preload
בס"ד
ינואר 17

בע"ה

מוצאי כ"ד טבת ע"ה – ציון דוד המלך, ירושלים

התוועדות כ"ד טבת – רמב"ם יומי (7) הלכות ת"ת פ"ג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

לחיים לחיים. היום יום ההילולא רבה של אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע, אז נתחיל עם אחד מעשרת הניגונים שלו – הניגון בו הוא היה מעורר נשמות לתשובה עילאה, "קול דודי דופק".

לחיים לחיים.

א. "כתר תורה" – הפרק היומי ברמב"ם והילולת אדמו"ר הזקן

הפרק היומי ברמב"ם – המסלול הבינוני השוה לכל נפש

בהשגחה פרטית יוצא שבלימוד הרמב"ם של היום, לפי הסדר של פרק אחד ליום, לומדים את פרק שלישי בהלכות תלמוד תורה. לימוד פרק אחד ליום הוא הסדר ששוה לכל נפש, גם לאנשים וגם לנשים וגם לטף. כשהרבי ייסד את לימוד הרמב"ם מטרתו העיקרית היתה לאחד את עם ישראל בלימוד התורה. הוא ייסד שלשה מסלולים, אבל כמו שכבר דובר, המסלול הבינוני הוא הלימוד של פרק אחד ליום. כמו שבתניא יש גדרי צדיק וכו', ובאמצע נמצא הבינוני, ש"היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך" – כל אחד צריך לשאוף להיות בינוני – כך בלימוד הרמב"ם הבינוני הוא מסלול הלימוד של פרק אחד ליום.

בפרק אחד ליום מסיימים את הרמב"ם בקצת פחות משלש שנים. פעם היה מנהג לסיים גם תורה שבכתב בשלש שנים. היום בכל תפוצות ישראל מסיימים את התורה שבכתב בשנה, אבל היה מנהג קדום לסיים בשלש שנים. הרבי אמר שמי שלומד שלשה פרקים מסיים בשנה את כל התורה שבעל פה, כמו שמסיימים תורה שבכתב, אבל יש גם אסמכתא למסלול שלש שנים.

פרק שלישי בהלכות ת"ת – "שלשה כתרים" ומעלת כתר תורה

לפי המסלול הבינוני – הדעה הבינונית, שביל הזהב, הדרך הבינונית, שהרמב"ם מדבר עליו בהלכות דעות – לומדים היום פרק שלישי בהלכות ת"ת. לא מזמן התחלנו מחדש את הרמב"ם, למדנו הקדמה, מצוות, עשרה פרקים של יסודי התורה, שבעה פרקים של הלכות דעות, וכעת הגענו לפרק העשרים מהתחלה – הפרק השלישי של הלכות ת"ת.

הפרק מתחיל במספר שלש – הרמב"ם מאד מודע ושם לב למספרים – "שלשה כתרים הם". עם ישראל ירש שלשה כתרים – כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות. אחרי שהרמב"ם כותב את שלשתם הוא אומר שלכתר כהונה זכה אהרן ובניו עד עולם, ומביא פסוק; לכתר מלכות זכה דוד המלך – שאנחנו כאן לידו, דוד מלכא משיחא – לו ולבניו אחריו, וגם מביא פסוק; אבל לכתר תורה משתמש בלשון מאד מיוחד, ביטוי משולש – שגם בעל ההילולא של היום, אדמו"ר הזקן, מעתיק את תחלתו (ואחר כך קצת משנה) – שכתר תורה "מונח ועומד ומוכן לכל ישראל", שנאמר "מורשה קהלת יעקב", וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול.

שמא תאמר ששני הכתרים האחרים חשובים ממנו – לא, כתר תורה הוא הכי חשוב וכולל את כולם. על כתר תורה כתוב – במשלי, בפרק בו התורה מדברת בעד עצמה – "בי מלכים ימלֹכו". אנחנו מדברים כל הזמן על מלכות ישראל כאן בארץ, לעשות שינוי, אבל כתוב "בי מלכים ימלֹכו", צריך לבוא מכח התורה, "בי שרים ישֹרו" כולל גם כתר כהונה. הפסוק הוא "בי מלכים ימלֹכו ורֹזנים יחֹקקו צדק. בי שרים ישֹרו…" – הכל בכח התורה. בכך הרמב"ם מתחיל פרק שלם איך על האדם היהודי לזכות בכתר תורה.

הפרק המתאים להילולת אדמו"ר הזקן שזכה לחיצוניות ופנימיות כתר תורה

אם כן, קנין כתר תורה הוא נושא הפרק שיצא היום בהשגחה פרטית, ולא יכול להיות בכל הרמב"ם פרק שיותר מתאים ממנו לבעל ההילולא של היום – הפרק שמלמד לזכות לכתר תורה. הרי אדמו"ר הזקן הוא בעל התניא והשו"ע, בעל הנסתר ובעל הנגלה – אין כמוהו שזוכה בשלמות לכתר תורה.

בכללות, כתוב שבתוך הכתר יש ממד פנימי וחיצוני, עתיק ואריך, תענוג ורצון. הרצון של ה' הוא הנגלה שבתורה, המצוות, "תריג אורחין דגלגלתא" של אריך. פנימיות התורה, התניא, החסידות, "נשמתא דאורייתא", היינו עתיק יומין. אדמו"ר הזקן זוכה לכתר תורה בשלמות, על שני ממדי הכתר, הפנימיות והחיצוניות. למעלה משני הממדים יש ראש שלישי בכתר, רדל"א, אמונה פשוטה, מקור החסידות, ג"ר דעתיק, כנגד מורנו הבעל שם טוב – מייסד החסידות.

רמזי "שלשה כתרים" וכ"ד טבת

נתחיל מרמז יפהפה שמחזק את הענין ששלשת הכתרים בכלל וכתר תורה בפרט שייכים להיום – קשר בין התאריך והפרק של היום ברמב"ם: נחשב את הביטוי "שלשה כתרים", בו פותח הרמב"ם את הפרק, וגם אדמו"ר הזקן פותח בו את הפרק המקביל לו בהלכות ת"ת שלו. "שלשה כתרים" שוה 1305 – מי שמתמצא ומסתובב כאן אמור להכיר טוב את המספר הזה, ששוה "דרך ארץ קדמה לתורה", "אשה כי תזריע וילדה זכר", אשה כשמחשבים את ה-א כ-1000 (כלומר, "כי תזריע וילדה זכר" שוה 999).

הפירוש בחסידות ל"דרך ארץ קדמה לתורה" הוא ש"קדמה" היינו בחינת קדם, סוד הכתר. סתם תורה היא "אורייתא מחכמה נפקת", ומה שקודם לתורה הוא הכתר, ובתוך הכתר יש "שלשה כתרים הם". אמרנו שבכתר תורה יש פנימיות וחיצוניות ולמעלה משניהם אמונה פשוטה, שגם היא חלק של התורה. אבל יש גם הקבלה של שלשת הכתרים עצמם – כתר כהונה, כתר תורה וכתר מלכות – לשלשת הראשים הכלולים בכתר[ב]. שוב, יוצא ש"שלשה כתרים" הם 1305, "דרך ארץ קדמה לתורה", יש משהו בכתר שהוא ה"דרך ארץ" ש"קדמה לתורה".

המספר 1305 מתחלק ב-3. אם ראינו ש"שלשה כתרים" שוה מספר, ומדובר ב"שלשה כתרים", אז ראוי לחשב מה הערך הממוצע של כל כתר – לחלק את המספק ב-3. נקבל 435, ששוה כד טבת (היום היחיד בכל השנה כולה שעולה 435)!

435 הוא המשולש של כט. על המספר הזה דברנו הרבה בחנוכה ובהתוועדות שאחרי חנוכה. אנחנו עדיין בהמשך לחג החנוכה, שנכנס לחדש טבת. הגיבורה של חנוכה, שדברנו עליה הרבה, היתה יהודית – בגימטריא כד טבת. יש "דת יהודית", כל הדת של בנות ישראל, של נשים צדקניות שבזכותן תבוא הגאולה, נקראת "דת יהודית". כמו שכתוב שיהודי הוא מי שכופר בעבודה זרה, כך מפורש בחז"ל שיהודית היא מי שכופרת בעבודה זרה. ככלל, אנחנו בחינת נוקבא, כנסת ישראל – גם הגברים וגם הנשים. כולנו יהודית ועל כולנו לנהוג בדת יהודית. אמרנו שהשם הקדוש ש-די הוא שומרת דת יהודית (על משקל "שומר דלתות ישראל"). לפני שבוע דרשנו – גם בשיעור ברמב"ם, בהלכות דעות – שהוא גם סוד "שומר דרך הוי'" (הדרך הבינונית נקראת "דרך הוי'", כפי שהרמב"ם מביא שעל אברהם אבינו נאמר שיצוה את בניו אחריו "ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט"). יש כמה רמזים יפים בשם ש-די, "שאמר לעולמו די", "שדי באלקותו לכל בריה ובריה". בכל אופן, כד טבת שוה יהודית, והיא הממוצע של "שלשה כתרים".

רמזי "כתרים"

נעשה עוד גימטריא: נקח רק את המלה כתרים ונחשב אותה לפי האותיות הגדולות מנצפ"ך, כש-ם סופית שוה 600. בחשבון זה, כתרים שוה 1230, מספר שגם מתחלק ל-3 (משא"כ ב-מ רגילה, ש"כתרים" לא מתחלק ב-3, אלא רק ב-ם סתומה של משיח, "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ") – קדוש קדוש קדוש. באמת כתוב בחסידות – במיוחד דרוש של אבא של הרבי, ר' לויק – ששלשת הכתרים הם בסוד "קדוש קדוש קדוש [הוי' צבאות]".

אם מוסיפים למספר 1230 את הכולל, 1231, מקבלים בדיוק את הביטוי "כתר תורה". כתרים בחשבון ם סתומה ועם הכולל שוה "כתר תורה" – רמז מובהק שכתר תורה כולל את כל הכתרים, כמו שהרמב"ם כותב בהלכה הראשונה של הפרק.

כבר אמרו הראשונים, כמו המקובל הגדול רבי אברהם אבולעפיא, ש"כתר תורה" הוא "עשרים וששה" – כתר שוה עשרים (רמז בכך שהפרק שלנו ברמב"ם הוא הפרק העשרים מההתחלה, פרק הכתר) ו-וששה שוה תורה. עשרים וששה הוא סוד שם הוי' ב"ה, שם המפורש. ר"א אבולעפיא גם אומר שאותו מספר שוה "עשרת הדברים" (כך כתוב בתורה, לא עשרת הדברות) שהם "כתר תורה "(כתר התורה, כל התורה נכללת בעשרת הדברות) והכל נכלל בשם הוי' ב"ה, בעשרים וששה.

מה הרמז הפשוט שכתר תורה הוא העיקר שכולל הכל? כתר נוטריקון כתר תורה. אין שם רמז לכהונה ואפילו לא למלכות. ההגיון אומר ש"אין כתר אלא למלך", אך אף על פי כן, המלה כתר – בלשון הקדש, בה נברא העולם – רומזת ל"כתר תורה" באופן מובהק הרבה יותר מאשר לכתר כהונה ולכתר מלכות.

"שכם אחד" בכתר תורה

נחזור לביטוי "שלשה כתרים". בשתי המילים "שלשה כתרים" יש ט אותיות, מספר לא-זוגי, סימן שיש ראש-תוך-סוף. זה רמז לכל החבר'ה שלנו שפעם למדו באותו מקום, ועדיין קשורים נפשית ליוסף הצדיק, "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמֹרי בחרבי ובקשתי". לעתיד לבוא כתוב שכל אומות העולם יעבדו את ה' "שכם אחד". כתוב "ויבוא יעקב שלם עיר שכם" – השלמות היא העיר שכם. שכם ראש-תוך-סוף "שלשה כתרים". "ותהי המשרה על שכמו" של מלך המשיח – על שכמו הוא מרים את שלשת הכתרים. אבל שוב, הכתר שכולל את שלשת הכתרים הוא כתר תורה – "בי מלכים ימלוכו… בי שרים ישורו".

עד כאן לפתוח ברמזים.

ב. חלוקת הבינוני לשנים – תמונה חדשה על המדרגות בתניא (התניא היומי כ"ד טבת)

פרק ט"ו בתניא: חלוקת הבינוני לשתי מדרגות – "עובד אלהים" ו"אשר לא עבדו"

נעשה הקדמה שניה: כמו שאמרנו שבהשגחה פרטית פרק הרמב"ם של היום מאד מכוון – אולי הפרק הכי מכוון ברמב"ם לבעל ההילולא של היום, אדמו"ר הזקן, שזכה ומזכה אותנו בכתר תורה – כך יש משהו מיוחד מאד בחלק שלומדים היום בספר התניא לפי החלוקה של הרבי הריי"צ (לימוד יומי כדי לסיים את התניא בשנה אחת שלמה).

היום מסיימים את פרק ט"ו. נושא הפרק הוא הבינוני של התניא, על שמו נקרא כל התניא "ספר של בינונים", והרגע דברנו על הדרך הבינונית ש"היא מדת כל אדם" – על כולנו לשאוף למצוא את הדרך הזו וללכת בה, שהיא "דרך הוי'". הוא מחדש בפרק שלבינוני יש שתי דרגות נפרדות לגמרי, ושתיהן מדרגות של בינוני. עד כה ידענו שיש שני צדיקים, שני רשעים ובינוני באמצע – צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, רשע ורע לו, ובאמצע בינוני. כך אדמו"ר הגדיר בפרק א' והסביר בכל הפרקים עד כה – ולא עד בכלל.

הפרק הזה מתחיל ב"ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו". הוא אומר שכמו שיש הבדל מהותי, מן הקצה אל הקצה, "בין צדיק לרשע", כך בבינוני שלנו – "דרך הוי'" שבאמצע – יש שתי מדרגות חלוקות זו מזו. לבינוני אחד קוראים "עובד אלהים" ולבינוני אחד קוראים "אשר לא עבדו". מה הדבר הזה?

תכלית התניא – חיל "עובד הוי'" באופן מתמיד

קודם אדמו"ר הקזן מחלק בין "עובד" ל"עבד". עבד, כשם תואר, הוא אחד שכבר עבד בעבר. יש בתנ"ך הרבה שנקראים "עבד הוי'", החל ממשה רבינו, ומי שנקרא כך כבר השיג תואר עבד, כמו מלך. אבל "עובד" הוא מי שכעת עובד, שנמצא באמצע המלחמה, כמו שבעל התניא מתאר שכל עבודת הבינוני היא מלחמה מתמדת, שכל החיים שלו הוא נמצא בקשרי המלחמה נגד היצר שלו, נגד הנפש הבהמית שלו. מי שבמודע לוחם, וכל רגע מתגבר, ועושה אתכפיא – נקרא "עובד אלהים".

זו התכלית שאדמו"ר הזקן רוצה בספר הזה – לא רק שנהיה בינונים, אלא בינונים בדרגה הגבוהה של "עובד אלהים". בינוני הוא מי שלא עושה עבירות – לא במחשבה, לא בדבור ולא במעשה, בכל לבושי הנפש – אבל אפשר לקיים את כל המצוות ולא לעשות עבירות בלי להיות עובד, בלי להיות לוחם, בלי להיות חיל כל הזמן. מכאן רואים שכל כיוון התניא הוא לא רק שתהיה בסדר אלא שתהיה חיל, שתהיה לוחם – כולו ספר חינוך לחילים.

