- ג. ד"ה "ועשית חג שבועות" תער"ג
- ב. שער תר
- א. יתרו – "כיתרון האור מן החשך" – הכח למתן תורה
ג. ד"ה "ועשית חג שבועות" תער"ג – נקודות טובות ונקודות מסוכנות
אור הגבול להוות את העולמות ואור הבלי גבול לגלות את העצם
אחרי כל זה, נעבור לכמה נקודות חשובות מאד, הנוגעות גם לתורת הנפש, במאמר של השבוע בע"ב, של הרבי הרש"ב: הרעיון הכללי שהוא מסביר, שמהשם יתברך יש שתי המשכות – זו לשונו כאן במאמר – כלומר, שני אורות שנמשכים ומאירים מה'. אחד הוא אור שהיעד שלו הוא להוות את העולמות. לעולמות יש גבול, תאור כמו שאמרנו כרגע – כל עולם מתואר בגבולות. לכך קוראים אור שנועד להאיר במדה וגבול, ובעצם כל המציאות שיש לנו – כל העולמות כולם – יוצאים מהאור שבא להאיר במדה וגבול. אבל יש אור אחר לגמרי של ה', אור הרבה יותר עליון, שכולו רק כדי לגלות את עצמותו. אור שענינו גילוי מן העצם. אז יש שני סוגי אור – אור שנועד להאיר את המציאות ובכך להוות אותה במדה וגבול ואור שנועד לגלות את ה', אור עצמי לגמרי.
הקו – התפרטות עשר הספירות כנקודות
נתחיל מהאור התחתון יותר, האור שנועד להאיר את העולמות במדה וגבול: לפני הצמצום הראשון אור זה נקרא "עשר ספירות הגנוזות במאצילן" – יש שם עשר ספירות, אך אין להן שום מציאות של ספירה בפני עצמה. אי אפשר להבחין שם במציאות הספירות, אבל בהחלט יש להן שם מקור נעלם, שהרי כל המציאות נבנית על פי עשר ספירות – עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה. מה המקום הראשון שספירות אלה מתפרטות (שיש חכמה בפני עצמה ובינה בפני עצמה וכו')? הוא אומר שהפירוט הראשון הוא בקו שבוקע למקום החלל. קודם יש אור אין סוף, וכדי שיהיה מקום לעמידת העולמות ה' עושה חלל – ואקום, כביכול, כך נראה לנו אף שבאמת הצמצום לא כפשוטו – ולתוך החלל ה' מקרין קו צר ומוגבל, שנקרא לפעמים קו וחוט. הקו יורד לתוך החלל, ולא מגיע עד לתחתית החלל. איך בכלל אפשר לדעת מה למעלה ומה למטה? הקו עצמו מגדיר – המקום ממנו הקו יוצא נעשה אוטומטית מעלה. הוא יורד, אך לא מגיע לצד השני. בצד השני יש רק את האור המקיף, הסובב כל עלמין, "ומתחת זרועות עולם". תוך כדי שהוא יורד הוא מגלה את עשר הספירות שקודם היו גנוזות באור אין סוף לפני הצמצום – מגלה אותן אחת לאחת, כנקודות. הוא כותב משהו מאד יפה, שנוגע ללימוד המדעים שלנו, החל מלימוד המתמטיקה שלנו: כותב ווארט מאד חזק, שלא לחשוב שהקו הוא אורך. מה הוא מתכוון במלה אורך? לא לחשוב שהקו הוא אורך, אלא לדעת שהוא נקודות נפרדות. אם יש מקור למה שהיום במתמטיקה נקרא ההבדל בין קונטיניום למתמטיקה דיסקריטית, הוא לשון הרבי במאמר זה. אומר שהקו הוא דיסקריט – לא אורך, המשכיות, אלא עשר נקודות. מה החידוש של הקו? שלפני הצמצום אי אפשר היה להבחין בכלל בין הנקודות (שהיו בפוטנציאל, אך לא ניתנות להבחנה), ואחריו, בקו, כל נקודה היא לעצמה.
אנשים-נקודות
הרבי אומר שעדיין, היות שמדובר רק בעשר נקודות שבקו, הן בתכלית הפשיטות – אין להן עדיין מציאות, הן רק נקודות של אור. נקודה של אור, בלי כלי להכיל אותה, אין לה מציאות. ההיפך ממציאות הוא פשיטות – הנקודה בקו היא בתכלית הפשיטות. הוא כותב שכאשר יש משהו פשוט בתכלית אין לו תוקף לפעול על המציאות, כי עדיין אינו מציאותי. תיכף נסביר מה זאת אומרת בנפש. הוא אומר שמה שכתוב במקום אחר שעולם התהו נשבר כי היה נקודות-נקודות, ולא ספירות ופרצופים מפותחים, הוא כי הנקודות היו בתוקף – תוקף שלילי, "קשה כארז" ולא "רך כקנה". למה שם המושג נקודה הוא שלילי? לפני שנסביר, נסביר נפשית: יש אדם שהוא נקודה, לא מפותח, אין לו רוחב של התכללות, של הרבה תכונות שונות ומגוונות – הוא ענין אחד, כל החיים שלו הוא ענין אחד, נקודה, זה מה שהוא. להיות נקודה זה דבר טוב או לא? לכאורה לא, אנחנו רוצים שכל אחד יתפתח, יקבל מגוון של כל הנקודות. נקודה היא למשל שאתה רק חכם, לא מבין, לא חסיד, לא גבור – רק חכם. אתה חכם, מאד חכם, סופר חכם, אבל רק חכם – אתה נקודה אחת. טוב להיות נקודה או לא טוב? בעולם התהו אנחנו רואים שהנקודות נשברו, דווקא בהיותן נקודות – מאד מזיק להיות נקודה, הזיק לעצמם ולזולת. כלומר, אנשים שהם נקודות הם מסוכנים – מסוכנים לעצמם, מסוכנים לבני ביתם ולכל הסובבים אותם. אם הבעל הוא רק נקודה, והנקודה הזו לא בדיוק כמו האשה או כמו הילדים, לא הכי טוב, לא הכי בריא – להיות חזק נקודה.
סכנת הנקודות – כשמקבלות כלים
אחרי הקדמה זו, הוא מסביר שיש הבדל מוחלט, הבדל עצום, בין הנקודה כפי שהיא בקו שבקע לתוך החלל על ידי הצמצום הראשון – שיש בו עשר נקודות, רק כנקודות – לעולם התהו. הנקודות בקו לא נשברו כלל, הן בתכלית הקדושה, אין להן שום תוקף שיכול להזיק למישהו. למה? כי הן בתכלית הפשיטות. מתי נקודה מסוכנת, כמו בעולם התהו? הוא אומר כלל, שהנקודה הופכת להיות מסוכנת אך ורק כאשר היא נכנסת לכלי. בקו אין כלים, אז יש שם נקודות – כל נקודה היא גילוי אור, גילוי תכונה מסוימת בנפש – אך באופן פשוט. לכאורה רכישת כלי היא התקדמות. התקדמת, קודם לא היה לך כלי. כמו חכם, מדען, הוא צריך מעבדה – בלי כלים הוא לא יכול לחקור, יכול רק להגות. כל זמן שהוא יכול רק להגות הוא לא מסוכן, אך ברגע שתתן לו כלים – הכלים שלו, בענין שלו – הוא יכול להיות מסוכן, יכול לשבור את כל הכלים. למה? הוא מסביר רעיון עמוק, שההגדרה של כלי היא רצון להטביע את עצמי על המציאות. כמו שנסביר בהמשך, כל דבר מתחיל מרצון. הגדר של כלי מתחיל מרצון חזק להטביע את עצמי על המציאות. הכלי הוא מציאות, וענינו רצון חזק להטביע את עצמי על המציאות. אם יש רק נקודה, ואותה נקודה חזקה עם כל התוקף רוצה להטביע את עצמה על המציאות, היא ממלכי עולם התהו, שאמרו "אנא אמלוך". כל נקודה אומרת אני ורק אני, ואז באמת הופך לתוקף של "קשה כארז" שעתיד להשבר. שוב, זו הסכנה בנתינת כלי לנקודה. אם כן, קודם היו נקודות בלי כלים – הן היו בסדר גמור, בתכלית הפשיטות, הרכות, כמו אנשים מופשטים, נחמדים, חכמים. כל אחד קבל כלי והפך להיות מסוכן – שברו את כל הכלים.
