preload
בס"ד
אוקטובר 05

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו את ניגון ר"ח כסלו. זה הניגון של מעון המקורי (למי שזוכר את הערב של הפינוי). בפעם הזאת זה כבר "דידן נצח" – אז כדאי להמשיך את הניגון הזה עם "דידן נצח" (ניגנו).

א. כ"ה תשרי – הילולת ה"קדושת לוי" וה"חתם סופר"

"ויפן כה וכה" – ה"קדושת לוי" וה"חתם סופר", עמודי הנסתר והנגלה של כ"ה תשרי

לחיים לחיים. היום כ"ה בתשרי, ההילולא של שני גדולי עם ישראל – הרבי הגדול שהוא סנגורן של בני ישראל, אוהב ישראל באמת, הרבי ר' לוי יצחק מברדיטשוב, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, ומי שמקובל בעולם כפוסק האחרון שהתקבל על כל תפוצות ישראל, בעל החתם סופר. ככלל, אם יש שני עמודים, אחד יותר של נסתר ואחד יותר של נגלה, בספירות העליונות הם חסד וגבורה ובמדות הלב הם אהבה ויראה. כמובן, כל אחד כלול משניהם. חוץ מהאהבה המופלגה של הברדיטשובר, הקדושת לוי, יש גם הרבה סיפורים על גודל יראת השמים שלו (שאולי תיכף נספר קצת). וגם החתם סופר, שהיה מאד חרד לדבר ה', לשמור על הגדרים והגבולות של תורתנו הקדושה – דבר שבא מתוך יראת שמים טהורה – היה יחד עם זה אוהב ישראל גדול מאד. אז יש התכללות, ובכל אופן אפשר לומר שהצדיק של החסידות הוא בעיקר הרחימו, מדת האהבה, וגדול ישראל של הלכה כמותו – שוב, האחרון שהתקבל על כל עם ישראל כפוסק – הוא בעיקר יראת ה' טהורה. אם כן, יש ביום הזה שני עמודי תווך, של דחילו ורחימו, שניהם ב-כה תשרי. הסימן הוא "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנו בחול". משה רבינו פנה כה ו-כה, אם יש לו שני עמודים יחד – גם הברדיטשובר וגם החתם סופר – הוא יכול לצאת ל"ראשית דרכו של גואל ישראל" (כמבואר אצלנו באריכות[ב]) ולהתחיל את תהליך הגאולה. תחלת תהליך הגאולה היא שפונים כה וכה ורואים שאין איש ואין כח בעולם שיכול לעמוד בפני הכח הרוחני של שני עמודי ה"כה" של הקדושה, שני ה-כה של כה בתשרי, של השנה הזו – תשע"ד – שנתחיל להסביר מה המיוחד בה, ותהא שנת גאולה זה בטוח, בזכות כל צדיקי עולם ובמיוחד בזכות שני הצדיקים של היום הזה, "כה וכה".

לכבוד שניהם נפתח עם שני סיפורים קצרים:

שלשת 'פשעיו' של רבי לוי יצחק מברדיטשוב

לפני שהקדושת לוי נתמנה להיות הרב של ברדיטשוב הוא היה רב בכמה עיירות, וגם בכמה ערים חשובות בישראל. לפני ברדיטשוב הוא היה רב בפינסק, עיר ואם בישראל, וממנה גרשו אותו בשלב מסוים בבזיון הכי גדול שיכול להיות. בני העיר גרשו אותו בערב שבת, בלי יין ובלי לחם (כך מסופר), והוא הסתובב בחוצות – מחוץ לעיר – בלי שום דבר, עוד מעט שבת. גרשו אותו בלי כלום – הרב של העיר. למה? על מה גרשו אותו? מסופר שמצאו בו ג' עוונות חמורים, ועל שלשת העוונות האלה גרשו אותו מהעיר.

העוון הראשון, שפעם אחת גדולי הקהילה – מ-ז' טובי העיר – נכנסו אליו הביתה, נכנסו לסלון שלו בהפתעה, וראו כוס מים על השלחן אך לא ראו אף אחד. פתאום שמעו קול שואג מאיזה מקום את ברכת "שהכל נהיה בדברו" – ועדיין לא רואים אף אחד – וכעבור רגע רואים אותו, רב העיר, קופץ מתחת המטה שלו, אוחז את כוס המים ושותה את המים. משוגנער… זה העוון הראשון שמצאו בו, בגללו בסוף גרשו אותו מהעיר.