אם הכל בא לך בקלות, בלי עבודה, אתה לא "עובד אלהים". אם אתה מצונן בטבע, בלי תאוות, בלי תאות נשים, או שאתה מתמיד בטבע, בא לך ללמוד ואתה לא צריך לעשות מאמץ-על של אתכפיא כדי ללמוד – אין לך עבודה. אם הכל 'בא לך' – אתה עושה מצוות בכיף ולומד בקלות ולא מתאמץ לעשות יותר כי הכל קל לך, כפוף בטבע לרצון ה' – אז אתה מאה אחוז בסדר, בינוני, אבל לא "עובד אלהים" אלא רק בינוני "אשר לא עבדו".

"עובד אלהים" – מלחמה על ההרגל

בקטע של היום בתניא הוא מביא את הגמרא המפורסמת ש"אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד" ומסביר שהפעם הנוספת היא פעם אחת יותר מהרגילות. היו רגילים לשנות כל פרק מאה פעמים, ומה שאתה עושה מתוך הרגל – "מצות אנשים מלומדה" – אינו מלחמה, לא נלחמת לעשות יותר מההרגל. אבל אם אתה לומד עוד פעם אחת, "מאה פעמים ואחד" – מתקשר ל"אחד", "אחד יחיד ומיוחד", בפעם הזו – אתה הופך את כל הלימוד שלך ל"עובד אלהים" בכך שאתה עושה יותר מההרגל שלך, ההרגל של הקדושה. ידוע בחסידות שההרגל של הקדושה נקרא מצרים דקדושה – מי שעושה יותר מההרגל, לומד מאה פעמים ואחד, יוצא ממצרים, הוא משתחרר, זוכה לעלמא דחירו, עולם החירות, ונקרא "עובד אלהים".

שתי בחינות ב"עובד אלהים" – התבוננות (חב"ד) וזכרון האהבה המסותרת (החסידות הכללית)

אחרי שהוא מביא את הענין של "מאה פעמים ואחד", עם המשל של הגמרא משוק של חמרים, שעשר פרסאות עולה סכום מסוים ועוד פרסא אחת כבר עולה כפול, הוא אומר שב"עובד אלהים" גם יש שתי בחינות, אבל בכללות שניהם "עובד אלהים". כלומר, בכללות יש שני סוגי בינוני – או "עובד אלהים" או "אשר לא עבדו" – ובתוך ה"עובד אלהים" יש שתי בחינות.

בחינה אחת היא שהבינוני "עובד אלהים" מתוך התבוננות בגדולת ה', שנותנת לו כח של "מח שליט על הלב" לעשות פעם אחת נוספת יותר מהרגלו לשם ה'. בחינה שניה – אפשרות נוספת בה מסיים הפרק – היא בינוני שמצליח לנצח את היצר ולעשות את הפעם הנוספת יותר מהרגלו מתוך שהוא מעורר את האהבה המסותרת שבלב.

שוב, או שהוא "עובד אלהים" מתוך גדלות מוחין (יחסית), או מתוך זכרון דברים, שדי בו כדי לעורר את האהבה המסותרת (כך כתוב במקום אחר) – לזכור שאני יהודי, שאני אוהב את ה' וכו'. על ידי זכרון דברים טוב הוא מעורר את האהבה המסותרת – שיש לכל יהודי בלב – והיא נותנת לו כח למשול על היצר, על ההרגל, ולעשות יותר.

פרק הרמב"ם מיוחד להשנה, משהו חד פעמי ונדיר, אבל הקטע מהתניא של כ"ד טבת חוזר בכל שנה פשוטה – משהו תדיר בכ"ד טבת, סימן שהוא קשור למסר של היום הזה. בעל ההילולא רוצה שנהיה בינונים – ודאי שלא רוצה שנהיה רשעים, וגם לא חושב שנוכל להיות צדיקים (מדרגה השייכת רק ליחידי סגולה), אז כל הספר אומר שנהיה בינונים – אבל דווקא בינונים בדרגת "עובד אלהים". צריך להיות "עובד אלהים" או בכח התבוננות חב"ד או בזכירת והתעוררות האהבה המסותרת בלב, שהיא 'הרגש היהדות' שלי, שאני יהודי שאוהב את ה', רוצה לעשות מה שה' רוצה. כמובן, יחסית זה גם ההבדל בין חסיד חב"ד אמתי לבין חסיד כללי – שני סוגי חסיד שבגדר "עובד אלהים".

שש המדרגות בתניא – צדיקים, בינונים ורשעים

מכל זה יצא שבמקום חמש מדרגות בתניא – כפי שמשמע בפרק א, שני צדיקים, שני רשעים ובינוני באמצע – מהיום והלאה צריך לדעת שיש שש מדרגות. כל אחד משלשת הראשונים – צדיק, בינוני ורשע – הוא כפול: צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, בינוני "עובד אלהים", בינוני "אשר לא עבדו", רשע וטוב לו, רשע ורע לו.

צריך להתפלל עם הצבור – "פדה בשלום נפשי כי ברבים היו עמדי", הפסוק שאדמו"ר הזקן אמר כאשר יצא לחופש בי"ט כסלו – וצבור ר"ת צדיקים בינונים ורשעים כידוע. יוצא כאן רמז יפה למה כל אחד כתוב בלשון רבים – שני צדיקים, שני בינונים ושני רשעים. הצבור הוא צדיקים, בינונים ורשעים – כל אחד מתחלק לשנים.

המכנה המשותף – כולם בינונים

אחרי כל ההקדמה הזו, שהיא התניא של היום, בהשגחה פרטית, נעשה את הגימטריא: צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, בינוני עובד אלהים, בינוני אשר לא עבדו, רשע וטוב לו, רשע ורע לו. אחרי שנראה את הגימטריא המופלאה צריך לחזור ולחשוב מה המבנה כאן בכלל, אבל קודם נראה את החשבון. מישהו עשה? אפשר לנגן ניגון בינתים… 3328. 3328 מתחלק בשם הוי' ב"ה – כבר טוב – 128 פעמים 26, בינוני פעמים הוי'. כמו ש"כתר תורה" עולה עשרים וששה, כל הדרגות האלה של התניא הן 26 בינונים. כלומר, הבינוני הוא המכנה המשותף – הצד השוה – של כולם, גם הצדיק וטוב לו הוא בינוני וגם הרשע ורע לו הוא בינוני, וכך כל מי שבאמצע.

כשלומדים תניא מאד קשה לדמיין שיש בינוני, איש שלא עבר עבירה מימיו ולא יעבור אף פעם – לא נשמע מציאותי. הרי אפילו חז"ל אמרו בפירוש שאין יהודי בעולם שלא חייב קרבן עולה על מצות עשה שהוא עבר, אז איך בכלל אפשר להיות בינוני?! לכן יש כאלה שבאמת טועים כשלומדים תניא וחושבים שהכל לא מציאותי.

מה הרמז גילה לנו? בדיוק מה שהוא כותב – מה שלא תהיה, מצדיק גמור עד רשע גמור, אתה בינוני. כולם בינונים, יש 26 – כמנין שם הוי' ב"ה, שם הרחמים של הקב"ה – פעמים בינוני. כל אחד יכול להיות בכל רגע בינוני. גם רבה, שאדמו"ר הזקן אומר שהוא ודאי צדיק גמור, אומר "כגון אנא בינוני". אדמו"ר הזקן כותב שהוא טעה בעצמו, אבל הוא לא טעה לגמרי, כי המכנה המשותף של כל היהודים הוא היותם בינונים – כולם בנים של אברהם אבינו ששמר "דרך הוי'", הדרך הבינונית של התניא.

בכל אופן, זה רמז יפהפה, שכל שש המדרגות שיוצאות משיעור התניא של היום הן הוי' פעמים בינוני – כולם במדרגת בינוני בחסד ה', ברחמי ה'.

שש המדרגות כנגד הו"ק

אם יש שש מדרגות, מה צריך להיות המבנה? יש שתי אפשרויות להקביל לספירות או למבנה אחר בקבלה וחסידות. אפשר לומר ששש המדרגות הן כנגד הו"ק – אם יש שש מדרגות אולי מתאים להקביל אותן ל-ו קצוות, חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד, זעיר אנפין הוא בחינת אדם – "אתם קרויים 'אדם'". ז"א הוא אדם סתם, יהודי סתם, ויש בו שש מדות – אולי ששת הקצוות הם כנגד שש המדרגות האלה. אם כך, צריך להיות לפי הסדר:

חסד – צדיק וטוב לו.

גבורה – צדיק ורע לו. הוא גם צדיק אבל רע לו, הוא 'בדינים'.

תפארת – בינוני "עובד אלהים". אדמו"ר הזקן רוצה שנהיה בעיקר במדרגה השלישית – שהיא תמיד המדרגה התורנית, תפארת.

נצח – הוא בסדר, בינוני, אבל מנצח את היצר הרע בנצח, בבחינת מוטבע שבנפש, בינוני "אשר לא עבדו". הנצח הוא הספירה הראשונה של המוטבע, הוא רגל, לשון הרגל – אבל רגל ימין. הוא בינוני, שלא עושה מאמץ מתוך התבוננות או אפילו מתוך אהבה מסותרת שבלב.

הוד – רשע וטוב לו.

יסוד – רשע ורע לו, סתם רע הוא ביסוד בזהר, פגם הברית. אבל כולם יהודים.

כך היה אפשר לחשוב שאפשר לכוון לפי הסדר. יוצא שה"צדיק יסוד עולם" הוא כנגד ה"רשע ורע לו" שביסוד – נשמע דבר והיפוכו, אבל היא הנותנת.

שש המדרגות כנגד פרצופי האצילות – שני הצדיקים בכתר

אבל יש דרך אחרת להקביל, לא לשש המדות אלא לששת הפרצופים של האצילות (ושל כל עולם) לפי האר"י הקדוש – כמובן שזו הקבלה יותר כוללת. אמרנו שכל מדרגה היא כפולה, ודווקא בסוד הפרצופים האריז"ל אומר שיש שלשה זוגות:

בכתר יש את פרצופי עתיק יומין ואריך אנפין (שדברנו עליהם בתחלת הערב). בכתר יש את הצדיק, מדרגה שאינה מדת כל אדם. בעתיק יומין, תענוג, יש "צדיק וטוב לו" – הכי מתאים לתענוג. "צדיק ורע לו" הוא גם בכתר, אבל בבחינת הרצון – 'רע' הוא בחינת רצון, כמו "רעוא דרעוין". אם יש לאדם רצון סימן שחסר לו משהו – ולכן רע לו, אבל מתוך כך שרע לו הוא רוצה להשיג את מה שחסר לו – "צדיק ורע לו" כנגד אריך אנפין.

אחר כך, שני הפרצופים הבאים הם אבא ואמא, פרצופי השכל. ששת הפרצופים הם שנים למעלה מטעם ודעת, בלא מודע, שני פרצופים בשכל ושני פרצופים במדות. למעלה מהשכל – עתיק ואריך; השכל – אבא ואמא (חכמה ובינה); והמדות – זו"נ, זעיר אנפין ונוקבא דז"א, ז"א ומלכות (המדה השביעית).

שני בינונים במוחין – לכתחילה ודיעבד

יוצא, אם כן, שהמוחין הם הבינוני. פרצוף אבא הוא הבינוני "עובד אלהים", הבינוני המודע לכך שהוא צריך להתגבר. מכח מה הוא מתגבר? כתוב שפנימיות הנשמה דאבא היא גבורה דעתיק, שמאירה עד אבא דרך חכמה סתימאה דאריך, ולכן בקבלה הראשונה אמרו שספירת החכמה (פרצוף אבא) היא דין. על אף שחכמה היא הספירה הראשונה של קו ימין דאצילות, של קו ימין בעץ החיים של כל עולם, בכל זאת היא גבורה, הגבורה דעתיק, הגבורה של "עובד אלהים". הבינוני "עובד אלהים" יהיה כאן פרצוף אבא, והבינוני "אשר לא עבדו" – שהוא מאה אחוז בסדר – הוא בבינה.

אמרנו כאן שלהיות מאה אחוז נשמע לא מציאותי. יוצא דבר יפה, שהבינונים – עליהם כתוב "ספר של בינונים" – הם חב"ד, וחב"ד הם בעצם משהו לא מציאותי. הרי העולם נברא בששה ימים, במדות, ועל חכמה ובינה כתוב שהם "אלפים שנה לפני בריאת העולם", חב"ד מרחפים מעל המציאות. ברגע שאני רוצה שתהיה חסיד חב"ד אני כבר אומר לך שלא מדובר במשהו מציאותי, מדובר במוחין. לא יכול להיות יותר מתאים מכך שספר של בינונים כולו אומר מוחין, איך שלא יהיה, בשני הפנים שלו – או "עובד אלהים", לכתחילה, או "אשר לא עבדו", בדיעבד.

אולי נגיע בהמשך להסביר שאחד ההבדלים בין חכמה ובינה הוא לכתחילה לעומת דיעבד. יש שני מצבים בתורה – לכתחילה ודיעבד. שרש כל לכתחילה הוא באבא. מה ה"לכתחילה" הכי חשוב בחב"ד? "לכתחילה אריבער". פתגם הרבי מהר"ש ש"העולם אומר שאם אי אפשר לעבור מלמטה אז לעבור מלמעלה, און איך זאג לכתחילה ארביער", אני אומר שלכתחילה לעבור מלמעלה. יש משהו ב"עובד אלהים" שעושה בעצמו נס, חי בנס, הוא למעלה מהטבע. אדמו"ר הזקן רוצה שכל יהודי יחיה בנס – שכל פעם יוכל לעשות יותר מהטבע שלו. יש טבע, ויותר מהטבע הוא כבר נס. הטבע הוא אמא – וגם טבע שהוא מאה אחוז בסדר אינו מציאותי – והנס הוא אבא.

רואים זאת בחינוך ילדים, יש אבא ואמא. האבא האידאלי – אב-טיפוס של אבא – משדר לילדים שלו לכתחילה, ולא כל כך משלים עם מצבים של בדיעבד. אבל האמא יותר רחמנית – כמו שנסביר בהמשך – והיא משלימה עם בדיעבד. היא אומרת 'בדיעבד זה טוב, בדיעבד זה טוב מאד – הוא לא עשה שום דבר לא בסדר, הילד היה בסדר. איי, היה בדיעבד? לא נורא – בדיעבד עובר מאה אחוז'.

יש כאן כבר ווארט פנימי, שלכתחילה ודיעבד הם שני סוגי הבינוני בתניא של היום. נתאר לעצמנו שיהיה כאן תלמיד שילמד כל משנה מאה פעמים, כמו פעם – זה כבר חלום. אבל יש אחד שהוא לכתחילה, שמוסיף גם את הפעם ה-101 – "מאה פעמים ואחד". כתוב ש"אחד" מתגלה בחכמה – כך מביא אדמו"ר הזקן בתניא בשם המגיד, שאחד האמת מתגלה דווקא בחכמה, ושם המצב לכתחילה.