התיקון – לא חזרה אחורה אלא ריבוי כלים
מה צריך אחר כך? מה הוא עולם התיקון שאחרי השבירה? הכל מתוכנן. עולם התיקון הוא אדרבא – לא שחוזרים למצב של טרום-כלים. אפשר לומר, הנה, הכלים לא הוכיחו את עצמם. כלים הם טכנולוגיה – הטכנולוגיה הביאה לפצצת אטום, כך התחיל, נקודה. אפשר להסיק מסקנה שלכן נזרוק את הטכנולוגיה, מסוכן ביותר, ויותר טוב לחיות כמו לפני כמה מאות שנים, בלי כל הטכנולוגיה של המדע. אבל לא, מהו עולם התיקון? הוא מסביר שבעולם התיקון אדרבא, אני מרחיב את הכלים, אני עושה כלים הרבה יותר משוכללים ורחבים, תוך כדי המעטה באור. הוא מסביר, וזה עיקר סוד המאמר של השבוע, שהמעטה באור אינה לגריעותא, אלא מכשירה את המציאות – שיש בה הרבה כלים – להנות מהאור, במקום להנזק מהאור הגדול. מיעוט האור באמצעות ריבוי כלים מאפשר הנאה מהאור. גם כמו שנדבר היום על אנרגיה אטומית לצרכי שלום – מיעוט באורות על ידי ריבוי מערכת כלים, ואז במקום להנזק מרבוי האור אפשר להנות ממעוטו, תכלית החסד. כמו שנסביר, רבוי הכלים הוא לתכלית החסד.
ארבע בחינות של נקודות
עד כאן ענין אחד שיוצא מהמאמר של השבוע. נעשה לו איזה סיכום, איזה מבנה: אחרי הצמצום הראשון, קודם כל יש עשר נקודות בתוך הקו (דיסקריט, לא קונטניום), אחר כך יש עשר ספירות של אדם קדמון (אותו הוא לא מזכיר במאמר), הדבר הראשון שמלביש את הקו. שם עוד אין כלים ממש, אבל כלים דקים-היוליים לגמרי – משהו לקראת הווצרות כלים ממשיים. המקום הראשון שיש כלי ממש הוא בעולם העקודים. יש כאן מנין אנשים, אחד חכם, אחד מבין וכו' – יכולים לחיות יחד? אם לכל אחד יש כלים שלו, הופך להיות מסוכן (כל עוד שכל אחד מהאנשים הוא בעצם נקודתי כנ"ל). אין לכל אחד עדיין כלים שלו, אבל נעשה להם איזה ישוב, איזה כפר, שכולם יכולים לגור בו יחד. לכך קוראים תהו יציב – עולם העקודים, כפי שהוא מסביר. לא נותנים לכל אחד את הכלים המיוחדים שלו, בהיותו עדיין רק נקודה, אבל כן נותנים להם כלי אחד גדול שיכול להכיל את כולם יחד. לכך קוראים עולם העקודים. הוא מביא במאמר שעולם העקודים הוא כמו עקדת יצחק – היכולת של אברהם ויצחק, שתי מדות שונות והפוכות, להתאחד. יחוד מדות, ועיקר שתי המדות הן חסד וגבורה, אהבה ויראה. אחר כך יש עולם רביעי, מצב רביעי – עולם הנקודים, בו לכל נקודה יש את הכלי שלה, ואז הכל נשבר, תהו לא יציב. נחשוב רק על ארבעת המצבים האלה, מבנה מובהק של י–ה–ו–ה: עשר הספירות הגנוזות במאצילן הן כמו הכתר הנעלם, העל-מודע. אם נאמר שהמודע מתחיל אחרי הצמצום הראשון, אז עשר הספירות בקו הן החכמה, ה-י. אדם קדמון נקרא "אדם דבריאה" (כנגד ה עילאה שבשם), מצב בינים בין הפשטה גמורה, כמו החכם הוא לגמרי מופשט – וככל שמופשט הוא גם לא מסוכן, גם לא עושה שום דבר במציאות, אבל לפחות לא מסוכן. אדם קדמון הוא שלב לקראת כלים – אין לו כלים, אבל יש לו איזה כח נעלם שמגביל את האורות שלא יתפשטו בלי סוף (קשור לסוד שם שדי שמסביר בסוף המאמר היום, "שאמר לעולמו די"), שרש רוחני של כלים שלא נותן לו להתפשט, למלא את מקום החלל ובכך להרוס אותו. אחר כך יש את עולם העקודים, בו יש יחוד מדות (כנגד ה-ו של שם הוי'). בסוף יש את עולם הנקודים שנשבר, היות שהנקודות נכנסו לכלים פרטיים. בכל המצבים האור עדיין נקודתי, לא התפתח, גם כי לא התמעט. עולם הנקודים בסוף הוא המלכות (ה תתאה של שם הוי'), לכן הספירות שם הן מלכים – "ז' מלכין קדמאין". יוצא שעיקר התיקון שלנו הוא תיקון המלכות, כמו שמדברים תמיד – "לתקן עולם במלכות שדי". יש פה ארבעה מצבים, י-ה-ו-ה מאד יפה, הנקודות של עשר ספירות בקו, בא"ק, בעולם העקודים ובעולם הנקודים. בעולם הנקודים, בסוף, המלכות נשברת וצריך לתקן:
קוצו של י עשר ספירות הגנוזות במאצילן
י עשר נקודות בקו
ה אדם קדמון
ו עולם העקודים
ה עולם הנקודים
עד כאן ענין אחד במאמר.
ד. ד"ה "ועשית חג שבועות" תער"ג – שרש כל הקונפליקטים
שני האורות ההפוכים – רצון במציאות ורצון בהעדר
נקודה שניה, עוד יותר עמוקה בנפש: אמרנו שיש שני סוגי אורות – אור שמאיר במדה וגבול ואור כדי לגלות את עצמותו. לכאורה, בשרש האור העליון אין רצון כלפי המציאות – היא כלל לא משמשת פונקציה ביחס למציאות – אבל הוא אומר במאמר שלא יתכן. אם הייתי אומר שהאור הוא כמו אור השמש, שמאיר ממנה בדרך ממילא, לא רצוני, אפשר לומר שהוא גילוי עצמי בלי שום כוונה. אבל היות שאצל הקב"ה אי אפשר לומר כך, הכל אצלו רצוני, לא מחויב המציאות ששום אור שבעולם יאיר ממנו, ולכן אם איזה אור מאיר סימן שזה רצונו וממילא צריכה להיות בכך כוונה. כוונה היא רצון נעלם. הוא מסביר במאמר, וזה עיקר הנקודה של המאמר, שהאור שכדי להוות את העולמות – עשר הספירות בכל הדרגות – והאור שהוא רק גילוי עצמי, הם בעצם שני סוגי רצון. שני רצונות שונים, וממש הפוכים. הוא לא כל כך מדגיש עד כמה הם הפוכים, ואנחנו נדגיש כעת. אומר זאת ברור, אך נוסיף הדגשה נפשית. האור התחתון מאיר במציאות, רוצה שיהיה עולם – הוא רוצה שאתה תהיה אתה (נחדד, כמו שמחדדים תמיד). אני רוצה שאתה תהיה אתה. זה האור התחתון. באור העליון יש גם רצון נעלם, כוונה, אבל מה הכוונה של גילוי עצמי? שה' יתגלה בעצמו בכל מקום, וממילא לא תהיה מציאות של שום דבר. להיפך, יהיה העדר המציאות. כלומר, האור העליון רוצה – הכוונה שלו היא – העדר המציאות. יכול להיות בן אדם עם תסכול יותר גדול מזה? מצד אחד הוא רוצה מציאות ומצד שני העדר המציאות. אפילו לגבי עצמי, מצד אחד אני רוצה שאהיה ומצד שני רוצה שלא אהיה בכלל. ידוע מה שהגוי המפורסם אמר, על דרך זה, "להיות או לא להיות". כך אומר במאמר, שיש רצון אחד, שאני רוצה שתתהווה בפועל ותהיה מה שאתה צריך להיות, מה שאתה, ורצון שני, שאני רוצה שתהיה כל כך בטל אלי – נשמע לא טוב, זה האור העליון – עד שלא תהיה בכלל. אז יש סיכוי לתכלית החפץ של ה' בבריאת העולם, "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" – כשהכל בטל, שום דבר לא מרגיש את עצמו, לא נמצא בכלל.
