אור לי"ז תשרי ע"ג – שמחת בית השואבה "יחד שבטי ישראל" – חוט של חסד, ירושלים

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

הרב שלום ארוש שליט"א: מקבלים בשמחה את פני הרב יצחק גינזבורג שליט"א. ממש בתחלת ההתקרבות שלי הגעתי אליו אחרת, עם ג'ינסים ושערות ארוכות, והוא קרב אותי וקבל אותי. בפעם הראשונה שהגעתי אליו הוא למד איתי סיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב, והשקיע בי. השמחה שלי היא אין סופית שזכינו שהוא הגיע כאן לסוכה, ומתגעגעים לשמוע ממנו. עכשיו תהיה שיחה ואחר כך עוד ריקודים.

[הרב ברך בורא מיני מזונות ולישב בסוכה]

 

א. ארבעת המינים: מתיר אסורים, פוקח עורים, זוקף כפופים, אוהב צדיקים

סוכת שלום

חג שמח. מועדים לשמחה. אנחנו כולנו פה בסוכת שלום. שה' יפרוס עלינו ועל כל עם ישראל סוכת שלומו, "סוכת שלומך" – כולנו רוצים שלום, רוצים משיח. כשמשיח יבוא יהיה שלום אמתי, אהבה אמתית – כל ארבעת המינים, "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת". צריכים להביא את כל עם ישראל לסוכה הזו. נשמע ניגון על המילים "ה' מתיר אסורים, ה' פֹקח עורים, ה' זֹקף כפופים, ה' אֹהב צדיקים". אחרי שנשיר נסביר איך הם כנגד ארבעת המינים של הלולב, ואז נשיר עוד פעם.

"ערבה דומה לפה" – "הוי' מתיר אסורים"

כתוב בתורה "נעשה ונשמע" – קודם צריך לעשות ואחר כך לשמוע מה ההסבר. העשיה היא לשיר ולרקוד – זו המצוה. ידוע הספר של מוהרנ"ת, רבי נתן, שכתב אגרות קדש, בעיקר לבן שלו, לחזק אותו ולספר לו על הרשמים שלו, על הגעגועים שלו לרבו הקדוש. הוא קרא לספר "עלים לתרופה" – על שם פסוק ביחזקאל על המעין שיצא מבית ה' והשקה את נחל השטים, "ועלהו לתרופה". מכאן אפשר להבין מה פירוש "ה' מתיר אסורים" – הדבר הראשון שה' עושה. חז"ל דורשים "ועלהו לתרופה" – "להתיר פה אלמים… להתיר פה עקרות"[ב]. כלומר, ה"תרופה" היא "התר פה", שהקב"ה מתיר-פותח את הפה של האלמים שיוכלו לדבר וגם את הפה של העקרות, שהוא גם בחינת פה. ידוע בספר יצירה שיש ברית הלשון למעלה וברית המעור למטה, והן מכוונות זו כנגד זו, וכך "ועלהו לתרופה" – דבר ראשון צריך להתיר את הפה, "פה של מעלה" ו"פה של מטה"ב. התרת הפה קשורה לסוד הערבות. חז"ל אומרים[ג] שכל אחד מארבעת המינים דומה למשהו אחר בגוף האדם, אותו צריך לתקן בחג סוכות בקיום המצוה הנשגבה הזו של ארבעת המינים. לפי סדר הפסוק: "פרי עץ הדר", האתרוג, דומה ללב. אחר כך "כפת תמרים", הלולב דומה לשדרה. אחר כך "ענף עץ עבות" דומה לעינים. בסוף "ערבי נחל" – גם ה"נחל נובע מקור חכמה" – דומה לשפתים. על כך כתוב "ועלהו לתרופה", שצריך להתיר את הפה.

"האמנתי כי אדבר" – השחרור לבטא את האמונה בפה

מה הכוונה? כתוב[ד] שערבות הם היהודים הכי פשוטים, יהודים של הבעל שם טוב, שאין להם לא תורה ולא מעשים טובים. מה יש להם? אמונה פשוטה בלב, שהיא היסוד, כמו שנסביר הערב. כתוב "האמנתי כי אדבר" (בהלל שאומרים בכל יום בסוכות) – האמונה יוצאת בפה, בשפתים, בערבות. האמונה הפשוטה בה', האמונה הפשוטה בצדיק יסוד עולם. כל אחד מאמין, מאמין בצדיק, מאמין בחכם של הדור, וצריך שיוכל לבטא זאת. ידוע שגלות מצרים היא גלות, מאסר של הדיבור, של ה"פה-סח" – הפה אסור בבית האסורים ולא יכול לדבר, לא יכול לבטא את עצמו, לא יכול להביע את האמונה שלו (את ה"מיכלא דמהימנותא", שהיא המצה של פסח). הדבר ראשון הוא "ה' מתיר אסורים", ה' מתיר את מי שאין לו חופש דיבור בקדושה. מישהו אוסר, אולי החברה, והוא מרגיש בתוך בית המאסר ו"אני עניתי מאד", מענים אותי, לא נותנים לי לבטא את האמונה הפשוטה שלי בה', את האמונה הפשוטה שלי בצדיק. כל אחד קשור לצדיק וצריך לבטא בפה מלא את האמונה שלו. על כך נאמר "הוי' מתיר אסורים", ולכן הוא כנגד הערבות, שדומות לשפתים, לפה. לפני כל תפלה מתחילים "א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" – צריך שה' יעזור לנו לפתוח את השפתים, הערבות, "ערבי נחל", כך שיהיה אפשר להתפלל לקב"ה, ללמוד תורה, והעיקר להביע את האמונה, "האמנתי כי אדבר".

"ההדס דומה לעין" – "הוי' פֹקח עורים"

אחרי "ה' מתיר אסורים" כתוב "ה' פֹקח עורים" – ביטוי שהוא בפירוש כנגד ההדסים הדומים לעינים. צריך  לפקוח את העינים לראות ש"הנה הנה זה בא" – הנה משיח בא, הגאולה באה, יש התגלות. ידוע שהיום בחב"ד שומעים הרבה את הביטוי התגלות. רוצים שהרבי יתגלה, ומדברים על חיים נצחיים. מאיפה זה לקוח? מי המציא את הלשונות של חיים נצחיים והתגלות הרבי לאחר הסתלקותו מעלמא דין? רבי נתן, על פי מוהר"ן. הוא כותב שיש חיים נצחיים לצדיק, כמו שנסביר – הצדיק חי חיים נצחיים – וגם, הרבה פעמים במכתבים של מוהרנ"ת הוא כותב שמחכים להתגלות, בדיוק המלה שמשתמשים בה היום בחב"ד. מתבטאים אותו דבר, גם חיים נצחיים וגם התגלות – ואז תבוא הגאולה. אבל לשם כך צריך, כמו שהרבי היה אומר לנו, רק כח לפקוח את העינים ולראות ש"הנה הנה זה בא" ו"כבר בא". המשיח כבר כאן, רק שהעינים סגורות, לא רואות את האמת. על כך כתוב "הוי' פֹקח עורים", שכנגד ההדסים. אם כן, קודם "הוי' מתיר אסורים" – להתיר פה אלמים. על ידי שמתירים פה אלמים מתירים גם פה עקרות, מולידים נשמות חדשות בעולם הזה, עושים נפשות. הרי כל צדיק אמת רוצה שיולידו. יש ווארט של בעל התניא "פרו ורבו" – יהודי צריך לעשות עוד יהודי. איך מתירים פה עקרות? על ידי שמתירים פה אלמים, שמדברים את האמונה בפה מלא, בלי להתבייש. על ידי האמונה בפה ככה מקרבים נפשות לאידישקייט ולצדיק. לקרב נפש נקרא להתיר פה עקרות. לכן, על ידי התרת פה אלמים ממילא מתירים את הפה של העקרות.

"השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם" – "הוי' זֹקף כפופים"

אחר כך, הדבר השלישי הוא "הוי' זֹקף כפופים". שוב, יש כאן ביטוי שהוא בפירוש כנגד הלולב, "כפֹת תמרים", שהרי חז"ל אומרים שהלולב דומה לחוט שדרה. צריך שעמוד השדרה יהיה זקוף בקדושה. אם אדם זקוף בגאוה הוא דוחק את רגלי השכינה, חלילה, אבל בקדושה כתוב "ואולך אתכם קוממיות". בפרט הצבור הקדוש צריך להיות זקוף קומה, ללכת לקראת הגאולה, להצהיר את האמת – "משה אמת ותורתו אמת". הלולב הוא הכי גבוה מכל המינים, ולכן גם מברכים עליו[ה] – "על נטילת לולב". שוב, זה "הוי' זוקף כפופים" – פשט.

"האתרוג דומה ללב" – "הוי' אֹהב צדיקים"

בסוף כתוב "הוי' אֹהב צדיקים". מי הוא הצדיק? איש שלם, שיש לו גם תורה וגם מעשים טובים – האתרוג. האתרוג דומה ללב. איפה נמצא הצדיק? איפה נקודת הצדיק ("נקודת ציון", כפי שנסביר גם לפי תורה מלקוטי מוהר"ן)? הצדיק הוא בלב. ה' אוהב את הלב של הצדיק. האתרוג הוא הלב ושם "ה' אֹהב צדיקים". אפשר לומר בדרך מליצה: אמרנו שכל יהודי זוכה להתקשר לצדיק ששייך לשרש נשמתו, והיות שה' אוהב כל יהודי – "אהבתי אתכם אמר הוי'", ה' אוהב כל יהודי. יש ווארט של בעל התניא[ו], ששלמות האהבה היא לאהוב מה שהאהוב אוהב, אז אם ה' אוהב אותך הוא אוהב את הצדיק שאתה אוהב. אפשר לפרש ישירות שה' אוהב את כל הצדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים", אבל אפשר גם לפרש שה' אוהב את הצדיקים דרך כל עם ישראל. לכל יהודי צריך להיות צדיק שהוא אוהב אותו מאד, "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – אוהב אותו בכל הלב, מוכן למסור את הנפש על הצדיק, ומוכן למסור את כל ממונו. יש חסידים שאם הרבי עושה מופתים הם מקושרים אליו ואם לא יש ספק בלב חלילה. אבל ידוע גם בברסלב וגם בחב"ד שלא משנה מה הרבי עושה – "'בכל מאדך', בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד". אם כן ה' אוהב את הצדיקים דרך עם ישראל. הצדיק הוא האתרוג. רק שרבי נחמן מדגיש שצריך להדר למצוא אתרוג כשר. בכל מין צריך לדאוג שלא יהיה פסול, אבל הכי צריך לשמור את האתרוג, להדר בו באופן מיוחד (שהרי הוא נקרא "פרי עץ הדר"). צריך בנקודת הלב שלי למצוא צדיק שהוא צדיק אמת.

