "אלה תֹלדות יעקב יוסף", יעקב הוא הדעת של יוסף, הדעת של עם ישראל. יוסף חי, "בנים אתם להוי' אלהיך", וכמו שכתוב בקבלה הם המשך ישיר אחד ו"חשבינן חד", "גופא ובריתא חשבינן חד" ממש. לפי ההסבר שלנו זה הידיעה והבחירה – ידיעת ה' ובחירת האדם[ח].

אמרנו שרבי חסדאי נותן את עיקר כובד המשקל על הידיעה של ה' ופחות כובד משקל על הבחירה של האדם. זה כמו שכתוב בספרי הקבלה, שהתפארת נוטה לימין והיסוד נוטה לשמאל. היות שה' הוא ימין בעצם – "לית שמאלא בהאי עתיקא, כולא ימינא" – אומר שהוא אהבה בעצם. אם כן, ידיעת ה' קצת יותר חזקה, חוץ מזה שיש פה מעלה ומטה (גזע וענף) – מי שעומד למעלה הוא האב, הידיעה, ומי שתחתיו הוא הבן, הבחירה.

מי יותר גדול, יעקב או יוסף? יש גם מעלות ליוסף לפי הקבלה וכן התולדות דרכו, "אלה תולדות יעקב יוסף", אבל העיקר הוא מעלת האב, יעקב (גם יוסף עצמו מצהיר כך באמרו "אני יוסף העוד אבי חי" – בלי אבי איני כלום. כך הבחירה בלי הידיעה אינה כלום). כשלומדים ספרי חסידות מבואר שעיקר הבחירה של יוסף הצדיק באה לידי ביטוי כשהוא עמד בנסיון. אם אין נסיון מאד קל לומר שהכל דטרמניסטי – בלי נסיון אתה ממשיך בתלם, אתה לא משתמש בכח הבחירה שלך. יש לאברהם עשרה נסיונות, אבל הנסיון הכולל – כמו שיש תיקון הכללי (הברית היא האבר הכולל) – הוא הנסיון של יוסף, יוסף חי, שעמד בנסיון ועל ידי זה זכה לשם צדיק.

נבואה פעילה ("זה") ונבואה סבילה ("כה")

נחזור לנבואה: איך אפשר להבחין בין הנצח וההוד ביסוד הזה? די קל, כי בספירת העמר הסברנו – על פי הידוע שנצח הוא משה והוד הוא אהרן, בלי לחלק לפי הגדר בהקדמת תקו"ז שאלה נביאים וחוזים, אלא שני סוגי נבואה, כמו – שיש בטחון פעיל בנצח ובטחון סביל בהוד, כך יש נבואה יותר פעילה, שזה חידוש. "מוסיף עליהם משה שנתנבא ב'זה הדבר אשר צוה הוי"" היינו נבואה יותר פעילה. המקור של "כה אמר הוי'" – נבואת כל הנביאים, "כל הנביאים נתנבאו ב"כה אמר הוי'", השרש של כולם, "כה תברכו בני ישראל", הוא בהוד, באהרן (שהיה נביא לפני משה, בארץ מצרים) כמו שמשה הוא הנשמה של ספירת הנצח.

שוב, מהי נבואה סבילה? נבואה סבילה של הוד, בטחון סביל, היא נבואה שאתה נשלח מה' לנבא, למסור מסר לעם ישראל, שבדרך כלל המסרים האלה היו תוכחות. גם מתאים לספירת ההוד, וגם מתאים לכך שהחומש החמישי, שכנגד ספירת ההוד, בו "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", הוא חומש התוכחות. לא יודעים אם משה יותר נביא או מלך (יש שיחה של הרבי המבארת שמלכות משה היא מצד נבואתו). ביום יום הוא מנהיג אותנו, שלא יהיה עם ישראל כצאן אשר אין להם רועה – הוא רעיא מהימנא שלנו בפועל ממש, שאר הנביאים לא מתנבאים ככה. זה הסבר מאד פשוט מהי נבואה פעילה – נבואה שמנהיגה את המציאות, את העם בפועל. כל עם ישראל הם נביאים להעביר מסרים מה', לעם, אבל הכל "כה אמר הוי'" – "כה" בחינת נוקבא, "איהי בהוד", במלה "כה" שומעים את הסבילות. במלה "זה" שומעים את הפעילות, את הזכר. במלה "כה" שומעים את הנוקבא. והם סוד "בצלמנו [זה] כדמותנו [כה]" כנודע.

זה היה להסביר יסוד מאד חשוב, שיש שתי נבואות – נבואה של נצח, שהיא נבואה רק של משה רבינו (ומאירה באתפשטותא דמשה שבכל דור, שהוא מנהיג הדור), ובזה הוא אחרת ועולה על כל הנביאים. יש נבואה של הוד, שזה כל הנביאים, "כה".