העוון השני שמצאו בו: באותו מקום היו לו שני ידידים, האחד רבי שלמה מקרלין (שבאותה תקופה גר בפינסק) ורבי צבי בנו של הבעל שם טוב (שגם גר בפינסק). רבי שלמה מקרלין נעשה בסוף רבי גדול, ואילו רבי צבי בן הבעל שם טוב נשאר כל ימיו צנוע, צדיק נסתר. הם היו נוהגים להתוועד יחד, לשבת ולדבר. והיה מאד "קשה עלי פרידתכם", במיוחד בשביל הברדיטשובר, כשהיו יושבים יחד ובאיזה שלב – באיזו שעה בלילה – רבי צבי צריך ללכת בלילה היתה קשה הפרידה. פעם אחת רבי צבי היה חייב לצאת – היו לו אורחים בבית או משהו – ולא היה נעים לו, ידע כמה כואבת לברדיטשובר הפרדה. הוא חכה להזדמנות שהברדיטשובר יצטרך לקום לאיזה מקום, מקום מכובד, ובאותו רגע שהוא קם הוא יצא והסתלק מהבית (היה חייב ללכת). כשרבי לוי יצחק חוזר לחדר, פתאום רואה שרבי צבי לא נמצא, הוא נבהל והצטער מאד – "נפלאה אהבתך" של שני הצדיקים האלה – אז הוא פתח את הדלת ורץ לרחוב לצעוק, 'צבי, לאן נעלמת? איפה אתה? תחזור'. מרוב בהלה הוא לא לבש את המעיל העליון, יצא בטלית הקטן שלו. בתוך הבית הוא נמצא רק עם טלית קטן – אולי עם גופיה וטלית קטן וזהו – בלי הבגד העליון. רב צריך להיות מכובד. כשהוא יצא כל הקהילה רואה שרב הקהילה יוצא עם הפיג'מה, עם טלית קטן בלי בגד, בלי צורה. זה העוון השני שלו.

העוון השלישי, שנתפס בקהילה כעוון הכי חמור – שהוא באמת 'הפרת חוזה' – שכאשר הוא התקבל להיות רב בפינסק הקהילה התנו איתו שכאן מתפללים נוסח אשכנז, וחלילה וחס עם מישהו משנה, נוגע בנוסח. כידוע, החסידים היו מתפללים נוסח ספרד – זה חס ושלום, קו אדום לגמרי. הוא קבל את התנאי ונעשה רב של העיר. פעם אחת – כנראה שאחרי הסיפור הזה היה יותר מדי וגרשו אותו – בשבת קדש, בתפלת מוסף, הוא עצמו היה עובר לפני התיבה, היה חזן והתפלל בהתלהבות עצומה כידוע, וכשהגיע לקדושת מוסף ברוב התפעלות קדש הוא צעק "כתר". בנוסח אשכנז לא אומרים "כתר". אפשר כבר לקשר את זה עם הסיום. אנחנו פה כי אנחנו אוהבים להיות פה, אבל יש גם סבה – עושים סיום על חסדי דוד הנאמנים ומתחילים מחדש. אחד הנושאים הכי חשובים של הקבלה, של כתבי האריז"ל, הוא הכתר – יש עליו ודאי הרבה בספר. בכל אופן, הוא ודאי ידע יותר מהכתר, הוא צעק "כתר" – זה היה העוון השלישי, ובכך נגמרה הקריירה שלו בפינסק.

התכללות האהבה והיראה בשני הצדיקים

נסכם את הסיפור הזה: אמרנו קודם שאם רוצים להשוות את רבי לוי יצחק לחתם סופר – זה בעל נסתר וזה בעל נגלה (גם החתם סופר היה די חסיד, לא עם רבי ממש, אבל היתה לו הו"א באיזה שלב כן לנסוע לחוזה או לאיזה רבי מצדיקי פולין, כי הוא עצמו למד אצל בעל ההפלאה, רבי פינחס, תלמיד מובהק של המגיד, וביחד עם זה אצל רבי נתן אדלר שנהג בדרך הקבלה בכל דבר. בכל אופן, הוא לא החזיק עצמו חסיד, אבל ידע שיש כזה דבר בעולם ואפילו השתוקק בגיל מבוגר לקחת לעצמו רבי, אבל כנראה מהשמים לא נתנו זאת) – הם אהבה ויראה, ואמרנו שיש התכללות ביניהם. רק בווארט הזה, שלשת העוונות של הברדיטשובר, בעל ההילולא של היום, מה הסיפור שהוא קפץ מתחת המטה? כוס המים על השלחן, הוא רוצה לשתות ואומר ברכה בהתלהבות, אבל מתחבא תחת המטה שלו. רק בסוף, כאשר חייב לשתות את המים לאחר הברכה, הוא קופץ. מה זה? סיפור למופת של היראה שלו. הוא עצמו אמר שכמו שלעתיד לבוא, "ובאו במערות צורים ובמחילות עפר מפחד הוי' ומהדר גאונו", כך היתה הדרגה שלו – פחד ה' אמתי.