שרש כל הקונפליקטים
הסיפור הזה הוא עיקר העומק של המאמר השבוע. מכניס אותנו לנושא מובהק ביותר של נפש: כתוב שבכל דור ודור משתנים שמות היצרים, והיצר הרע עצמו יוזם זאת כדי לבלבל את המוחות, שלא יבינו מי הוא בדיוק. בכל אופן, צריכים וחיבים 'לחיות עם הזמן' – עיקר התיקון הוא לחיות עם הזמן, לחיות עם המנטליות של הדור, והמנטליות של הדור קשורה (כפי שאמרנו) למונחים ולמלים של הדור. כל ספר התניא, תורת הנפש המובהקת, מדבר על מלחמת היצרים. מלחמת היצרים היא שיש יצר טוב ויצר הרע. מה הוא מוסיף? שלא רק יצר, אלא יש נפש – נפש האלקית ונפש הבהמית. יש עוד כל מיני מלים. מה המלה היום, שהיא גם מלה במושגי הנפש וגם בפוליטיקה? המושג הכי חשוב – קונפליקט. יש קונפליקטים בין עמים, אבל שרש הקונפליקטים הוא בנפש האדם, יש לו קונפליקטים פנימיים. שוב, פעם לקונפליקטים קראו מלחמת היצרים. היום לא מספיק לקרוא לכך מלחמת היצרים. זה יותר מסובך ויותר מורכב, באמת. כשיש קונפליקט אינטרסים, קונפליקט נפשי-פנימי, קשה להצביע על צד אחד ולומר שהוא היצר הטוב והצד השני הוא היצר הרע. לא כל כך פשוט, עד כדי כך ששאלה גדולה האם בכלל נכון – אולי בכלל לא נכון? אולי יש קונפליקטים שהם בכלל לא מלחמת היצרים. כאן יש קונפליקט שהוא לכאורה האב-טיפוס של הכל. לכל דבר צריך שרש למעלה, וכאן יש קונפליקט לפני הצמצום הראשון, בתוך ה'. כמובן, כשהרבי מציג זאת במאמר לא מציג כקונפליקט, אלא רק כשני רצונות – רצון שתהיה מציאות, שאתה תהיה, ורצון שהמציאות תבטל, שלא תהיה. הוא לא מתאר מה זה פועל בנפש של הקב"ה כביכול, לא מתאר את ה'תסכול' הפנימי, אך לכאורה המצב מאד מתסכל – שאתה רוצה בו זמנית שתהיה מציאות ושלא תהיה מציאות.
יצר טוב ויצר 'רע' בקונפליקט העליון
אם אני בכל אופן רוצה לנסות להצמד למושגים יצר טוב ויצר הרע, מה כאן היצר הטוב ומה היצר הרע? אם אחרי הצמצום, ומדובר בי, שאני רוצה שתהיה ואני רוצה שלא תהיה, מה היצר הטוב ומה היצר הרע? מן הסתם היצר הרע הוא שלא תהיה, שאני רוצה שתהיה בטל אלי, אני אומר "אנא אמלוך", לא רוצה בעולם שום דבר חוץ ממני, "אני ואפסי עוד", "לי יאורי ואני עשיתני" אמר פרעה. יש מציאות אחת, רק אני – אין יצר הרע יותר מזה. מהו יצר הטוב? שתהיה. שאני מיפה את כחך להיות ולגדול ולהתפתח, להתגשם – כלומר להגשים את עצמך. אבל אצל ה' לכאורה הוא חותם המתהפך, כי מסביר בפירוש במאמר שהאור העליון אצל ה', הכוונה בהעדר המציאות, הוא החסד של ה'. חסד הוא יצר טוב. ואילו הרצון שכל דבר יהיה מה שהוא הוא הגבורה של ה', כח ההגבלה של ה', וגבורה היא שרש היצר הרע. כמובן, אצל הקב"ה, בפרט לפני הצמצום הראשון, קשה לומר כך. איך הרב המגיד הסביר מה היא המלה רע בקדושה? תחתון (כמו במלרע). רע גם לשון רצון (רעוא בארמית), לכן מחדש במאמר הקודם שיש מדרגה בה אין בכלל רצון. כאן במאמר מחדש שגם באותה מדרגה חייב להיות רצון, כוונה נעלמת, כי אצל ה' הכל רצוני. הרצון במציאות הוא הרע, התחתון, הגבורה, והרצון באי-מציאות הוא היצר הטוב. לתופעה כזו קוראים חותם המתהפך. איך הנביא מתאר תופעה זו? הנביא אומר "לא מחשבותי מחשבותיכם". כלומר, אצלי היצרים הפוכים. היום, אמרנו, בפסיכולוגיה וגם בפוליטיקה המושג קונפליקט הוא חשוב בעולם. מתוך קונפליקט נעשה סטרס, מתח לא חיובי, שיכול לגרום לשבירה – כנ"ל.
ארבעה סוגי קונפליקטים בפסיכולוגיה היום; קונפליקטים של כן-כן ושל לא-לא
היום בפסיכולוגיה מנסים להבחין – בצורה די מלאכותית, אך נביא, כדי להכניס בכך מעט אור – בין ארבעה סוגים של קונפליקטים. בקיצור, יש קונפליקטים של כן-כן, יש קונפליקטים של לא-לא, יש קונפליקטים של כן-לא במושא אחד ויש קונפליקטים של כן-לא בשני מושאים. ניתן כמה דוגמאות: אם יש דברים שאני רוצה לעשות, רק שאיני יכול לעשות את שניהם יחד – יש לי סכום כסף, ואני רוצה לקנות אוטו חדש, וגם רוצה לטייל בסין, לראות שם את החומה הגדולה – אז יש לי קונפליקט. קוראים לכך קונפליקט של כן-כן. אחד מאלה הוא יצר הטוב והשני יצר הרע? אפשר לומר ששניהם היצר הרע. אבל אולי צריך לומר שאם שניהם היצר הרע, בתוך היצר הרע גופא אולי יש יצר טוב ויצר רע – הרי הכל בהתכללות. מן הסתם כל ארבעת הסוגים של קונפליקטים שמדברים עליהם בפסיכולוגיה הם יצר הרע. על כך יש מושג הרע במעוטו (כמו דמוקרטיה, למשל) – הרע במעוטו הוא גם יצר הרע, אבל פחות מיצר הרע אחר. לכך קוראים קונפליקט של כן-כן. יש קונפליקט של לא-לא, שאמא שלי אמרה – או שאתה מנקה היום את החדר, או שאתה רוחץ כלים. אמא שלי גם יכולה להיות הבוס, יכול להיות גם אשתי. אני לא רוצה לעשות לא את זה ולא את זה, אבל חייב לבחור בין שניהם ולעשות משהו. אומרים היום שהמתח, הדאגה, שנוצר על ידי קונפליקט מהסוג של לא-לא הוא יותר מאשר בסוג של כן-כן (וצריך להפיג את הדאגה והמתח). יכול להיות שאיני רוצה לעשות לא את זה ולא את זה – גם שניהם יצר הרע. אם היה לי יצר טוב הייתי שמח לעשות את שתי הפעולות.