שני הרשעים בז"א ונוקביה

שוב, יש בינוני לכתחילה ויש בינוני דיעבד – שניהם חב"ד, אחד אבא והשני אמא – והם עיקר התניא, עיקר חסידות חב"ד. אחר כך יש את שני הרשעים, שאיך שקוראים את התניא הם כולנו, שהלואי שנהיה הרשע היותר עליון – רשע ועדיין קצת טוב לו.

מה יוצא? שרשע וטוב לו הוא משהו לגמרי מציאותי – ז"א. המציאות היא זו"נ, ימי בראשית. רשע ורע לו הוא כבר נוקביה דז"א, שעליה כתוב "רגליה יֹרדות" היפך החיים, סוד גלות השכינה "דשכיבת עד עפרא". היא שוכבת עד עפר וצריך לומר לה קומי, התעוררי – דווקא לעורר את הרשע ורע לו שיקום לתחילה. הוא במצב של היפך החיים, "רגליה יֹרדות", הוא קבור בעולמות התחתונים – כתוב שמי שנמצא בעולמות התחתונים קבור שם – וצריך תחית המתים.

אם כן, יצא מבנה עוד יותר מופלא של שני בינונים, שני צדיקים ושני רשעים:

עתיק יומין          צדיק וטוב לו

אריך אנפין         צדיק ורע לו

אבא                  בינוני "עובד אלהים" (לכתחילה)

אמא                  בינוני "אשר לא עבדו" (דיעבד)

ז"א                   רשע וטוב לו

נוקבא דז"א        רשע ורע לו

המדרגה השביעית: דוד – מלך-בעל תשובה

בכל אופן, כדי לסיים את הדרוש הזה בעוד רמז נחזור להקבלה הראשונה, לפי הו"ק. אם יש ו"ק רצוי שתהיה בסוף גם מדרגה שביעית, מלכות. כתוב ש"כל הנחלים הֹלכים אל הים והים איננו מלא" – ו הקצוות הם הנחלים והם הולכים אל הים, ים המלכות, כך שהכל נכנס בסוף לתוך הים. מה יכולה להיות המדרגה, הגדר של המלכות, שכל הששה שלנו – מצדיק וטוב לו עד רשע ורע לו, מחסד עד יסוד – נכנסים אליה? מי יכול להיות השביעי כאן? צריך לכתוב ספר גם על השביעי – כמו שיש ספר שמסביר את שש המדרגות האחרות.

[תשובה מהקהל: בעל תשובה] בעל תשובה זה מצוין. מי בעל התשובה למופת? דוד המלך, דוד מלכא משיחא, שלא היה ראוי לאותו חטא ורק בא להורות תשובה ליחיד, לכל אחד מששת הראשונים.דוד בא  ללמד את כולם ש"טוב וישר הוי' על כן יורה חטאים בדרך". זה ודאי פשט נכון, שהשביעי הוא בעל תשובה, שהוא מנוף שמרים מלמטה את כולם. גם אם אתה ביסוד, "רשע ורע לו" שכולו פגם הברית, ההיפך מ"צדיק יסוד עולם", יש בעל תשובה שמרים גם אותך.

חוץ מההסבר הנכון הזה, אפשר לומר שהשביעי הוא המלך. גם הפעם מדובר על מי שאנחנו כאן לידו – דוד המלך. בזהר כתוב שיש עשר דרגות של נשמות עם ישראל, והתשיעית והעשירית הן צדיקים ומלכים. הרבה פעמים דברנו על כך שהדור שלנו הוא דור של מעבר בין צדיקים למלכים. המדה העשירית, מדת המלכות, היא מדת המלך.

תפיסת המלך: ממציאות דו-קטבית לציר אחד בו "ועמך כֻלם צדיקים"

קודם אמרנו שהמכנה המשותף של כל שש הדרגות של התניא – צדיק, בינוני, רשע – הוא בינוני, 26 בינונים. אבל המלה בינוני אינה מלה שגורה – בדרך כלל אנשים מכירים את המושגים צדיק לעומת רשע.

פעם חשבו שהמציאות היא קטבית – יש שני קצוות, חום וקור. אבל היום מקובל שהכל המשך אחד – יש מעלות, טמפרטורה, יותר חם ופחות חם. כך, אפשר לחשוב שצדיק ורשע הם שני קטבים – כל שכן "צדיק וטוב לו" ו"רשע ורע לו", לא מתקרבים. כשמתחילים להתקדם מהתפיסה הזו מגיעים קודם כל לווארט המפורסם של רבי פינחס מקוריץ, שצדיק שאינו גמור הוא מי שאוהב רשע שאינו גמור וצדיק גמור הוא מי שאוהב רשע גמור. האהבה הזו אומרת שיש זיקה – שהצדיק מזדהה עם הרשע.

לפי המדע של היום מזהים את כל המערכת – מצדיק גמור עד רשע גמור – כמדרגות של צדיקים. דומה למה שאמרנו קודם, שכולם בינונים, אבל עוד יותר פשוט – "ועמך כֻלם צדיקים". מתחדש כאן פשט יפה, איך הפסוק אמת בכל דור – גם בדור שכולו זכאי (שודאי פשוט) וגם בדור שכולו חייב. למה "כֻלם צדיקים"? כי רשע הוא פשוט צדיק קטן. יש סולם של צדיקים – הצדיק למעלה, הרשע למטה והרשע הגמור הכי למטה (רע כפירוש המגיד, לשון "מלרע", מלמטה). לא שיש חום וקור, אלא הכל מעלות חום – כולם צדיקים.

למי יש את ההשגה הזו? לנשמה כללית, למי שכולל את כולם, והוא המלך. קודם אמרנו שהמלכות, המדרגה התחתונה, היא בעל תשובה – כמו מנוף שמרים את הכל מלמטה. כעת נאמר שהמדרגה השביעית היא הכוללת הכל, שבת שאחרי ששת הימים – מדרגת המלך (שהוא בדיוק מה שאנחנו מחפשים בדורנו). דוד המלך הוא גם בעל תשובה למופת, אבל בעצם הוא מלך – המלכות היא העצם שלו. מלך הוא נשמה כללית, ומהי נשמה כללית? מי שמזהה את המכנה המשותף. מחד הוא רואה שכולם בינונים, 26 פעמים בינוני, אבל הוא גם רואה ש"ועמך כלם צדיקים". ברגע שמבינים שרשע הכי גמור הוא בעצם צדיק שנמצא מאד למטה, הכי מלרע, אפשר לאחד את כל עם ישראל (אפשר להחזיר את כולם בתשובה, אבל קודם כל אפשר לאחד את כולם) – מבינים שמה שלא תהיה, "ועמך כֻלם צדיקים".

כל המדרגות – "צדיק וטוב לו"

הכל היה כדי להגיע לרמז בסוף הדרוש, בו נצרף מדרגה שביעית למספר 3328, שכלל את שש המדרגות ועלה 26 פעמים בינוני:

יש שני פסוקים בתנ"ך שרואים שמלך הוא בעצם מלאך (עם א). פסוק אחד מופיע בדיוק לפני חטא בת שבע, בספר שמואל, שכתוב "ויהי לתשובת לעת צאת המלאכים". בפסוק המקביל לו, בספר דברי הימים, כתוב "לעת תשובת השנה לעת צאת המלכים". פעם אחת כתוב "מלכים" ופעם שניה (הראשונה לפי סדר השנה) כתוב "מלאכים".

יש כל מיני פירושים למה מלך הוא מלאך. יש מי שרוצה לומר שהמלאכים אינם המלכים אלא דווקא החילים, שלוחי המלכים – לכל מלך יש הרבה מלאכים שמשרתים אותו (כמו מלאכי השרת). אם המלך יוצא למלחמה הוא יוצא עם כל החיל שלו, כל המלאכים שלו. בכל אופן, הפשטנים אומרים שאותו דבר – יש מלך, ויש מלך שכותבים ב-א, מלאך. כלומר, בתוך מלך דווקא צריכה להיות השראה, התלבשות או עיבור של איזו א. כמו שכאשר מכניסים א ל-גולה נעשה גאולה – רמז מפורסם של הרבי – כך בכל מלך יש א, אלוף, אלופו של עולם, שעושה ממנו מלאך. מלאך כבר עולה צא, יחוד הוי'-א-דני, מספר הכי חשוב בקבלה.

הפעם הנוספת היא כאשר מפיבשת מקבל את פני דוד המלך אחרי מרד אבשלום, והוא מתנצל שבשל היותו נכה רגלים לא יכול היה לבוא ולהיות עמו בפועל (סיפור ארוך, בו דוד קבל לשה"ר, אולי החטא הכי חמור, כפי שדברנו כאן פעם). הוא אומר לדוד המלך "ואדני המלך כמלאך האלהים".

הכל היה בשביל הרמז שלנו, שכאשר נקח את 3328 – צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, בינוני עובד אלהים, בינוני אשר לא עבדו, רשע וטוב לו, רשע ורע לו – ונוסיף מלך עם הכולל, מלאך, נקבל 3419. המספר המקורי מתחלק בשם הוי' וממילא גם ב-13, ומכיון ש-מלאך הוא גם כפולת 13 גם המספר החדש הוא כפולת 13 – 13 פעמים צדיק וטוב לו. בלי המדרגה השביעית יש לנו 26 פעמים בינוני, אבל עם המדרגה השביעית מתגלה שלא סתם "ועמך כֻלם צדיקים" אלא "ועמך כֻלם" צדיק וטוב לו.

עד כאן בביאור התניא של היום, קצת בהמשך ללימוד הרמב"ם של היום – שתי הקדמות חימום. אפשר לנגן קצת.

ג. "הפרו תורתך" – שינויים מהותיים דווקא בהלכות תלמוד תורה

שינויים במשך הדורות דווקא בהלכות ת"ת

יש פליאה ברמב"ם: הוא מדגיש ביותר, עד שכולל ב-יג עיקרי האמונה שלו, שהתורה הזו היא נצחית לעולם ועד ולא תהא מוחלפת ח"ו. הייתי מצפה לראות את הענין הזה מודגש בעיקר – יותר מכל ההלכות של הרמב"ם – בהלכות תלמוד תורה. הרי "תלמוד תורה כנגד כולם" ולכן בו הכי צריך להיות מודגש ש"התורה הזו לא תהא מוחלפת", שהיא נצחית, כשם שנאמר בכל המצוות.

את כל המצוות הרמב"ם פותח בהלכות יסודי התורה, הלכות דעות (דרך ארץ שקדמה לתורה) והלכות ת"ת – הכל ספר "מדע". הרמב"ם אומר שכל התורה באה לשרש עבודה זרה, לכן אחרי הלכות תלמוד תורה הוא מביא הלכות עבודה זרה. כמובן, מי שעבר את הדרך אומרים לו לעשות תשובה – תשובה קדמה לעולם – לכן גם הלכות תשובה באות לפני שאר ההלכות. אך עוד לפני הכללים של הלכות תשובה והלכות עבודה זרה יש את הלכות תלמוד תורה – עוד יותר כללי.

לכן הייתי חושב שכל הלכה בהלכות ת"ת היא משהו פשוט וברור ו"לא תהא מוחלפת". והנה, פלא גדול ועצום, שדווקא בהלכות האלה – הנוגעות לתלמוד תורה, ששקול כנגד כל מצוות התורה – קרו שינויים גדולים במשך הדורות. אחרי קבלת תורה, אחרי "תורה צוה לנו משה", קרו שינויים גדולים שנוגעים דווקא להלכות ת"ת, יותר מאשר לכל שאר התורה.

שינויי התורה – חבור כתר תורה וכתר  מלכות

אם נשכיל להבין למה דווקא בהלכות ת"ת חלים שינויים משמעותיים ביותר לגבי התורה, נוכל גם להבין איך "כתר תורה" כולל את שאר הכתרים, ובמיוחד, מה שנוגע לנו בעיקר, איך כתר תורה כולל כתר מלכות.

על מלך המשיח כתוב "הוא דוד בעצמו", ולכן בירושלמי כתוב ששמו דוד (בבבלי כתוב שדוד הראשון הוא פלג קיסר ומשיח הוא קיסר שלם). בתנ"ך כתובות תכונות רבות של דוד המלך. מבין כל התכונות האלה, התכונה העיקרית של דוד שמתבטאת אצל מלך היא "'והוי' עמו' – שהלכה כמותו בכל מקום". כלומר, כתר המלכות של דוד כלול בכתר התורה שלו – "מאן מלכי? רבנן". הוא מולך מכח התורה, ומשפיע את התורה – "יכוף כל ישראל לילך בה", פעולה ראשונה של מלך המשיח כפי שכותב הרמב"ם. גם המלכות עשויה לשינויים – דווקא במלכות יש הוראת שעה, שנראית נגד ההלכה הקבועה.

השינוי הראשון – כתיבת התורה שבעל פה

נחזור: איך רואים דווקא בהלכות תלמוד תורה, מה שנוגע לתורה, שיש שינויים וקורים דברים ממש הפוכים? עם השינוי הראשון, שהוא העיקר, הרמב"ם לא מחכה להלכות תלמוד תורה – הוא כותב עליו כבר בהקדמה. הוא מסביר את כל סדר מסירת התורה, עד חתימת התלמוד ברב אשי (ואחר כך), וכשהוא מגיע לרבינו הקדוש (רק שנים שהרמב"ם קורא להם רבינו, משה רבינו ורבינו הקדוש, כפי שדובר), הוא מסביר למה הוא עשה משהו שנגד ההלכה. לא מדובר ב'סתם' הלכה פרטית, כמו אליהו שהקריב קרבן בהר הכרמל (משהו גדול, אבל הוא עדיין פרט) – רבינו הקדוש הפך על פניו את כל הסדר, את כל ההלכה של התורה.

מה רבינו הקדוש עשה? יש כלל גדול בתורה, שהיא מחולקת לתורה שבכתב ותורה שבעל פה – "התורה והמצוה", כדברי הרמב"ם בהקדמתו – והחילוק הוא שתורה שבכתב נכתבת ואת התורה שבעל פה אסור לכתוב. החלק של תורה שבעל פה צריך להיות חי, מתפתח, גדל מדור לדור – אסור לקבוע אותו. יש ביטוי, שהרבי אהב להשתמש בו – אסור לקבוע מסמרות. את תורה שבעל פה חייבים להשאיר פתוחה. שוב, לא מדובר בדין פרטי, או אפילו מצוה אחת מתוך תריג, אלא דין שכולל את כל האידשקייט כולה. בא רבינו הקדוש, הסתמך על הפסוק "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" – הגיע זמן לעשות משהו לה' – ושינה זאת.

השבת "כתר מלכות" על ידי השינוי הנכון ב"כתר תורה"

זו בחינה של מלכות – כאן רואים איך המלכות פועלת בכל מה שנוגע לתלמוד תורה. המלכות 'מודדת את הדופק' של מציאות הדור ומרגישה שכעת התורה בסכנה שתשכח – בשל ריבוי ירידת הדורות ובשל צרות הגלות, אחרי חורבן בית שני, ועוד מעט עם ישראל הולך לגלות רחוק בין אומות העולם. לכן צריך לבוא ולכתוב את התורה שבעל פה, שכשמה כן היא, אסור לכתוב אותה. צריך לעשות ההיפך מכל התורה כולה ולכתוב את התורה שבעל פה.