סיכום הכוונה

אם כן, יש לנו כעת כוונה. מחר בבקר, כשבע"ה נקח את הלולב והמינים ונקיים את המצוה הגדולה הזו – "ושמחתם לפני הוי' אלהיכם[ז] שבעת ימים" – אפשר להתבונן, לפי סדר הפסוק: "פרי עץ הדר" – "הוי' אֹהב צדיקים"; "כפת תמרים" – "הוי' זֹקף כפופים"; "ענף עץ עבות" – "הוי' פֹקח עורים"; "ערבי נחל" – "הוי' מתיר אסורים". אפשר לשיר כעת שוב עם הכוונה.

שרו "ה' מתיר אסורים".

ב. פרצוף הדברים המשמחים

הולדת שמחה בחג הסוכות

היום "זמן שמחתנו", שמחת בית השואבה – "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", "משם שואבים רוח הקדש". בחומש, על בצלאל, רש"י אומר "'ובדעת' – רוח הקדש". צריך שנקבל דעת. דווקא בחג סוכות כתוב "למען ידעו דֹרֹתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" – צריך לדעת, צריך לכוון, "כי בסוכות הושבתי". דעת היא רוח הקדש, ושואבים אותה עכשיו, אבל תכל'ס צריך לשמוח בשמחה של מצוה. שמחה פורצת את כל הגדרים, בבחינת מלך – מלך פורץ גדר וכך שמחה פורצת את כל הגדרים. היות שאנחנו עכשיו ערב ח"י תשרי, יום ההילולא רבא של רבי נחמן, שנת הרב[ח] – רב כחו – והוא לימד אותנו, את כל עם ישראל, ש"מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד"[ט], כמו דוד המלך, שממנו גם לומד הרמב"ם את עיקר השמחה. את המצוה לשמוח בשמחת בית השואבה לומד הרמב"ם[י] מדוד המלך ש"מכרכר בכל עז לפני הוי'… מפזז ומכרכר לפני הוי'", לפני ארון הקדש. ידוע שבמקום אחר[יא] אומר רבי נחמן (על עצמו) שכל מי ששייך לזרע דוד הוא גם בכיין. הוא בוכה, אבל כמו הקב"ה מתקיים בו "עז וחדוה במקומו" – תמיד הוא שמח, תמיד הוא מקרין כלפי חוץ שמחה רבה ועצומה, ובפרט עכשיו בזמן שמחתנו (שמחת שנינו, שלנו ושלו יתברך[יב]). בנקודה הפנימית שבלב, נקודת ציון – שנקראת "אבן שתיה", כמו שנסביר בהמשך על פי תורה ס"א בלקו"מ, "חדי רבי שמעון" – מתקיים "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה", "מפני גאוותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם"[יג]. בעצם זה חוט שמחבר את כל התורות של לקוטי מוהר"ן, מתורה א' ועד הסוף, שצריך להחזיר את החן לעם ישראל. בתורה סא, "חדי רבי שמעון", מבואר שצריך להחזיר את סוד העיבור לעם ישראל. סוד העבור בגימטריא "סוד הוי' ליראיו", בגימטריא שמחה. עיקר השמחה הוא כשזוכים לסוד העבור, להתיר פה עקרות, על ידי שמתירים את פה האלמים, "ה' מתיר אסורים". צריך להוליד שמחה, "נתתה שמחה בלבי" – להוליד שמחה בלב.

פרצוף עניני השמחה בספר המדות (ולקוטי עצות)

איך זוכים לשמחה? פותחים את ספר המדות ומסתכלים שם בערך שמחה איך יהודי זוכה לשמוח. בפרט בחג הזה, "זמן שמחתנו", ראוי שכל אחד שקשור לרבי נחמן יפתח את ספר המדות ויסתכל בערך שמחה – ערך יחסית קצר – כדי ללמוד איך זוכים לשמחה. כמובן שהוא אומר הרבה דברים, ולפי דרכנו אפשר לנסות ולסדר את הדברים שעל ידם זוכים לשמוח בשמחת ה' כנגד הספירות, מה שנקרא בקבלה לעשות מהם "פרצוף". כך נסביר בקיצור, איך רבי נחמן מלמד אותנו לזכות לשמחה:

חכמה: "פקודי הוי' ישרים משמחי לב"

יש את ספר המדות ויש גם את הספר לקוטי עצות. יש כמה דברים שכתובים בלקוטי עצות, לקוחים ומלוקטים מתוך לקוטי מוהר"ן, שלא מופיעים משום מה בספר המדות. הכי פשוט מכולם, שקצת לפלא למה רבי נחמן לא כתב אותו בספר המדות, הוא שעל ידי תורה בכלל, ועל ידי חידושי אמת שכל אחד זוכה לחדש בתורה, זוכים לשמחה – אין שמחה יותר מזה. מאיפה יודעים? מפסוק בתהלים שכולנו מכירים – "פקודי הוי' ישרים משמחי לב". חז"ל אומרים[יד] שששת הלשונות שכתובים בתהלים י"ט – "תורת הוי' תמימה משיבת נפש, עדות הוי' נאמנה מחכימת פתי. פקודי הוי' ישרים משמחי לב, מצות הוי' ברה מאירת עינים. יראת הוי' טהורה עומדת לעד, משפטי הוי' אמת צדקו יחדו" – מכוונים כנגד ששה סדרי משנה (והם כנגד ו"ק, וממילא יש לכוונם בנענועי הלולב ל-ו קצוות, ודוק). "פקודי הוי' ישרים משמחי לב" מכוון כנגד סדר מועד, בעיקר בשל מסכת סוכה – אותה לומדים בסוכות, הלכה בזמנה – כפי שמפרש המדרש שעיקר ה"משמחי לב" הוא ב"זמן שמחתנו": "'פקודי הוי' ישרים משמחי לב' זה סדר מועד, שיש בו סוכה ולולב ומועדות, שנאמר בהן 'ושמחת בחגך'". בלקוטי עצות מודגש כמה פעמים שגם תורה וגם תפלה עושות שמחה בלב. שוב, לפלא קצת שלא מוזכר בספר המדות. יתכן אולי שכל כך פשוט, שאין בזה חידוש כל כך, ולכן רבי נחמן לא צריך לכתוב זאת בספר המדות. כל 'חאפ', כל חידוש, שיש בספר המדות הוא משהו מיוחד. בכל אופן, את "פקודי הוי' ישרים משמחי לב" נשים בספירת החכמה, בפרצוף הדברים שעל ידם זוכים לשמוח כל השנה כולה, ובפרט בחג הסוכות, "זמן שמחתנו". קודם כל תורה – "אורייתא מחכמה נפקת", מחכמה עילאה. כך גם כתוב באריכות ובעומק בתורה סא, "חדי רבי שמעון", שהיא התורה השייכת לשנה הזו, כמו שנסביר בהמשך. כל השנה הזו, תשע"ג, היא תחת הסימן של תורה סא בלקוטי מוהר"ן, "חדי רבי שמעון". זו תורה שמחה, על אף שהתורה הזו נאמרה בראש השנה תקס"ח, כמה חדשים לאחר שנתגלתה המחלה, ואז רבי נחמן כבר מתחיל לדבר על ההסתלקות, מתחיל לצוות ולהסמיך בסוד "כתב ישראל" את התלמיד המובהק שלו, רבי נתן. זה הנושא של "חדי רבי שמעון", ושם מוסבר שהתורה נמשכת מחכמה עילאה, מסוד אבן שתיה. אם כן, מה שעל ידי תורה זוכים לשמחה, "פקודי הוי' ישרים משמחי לב", שייך לחכמה (שבה לב נתיבות פליאות, מהן נמשכת השמחה ללב בשר, למדות הלב דו"ר וכו', בסוד "ויחד [גם לשון חדוה, על דרך 'חדי רבי שמעון'] את לבבינו לאהבה וליראה את שמך". לב עולה כבוד, סוד "כבוד נאצל" בחכמה עילאה. והנה, "פקודי הוי' ישרים משמחי לב" עולה לב פעמים לבו, כבוד פעמים כבודו).

בינה: "הנדרים והנדבות מביאין שמחה"

אחר כך מביא רבי נחמן בספר המדות שמי שנודר לשם שמים – נודר או מתנדב, נדרים ונדבות לשם שמים – ומקיים את הנדר-הנדבה שלו זוכה לשמחה. היום נהוג, כידוע, לומר "בלי נדר", אך בכל אופן, הוא גומר בלב לתת צדקה או לעשות מצוה לשם ה'. קודם שמענו שיש בחורי חמד שיושבים ולומדים בשקידה והתמדה בישיבה, גומרים ש"ס ופוסקים – עיקר הלימוד לפי רבי נחמן הוא פוסקים – וכאן בן הזוג של "פקודי ה' ישרים משמחי לב" הוא מי שעושה נדר. עיקר הנדר הוא להוסיף בלימוד התורה הקדושה, והנדר וקיומו מוסיפים שמחה בלב. ענין זה שייך לבינה, כי כתוב בזהר ובכתבי האריז"ל[טו] על "כל הנודר כנודר בחיי המלך"[טז] ש"חיי המלך" היינו בינה, מוחין דאמא. לכן מה שהנודר ומקיים את הנדר זוכה לשמחה הוא כנגד בינה.

דעת: "על ידי עצות טובות שתתן תזכה לשמחה"

הדבר השלישי בזכותו זוכים לשמחה: כל מי שנותן עצה טובה לאנשים, לזולת. לא פשוט לתת עצה נכונה.  מישהו בא להתייעץ עם רב, צריך המון-המון סיעתא דשמיא, צריך המון זכות מוחין. גם קשור לתורה סא, שלא יעלו עשנים סרוחים למח, לבלבל את המח (בבחינת "ומשפטים [משפטי אמת, עצות נכונות] בל ידעום" – "בל" לשון בלבול), ואז כל העצות נבערות. מי שזוכה לתת עצה, סגולה, נכונה לבן אדם – יש לו בכך מקור עצום של שמחה. כך כותב רבי נחמן בספר המדות. נתינת עצה נכונה היא כח של דעת. כתוב ש"בן חמשים לעצה" שייך לדעת – לדעת מה לעשות. נתינת העצה קשורה לגיל חמשים, שער הנון של הבינה, בסוד "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת" (יחוד בינה דעת עולה ישראל כנודע, בסוד "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל"[יז] דקאי בפרט על סוד העבור, בחינת עצה – "יועץ זה שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים"[יח]). עיקר העצה, עד ה"פלא יועץ" (שמו של מלך המשיח), קשור לרוח הקדש שמקבלים בשמחת בית השואבה. צריכים כולנו להתפלל שבזכות השמחה – הא בהא תליא, בזכות שאנחנו פה יחד באהבה ושלום, ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת, שמחים יחד – שנזכה לדעת, לרוח הקדש, לתת עצה נכונה, גם לעצמנו וגם לזולת (כפי שכתוב בספר המדות). הידיעה שזכיתי לתת עצה נכונה היא מקור אין סופי של שמחה. כנראה שמרגישים, צריך לזכות לכך, שהיתה סיעתא דשמיא עצומה בעצה שנתתי. מישהו בא עם בעיה קשה וחמורה, והבריקה אצלי עצה מן השמים לתת לאותו יהודי. אני מרגיש שהעצה לא ממני – שאת העצה הזו ה' נתן – ואז יש שמחה עצומה, שהקב"ה זיכה אותי, השתמש בי כצינור למסור עצה לעוד יהודי.