תורת הנפש לנוער
לפני שנמשיך, נאמר למה אנחנו חותרים כאן: לאחרונה דברנו שחסר מאד בארץ להקים דבר שדובר עליו שנים רבות – תנועת נוער לפי דרכנו. שה' יעזור שיתממש. תנועת נוער מתוקנת צריכה גם בטאון טוב, יחודי, שאין דוגמתו (ואם יש בטאון טוב לנער הוא גם טוב למבוגרים, יותר מכל הבטאונים שיוצאים למבוגרים). אבל צריך עוד משהו, ששייך לכולנו, שיושבים פה היום. מה עושים בתנועת נוער? כל מיני פעולות, אירועים. אבל צריך בית ספר לתורת הנפש עבור נוער. יש כזה דבר בעולם או לא? במה שחפשתי באתרים – מאד חפשתי, אם יש מקום בעולם של פסיכולוגיה לנוער – הכל הוא רק בתי ספר להורים, איך לטפל בבעיות הילדים שלהם. אבל קורס של פסיכולוגיה לילדים, איך לטפל בהורים שלהם (אמרתי בבדיחותא כמובן, לא צריך כך ללמד, רק יצא בדרך ממילא), לא מצאתי בכלל. קצת פלא. הרי היום כל דבר שאתה מחפש צריך להיות, אבל בינתים לא מצאתי. מלמדים היום נערים כל דבר – מדע בדרגה גבוהה, אמנות, מוזיקה מגיל הרך. למה לא מלמדים פסיכולוגיה לנערים? שאלה טובה. צריך ללמד – אלה שהתחילו את בית הספר לתורת הנפש, באמת המגמה הראשונה שלהם היתה לעשות תנועת נוער, אבל היות שלא יצא (היה קצת נסיון, עוד לא יצא), הסבו לתורת הנפש. מה אפשר ללמוד מכך? שהתיקון האמתי הוא לעשות תורת הנפש לנוער. תורת הנפש לנוער היינו רפואה מונעת. מתי כל הבעיות הנפשיות מתפתחות? בגיל ההתבגרות. למה צריך להיות בן עשרים עם בעיות נפש, אם היית יכול ללמוד בגיל 15-16 תורת הנפש כדי למנוע בעיות אלה? מכאן כבר ברור שהכוונה שלנו אינה לטפל בהורים, בעיקר, אלא בעצמך. רק שאם יש לך תסכולים ובעיות בגלל ההורים – צריך לדעת איך לטפל בהם, ובדרך ממילא תעזור גם להורים שלך. בגיל יותר מבוגר פשוט שילדים צריכים לטפל בהורים – כשהילדים גדולים וההורים זקנים. בכלל, כל המצוה של כבוד הורים – יש ברוך ה' ספר חדש הדן לעומק על הנושא של כבוד הורים, שנחוץ לכל אחד ואחד. בכל אופן, כל הסוגים – כמו הדוגמה של אמא אמרה לי או לנקות את החדר או לרחוץ כלים, דבר שיכול להכניס את הילד לתסכול והתמרדות ולשתול בו גם טינה נגד האמא – מבקש ללמד את הילד הזה לא לגשש באפילה נפשית. צריך לפקוח לו את העינים.
קונפליקט של כן-לא במושא אחד
כעת נגיע לסוג השלישי של קונפליקט, כן-לא במושא אחד: כמו, אני רוצה להרשם לתורת הנפש, אבל עולה כך וכך. אין לי כסף, איני רוצה להוציא כל כך הרבה כסף על הדבר הזה. כאן בהחלט אפשר לומר שיש יצר טוב ויצר הרע. נאמר, לשם הפרסום: היצר הטוב אומר שאני רוצה להרשם, זה חשוב לי מאד ללמוד תורת הנפש לפי דרך הבעל שם טוב, והיצר הרע אומר שעולה יותר מדי כסף ואין לי כסף, לא מוציאים כל כך הרבה כסף על כזה לוקסוס. שוב, זה גורם למתח בנפש – כמו כל קונפליקט.
קונפליקט של כן-לא בשני דברים
מה הסוג הרביעי של קונפליקט? הסוג הרביעי הוא שנים שבכל אחד יש פלוס ומינוס ואיני יודע לבחור ביניהם. כמו בחור או בחורה שרוצים לצאת לפגישה ויש שני מועמדים/מועמדות. נדבר מצד הבחור, הוא אומר שאחת היא משכילה אבל השיחה לא זורמת אתה, יותר מדי שכלית, ועם השניה מאד זורם כי היא מאד פשוטה, אין הרבה תוכן אבל השיחה זורמת. צריך לבחור, להחליט – יש קונפליקט. בדוגמה הזו לא ברור אם יש אחד שהוא יצר טוב ויצר הרע. הרי בכל אחד יש קונפליקט פנימי, פלוס ומינוס, והקונפליקט נוצר כי אני צריך לבחור ביניהם. למשל, אם הייתי אומר שאחת עם כל המדות, יראת שמים והכל, רק לא כל כך יפה, והשניה בלי יראת שמים אבל מאד יפה – בהחלט אני יכול לומר מה היצר הטוב ומה היצר הרע. אבל בדוגמה שהבאנו לא כל כך ברור, כי צריך שיחה וזרימה נעימה, ומי אומר שהאשה חייבת להיות פרופסורית? לא כתוב בתורה. גם לגבי האיש, הבעל, הוא צריך להיות ראש ישיבה? לא חייב. הוא צריך להיות יהודי טוב, שקובע עתים לתורה ומקיים תורה ומצוות. לכן, בכל ארבעת סוגי הקונפליקטים, לא חייב להיות ברור שאחד טוב ואחד רע – אבל בהחלט יוצר קונפליקט עמוק בנפש.