כמובן, עדיין יש מקום – אחרי שתורה שבעל פה נכתבה – לאין סוף פלפול, יש מקום לפתח עוד ועוד את התורה. בכל אופן, עיקר היסוד – מה שהרמב"ם קורא "ידיעת התורה", מה שאדמו"ר הזקן בעל ההילולא אומר שכל יהודי יכול להקיף את כל התורה – פעם היה בעל פה והיום הוא כתוב. לכן הרבי עושה מבצע של הרמב"ם – להקיף את כל הידע של התורה. יש מצות "והגית בו יומם ולילה", אבל יש את מצות היסוד של ידיעת התורה.

שוב, יש "הפרו תורתך", לבטל את התורה, ואיפה? בתורה עצמה, במה שנוגע לעצם התורה. כעת נראה עוד כמה דוגמאות. הדבר הזה הוא פלא גדול, שבא ללמד אותנו מה עלינו לעשות גם בדור שלנו כדי להביא ל"כתר מלכות" על ידי מה שקורה ב"כתר תורה" – כתר תורה עובר שינוי, והוא זה שמקים את מלכות בית דוד מעפרא ומחזיר את הכתר לראשו של דוד המלך. שוב, הגלגול של דוד המלך בתור מלך המשיח הוא דוד שמזוהה לגמרי עם התורה, אבל התורה החדשה, התורה המשתנה. שוב, הדברים שאומרים כעת הם פלא. התורה הזו אומרת "בי מלכים ימלֹכו", הפסוק שמביא הרמב"ם, "בי מלכים ימלֹכו ורֹזנים יחֹקקו צדק. בי שרים ישֹרו…" – הכל "בי", בתורה.

תקיפות הרמב"ם בדבר איסור ההנאה מדברי תורה

מי השני אחרי רבינו הקדוש שעשה שינוי מהותי בהלכות תלמוד תורה? לכאורה משהו אחר, שגם – בהשגחה עליונה – כתוב בפרק שלישי בהלכות תלמוד תורה. אמרנו שאת הפעם הראשונה שדורשים "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" הרמב"ם צריך להסביר בהקדמה לכל החיבור – עוד לפני המצוה הראשונה להאמין בה', כשהוא צריך להסביר את כל סדר השתלשלות התורה שבעל פה, כשעיקר החידוש קרה בזמן "רבינו" השני, רבינו הקדוש.

כאן, בפרק ג, הרמב"ם כותב בצורה הכי חריפה שהוא יכול – אבל בקיצור, לפי סגנון היד – מה שהוא כבר כתב (עוד יותר חריף ובאריכות גדולה) בפירוש המשניות בפרק אבות, שאסור לעשות מהתורה עטרה להתגדל בה או קרדום לחפור בה (לפי הנוסח של אדמו"ר הזקן – בסידור ובכל מקום שמביא – הוא כותב "קרדום לחתוך בה", אבל לפי הרמב"ם הגרסה היא "קרדום לחפור בה"). הוא מדבר על מי שחושב שילמד תורה והציבור יפרנס אותו – 'אכנס לכולל, ושם אלמד תורה על חשבון הציבור'.

מה הרמב"ם כותב עליו? אחת הפנינים של כל ספר הרמב"ם, חמש לשונות – "הרי זה חלל את ה', ובזה את התורה, וכבה את מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא". קשה לצייר משהו יותר מזה. עוד פעם, את זה הוא כותב על מי שלומד בכולל – "הרי זה חלל את ה', ובזה את התורה, וכבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא".

למדנו פעם באריכות על חמש המצוות הכלליות של התורה, ששם היה פשוט שקידוש ה' לעומת חילול ה' הוא בכתר – קוצו של י. רק לפי הרמז הזה אפשר להתבונן כאן בחמשת הלשונות של הרמב"ם ולכוון אותן בפשטות כפגם בקוצו של י ובארבע אותיות י-ה-ו-ה: "חלל את ה'" – קוצו של י, פגם הכתר. "בזה את התורה" – פשוט שפגם בתורה, ש"אורייתא מחכמה נפקת", י שבשם. "כבה את מאור הדת" באמא, ה עילאה שבשם. "גרם רעה לעצמו" – כתוב ש"עצמו" הוא בז"א, ו שבשם. "נטל חייו מעולם הבא" היינו "רגליה יֹרדות" היפך החיים, קיצוץ בנטיעות, שנטל את חייו מכל הספירות העליונות של הקדושה, שכולן נכללות בעולם הבא. כך אפשר לכוון, שחמש הבחינות הן פגם טוטאלי בכל הבחינות, בכל העולמות, בכל הקדושה.

נאמר גם גימטריא: חמשת הפעלים – חלל בזה כבה גרם נטל – עולים 441, אמת, 21 ברבוע, "אהיה אשר אהיה". "משה אמת ותורתו אמת", ואותו אחד שלומד בכולל פוגם בתורה, "אין אמת אלא תורה" – ההיפך מכל אמת.

המהפכה השניה – ההיתר לקבל שכר על לימוד תורה

כאן המקום – אולי העיקרי בכל ספר הרמב"ם – שמרן בעל השו"ע, בעל הבית יוסף, בעל הכסף משנה על הרמב"ם, יוצא במלחמת אש דת השערה נגד רבינו הרמב"ם. יש כאן אחד מקטעי הכס"מ הכי ארוכים בספר הרמב"ם, והוא מנסה להפריך אחת לאחת את כל הראיות שהרמב"ם מביא בפירוש המשניות כדי להוכיח את דעתו. אחר כך הוא מביא ראיות מחכמי הדורות שכן קבלו תמיכה מהצבור על מנת לשבת וללמוד תורה ולגדול בתורה. הוא אומר שמעולם – גם בזמן הרמב"ם – אף אחד לא נהג כדבריו. כלומר, גם הרבנים הגדולים בזמן הרמב"ם לא קיימו את הדבר הזה, שעבור הרמב"ם הוא הכי איום ונורא שיכול להיות, לא לפניו ולא אחריו.

בסוף כל האריכות שלו הוא מסכם ואומר: אם הצלחתי להוכיח מדינא שאין ההלכה כדברי הרמב"ם – מוטב. אם לא, גם אם ההלכה כמו הרמב"ם, בכל אופן "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" – כדי שהתורה לא תשתכח מעם ישראל צריך לעשות את ההיפך מדינא, אף על פי שהדין אומר ש"חלל את ה' ובזה את התורה וכו'" (כל חמשת לשונות הרמב"ם), משום "הפרו" לא עושים כך.

על סיום הכס"מ יש תשובה עכשוית באגרות משה – שמסכם מאד יפה, כמו שכעת אנחנו מסכמים – ואומר שאו ההלכה לא כמו הרמב"ם מדינא, או שמדינא הלכה כמותו אבל "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" וכדי שהתורה הזו לא תשתכח מעם ישראל עושים ההיפך מהלכה זו.

סיכום שתי המהפכות הראשונות: כתיבת תורה שבעל פה והנאה בעוה"ז מתלמוד תורה

אם כן, בהקדמת הרמב"ם הוא הסביר – וודאי חייב לקבל זאת – שהפעם הראשונה שעשו "עת לעשות להוי'" על התורה, היפך מרוח כל התורה, היא בזמן רבינו הקדוש. אין דרך חזרה, ואדרבא – ממשיכים לכתוב חיבורים. גם אני עצמי, הרמב"ם, הולך לכתוב חיבור כזה שמהתורה שבכתב עד אליו לא צריכים שום חבור באמצע. כשאתה לומד את החיבור שלי אתה מקיים מצות ידיעת התורה, מקיף את כל התורה – והכל בזכות רבינו הקדוש, שבטל את הרוח המקורית של כל התורה כולה, מתוך "עת לעשות להוי' הפרו תורתך".

מי בעל החידוש השני? לא מדובר בחידוש של הכסף משנה, אבל הוא בעיקר לחם על הענין. כבר קודם, מדורי דורות, למדו בכולל – אבל אפשר לייחס את ה"עת לעשות להוי'" השני למרן בעל השו"ע. אם מישהו יבוא וישאל מה עיקר ההבדל בין הרמב"ם לשו"ע, בהחלט אפשר לומר שעיקר ההבדל הוא לגבי הגישה לכל התורה כולה – השאלה האם מוצדק שלומד תורה יהיה נתמך על ידי הציבור, מכספי צדקה, בשביל ללמוד תורה.

יש כאן משהו כללי מאד. מי שחושב טפה מבין שהענין נוגע לכל הבעיות היום בין מה שנקרא הדתיים והלא-דתיים. שאלת ההנאה מהצבור לצורך לימוד תורה נוגעת גם לגיוס – לשאלה האם בחור ישיבה צריך להתגייס. יש כאן השקפה מאד כללית, שנוגעת לשויון בנטל – האם כל אחד צריך לצאת לעבודה? האם צריך ללמוד מקצוע? לפי הרמב"ם אתה חייב ללמוד מקצוע. אם אתה חייב ללמוד מקצוע, מן הסתם כאן בארץ ישראל אתה גם צריך להתגייס לצבא. אבל מה עם התורה?! הרי אז תבטל את כל הישיבות והתורה תשתכח רחמנא ליצלן. הרמב"ם אומר שהנהנה מדברי תורה "כבה את מאור הדת" – אבל היום אולי ההיפך הוא הנכון, ש"כבה את מאור הדת" יקרה אם הישיבות לא תתקיימנה כמו שהן מתקיימות היום. איך פוסקים הלכה למעשה? כמו השו"ע, לא לפי הרמב"ם. אפשר לומר שבהחלט זה ההבדל הכולל והעיקרי, שיוצא משיעור הרמב"ם של היום.

המהפכות בתורה – פעמים בטולה של תורה זהו קיומה

נאמר מלה שעוד לא השתמשנו בה הערב – כל פעם שבאים ודורשים את הפסוק "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" בנוגע לתורה, ששקולה כנגד הכל, ובלעדיה אין כלום, זו מהפכה. רבינו הקדוש עשה מהפכה – כותבים את התורה שבעל פה. ביחס לרמב"ם, השו"ע עושה מהפכה – שמותר ומצוה ללמוד בכולל.

האם בהמשך הדורות היה עוד "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" שבא לידי ביטוי דווקא בהלכות תלמוד תורה?  אנחנו כעת רוצים לומר שיש עוד פעם שכבר היתה, ועוד פעם שכעת הווה. רוצים להראות שיש ארבע פעמים ממשה רבינו עד מלך המשיח בהן אומרים "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" דווקא בנוגע לתורה – "תורתך", ששקולה כנגד כל המצוות. ארבע מהפכות שגורמות לעשות איסור כולל בהלכות תלמוד תורה, שעוברים על משהו רגע-רגע במשך כל החיים.

אנחנו נזקוף לזכות רבינו הקדוש את בטול התורה הראשון הכללי, שדורש "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" וכותב את התורה שבעל פה. ניתן כבוד למרן הבית יוסף, הכסף משנה, ונייחס לו את בטול התורה השני של קבלת הנאה מלימוד תורה (תמיד מביאים שני מקורות, התשב"ץ והכס"מ – התשב"ץ קודם, אבל הכס"מ יותר באריכות, לכן ניתן לו את הכבוד).

מדובר במהפכות של בטול תורה, עליו אמר ריש לקיש "פעמים שבטולה זהו קיומה", שהרי אם התורה תשתכח אפילו מצות האמנת אלקות לא קיימת – בלי התורה אין כלום, אין גם אמונה. אצל היהודי "תורה צוה לנו משה" הוא לא סתם הפסוק הראשון שמלמדים ילד, לפני "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי אחד" – הוא ראשית החינוך. האומה הזאת קיימת מכח התורה שלה. ושוב, דווקא התורה עוברת שינויים הכי גדולים שרק יכולים להיות, מן הקצה אל הקצה.

מהפכנות בתורה – מחריפות הרמב"ם לחריפות האגרות משה

הזכרנו את התשובה של רבי משה פיינשטיין באגרות משה – הוא כותב שמי שחושב שהיום מדת חסידות לא לקבל תמיכה הוא חוטא לנפשו. עדיין הדברים מאד טעונים, כמו שאמרנו, כי הם נוגעים להמון סוגיות – אפילו עבודה עברית וגיוס. אבל שוב, כדי לעשות מהענין מהפכה גמורה הוא צריך לומר שאפילו לא מדת חסידות לעשות כמו הרמב"ם, ומי שאומר שזו מדת חסידות הוא חוטא, הוא חסיד שוטה.

נעשה עוד גימטריא שהיא קצת בדיחה: בהלכות תלמוד תורה הרמב"ם מביא את ההלכה שתלמיד שלא הגיע להוראה ומורה – למד הרבה, למד בכולל עשר-עשרים שנה, וחושב שהוא יכול לפסוק הלכות, אבל באמת הוא לא ראוי לכך – נקרא "שוטה, רשע וגס רוח" (משנה בפרקי אבות, על "הגס לבו בהוראה", שהרמב"ם מביא בהלכה על תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה). כמה שוה שוטה רשע גס רוח? 1167, שעולה שלש פעמים (ממוצע כל אחד) 389, טפש (גם יכול להיות שֹפט). שוטה רשע גס רוח הוא טפש-טפש-טפש – זה הפשט. הבעל שם טוב אומר שיש שלשה דברים שאינם מצוה מדאורייתא אך הם יסוד כל התורה – הראשון לא להיות טפש, להיות חכם. כתוב שכל התניא – מבעל ההילולא של היום – הוא לא להיות שוטה, לא להיות נאַר.

הגענו לגימטריא הזו מדברי רבי משה פיינשטיין, שמי שחושב שמדת חסידות לא לקבל תמיכה הוא פשוט שוטה, הוא טפש. אם הוא מקפיד על הענין, ומשפיע כך על אחרים, הוא גם שוטה, רשע וגס רוח – הוא לא ראוי להוראה ומורה. הוא מורה שמדת חסידות לצאת לעבוד – חצי יום לעבוד וחצי יום ללמוד בכולל, תתפרנס בעצמך ולא תקבל תמיכה מהכולל, כמו הרמב"ם. שוב, אלה נושאים טעונים מאד.

ד. המהפכה השלישית – לימוד תורה לנשים (שינוי במציאות מחולל מהפכה)

המהפכה השלישית – מיסוד לימוד התורה לבנות

מה הפעם השלישית של "עת  לעשות להוי' הפרו תורתך"? חינוך הבנות. רבי אליעזר אומר במסכת סוטה – וכך פוסקים להלכה – שכל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות. אסור – לא סתם לא צריך, אלא ממש אסור – ללמד בנות תורה. ככה פוסק הרמב"ם (גם השו"ע פוסק כך – קודם דברנו על הלכה ברמב"ם שהשו"ע הפך, אבל כעת מדברים על הפיכת הלכה גם בשו"ע).