אם כן, עכשיו בנינו את החב"ד: חכמה – תורה; בינה – שנודר ומקיים נדר לשם שמים; דעת – עצה טובה לזולת.

חסד: "על ידי צדקה בלב שלם בא לידי שמחה"

אחר כך, מה החסד? כתוב בספר המדות שמי שנותן צדקה לעני זוכה לשמחה. ידוע בחסידות[יט] שהצדקה כוללת את כל מצוות העשה, וכל התורה כולה היא צדקה. הצדקה נקראת "רחבה מצותך מאד" – המצוה שהקב"ה מקיים בכל רגע תמיד, שמהווה יש מאין ואפס המוחלט את כל יצורי עולמים[כ]. מה הוא עושה? בורא אותם, עושה צדקה שאין יותר ממנה. יהודי שעושה צדקה זוכה לשמחה. "עולם חסד יבנה". פשוט שהדבר הזה קשור לספירת החסד – הוא החסד של סגולות השמחה. עם הווארט הזה של ספר המדות אפשר להסביר גם מה שהאריז"ל כותב[כא] שהיום הכי מסוגל בכל השנה כולה לתת צדקה, שצריך להרבות בו בצדקה, הוא ערב חג הסוכות, ערב "זמן שמחתנו". אתה רוצה תיכף, עוד כמה שעות, בלילה – ולפי ההלכה שמחת בית השואבה מתחילה מהלילה הראשון[כב] – לרקוד בשמחת בית השואבה ולשאוב רוח הקדש ושמחה? תרבה בצדקה בערב חג הסוכות. לכן, מה שכתוב בכתבי האריז"ל ומה שכתוב בספר המדות עולה בקנה אחד.

גבורה: "על ידי יראה בא התלהבות"

אחר כך כתוב בספר המדות שיראה – יראת ה' טהורה, יראת שמים – פועלת שמחה. מי שירא את ה' באמת זוכה לשמחה, הוא שמח. הפסוק אומר "יראת הוי' לחיים", וכתוב בחסידות ש"חיים" הם שמחה – ההרגשה שאני חי והחיים עם התורה והמצוות של הקב"ה הם שמחה. יש גם ווארט מאד מפורסם שקשור לזה: כתוב "פחד יצחק", שמי שזוכה לפחד ה', לפחד כדבעי מהקב"ה – כמו שאבא של הבעל שם טוב השאיר צואה לשרוליק הקטן שלו שלא לפחד משום דבר בעולם, רק מהקב"ה, וכמו שרבי נחמן אמר שאני שולח את הבן שלי לתוך היער עם החיות הטורפות להתבודד, לא לפחד משום דבר רק מה' – מי שזוכה לאותו פחד, לא לפחד מכלום, הוא צוחק. מי שיש לו פחד צוחק, כי הפחד המבורר הוא מקור השמחה, השחוק והשעשועים[כג]. גם זה כתוב בספר המדות.

תפארת: "על ידי כונות הלב בא לשמחה"

אחר כך כתוב שמי שזוכה לכוונת הלב זוכה לשמחה. קודם דברנו על האתרוג, שהוא הלב – "רחמנא לבא בעי", הקב"ה מבקש ורוצה את הלב. מה יש בלב? כוונה לה', אני באמת רוצה את ה'. מהי "רעותא דלבא", נקודת ציון, "ציון מכלל יפי" (בחינת "פרי עץ הדר")? אחד הפירושים של חז"ל לאבן השתיה נלמד מהפסוק "מציון מכלל יפי אלהים הופיע". איפה ה"מציון" הזה בנפש? כתוב בחסידות שזו הנקודה הפנימית שבלב, נקודת רעותא דלבא – שם יש את כוונת הלב. אם יש כוונה בלב, שהיא בעצם פנימיות התפארת, יש שמחה. כעת אנחנו באושפיזין של יעקב אבינו, מדת הרחמים, ספירת התפארת. עיקר הכוונה הזו, הרעותא דלבא, היא נקודת הרחמים – הרחמים על ישראל, ועד כדי רחמים על קוב"ה ושכינתיה. מסופר[כד] שרבי נחמן היה אצל בעל התניא, אדמו"ר הזקן, והוא מספר שהוא התפלא מווארט אחד שהוא שמע ממנו – הווארט על הפסוק בתהלים קיט, "רחמיך רבים הוי'", 'כמה גדולה הרחמנות עליך ה' יתברך', ה', עליך בעצמך הרחמנות הכי גדולה בעולם ("עס איז אויף דיר גאט א גרויס רחמנות"). הרחמנות קשורה שוב לאושפיזין, למדה של היום. אצל מי שיש כוונה בלב – וכך גם בכיה בלב, הטבע של זרע דוד, כמו שאמרנו קודם – היא גופא פועלת שהוא שמח, כולו מפזז ומכרכר לפני ארון ה' בראש כל חוצות. זו גופא ההתנשאות שלו על העם. הוא מלך אמתי, "והייתי שפל בעיני" בפנים ויש לו התנשאות על עם בחוץ. ההתנשאות היא הפגנת שמחה בעבודת ה', כמו דוד המלך שמפגין את שמחתו בעבודת ה' קבל עם ועדה. שוב, כתוב שמי שזוכה לכוונת הלב זוכה לשמחה, ואת כוונת הלב, רעותא דלבא, נשים בתפארת.

נצח והוד: "על ידי הריקודין והתנועות שאתה עושה בגוף נתעורר לך שמחה"; "על ידי בטחון בא שמחה"

נצח והוד הולכים יחד, שתי רגלים (וכידוע שאי אפשר ללכת – עיקר פעולת הרגלים – ברגל אחת). כותב רבי נחמן בספר המדות שעל ידי ריקודים זוכים לשמחה. הוא כותב גם ריקודים וגם תנועות (קשור לנענועי הלולב בחג הסוכות, וכמו שנאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר… ושמחתם לפני הוי' אלהיכם שבעת ימים") וגם זמר ("על ידי זמר תבוא לידי שמחה והתלהבות") – על ידי כל אלה זוכים לשמוח. כמובן, מי שהוא שמח רוקד ושר. כמו שאמרנו קודם, כל דבר כאן הוא במעגל – אם אני שמח, מאד שמח, השמחה נושאת את הרגלים ואני מתחיל לרקוד. אבל מי שרוצה לזכות לשמחה קם לרקוד, אפילו אם קצת באתכפיא (בלשון חב"ד) קם לרקוד. כאן עדיין לא רקדו מספיק טוב. אני אומר גם על עצמי, כמובן. צריך לשמוח ולרקוד עם תנועות וזמר רב, ואז זוכים לשמחה. איפה הריקודים שפועלים שמחה? ברגלים. הוא כותב עוד דבר, שגם אותו נשים בנצח והוד: מי שיש לו בטחון בה' זוכה לשמחה. יש על כך כמה פסוקים, והכי מפורסם הוא "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" – אם אני בוטח בה' אני שמח בה'. איפה הבטחון? "בטֻחות חכמה", בכליות, נצח והוד, שרש הרגלים. יש בטחון פעיל לקום וליזום דברים בנצח ויש בטחון סביל, שאני בוטח בהקב"ה שודאי ידאג לכל מחסורי, בהוד[כה]. שוב, כותב רבי נחמן שעל ידי בטחון זוכים לשמחה, והבטחון הוא בנצח והוד.

יסוד: השמחה בצדיק

אחר כך, ביסוד, הוא כותב שלשה דברים על הצדיק יסוד עולם. קודם הוא כותב שאם אתה מתחיל לשמוח ספונטאנית, ולא יודע מהיכן השמחה באה, תדע לך שבאותו רגע שבא לך לשמוח נולד צדיק – "כשנופל לך שמחה בלבך בפתע פתאום זהו מחמת שנולד איזהו צדיק". באיזה מקום, אפילו בסוף העולם, נולד צדיק. אם בגלל שנולד אי שם איזה צדיק אתה זכית לשמוח ספונטאנית, כנראה אתה שייך לאותו צדיק, לאותו שרש נשמה. כשנולד צדיק לתוך העולם הזה כל העולם שמח, הקב"ה שמח, כל פמליא של מעלה שמחה, ויש גם יהודי שפתאום באה לו שמחה כי נולד צדיק. הדבר הזה מתקשר – ויתכן שאולי אפילו רבי נחמן קבל זאת במסורת מהסבא רבא שלו, הבעל שם טוב הקדוש – לכמה וכמה סיפורים ידועים שנולד צדיק גדול והבעש"ט יצא לחבריא קדישא, אמר שכעת נולד צדיק ועשה סעודה גדולה. כך בזמן שנולד רבי לוי יצחק מברדיטשוב, מליץ הטוב על עם ישראל, הוא עשה סעודה בשמחה עצומה. ביום הולדת ה-מז שלו, בו נולד בעל התניא, הוא הכריז לתלמידיו שצריך לשמוח כי כעת נולד "גאון יעקב" – "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה" (פסוק מפרק מז בתהלים, אותו סיים הבעל שם טוב באותו יום). כמו שיש סיפורים שהבעל שם טוב הרגיש שנולד צדיק והתחיל לשמוח כך יכול להיות בכל אחד. אין שמחה יותר מלידת צדיק, שעתיד לגאול את עם ישראל, כל אחד בבחינה שלו, זו שמחת הגאולה ממש. כשנולד צדיק שמחים. צריך לחשוב על כך, שהלואי שיולד צדיק ברגע זה ממש. אמרנו קודם ש"פרו ורבו" פירושו שעל יהודי לעשות עוד יהודי, להחזיר בתשובה. גם כל פעם שזוכים להחזיר בתשובה נולד צדיק, דבר שגורם לשמחה עד בלי די.

עוד כתוב שם שמי שמשמח צדיק זוכה לשמחה – "כשתשמח את הצדיק תוכל לעבוד את השם יתברך בשמחה". אתה קשור לאיזה צדיק, ויש ענין גדול של חסידים לשמח את הרבי. בהרבה מהחסידויות יש פעמים שהרבי הוא 'ערנסט' – מאד רציני – ולחסידים לא עושה טוב שהרבי יותר מדי רציני, רוצים שהוא יחייך. לכן החסידים עושים כל מיני פעולות כדי שהרבי יחייך. אז, מי שזוכה לשמח את הצדיק – כותב רבי נחמן בספר המדות – זוכה לשמחה רבה ועצומה. אשריך, אשריכם ישראל, אשרי כל  מי שזוכה לשמח את הצדיק.