פתרון קונפליקט אצל רבי נחום מטשרנוביל
יש סיפור מפורסם, שאנחנו אוהבים לספר בנושא זה, על אחד מגדולי הצדיקים – רבי נחום מטשרנוביל. רבי נחום היה מקבל פדיונות, כסף של אנשים שמבקשים שיתפלל, ולא היה משהה את הכסף – היה מחלק את הכסף מיד לעניים. פעם אחת איזה עני בא ואמר שצריך לחתן את הבת ואין לו כסף, ויעלה כך וכך, עשרת אלפים. והנה, בהשגחה פרטית, רק לפני חצי שעה איזה גביר בא ונתן לו בדיוק את הסכום שאותו עני מבקש לתת. אבל, זה סכום כל כך רציני שאף פעם לא היה נותן לאדם אחד סכום כל כך גדול. הוא עושה חושבים. המחשבה הראשונה שיש כאן השגחה מופלאה, שלפני חצי שעה קבלתי סכום כזה, וכעת נכנס עני ובלי שום ידיעה מוקדמת נוקב בדיוק בסכום זה. אבל, מצד שני, עם העשרת אלפים אני יכול לשים לחם על השלחן של עשרים-חמישים יהודים שרעבים ללחם. מה עלי לעשות? להוציא את כל הכסף לעני זה, שיוכל לחתן את הבת שלו, או, לכאורה מה שהשכל יותר מצדד, לעזור לכך וכך עניים שזקוקים ללחם. זה סיפור מפורסם. מה בסוף היה? מאד קשה, שכל אחד יחשוב מה אני הייתי עושה במקרה כזה. בסוף הוא החליט לתת הכל לעני, בגלל ההשגחה הפרטית, וגם כי זו היתה המחשבה הראשונה שלו. בדרך כלל רק צדיק יכול לסמוך על המחשבה הראשונה, כי הצדיק – כמו בספור זה – הוא כל הזמן בטל לה', ובכל מה שקורה איתו בחיים הוא רואה את יד ה'. אם כעת מישהו בא ונתן לי עשרת אלפים ומישהו בא ומבקש עשרת אלפים, ואני כלום – אני רק מעביר, הצדיק הוא צנור מעביר – קבלתי ואני נותן. רוצים לספר ספור זה, כי לכאורה שניהם יצר טוב, אך כאשר מעמיקים רואים שבתוך היצר הטוב יש יצר טוב ויצר רע. מה היצר הרע? השכל. השכל הטוב, השכל על פי תורה, שאומר שמוטב לתת למאה אנשים לאכול היום מאשר לתת עשרת אלפים לעני שצריך לחתן את הבת. שוב, השכל יכול הרבה מאד פעמים להיות יצר הרע נגד העל-שכלי, אבל רק אם העל-שכלי הוא מבורר, כי הכתר עצמו – שהוא על-שכלי – מכונה תהו. אם התהו הזה לא מבורר הוא לא טוב. לדוגמה, אם נותן את עשרת האלפים לעני מתוך הפקרות (לפעמים גם המלה הפקרות יכולה להיות מצד הקדושה, אבל כאן אני מתכוון לא מצד הקדושה) – פשוט לא אכפת לו – לא טוב. לרבי נחום מטשרנוביל באמת אכפת ממאה האנשים הרעבים ללחם, אבל אם למישהו פשוט לא אכפת – סוג של אדישות נפשית, מאד לא טובה, שהיא בטול מסולף. שוב, אני גארנישט, אני שום דבר, יכול להיות הבטול הכי מסולף. אני אומר שאיני שום דבר, אך באמת פשוט לא אכפת לי מאף אחד ושום דבר. לא רוצים כזה בטול. בכל מה שלומדים על בטול ושפלות לא רוצים כזה בטול, שנקרא בטול מסולף, ענוה של שקר. מתוך בטול מסולף יכול גם לתת את כל הכסף לעני – ודאי לא בכך מדובר. בכך הסברנו שהכתר הוא תהו. יכול להיות תופעה שלילית, אבל מה הסיפור הזה מדגים? אורות דתהו, אבל בכלים דתיקון. הכלים דתיקון הם האכפתיות האמתית לכולם. אז האורות דתהו אומרים שתסמוך על המחשבה הראשונה – ה' נתן לך עשרת אלפים, העני זקוק להם, תן לו הכל. זה סיפור למופת איך צדיק אמתי פותר קונפליקט. אבל שוב, אצל הקב"ה הקונפליקט הוא הכי בסיסי שיש בעולם – להיות או לא להיות.
לפני הצמצום – אתה מה שאתה רוצה
נחדד עוד יותר: כשלומדים את המאמר הוא אומר שלא רק שהרצון שתהיה מציאות הוא רצון ביש והרצון שלא תהיה מציאות הוא רצון באין, אלא שהרצון שתהיה מציאות הוא עצמו יש והרצון שלא תהיה מציאות הוא עצמו אין. אני אומר בקיצור – צריך לקרוא לעומק בתוך המאמר. כלומר, עצם הרצונות הם ממש דבר והפוכו – יש רצון שהוא אין אמתי ויש רצון שאינו אין אמתי. מה שהוא אומר, שמה שאתה רוצה זה מה שאתה. אם אתה רוצה ביש – אתה יש. אם אתה רוצה באין – בקדושה אתה אין. כשזה מתהפך, אחרי הצמצום, בעולם הנקודים במיוחד – אצל המלכים שנשברו – ממש הפוך. מי שרוצה באין של הזולת – הוא היש הכי גדול, ומי שרוצה ביש של הזולת – לו באמת יש בטול. אצל ה' בדיוק הפוך.
ה. ד"ה "ועשית חג שבועות" תער"ג – "משפט וצדקה"
ענינה של חסידות חב"ד – למעט את האורות ולהרבות את הכלים – סוד שם ש-די
הנקודה האחרונה החשובה של המאמר, תחלת מה שימשיך לדבר במאמרים הבאים: הוא מדבר על הסוד של שם ש-די, "שאמר לעולמו די", בו ה' הופיע לאבות – "וארא אל אברהם… באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם". בקיצור נמרץ, הוא אומר ששם שדי – שאמר לעולמו די – מגביל את התפשטות האור כדי להוות כלים. בדיוק הסוד שאמרנו קודם, שצריך רבוי כלים ומעוט אור – זו פעולת שם שדי. קשור לספור שאנחנו אוהבים לספר, על אדמו"ר הזקן לאחר הסתלקות המגיד. התכנסו כל תלמידי המגיד, ששים הגבורים, ואדמו"ר הזקן היה הצעיר ביניהם. היות שהיה התלמיד החביב ביותר על הרב המגיד מינו אותו חבריו המבוגרים ממנו להיות מזכיר האספה. הוא קם, נאם והתחנן בפני החברים שחיבים כעת למעט את האורות ולהרבות כלים כדי להפיץ את אור החסידות בכל העולם. כל הצדיקים הגדולים הם אורות בצורה מופגנת של גילוי אור – גילוי אור לזולת, גילוי אור עצמי, כמו שרואים את הצדיק מתפלל באורות. חייבים למעט את האור כדי להרבות כלים, על מנת להקנות את הדרך של הבעל שם טוב ושל המגיד לכל העולם. כך הוא התחנן, אבל אנחנו יודעים שלא בדיוק התקבל. בכל אופן, זה היה המוטו של חיי אדה"ז, המוטו של חב"ד במשך כל הדורות. כאן במאמר הוא אומר שפעולה זו היא של שם ש-די. הוא אומר שמתחיל מהצמצום הראשון, שה' מצמצם את האור, אבל משאיר – לשון נותר – רשימו. לצמצם את האור ולהותיר (היתרו שלנו) רשימו, נפעל על ידי שם ש-די. אחר כך הוא אומר שבעולם האצילות, לאחר השבירה, התיקון – רבוי כלים ומעוט אורות – גם נעשה על ידי שם ש-די.
מכלול "משפט וצדקה"
הוא מסיים את המאמר בתיאור איך מעוט האורות ורבוי הכלים עובד בתורת הנפש, ומסביר שזה סוד "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית". צריך להיות משפט וצדקה יחד. מה הפשט של משפט? שאדם צריך לשפוט את עצמו, מה המינימום לו אני זקוק כדי לחיות, ואת כל הנותר – כל היתרה, סוד יתרו – לתת לצדקה. לא שאחרי שאני מספק לעצמי את כל היתרונות שלי, שהם מותרות שלי – נותר פסול – לתת צדקה, אלא קודם עושה משפט צדק ומגיע למינימום שאני צריך, ואת כל השאר נותן לצדקה. לכך קוראים "משפט וצדקה". "משפט וצדקה" הוא ביטוי, מכלול, מהמכלולים הכי חשובים בכל התנ"ך. המכלול "משפט וצדקה", משפט לפני צדקה, מופיע 25 פעמים בתנ"ך (22 פעמים "משפט וצדקה", יש לומר 22 כנגד 22 אותיות לשון הקדש, פעמיים "במשפט ובצדקה" ופעם אחת "ומשפט וצדקה").