ניתן רמז מאד יפה בענין: אם נצח הוא "זה" והוד הוא "כה", שני סוגי הנבואה, נעשה חשבון ונראה שבאמת איך שזה משלים. כמה שוה נצח ועוד זה (נצח הוא זה)? 160. כמה שוה הוד ועוד כה? 40. מה היחס ביניהם? קודם כל יש יחס, בין המלים נצח והוד אין יחס פשוט. מה היחס כאן? פי 4, "ומספר את רֹבע ישראל". כמה הכל יחד? 200, מספר מושלם, ריבוע כפול. כלומר, הממוצע הוא 100, עשר ברבוע, יפ"י. מה הכנף לכאן ולכאן? אם מחלקים לנצח-זה מול הוד-כה הכנף היא 60, אבל אם מחלקים נצח-הוד (163) מול זה-כה (שוה הבל, יחידה) הכנף תהיה 63 – סוד מפורש בקבלה, בכתבי האריז"ל, ש-100 הוא סוד שם סג ועוד חלק המילוי לבדו (לז, הבל). כתוב בפירוש בקבלה שכל סוג נבואה הוא משם סג, מאמא. זה גם רמז מאד יפה, שנצח הוא נבואת משה רבינו בנצח והוד הוא נבואת אהרן הבהן וכל שאר הנביאים בהוד, "כה אמר הוי'", "כה תברכו את בני ישראל אמור להם".

התכלית – התגשמות ה' כעצם האהבה

הגענו לתכל'ס: בקבלה בפירוש כתוב שהמלה תכלית היא מלכות. אם נחזור לרמב"ם, לרמב"ם כפי שהוסבר אין את המושג תכלית. יש איזה בעיה, כי "סיפא דכל דרגין" היא המלכות. הרמב"ם מאד אוהב מלכות, כל סיום הספר שלו הוא הלכות מלכים והפרקים האחרונים הם הלכות מלך המשיח. זה דבר חזק ביותר, מ-יג העיקרים שלו. על זה אומר בעל העיקרים שזה כלל לא עיקר באמונה, ומי שכלל לא מאמין בביאת המשיח אינו כופר בשום דבר אלא רק טועה? איך יודעים זאת? גמרא מפורשת, שהיה אחד מגדולי ישראל – רבי הלל, מהאמוראים – שאמר "אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו". כתוב שם 'שה' יסלח לו' על הטעות, אבל לא החרימו אותו – לא אמרו שהוא כופר בעיקר, אלא רק "שרא ליה מריה", שהוא טועה. זו הוכחה חזקה ביותר. שוב, הרמב"ם הולך עם כל התוקף על משיח כאחד מעיקרי האמונה. בעל העיקרים אומר שזה כלל לא עיקר באמונת ישראל – דבר נכון, אני מאמין בו במאה אחוז, אבל לא אחד מעיקרי אמונת ישראל.

היות שהוא הקדים והגדיר שהקב"ה הוא בעצם אהבה, מה התכלית אצלו? מה שהתחלנו להסביר בשיעור כאן לפני כמה שבועות[ט], בספירת העמר. אמרנו שאנחנו רוצים מלכות כי היא שעשועים עצמיים, אהבה בתענוגים. אמרנו שהיסוד הוא דבקות, ולפני כן יש אמונה-אמונה-אמונה בטחון-בטחון ואז דבקות שעשועים (שני הכוללים). גם אצל הרמב"ם ודאי ימות המשיח הם תכלית התענוג, המעדנים מצויים כעפר וכו'. בכל זאת, אצל בעל אור ה' ההתקשרות לה' היא האהבה עם ה', "פנים בפנים דבר הוי' עמכם", זו התכלית – תכלית היא התגשמות והתגלות עצם ה' כעצם האהבה, וזו המלכות. השגחה מתוך אהבה היא חסד, אבל המלכות היא תכלית בריאת העולם – שהכל אך טוב, "חסדי דוד הנאמנים".

אמרנו בקיצור וצריך להעמיק בזה בספר שלו. כעת עשינו פרצוף חשוב מאד, חדש, של שלשה שרשים ושש הפנות של בעל אור ה', איך שמכוונים כנגד הספירות בצורה מאד יפה.

ד. נצחיות התורה מסיני – גילוי הרצון העצמי של ה'

נצחיות התורה – ממתן תורה

נסיים במה שפתחנו, שיחה של הרבי: איך הגענו לכל זה? מתוך שיחה של הרבי[י], שאמר שספר העיקרים – התלמיד של רבי חסדאי – חולק על הרמב"ם לגבי נצחיות התורה. הוא סובר שיכול להיות חידוש תורה, רק שבשביל זה צריך נביא כמשה רבינו וצריך שוב מעין מעמד הר סיני, שלא תהיה נבואת יחיד, אבל זה יכול להיות. כשהרבי מביא אותו, הערה בשיחה, הוא לא שולל אותו – זה לגיטימי, הוא ראשון גדול שאין איתו שום בעיה. רק מה? אחרי שהוא אומר את דעתו, כל הכבוד לו, הרבי אומר שאפשר לתרץ את ההשגה שלו על הרמב"ם.

כדי להבין את מה שהרבי מתרץ את ההשגה שלו צריך להביא איך הוא מנמק את ההשגה שלו. הוא אומר שלפני מתן תורה – כמו שהרמב"ם עצמו כותב – אדם הראשון נצטווה בשש מצוות, ואחר כך נח במצוה נוספת, לאדם הראשון היה אסור לאכול בשר ואז נח הותר לאכול בשר – ה' שנה את התורה. תורה היא מה שה' נותן חוקים לאנושות. עשרה דורות היתה תורה שאסור לאכול בשר, ואז התחדש שמותר לאכול בשר – חידוש תורה. אחר כך בא אברהם אבינו וקבל מצות ברית מילה, וכך בכל הדורות עד מתן תורה – היתה תורה והיא התחלפה, כבר היה לעולמים, ואם כבר היה למה שלא יהיה הלאה?!