דבר שלישי ששייך לצדיק – "מי שמפרסם את הצדיק זוכה לשמחה". הכל שייך לספירת היסוד כמובן, כי שייך ל"צדיק יסוד עולם". על הקשר בין הצדיק לשמחה גם יש פסוק בתורה סא, שבעזרת ה' נגיע בהמשך – "אור צדיקים ישמח", הסיום של תורה סא. אם כן, כותב בספר המדות שלשה דברים שקשורים לצדיק: שאם נולד צדיק אתה פתאום שמח (מי שקשור אליו); אם אתה זוכה לשמח צדיק, אשריך – תזכה לשמחה עד בלי די; עוד יותר: אם אתה זוכה לפרסם את הצדיק בעולם תזכה לשמחה בלי סוף. לכן רבי נחמן אמר, בכל השנים האחרונות – שלש שנים ויותר מאז שחלה, מאז שאמר את תורת "חדי רבי שמעון" – שעיקר השליחות, עיקר המבצעים של חסידי ברסלב, הם להפיץ את התורה, לפרסם את הצדיק, להדפיס ספרים ולהפיצם בישראל. שיהיו "ספרים הרבה אין קץ". זה גם הווארט של תורה סא. "בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ" – תזהר לעשות זאת. ידידנו הרב שלום מקיים זאת. צריך לעשות ספרים הרבה אין קץ ולהפיץ אותם. על ידי שמפיצים את ה"ספרים הרבה אין קץ" כך מפרסמים את הצדיק, וככל שזוכים לפרסם את הצדיק יותר כך זוכים ליותר שמחה. אם כן, יש שלש מדות ביסוד. יש מושג בקבלה שבספירת היסוד יש שלשה חלקים – אחד שנכלל בתוך הגוף ושנים שהם מחוץ לגוף, נושא עמוק שלא נכנס אליו עכשיו – וכאן כתובים בספר המדות שלשה דברים שקשורים לצדיק, לספירת היסוד, שבזכותם זוכים לשמחה: לידת הצדיק, שאז שמחים בדרך ממילא, ושני דברים שצריכים בהם פעולה, "המעשה הוא העיקר", לשמח את הצדיק ולפרסם את הצדיק.

מלכות: שמחת השפלות והתפלה

אחרון אחרון חביב, מה המלכות של השמחה בספר המדות? מי שהוא מבוזה בינו לבין עצמו זוכה לשמחה – "מי שמבוזה בעיני עצמו, על ידי זה יבוא להתלהבות". כך הוא כותב. כותב עוד ווארט שם: מי שעושה את עצמו שיריים, שלא נחשב לכלום, זוכה לשמחה – "מי שמשים עצמו כשירים יזכה להתלהבות". זו כידוע פנימיות מדת המלכות, שאדם הוא מבוזה בקדושה – כמו דוד המלך – ועושה את עצמו שיריים לגמרי, שאין בו כל צרוך, שהוא מיותר. יש על כך ספר שלם בחב"ד, שנקרא "מאמר השפלות והשמחה" – שמי שבשפלות הוא זה שזוכה לשמחה. כך עשינו פרצוף של הדברים שבהם זוכים לשמחה. במלכות אפשר לשים גם את מה שכתוב בלקוטי עצות, שגם על ידי עבודת התפלה – "ואני תפלה", גם בחינת מלכות – זוכים לשמחה.

סיכום

נעשה חזרה בקיצור: על ידי תורה זוכים לשמחה, על ידי נדרים זוכים לשמחה, על ידי עצות נכונות זוכים לשמחה, על ידי צדקה זוכים לשמחה, על ידי יראה זוכים לשמחה, על ידי כונת הלב זוכים לשמחה, על ידי ריקודים זוכים לשמחה, על ידי הצדיק – שמפרסמים את הצדיק – זוכים לשמחה, על ידי השפלות – מי שמבוזה, עושה עצמו שיריים – זוכים לשמחה. הכל שייך ל"זמן שמחתנו".

פעולת השמחה – "שמח זבולֻן בצאתך"

כל הפרצוף הנ"ל בנוי מהדברים שרבי נחמן אומר עליהם שעל ידם זוכים לשמחה. הוא גם כותב בספר המדות מה השמחה פועלת, מהן סגולות השמחה, אך דברים אלה קובעים ברכה לעצמם ואינם נכללים בפרצוף הנ"ל. אחת מסגולות השמחה קשורה באופן ישיר לפסוק בפרשת שבוע הנלמדת במשך כל חג הסוכות – פרשת וזאת הברכה, הפרשה האחרונה של התורה, אותה נקרא בע"ה בשמחת תורה. נאמר שם, בברכת משה רבינו לשבט זבולון, "שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך". כותב רבי נחמן בספר המדות שעל ידי שמחה מצליחים בעסקים (בחז"ל מצינו גם לגבי יוסף שהיה טיפוס שמח תמיד ובזכות זה נעשה "איש מצליח") – "מי שהוא שמח תמיד על ידי זה הוא מצליח". בעל הטורים מביא את המסורה שהתבה "שמח" (לשון צווי) כתובה פעמיים בתנ"ך: "שמח זבולן בצאתך" (למסחר –בזכות השמחה תצליח בכל עסקיך) ו"שמח בחור בילדותיך"[כו] – פסוק מסוף קהלת שקוראים בחג הסוכות. מכאן לומד בעל הטורים שעל סוחר (יהודי ממולח, כמו זבולון, שהוא יהודי כשר למהדרין, שכל המשא ומתן שלו באמונה) להיות בחור וגבור (וצריך לומר שגם שמתבגר תמיד להרגיש את עצמו בחור וגבור, לחדש את בחרותו). והנה, פלא, הפסוק "שמח בחור בילדותיך" מדבר, על פי פשט, לא בשמחה חיובית אלא אדרבא בשמחה של עברה שעליה עתיד אותו בחור לתת את הדין (כמבואר בפירוש בפסוק ובמפרשים שם[כז]). אך צריך לומר שההשוואה באה ללמדנו שהשמחה הנדרשת כדי להצליח בעסקים, שמחת זבולון (וגם שמחת יוסף כנ"ל), צריכה להיות באותה עצמה של שמחת היצר הרע לעבור עברה. כלומר, דווקא על ידי עבודת ה"אתהפכא", להפוך את עצמת השמחה של עברה לשמחה של מצוה, זוכים להצליח בקדושה – להצליח בכל העסקים ובכל הענינים של העולם הזה (שכל עסק היהודי בעניני העולם הזה הוא להפוך את העלמא דשיקרא שלא יעלים על האמת – "ואמת הוי' לעולם" של הלל שאומרים בסוכות – אלא שיסייע לגלות אותו ביתר עז, היינו בירור היהלומים – "שׂפֻני טמוני חול [לשון חולין]" – של זבולון). יששכר שמתפרנס מזבולן, אחיו הקטן (הבחור), אינו זוכה לעבודת אתהפכא זו, היות שאינו יוצא לעולם לסחור בו, אלא יושב אהל – "ויששכר באהליך". לכן בכתבי האריז"ל נאמר ששרש זבולון בכתר (מעל גדרי ה"ישוב") ואילו שרש יששכר בחכמה (ראשית גדר הישוב).

שמחה וניגונים

זה הווארט השני שרצינו לומר הערב, בשמחת בית השואבה ולכבוד רבי נחמן בעל ההילולא של ח"י תשרי. צריך כעת לשמוח בשמחה רבה ועצומה. יש לנו פה את ידידנו היקר, ר' דדי בן עמי, שישיר לנו את הניגון במסורת ברסלב של המגיד ממעזריטש – ניגון שמח מאד. נשמח כולנו יחד בניגון השמחה של המגיד כפי שמסור במסורת של ברסלב.

ניגנו את ניגון המגיד ואת ניגון סיפורי מעשיות.

[ר' דדי בן עמי: רבי לוי יצחק הלך על הכפרים לגייס ממון לפדות שבויים וכו'. רבינו אמר אז שבניגון של ארץ ישראל אפשר להשיג הרבה יותר. הרב חבר נגינה של ארץ ישראל (הנקרא "צלא דמהימנותא", ניגון של חג סוכות, שמופיע ב"ניגוני חן") ואני העזתי את פני לחבר לזה חלק מהמילים של הלל – מי שיעזור לי, בפעם הראשונה או בפעם השניה, זו תהיה מצוה גדולה.]

נשיר עוד שיר אחד של רבי נחמן, שהוא ניגון היראה. קודם אמרנו שאחד הדברים שבזכותם זוכים לשמחה הוא יראה. אצל רבי נחמן ניגון היראה הוא "מעין עולם הבא", ששרים גם על "ארשת שפתינו" – רבי נחמן לא שר על מילים דווקא. מה שאתה רוצה, או "מעין עולם הבא" או "ארשת שפתינו". זה ניגון שהוא הכי אהב אותו וחבב אותו. לכן לזכות ההילולא רבה, מאד מתאים לשיר את הניגון הזה.

[ר' דדי: נספר סיפור קצר על הניגון הזה. הרבי היה צם משבת לשבת הרבה פעמים, בסוד כמוס. אחר כך הוא התחרט על כך, ואמר שהתבודדות היא יותר מזה. פעם ביום רביעי הוא הרגיש מאד גרוע והתחיל לירוק דם. המשמש ר' חייקל אמר שהוא חייב לטעום משהו, ואחרת יספר לכולם שהוא צם. רבינו לא התעקש על שום דבר, אז הוא הסכים. חייקל רץ ללול, שחט תרנגולת וכו'. רבינו אמר לו לשיר את ניגון היראה – אז עוד לא שרו עם מילים (אחר כך צרפו מילים, כי ניגון בלי מילים עלול להשכח – לכן אני רוצה לצרף מילים לניגונים של הרב יצחק). בכל אופן, ר' חייקל גמר את הניגון, ורבינו סימן לו לשיר שוב, ואחר כך שוב. הרבי שם את הרגל על הכסא, נכנס לדבקות עצומה, וכל פעם שחייקל סיים הוא אמר לו להמשיך שוב ושוב, עד שעלה עמוד השחר ולא שייך לאכול עוף. הוא רץ למקוה ולתפלה, ורבינו זכה לגמור את התענית כרצונו הקדוש. מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון.]