"צדקה ומשפט" בנשמות דאצילות ו"משפט וצדקה" אצל הבינונים
אבל יש גם "צדקה ומשפט", בסדר הפוך, ומופיע רק שלש פעמים – כנראה כנגד שלשה שרשים (שלשה ראשי ראשין) של הרעיון[1]. דווקא בפעם הראשונה, בה נאמר על אברהם אבינו, היהודי הראשון – "כי ידעתיו [שה' בוחר בו ואוהב אותו] למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט"[2], הצדקה באה לפני המשפט. יש עוד פעמיים צדקה לפני משפט, והרבה פסוקים של משפט לפני צדקה. מה זה אומר לפי ההסבר שלנו (הוא לא אומר, אנחנו מוסיפים)? הוא מביא דווקא "משפט וצדקה", קודם משפט ואז צדקה, אבל אצל היהודי הראשון כתוב "צדקה ומשפט". יוצא שצדקה היא חסד ומשפט הוא גבורה. משפט הוא עבודה של אתכפיא, כפי שהוא מסביר. יש בקבלה וחסידות שהכלים נעשים מהתעבות האורות, ויש מה שקודם צריך לעשות כלים ואחר כך להכניס את האורות, שאלו הכלים שנעשים מהרשימו, ולא מהתעבות האורות. אם כן, מה שכתוב – וכך מובא ברובא דרובא – שצריך קודם להכין מערכת של כלים רחבים ולפיה נמשך האור. לכך קוראים בנין הכלים לפני בנין האורות. כתוב, בביאור של רבי הלל מפאריטש להקדמת "דרך חיים" לאדמו"ר האמצעי, ביחס לפרנסה, שכל הנשמות דבי"ע צריכות קודם לבנות כלים ואחר כך הכלי ממשיך את האור – "וברכך הוי' אלהיך בכל אשר תעשה". אתה צריך לעשות כלי ("כל [אשר תעשה]") וה' ימשיך אליו אור. אבל יש נשמות גבוהות שממשיכות אור וממנו נעשה כלי. כך באברהם, היהודי הראשון, הסדר הוא "לעשות צדקה ומשפט". יש פסוק בתהלים לג ("רננו צדיקים בהוי'"), "אהב צדקה ומשפט, חסד הוי' מלאה הארץ" – פסוק של אהבה וחסד, שמקדים צדקה למשפט. הפסוק שהוא מביא "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית" – קודם לשפוט עצמך ואחר כך לפזר צדקה. מי שלמעלה קודם מפזר צדקה – גם צריך לשפוט, אם ישאר בלי כלום לא טוב, אך אצלו הצדקה קודמת. מדת הבינוני, השוה לכל נפש, היא "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית".
בנין כלים על ידי אתכפיא
הוא מסביר חדוש, מאד חשוב לתורת הנפש, שעל ידי אתכפיא נבנים כלים רחבים לקבל אור עליון בצורה מיושבת, שאפשר להנות מהאור (לא הייתי חושב על כך כלל). מה היא אתכפיא? כמו לא לאכול אם אני מרגיש שהאוכל הוא תאוה. לא יודע מה היה קודם בתכנית, אבל אולי היו שעורים על אוכל – החוש של חדש שבט הוא אכילה (ומחר בערב ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות כו'). עיקר האתכפיא בחסידות היא בנוגע לאוכל – לא להכנע לתאוה, "צדיק ['ועמך כֻלם צדיקים'] אוכל לשבע נפשו" ולא יותר. מי אומר שעל ידי אתכפיא בונים כלים? מה הקשר? אתכפיא היא לכאורה פעולת שלילה בנפש, ואילו בנין כלים הוא הכי חיובי שיכול להיות. כך מחבר בסוף המאמר של השבוע. כמובן, כאן המקום להציע, שאם רוצים לעקוב אחרי השיעורים כדאי כל שבוע ללמוד את המאמר. סיום המאמר השבוע הוא בווארט שדווקא על ידי עבודת האתכפיא – סוד שם ש-די – בונים מערכת כלים רחבה, כדי לקבל הרבה צדקה מה', באופן שמתיישב ומתקבל טוב, שאפשר להנות מהאור. נחזור למשל האכילה: אם האדם עושה בצורה נכונה אתכפיא באכילה, כנראה הוא בונה כלים – איפה? כנראה בונה כלים בגוף שלו. איני מודע לכך שעל ידי אתכפיא בונים כלים – סגולה. קורה, אבל מעצמו. אני עשיתי פעולת שליטה, מח שליט על הלב, שלטתי על עצמי, לא נתתי לעצמי לתור במובן השלילי של המלה – "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – ובזכות פעולת השליטה על עצמי נבנים אצלי כלים, כדי לקבל אורות עליונים. זה חידוש מופלא, שהוא אומר בקיצור, בלי להסביר כלל – כעובדה.
ו. "נים ולא נים, תיר ולא תיר"
המצב מחתימת התלמוד ועד ביאת משיח – נמנום
אחרי כל זה, נחזור ונסיים בעוד משהו לגבי שרש תר: יש בארמית ביטוי שחוזר חמש פעמים בש"ס – "נים ולא נים, תיר ולא תיר". מה הכוונה? כשאדם מתנמנם הוא "נים ולא נים", רדום ולא לגמרי רדום, והוא גם "תיר ולא תיר", ער ולא לגמרי ער. מה הביטוי רוצה לומר? שיש פה מצב בינים, בין להיות ער ללהיות ישן. חז"ל דנים במצב זה – כפי שאמרנו, חוזר חמש פעמים בש"ס, פעם אחת בפירוש המשנה במסכת פסחים ועוד ארבע פעמים בפירושי דינים שונים בגמרא. רב אשי הוא האומר ומסביר ביטוי זה. חשוב לדעת, כי רב אשי הוא חותם הש"ס, ולפי השיעור הקודם הוא 'סוף רוח הקדש' (סוד "עשיה" ברביעיה רשימה-חקיקה-חציבה-עשיה) – מבוא לעולם שאנחנו חווים. אם בטוי מובהק של רב אשי הוא "נים ולא נים, תיר ולא תיר", אפשר ללמוד מכך שזה המצב של כל הדורות אחריו – עד ימינו אנו ועד לערנות החדשה של ביאת המשיח (התלוי בפקיחת עינים, כמו שמדגיש הרבי). הכלל הגדול אצלנו הוא שכל הלומדות של חז"ל וכל המחלוקות שלהם הם בנוגע למצבי בינים, מצבים של ממוצע (באנגלית יש בטוי, כמו בין השמשות). כל הבעיות, גם הבעיות בנפשות, הן בעיות של בין השמשות. מכל הבעיות האלה, אין יותר מובהק מ"נים ולא נים, תיר ולא תיר", שהרי ערנות היא מצב של יום ושינה מצב של לילה ("לא אברי לילה אלא לשינתא"). אם יש מצב בינים בנפש, הוא ממש בין השמשות. הרמז שרב אשי טבע מטבע זו הוא סימן שהוא כאן אומר לנו שזה המצב שלנו כעת, עד ביאת משיח צדקנו.