מה שהרבי מסביר הוא יסוד חזק וחשוב, שאצלנו הוא די פשוט. גם לחז"ל, וכל שכן בקבלה וחסידות, יש הבדל מהותי בין פאר-מתן-תורה לאחרי מתן תורה. לפני מתן תורה גם המצוות "ריחות היו" – לא מצוות של אנכי, אנא נפשי כתבית יהבית, אלא רק הארה בעלמא. הריחות יכולים להתחלף, אבל עצם – רצון עצמי, ש"אנא נפשי כתבית יהבית" – אי אפשר להחליף, "התורה הזאת לא תהא מוחלפת". זה עיקר הווארט של הרבי, שיש הבדל מהותי ואמתי בין המצוות של מתן תורה למצוות שלפני כן.

תורה לטובת האנושות (עד מ"ת) ותורה כגילוי רצונו העצמי של ה' (ממ"ת)

קצת להעמיק באותה נקודה, הוא אומר שהתורה שלפני מתן תורה היא תורה שכולה לטובת האדם, לטובת האנושות. היות שהתורה היא לטובת האנושות, אם האנושות משתנה, אם הטבע של בני אדם משתנה, גם התורה תשתנה בהתאם – כי התורה היא בשביל האדם. אז מהו מתן תורה לפי זה? שהתורה היא לא בעיקר בשבילנו, בני אדם באשר אנחנו בני אדם, אלא שעיקר התורה הוא גילוי הרצון העצמי של ה', "שאמרתי ונעשה רצוני".

בטבריה לפני חדש, בהילולת הויטבסקר, הסברנו בשמו שהכוונה העיקרית בכל מצוה היא "שאמרתי ונעשה רצוני", רצון עצמי במובן של "אנא נפשי כתבית יהבית". מאד מענין שלמדנו לפני שבוע שרצון הוא חיצוניות והשעשועים העצמיים הם הפנימיות. אז אפשר לשאול, שאם המצוות הן רק רצון ה' הן רק החיצוניות, "דוד זמירות קרית להו", שעל כך דוד נענש, כי תפס רק את חיצוניות התורה, את הרצון, ולא את שעשועי המלך בעצמותו. איך זה הולך יחד עם זה שעצם התורה הוא הרצון העצמי של ה'? לא נאריך בשאלה זו, רק נאמר שרצון עצמי אינו רצון דאריך אלא אמונה (שרש הרצון ברדל"א), הוא עצמו תענוג אמתי ועצמי. זה רק ווארט בקיצור. הרצון העצמי של ה' הוא החפץ ועד למקור השעשועים באמונה פשוטה, וכל מצוות התורה הן בגדר "אנא נפשי כתבית יהבית". לכן, מסביר הרבי, לא יתכן שוב מתן תורה.

עיקר המצוה – התקשרות לנצח ברגע ההוה

במלה אחת, הוא אומר שהמצוות שלפני מתן תורה הן לטובת ותועלת האדם – התורה והמצוות הן אמצעי לטובת האדם. המצוות של מתן תורה אינן אמצעי – היות שהן גילוי עצמי של ה' – והן עצמן התכלית והמכוון, המצוה בעצמה. הוא מסביר, גם משהו מאד חשוב, שכאשר יהודי עושה מצוה ברגע ההוה – העבר אין, העתיד עדיין, יש רק את ההוה; בר מצוה צריך לדעת שיש רק את ההוה, הזדמנות פז להתקשר לה' במצוה וזה נצחי, זה כל החיים, אין עבר ואין עתיד.

הרבי אומר ששכר הוא כדי "לא לקפח שכר כל בריה". הוא מסביר שעיקר התודעה צריכה להיות "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", אך כדי שאדם לא יצא מקופח – למי שמרגיש עצמו מקופח – נותנים לו עולם הבא. אחד שלא מסוגל לדעת ש"יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" נותנים לו חיי עולם הבא, אבל מצד האמת מספיק ש"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה" – וכמו שהרגע הסברנו, הרצון העצמי של ה' הוא עצמו השעשועים העצמיים.

כאן בשיחה גם מוסבר שהשעשוע העצמי של ה', שעשועי המלך בעצמותו, "אנא נפשי" – על מי שחווה זאת יחד עם ה' כאן ועכשיו, התכלית של כל יהודי, אפשר לומר עליו "ידעתיו הייתיו". כאן כבר מתחיל חבור בין הדעת של הרמב"ם לשעשוע והאהבה העצמית של בעל אור ה'. על אותו אחד שמשתעשע עם עצמותו בקיום מצוה אפשר להצביע – כמו שהרבי הצביע על הרבי הקודם – ולומר שזו עצמות בתוך גוף. זה ה"ידעתיו הייתיו", או בלשון ר"מ ויטבסקער זה מי שחווה ממש במצוה שלו את ה"אמרתי ונעשה רצוני", הרצון העצמי שהוא שעשועי המלך בעצמותו, ריח ניחוח (לא רק 'ריחות') לשון נחת, נחת עצמית אין סוף. כאן הרבי אומר שיש שלש בחינות של טובה שמקבלים באמצעות המצוה, אבל הן לא המצוה עצמה. המצוה עצמה היא הרצון העצמי של ה' ברגע הזה, תכלית בפני עצמה.

התורה לתועלת האדם: לצרף את הבריות; והייתם לי סגלה; עולם הבא

מה שלש המחשבות, שגם כתובות בתורה, שאדם יכול לחשוב שאולי התורה והמצוות הן אמצעי ולא תכלית?

