preload
בס"ד
אוקטובר 11

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. לצאת מן התבה אל העולם

לחיים לחיים, שנת הצלחה בכל. ניגנו כמה ניגונים, "אליהו הנביא", "חדש ששוני", "אתה בחרתנו". לחיים לחיים.

להתחיל ללכת בתוך העולם

היום אחרי הבדלה דפקנו פעם שלישית "ויעקב הלך לדרכו". מכריזים פעם ראשונה במוצאי שמחת תורה, פעם שניה במוצאי שבת בראשית ופעם שלישית במוצאי שבת נח – שגם היא שבת כללית, כמו שהרבי מסביר, כוללת את כל השנה כולה. אז, כשמכריזים את הפעם השלישית, ש"בתלת זימני הוי חזקה" של "ויעקב הלך לדרכו", מתחילים לקרוא "לך לך", צריכים להתחיל ללכת. הביטוי בחסידות הוא "גייען אין וועלט" – צריך להכנס, להתחיל ללכת בתוך העולם, גם עולם מלשון העלם והסתר אלקות. יהודי, שהוא מהלך, א גייער אין וועלט, הוא מאיר את העולם – "מי העיר ממזרח" קרינן "מי האיר", מאיר את העולם וגם מעיר את העולם (זה הפשט, שהעיר את האנשים).

יום ה-לב של השנה – ל של קדש ו-ב של חול

הרבה שנים אנחנו מתוועדים במיוחד ביום הזה, גם כאשר לא יוצא במוצאי שבת – יום ה-לב של השנה. יש ל ימים של תשרי וכעת היום השני, ב, של חשון, זה להתחיל ללכת, עם כל הלב, כמו הסיסמא – "לכל יהודי עם כל הלב". כנראה שהיום, יום ה-לב, הוא השלמות של שמחת תורה, בה מחברים את ה-ל של ישראל ל-ב של בראשית ועושים "לב", שזה מחזור הדם. הגענו כאן לשנת ה-דם (יום ההולדת), ושלמות הדם היא שלמות הלב. כנראה שיום הלב הוא השלמות האמתית של שמחת תורה. ה-ל הם ל ימים של תשרי, שהכל ישראל, הכל "לעיני כל ישראל". יש משהו בסוף התורה שיותר מקודש מתחלת התורה – "קדש ישראל להוי'", אין יותר קדוש מישראל. ואילו "'בראשית' נמי מאמר הוא" הוא מילין דהדיוטא. כלומר, יחסית "בראשית" הוא חול. ה-ב, הגם שהיא ב רבתי, היא ב רבתי של חול, וה-ל היא קדש. בדיוק כמו תשרי חשון – תשרי, בכל ה-ל ימים שלו, קדש, ואילו חשון מתחיל להיות חול, מתחילים ללכת בעולם. לכן לא נדבר הרבה הערב, אבל כן אפשר לשמוע – כל אחד ואחד – מה הוא חושב, מה צריך לעשות בשנה הזאת. זו לכאורה ההחלטה הטובה. אם יש פה יום הולדת צריך לקבל החלטה טובה. ההחלטה הטובה היא מה אני עושה בחיים, בשנה הזו ובשנים הבאות עלינו לטובה. "איכה?!", כמו שאדמו"ר הזקן שאל את אותו שר – השאלה של ה' לאדם הראשון – איפה אתה בעולם ומה אתה מתכוון לעשות. צריך לחשוב מה אני עושה, אבל אני בורג בתוך המערכת של הצבא. אנחנו פה צבא, צריכים להפוך את העולם. לכל אחד יש פה איפה להתברג בתוך תנועת המהפכה, לפעול הכי טוב. גם צריך לחשוב על הכלל, מה כולנו עושים, וגם איפה אני בתוך התמונה.

הזמן לצאת מתבת התורה והתפלה אל העולם – "הוצא-היצא מן התבה"