שלשת העוונות: יראת ה', אהבת רעים, אהבת ה'

אם כן, העוון הראשון הוא בעצם עוון של יותר מדי יראת ה' בשביל האנשים הנורמאליים של הקהילה. יותר מדי יראה זה שגעון, אי-שפיות, טירוף דעת. מה העוון השני שלו? שמתוך אהבת רעים, שהוא כל כך אוהב את החבר שלו והוא פתאום נעלם לו, בלי לחשוב פעמיים הוא רץ החוצה – לא משנה איך הוא נראה, באיזה לבוש – וצועק לחבר שלו 'איפה אתה? בא תחזור, אנחנו באמצע התוועדות רעים'. זה פשוט אהבת ישראל מופלגה. הכל למעלה מטעם ודעת. ה"פחד הוי'" של הסיפור הראשון הוא פחד שלמעלה מהשכל, למעלה מטעם ודעת. הסיפור השני, שלא שם לב לעצמו בכלל, איך הוא נראה ושהוא אמור להיות אדם מכובד – אבל יש פה חבר והוא חייב את החבר שלו – הוא דוגמה של אהבת ישראל. הסיפור השלישי הוא כבר אהבת ה' – שהוא לא יכול לשלוט, באיזה מקום גם בשכל שלו הוא יודע שאסור לו לומר במקום הזה "כתר" ויודע שזה יהיה הסוף שלו כאן, אבל הוא לא יכול לשלוט בעצמו כי הוא מגיע לאהבת ה' שלמעלה מטעם ודעת. אז הוא חייב לצעוק את ה"כתר יתנו לך". בכללות זו אהבת ה', ובפרטות זו אהבת ה' להמליך את הקב"ה למלך, כמו כל העבודה שלנו בחדש הזה, חדש תשרי, מראש השנה והלאה – להמליך את ה', "המלך הקדוש", "כתר יתנו לך". זו אהבה עצומה לה', שברא את העולם בשביל "והיה הוי' למלך".

סדר שלשת העוונות

אם כן, אפשר להסביר ששלש העבירות שלו הן פחד ה' למעלה מטעם ודעת; אהבת רעים – כשהבעל שם טוב יסד את החסידות הוא רצה שכאשר שני יהודים נפגשים ברחוב הם יתחבקו ויתנשקו בצורה הכי ספונטאנית, וגם כאן יש "אהבה שאינה תלויה בדבר" כאהבת דוד ויהונתן – שגם היא למעלה מטעם ודעת, וכל דבר שלמעלה מטעם ודעת נתפס בעיני אנשים שפויים כשגעון; אחרון חביב – אהבת ה' למעלה מטעם ודעת. כנראה יש פה סדר – כך מסופר, שהעוון הראשון עם כוס המים, השני שיוצא בלי בגד עליון והשלישי שצועק "כתר" בקדושת שבת. כנראה זה הסדר, שקודם צריך פחד ה' למעלה מטעם ודעת, ואחר כך אהבת רעים שלמעלה מטעם ודעת (כל אחד צריך שיהיה לו כזה חבר – חוץ מאהבת כל היהודים – כמו שקוראים בצעטיל קטן של רבי אלימלך; מאד חשוב שלכל אחד יהיה כזה חבר, רע, כמו "רעה המלך" אצל דוד המלך, מישהו שהוא חולק איתו את כל המשברים והחויות שלו. כתוב "דאגה בלב איש ישחנה", "ישיחנה לאחרים", וכתוב בלוח "היום יום" שצריך להשיח למי שאוהב אותו באמת. לכל אחד חשוב שיהיה כזה רע, ולברדיטשובר זה היה רבי צבי). מפחד מגיעים לאהבת רעים שלמעלה מטעם ודעת, ומאהבת רעים שלמעלה מטעם ודעת מגיעים להכתרת ה' – "כתר יתנו לך" – למעלה מטעם ודעת. כתר הוא כבר למעלה מטעם ודעת. למה האנשים היותר שפויים בכלל לא אומרים "כתר" בנוסח התפלה? כי זה מפחיד. להם המלה כתר היא מפחידה, כי כתר הוא כבר חויה למעלה מטעם ודעת, למעלה מהשכל. אז שיהיה לנו כתר – יש שלשה כתרים, "קדוש קדוש קדוש", אנחנו עושים לה' שלשה כתרים, אחד הוא שם בראשו ושנים מחזיר לנו, "כתר יתנו לך", לחיים לחיים.