ג. לקוטי מוהר"ן סא – "חדי רבי שמעון"

לימוד תורה סא בשנת "אבן השתיה"

אמרנו שהשנה הזאת קשורה בפרט לתורה "חדי רבי שמעון" – תורה סא בלקוטי מוהר"ן. למה? כי שם הוא מדבר על אבן השתיה. כאמור, הוא אמר את התורה הזאת בראש השנה לאחר שחלה. רואים בה את כל הנבואה של השנים הבאות, שבנס הוא חי בעלמא דין עוד שלש שנים. הביטוי "אבן שתיה" הוא מהמילים האחרונות ששמענו ממנו, באותו יום של ההסתלקות – ח"י בתשרי תקע"א. הוא שכב במטה ונתנו לו את הלולב להושענות, ואז רבי נתן שמע איך שאמר בדבקות נוראית, ובנעימה קדושה, את המלים "הושענא אבן שתיה". על אבן השתיה הוא כבר דבר שלש שנים קודם, ובלקוטי הלכות מובא מאות פעמים הענין של אבן שתיה. יש בכך הזדהות עצמית של רבי נחמן, אולי יותר מכל מושג אחר – הוא רואה את עצמו כאבן שתיה. לכן הוא מתחנן לקב"ה "הושענא אבן שתיה". מהי אבן שתיה? משם הושתת העולם. בעצם בחז"ל יש שלשה פירושים מה היא אבן שתיה, וכל שלשת הפירושים רמוזים בתורה, אם כי הוא לא מחלק ביניהם בפירוש. הוא מביא את הפסוקים שחז"ל מביאים לכל שלשת הפירושים מהי אבן שתיה. לפני שנמשיך רק נאמר את הקשר לשנה הזו: בחז"ל מצאנו שלפעמים כתוב "אבן שתיה", כמו בהושענות, ולפעמים "אבן השתיה" ב-ה הידיעה, כמו בסדר העבודה הכתוב במחזור (ובסידור של בעל התניא, שדקדק בו בתכלית הדיוק כנודע) – שבבית שני מניח הכהן הגדול את המחתה עם הגחלים, לפני שמפזר את הקטרת הדקה מן הדקה ומתמלא כל הבית כולו עשן, על "אבן השתיה" (גם בבית ראשון מניחו שם, על אבן השתיה, "בין בדי הארון", אך בבית שני שלא היה בו ארון כתוב סתם "על אבן השתיה"). שוב, בספר תיקוני הזהר – שאנחנו  יודעים כמה רבי נחמן היה קשור אליו – כתוב רוב הפעמים "אבן השתיה" ב-ה ורק פעם אחת "אבן שתיה" בלי ה. בזהר עצמו כתוב ככלל "אבן שתיה" בלי ה. רק נדייק שבכל התורה הזו של "חדי רבי שמעון" כתוב רק "אבן שתיה", ולכן מוהרנ"ת כדרך תלמיד מובהק ונאמן רוח – בסוף התורה הזו גם רבי נחמן מדבר על "נאמן רוח" – מביא בכל מאות הפעמים בלקוטי הלכות אך ורק "אבן שתיה", ואפילו פעם אחת לא כתוב "אבן השתיה". בכל אופן, היות ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים", וכתוב בחז"ל לפעמים כך ולפעמים כך, אפשר לדייק גם בביטוי "אבן השתיה". לפני חמש שנים, בשנת תשסח, אמרנו שזו שנת "אבן שתיה". כעת אנחנו חמש שנים לאחר מכן, ושנת תשעג היא שנת "אבן השתיה". שוב, אלו ואלו דברי אלקים חיים, אם כן יש לנו את השנה הזו להתבונן ולנסות למצוא בעצמנו ובצדיק יסוד עולם את סוד אבן השתיה. הוא אומר שאבן שתיה היא חכמה עילאה, שכל הכולל, קדשי קדשים (היא בתוך קדש הקדשים).

שלשת פירושי אבן השתיה: אבן ממנה הושתת העולם; האבן האחת של יעקב; בית המקדש

אמרנו שבחז"ל יש שלשה פירושים מהי אבן שתיה: פירוש אחד, הכי מפורסם, הוא שממנה הושתת העולם[כח]. דבר ראשון ה' ברא את אבן השתיה, ומשם הושתת – לשון יסוד, "צדיק יסוד עולם" – העולם. מאיזה פסוק מביאים זאת? "מציון מכלל יפי אלהים הופיעה" (פסוק שהזכרנו קודם). ציון היא אבן שתיה, היא "מכלל יפי", ומשם הושתת העולם. על כך דברנו קודם, ש"ציון" בנפש – נקודת ציון, יסוד כנסת ישראל – היא הרעותא דלבא, ועוד יותר עמוק "אובנתא דלבא" (אבן לשון אובנתא) שבפנימיות הלב שבכל יהודי, שהיא בעצם הצדיק שבכל יהודי ("ועמך כֻלם צדיקים"), בנקודה זו הוא מתקשר לצדיק יסוד עולם שבדור[כט], וכידוע שהצדיק שבדור הוא-הוא המשיח שבדור. "מציון מכלל יפי אלהים הופיעה". יש פירוש שני[ל], כאשר יעקב אבינו יצא מבאר שבע – הוא הולך לחרן – "וישכב במקום ההוא", לקח יב אבנים (כמה מדרשים בחז"ל כמה הוא לקח, אבל הכי נפוץ יב אבנים, כנגד יב שבטי י-ה שהוא עתיד להוליד), וכולן רבו אחת עם השניה "עלי יניח אותו צדיק את ראשו" ואז הקב"ה עשאן אבן אחת. כשהוא קם בבקר "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצק שמן על ראשה", וחז"ל אומרים שזו אבן השתיה – האבן של יעקב אבינו. זה פירוש אחר. איך זו אבן השתיה? הוא לקח יב אבנים וכולם התחברו לאבן אחת. הוא שם אותה מצבה ויצק שמן על ראשה. חז"ל אומרים שבא הקב"ה בכבודו ובעצמו וברגל ימין שלו, כביכול, דרך על האבן והטביע אותה עד התהום, והיא נעשתה "סניף לארץ", ובכך היא נעשתה אבן השתיה. בכל אופן, זה סיפור יותר מאוחר, לא מאז ששת ימי בראשית – סיפור של יעקב אבינו. שוב, מה הפסוק? "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצק שמן על ראשה". יש פירוש שלישי[לא], על פסוק אחר בתהלים, "כי השתות יהרסון צדיק מה פעל". מה הן "השתות" (שרומז לאבן השתיה)? בית המקדש בו מקריבים קרבנות. חז"ל אומרים ש"על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" – אחד מהדברים עליהם מושתת העולם הוא עבודה, עבודת הקרבנות בבית המקדש. לכן כל בית המקדש – מאז ששלמה בנה את המקדש, וכתוב שאז ראה את אבן השתיה בפועל – נקרא "השתות" על שם אבן השתיה, אבל המדרגה הזו עלולה לההרס, "כי השתות יהרסון צדיק מה פעל". ככה מובא, שיש בעצם שלשה פירושים לאבן השתיה, "אלו ואלו דברי אלהים חיים", הכל צודק.

אבן השתיה בממד העולמות – בית המקדש בו שייכת מציאות של "פסקה אבן השתיה"

לפי דרך הבעל שם טוב, לכל דבר במציאות יש שלשה ממדים: עולמות-נשמות-אלקות[לב]. אפשר לומר שהפן היותר חיצוני, שהוא העולמות, הוא מה שאבן השתיה גופא עלולה לההרס – "פסקה אבן השתיה" בלשון חז"ל. יש דבר שכתוב בירושלמי ומובא בהלכה בשלחן ערוך (רבי נחמן רצה שנלמד פוסקים). כתוב שיש מנהגי נשים, ואחד המנהגים הטובים של נשים שכתובים בירושלמי[לג], שצריך לאמץ לעצמנו, הוא שמראש חדש אב ועד תשעה באב, יום החרבן, "לא למשתיא" מפני ש"פסקה אבן השתיה". יש שני פירושים בכוונת הירושלמי. פירוש אחד, שמובא בשו"ע[לד], הוא לא לטוות שתי וערב, וממילא לא לתקן בגדים – שזה מנהג נשים. אבל פירוש שני, שלא מובא בשו"ע – אך מובא בב"י[לה] – הוא "לא למשתיא חמרא", לא לשתות יין בימים האלה. כך מובא בילקוט בפירוש, כך מובא גם במאירי[לו] – אחד מגדולי הראשונים – בפירוש, שמנהג נשים דווקא לא לשתות יין מראש חדש אב עד לאחר תשעה באב. למה? כי בו ביום, בתשעה באב, "פסקה אבן השתיה". נמצא ש"שתיה" הוא לשון שתי (וערב) וגם לשון שתיה, שתית משקה (לפי זה, בדרך מליצה, אבן השתיה היא ההבנה, הבנת הלב, מתי לשתות יין וכמה לשתות כו'). שוב, רואים שכל המקדש, כל חורבן הבית, נקרא על שם "כי השתות יהרסון צדיק מה פעל" ובלשון חז"ל "פסקה אבן השתיה", כאילו שפסק ונגמר. איך מתאים לאבן שתיה? הרי אבן השתיה היא משהו נצחי, שקיים גם כשאין ארון, גם היום. בכל אופן, יש ממד חיצוני עליו נאמר "פסקה אבן השתיה", "כי השתות יהרסון", ועל כך אנחנו מתאבלים. היום אנחנו שמחים, בחג הסוכות, על ידי שמחת בית השואבה אנחנו בתוך בית המקדש השלישי (כמו שלימד אותנו הבעל שם טוב שבמקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש, ובפרט כאשר המחשבה היא מחשבה שמחה – מחשבה אותיות בשמחה כנודע) – כעת אנחנו כבר בתוך בית המקדש, הכל נבנה. בכל אופן, יש ממד חיצוני, ממד העולמות (מלשון העלם והסתר אלקות), עליו ניתן לומר "כי השתות יהרסון".

אבן השתיה בממד הנשמות – אבנו של יעקב

יש ממד יותר פנימי, ממד הנשמות בלשון הבעל שם טוב, ומי שכולל את כל הנשמות הוא יעקב אבינו[לז] (היום האושפיזין שלו). הפירוש השני שאבן השתיה היא האבן של יעקב אבינו, שבעצם מחברת את כל יב האבנים, יב שבטי י-ה[לח]. כמו שנסביר בהמשך, החיבור הוא מתוך מריבה מסוימת, מתוך מחלוקת (בחינת מים, מי שתיה), "עלי יניח אותו צדיק את ראשו". עד שהקב"ה עושה נס, עושה שלום ביניהם מתוך המריבה – עושה מכולם אבן אחת[לט]. אחר כך הוא קם בבקר, "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצק שמן על ראשה". מהו השמן? כתוב שהשמן נטף מהשמים. אז הקב"ה הטביע אותה עד התהום, ועשה אותה סניף לכל הארץ כולה. זו אבן השתיה של הנשמות, נשמות עם ישראל. כל נשמה היא "חלק אלוה ממעל ממש", כידוע.