השינוי השלישי, שגדולי ישראל דווקא בדורות האחרונים השתמשו לגביו בפסוק "עת לעשות להוי' הפרו תורתך", הוא הקמת מוסדות חינוך לבנות ולימוד בנות ונשים תורה (וכמו שנסביר תיכף, לא רק את ההלכות שהן צריכות לדעת אלא בכלל, "הותרה הרצועה" ללמד לבנות את כל התורה כולה). למי נזקוף את השינוי השלישי? היו הרבה גדולי ישראל שלחמו על הענין, ואחד מהם הוא החפץ חיים[ג].

גם קודם בנות למדו תורה בתוך הבית עם האמא, והיו לפעמים גדולות מהתורה יותר מהגברים – ידעו לפסוק הלכה יותר מהרבנים. דוגמאות לכך כתובות כבר בספר הזכרונות – הענין קשור למסורת החסידות. אך כל הלימוד היה עדיין בתוך הבית. אבל הפיכת הענין לנחלת רבים, שחובת קדש לעשות איסור חמור לפי מה שכתוב גם בשו"ע, היא הפעם השלישית שבאו גדולי ישראל ופה אחד (אפשר לומר) אמרו "עת לעשות להוי' הפרו תורתך".

על הפעם הרביעית – כל אחד יחשוב עד שנגיע, מה יכול להיות שינוי דווקא בתוך התורה לשם המלכות, מתוך "עת לעשות להוי' הפרו תורתך". אבל קודם נדבר יותר על הפעם השלישית:

לימוד תורה לנשים בעבר – יוצא מן הכלל

הרבי כותב על הפעם השלישית, על חנוך בנות, הרבה מאד דברים[ד]:

הרבי מביא מספר הזכרונות של הרבי הקודם שהיו בנות שלמדו תורה עם האמא, ונעשו גדולות בתורה ממש. הן גדלו בתורה עד כדי כך שידעו לפסוק הלכה למעשה בשעת מעשה – כשהרבנים לא ידעו לפסוק – ולשם כך לא די בהלכות-הלכות אלא צריכות ללמוד הלכה בעומק.

הרבי מביא גם ממכתב של הרבי הקודם, שהיו נשים חכמות, נשות הרבנים הגאונים הכי גדולים בדור, שהיו מגיהות את ספרי הבעלים ומעירות הערות. האשה היתה אומרת לבעלה להוסיף דברים בספר שלו או להשמיט דברים, מעירה מתי שלפי דעתה בעלה גאון העולם טעה, והכריחה את הבעל לשנות את דעתו לפי דעתה, וכך הוה. כך הרבי מתבאר במכתב מהי אשה גדולה בתורה. אשרי גאונים כאלה שיש להם נשים כאלה.

בכל אופן, עד כאן, עם כל זאת, עדיין הייתי יכול לומר שהכל בגדר יוצא מהכלל – שאין כלל שאין בו יוצא מהכלל.

לאשה יש שכר על לימוד אך לאב אסור ללמד את בתו

נחזור לרמב"ם, איך הוא כותב את הענין של חינוך בנות? הוא כותב שלאשה שלמדה תורה יש שכר, בלי לחלק אם היא לומדת הלכות הצריכות, פרד"ס או גמרא עם ראשונים ואחרונים. כלומר, לימוד התורה אינו עבירה בשביל האשה עצמה, והיא אפילו מקבלת שכר עליו. היא אינה מצווה ועושה ולכן שכרה לא גדול כמו האיש ש"מצווה ועושה". יש הרבה הסברים למה שכר מי שמצווה ועושה יותר גדול, ואנחנו יודעים שלעתיד לבוא גם יתהפך.

אם יש לה שכר, למה אסור שהאבא ילמד את הבת? קודם הרמב"ם כותב שאשה לומדת ויש לה שכר – אמנם פחות משכר האיש, אבל שכר – וודאי שאין לה עונש על לימוד התורה. אחר כך הוא אומר שאסור לאבא ללמד את הבת תורה. למה? הוא רוצה למנוע ממנה את השכר?! לא, הוא כותב – זה לשונו – שרוב הנשים אין דעתן מכוונת והאשה עשויה להוציא דברי תורה לדברי הבאי. לכן לאבא, שאינו מכיר האם בתו היא יוצאת דופן, אסור להכניס עצמו לבית הספר נגד המציאות של רוב הנשים שאין דעתן מכוונת. המפרשים מסבירים שכמה שאבא מכיר את בתו, הוא לא מכיר אותה, גם ווארט חשוב שאי אפשר לסמוך על האבא שאומר שמכיר את בתו.

"כאילו למדה תפלות"

אחרי שהרמב"ם כותב שהתורה מכניסה בה ערמימות (ערמומית בלשון הרמב"ם), והיא עלולה להוציא דברי תורה לדברי הבאי, ולכן אסור לאב ללמד בתו תורה – הוא מביא את מאמר חז"ל שכל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות.

בגמרא, במסכת סוטה, המקור של המאמר "כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות", רש"י מפרש שתפלות היא לשון חיבור – זנות, פגם הברית. רוב מפרשי הרמב"ם מסבירים שהוא מפרש תפלות לא מלשון זנות אלא מלשון בשר תפל, שלא מבושל טוב. הוא לא כותב פגם הברית, אלא רק שמכניס בה ערמומית ושמוציאה דברי תורה לדברי הבאי. שוב, מדובר רק ברוב הבנות, ויכולות להיות הרבה בנות שיוצאות מהכלל – לכן הרמב"ם אמר שאשה כן יכולה להכניס עצמה לבית הספק. אם היא רוצה, שתלמד תורה וגם יהיה לה שכר על התורה.

לעניות דעתי, אם קוראים את הרמב"ם הוא מחלק לשנים – קודם כותב ערמומית ודברי הבאי ורק אחר כך מביא מאחז"ל של "כאלו למדה תפלות" – ולכן לא מההכרח שמפרש את המלה תפלות אחרת מרש"י. הוא לא מפרש בכלל – שכל אחד יבין מה פירוש המלה. קודם כותב על דעת עצמו שרוב הנשים וכו', ואחר כך "ועוד אמרו חז"ל וכו'".

"כאלו למדה תפלות" – "לעשות מהתורות תפלות"

לפני שנעזוב את הנושא נאמר ווארט, בדיחותא, שאצלנו היא משהו רציני ביותר: האם המלה תפלוּת מופיעה בתנ"ך? אם עושים חיפוש פשוט רואים שהיא מופיעה פעם אחת בכל התנ"ך. כשיש מלה שמופיעה פעם אחת בלבד בכל התנ"ך בעלי המסורה מציינים אותה כ"לית" – תופעה חד פעמית. מה הפעם היחידה? הפסוק האחרון בפרק ע"ב בתהלים, שהוא הפסוק האחרון בספר השני בתהלים (ספר תהלים מחולק כמו חמשה חומשי תורה, והספר השני הוא כנגד הגבורה) – "כלו תפלות דוד בן ישי" (חמש מילים, שש עשרה אותיות). אם כן, הנושא שייך לדוד המלך, שאנחנו פה בציון שלו.

איך קוראים את המלה הזו בתנ"ך? תפלוֹת (לא תפלוּת), תפלה לשון רבים. "כי שומע תפלות ותחנונים אתה", המלה מופיע ב"שומע תפלה", שיא שמו"ע – שה' שומע את תפלות ותחנוני עם ישראל. מה הווארט שלנו? שכנראה רבי אליעזר הגדול היה ברסלבר, והוא אמר שאם אתה מלמד את הבת שלך תורה – זה רק על תנאי שתלמד אותה לעשות מתורות תפלות. ידוע שכל התורות של רבי נחמן הן תורות של עלמא דנוקבא, התיקון שלנו לפני המשיח. אחד הכללים הכי גדולים שלו הוא שצריך לעשות מכל תורה תפלה. אם כך אתה מלמד את הבנות, לעשות מהתורות תפלות, אדרבא – ככה צריך ללמד את הבנות תורה. כנראה מתוך כל תורה צריכים לעשות כמה וכמה תפלות – חש-מל-מל, על כל חש צריך פעמיים מל, על כל תורה צריך שתי תפלות.

היום הוא היום של אדמו"ר הזקן – למה מזכירים את רבי נחמן? גימטריא ידועה ששניאור-זלמן שוה רבי נחמן מברסלב. אנחנו יודעים שבמחלוקת הגדולה אדמו"ר הזקן אמר שהוא בעד רבי נחמן, בצד שלו, אבל משום סבה אי אפשר לפרסם זאת. מי שעושה את הגימטריא כבר יודע… לכן יש פה ענין לחבר אותם יחד. "הוי' אֹהב צדיקים".

אין לנו זמן כעת להשלים, אבל בהשלמה צריך לדרוש את הפסוק האחרון של פרק ע"ב – "כלו תפלות דוד בן ישי", תיקון "כל המלמד בנו תורה כאילו למדה תפלוֹת".

פתיחות הלכות ת"ת – אצל הרמב"ם "נשים" ואצל אדה"ז "אף"

איך הרמב"ם פותח את כל הלכות תלמוד תורה שלו? "הכל הולך אחר הפתיחה". בהמשך הלכות ת"ת הוא כותב שאסור ללמד בנות תורה בגלל דין רוב, אך המלה הראשונה שלו בהלכות ת"ת היא "נשים" – "נשים ועבדים פטורים ממצות תלמוד תורה". ודאי כל דבר מחושב אצל הרמב"ם, ואם הוא פותח את הלכות ת"ת במלה נשים, כנראה יש משהו מאד עצמי בין הלכות ת"ת לנשים.

איך אדמו"ר הזקן, בעל ההילולא של היום, פותח את הלכות ת"ת שלו? הלכות ת"ת הן החבור הראשון של אדמו"ר הזקן, הפרסום הראשון בו הוא קנה לו שם – אף שפרסם בעילום שם. החיבור עשה רעש בכל ליטא, וכל הגאונים – כולל הגר"א – ניחשו מי יכול לכתוב כזה חיבור. הוא פותח "אף על פי" – אף על פי שקטנים פטורים ממצות תלמוד תורה וגם האבא לא חייב לחנך את הילדים דין תורה, אבל מדברי סופרים האבא חייב לחנך את ילדיו. זו ההלכה הראשונה אצל אדה"ז בהלכות ת"ת, אבל המלה הראשונה היא "אף".

יש עוד "אף" שדורשים בהלכות ת"ת? בהשגחה פרטית, גם הענין הזה הוא בפרק של היום ברמב"ם – כ"ד טבת תשע"ה – "אף חכמתי עמדה לי" אמר קהלת, "תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי", "לפום צערא אגרא". יש ענין ללמוד תורה באף.

המלה הראשונה של אדמו"ר הזקן בהלכות ת"ת היא "אף". ידוע מדרש חז"ל מה היה בסופם של שלשה שפתחו ב"אף", והראשון שבהם הוא הנחש. איך אנחנו דורשים תמיד? הבעל שם טוב היא אומר כל הזמן "אף". כנראה שאדמו"ר הזקן רצה להתחיל את החבור הראשון שלו במלה הכי חביבה על אדמו"ר הזקן. אנחנו תמיד דורשים שבא להמתיק את הצמצום וחרון האף שיש בעולם העשיה – "אף עשיתיו", "אף" הפסיק, אך כמו שבא להפסיק גם בא לרבות את האצילות בעשיה, אף ר"ת אצילות פה.

לימוד תורה – 'אף נשים'

אצל הרמב"ם המלה הראשונה היא "נשים" ואצל אדמו"ר הזקן היא "אף". איך אפשר לדרוש?

יש עוד "אף". על הדבור השביעי החביב בעשרת הדברים – כתר תורה – "לא תנאף", חז"ל דורשים "לא תהנה לאף", פגם הברית (כידוע הגימטריא של "לא תנאף" – הענין או הקליפה שעלינו לתקן היום). מה הפשט של הביטוי "לא תהנה לאף"? או שבא לאסור להריח בשמים שעל אשה או שבא לאסור פגם הברית ממש, הוצאת זרע לבטלה. רבי צדוק הכהן ועוד מסבירים שעל ידי פגם הברית האדם מהנה ל'אף', למלאך המשחית שנקרא אף – לא שאני נהנה, אלא שמהנים את אף. אל תעשה הנאה לאף, עליו אומר משה רבינו "יגרתי מפני האף והחמה" – פסוק שגם מדבר בפגם הברית לפי פירושו.

התוספת הזו כבר מספיקה בשביל דרוש על כך שהרמב"ם פותח הלכות ת"ת במלה "נשים" ואדה"ז פותח הלכות ת"ת במלה "אף" – אפשר לדרוש שהתורה באה לתקן את הברית. איפה כתוב כך? בתורת שלום של הרבי הרש"ב, שהתיקון הכללי של חב"ד הוא לימוד התורה בעיון דווקא, ודווקא נשמתא דאורייתא, חסידות, מה שגלה לנו בעל ההילולא של היום. ה"יפוצו מעינותיך חוצה" בדרך של "יתפרנסון מיניה" – הכולל האמתי, שיתפרנסו מהחסידות – שאזי "קאתי מר" בחסד וברחמים דווקא.

נשים עולה כ ברבוע, 400, ו-אף עולה ט ברבוע, 81 – שני מספרים מושלמים. ביחד יוצא משהו עוד יותר מושלם – 16 בהשראה. אף שוה טבע, נשים שוה ת – יחד יוצר את המלה טבעת. כתוב בחסידות על הפסוק "מורשה קהלת יעקב", "מאורסה קהלת יעקב", שהתורה היא טבעת הנישואין בינינו לבין הקב"ה – גם תיקון הברית. סוד הטבעת הוא אף-נשים. עד כאן דרוש אחד.

אפשר לומר דרוש אחר, פשוט, שאף על פי שכתוב בהלכה שאסור לחנך נשים ללמוד תורה – וכל שכן וק"ו לעשות מוסדות לחינוך נשים ובנות – פתיחת שני החיבורים של הלכות תורה רומזת ש'אף נשים', גם נשים, צריכות ללמוד תורה – אפילו שאתה בעל נגלה – ואדרבא, בזכות תורת נשים יבוא משיח, כמו שאומר הרבי.

מהפכת לימוד התורה לנשים – שינוי ועילוי במציאות (טעימת ימות המשיח)

נחזור לענין: הרבי אומר חידוש מופלא, שהוא עיקר ה"עת לעשות להוי' הפרו תורתך" השלישי. הוא מסביר שמה שכתוב בהלכה שרוב הנשים אין דעתן מכוונת – מה שהרמב"ם קובע כמציאות – הוא מציאות שהשתנתה בדורות האחרונים.

אמרנו שבכל הדורות היו רק נשים יחידות סגולה – "מהוי' אשה משכלת" עם שכל טוב, יותר טוב משכל הבעלים הגאונים – שבהצנע לכת למדו תורה (אשה היא צנועה, ובגלל הצניעות של "כל כבודה בת מלך פנימה" לכן לא כתוב בהקדמת הספר שמי שהגיהה את הספר ותקנה לי את כל האותיות היא אשתי). אבל, אומר הרבי, בדבר הזה, שנוגע לאחד מיסודות הלכות ת"ת, המציאות השתנתה. זו תופעה השייכת לדור של מלך המשיח. איך הוא יכול לכתוב כזה דבר? הרמב"ם כותב שרוב הנשים אין דעתן מכוונת ו"נשים דעתן קלה" – איך בא הרבי ואומר הפוך, שרוב הנשים דעתן מכוונת?!