היות שצריכים לעלות למעלה משכל אפשר לנגן "לכתחילה אריבער", ניגון חב"ד שאומר שצריך תמיד להיות למעלה מהשכל. לחיים לחיים.

שלשה דברים שאמר החתם סופר על עצמו

נספר מה שהחתם סופר אמר על עצמו. הוא אמר שלשה דברים: דבר ראשון, שמיום שעמדתי על דעתי – כנראה בגיל צעיר מאד, ילד אפילו – לא עבר יום בחיים שלי שלא חדשתי חידוש תורה. זה דבר ראשון. כל יום ויום בחיים צריך לחדש חידוש תורה. כמובן שצריך ללמוד הרבה, גם נגלה וגם חסידות, אבל, כמו שמבואר גם בספר התניא, לכל אחד יש בנשמתו מה לחדש בתורה, כל אחד יש לו אות בספר התורה, והחידוש שלו הוא גם בנגלה וגם בפנימיות, בקבלה וחסידות. עד כדי כך הוא כותב, שאם אחד לא מחדש מה שהוא אמור לחדש – הוא צריך לחזור בגלגול. אנחנו פה בשביל לחדש, לחדש חידושי תורה. בפרט כשאנחנו זוכים להיות צבור בארץ ישראל, צריך לחדש חידושים שנוגעים לכתר – כמו הסיפור של ה"כתר" – איך להכתיר את הקב"ה, שיהיה מלך עלינו כאן בארצנו הקדושה, כולנו יחד, "יחד שבטי ישראל". זו צריכה להיות הרוח של כל חידושי התורה שלנו, של כל אחד ואחת מאתנו, שזוכים לחיות בדור הזה, דור של גאולה, דור של קיבוץ גאולה. שוב, הדבר הראשון – שמאז שעמדתי על דעתי לא עבר יום בחיי שלא חדשתי חידוש בתורה. דבר שני, הוא אמר דבר שאף אחד מאתנו לא יכול להתדמות אליו כלל וכלל, נשמע לא מעלמא דין בכלל – שאף פעם לא היתה לי מחשבה זרה בתפלה. שוב, זה נשמע איזה מלאך מן השמים, אבל ככה הוא העיד על עצמו – שאף פעם בחיים לא באה לו מחשבה זרה בתוך התפלה. יכול להיות שהדבר השני תלוי בדבר הראשון – שמי שמחדש חידוש תורה כל יום, אולי זה שומר אותו שהתפלה שלו תהיה זכה ונקיה ממחשבות זרות. "אין עומדין להתפלל אלא מתוך דבר הלכה" – לא מתוך פלפול, כי אם אתה מתפלל מתוך פלפול אתה עשוי להמשיך לחשוב עליו תוך כדי התפלה, וזה גם עשוי להחשב לך מחשבה זרה (ומזה יכול להשתלשל מחשבות זרות ממש). אבל מי שעושה חידוש אמת בהלכה – שוב, מה הענין של החתם סופר? החידושים שלו היו הלכות פסוקות, שהתקבלו על כל עם ישראל – אין לו מחשבות זרות בתפלה. מה הדבר השלישי? כנראה שכל שלשת הדברים הם איזו מקשה אחת ש"הא בהא תליא". הדבר השלישי הוא גם משהו מאד גדול, שמדובר עליו הרבה בחסידות. הרי הוא היה ראש ישיבה, וכל יום ויום אמר דרשות בפני תלמידיו, וגם היה רב העיר ואמר דרשות בכל שבת וביומי דפגרא – כל הזמן דרש. הוא אמר שאף דרשה שדרשתי ברבים – לא היתה לי זחיחות הדעת מהדרשה שאני דורש.