אבן השתיה בממד האלקות – האבן ממנה הושתת העולם – סוד "תהו ובהו"

אבל הפירוש המקורי, הפירוש הכי מפורסם, הוא שהאבן הזו קיימת מתחלת הבריאה, מתחלת מעשה בראשית, "שממנה הושתת העולם". מי שמסתכל בפירוש הרמב"ן על הפסוק הראשון של התורה, "בראשית", רואה שהוא מסביר לפי דרכו (הדרך שלו, שגם מקובלת בקבלה וחסידות) את סוד התהו ובהו, "והארץ היתה תהו ובהו". הוא כותב בפירוש ש"תהו" הוא חומר היולי ללא כל צורה ו"בהו" הוא בו-הוא, התחלת נתינת צורה ראשונית לתהו, אבל הצורה הראשונית הזו עדיין כוללת את כל ארבעת היסודות יחד, לפני שהם מתחלקים (ראשית ההתחלקות היא בתבת "וחשך [על פני תהום]", שהוא יסוד האש המקורי). היחוד של תהו ובהו (שהוא יחוד משיחי – תהו בהו עולה משיח בן דוד) הוא יחוד של חכמה ובינה. מה כותב רבי נחמן כאן בתורה? שחכמה עילאה היא אבן השתיה. הרמב"ן בתחלת התורה כותב שהתהו הוא החומר ההיולי ללא כל צורה, וברגע שמתחבר עם הבהו – בו הוא, סוד ניקוד צירה, לשון צורה – הוא נקרא אבן השתיה. כך כתוב בפירוש בפירוש הרמב"ן על התורה. נאמר בלשון הקבלה, שיחוד אבא ואמא – יחוד חכמה ובינה במדרגה הכי גבוהה, עד כדי הלבנון העליון, שרש לב נתיבות ו-נון שערים בתוך רדל"א, פנימיות עתיק, מה שנקרא "שעשועי המלך בעצמותו" – הוא סוד אבן השתיה. יש אפילו מקום אחד בקבלה שכתוב שאבן השתיה היא מלכות דא"ק, בחינת מלך המשיח (סוד האבן שמחתה את הצלם שראה נבוכדנצר בחלומו, שכלל את כל ד המלכויות, החלום שגילה ופתר דניאל איש חמודות, שהוא עצמו ראוי להיות משיח כידוע בחז"ל). כמו שכל דבר אפשר להעתיק עוד ועוד יותר גבוה, זו גם מלכות דאין סוף. מה רצינו לומר כאן? שהפירוש הזה של אבן שתיה, "שמשם הושתת העולם", היא אבן שתיה בדרגת אלקות. יש אבן שתיה של עולמות, יש אבן שתיה של נשמות ויש אבן שתיה של אלקות – הכל מתחבר יחד. מה שרואים שיכול להיות איזה שינוי ואפילו הרס והפסקה של אבן השתיה – זה רק בעולמות. אבל בממד הנשמות, וכל שכן וקל וחומר בממד האלקות, אין שום "פסקה" ושום בטול ושום הרס חס ושלום באבן השתיה. כמו שאמרנו קודם, רבי נתן תמיד אומר שרבי נחמן חי וקים בחיים נצחיים ורק מחכים להתגלות, כפי שאמרנו קודם מתוך "עלים לתרופה".

"פתח רבי שמעון" ו"חדי רבי שמעון"

מה עיקר הווארט? מה אפשר ללמוד בעבודת ה' שלנו? השנה הזו היא שנת אבן השתיה. רבי נחמן מביא פסוק מאיוב, רומז כדרכו בקדש, רמז לאבן השתיה בראשי תיבות. הרי רבי נחמן אוהב מאד ראשי תיבות וסופי תיבות, רמזים מהסוג הזה, וגם בתורה "חדי רבי שמעון" מביא רמז כזה. תיכף נסביר מה הקשר ל"חדי רבי שמעון". כבר נאמר ווארט, תורה ס' היא "פתח רבי שמעון" – תחלת האדרא רבא בפרשת נשא – ואז באה תורה ס"א, "חדי רבי שמעון", גם מאותו המשך של תחלת האדרא רבא. יש שתי תורות סמוכות, שבעצם הוא אמר אותן בשני ראשי שנים, שנה אחרי שנה. בראש השנה תקס"ז, לפני שנתגלתה המחלה אצלו, הוא אמר "פתח רבי שמעון". מה שרבי נחמן אמר בראש השנה כמובן קובע את כל השנה כולה. ידוע שהוא עצמו אמר, כמו עוד צדיקים גדולים, שביום הראשון ואפילו בתפלה הראשונה כבר נכלל כל החדש, כל חדש השביעי שמושבע בכל טוב סלה, ר"ה, יו"כ, סוכות, שמח"ת. אצל הצדיק, ראש השנה שלו הוא בחינת אבן השתיה – כך הוא כותב כך בפירוש בתורה שלנו – שכולל את כל החגים. שוב, בראש השנה שלפני המחלה הוא אמר "פתח רבי שמעון". בשנה הבאה, תקס"ח, הוא אמר "חדי רבי שמעון". מה הקשר בין "פתח רבי שמעון" ל"חדי רבי שמעון"? "פתח" בחכמה ו"חדי" זו שמחה בבינה. דווקא אחרי גילוי המחלה אז "חדי רבי שמעון" (על דרך המסופר על אדמו"ר האמצעי בחב"ד שכאשר אביו, אדמו"ר הזקן בעל התניא, בא לו בחלום וגילה לו שהוא כבר "משוחרר" ויכול להסתלק לעולמו, הוא שמח עד מאד) – רבי שמעון שמח מאד – זו בינה. שוב, מה היחוד בין שתי התורות האלה? יחוד אבא ואמא, שבשרש הוא יחוד תהו ובהו שבדרגת האלקות, כמו שהסברנו קודם בשם הרמב"ן. קודם יש "פתח רבי שמעון" ואחר כך "חדי רבי שמעון"[מ].

"הן תוי שדי יענני וספר כתב איש ריבי"

שוב, שאלנו – עיקר הווארט – מה לומדים מכך בעבודת ה'? מהי אבן השתיה? רבי נחמן מביא פסוק באיוב בו יש את המלה שתיה בר"ת כדרכו – "הן תוי שדי יענני". הוא אומר שכאן רמוז הסוד של אבן שתיה. יש עוד פסוקים בתנ"ך עם ר"ת שתיה[מא], אבל ברוח הקדש שלו הוא יודע שכאן, בפסוק הזה, רמוז עיקר הסוד. מה המשך הפסוק? "וספר כתב איש ריבי". ה"איש ריבי" שלי היינו מי שחולק עלי, כפי שתיכף נסביר, והרי לרבי נחמן היו הרבה בעלי מחלוקת, ולכל צדיק אמת יש הרבה בעלי מחלוקת. הוא כותב בתורה זו שמתוך המחלוקת מתהווים ספרים, נכתבים ספרי קדש בזכות המחלוקת. הוא אומר שהמחלוקת היא מים, "פלג אלהים מלא מים". אחד מהסודות של מים הוא מחלוקת, פלג, לשון פלוגתא, אבל היא "מים עמוקים עצה בלב איש". בשביל מה יש מחלוקת ופלוגתא? כדי שמתוך המחלוקת יצמח משהו – "הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח ובנה את היכל הוי'"[מב] – מתוך המחלוקת יכתב ספר, "וספר כתב איש ריבי". ה"איש ריבי" שלי כותב לי ספר, בזכותו נכתב ספר.

צמצום – מצב של חוסר ידיעה מה לעשות

מה כתוב קודם? "הן תוי שדי יענני" – ר"ת שתיה[מג]. מה זאת אומרת? מה זה "הן תוי"? מה זה "שדי יענני"? קודם כל, הוא מסביר ש"יענני" הוא לשון המתקה – אומרים שה' עונה לי את התפלה שלי, הכוונה שה' ממתיק מעלי את הדין, את כל הדינים ואת כל הצמצומים שלי. מה הכוונה צמצום? מה פירוש שלאדם יש צמצום? מה הפשט שיש לו דין וצמצום? תמיד מדברים על דינים וצמצומים, וכדי להמתיק דין צריך להגיע לשרש הדין ושם להמתיק אותו בשרש. אם אתה לא מגיע לשרש אתה לא יכול להמתיק, הוא נשאר דין וצמצום. מה הווארט? כאן כתוב בתורה, ומפרשי לקו"מ – ביאור הליקוטים במיוחד – מסבירים טוב, שפירוש צמצום היינו שאדם נקלע לאיזו מציאות, איזו בעיה בחיים, והוא לא יודע לאן ללכת. אין לו עצה, הוא לא יודע מה לעשות, הוא נבוך. הוא צריך עצה ואין לו עצה. בזמן שאתה צריך עצה טובה ממישהו אתה הולך לצדיק, אתה מכתת רגלים למצוא את הצדיק שיכול לתת לך עצה טובה. אם האדם נבוך – יש לו בעיה, בעיה בשלום בית, בעיה בפרנסה, כל בעיה שהיא – והוא לא יודע איך לפתור לעצמו את הבעיה, זה נקרא שהוא נמצא בצמצום[מד]. זה פירוש מאד פשוט, אבל מאד-מאד קולע, שצריך לחרוט טוב במח ובלב מה נקרא צמצום ודין – שאתה נמצא במצב שאתה לא יודע מה לעשות, אתה אובד עצות, זה נקרא שאתה נמצא בצמצום.

המתקת הדינים בשרשם הכללי באבן השתיה

מי יכול לעזור לך? מי יכול לענות לך, להמתיק לך את הצמצום, כלומר להמציא לך את העצה הנכונה? רק גילוי של שכל חדש (שלא היה לך עד עתה), שכל טוב, שכל ישר ונכון. רבי נחמן כותב שלכל צמצום יש שכל מסוים שקשור אליו, ואם אתה מגיע לאותו שכל הוא יכול להמתיק לך – כלומר לפתור לך – את הבעיה שלך. אבל יש מעל כל השכלים הפרטיים "שכל הכולל", ביטוי שהוא משתמש בו כמה וכמה פעמים – אותו אבן שתיה, אותו צדיק, הוא שכל הכולל, בגימטריא אמת (מדת יעקב אבינו, האושפיזין של היום, "תתן אמת ליעקב", וכן מדת משה רבינו, האושפיזין של מחר, ח"י תשרי, יום ההילולא של רבי נחמן – "משה אמת ותורתו אמת", "משה מלגאו ויעקב מלבר") – שמסוגל לפתור את כל הבעיות של כולם, כל הצמצומים וכל הדינים ששורים על כל האנשים שבעולם. אם מגיעים לצדיק שהוא אבן השתיה – שהיא שכל הכולל שהיא חכמה עילאה שהיא קדשי קדשים[מה] – הוא ממתיק הכל. למה? זה הווארט הפנימי כאן, כי "הן תוי שדי יענני". הוא אומר שתו הוא רושם, כמו לכתוב תו. הוא אומר שבאבן השתיה רשומים כל הצמצומים. כאן גם ראיה שהוא מפרש לפי הרמב"ן. יש אפילו מקובלים שקצת טועים בפירוש הרמב"ן לומר שהוא אומר שאבן השתיה היא תהו בלי הבהו, חומר היולי בלי צורה, אך מי שמעיין היטב ברמב"ן מבין שרק כאשר התהו מתחבר לבהו הוא אבן השתיה. מהו הבהו? שיש לו ראשית של צורה כל שהיא, לפני החלוקה לארבעה היסודות. מה הביטוי לכך בנפש? הוא אומר שבאבן השתיה רשומים בדקי דקות – בקוים דקים, דק מן הדק – כל הצמצומים של כולם. "הן תוי" – גם הבעיות שלי. יש לך בעיה? הבעיה שלך היא הצמצום שלך, הדין שלך, ו"הן תוי", התו שלי – רשום על השתיה, על ראשי התיבות "הן תוי שדי יענני". כל הצמצומים רשומים שם, ולכן כשמגיעים לשם אותו ש-די, שהוא רב כח, יכול לענות-להמתיק את כל הדינים ששורים על כולם, מאז בריאת העולם ועד לימות המשיח. מפני ש"הן תוי שדי יענני" – זה עיקר הווארט.