הדבר הראשון הוא מאמר חז"ל מפורש, מאמר של רב – נקודת התפר בין התנאים לאמוראים, ש"רב תנא הוא ופליג" – ש"לא נתנו המצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות"[יא]. "וכי אכפת ליה לקב"ה בין שוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף? אלא [ככה מסיק רב] לא נתנו המצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות". יש פה מאמר חז"ל מפורש, חזק ביותר, שהמצוות הן לתועלת – תועלת האדם. הכלל שאם המצוות הן לתועלת האדם יתכן שינוי במצוות. ככל שהטבע של האדם משתנה גם המצוות תשתנינה בהתאם, אם כוונת המצוות היא לצרף בהן את הבריות.

מה עוד יכול להיות מאמר מפורש, שלכאורה מערער את כל היסוד שלנו, שהמצוות אינן לתועלת אף אחד? לפני מתן תורה כתוב "והייתם לי סגלה מכל העמים", "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". אז אפשר לחשוב שתכלית כוונת המצוות היא להבדיל אותנו מהעמים. אנחנו, עם ישראל כלל, העם הנבחר – וה' רוצה שנהיה לו סגולה מכל העמים, שנהיה לו "ממלכת כהנים וגוי קדוש", וגם זו תכלית אחרת מעצם המצוות.

מה עוד יכולה להיות מחשבה על פי תורה שהמצוות הן אמצעי ולא מכוונות לתכלית בפני עצמה? פשוט מאד, מה שאמרנו קודם, שיש עולם הבא, "'היום לעשותם' ומחר לקבל שכרם". כשלומדים מסילת ישרים ושאר ספרי הרמח"ל וכו' מקבלים את הרושם הזה, שהעולם הזה הוא הכנה לעולם הבא, "'היום לעשותם' ומחר לקבל שכרם".

אלה שלשה דברים חשובים – או שהמצוות הן לצרף את עם ישראל, או לעשות אותנו ממלכת כהנים או לשם עולם הבא. הרבי אומר שאף אחד מהדברים האלה אינו תכל'ס, זו לא תכלית המצוות. הכל נכון, הרי זה כתוב, אבל זה לא העיקר – לא עיקר ענין המצוות. עיקר ענין המצוה הוא אך ורק "אנכי", "אנא נפשי כתבית יהבית", הרצון העצמי. הרבי לא כותב כאן שאלה שעשועי המלך בעצמותו – אנחנו מוסיפים זאת, שזו הנחת-רוח של "אמרתי ונעשה רצוני". אם לומדים זאת רק כרצון בוערת השאלה הנ"ל שרצון הוא רק חיצוניות.

ארבע כוונות המצוה כנגד אבי"ע

קודם כל נעשה סדר רק מהקטע הזה. הסדר הוא מאד פשוט:

אם המצוות הן כדי לצרף את הבריות – זה כנגד עולם העשיה, עולם התיקון. כתוב שכאשר אדם עושה מצוה או לומד תורה צריך לעשות בתחלה "אליבא דנפשיה", לתיקון עצמי, כמו שהסברנו הרבה פעמים. זה נקרא שלא לשמה – אם אדם בכנות עושה מצוות כדי לתקן את עצמו, זו המדרגה הכי גבוהה של "שלא לשמה". איפה נמצא הדבר הזה? תיקון המצוות לתיקון עצמי הן על פי מאמר רב, שהמצוות הן כנגד לתקן את עצמו, הוא בעולם העשיה – שהמצוות הן כדי לתקן משהו, קודם לתקן את עצמי.

בעולם העשיה יש אישים פרטיים, עולם היצירה שמעליו הוא עולם של כללים, ולעניננו המודעות שם היא של כלל ישראל. אם המצוות הן כדי לגבש אותנו ככלל ולהבדיל אותנו ככלל משאר כל עמי הארצות, שאנחנו עם נבחר, סגולה לה' וממלכת כהנים וגוי קדוש, זו כוונה מצוינת, הכי טובה שיכולה להיות, בשביל עולם היצירה.

אם כל העולם כולו הוא לשם עולם הבא, זו כבר כוונה של עולם הבריאה – "אמא מקננא בכורסיא", שם יש שכר. זה קצת תואם את הרמב"ם, שהשכר הוא שכל – עולם הבריאה הוא עולם השכל. אז אם העולם הזה הוא בשביל עולם הבא – זו מנטליות של עולם הבריאה.

אבל הכוונה האמיתית היא "אנא נפשי כתבית יהבית", התעצמות עם הרצון העצמי של השי"ת נותן התורה. והוא סוד עצם עולם האצילות. מי שמכוון זאת הוא מ"אצילי בני ישראל". עולם האצילות הוא עולם של "זרע אדם" ואילו העולמות התחתונים בי"ע (ששם הרגשת היש הנפרד מאלקות – "ומשם יפרד") הם עולמות של "זרע בהמה". אך ידוע הווארט של הרב המגיד נ"ע ש"אצילות איז אויך דא", וממילא כל יהודי באשר הוא שם יכול לקיים את מצות התורה בבחינה העיקרית שלהן, בבחינת "אנכי [מי שאנכי]" – "אנא נפשי כתבית יהבית".

צירוף הבריות – תיקון היחס למציאות החיצונית

אם כן, שלשת הדברים שהרבי שולל – אף שזהו מאמר של רב – הם בבי"ע. למה רב מביא דווקא את הדוגמא של "וכי אכפת לקב"ה" אם שוחטים הבהמה מהצוואר או העורף? יש מליון דוגמאות, למה בחר בזו? כשאתה בא לשחוט בהמה, האם אתה מסתכל לה בפנים – יחס של פנים בפנים – או שזה יחס של פנים באחור. כשאתה בא להרוג את האויב, האם אתה שם לו סכין בגב – כמו שיש כאלה שעושים – או שאם כבר אתה שם לו סכין בפנים. זה נקרא ש"לא נתנו המצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות" – כשאתה שוחט את הבהמה צריך קודם להסתכל לה בעינים, לא לשחוט מהעורף אלא רק מהצוואר. זו הדוגמה הכי טובה של "לא נתנו המצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות".