החפץ חיים אמר ש"עת לעשות להוי' הפרו תורתך", צריך להקים מוסדות חינוך לבנות, בגלל רוח הזמן – הבת חשופה לכל מיני רוחות זרות, ולכן מוטב שהיא תשב ותלמד תורה. הרבי אומר בעצם אותו דבר, אבל הרבה יותר געשמאק – שמוטב ערמומית של תורה מהערמומית של הרוחות הזרות שנושבות בעולם החיצוני. הוא כותב "ערמומית דקדושת התורה", כלומר שהערמומית דקדושת התורה כבר הפכה להיות דבר טוב – "קלקלתנו [הרוחות הזרות] היא תקנתנו [שעצם הערמומית הפך לערמומית חיובית]" – ומה עוד שהשתנתה המציאות וכבר רוב הנשים דעתן מכוונת. הרבי כותב שזו טעימה של משיח, כמו שמצוה לטעום את מאכלי שבת בערב שבת. הטעימה של משיח היא שרוב הנשים דעתן מכוונת להעמיק בתורה, וממילא ודאי מצוה שכולן תקבלנה חינוך תורני, ואפילו לא רק בהלכות שהן צריכות – שהן חייבות בהן – אלא בכל התורה כולה.

לימוד קבלת האריז"ל, גמרא ו"עין יעקב" לנשים

אלה מכתבים ישנים מאד לגבי נשים שאלו את הרבי האם מותר להן ללמוד קבלה – לא רק חסידות, אלא כתבי האריז"ל. יותר נכון, הבעל כתב בקורת על אשתו שהיא רוצה ללמוד קבלה – סיפור שעבר דרכנו, שהבעל היה בקפידא גדולה על אשתו שרוצה ללמוד קבלה – הוא כתב לרבי: 'מה זה? אשתי רוצה ללמוד קבלה?!'. הרבי ענה שאם היא רוצה באמת – זה מאה אחוז בסדר. בכך הרבי לא שינה כלל את הדין – זהו הדין של הרמב"ם, שלאשה שלומדת תורה (בלי שום תנאי) יש שכר. במה שהיא רוצה, בהתעוררות פנימית שלה, היא יכולה ללמוד הכל – בלי שום מגבלה. אבל מצד הדין אסור לי ללמד אותה, אפילו סתם משהו, כי איני יכול לדעת אם היא מהרוב או מהמיעוט.

כעת המציאות השתנתה – דעתן של רוב הנשים מכוונת. עדיין, לגבי לימוד גמרא לבנות, הרבי כותב שטוב שבנות תלמדנה סוגיות בגמרא שנוגעות להלכה למעשה – ששייכות להן. אבל לא בא לשלול שהיא יכולה היום ללמוד כל דבר וגם לברך ברכת התורה על כל מה שהיא לומדת.

יש גם עצה מעשית שחשוב להזכיר היות שיש פה (וגם בכל העולם) קהל נשים: הרבי מציע, מבצע שאפשר ליישם, שטוב שנשים תלמדנה "עין יעקב", אגדתות של חז"ל שהן דברים עמוקים. אדמו"ר הזקן, בעל ההילולא של היום, כותב בתניא שכל סודות התורה טמונים בתוך עין יעקב – לכן הוא מציע לכולם, כל הגברים, שילמדו עין יעקב בין מנחה לערבית, בזמן בין השמשות. הזמן הכי מסוגל לייחד את היום והלילה – יחוד איש ואשה – הוא בין השמשות, ואז אדמו"ר הזקן אומר ללמוד עין יעקב. הרבי כותב שהכי טוב שנשים תלמדנה עין יעקב.

לימוד עין יעקב הוא חוץ מהדרך הכללית שהזוכרה קודם, ללמוד פרק רמב"ם אחד ביום. לעמוד במסלול של פרק אחד גם אשה יכולה (מי שרגילה ללמוד ספר המצוות, לא בשמים שתלמד פרק אחד ליום), וגם ילדים יכולים, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה". אם כולם ילמדו מבצע רמב"ם יעשה בדיוק מה שהרבי רצה – אחדות בעם ישראל מכח התורה, ומכחה לזכות בסוף בכתר מלכות.

לימוד תורה לנשים לצורך לימוד וחינוך הילדים

כל מה שדברנו כעת קשור לפעם השלישית שלקחו את הפסוק "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" בשינוי הלכות תלמוד תורה. הפעם השלישית הזו, שהרבי כותב שכבר שייכת לימות המשיח. הרבי כותב עוד משהו בנוגע לשאלה נפוצה. היום יש הרבה מלמדים בארץ, והפרדה מהגיל הכי רך, אבל יש מציאות שאשה מלמדת בנים קטנים, כמו בגן, והיא מלמדת הלכות ציצית. זו מצוה שאשה לא חייבת בה, אז איך היא יודעת? היא צריכה ללמוד הלכות ציצית, וכך נהוג היום בפשטות, כותב הרבי. אשה מלמדת הלכות ציצית סימן שהיא עצמה צריכה ללמוד – דבר שלא שייך לה בכלל.

דברנו כבר על שלש מהפכות בתוך הלכות ת"ת – לכתוב את התורה, להתפרנס מהתורה, ללמד תורה לנשים – שהמכנה המשותף שלהן בעצם הוא שלא תשתכח תורה מישראל. שתי המהפכות הראשונות פשיטא – רבינו הקדוש כתב את התורה שלא תשתכח, והבית יוסף אומר ש"עת לעשות להוי' הפרו תורתך" וצריך ללמוד בשכר כדי שלא תשתכח התורה. מה לגבי הבנות? מטרת המהפכה היא שלא תשתכח התורה בדור השני – ילדיה של אותה בת. זה מה שקרה, וגדולי ישראל ראו את הסכנה לכל בית ישראל – שאם האשה מושפעת מרוחות העולם, ולא מתחנכת לפי רוח ישראל סבא, אז אוי ואבוי לעם ישראל, כל בתי ישראל הולכים פייפן.

מעלת החינוך הנשי

יש כאן עוד דבר שהרבי כותב על לימוד בנות, ובו פותח את כל המכתבים. הוא כותב שאף שהאשה לא חייבת ללמד את בניה – כפתיחת הלכות ת"ת, שרק מי שחייב ללמוד חייב ללמד – היום המציאות שונה. הרבי מביא מהשל"ה שעל האמא יש חובה להוכיח את בניה בבית, שילכו בדרך התורה. הראשון שאומר זאת הוא לא לפני כל כך הרבה זמן – קצת יותר מ-300 שנה – בעל השל"ה. בעל ההילולא של היום נקרא של"ה-איד כי נהג כמותו עד שהגיע למגיד. השל"ה מחדש שנשים חייבות ללמד תורה לבנים, אף שכתוב בהלכה אחרת.

הרבי מוסיף שהאמא מלמדת את הבנים בנחת ובקירוב הדעת – יותר מהאבא. ממש הופך את הקערה על פיה – אשה פטורה מחינוך הילדים, והרבי אומר שלא רק שהיא חייבת אלא שהיא עושה זאת יותר טוב מהבעל. מהותית, היא מחנכת בקירוב הדעת ולשון רכה – לכן היא עדיפה בחינוך.

הרבי אומר מלה מאד חשובה, שהראש של האבא בשבת הוא לבחון את הילד. נשים לב לנקודה מאד חשובה שהרבי כותב – שהראש של אבא בחינוך הוא מבחן. גם בכולל, יש מישהו שהעיקר אצלו מבחנים. הרבי כותב שמי שהראש שלו הוא שתצליח במבחן – שצריך לעמוד במבחן ולהצטיין בו – הוא האבא. יש לאבא נחת מהבן כשהוא מצטיין במבחן. הראש של אמא הוא לא ראש של מבחנים. בכל מוסד צריך אבא ואמא. אם הבית לא חייבת להיות אשה. למשל בכולל, יכול להיות שראש הכולל הוא בעצם אם בית, ואז הראש שלו הוא לא מבחנים. הראש של האבא הוא מבחנים. זו עוד דוגמה שפנימיות החכמה היא גבורה, היא דין. איך זה בא לידי ביטוי? שהחינוך שלו הוא להצליח במבחנים. החינוך של האמא הוא לא להצליח במבחנים, לכן החינוך שלה הרבה יותר פנימי, יותר טוב, חודר יותר עמוק. למה היא מחנכת את הילד? לאהוב את התורה – אין סוף יותר חשוב מאשר להצליח במבחן.

שינוי המציאות – עלית המלכות (לעומת "לא שניתי" בז"א)

כעת נגיע לעיקר: הרבי אומר שיש כאן חידוש מהותי במציאות, משהו במהפכה השלישית שלא היה במהפכות הקודמות (נראה שלא היה, אך כנראה היה, כדלקמן) – שינוי במציאות שעושה מהפכה ובטול בדברי תורה. איפה כתוב בקבלה שיכול להיות כזה דבר, שהרמב"ם פוסק שרוב הנשים אין דעתן מכוונת וכעת הרבי אומר שיש שינוי במציאות? איך קוראים לכך בכתבי האריז"ל? שער שלם בעץ חיים, בכתבי האריז"ל, שנקרא שער מיעוט הירח. בז"א כתוב "אני הוי' לא שניתי", אבל המלכות כל הזמן עוברת שינויים – כח עתים שבספר קהלת, "עת.. ועת…", הם שינויים שכל הזמן מתחוללים במלכות. או שהיא נקודה תחת היסוד או פרצוף שלם בפני עצמה, "שוין בקומתן" ועוד יותר גבוה מז"א.

המצב שהאשה מגיהה את ספרי הבעל ואומרת לו מתי טעה בפסיקה הוא כבר "אשת חיל עטרת בעלה". דוגמה נוספת היא היחס בין אברהם אבינו ושרה אמנו, שגם היום אברהם במערת המכפלה שוכב בחיקה של שרה – ראשו רק בחיקה, והראש שלה הרבה יותר גבוה – "שרה גדולה מאברהם בנביאות" וכך גם בפסיקה. "גרש את האמה הזו" זו פסיקה – היא הפוסק. אברהם מלמד חסידות, אבל על פסק הלכה צריך לשאול את שרה.

 כל זה נוגע למהפכה השלישית בתוך התורה – המהפכה הנשית, שהתורה הופכת להיות נשית. מהבעל שם טוב והלאה כל התרבות של עם ישראל הופכת להיות נשית. איפה כתוב באריז"ל? בשער מיעוט הירח, שלקראת הגאולה המלכות עולה. שער מיעוט הירח אומר שיש שינויים – קודם היו מיעוט נשים עם דעת מכוונת ללמוד תורה וכעת יש רוב נשים עם דעת מכוונת ללמוד תורה. זו עלית המלכות, שינוי שמתחולל דווקא בתוך המלכות ולא בתוך ז"א.

שינוי המציאות במהפכה הראשונה – בשלות התורה שבעל פה להכתב

אחרי כל זה, אם יש שלש מהפכות שהיו, מה המהפכה הרביעית שרק כעת מתרקמת? כמובן, המהפכה השלישית, של הנשים, גם צריכה להוביל גם למהפכה הרביעית. צריך להיות קשר בין כל המהפכות.

קודם אמרנו שבמהפכה של הנשים קרה שינוי במציאות, ואמרנו שכנראה גם בפעמים הקודמות כל פעם היה שינוי במציאות כדי לחולל את המהפכה. אפילו כדי לנסח את המהפכה היה צריך להיות איזה שינוי במציאות. במהפכה הראשונה בא רבינו הקדוש ואמר שכדי שהתורה לא תשתכח, בשל מיעוט הלבבות והצרות, צריך לכתוב את התורה – משמע שרק ענין של חסרון, המיעוט וירידת הדורות וצרות הגלות. האם יש איזו מהפכה חיובית – איזה שינוי מציאות חיובי – שעמד מאחורי המהפכה שלו?

בקיצור נמרץ, צריך לומר שכן – דבר שאיני זוכר שכתוב, אבל מן הסתם מישהו כתב או רמז. היו לפני רבינו הקדוש שש מאות סדרי משנה, ובכל דור ודור החכמים היו כותבים לעצמם את השמועות, אך מצטייר שמבחינה אובייקטיבית המשניות – אמרות התורה שבעל פה – לא הגיעו לכדי בישול ועיצוב מספיק כך שאפשר יהיה לכתוב אותן, שיהיה אחראי לכתוב אותן. המשניות היו כל כך בשינוי, בעיבוד ובפיתוח במשך כל הדורות, שבאמת היה אסור לכתוב אותן. כתיבה שלהן היתה כמו לקטוע ילד באמצע הגידול שלו.

כלומר, קרו שני דברים בו-זמנית – לדבר העיקרי לא ראיתי אפילו רמז, אבל מוכרחים לומר אותו – מצד אחד ירידת הדורות וכו', "שלא תשתכח תורה", אבל מצד שני צריך לומר שבהשגחה עליונה עד רבי המשניות לא היו מוכנות להכתב, התורה שבעל פה לא היתה עדיין מספיק בנויה, ראויה, מפותחת ומעוצבת. הרי מה הן כל המשניות? דברי חכמים שחיו רק כעת, בדור האחרון. גם קודם היו דעות, אבל הכל היה יחסית היולי לפני כן. ברגע שאומרים ענין כמו שאמרתי כרגע – הוא נותן אור אחר לגמרי על כתיבת המשניות. כלומר, התורה שבעל פה גדלה – כמו שהאשה גדלה גם המשניות גדלו. התורה שבעל פה גדלה, כעת היא ראויה להפוך להיות חלק מהתורה שבכתב (תיכף נסביר יותר).

מה לגבי הדבר השני, של פרנסה מדברי תורה? צריך לומר שאכן פעם פרנסה מדברי התורה היתה חילול ה', ביזוי התורה וכו', אך היום חל שינוי , וחוץ מה"עת לעשות להוי'", שאם לא נתיר את הרצועה התורה תשתכח, מצבו של מי שלומד בכולל ומקבל תמיכה מהצבור לא מחלל את ה'. משהו אובייקטיבי קרה בחילול ה' – הוא כבר לא מחלל את ה' אלא אולי מקדש אותו, לא מבזה את התורה. תיכף ננסה להסביר שיש כאן שינוי מהותי שקרה במשך הדורות. לגבי האשה כבר אמרנו שיש פה שינוי. הכל הקדמה לדבר הרביעי – נגיע אליו ואחר כך נחזור אחורנית לתת את המבנה לכל ארבעת הדברים.

ה. "תורה צוה לנו משה" בדברי הרמב"ם

שלש הופעות "תורה צוה לנו משה" – פתיחת וסיום הרמב"ם

כדי להגיע לדבר הרביעי נקדים שהרמב"ם בספרו מביא שלש פעמים פסוק אחד חשוב מאד בתורה – פסוק שמופיע בפרשת "וזאת הברכה", בדבריו האחרונים של משה רבינו. הוא מביא את הפסוק פעמיים בהלכות תלמוד תורה ופעם אחת בהלכות מלכים. כבר אומר דרשני, שיש קשר חשוב מאד בין הלכות ת"ת (בתחלת הרמב"ם) להלכות מלכים (בסוף הרמב"ם).