מציאת בעית הפרט בדקות שבדקות בנשמה הכללית

איך מסבירים את הווארט של "הן תוי שדי יענני" בסיפורים חסידיים ידועים? כתוב שכאשר מישהו בא לצדיק אמת עם הבעיה-הדין שלו ומבקש עצה ותיקון מהצדיק, עוד לפני שהצדיק נותן ליהודי את התיקון שלו, את העצה הטובה שלו – שכאשר זוכה לתת את העצה הטובה עושה שמחה אצלו וגם בכל העולמות – הוא צריך למצוא בדקות שבדקות את הבעיה (שהיא בדרך כלל חטא) בתוך עצמו, למצוא את התו רשום על עצמו, כי הוא הרי הנשמה הכללית. רבי נחמן גם כותב כאן שאבן השתיה היא הנשמה הכללית. הנשמה הכללית גם יודעת את סוד העבור – עוד נושא. יש פה הרבה נושאים חשובים וגדולים שלא נוכל להאריך הערב בכולם. רוצים רק להגיע לעצם הווארט, שעל הצדיק האמת רשומים כל התוים. היום משתמשים בביטוי תוים לתוי נגינה – כתוב שלכל נשמה יש את הניגון שלה. לכן יש ענין לנגן הרבה ניגונים, של הרבה צדיקים, כי כל התוים של כל הניגונים של כל הנשמות נמצאים על הלב של צדיק האמת שהוא אבן השתיה. דווקא בגלל שהתוים נמצאים שם, לכן הוא יכול להמתיק הכל בשרשו, כי שרש כל התוים – כל הצמצומים וכל הדינים – הוא עליו, ולכן "שדי יענני". זו עיקר הנקודה של אבן השתיה. לכן שנה זו, שנת אבן השתיה, היא שנה שצריך להגיע לצדיק אמת ולקבל ממנו עצה נכונה.

יסוד הכל – אמונת צדיקים (וכח הבחנה בין צדיק האמת למפורסם של שקר)

איך רבי נחמן מתחיל את התורה הזו? "הכל הולך אחר הפתיחה", ותורה זו מתחילה בכך שצריך אמונת חכמים[מו]. יש הרבה שחושבים שהעיקר אצל רבי נחמן הוא תיקון הברית – ודאי נכון – אבל בתורה הזו, ובעוד הרבה תורות, אין זכר לפגם ותיקון הברית במובן הרגיל. הכל סובב רק ענין אחד – אמונת חכמים. כאן, בתורה הזו, אמונת חכמים היא התיקון הכללי. הוא אומר שמי שזוכה לאמונת חכמים, לקיים את הפסוק "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"[מז], זוכה לעמודא דאמצעיתא, ובסוף הוא זוכה להכיר את צדיק האמת. אבן היא גם לשון הבנה, להבין. באחד מספרי הקבלה כתוב ש"אבן [השתיה]" היא אלף-בינה, ויש עוד לפרש שה-א של אבן היא אמונה, אמונת חכמים, וה-בן באמת לשון בינה. כאן הפירוש הוא שמתוך אמונת חכמים זוכים להבין מי הצדיק האמת ומי הצדיק שניזון ממותרות, שאז הדעה שלו, המח שלו, לא צלול, והוא לא יכול לתת עצה נכונה אפילו לעצמו, וכל שכן למישהו אחר, לכן אסור להסמיך אותו – לא לתת לו תוקף ועוז, לקרוא לו רבי – וכו' וכו', דבר שתופס מקום חשוב בתורה זו. בכל אופן, הכל מתחיל מאמונת חכמים, שעל ידה זוכים לעמודא דאמצעיתא – תפארת, יעקב – ומתוכו גם זוכים למצוא את אבן השתיה ולהתחבר לאבן השתיה.

מקור מפורש בתיקוני הזהר – סוד הקדמת יעקב למשה

לכל הענין הזה יש מקור מובהק שלא ראיתי במפרשים של לקוטי מוהר"ן. כמו שאמרנו, רבי נחמן מאד אוהב את תיקוני הזהר. יש בתיקוני זהר[מח] מקום שכותב בהמשך אחד שה-ו (של שם ה') היא "עמודא דאמצעיתא" וה-י היא "אבן השתיה". מה-ו מגיעים ל-י – מעמודא דאמצעיתא לאבן השתיה – שהיא גם חכמה עילאה וגם מה ש"הוי' בחכמה יסד ארץ", "אבא יסד ברתא", שמחכמה עילאה נבנית נקודת ציון ביסוד המלכות. לא נאריך באותיות של קבלה יותר מדי. בכל אופן, התקו"ז אומר שקודם ו ואחר כך י, קודם עמודא דאמצעיתא ואז אבן השתיה – בפירוש המהלך של התורה. עמודא דאמצעיתא הוא התפארת, היום בחג הסוכות. למה בהשגחה פרטית חוגגים את ההילולא של רבי נחמן יום אחד קודם? היום האושפיזין של יעקב, י"ז תשרי, וההילולא מחר. אנחנו עושים הכנה. ידוע מהבעל שם טוב שעיקר העבודה היא ההכנה, "הכון לקראת אלקיך ישראל". כעת ההכנה, ומה שקורה מחר הוא הדבר עצמו (בסוף היום וסמוך אליו לאחריו זוכים לעיקר הגילוי, כמבואר כל זה מהבעל שם טוב). היום יעקב, וההילולא רבא של רבי נחמן היא האושפיזין של משה רבינו. אנחנו זוכרים מה שנאמר בזהר במקום אחר, ש"משה מלגאו ויעקב מלבר", אבל כאן כתוב שיעקב הוא ה-ו, העמודא דאמצעיתא, ועל ידי ה-ו זוכים למשה, ה-י, שהוא אבן השתיה. כך מפורש בתיקוני זהר. יוצא לפי תורה זו שהיום העבודה היא בעיקר אמונת חכמים, העמודא דאמצעיתא, ומכח זה מחר זוכים למצוא את אבן השתיה ולהתחבר אליה – ה-י, משה רבינו.

מחלוקת על מי שמבטל ספרי קדש בגלל חוסר באמונת חכמים

אמרנו שהפסוק העיקרי בתורה הוא "הן תוי שדי יענני", ר"ת שתיה, ובהמשך כתוב "וספר כתב איש ריבי". גם פה יש מוסר השכל, שהוא גם נקודה עיקרית בתורה זו: רבי נחמן כבר – שלש שנים לפני ההסתלקות – סומך את ידיו על התלמיד המובהק שלו, שבלעדיו לא היה נשאר ממנו אפילו עלה אחד, עלה לתרופה, רבי נתן. הוא כותב כאן: למה יש מחלוקת? למה חולקים על מישהו? כי אותו מישהו שחולקים עליו, שנקרא צדיק – או שהוא באמת צדיק או שלא – יש לו בעיה-צמצום-דין בגלל חוסר שלמות באמונת חכמים. איך החסרון באמונת חכמים מתבטא? כל אחד בצבור הקדוש כאן חושב שאני ודאי מאמין בצדיקים. איך המפרשים – כמו ביאור הליקוטים, ושאר המפרשים שמעמיקים בלקוטי מוהר"ן – מסבירים? ברגע שיש ספר קדוש שנכתב על ידי צדיק והוא לא מענין אותי – למשל מישהו יכול לחשוב שאני חסיד ברסלב, וספר התניא לא מענין אותי, או שאני חסיד חב"ד וליקוטי מוהר"ן לא מענין אותי, לא בשבילי – זה בלבול שכבר נקרא צמצום וחסרון באמונת חכמים, זלזול באיזה ספר. מי שחושב שהוא חב"ד וליקוטי מוהר"ן לא מענין אותו בכלל – הוא כותב בתורה שאצלו אותו ספר הוא "כלא", כמו שאיננו, כמאן דליתא דמי – חייבים לחלוק עליו, אפילו שהוא צדיק, ירא שמים, חרדי שומר תורה ומצוות, חב"דניק מאה אחוז, ברסלבר מאה אחוז, אבל הוא מעורר על עצמו מחלוקת, כי יש איזה ספר שהוא לא מכבד מספיק. זה נקרא שבדקות – יש הרבה מדרגות של דקות – הוא לא כל כך מאמין בספר הזה. כמובן, ידוע שעיקר הגירסא של כל אחד צריכה להיות מרבי אחד, אבל כאשר הוא גדל בתורה הסברא שלו צריכה להיות מרבים – כך חז"ל אומרים[מט]. אין סתירה סותר בכלל, בכהוא זה, בין העובדה שאתה חסיד של רבי נחמן או חסיד של חב"ד לכך שאתה מכבד ואוהב וגם לומד את כל הספרים (אדרבא, זה אפילו מעמיק את הקשר שלך לרבך המובהק). הרי רבי נחמן אומר[נ] שצריך לטייל בכל ספרי הקדש, והרבי מליובאוויטש אומר שצריך "בית מלא ספרים", כל הספרים, וגם צריך לטייל בכל הספרים וללמוד את כל הספרים. למה יש מחלוקת על מישהו? הוא כותב שיש מחלוקת על מישהו כי יש לו חסרון באמונת חכמים, המתבטא בכך שיש איזה ספר קדש שנכתב על ידי צדיק ירא שמים, ובעיניו הספר הזה הוא "כלא" – לא קיים אצלו.

"וספר כתב איש ריבי" בזכות התשובה על התעוררות המחלוקת

החסרון הזה מעורר מחלוקת, ומהי מחלוקת? הוא אומר שמחלוקת היא כמו קושיא שמקשים עליך. אם יש מחלוקת עליך צריך לעשות תשובה – צריך להשיב. הוא כותב ווארט בתורה, שלפני שאתה יכול לענות משהו, להשיב, אתה בעצמך צריך לעשות תשובה – תשובה על כך שיש ספר שאצלך הוא כלא. אחר כך אתה יכול להשיב, לעשות שלום, להמתיק את המחלוקת (להמתיק את המים, מי המחלוקת כנ"ל). אם כל הבעיה היתה שיש ספר קדש שזלזלת בו משום מה – אפילו לא ממש זלזלת, רק שהיה אצל כלא (שכל כך לא ענין אותך שלא טרחת לפתוח אותו ולעיין בו אף פעם) – התשובה שלך שהלא יהפוך לכן, שתתחיל לכבד אותו. ואז מה פירוש "וספר כתב איש ריבי"? שבזכות איש ריבי, בר הפלוגתא שלי, ה"פלג אלהים מים רבים", הספר הזה התחיל להאיר לי בספריה. שהנה, יש פה עוד ספר קדוש, שיש בו מה ללמוד – צריך לכבד אותו.