הרבי לא אומר שזה לא נכון, אלא שזה רק חיצוניות. איך הרבי יכול לומר כזה דבר? לא היה אומר על דעת עצמו, אלא בשל הרבי הרש"ב – הוא אומר שמאמר חז"ל של רב הוא בחיצוניות המציאות, חיצוניות היא עולם העשיה, אבל בפנימיות לא ככה – הפנימיות היא הרצון העצמי של ה'. אצל הרמב"ם זו דעת, אבל כאן כל מציאות ה' היא רק אהבה, הכל אהבה וברגע הזה.

אם כן, יש פה מבנה מאד יפה בפני עצמו: מצרף הבריות, להבדיל ולייחד את הכלל, עולם הבא. אבל לא זה ולא זה ולא זה אלא "אנכי", אנא נפשי כתבית יהבית. זה ווארט אחד של הרבי, שהוא חוזר עליו בכמה וכמה שיחות שלו[יב].

ה. נצחיות התורה (וכל פרטיה) בעליונים ונפילת התחתונים

נצחיות התורה גם ברפואות הש"ס

בשיחה שאנחנו מדברים, מה שהוא רוצה שאנו נבין – הרבי חזק על זה מאד, שכל מה שכתוב בתורה הוא נצחי וזאת התורה לא תהיה מוחלפת, לא תורה שבכתב ולא תורה שבעל פה ולא שום דבר שכתוב בחז"ל, שום קוצו של י' שכתוב בחז"ל. כל קוצו של י' בחז"ל הוא בדיוק כמו "אנכי הוי' אלהיך" ו"זאת התורה לא תהא מוחלפת".

מה לגבי הרפואות שבש"ס, שכתוב בפירוש שהטבעים השתנו ולכן גם הרפואות השתנו ומה שכתוב בש"ס כבר לא תקף. בשבילנו, יהודים פשוטים, לא מפריעה לי הבעיה – זו לא הבעיה הכי גדולה, שהרפואות שכתובות בש"ס כבר לא רלוונטיות לנו (כדברי ראשונים ואחרונים) כי הטבע שלנו השתנה. אפשר ללכת לישון בשקט, אבל הרבי לא יכול ללכת לישון כשכתובה בש"ס איזו רפואה ובאים כולם, בלי יוצא מהכלל, ואומרים שהיא כבר לא רלוונטית.

למה הוא לא יכול? כי אומר שכל התורה היא לא לתועלת האדם, או שאמת או שלא אמת – אם זהו הרצון העצמי של ה', גם הרפואה בש"ס היא בדיוק כמו "אנכי", "אנא נפשי כתבית יהבית", רצון עצמי של ה'. זה יכול להשתנות?! זה עיקר הבעיה. זה ממש היחוד של הרבי – מסופקני אם יש אף גדול בישראל שיש לו את הבעיה הזו. אבל עבור הרבי זו בעיה עצמית חמורה.

"התורה מדברת בעצם בעליונים ורומזת בשניות בתחתונים"

זה פלונטר עצום, איך הוא יוצא ממנו? הוא מצטט את הרמ"ע מפאנו שאומר ש"התורה מדברת בעצם בעליונים ורומזת בשניות [כדבר משני] בתחתונים". יש ציטוט מהרמב"ן – לפני הרמ"ע מפאנו – שכותב לכאורה ממש הפוך, "שהכתוב יגיד בתחתונים וירמוז בעליונים". בהערה הרבי כותב שלכאורה זו סתירה, אבל אפשר ליישב ואכ"מ. הוא לא כותב איך, ואנחנו נציע דרך אחת איך אפשר לפשר בין שניהם. בכל אופן, את הרמב"ן הוא הביא רק בהערה, אבל בשיחה הוא מקבל לגמרי את סברת הרמ"ע מפאנו ומביא לה הרבה אסמכתאות מהחסידות – שהתורה מדברת בשרש ורומזת למציאות התחתונה.

היות שכך, אם המציאות התחתונה משתנה אז היא ירדה, אפשר לומר אפילו התמוטטה, ובמצב העכשוי שלה המציאות העליונה, איפה שהתורה מדברת, לא מסוגלת לרדת עד למציאות התחתונה, איך שכעת האדם נמצא בעולם. לכן הרפואה הזו, שבשרש היא אמת בדיוק כמו "אנכי הוי' אלהיך" וכל מצוות התורה, לא פועלת על טבע האדם שהשתנה, ירד, ולא ראוי לקבל את הרפואה הזו. גם זו איזו נקודת תורפה ברפואה, שלא מסוגלת לרדת עד אליו ועד בכלל.

כתוב בראשונים ובאחרונים שלא רק שהרפואות האלה בש"ס לא רלוונטיות לנו, אלא שיש גדולי ישראל שאסרו לנסות להשתמש בהן. אפשר לומר, על פי פשט, כדי לא להוציא לעז על התורה – שעשיתי ניסוי וזה לא עבד. אבל גם בעצם הענין, אם זה לא עובד יכול גם להזיק לך, כמו כל רפואה – יכול לצאת מזה נזק רציני, אז ממש אסרו להשתמש ברפואות שכתובות בגמרא. פלאי פלאים, איך אפשר להביא דוגמה לזה? אמרנו שבשביל הרבי הרפואה – ומי שקורא את הרפואות האלה, אלה דברים מוזרים ביותר, הומיאופטיה דמיונית לחלוטין – זה תקף בדיוק כמו מצוה בתורה.