נאמר רק ווארט אחד, ואחר כך נעביר את רשות הדבור לכל החברים: בפרשת השבוע, בסוף המבול, ה' אומר לנח – גמרנו עם המבול, וכעת מתחילים ללכת בעולם. בלשון שם יש כתיב וקרי – "היצא מן התבה", צריך להוציא את כולם מהתבה, ומתחילים "צו גייען אין וועלט". יש שם כתיב וקרי, ובדרך כלל הקרי הוא הפשט והכתיב הוא הסוד. לכן בדרך כלל רש"י יסביר רק את הקרי ולא את הכתיב. אבל יש יוצאים מהכלל, שגם הכתיב הוא חלק מפשוטו של מקרא, ולכן רש"י מסביר גם את הקרי וגם את הכתיב. הקרי הוא "היצא", תאמר להם לצאת – תאמר לכולם לצאת, נגמר הסיפור הזה של המבול. "אלה תולדֹת נח נח", יותר מדי נח, יותר מדי נח בתבה – כמו שלמרגלים היה יותר מדי נח במדבר, לא רצו להכנס לארץ, "כל המוסיף גורע" – זה רמוז בתחלת הפרשה, "אלה תולדת נח נח", צו פיל נח, נח לך בתבה. מה זה התבה? המילה, כמו שהבעל שם טוב אומר. יש את התבה של התורה, התבה של התפלה – יש יהודים שנח להם מאד ללמוד תורה כל היום ויש שנח להם להתפלל, לומר תהלים כל היום. יש אנשים שנח להם להשאר בתבה, התבה הקדושה – התבה היא בית המקדש. הכי טוב להשאר בתבה, בשביל מה לצאת? בדיוק כמו שמוסבר בחסידות לגבי המרגלים. לכן ה' צריך לצוות "היצא מן התבה". הקרי, שהוא הפשט לכאורה, הוא תאמר להם לצאת. אבל אם למישהו יותר נח – יותר מדי נח לו בתוך התבה, בתוך הישיבה, בתוך בית המדרש – לכן בא הכתיב, הסוד, אבל בכל אופן הוא מה שכתוב בתוך ספר התורה, כשפותחים זה מה שרואים, "הוצא" (לא "היצא"). רש"י מסביר שמי שלא רוצה לצאת – צריך להוציא אותו בכח. מה זה להוציא אותו בכח, לתת לו דחיפה, פאטש בישבן שלו, ולהעיף אותו לתוך העולם – כעת הגיע הזמן צו גייען אין וועלט, צריך להתחיל ללכת בעולם. רש"י מביא את שניהם, צריכים את שניהם, משלימים אחד את השני – שניהם כלולים בפשוטו של מקרא.

יחודי הוצא-היצא

הכתיב הוא ה-ו-צא והקרי ה-י-צא – מי שקצת רגיש רואה שיש פה סוד גדול, י-ה-ו-ה, שאחד משלים את השני. בדיוק ההיפך ממה שהייתי חושב – הייתי חושב שהקרי הוא הפשט, "והנגלֹת לנו ולבנינו", וה, ואילו הכתיב הוא הסוד, צריך להיות י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו". אבל הנה, יוצא הפוך – הקרי, שהוא הפשט, הוא הי, "היצא", והכתיב, שהוא הסוד, הוא הו, "הוצא". ככה רש"י מסביר. יש פה איזו אתהפכא, משהו הפוך על הפוך. חוץ מאותיות י-ה-ו-ה יש פה צא – סוד גדול, יחוד הוי' וא-דני. יש פה שני יחודים, יחודא עילאה ויחודא תתאה. שילוב א-דני בהוי' הוא יחודא עילאה, כמו י-ה, דעת עליון, למעלה היש ולמטה האין, כמבואר בחסידות. ואילו יש יחודא תתאה, שילוב הוי' בא-דני, שהוא דעת תחתון, שלמטה היש ולמעלה האין, והוא לכאורה מתאים ל-וה. מי זה ה-וה? אחד שצריך לדחוף אותו החוצה, שיצא צו גייען אין וועלט, האנשים שצריך ממש לעשות אותם ("גדול המעשה יותר מן העושה") שילכו בעולם. נעשה גימטריא של הכל: הכתיב – הוצא, להוציא בכח (כמו "בכל דרכיך דעהו", דע-ה-ו, ליחד ה תתאה ל-ו, ואז נעשה יחודא תתאה של צא) – עולה 102, אמונה. הקרי – היצא (יש פה יחודא עילאה, רק שבכל יחוד כאן ה-ה קודמת ל-ו או ל-י, הנקבה לפני הזכר) – עולה 106. בשביל פשוטו של מקרא צריך את שניהם – יש שתי בחינות, מדבר בשני סוגי אנשים. אנשים ששומעים, כאשר הגיע הזמן לצאת – שומעים ויוצאים. יש אנשים ששומעים ולא יוצאים. כמה עולה ביחד? 208, כפולה של שם הוי' – ח פעמים שם הוי' (יצחק), ממוצע כל אות הוא הוי', עוד משהו מאד מיוחד ביחוד של הוצא והיצא.