מנמנם כער בפסח ובמגילה (וירידת הדורות) ומנמנם כישן ברוק תפל
יש שלשה מצבים – ער, מתנמנם ("נים ולא נים, תיר ולא תיר"), ישן. למה חשוב להלכה? יש דברים שאם אתה ישן משהו נאסר. לדוגמה, המשנה שהיא מקור סוגיא זו אומרת שאם יש חבורה שאוכלת קרבן פסח – היום אכילת אפיקומן בתוך הסדר – אם ישנת תוך כדי אכילת האפיקומן אסור לאכלו יותר. אבל מה קורה אם רק התנמנמת? בהלכה זו כתוב, כך אומר רבי יוסי וכך פוסק רבה בגמרא וכך נפסקה ההלכה, אם אתה במצב של "נים ולא נים, תיר ולא תיר", מותר להמשיך לאכול. עוד לפני פסח יש קריאת המגלה בפורים. גם כתוב אותו דבר. הרי כל הענין של פורים הוא להתעורר (מהמצב של "ישנו עם אחד וגו'", "ישנו" לשון שינה, כמבואר בחז"ל). צריך לקרוא את מגלת אסתר – רצוי כמובן לקרוא כשאתה ער. אם ישנת, אם שתית יותר מדי לפני קריאת המגלה – לפי המנהג לא שותים לפני שקוראים את המגלה, כי יש בעיה שאולי לא תוכל לקרוא – אם אתה קורא ישן, אתה לא יוצא ידי חובה. אבל אם אתה קורא במצב של "נים ולא נים, תיר ולא תיר", כתוב בגמרא שאתה יוצא. אבל המרדכי בשם ירושלמי, וכך פוסק המחבר – לכאורה כנגד הרמב"ם, מאד חשוב – שמדובר רק בקורא. אם הקורא מנומנם הוא יוצא, אבל אם השומע את קריאת המגילה מנומנם הוא לא יוצא. הרמב"ם לא מחלק כך, אבל השו"ע כן מחלק לפי אחד מחשובי הראשונים (המרדכי). זאת אומרת שיש קצת ירידת הדורות, קצת יותר ישנים. ירידת הדורות היא יותר לכוון השינה (יותר שקיעה בחשכת הגלות – "'אני ישנה' – בגלותא"). מרנו שיש שבעה דברים שמעבירים את הכתם. הראשון ביניהם נקרא "רוק תפל"[3]. מהו רוק תפל? שאדם אכל לפני השקיעה, ומהשקיעה לא טעם מאומה, וגם הלך לישון – ישן חצי לילה, קם לפנות בקר, ושלש שעות בלי לדבר הרוק שלו הוא רוק תפל, והוא חומר ניקוי מצוין. הוא חומר הניקוי מספר אחד, הראשון מבין שבעת הדברים המעבירים את הכתם. אבל, אם לא עשית בדיוק כך – הרוק שלך לא שוה שום דבר. שוב, לא לאכול לילה שלם, וכן לישון, ולקום ולא לדבר – הדבור מקלקל את הרוק התפל. מה לגבי נמנום? שם הפוך – כתוב שם שלנמנום יש דין שינה. בכל הפעמים חוץ מזאת לנמנום יש דין ערנות, וכאן למתנמנם יש דין ישן (שאזי הרוק הוא אכן רוק תפל).
ער-מתנמנם-ישן – עולמות בי"ע
איך נכוון את שלשת המצבים של ער-מתנמנם-ישן? הם ודאי כנגד שלשת העולמות התחתונים. אדם ער בעולם הבריאה – עולם של חושים מפוכחים, של שכל, גם לשון הסתכלות (תיר לשון לתור, כמו שלמדנו בתחלה ש-תור שייך לשכל); מתנמנם בעולם היצירה – עולם של רגש. יש אחד שחי בעולם הרגש שלו, שהוא עולם של נמנום – "נים ולא נים, תיר ולא תיר"; יש אחד שאין לו עולם של רגש, ולא של שכל בהיר וערני, אלא רק עולם של מעשה יום-יומי – גם אם מדובר במעשים טובים, הם על דרך "מצות אנשים מלומדה". הוא יכול לעשות הכל בשינה גמורה, נפשית – כל המצוות, וודאי דברים שאינם מצוות. כל שגרת החיים היא מצב של שינה, עולם העשיה – "אף עשיתיו", "אף" מפסיק הענין (ועד שבשנתו העמוקה הוא נוחר מהאף כו'). בדרך כלל המתנמנם, הממוצע, עולם הרגש – יש לו דין של ער. רק במקרה אחד, של רוק תפל, יש לו דין של ישן – ודווקא למעליותא, כי אז עושה מהרוק התפל שלו חומר ניקוי מובהק כנ"ל.
לתור-להעיר את הארץ
יש שני פירושים – רבי חיים ויטאל ב"עץ הדעת טוב" וספר החסידות "נעם מגדים" – שאומרים (מסתמא בלי לדעת זה מזה) שתפקיד המרגלים לתור את הארץ (תיקון חטא המרגלים, המציאות שלנו בארץ היום) פירושו להעיר את הארץ, מלשון תיר. קודם אמרנו שלתור את הארץ היינו להחדיר בה מבט תורני, לתת מבט תורני על כל מה שמתרחש בארץ. יש עיתון הקול היהודי, וכל עיתון רוצה לדווח על מה שקורה בארץ, אבל לתת מבט תורני על כל המתרחש זה חידוש נפלא, הלואי שהקול היהודי יזכה לזה. אבל הנה, עוד פירוש מה ה' רצה ב"לתור את הארץ" לכתחילה (והמרגלים לא עשו) – להעיר את הארץ. הארץ ישנה, היא היתה בידי הכנענים, והם הרדימו את הקדושה הטבועה בארץ ישראל. כל הקדושה היתה בתרדמה – קומה, התעלפות עמוקה – ומה היה תפקיד המרגלים "לתור את הארץ"? מלשון תיר, להעיר, לעורר את הארץ מהשינה.
טיול ותיור
אמרו קודם שאולי תנועת נוער צריכה לעשות טיולים. נכון. נדבר רגע על טיול. האם יש קשר בין תר ל-טל, בין תיור לטיול? במבט שטחי לא, אבל באותיות הלשון ת ו-ט מתחלפות (בפרט ת ו-ט שהן הקרובות מאד בהיגוי, וכן מצאנו בהרבה מקומות, וכמו שלמדנו בשיעור קודם על צבת וצבט) ובאותיות למנ"ר מתחלפות ר ו-ל, ונמצא שכמה שנשמע שונה, לתור ולטייל אותה לשון. כשאני נוטל ידים אני מברך "על נטילת ידים". הרבה שואלים על הלשון "נטילת ידים". יש מפרשים על שם הנטלה, הכלי בו נוטלים. יש פירוש, בחסידות, על שם הרמת הידים – להרים את הרגש לראש, לשכל. אבל כעת אפשר לפרשת נטילת ידים מלשון נתירת ידים – נקיון הידים (מלשון נתר). שוב, טל ו-תר מתחלפים. רבי נחמן דבר על טיול בספרים. לפני שבוע למדנו שהמלה ספר עצמו משמע מסע וטיול. הרבי רצה בית מלא ספרים, ואפשר כל פעם להוריד ספר ולטייל בו. היום התרבות היא של כיף. תורה מלשון הוראה מאד רציני, אבל תורה מלשון תיור וטיול היא כיף. פנימיות התורה היא תיור, טיול בפרדס, עוד לא הוראה.
להעיר את הארץ כנגד התקשורת המרדימה
שוב, יש פירוש – בשני ספרים חשובים – שתפקיד המרגלים היה להעיר את הארץ. גם היום, אם עושים תנועת נוער – ובאמת צריכים לעשות טיולים – לשם מה? לא רק כדי להנות מהנוף היפה, ולא רק לקיים את המצוה של הליכת ד' אמות בארץ ישראל (ולהכיר את הארץ) – התפקיד העיקרי הוא להעיר את הארץ. גם היום, יש אנשים שדואגים להרדים – כמו שבבית חולים אפשר להזריק תרדמה – יש תקשורת שבכל הכח מרדימה את הארץ. מה התפקיד שלנו? מה תפקיד הנוער? נוער לשון נעור, לשון ער. תפקידו הוא "תיר", להעיר את הארץ – גם את האדמה, הנתר, אבל בעיקר את האנשים שיושבים על הארץ, היהודים בארץ, להעיר אותם. באמת צריכים לעשות הרבה טיולים, להגיע לכל מקום, כדי להעיר את הארץ ואת יושבי הארץ.