הקרבנות בזמננו כרפואות הש"ס

הרבי אומר שהדוגמה לכך היא קרבנות. כאן זו מהנקודות החשובות ביותר, אם נסכם הערב את הדברים. הרבי אומר שכעת אנו בגלות, "מפני חטאינו גלינו מארצנו", אין לנו בית המקדש ואי אפשר להביא קרבנות. בזמן הבית כתוב שקרבן מכפר למי שעבר בשוגג עברה שיש בה כרת – צריך להביא קרבן חטאת, ובלעדיו אין לו כפרה. מה עכשיו, שאין בית המקדש ואי אפשר להביא קרבן? הרבי כותב[יג] כדבר פשוט שהכפרה נגמרת היום במאה אחוז, באלף אחוז, אך ורק על ידי תשובה ותפלה, בלי שום צורך להביא קרבן.

איי, יש בחז"ל שרבי ישמעאל עבר בשוגג עברה וכתב בפינקס שלו שכאשר יבנה בית המקדש הוא מתחייב להביא קרבן חטאת שמנה?! לכן הוא אומר שכתוב בספרי אחרונים מסוימים – פעם ראשונה שאני זוכר, אולי יש עוד פעמים, שהרבי מקשה ומבטל מסקנה באנציקלופדיה התלמודית – שגם היום צריך כל אחד שלמשל חלל שבת בשוגג להתחייב ולרשום על פנקסו שכאשר יבנה המקדש יביא קרבן חטאת. אומר הרבי שאת הדבר הזה לא ראינו אצל גדולי ישראל ואין כזה דבר – הוא מבטל זאת לחלוטין. את דברי רבי ישמעאל הוא מתרץ שהיו עדיין בזמן שהיה רשיון לבנות מחדש את המקדש – נותן לכך תירוץ – אבל למעשה לא ראינו כזה דבר. איי, "לא ראינו אינה ראיה"?! הוא מביא מהשד"ח ועוד מקומות שבדבר שכיח "לא ראינו" הוא כן ראיה. לא ראינו שאף אחד כתב כך בפינקסו, לכן התשובה והכפרה שלמה – לא חסרה כלל – בלי קרבן. אל תחשוב שחסר משהו, ממש קלקלתנו היא תקנתנו.

הרבי מדמה זאת לרפואות, שאם היום מישהו יאמר שרוצה להביא קרבן – מי שיביא קרבן היום דבר פשוט שעבר עבירה חמורה ביותר, שחוטי חוץ וכו', כריתות ודברים איומים. הוא אומר שזה בדיוק כמו מי שיעשה ניסוי על עצמו להתרפא ברפואה שיש בש"ס – זה אסור כמו שזה אסור.

מי שקורא את השיחה, זה דבר מדהים – הוא כותב שהחורבן שלנו, "מפני חטאינו גלינו מארצנו", נקרא שינוי בטבע האדם. האדם נפל והתמוטט, ואנחנו – במצב שאנחנו נמצאים – הקרבן לא עובד. לא שרק אין לנו בית מקדש ואי אפשר להביא קרבן, אלא שהקרבן לא עובד לגבינו, כמו שהרפואה שכתוב בש"ס לא עובדת בשבילנו – בגלל המצב שלנו. זה כאילו חוזר ממש מאה ושמונים מעלות הפוך ממה שכתב בהתחלה. בהתחלה הוא כתב שהתורה כלל לא מתחשבת באדם, לא לתועלת האדם, וכאן יוצא שאם האדם לא שייך למצוה מדאורייתא – תריג מצוות, שהתורה לא תהיה מוחלפת – אסור לו להביא קרבן, כי איך שהוא נמצא הקרבן אינו עצה, הוא לא עובד. זה לא אמת? התורה לא תהיה מוחלפת! אבל כעת זה אמת רק בשרש, ברוחניות זו אמת, כשתלמד את ההלכות זו אמת – זה כפרה, כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, אבל למטה זה לא עובד. יש פה יסוד חשוב ביותר.

אחיזת החבל בשני הקצוות – נצחיות התורה והתחשבות במצב התחתונים

נחזור ונסיים עם בעל אור ה': מצד אחד הוא חולק על הרמב"ם, שהקשר לקב"ה אינו שכל אלא אהבה. התלמיד שלו, בעל העיקרים, אומר שכל העיקר הזה שהתורה לא תהא מוחלפת הוא לא עיקר – יכול להיות שוב מתן תורה. יוצא משיחת הרבי כי זה מכיון שאצלו עדיין התורה היא בשביל בני אדם, כמו לפני מתן תורה. אם התורה היא בשבילנו, אז אם אנחנו משתנים גם התורה יכולה להשתנות.