היוצא בעצמו יודע לאן ללכת והנדחף צריך ליווי

קודם כל, כל אחד צריך להזדהות – אם אני ב"היצא" או ב"הוצא". אני מוכן בעצמי לצאת ואני יודע לאן אני יוצא ומה אני הולך לעשות בע"ה? הכל בעזרת ה', אבל בכל אופן צריך תכנית עבודה, מה אני הולך לעשות בעולם – העולם כעת שומם, נח יוצא מהתבה ורואה עולם חדש. אלה שצריך לדחוף אותם בכח, מן הסתם ודאי לא יודעים מה הם הולכים לעשות. גם אחרי שיוציא אותם בכח צריך כל הזמן ליווי – צריך מישהו לומר להם מה לעשות כל צעד. זה החשבון של עכשו – זה פרשת נח, אבל זה מתחבר עם פרשת לך לך. אברהם אבינו הוא מה'קריים', "ויקרא שם", הוא שייך לקרי – כשה' אומר לו "לך לך" הוא הולך, לא צריך יותר מדי, מקבל את הצו והולך בעצמו, מתקדם, עם כל היחודים שאמרנו, "היצא" ו"הוצא" וכו' וכו'. הוא נסה להשפיע את הבחינה שלו בפי כולם, "ויקריא", שכולם ינהגו לפי הקרי של "היצא". קראת היום בתורה? [כן] אני לא קראתי בתורה בעצמי, צריך לשאול, אבל מן הסתם הבעל קורא כשהוא קורא את המלה הוא רואה את המלה עם ו, אבל כשהוא אומר "היצא" יש לו הרבה תענוג. כל אחד עכשיו ידמיין שהוא בעל קורא, יש כמה מילים מיוחדות של בעל קורא שעושות הרבה כיף, הכי כיף לומר אותן, ואחת מהן (לא רוצה לומר 'הכי', אני יותר מדי אוהב את המלה 'הכי'), מלה אחת שעושה הרבה כיף לבעל קורא להוציא מהפה, היא "היצא". לחיים לחיים. היצא – בהיי.

ניגנו ניגון ר"ח כסלו.

מעלת התפקוד במציאות אצל אנשי ה"הוצא" על אנשי ה"היצא"

עכשיו חשבתי שמי שהוא ישיבה-בוחער, עובד ה', שנמצא עמוק בתוך התבה – יכול להיות שהוא הכי שייך ל-יה, הי, "היצא". הוא שומע שאומרים לו לצאת – אז הוא שומע ויוצא. אבל הוא בעצם ישיבה-בחור, לא מסוגל לעשות יותר מדי במציאות. השאלה אם זה מועיל משהו בשטח. אבל את מי צריך להוציא, את האנשים ששייכים לפעילות בשטח. מי שנקלע לתוך התבה מכורח המציאות, שיש מבול – יש מבול בעולם. הוא התרגל, שנה שלמה. אחת הסגולות של שנה, שאם אתה עושה משהו שנה שלמה, שנת חמה דווקא – שסה ימים – אז הרגל נעשה טבע שני, ואתה מתרגל למציאות. דווקא מי ששייך לפעול בתוך העולם, התרגל שנה להיות בתבה, וגם כשרוצים להוציא אותו החוצה הוא מתעכב. הוא שייך לפעילות, אז אומרים לו – אתה שייך לענין, תצא מכאן, בכח, ותתחיל לעשות משהו קשה. הוא לא שומע טוב. הוא שייך למדות, הו, לא ל-הי, אבל דווקא הוא זה שבאמת יכול לפעול. נעבעך. לחיים. יש כמה כאלה פה. הסתכלתי עליהם וחשבתי על זה. הסבר זה מתאים למה שמובא בספה"ק ש-יה בחינת נוקבא (המין החלש) ואילו וה בחינת דכורא (המין החזק, שדרכו לכבוש את המציאות החיצונית). והרמז הוא שאם קוראים אותיות יה מלמטה למעלה (כמו בתבת היצא) בתוספת א שמעליהן המיחדן אזי מקבלים תבת היא, ואילו עד"ז ב-וה מקבלים תבת הוא. כך ממש בנוגע להיצא והוצאהוא צדיק והיא צדיקה = אמת (אהיה ברבוע), ודוק.

נעשה עוד גימטריא: יש פה הו-צא והי-צא. בכל חלק אפשר לעשות הכאה פשוטה. במקום ה ועוד ו ועוד צ ועוד א נעשה הכאה – ה פעמים ו ו-צ פעמים א, וכך ה פעמים י ו-צ פעמים א. יחד יוצא 260, י"פ הוי'. עוד יחוד יפה מאד. רק החבור של הכתיב והקרי עולה ח"פ הוי' ובצורה הזו י"פ הוי' – יחד חי פעמים הוי', "חי הוי' [מד] וברוך צורי".