סגולה לגילויים במצב של נמנום (בספרים ואצל רבי אשר פריינד זצ"ל)
נסיים: מה קורה במצב של "נים ולא נים, תיר ולא תיר". יש ספר חשוב שנקרא ספר חרדים, שהיה שמש בבית הכנסת של האר"י הקדוש – צדיק גדול מאד – שמביא בספרו כזה סיפור: הוא מביא בשם רבינו יצחק דמן עכו, אחד מגדולי המקובלים, שהוא עצמו שמע מרבי יוסף ג'קטליא (היו שנים, כנראה מדובר בקדום), שספר על עצמו, שפעם אחת הוא חלה ונטה למות. היה חולה אנוש, ואז הגיע למצב בנפש – כך כותב בספר – של "נים ולא נים, תיר ולא תיר". במצב זה ראה שני אנשים ששוקלים את המעשים שלו – אחד שוקל את המעשים הטובים שלו והשני שוקל את המעשים הרעים שלו. יצא בסוף שמעשיו שקולים – אותו דבר – כך ראה במצב של "נים ולא נים, תיר ולא תיר". כשהתעורר קרא למישהו ובקש מיד תפלין. במצב שהיה כנראה פטור על פי דין מתפלין – עשה מבצע תפלין על עצמו, אולי אסמכתא למבצע תפלין של הרבי – ומיד התחיל להרגיש יותר טוב, ואז לאט לאט התרפא לגמרי. מסתמא הניח תפלין של רש"י, אבל כדי להעיר את הארץ צריכים רבינו תם. לומדים מהספור כמה דברים, הראשון שסגולה להתעורר – להמשיך מוחין – היא הנחת תפלין. בארץ ישראל המבצע העיקרי להמשיך מוחין כדי להתעורר הוא תפלין דרבינו תם – דבר ידוע אצלנו. בכל אופן, דווקא במצב הנפשי של בין השמשות יש סגולה לחוות חויות על טבעיות (מה שנקרא חויות מיסטיות). נספר סיפור שחויתי בעצמי (לא הרבה מספרים): כולם ודאי שמעו על הצדיק הגדול, הירושלמי, רבי אשר פריינד. כשהייתי נוסע איתו באוטובוס בירושלים (היינו נוסעים באוטובוס, אגד), ושואל אותו איזו שאלה, הוא פשוט התחיל להרדם – ישב לידי ונמנם, צדיק יושב שם לידי ומתחיל להרדם – ובדיוק כשהגיע למצב של "נים ולא נים, תיר ולא תיר", אמר את התשובה שלו. כך אצל הרבה צדיקים, אבל זה סיפור אישי – הוא לא היחיד. הרבה צדיקים יכולים דווקא להגיע למצב הזה, ובמצב הזה 'לתקשר' (מלה שאומרים היום, ואנחנו לא אוהבים אותה כל כך, בגלל ההקשרים השליליים שלה, אבל כאן בקדושה, מתוך בטול בנפש, להיות פתוח לשמוע מסר אלוקי אמתי).
גילוי האצילות במקום הממוצע (עולם היצירה)
למה יש כזו סגולה בנמנום? אמרנו קודם שמצב זה הוא מצב בינים, עולם של רגש – עולם השכל האמתי הוא ער, ועולם זה מתנמנם, עולם השכל הוא "תיר" לגמרי וכאן "נים ולא נים, תיר ולא תיר", ועולם העשיה ישן לגמרי. למה דווקא במצב של עולם היצירה, עולם של רגש, ניתן לקלוט מסרים על-טבעיים, על-אנושיים, יותר גם מהעולם המפוכח של השכל? היא הנותנת, כך כתוב בחסידות ששרש האהבה הטבעית שבלב – אהבה רגשית, אהבה של עולם היצירה – הוא באהבה המסותרת של עולם האצילות. היות שבין השמשות הוא ממוצע, שרשו של כל ממוצע חייב להיות יותר גבוה משני הדברים שהוא מחבר, לכן מי שזוכה יכול להגיע לחוית האצילות העליונה – הבטול האמתי, כמו שהרבי מסביר במאמר – המדרגה של הרצון בהעדר המציאות, גילוי האלקות לפעול בטול במציאות. אם עולם הבריאה הוא ער ועולם היצירה מתנמנם ועולם העשיה ישן, מה הוא עולם האצילות? יש מצב בנפש יותר מער. מה יכול להיות יותר מער? ער הכי טוב, למלאכים קוראים "עירין קדישין", "עיר וקדיש מן שמיא נחִת" (דרשו על הבעל שם טוב) – ער וקדוש, סימן שיש קדושה בערנות. אבל גם בקדושה גופא יש "קדוש" ויש "קדש" עליון, עצם הקדש.
אצילות – בטול במציאות – ער בעל כח להעיר
מה יכול להיות יותר מער? ער פירושו שיש עדיין רצון במציאות. ער אינו רצון להעדר המציאות, אלא להיות מפוכח במציאות. למעלה ממנו יש בטול המציאות, התפשטות הגשמיות. אז ודאי הוא ער, בדרגה אחרת לגמרי – ער בדרגה כזו שמסוגל להעיר את כל מי שנמצא בעולמות התחתונים. מי שער בעולם הבריאה, אין מכך ראיה כלל וכלל שמסוגל להעיר מישהו אחר שישן (למטה בעולם העשיה – "אף עשיתיו"). אמרנו שתפקיד המרגלים, שהם נשמות דאצילות, הוא להעיר את העולם, להעיר את הישנים. לשם כך צריך להיות בבחינת אין, ער עליון, ער של אצילות, שיכול להעיר. שוב, אצלו בעצמו מאיר הרצון בהעדר המציאות, והוא מסוגל להעיר את המציאות התחתונה ולקיים את בטול הגזרה של עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה – החדוש של מתן תורה, חבור אצילות ובי"ע, כפי שמסביר במאמר. החדוש של מתן תורה הוא שעולם האצילות יכול להאיר למטה (הגילוי של "אצילות איז אויך דא", כפי שהתבטא הרב המגיד). לסיכום:
אצילות ער בעל כח להעיר (אין)
בריאה ער
יצירה מתנמנם
עשיה ישן
בכך נסיים, נבקש מה' שתהיה לנו המעלה של תיר לגמרי, להיות ער לגמרי, וגם אם יש מעלה במנומנם – שאפשר במצב זה לחוות מצב יותר גבוה – שגם יהיה לנו. שוב, אנחנו ישנים. אם היה פה נגינה היה הכי מתאים לשיר, כמובן, "תתעורר תתעורר כי אתה נמצא בחשך חזק" מאד, ולהגיע למצב של נים ולא נים תיר ולא תיר כבר מדרגה גבוהה. כל שכן לעלות יותר גבוה. שה' יעזור שיהיה חמשה עשר בשבט שמח, שנזכה להדבק באילנא דחיי.
[1] סך הכל יש 28, כח, פעמים בתנ"ך המכלול של צדקה ומשפט. הערך הממוצע של צדקה משפט = שדי, מתאים מאד להמבואר כאן במאמר. הגימטריא המלאה של כל 28 הפעמים עולה 17766 = בטול פעמים חשמל (משולש זך) שעולה כח פעמים צדקה משפט ועוד 182 = יעקב, ז פעמים הוי' – "צדקה ומשפט ביעקב אתה עשית". והנה, ה-28 מתחלקים ל-3 צדקה ומשפט ו-25 משפט וצדקה – 3 ברבוע ועוד 25 ברבוע = 634 = "צדקה ומשפט"!
[2] "דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט" = 1690 = הוי' פעמים אד' (10 פעמים אחד–אהבה ברבוע).
[3] רוק תפל סוד שפלות בנפש (אותן אותיות, כאשר רק = ש). רוק = ג פעמים אמונה, תפל = ה פעמים אמונה (כידוע ששפלות = ח פעמים אמונה, "נעוץ סופן בתחלתן וכו'"). והיינו לרמוז ששבעת הדברים המעבירים את הכתם הם בסדר מלמטה למעלה, החל מרוק תפל כנגד המלכות, שפנימיותה שפלות, ודוק.