שוב, מה הולך בכל השיחה הזו בראש של הרבי? שמצד אחד יש כאן שתי קיצוניות – קיצוניות שיתכן מאד שאדם כל כך יפול למטה, כמונו ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו", שהתורה לא עובדת עלינו כמו הרפואה, אבל קיצוניות שניה ש"לא תהא מוחלפת". זו אחיזת החבל משני הקצוות. היא לא תהא מוחלפת כי היא מדברת בעליונים ושם היא חיה וקיימת, וגם אנחנו יכולים לקיים אותה היום בעליונים – ברוחניות או בלימוד תורה. שם "אמרתי ונעשה רצוני" עם כל התוקף של "אנא נפשי כתבית יהבית", אבל מה לעשות? אנחנו במצב שזה לא למעשה. כמה ש"המעשה הוא העיקר" יש דברים שאינם למעשה ואסור לך לעשות אותם למעשה. זה משהו…

"התורה [שבעל פה] מדברת בעצם בעליונים" ו"הכתוב [התורה שבכתב] יגיד בתחתונים"

נסיים ממש במה שאמרנו, איך אפשר לתרץ את הרמב"ן והרמ"ע מפאנו. הרמ"ע מפאנו אומר ש"התורה מדברת בעצם בעליונים ורומזת בשניות בתחתונים" והרמב"ן כותב ש"הכתוב יגיד בתחתונים וירמוז בעליונים". צריך  לשים לב לכמה שינויים. השינוי הראשון, שהרמ"ע כותב "התורה" והרמב"ן כותב "הכתוב". דבר שני, הרמ"ע מפאנו כותב "[התורה] מדברת" והרמב"ן "[הכתוב] יגיד". לכאורה הסוד טמון בשני הדיוקים האלה, שהולכים יחד.

התורה כוללת גם תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה. סתם תורה היא לשון הוראה, כמו שהרבי תמיד מדייק בשם הרד"ק. סתם הוראה, אפילו בכתב, היא תורה שבעל פה – הוראה למעשה. דווקא התורה, שהיא הוראה למעשה, מדברת – לשון פה, נשמע תורה שבעל פה, "התורה מדברת" – בעצם למעלה ורומזת בשניות למטה. הרמב"ן בפירוש מדבר על הכתוב, תורה שבכתב, ש"יגיד" – לשון המשכה, כמו "ותגיד לבני ישראל", גם "דברים קשים כגידים" – בתחתונים. ההגדה של הכתוב היא דווקא בתחתון, אבל יש בה רמז לעליונים.

מה שאמרנו הרגע נשמע הפוך. הייתי חושב שהתורה שבעל פה יותר קשורה לתחתון, כמו ישעיהו הנביא שהיה קרוב לארץ ורחוק מן השמים, והתורה שבכתב – הכתוב – יותר קשורה לשמים, כמו משה רבינו, "האזינו השמים ותשמע הארץ", קרוב לשמים ורחוק מן הארץ. כאן מתהפך, שהראש של תורה שבעל פה – כמו שגם אבא של הרבי כותב, הוא מביא אותו – שהתנא רואה למעלה ואומר למטה. התורה שבעל פה, על ידי האתערותא דלתתא שלנו, יורדת מהשמים, היא מדברת קודם למעלה בשרש ואז יורדת למטה. ואילו התורה שבכתב – שכולה פשט, היא למטה, זה סגנון כל התנ"ך, אין דברים רוחניים, הכל גשמיות, "ונתתי גשמיכם בעתם" – שדווקא היא לכאורה השמים, מה שמלמעלה, עליונים, הוא "יגיד בתחתונים" דווקא ורק "ירמוז בעליונים". עליונים ירדו למטה – מי שבעצם עליון, התורה שבכתב, "יגיד בתחתונים". מי שבעצם למטה, התורה שבעל פה, אנחנו, "תדבר בעליונים", מה שרואים בעליונים זה מה שאומרים בתחתונים.

דוגמאות נוספות: קידוש החודש ותקופת שמואל

יש עוד כמה דוגמאות שהרבי מביא[יד] שהעצם הוא למעלה, אבל אם המצב שלנו ירוד ונפול הלמעלה לא יכול לרדת למטה. ניתן עוד דוגמה, שבהלכות קידוש החדש כאשר טעו בית דין ופסקו, קדשו יום לא נכון, מה ההלכה אומרת? מה שעשו עשו, אפילו טועים, אפילו מזידים. איך הרבי מסביר זאת? שהטעות היא רק לגבי למטה, לגבי המציאות. רק לרבי יש כזה ראש, שאם עשו טעות הכוונה שהעולם טעה, המציאות למטה טעתה – שם הטעות. אבל מה שאמרו בסוף, והתורה פוסקת שכך הלכה, הוא מאה אחוז אמת בשרש למעלה – רק שהלמטה לא מסוגל לקבל זאת. כאן לא בדיוק אותו דבר, אבל דומה לכך, שההלכה היא רק דווקא כשאנחנו תואמים את הלמעלה, וכשיש פער ונתק בין העליונים והתחתונים היא לא תואמת.

אותו דבר שאנחנו פוסקים כשמואל בתקופות, ולא כמו רב אדא, אף על פי שכולם מודים שרב אדא יותר מדויק במציאות ויותר תואם את המדע מאשר שמואל. איך אתה יכול להודות שעל פי האמת של המדע רב אדא יותר מדויק, ואף על פי כן לפסוק כשמואל שפחות מדויק? גם כי בעצם למעלה בשרש זה כמו שמואל. קצת מזכיר לנו כמה דברים שאומר רבי אייזיק מהומיל, כפי שדברנו הרבה פעמים ואכ"מ.