נו, תספרו את הסיפור איך שניכם – שי ויוסי – הגעתם לשכם ומה קרה. נשמע סיפור של מוצאי שבת.

הרב שי דאום: אני מספר את הסיפורים של יוסי יותר טוב ממנו [יוסי: עד שאני לא מכיר אותם...]. עבדו אז להביא גרעין לקבר יוסף. אנחנו היינו בישיבת ימית. אמרו שכל החברים הטובים שלנו עוברים, כל הטובים ממרכז, 18 אנשים. בסוף התברר שזה יורד וזה יורד. אבל יוסי אמר שצריכים ללכת דווקא. החלטנו שצריכים להזהר לא להיות שכמים יותר מדי, דבר מסוכן מאד. בתקופה הראשונה ישנו בקדומים.

ר' יוסי: לפני כן אני הלכתי לכמה ימים של נסיון, אתה לא יכולת לבוא. באתי, דברתי קצת, בעיקר עם יהושע דווקא – בזכותו הגעתי.

הרב שי: האלול שהגענו היה האלול שבסופו יהושע הלך. היו כמה תנאים, בדרך למדנו בחברותא הרב זצ"ל, כדי להשמר. לא האמנו לשטויות שמדברים בשכם. התחילו לדבר שם על חיי הגוי, אז אנחנו די בטשנו את זה. ואז הרב דודי זרק לנו – מה אתם סתם, תבדקו את ההלכה ותראו. מה אתם סתם נגד. זו היתה העצה הכי…

ר' יוסי: אמרנו לעצמנו בהתחלה שלשיעורים של הרב נבדוק בלי מחויבות, להכנס או לא להכנס. נשב בבית מדרש, נלמד גמרא, ואם נראה עוד משהו – בלי התחייבות.

הרב שי: הכרנו קצת את החבר'ה. ישראל היה אז. את ר' איציק לא הכרתי.

הרב: הוא לא בא הרבה לפני כן.

ר' יוסי: אמנון, ראובן כהן (דחף אותנו קצת), גדי.

הרב שי: אז היתה השנה שהיו השיעורים בעין יעקב?

ר' יוסי: באותה שנה הרב למד לב לדעת, פרק בעבודת ה'.

הרב שי: ביום הראשון חטפתי שוק. הגעתי ליטוואק באמצע בית מדרש מישהו שאל אם כבר היה שקיעה, אמרתי שגבולי – 13 דקות – ואז הוא דפק על הבימה וברך לקרוא את ההלל, ואז כולם רקדו איזה שעה. ר"ח אלול, היום הראשון.

ניגנו "אלי אתה" (צ"צ ואדה"ז).

בעית הפעולה במציאות: מי שיודע מה לעשות לא מסוגל ומי שמסוגל לא יודע מה לעשות

אפשר ללמוד מזה כלל לגבי כתיב וקרי: בכל אופן, מה שכתוב בתורה אמור להיות העיקר – זה מה שכתוב שחור על גבי לבן. הקרי הוא כמו תורה שבעל פה. יש מעלה בתורה שבעל פה, אבל בכל אופן תורה שבכתב היא תורה שבכתב. לכן, לאור מה שאמרנו עכשיו, תורה שבכתב רוצה להדגיש שהעיקר זה האנשים שצריך להוציא אותם בכח – כי בסופו של דבר הם האנשים שיכולים לפעול במציאות. אין להם הרבה יותר מדי שכל, אין להם י-ה, יש להם רק וה, יש להם מדות ומלכות. אלה שמסוגלים לפעול בתוך המציאות הם ה תתאה ו-ו – כח הדבור, הכח להפעיל את המציאות בדבור, ורגש חם. אנשי ה-הו הם אנשי המציאות, רק מה? הם לא מבינים כל כך. כמו שאמרנו, הם קצת התרגלו, יותר מדי נח להם בתוך התבה (שבה זכו לאיכות חיים גבוהה), וגם שהם יכולים לפעול במציאות – הם באמת לא יודעים בדיוק מה צריך לעשות (יתכן שלכל אחד יש עסק מוצלח אך מעבר לכך לא יודעים). אלה שיודעים – לא יכולים, לא מוצלחים. ואלה שלא יודעים – יכולים להיות מוצלחים, רק שהם באמת לא יודעים. צריכים הרבה דחף, לדחוף אותם. זה ה'ברוֹך'. לשם כך השטן הסכים לברוא את העולם. לחיים לחיים.

[שאלה: למה לא לחבר ביניהם? שאלה שיודעים יגידו לאלה שלא יודעים מה לעשות.]