הפסוק הוא "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". בהלכות ת"ת הוא מביא את הפסוק פעם אחת בפרק א' ופעם אחת בפרק ג', הפרק של היום. כבר אמרנו את הפעמים, רק לא הדגשנו שיש כאן שני הקשרים שונים. בפעם הראשונה הוא מביא את "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" כפסוק הראשון שהאב מלמד את בנו.

"לכבד מלמדיה ויודעיה" – סדר לימוד התורה

נושא הפרק הראשון ברמב"ם הוא ללמד את הבנים. יש כאן גם דבר חשוב מאד לשים אליו לב. יש לרמב"ם שתי מצוות עשה בהלכות ת"ת – מצוה אחת ללמוד תורה ומצוה שניה לכבד מלמדיה ויודעיה. במצוה הראשונה, ללמוד תורה, הוא כולל גם ללמד תורה. יש שני פסוקים – "ולְמדתם אותם ושמרתם לעשותם", אתם תלמדו, ו"ולִמדתם אותם את בניכם", שמכך חז"ל דורשים "'את בניכם' ולא את בנותיכם" (המהפכה השלישית נגד לימוד מפסוק מפורש). יש מצוה לכל אחד ללמוד לעצמו וללמד את בניו (ובכלל) – יש ראשונים שעושים מכך שתי מצוות עשה, אבל אצל הרמב"ם זו מצוה אחת.

אחר כך, המצוה השניה היא "לכבד מלמדי ויודעיה" – גדר שלא כותב בספר המצוות וגם לא בהמשך פירוט הלכות ת"ת, אבל כך כותב בכותרת המצוות. מה פירוש "מלמדיה ויודעיה"? קודם כל, הייתי חושב שהסדר צריך להיות הפוך – שקודם אחד יודע את התורה ואחר כך מלמד אותה, שהרי אי אפשר לדעת בלי ללמד. אבל הרמב"ם אומר שבמצוות כיבוד, "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", קודם כל צריכים לכבד את המלמדים. אחר כך כשהוא כותב את ההלכה בפירוט הוא אומר שצריכים לכבד את כל החכמים – "מפני שיבה תקום", איפה כתוב לכבד דווקא את המלמדים, מלמדי התורה ברבים?

יש י-ה-ו-ה יפה בהלכות ת"ת – המצוה הראשונה לאדם ללמד את עצמו, אחר כך מצוה ללמד את בנו, אחר כך מצוה ללמד את בן-בנו, ואחר כך מצוה ללמד את כולם. החיוב בא בהדרגה – המצוה ללמד את הבן היא יותר מללמד את בן-בנו, ואחר כך מצוה ללמד את בן-חברו, את כל התלמידים (אחרי הדור הראשון והשני, שעד אליהם רחמי האב אל הבן, לימוד הנין הוא כבר כמו ללמד את בן חברו, כלומר שאז הנכד הופך להיות חבר – ווארט מאד יפה). זה מבנה פשוט בפרק א, העדפה של הוא-בנו-בן בנו-בן חברו. אם הכל נכלל במצוה אחת של תלמוד תורה – ללמוד וללמד – אז יש כאן י-ה-ו-ה פשוט:

י           הוא

ה          בנו

ו           בן בנו

ה          בן חברו

החידוש שהפצת תורה בישראל בכלל היא ה תתאה, תיקון המלכות. בהלכות ת"ת עיקר תיקון המלכות של ת"ת הוא ללמד בן חברו. יש ווארט מאד יפה בנפש, שכל ההשתלשלות – אני וצאצאי – מגיעה עד לכלל ישראל. את המלמדים צריך לכבד – "כבוד מלכים" – רמז יפה שעיקר הכיבוד הוא לכבד מלמדיה ורק אחר כך יודעיה. הסדר ההגיוני הוא שקודם אדם יודע ואז מלמד, אבל למי מגיע כבוד? למלך מגיע כבוד. מי שמתמסר ללמד את בן חברו תורה מתקן את המלכות בעם ישראל. הלואי שהיו מלמדים את כל עם ישראל תורה – כבר היתה מלכות. אנחנו חותרים לתקן את המלכות על ידי לימוד תורה ברבים, וכמו שהרבי אמר – תורה שנוגעת לעניני המלכות, עניני גאולה ומשיח.

פעם אחת "תורה צוה לנו משה" ופעמיים "מורשה קהלת יעקב"

אם כן, בפעם הראשונה שהרמב"ם מביא את הפסוק "תורה צוה לנו משה" הוא אומר שזהו הפסוק הראשון שיש ללמד את הבן – הקשר הראשוני בין "הוא" ל"בנו", "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". "תורה צוה לנו" – לי ולך – "משה מורשה קהלת יעקב". רק אחר כך הוא מלמד אותו "שמע ישראל" – כך לפי הבבלי, וכך פוסק הרמב"ם.

הפעם השניה שהרמב"ם מביא את הפסוק היא בתחלת פרק שלישי, שצטטנו קודם. שם הוא כותב כתר תורה – שלא כמו שני הכתרים האחרים – מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר "מורשה קהלת יעקב". בדפוסים המדויקים – כתב היד של הרמב"ם – בפעם הראשונה הוא מביא רק "תורה צוה לנו משה" בלי סיום הפסוק ובפעם השניה הוא מביא רק את הסוף, "מורשה קהלת יעקב", בלי ההתחלה. כל פעם הוא מביא את הפסוק כאסמכתא לדין.

בפעם השלישית הוא מביא את הפסוק בסוף החיבור, הלכות מלכים פ"ח. הוא אומר שלא הנחיל משה רבינו את התורה והמצוות אלא לישראל, שנאמר "מורשה קהלת יעקב", ולכל מי מבין אומות העולם שרוצה להתגייר, שנאמר "ככם כגר". כלומר, הוא מפרש "קהלת יעקב" על כל הקהלים שמצטרפים ליעקב, כולל קהל גרים. בהלכה הראשונה אצלנו בהלכות ת"ת, הוא גם כותב בדרך אגב – אחרי שכותב על כתר תורה בכלל – את הדין שממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ. סימן שה"מורשה קהלת יעקב" כוללת גם את מי שאסור לו לבוא בקהל – גם הוא "מורשה קהלת יעקב". לכן ממזר תלמיד חכם קודם אפילו למי שהכי מיוחס בעם ישראל – כהן – אם הוא עם הארץ.

בכל אופן, שלש פעמים הרמב"ם מביא את הפסוק – פעם אחת "תורה צוה לנו משה" ופעמיים "מרשה קהלת יעקב". לפי זה, המשקל כאן הוא חש-מל-מל, פעם אחת, ראשונה,  מובאת תחלת הפסוק ופעמיים אחר כך מובא סוף הפסוק.

הכנעה-הבדלה-המתקה בהופעות הפסוק

נסביר בקיצור שבאמת יש כאן חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה:

כנראה הלימוד הראשון עם הילד, "תורה צוה לנו משה", בא לבנות אצלו את יסוד היסודות של עבודת ה' – שיקבל על עצמו בהכנעה דעת תורה. הילד צריך לקבל את התורה, כמו במתן תורה. יש כאן הכנעה יסודית, שהיא עשית כלי – הכנעה עושה בית קיבול, חותם שוקע. עשית הכלי הראשונה אצל הילד היא דווקא בפסוק "תורה צוה לנו משה". כשמלמדים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" כבר ממלאים את הכלי באור. כמו ש"אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי", הבן כורת ברית רק לאבא שעשה אותו כלי. איך? בלימוד הפסוק "תורה צוה לנו משה".

אחר כך יש את הדין של "מונח ועומד ומוכן" – צירוף של דעת-חכמה-בינה ("מונח" היינו הנחת הדעת, "עומד" במוחין דאבא ו"מוכן" הוא אמא, עומק אחרית), צירוף ויה, צירוף התפארת, התורה. יש כאן שלשה שלבים בכך שהתורה מונחת בתורה ומבקשת ממני להרים אותה וללמוד אותה ולזכות בה – לזכות בכתר תורה. כתר תורה מונח בשקט, חש, אבל הוא עומד – פתאום מזדקף – ואחר כך מוכן, מתחנן, בו תקח אותי, תטול אותי. מוכן הוא מזומן, מזמין אותי לקחת אותו. זו ממש פנינת לשון של הרמב"ם, "מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר 'מורשה קהלת יעקב'". הלשון הזו היא הבדלה – התורה נבדלת ממני ומבקשת שארים אותה.

בסוף, בהלכות מלכים, הרמב"ם אומר שהתורה שייכת לכל ישראל וגם לכל מי שרוצה להתגייר. יש כאן פירוש אחר ל"מורשה" – לא שהתורה מחכה ומתחננת שתטול אותה, אלא שהיא כבר אצלך ואתה מחויב לה. בפירוש הראשון התורה "מורשה" לך בכך שהיא מונחת בפנה ומתחננת לך לבוא להרים אותה. הפעם השניה היא "לא הנחיל משה רבינו את התורה" אלא לישראל ולגרים – שהיא ירושה לכל אחד, שייכת לכל אחד. בפעם הזו לא מדובר על כתר תורה אלא על החיוב של התורה, וגם על הטוב של התורה – "כי לקח טוב נתתי לכם", שלכל יהודי יש את הטוב הזה, בלי הבדל.

אדמו"ר הזקן מוסיף שהיא ירושה, כי אין לו את הפעם השלישית של הלכות מלכים. יש שיחה שלמה של הרבי על כמה הבדלים דקים דווקא בהלכה זו בין הרמב"ם לרבי. עיקר ההבדל הוא שאדמו"ר הזקן מוסיף בכתר את הפירוש של "מורשה" כירושה לכולם. הרמב"ם לא כותב זאת בהלכות ת"ת, כי שם הענין הוא רק הבדלה, ואילו מה שהתורה היא ירושה לכולם מדובר רק בהלכות מלכים. צריך ללמוד בעומק את שיחת הרבי ולהשוות להסבר שאמרנו כעת, הסבר פשוט שיש כאן חש-מל-מל. פעם אחת "תורה צוה לנו משה" ופעמיים "מורשה קהלת יעקב" – פעם אחת שהיא מחכה לי ופעם שניה שהיא באמת ירושה לכולם.

ו. המהפכה הרביעית – לימוד תורה לגוים

החיוב ללמד גוים את שבע המצוות ששייכות להם

בפעם השלישית בה מביא הרמב"ם את הפסוק "מורשה קהלת יעקב" – באותה הלכה ממש – הוא אומר שאף התורה היא רק לישראל, יש מצוה ללמד את אומות העולם שבע מצוות בני נח, ולכוף אותם לקיימן (אם לא יקבלו – ייהרגו). הכס"מ שם אומר שמ"מורשה קהלת יעקב" לומדים שגוי שלמד תורה חייב מיתה – כי היא מורשה רק לעם ישראל – אך באותה הלכה הרמב"ם מביא ש"אבל חייבים אנחנו" ללמד את כל הגוים את מה שמגיע להם.

נשמע, להבדיל, כמו הדין באשה שתלמד הלכות ששייכות לה. הרמב"ם לא כותב שהיא חייבת ללמוד את ההלכות שלה, אבל עוד אחרונים אחר כך באו והצדיקו שנשים צריכות ללמוד משהו. הרמב"ם רק כותב שאסור ללמד אשה כלל. ודאי שאשה צריכה ללמוד הלכות שלה, אבל מישהו אחר אומר זאת – לא הרמב"ם. לגבי גוים הרמב"ם אומר שהתורה לא שלהם, אבל צריכים ללמד אותם מה ששייך להם. דרך הצינור של תורת משה מגיעים דברים גם אליהם (אחרי מתן תורה), והגוי צריך לקבל אותם מפני שכך כתוב בתורת משה (אחרת, אם הגוי שומר שבע מצוות מהכרעת דעתו הוא אינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם). בכל אופן, יצא מכאן שיחד עם זה שהתורה נתנה לישראל – ועד כדי ש"גוי שלמד תורה חייב מיתה" (הכס"מ כותב זאת, הרמב"ם לא מביא) – יש חיוב ללמד לגוים את מה ששייך  להם.

המהפכה הרביעית: לימוד תורה (ולא רק שבע מצוות) לגוים

מה המהפכה הרביעית של ה"עת לעשות להוי' הפרו תורתך"? "הפרו תורתך" היינו לעשות משהו שנראה שעל פי תורה אסור לעשות, ואם הפרת אותו זו הפרה לעולם – גמרת, לא כמו אליהו שהקריב קרבן פעם אחת – קרה שינוי, תורה חדשה, העולם התחדש. איך זה הולך עם "התורה לא תהיה מוחלפת"? התורה לא תהיה מוחלפת בז"א, אבל במלכות היא מוחלפת. אם כן, מה המהפכה הרביעית, הפעם הרביעית בה אומרים "עת לעשות להוי' הפרו תורתך"? שצריך עכשיו ללמד גוים תורה. פשיטא שצריכים ללמד שבע מצוות בני נח – זו לא המהפכה. המהפכה היא ללמד אותם תורה ללא תנאי, תורה לעשות קידוש ה' – קודם היה חילול ה' וכעת קידוש ה'.

כבר כתבו גם לגבי נשים, וכך להבדיל לגבי לא-יהודים, שאם תלמד את האשה את כל ההלכות שנוגעות לה לעומק היינו כמעט רוב התורה כולה – רוב הגמרות. הרבי אומר שאפשר לקחת את רוב הגמרות וללמד נשים כהלכות ששיכות להן. צריכים לחיות עם משיח, אומר הרבי, אז צריך לדעת הלכות קרבנות – אשה צריכה לדעת הלכות קרבן יולדת, קרבן שלה, אז היא צריכה את כל קדשים וטהרות. גוי כדי לקיים את ההלכות שלו, מצות דינים, צריך את כל חשן משפט – "ידין ידין". אם מבינים זאת, כבר לא רחוק מאד מכך שצריכים ללמוד גוים תורה, לא רק שבע מצוות אלא תורה.

סיפוח שטחים יצריך לימוד תורה לתושבים שבהם

בקיצור נמרץ: מה עושים כשמספחים את כל השטחים? צריך באיזה שלב להחליט מה עושים אתם סופית, אבל קודם כל צריך לקחת אחריות על החינוך שלהם. עד היום אמרנו שהאחריות היא רק לדאוג שלא יחנכו אותם לשנוא ולהרוג יהודים – סור מרע. כעת אומרים משהו אחר לגמרי – לקחת אחריות על החינוך שלהם היינו ללמד אותם תורה, כמו לגייר אותם.

[איך אפשר ללמד מישהו שלא אוהבים אותו?] השאלה תתחיל להיות מעשית רק לאחר שיקום מנהיג בעל שיעור קומה, יספח את כל שטחי ארץ ישראל השלמה שבידינו תחת ריבונות יהודית תורנית, הגוים יהיו סוג של תושבים, לא אזרחים, ואז תוך כדי שהם נכנעים לפנינו אנו באים אליהם עם תכנית לימודים שמטרתה להפריש אותם מכל האמונות הטפלות שלהם תוך כדי שמאירים להם שאין אמת אלא תורת ישראל.