הקשר בין שלשת הדברים והעזות דקדושה של החתם סופר

אלה שלשת הדברים שהוא אמר על עצמו, החתם סופר, בעל ההילולא של היום, וכנראה שיש קשר ביניהם – שמי שמחדש חידושי אמת, במיוחד חידושי הלכה פסוקה, לא חושב מחשבות זרות, יכול להתפלל לה' באמת, עם מחשבה צלולה רק בענין התפלה, וגם אין לו שום גאוה, שום זחיחות הדעת. לכן הוא גם יכול להתפאר. בכלל, איך הוא יכול לומר על עצמו את שלשת הדברים האלה, שנשמעים גאוה? מזכיר את החידוש של רבי נחמן שענוה אמתית היא כמו משה, שכותב בתורה "והאיש משה ענו מאד", וכמו רב יוסף שאומר על עצמו "לא תתני ענוה דאיכא אנא". אלה הדוגמאות שרבי נחמן מביא להראות שמי שבאמת ענו אין לו בעיה לומר זאת על עצמו, כי לא מתפעל מכך בכלל, כמו הווארט השלישי כאן – שאין לו זחיחות הדעת מכל מה שמחדש ודורש בתורה. אז צריך לחדש בתורה, צריך להתפלל בצלילות דעת וצריך לדרוש ברבים – אסור להצטנע, מי שיכול לדרוש ברבים צריך לעשות זאת, וצריך גם לומר דברים עזים, כמו שנסביר בהמשך. מהן דרשות בפני העם (חוץ משיעורים בפני הישיבה)? לומר דברים כדרבנות, דברים עזים, וגם להוכיח את העם. אנחנו מסבירים מתחילת השנה שתשע"ד היא תהא שנת עזות דקדושה. לחתם סופר היתה המון עזות דקדושה, מבר המצוה שלו – איך נהג בפרהסיא – הוא היה איש מופת של עזות דקדושה. איפה זה התבטא בכלל? בדרשות שלו, בדבור שלו. אם כן, זה משהו מאד יפה של החתם סופר – שלשת הדברים שיש ביניהם קשר, כאמור. כל יום לחדש, להתפלל בצלילות הדעת, בלי מחשבות זרות, ולדרוש ברבים בלי שום זחיחות הדעת (כנראה שצלילות הדעת בתפלה מונעת את זחיחות הדעת כאשר דורש ברבים). כלומר, שהדרשה היא באמת לשם שמים. גם נשתמש בביטוי מפורסם של רבי נחמן – הכל להרבות בכבוד שמים ולמעט בכבוד עצמו, רק להרבות בכבוד שמים. המופת הוא בעל החתם סופר של היום.

ב. ביאור רבי לוי יצחק למדות התבה

להגיע לכתר ולמסור אותו לה'

נחזור לרבי לוי יצחק מברדיטשוב: יש מצוה "לחיות עם הזמן", התחלנו היום את פרשת נח, אז נקח איזו תורה קצרה ממנו על פרשת נח ונסביר אותה לאור מה שאמרנו, שכל העבודה שלו – ובכלל בחסידות – היא עבודה להגיע בסוף לכתר, והכתר בנפש הוא למעלה מטעם ודעת. המטרה היא להגיע לכתר ולהכתיר את ה' – "כתר יתנו לך". מי "יתנו לך"? המלאכים ועמך ישראל קבוצי מטה. כדי לתת לה' כתר אני צריך לעשות לה' כתר, כמו שכתוב במדרש. איך אני עושה כתר לה'? רק אם הגעתי למדרגת הכתר, ואז אני יכול לעשות כתר ולתת אותו לה', למלך. קודם אני צריך להיות אמן, לדעת את האמנות איך עושים כתר.

מדות התבה – הדוגמה המפורשת הראשונה בתורה לשלשה ממדים

נקרא תורה קצרה מתוך הקדושת לוי, שהיות שקשורה עם מספרים גם יכולה לשמש תרגיל מאד יפה לילדים בחדר. ה' אמר לנח לעשות תבה, להציל אותו ואת המשפחה שלו ואת כל החיות ממי המבול. הוא אמר לנח בדיוק מה צריכות להיות המדות של התבה, ואמר לו ככה: "שלש מאות אמה אורך התבה, חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה". בכלל, בממדי מקום – כמו שנסביר בהמשך – יש שלשה ממדים של מקום. חוץ משלשת ממדי המק%D