מחלוקת על צדיק האמת – "והוא חטא רבים נשא"

עד כאן הדברים אמורים במדרגה הכי נמוכה, שהמחלוקת היא מכיון שבאמת היה חסרון באמונת חכמים. אבל יש מדרגה הכי גבוהה – בה רבי נחמן מתכוון לעצמו – שאין חסרון באמונת חכמים כלל, ובאמת הוא מכבד את כל צדיקי האמת, מכבד את כל הספרים שכתבו צדיקי אמת. אז למה חולקים עליו? הוא אומר, פשוט מאד, מה שכתוב בישעיהו נג על משיח – "והוא חטא רבים נשא". יש צדיק שנושא את חטא הרבים, כל האי-אמונת חכמים של כל עם ישראל. שוב, נשים לב – לא מדבר כאן על פגם הברית (במובן הרגיל). הוא אומר שעיקר הפגם של עם ישראל שהמשיח נושא הוא חוסר אמונת חכמים, כל הזלזול שיש בעם ישראל בכל ספרי הקדש מאז ומתמיד. אז יש צדיק שהוא שלם, אבל הוא נושא את החטא של הרבים. אם כן, יש פה שני קצוות. מה קורה אצל הצדיק אמת שנושא את חטא הרבים? הוא גם עושה תשובה, "והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע" (ולפני כן נאמר "בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים ועונם הוא יסבל") – הוא עושה תשובה עבור כולם. כשהוא זוכה הוא מחזיר את האמונה בתוך כללות נשמות ישראל – האמונה הטהורה בכל צדיקי אמת (מה ששרנו בתחלה, "ה' אֹהב צדיקים").

מחלוקת על מי שלא מאמין בחידושים של עצמו

חוץ משני הקצוות הנ"ל רבי נחמן אומר שיש מדרגה באמצע – בין אותו אחד שלו עצמו יש חסרון באמונת חכמים לצדיק האמת שלו בעצמו אין שום חסרון באמונת חכמים ורק "והוא חטא רבים נשא" – ובה הוא מתכוון לרבי נתן, כך מסבירים המפרשים וזה פשוט מאד למי שקורא זאת נכון ומכיר את היחס בין רבי נחמן לרבי נתן. הוא אומר שיש אחד שהיחס שלו לגבי כל צדיק שהיה והוה ולגבי כל הספרים הקדושים שיש בספריה הוא נכון – הוא מאמין בכולם ויש לו הכנעה ובטול לכל צדיק אמת – אך יש לו רק בעיה אחת, שלא מאמין באמונת חכמים בעצמו, לא מאמין בחדושי התורה שה' מזכה אותו לחדש. הוא לא מאמין שה' משתעשע בחידושים של עצמו. שוב, לכל מי שמכיר את היחס ואת הענין של רבי נתן, ברור למדי שכאן רבי נחמן מתכוון לתלמיד המובהק שלו. כאן הוא גם נותן לו את העצה הנכונה עבורו למשך כל החיים שלו, שבזכות התורה הזאת – "חדי רבי שמעון" – רבי נתן זכה אחר כך לא רק לפרסם את הצדיק כשלעצמו, אלא לפרסם את הצדיק ולשמוח בכך שהוא חדש הפלא ופלא חידושים של עצמו על פי, על יסוד, ה"אבן השתיה" שמשם הושתת העולם.

גלות מבחינת ארץ ישראל על ידי זלזול בספרים

הוא כותב בתורה על ענין השלמות של כל ספרי הקדש – יש את כל הספרים, והוא אומר שצריך עוד ועוד ספרים. הוא כותב בתורה שיש ספרים חדשים שנכתבים בדור שלנו, שגם זקוקים להם, ויש ספרים שעתידים להתחבר לפני ביאת המשיח וגם זקוקים להם, וחלילה וחס שמישהו יזלזל באיזה ספר שמישהו יכתוב בעוד מאה שנה. אם יזלזלו בספרים האלה – זלזול שכולו חסרון באמונת חכמים – קורית גלות עם ישראל מישוב ארץ ישראל. יש כאן ווארטים חשובים בתורה. הוא אומר שישוב עם ישראל בחו"ל קדוש בקדושת ארץ ישראל (נשמע אפילו יותר חזק מהווארט המסור בחב"ד של "מאך דא ארץ ישראל"), מקדש מעט, ונושמים את אוירו שהוא ממש "אוירא דארץ ישראל מחכים". אבל אם יש חסרון באמונת חכמים מגרשים את היהודים מאותו מקום למקום שלא ישבו בו יהודים מעולם – גלות ממש. הכל בתורה זו, "חדי רבי שמעון". בכל אופן, הוא אומר שיש מי שמתוקן באמונת חכמים בכל החכמים האחרים, אבל אמונת החכמים שלו בעצמו לקויה בחסר, ועבודתו היא להתחזק באמונת חכמים במה שה' נותן לו – שודאי הקב"ה משתעשע גם בחידושים שלו.

שלמות הספרים – לוחות האבן המקבלים מאבן השתיה

שוב, הוא אומר שחייבים להכתב עוד ועוד ספרים עד ביאת ינון, וכמו שנאמר בסוף קהלת (שקוראים בחג הסוכות) "ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ" (והפסוק הבא: "סוף דבר הכל נשמע… כי זה כל האדם" – "סוף דבר" נוטריקון ספר, גם כאשר נדמה ש"סוף דבר הכל נשמע" זקוקים לעוד ספר, "כי זה כל האדם", וד"ל). רק כשיש את כל הספרים יש "לוחות האבן". כתוב "ואתנה לך את לֻחֹת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורֹתם". ריש לקיש אומר בגמרא[נא] ש"לֻחֹת האבן" היינו עשרת הדברות, "התורה" – מקרא, "המצוה" – משנה, "אשר כתבתי" – נביאים וכתובים, "להורֹתם" – גמרא. כל מי שמתבונן רואה שיש כאן י-ה-ו-ה – התורה היא "מוסר אביך" והמשנה "תורת אמך", ה-ו הם נביאים-כתובים, תיקון מדות, ו"להורֹתם" היינו ה תתאה. לפני כן יש "לֻחֹת האבן", והוא כותב כאן בתורה שהיינו כל ספרי הקדש שנכתבו ועתידים להכתב עד ביאת משיח צדקנו. רק כשיש את כולם יש "לוחות האבן", ונעשה כלי לקבל את אור אבן השתיה. הוא אומר לרבי נתן שעבודתו בפרט היא להתעצם עם "לוחות האבן". הסברנו ש"התורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" הם י-ה-ו-ה לפי חז"ל, ואם כן "לוחות האבן" הם אריך ואבן השתיה היא עתיק – יחוד או"א בעתיק (שעשועי המלך בעצמותו), כפי שאמרנו קודם באותיות קצרות. ולסיכום:

עתיק יומין  אבן השתיה

אריך אנפין  לֻחֹת האבן

               י           התורה – מקרא

               ה          המצוה – משנה

               ו           אשר כתבתי – נביאים וכתובים

               ה          להורֹתם – גמרא

"אור צדיקים ישמח" – "אנן בחביבותא תליא"

בכל אופן, יש שלשה סוגי צדיקים שרבים איתם, וכל הריב הוא כדי לכתוב ספר – שיצאו ממנו ספרים. זה מוסר השכל מאד גדול, שאם השנה הזו היא שנת אבן השתיה, יש פה שני דברים: קודם כל לדעת שהצמצום שלי מחייב אותי להגיע לרבי. ברגע שאני לא יודע מה לעשות בחיים – ואף אחד לא יודע מה לעשות בחיים, לדאבוננו – אני בצמצום, ואני חייב להגיע לרבי. חסידים מאז ומתמיד יודעים שצריכים להגיע לרבי, שהוא אבן השתיה וכל הצמצומים שלי רשומים עליו, אבל הוא הנשמה הכללית ולו גלוי סוד העיבור (העצה הכללית של כל התורה כולה) ויכול להמתיק הכל. אחר כך, הדבר השני בפסוק שננסה לזכור – "הן תוי שדי יענני וספר כתב איש ריבי". נסיים בתחלת ובסוף התורה, "חדי רבי שמעון": כאשר כל הנשמות מתחברות על ידי אמונת חכמים, אז מכל הנרות הפרטיים (כל נשמה היא "נר הוי' נשמת אדם") נעשה אור גדול. כמו שאהרן מדליק את הנרות הפרטיים, מאהבה שעל פי טעם ודעת (אש מן ההדיוט) נעשית אהבה רבה (ועד לגילוי האהבה כפי שהיא מושרשת בעצם הנשמה, עצם הנשמה הכללית של כל עם ישראל), עליה נאמר "אור צדיקים ישמח"[נב]. אז "חדי רבי שמעון" ואמר שמתחלה "הוי' שמעתי שמעך יראתי" – דקאי על רבי עקיבא ותלמידיו, שלא אהבו ולא כבדו זא"ז כראוי ולכן לא התקיימו – אבל "אנן בחביבותא תליא". בכל מקום בחסידות אומרים עוד מילה בציטוט הזה, "אנן בחביבותא תליא מילתא", אבל כנראה שרבי נחמן דייק וכך רבי נתן דייק לשמור את לשון רבו, והשמיט את המלה "מילתא". הוא אומר "אנן בחביבותא תליא" – הכל "תולה ארץ על בלימה". מה הבלימה שלנו שהכל תלוי עליה? חביבותא, אהבה בינינו, שנתחבר (שמזה באה לרבי השמחה – "חדי רבי שמעון", חדי אותיות יחד – ה"חדי" בא מה"יחד שבטי ישראל"). איך מתחברים? על ידי אמונת חכמים (שחסיד ברסלב יאמין גם בספרי חב"ד ולהיפך וכו'). בזכות אבן השתיה, האמונה והבינה להבחין מי הוא אבן השתיה ולמי יש אמונת חכמים, נעשה "אור צדיקים ישמח" ובא לציון גואל.

עכשיו נשמע עוד כמה ניגונים ואפשר לרקוד ביחד. לחיים לחיים. שנזכה לאבן השתיה כאן, פה נמצא אבן השתיה.

אבן השתיה – אהבה שנית

לאחר הריקודין, בדרך החוצה, אמר הרב ארוש לרב שב"ה חדשנו את הקשר בינינו שנית. ענה הרב: אבן השתיה אותיות אהבה שנית, רמז לגאולה העתידה עליה נאמר "והיה ביום ההוא יוסיף אדנ-י שנית ידו לקנות את שאר עמו" – ופירשו המפרשים "שנית" לגאולת מצרים, שהיתה גאולה שלמה מתוך אהבה – אהבת ה' אלינו ואהבתנו לה', כמ"ש "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולֹתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". וכן יהיה ביתר שאת וביתר עז בגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, שתהיה גאולת עולמים, וכמפורסם הסימן של שנה זו: תהא שנת גאולת עולמים.

---