הכח לפעול במציאות – אנשי התורה שבכתב

אנשי התורה שבעל פה יודעים, אבל אנשי התורה שבכתב הם אלה שאמורים לפעול בתוך המציאות – זו המציאות, הכתיב. בתוכחה, כשרוצים לעדן, יש שתי מילים שרוצים לעדן – שהם יותר מדי גראב, לומר אותן כמו שכתוב. אז התורה שבעל פה, הקרי, מעדן – שאפשר להוציא אותן מהפה, תלמיד חכם, לא לדבר בלשון לא נקיה. בפרשת השבוע התורה עקמה שמונה אותיות כדי לא להוציא דבר מגונה. שם זה כנראה חלק מהתוכחה, שמה שכתוב הוא גראב, ואומרים יותר יפה, בעדינות. אבל המציאות היא הגראב. שם צריך לפעול בתוך המציאות. אלו שיודעים פשוט לא מסוגלים לדבר בשפה של אלו שלא יודעים. לחיים לחיים.

ניגנו ניגון ההמראה. אנחנו בעד ההחלטה הטובה שהציע חנן… (שיוסי ינהל את האתר). לחיים לחיים.

ניגנו "צמאה לך נפשי".

ב. בא-צא-לך

שלמות התהליך של בא-צא-לך

יש שלש מילים קצרות שמתחרזות וקשורות יחד. אמרנו שתים – צא ולך, אבל לפניהן יש בא. גם כאן, בפרשת נח, קודם "בא אל התבה", אחר כך "צא מן התבה", ואחר כך כשמגיע אברהם אבינו "לך". הסדר הוא בא-צא-לך. זה ר"ת בצל – גם הירק בצל וגם "בצל שדי יתלונן", בצלא דמהימנותא. סימן מובהק שזה משלים – החשבון של בא צא לך הוא 144, 12 ברבוע[ב], מספר האותיות של שבת בראשית ("ויכֻלו השמים והארץ וגו'"). ר"ת בצל (קשור גם לבצלאל) הם 122 וס"ת 22 – גם חלוקה של "ויכלו", כב אותיות בפסוק הראשון ו-סא בכל אחד משני הפסוקים הבאים, יחד קכב אותיות. הפוך, אבל אותו מבנה בדיוק. כנראה שכל אחד צריך קודם "בא אל התבה". גם, מדובר בעיקר במי שלא הטבע שלו להיות בתבה – אנשי המעשה, זה לא הטבע שלהם, רק שבאים ומתרגלים, הרגל נעשה טבע שני, ואז כשאומרים להם לצאת מהתבה קשה להם. קודם "בא", צריך בכל אופן לבוא. איזה בחור שקצת קשה לו עם הישיבה – כן צריך לומר "בא", עד שתתחתן, צריך להתחתן ישיבה-בחור, מאד חשוב להתחתן מתוך הישיבה. אחר כך יש "צא". אם ה"בא" הוא לישיבה, "צא" הוא שכבר הגעת לפרקך וצריך להקים בית בישראל, יש בזה יציאה. אבל "לך" – אפשר להסביר שכמו ההבדל בין "בן שמונה עשרה לחופה" ל"בן עשרים לרדוף". יש "צא להתחתן" ויש "לך לרדוף" אחרי פרנסה רוחנית וגשמית. [אז "היצא"-"הוצא" הוא המחלוקת אם כופין להתחתן].

רמזי צא ו-לך במספר קדמי

יש משהו נחמד במלה צא, חוץ מזה שהיא עולה שילוב הוי' וא-דני, צא הוא גם מספר חשוב בחכמת החשבון – כל המספרים מ-1 עד 13, המשולש של 13. יש דבר שנקרא מספר קדמי – כל האותיות מ-א עד אותה אות. צ במספר קדמי שוה 495 ו-א היא א – סה"כ מלכות. בחכמת המספר זה כל המספרים מ-1 עד 31 (משולש שם א-ל, "חסד אל כל היום" של אברהם אבינו). מלכות עולה פעמיים אברהם, כלומר שהערך הממוצע של צא במספר קדמי הוא אברהם, רמח מ"ע, רמח איברין דמלכא. יפה ש-צא פשוט הוא מ-1 עד 13 ו-צא במספר קדמי מ-1 עד 31 (היפוך ספרות). נעשה אותו דבר ב"לך לך": המקום הראשון שאברהם נכנס לארץ הוא שכם, שהזכירו קודם – החברותא פה שיושבים אחד מול השני הגיעו לשכם. ההבדל שאברהם נסע מהצפון לדרום, הם עלו מנוה דקלים צפונה – בכל אופן הגיעו לאותו מקום. "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם". ל במספר קדמי שוה 105, כ שוה 75 – לך לך במספר קדמי שוה שכם[ג]. "לך לך" כבר אומר לאברהם אבינו שצריך להגיע לשכם. צא במספר קדמי שוה מלכות, "אברהם אברהם" – רומז לעקדה, שם ה' קורא לו "אברהם אברהם". הוא הראשון שיש בו כפל שם לשון חבה. ב"נח נח" יש כפל, עם הרבה פירושים בחסידות, אבל לא קריאה כפולה. מה החביבות של אברהם אבינו? "עד הלֹם", שמגיע עד מלכות, ב"פ אברהם. שכם ר"ת שם כבוד מלכותו. זה היה הרמז הכי אהוב על ר' הלל ליברמן הי"ד.