רק בדוגמה האחרונה, של שמואל לעומת רב אדא, נאמר משהו: בכלל עולם העשיה הוא יותר מורכב ויותר מפורט מהעולמות העליונים, כמו כל חכמת המדע היום. לכן אי אפשר לעשות שאלת חלום ולהגיע לעולם העליון, עולם היצירה, ולשאול שיגלו לי איזה חק פיזיקה אמתי בתיאורית הקוואנטום. למה? כי העולם העליון הוא יותר מדי כללי, הוא שמואל, לא רב אדא. בעולם היצירה אין את המתמטיקה של פיזיקת הקוואנטים – הוא מדי פשוט, לא מתוחכם. העולמות העליונים פשוטים, 'פרימיטיביים', לא מתוחכמים, ורק העולם הזה התחתון מתוחכם, בדיוק כפי שהרבי מסביר את ההבדל בין תקופת שמואל לתקופת רב אדא.

סיכום

נחזור: הרבי מביא את הענין של רפואות התלמוד ומדמה זאת לקרבנות – בשבילנו הכי חידוש. לא רק שנעבעך אין מקדש, ואיני יכול להביא קרבן, אלא שיש פה אותי ובשבילי המצוה הזו לא עובדת. בשבילי לשמוע כזה דבר זה משהו מדהים. לא משנה איך הגעתי למצב הזה, אבל הגעתי למצב שאסור לי – לא צריך לכתוב בפינקס שלי שכאשר יבנה בית המקדש אביא קרבן. מביא עוד דוגמה מגיור, שבזמן המקדש צריך מילה וטבילה והרצאת דמים. כעת אין קרבן, לכן כתוב שיצטרך להביא קרבן, אבל הגיור כעת נשלם במאה אחוז, בלי חסרון כלל וכלל, בכך שהגר טובל ומל, בלי להביא קרבן. זה שינוי. מצד אחד הוא מתרץ את הענין של שינוי הטבעים, וכמה שהוא משפיע, ומצד שני עדיין התורה לא תהא מוחלפת בשום קוצו של י', גם בדברים ה'מוזרים' שכתובים בחז"ל, כמו הרפואות בש"ס.

עד כאן עיקר הדברים. נחזור להתחלה, מה שחדשנו בתחלת השיעור, שכדאי מאד שכל אחד מאתנו יכיר את היהודי הזה שנקרא רבי חסדאי קרשקש, לחיים לחיים, שזכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. שיתקיימו בבר מצוה כל עשרת הדברות, כל העקרונות, כל הברכות. הבר מצוה הוא יוסף – יוסף הצדיק – וחי יכול להיות גם יסוד אבל גם דוד מלך ישראל חי וקים. שהבר מצוה שלנו יזכה לחבר את יוסף הצדיק עם דוד מלך ישראל חי וקיים, הדבקות והשעשועים העצמיים.

כעת נשמע את המאמר.


[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] יש כותבים "נפשי", וכך בדרך כלל מצוטט בחסידות. אך יש כותבים "נפשאי", כאשר הנ"מ הוא לגבי חשבון הגימטריא. "נפשאי" = אמת (אהיה ברבוע). "אנא נפשאי כתבית יהבית" = 1752 = 24 צירופי חכמה – "אורייתא מחכמה נפקת".

[ג] ראה עוד באריכות ביחס לשלשת העיקרים בשיעור ט' סיון ש"ז.

[ד] ראה עוד גם בשיעורי כ"ג טבת ע"א וכ"א שבט ע"ה.

[ה] ואכן פסוק אחד אומר "חסד הוי' מלאה הארץ" ופסוק שני אומר "חסדך הוי' מלאה הארץ" – על פי שני עדים… והם כנגד חסד דז"א וחסד דעתיקא, "חסדך", דאית חסד ואית חסד, ועל שניהם נאמר "מלאה הארץ". בשני הלשונות יש אל אותיות ושניהם יחד ע"ה עולים אל ברבוע – "חסד אל כל היום". "חסד הוי'" ועוד "חסדך הוי'" עולה חסד חסד חסד (שעולה גבורה, כנודע בסוד ויסע-ויבא-ויט, שם בן עב). יש ח "מלאה הארץ" בתנ"ך, בגימטריא זה פעמים אברהם, איש החסד ו"אב [משגיח על] המון גוים", שעולה מלכות פנים ואחור.

[ו] חסד והשגחה פרטית = 1092 = מב פעמים הוי' ב"ה = אהבה פעמים פד. הכנף = דעת, ללמד שהדעת היא ה'זרז' המחבר ומייחד את חסד ה' העצמי, מה שהוא יתברך עצם הטוב, להשגחה הפרטית שלו על כל יצורי עולמים.

[ז] וראה עוד בשיעור ט' סיון ש"ז.

[ח] ידיעת הוי' בחירת האדם = 1190 = "הנה ישכיל עבדי [בסוד הידיעה והבחירה, סוד 'אלה תלדות יעקב יוסף'] ירום ונשא וגבה מאד". ידיעת הוי' ובחירת האדם = 1196 = הוי' פעמים אלהי, סוד המילוי של שם עב, האיתן שבנשמה, "משכיל לאיתן האזרחי".

[ט] שיעור פרשת בהר – ט' אייר ש"ז.

[י] לקו"ש חכ"ג עמ' 33 ואילך.

[יא] "לא נתנו המצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות" = 3162 = אל פעמים אמונה – "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". והוא השרש של 10 – 3.162 ברבוע = 9.998244. וביחד עם רב, בעל המאמר = 3364 = חן ברבוע.

[יב] ראה הנסמן בשיחה הנ"ל הערה י.

[יג] בענין זה ראה בעיקר לקו"ש חי"ח עמ' 416-7 (סעיף ה ובהערות שם).

[יד] לקו"ש חט"ז עמ' 98 ואילך.