רק דרך לימוד תורה מגיעים ל"לעבדו שכם אחד"

יש תופעה היום שמספרים שמלמדים גמרא בקוריאה – תפסו שהיהודים הכי חכמים, חקרו ומצאו שהסבה היא לימוד הגמרא, לכן החלו ללמד את הילדים גמרא שיהיו חכמים כמו היהודים. [זה כמו באוניברסיטה] כי לא יודעים, ברגע שנשלח אותך לקוריאה ותסביר להם שזו טעות – מה שלומדים באוניברסיטה לא שוה, אלא צריך ללמוד כמו אצלנו בכולל. אז תפתח שם הרבה כוללים, תהיה הרבה תמיכה, ילמדו תורה לשמה – וכך צריך להביא את המשיח.

[אבל למה?] כי לעתיד לבוא יבואו כולם לעבוד את ה' שכם אחד. איך יגיעו לומר "שקר הנחילו אבותינו"? רק כשילמדו תורה, ולא סתם תורה אלא תורה ממש – תורה שמוציאה אותם מהגויישקייט שלהם. גוי אף פעם לא יכול לומר שקר נחלונו אבותינו? איך יהיה לו כח ועוז בנפש לעזוב את השטויות שלו, את העבודה זרה, את הנצרות, את האיסלאם? צריך ללמד ערבי תורה עד שיעזוב את האיסלאם. איך זה יכול לקרות? רק על ידי לימוד תורה.

היה כעת בפריז מוסלמי שהציל את היהודי מפני המחבלים, שהרב פבזנר בפריז אמר שכנראה הוא מחסידי אומות העולם. כתוב שבדרך כלל מוסלמים לא מתגיירים, אבל אין כלל שאין בו יוצא מהכלל. המלכות היא שהיוצא מהכלל הופך להיות כלל. נוצרים רבים מתגיירים, כי יש להם שכל יותר ישר – כך כותב הרמב"ם – אבל מוסלמים עם שכל פחות ישר (רמב"ם). המלכות היא שהמיעוט הופך להיות רוב.

"כי אז אהפוך אל עמים" – מהפכה במציאות

הכל כלול בתורה, והיום קידוש שם שמים, שכולם יעזבו את הדת שלהם, יכול לקרות אך ורק אם ילמדו אותם תורה, עד כדי כך שיתפעלו מהתורה. השינוי לא יקרה רק מתוך חובה לשמור את המצוות שלהם – למה שמישהו ירצה לשמור את המצוות שלו אם לא יתפעל מהיפי והאין-סוף שיש בתורה?!

אבל הוא גוי, ואסור לו ללמוד, אז אני אומר שקורה משהו במציאות – העולמות משתנים. כתוב "כי אז אהפוך אל עמים" – אעשה מהפכה במציאות, קודם כל אצל הגוים, מהפכה בגוים עצמם, שהגוי מתחיל להתעלות. ידוע הווארט שכתוב ברמ"ח אותיות שמשיח הוא שהכל מתעלה – הגוי הופך למתנגד, המתנגד לחסיד, וכך הלאה. אם כן, מאז ומתמיד הגוים הם מתנגדים – הגוים בקוריאה קודם כל רוצים ללמוד כמו בישיבה ליטאית. הם רוצים פונוביז' – צריך שיגיעו למדרגה שילמדו גמרא כמו בפונוביז'. זה מה שהם רוצים וזה מה שמגיע להם, מה שצריך להיות. לשם כך צריכים הרבה שלוחים.

[מה עם המכון לחקר הקבלה שמלמד גם גוים?] שם מדובר בסילוף, הוא מלמד שטויות. זה ההיפך הגמור ממה שאמרנו – ללמד אותם דברים שטחיים. כל הענין הוא ללמד רציני. כמו שאמרנו, להבדיל, לגבי נשות ישראל הצדקניות שבזכותן יבוא משיח – שצריך לימוד רציני, הכי רציני, עד שהיא מבינה יותר טוב מהבעל הגאון שלה.

עוד פעם, כדי לתקן עולם – דבר נוגע גם לכל הגישה של התנועה שלנו, דרך חיים – הגישה צריכה להתהפך. כל ההסטוריה סבלנו משנאת הגוים, אבל כעת צריך סוויטש בראש – שאנחנו חייבים להיות אור לגוים, ו"אין אור אלא תורה", "תורה אור". אור הוא לא רק לומר לגוי שיש לו דינים – אסור לך לרצוח ואם רצחת או גנבת נהרוג אותך (אפילו אם גנבת משהו קטן מגיע לך עונש  מות, גמרנו את הסיפור). לימוד שבע המצוות, הדינים שלהם, הוא עדיין לימוד תורה לגוים. לימוד תורה הוא אור, תורה, פנימיות התורה. לא ללמד אותם דברים שטחיים, וכל שכן לא ללמד אותם דברים שקריים (כמו הדוגמה הנ"ל).

ז. מבנה ארבע המהפכות

עד כאן בכללות ארבע מהפכות בתורה, הכל בלימוד תורה. מה המבנה? בקיצור נמרץ:

כתיבת התורה שבעל פה – עלית הבינה (ה עילאה) להתכלל בחכמה (י)

במהפכה התורה שבעל פה התעלתה, גם במציאות, להיות ראויה להכלל בתורה שבכתב – כלומר, אמא עלתה להכלל בתוך אבא, בסוד אמא עילאה.

פרנסה בהיתר מלימוד התורה – כשלא לומד לכתחילה לשם פרנסה ולוקח כסף לצורך התורה

בשיחה חשובה מאד הרבי מסביר, לפי הכסף משנה, שמה שהרמב"ם אוסר להתפרנס מלימוד תורה, עם כל חמשת הלשונות שלו, הוא כי הלומד משתמש בתורה לצרכו – הוא עושה אותה עטרה להתגדל בה וקרדום לחפור בה. הלומד השתמש בתורה לצרכו – לקח כסף מהצבור לצורך שלו עצמו – וזהו חילול ה'. אבל אם לקיחת הכסף היא לצרכה של התורה זו מציאות שונה. החילוק הוא בין לצרכה או לצרכו – לצורך ה או לצורך ו. אם אתה לוקח כסף כי אתה לא יכול גם לעבוד וגם להתמסר לתורה וללמד לרבים – לקיחת הכסף היא לצרכה ולא לצרכו. כמו "לשמה" – "לצרכה" זו מצוה ו"לצרכו" זו עברה. מה שקרה במשך הדורות, שקודם רוב האנשים נתמכו "לצרכו" וכעת הרוב נעשה "לצרכה". "לצרכה" כבר מצוה – יש שינוי במציאות.

החילוק השני שהרבי מביא הוא אם למד לכתחילה כדי להתפרנס או שמתפרנס דיעבד אחרי שלמד: הכסף משנה כותב – וכך פוסק אדמו"ר הזקן, והרבי מסביר – שילד קטן לא לומד תורה בשביל לשבת בכולל וללמוד תורה. אחר כך, כשהוא גדל ואין לו מקצוע – לא הלך לאוניברסיטה – ויש רבים שנצרכים לתורתו, הוא זקוק להתפרנס מהתורה. הוא למד תורה לכתחילה בסדר, וכעת הופך, בדיעבד, למשהו לכאורה לא בסדר. המציאות הזו מותרת, כי הוא לא התחיל ללמוד את התורה שלא לשמה, כעטרה וקרדום. כך הכס"מ כותב והרבי מביא – חילוק נוסף.

הרבי מביא לכך דוגמה ממי שנוסע בשיירה, שחייב לחלל שבת. אסור לו לצאת שלשה ימים לפני השבת, כי אז כאילו לכתחילה מחלל שבת, אבל מותר לו לצאת בשיירה ביום שלישי – וכשיגיע לשבת יהיה מחויב לחלל שבת. הלכתחילה הפך להיות בדיעבד ואז הוא מותר. למה מותר? כי יש כאן פיקוח נפש. אף שהנוסע יכול היה לראות מראש שיגיע לידי כך – אבל זו דוגמה שדרך הלכתחילה מותר להגיע לדיעבד. זו הדוגמה שלו לתלמוד תורה, שאף שיודעים שבסוף יגיע לכך שיצטרך לקבל תמיכה כי לא יהיה לו מקצוע – מותר לעשות זאת. הענין מאד נוגע היום לחברה, שהורים אומרים שאני חייב שלבן שלי יהיה מקצוע (ויש מליון אסמכתות בחז"ל). קודם שילמד תורה לכתחילה, בהיתר, והלואי שיגיע לכך שהרבים יצטרכו לו – שיהיה "מלמדיה ויודעיה" – ואז יצטרך תמיכה דיעבד וזה מותר.

פרנסה מלימוד תורה – עלית ז"א (ו) להכלל בבינה (ה עילאה)

כפי שהוזכר לעיל, לכתחילה היינו מוחין דאבא והצדקה בדיעבד היא התעלות במוחין דאמא. כאן יש עלית הז"א לאמא, עלית "לצרכו" ל"לצרכה" – מה-ו ל-ה עילאה.

אפשר לומר עוד יותר מדויק: כל מה שנאמר על מי שלוקח כסף לצרכו, שחלל את ה' וכו' וכו', מדובר במדרגה התחתונה של תפארת ז"א. בתפארת ז"א יש שני שלישים גלויים, בהם יש הרגשת היש, ושליש אחד מכוסה, בו אין הרגשת היש. השליש המכוסה מכוסה ביסוד אמא. בזמן הרמב"ם המציאות של לימוד בכולל היתה שייכת לשני השליש התחתונים, עם הרגשת היש, "לצרכו". אבל מאז קרה עילוי עצום – משני השלישים התחתונים לשליש העליון, שבתוך אמא, ושם לומדים וגם מקבלים תמיכה מהצבור ואין בכך חילול ה' יותר, יש אפילו קידוש ה'. מתי יש קידוש ה'? כפשט דברי הרבי – כאשר עיקר כח המניע שלך הוא "לצרכה". הפך להיות פשוט – פשיטא, כמו "אלקות בפשיטות" – שרק ככה התורה יכולה להתקיים בעם ישראל.

מה קורה ביסוד אמא? שם נמצא סוד הערבות בין היהודים. מה הדוגמאות שהכסף משנה מביא לכך שמותר לקבל תמיכה? את שמעון אחי עזריה, את רבי יוחנן דבי נשיאה – דוגמאות של אחים שאחד עבד ופרנס את האח שלמד. לא כמו הלל הזקן ושבנא שרצה לפרנס אותו אחרי שגדל בתורה, אלא לפני. אלה דוגמאות של ערבות. מצב בו כועסים על בחורי ישיבה שלא מתגייסים הוא מצב קשה, של שני השליש התחתונים של התפארת, שלא מרגישים את ערבות היהודים ואיך התלמיד בישיבה מגן על עם ישראל בתורתו. בכל אופן, יש כאן עליה מז"א לאמא וליתר דיוק משני השלישים התחתונים של התפארת לשליש העליון.

לימוד תורה לנשים – עלית המלכות (ה תתאה) לז"א (ו) – ממקבלת למשפיעה

המהפכה השלישית – בלי להסביר הרבה – היא עלית הנוקבא להתחבר עם היסוד, עם המשפיע. עלית שם ש-די – יש ש-די בנוקבא ויש ש-די בדכורא, כמו שדברנו על "שומרת דת יהודית" ו"שומר דרך הוי'" (גם "שומר דלתות ישראל" הוא ש-די של המלכות, של המזוזה).

בכל אופן, האשה עולה להיות בבחינת משפיע – שהאשה תלמד תורה כדי להיות משפיעה, כפי שהרבי רצה. האשה פטורה מללמוד כי פטורה מללמד – הדין הזה הולך בשני הכיוונים, אם לא לומדת לא מלמדת ואם לא מלמדת לא לומדת. כעת האשה מלמדת – מלמדת הלכות ציצית, שלא שייכות לו – זו עלית המלכות ליסוד, או עלית ה תתאה ל-ו בכלל.

לימוד תורה לגוים – עליה מהעולמות התחתונים למלכות באצילות (ה תתאה)

אם כן, המהפכה הראשונה היא עלית ה עילאה ל-י, המהפכה השניה היא עלית ה-ו ל-ה עילאה והמהפכה השלישית עלית ה תתאה ל-ו. המהפכה הרביעית היא העלאת הגוים מהעולמות התחתונים – מה"רגליה יֹרדות מות" ממש, הקבורה – למקום המלכות, ש"את מלכותו ברצון קבלו עליהם" כולם, גם הגוים וגם היהודים.

להאיר אור אוניברסלי – "אין טוב אלא תורה" לעולם כולו

כך גם בתנועה – מדברים הרבה, ועוד לא חלחל – שצריכים לשנות את הראש לגמרי. כמובן, אנחנו יהודים, פועלים עבור יהודים, אינטרסים של יהודים – וכל מיני משפטים כאלה – אבל חייב להיות "אור לגוים", אוניברסלי. דבר מתקבל, גם על האזן החילונית, הוא שאנחנו רוצים טוב לכולם – מאמינים חזק בתורה, אין טוב כמו התורה, אין אור כמו התורה, אין עומק כמו התורה, אין יפי כמו התורה. אנחנו טובים ורוצים להיטיב לכולם – שגם הגוים יהנו מהתורה. בלי זה לא יבוא משיח. [בלי לגייר?] בלי לדבר על גיור – רוצים להתגייר שיתגיירו. שיהיו גרים תושבים – חסידי אומות העולם.

לכאורה זו עבירה, "גוי שלמד חייב מיתה" – אתה עובר על "לפני עור", מאכיל אותו דבר שחייב מיתה. אז תתחיל מדברים ששייכים אליו – בספר לגוים הפכנו את שבע מצוות לשבע התבוננויות, נטו אלקות. לא להסביר שאתה חייב מיתה על זה או על זה. רבי מאיר אומר בגמרא – בסנהדרין – שגוי שלמד תורה ראוי לרוה"ק כמו כהן גדול. אנחנו חסידים של רבי מאיר.

[השאלה אם להסתיר מהם דברים שהם לא אוהבים?] את הדברים שהם לא אוהבים – גם היהודי בתל אביב לא אוהב, שאתה הולך לסקול אותו על חילול שבת. תחשוב טוב איך להסביר גם ליהודי בתל אביב וגם לגוי – עם הגוי יותר קל לדבר. אתה אומר לגוי שאם תגנוב נהרוג אותך – בסדר… אבל שנסקול על חילול שבת פחות מתקבל…

לחיים לחיים, זה לימוד הלכות ת"ת אליבא דנפשיה.


[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.

[ב] סוד הוי' ליראיו הוספה לשער ראשון ובשיעורים בסוד הוי' ליראיו ח"ג (וראה שיטות נוספות באריכות גדולה בשיעורי ה' תמוז תשע"ד).

[ג] בפועל מי שחוללה את המהפכה של מיסוד לימוד התורה לבנות בעולם החרדי היא מרת שרה שנירר ע"ה (שהגיעה ממשפחת חסידי בעלז).

[ד] שנקבצו ב"שלחן מנחם" ח"ד, בהלכות  ת"ת.