אז יש לנו בא-צא-לך. גם כשבאים להתוועד – קודם בא, אחר אומרים צא, ואז (אם זה לא עוזר) אומרים לך. [בפרק צא בתהלים יש "בצל"]. זו תפלת הדרך – שייך ל"צא".

הנכונות להתלכלך (וסיפורי רבי ישראל מרוז'ין)

פעם דרשנו ש"לך לך" זה לכלך, להיות מוכן להתלכלך כשיוצאים – אז מגייט אין וועלט צריך להיות מוכן להתלכלך. הגם שרבי ישראל מרוז'ין, שההילולא שלו מחר בלילה, היה מאד מקפיד לא להתלכלך – היו צדיקים שהיו מקפידים מאד לא להתלכלך בבגדים שלהם, ואם חלילה וחס היה רבב הכי קטן היו יוצאים מהכלים שלהם. פעם שבחו איזה צדיק אחד שאמרו עליו שהוא משיח בן יוסף. יש כמה סיפורים שהרוז'ינער אמר על מישהו שהוא משיח בן יוסף והוא משיח בן דוד. אם כבר, נספר עוד סיפור, היה משיגינער אחד בסדיגורא, לשם הגיע הרבי מרוז'ין כאשר הוא ברח והגיע לאוסטריה. פעם אחד המשוגע התקרב לרבי ואמר – תדע שאתה משיח בן יוסף ואני משיח בן דוד. אז הרבי אמר לו – אפשר פארקערט. אז החסידים נורא התפלאו, איך הוא מתייחס אליו בכלל, והמסקנה היתה שבשבילו הוא ואנחנו אותו דבר. זה היה סיפור בינים. בכל אופן, פעם אחרת שבחו איזה צדיק גדול שהוא משיח בן יוסף, אז הוא שאל האם הוא מקפיד על הבגדים שלו שלא יתכלכלו בכלל – אם הוא מקפיד, יתכן שהוא משיח בן יוסף. אם הוא לא מקפיד – אין סיכוי. בכל אופן, פעם אחת איזה אברך התקרב וישב תחת הכסא, וכשהוא התרומם לומר לחיים לרבי וטפת יין נשפכה על הבגד והוא יצא מהכלים – צעק, ה' מלכלכים אותי. בכל זאת – לכלך. מה זה הוצא? אמרנו שהכתיב בא לעדן גראבע זאכן. מה אפשר לעשות מ-הוצא? אמרנו ששוה אמונה, אבל עושה את המלה צואה. היו שלשה מדורים בתבה, השאלה אם היו צריכים לצאת דרך המדור התחתון… "פתח התבה בצדה תשים" – מן הסתם לא הכי למטה. בכל אופן, יכול להיות שלכל קומה היתה דלת.

ביום הולדת שלך אומרים הלל, אז אפשר לשיר משם. קודם שרנו "אלי אתה". יש הרבה ניגונים ששמענו מכל מינים מקומות, של חסידים. בחב"ד יש ניגון "הללו את הוי' כל גוים" ששרים בכל מניני חב"ד, אבל אנחנו שמענו מחסידים – אפילו איני זוכר מאיזה – ניגון מאד יפה. מן הסתם שרנו פעם בישיבה את כל ההלל איך שאני אוהב לשיר. בכל פרק יש ניגונים, אבל זה קליט, אפשר מיד ללמוד. אריאל יכול מיד לנגן.

בא-צא-לך – משה-יעקב-אברהם

לפני שנשיר נאמר עוד משהו: קודם ה' אמר לנח "בא", אחר כך אמר לו "צא" ואחר כך אמר לאברהם אבינו "לך". בכל אופן, כשאני אומר "בא", למי אני מקשר? זה שם של פרשה, כמו שיש שם של פרשה "לך [לך]", ה' אומר למשה רבינו "בא". יש משהו במלה "בא" שאומר משה[ד]. מה לגבי "צא"? כל "בא" ה' קורא למשה. באמת נח התגלגל במשה רבינו, כך כתוב. משה תקן ב"מחני נא" את "מי נח". בא קשור למשה רבינו, שה' אומר לו "בא". כשאני אומר "צא", מי קשור ליציאה? "ויצא יעקב", גם שם של פרשה בתורה. "משה מלגאו יעקב מלבר" – כשאני אומר "בא" האסוציאציה היא משה רבינו, "צא" יעקב אבינו ו"לך" אברהם אבינו – הפוך מסדר הדורות. לגבי נח ואברהם זה בא-צא-לך, אבל כאן – כשה' אומר לנח "בא" הוא מעורר בו שרש משה, כשהוא אומר "צא" מעורר שרש יעקב, ואברהם הוא ה"לך". אמרנו שבא-צא-לך הם נח-נח-אברהם או משה-יעקב-אברהם. מה הם בדורות? משה רבינו דור 26, יעקב 22 – כבר כוכב ("דרך כוכב מיעקב" ב"משה מלגאו ויעקב מלבר") – ואברהם הוא 20, יחד חיים. אבל שני השרשים של משה ויעקב הם בתוך נח, דור 10 – יחד 78, ג"פ הוי'. הכל כמו ג"פ הוי' של ברכת כהנים – הכל משה, הכל נכלל במשה רבינו שמתקן את נח וממילא גם את אברהם ויעקב, הבחיר שבאבות.

בא-צא-לך – חש-מל-מל

היות שיש מכנה משותף בין צא ולך, שניהם החוצה, ואילו בא הוא פנימה – איך מתבוננים בסדר הזה? בא הוא אור המאיר לעצמו, הפנמה – להפנים – ואחר כך יש שני שלבים של החצנה. זה מיד אומר לי חש-מל-מל. נאמר במילים פשוטות – כשאתה בא, כשמישהו בא לרבי, איך הוא בא? צריך לבוא בהכנעה, המון הכנעה, בטול. לכן קשור למשה רבינו, שהוא בטול – הביאה חייבת להיות עם הכנעה גמורה. כשהרבי אומר לך שליחות, גם הצא ועוד יותר הלך, הוא רוצה לתת לך "ויגבה לבו בדרכי הוי'" – לתת לך גבהות. צו גייען אין וועלט צריך גבהות מסוימת. מל-מל. לפי זה היצא-הוצא זו איזו מין פעולת ברית מילה, מל מלשון ברית מילה, וה"לך" הוא כבר דבור. התכלית של אברהם היא להפיץ אלקות בעולם, איך? בדבור שלו – "ויקרא", "ויקריא". כמו שאנחנו אומרים, עיקר הכח של היהודי, וגם העזות דקדושה שלו – תהא שנת עזות דקדושה – הוא בדבור שלו, במל שלו, בלך שלו. לך תפרסם אלקות בכל העולם, זה הלך. כשאני אומר לך צא אני מתכוון תצא עם כח לפעול בעולם. היציאה עם הנכונות והכח לפעול במציאות היא ברית מילה, הכנה. אבל ה"לך" זה כבר תתחיל לדבר – נותנים לך הכשרה גמורה, הסמכה. לך זה הסמכה גמורה – שעכשיו אתה מתחיל לדבר, לפרסם אלקות בקול שלך, בסוד מה שנקרא עוד שבועיים "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בקול…", כמו "משה ידבר והאלהים יעננו בקול". גם יעקב הוא בחינת קול – "הקֹל קול יעקב". אברהם הוא הראשון שה' נותן לו כח להשפיע בקול. קול כולל את הכח לפרסם אלקות באתר אינטרנט היום, בכל אמצעי של השמעת קול – להשמיע את קולנו. זו כבר התחלת פרשת לך לך.

הרב ניגן את "הללו את הוי'".

אחרי ברכת המזון:

ג. "מאתך היא מנוחתם" – השבת העליונה (ד"ה "אלה תולדות נח" תנש"א)

שלש בחינות שבת

עוד ווארט אחד: קודם דרשנו לגנאי את "נח נח", שנח מדי, אבל יש דורשים גם לשבח, וככה בכל דרושי דא"ח דורשים לשבח, על פי הזהר ש"נייחא דרוחא לעילא ונייחא דרוחא לתתא". הרבי מסביר בהרבה מאמרים שזה על פי מאמר חז"ל שאלמלי שומרים שתי שבתות מיד הם נגאלים, וכתוב שאלה שתי שבתות בשבת אחת – שבת דמעלי שבתא ושבתא דיומא. הרבי מסביר שיש עוד שבת, שלישית – מנחת שבת. בשבת הנח הראשון, שהוא מלמטה למעלה, מעלי שבתא. נח הוא בחינת שבת. לך לך הוא כבר מלוה מלכה. בכלל, גם אחרי ברכת המזון, היות שבבעלי תשובה לא אמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו" עדיין אפשר לומר "דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא" [של שבת שעברה...]. כל השבתות שהיו, וגם "אין מוקדם ומאוחר", שיהיו. בכל אופן, יש את ה"שמור" – ליל שבת הוא בחינת "שמור" ויום השבת הוא בחינת "זכור". יש מנחת שבת, שאז "'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו". הרבי מסביר שזה מה שאומרים במנחת שבת "מאתך היא מנוחתם", שזו המנוחה שהיא "מאתך", מהעצמות, ולגבי זה כולם שוים לגמרי – גם מי ששייך לשבת עילאה וגם מי ששייך לשבת תתאה, גם ה"היצא"ניקים וגם ה"הוצא"ניקים, יש להם שבת משותפת, מנחת שבת, רעוא דרעוין, "מאתך היא מנוחתם". זה מה שאנחנו דורשים "'ונקה' לשוים", יוצא שזה בחינת מנחת שבת, רעוא דרעוין. זה נמשך בסעודה הרביעית.

עזות דקדושה וסעודת מלוה-מלכה

בהשלמות השיעור האחרון[ה] הסברנו שהעזות דקדושה של השנה הזו קשורה במיוחד למספר 4. שלש זו חזקה, אבל עדיין לא עזות. הבאנו כמה דוגמאות שיש משהו במספר 4 שהוא כבר עזות דקדושה. כמו שכתוב שאי אפשר להתקרב לקדושה בלי עזות, ככה אי אפשר להתקרב לקדושה בלי 4 – שם בן ד, ארבעת המינים וכו' וכו', "ארבעה ראשים", "ארבע כנפות כסותך". בכלל יש משהו בשיר מרובע, הדבור – לך, פרסם, דבר, "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", בכל ארבע רוחות העולם. תורה שלמה, ענין שלם – שיר מרובע. שייך גם למלוה מלכה, הסעודה הרביעית.

נח-נח-מנוחה

בכל אופן, מה שיוצא ממאמר שלמדנו השבת – נח תשנ"א (הרבי אמר זאת בבראשית, אבל שייך לנח) – שיש נח-נח-מנוחה. זה סיכום המאמר – שתי בחינות נח, ויש יותר מנח, מנוחה. מנוחה אמתית – "מאתך היא מנוחתם", המנוחה שבאה מהקב"ה. אז רק רמז שבאמת צריך שלש בחינות – "שמור", "זכור" ו"'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו", "'ונקה' לשוים", שכולם שוים, שבא לידי ביטוי ב"מעשה הוא העיקר", שמירת שבת כפשוטו, ואחר כך שהולכים לתוך העולם כפשוטו. לא כתוב במאמר, הביטוי במאמר הוא "מנחת שבת" (לא סעודה שלישית), שבניקוד אחר הוא מנֻחת שבת. אז נעשה רק את הגימטריא הזו לסיום: נח-נח-מנוחה – 225, 15 (יה) ברבוע, "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". האריז"ל כבר כותב ששבת היא י-ה – ימות החול וה ושבת י-ה. יש יחוד של תרפז – מהיחודים החשובים של האריז"ל, ז מרגלאין טבין (רלב-תנה, להם מוסיפים עוד יה). יש ארבעה מילויים של שם הוי' (רלב) ושלשה מילויים של שם אהי' (תנה) – שבעת המילויים בגימטריא תרפז, וכשמוסיפים יה, עיקר השבת, זה שבת. זו הכוונה ב-ה הידיעה של שבת בכתבי האריז"ל, מה מכוונים שבת. אם אני מוסיף לשבת וה אני כבר מקבל תשובה. בכל אופן, נח-נח-מנוחה יוצא יה ברבוע, בחינת שבת בשלמות. זו כוונה יפה. אבל התכל'ס הם ה-וה, ש"אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק" ואז "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", י-ה-ו-ה, היצא והוצא. העיקר זה ה'הוצא'ניקים, שגם יגיעו בסוף ל"לך לך".


[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] "בא אל התבה" "צא מן התבה" "לך" = 1089 = 33 ברבוע. "בא אל התבה" "צא מן התבה" "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" = 3577 = 7 ברבוע פעמים 73, חכמה.

[ג] לך לך פשוט ועוד 260 היוצא מהוצא-היצא כנ"ל.

[ד] משה בא = שליח, הוא השליח של ה' להוציא את בני ישראל ממצרים וכו'.

[ה] מוצאי כ"ה תשרי ש"ז.