אור ל-ה' תמוז ע"א – יארצייט לר' שמשון-יעקב גינזבורג – כפ"ח
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5771/11/5771-11-05-1.flv
ניגנו ניגון שמחה, שאמיל.
הערב אנחנו נדבר על הפסוק באיוב "ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה". הנושא הזה הוא באמת נושא כללי, הקדמה לפנימיות התורה בכלל, מה זה "ומבשרי אחזה אלוה". כמו שמי שקצת מכיר את הספר "הנפש" יודע שזו הפתיחה איך יהודי יודע את ה', מקיים את מצות ידיעת ה', על ידי "ומבשרי וגו'".
יש הרבה פירושים לפסוק הזה, גם על פי סוד, גם על פי פשט. הרבה צדיקים מתלמידי הבעל שם טוב מפרשים אותו. הפסוק הזה מובא רק פעם אחת במדרש רבה (שכל החסידים – מפשיסחא והלאה – מביאים את המדרש רבה), שמקשר זאת לאברהם אבינו, שבזכות הברית בשר זכה ל"וירא אליו הוי'" – "ומבשרי אחזה אלוה". זה פירוש המדרש, ש"ומבשרי" היינו ברית המילה, ובזכות זה "אחזה אלוה". אם הזכירו, אפשר להתחיל מפירוש זה: הרבי ר' בונים, הראשון בשושלת, אומר שגם לפני ברית המילה היו התגלויות ומה החידוש של "ומבשרי אחזה אלוה"? ומסביר שלפני כן ה' הופיע לאברהם רק בדרך "התלבשות" בלשונו – צמצומים ומסכים. הוא מביא את הפסוק (מאיוב) "ויעתק צור ממקומו", שהצור, הקב"ה, נעתק, דהיינו משנה מקום, מתלבש בלבוש זר, וכך היה מתגלה לאברהם אבינו. התגלות שהיא גם לפי המעשים, לפי האתעדל"ת שלו, אבל "עבודת מתנה אתן את כהונתכם", בדרך ממילא, מה שאנחנו קוראים מודעות טבעית, יכולה להיות רק אחרי ברית המילה, בלי "ויעתק צור ממקומו".
אפשר לקשר זאת לשלש המדרגות בידיעת ה' – השתלשלות, התלבשות, השראה. אפשר לומר שלפני ברית המילה, ברית הבשר של "ומבשרי", אפשר ללמוד קבלה, שהיא התלבשות. על השתלשלות אין מה לדבר – כנראה אותה השיגו גם הצדיקים הגדולים שהיו לפני אברהם אבינו. הרי בכל דור ודור היו צדיקים שהשיגו מה שהשיגו באלקות, אדם, שם ועבר, חנוך וכו' – הם השיגו בהשתלשלות, ולכן הם השתלשלות הדורות. החידוש של אברהם אבינו, היהודי הראשון, שהחל לפרסם אלקות בעולם עוד לפני ברית המילה – שזכה לסוד ההתלבשות, קבלת האריז"ל. מה חדשה ברית המילה ב"ומבשרי אחזה אלוה"? השראה, שהשיג את האלקות בדרך השראה, ש"לית אתר פנוי מיניה" וממילא הכל "עבודת מתנה" בדרך ממילא, גילוי אור אין סוף ממש בלי צמצום. התלבשות בלשון רבי בונים היינו צמצומים. מברית המילה והלאה אברהם אבינו היה חסיד מושלם לפי הבעל שם טוב. זה ווארט אחד של הרבי ר' בונים, שאחר כך השתלשל הלאה אצל כל הצדיקים, במיוחד בשושלת זו, שדרשו מדרש זה, עד שהגיע לאבני נזר ולשם משמואל.
השם משמואל אומר בשם אביו חידוש גדול – שאם גר מתגייר הוא לא צריך לטבול את הכלים שלו. כל כלי שקונים מגוי צריכים לטבול כדי להכניס לקדושת ישראל, שיהיה שייך לישראל, אבל כלי התשמיש של הגר שהתגייר נכנסים יחד איתו לקדושת ישראל בדרך ממילא. אם הגר התגייר ואחר כך קנה כלים, הוא צריך לטבול אותם כמו כל יהודי, אבל כל הכלים שהיו לו בשעת הגיור נכנסים אוטומטית יחד איתו לקדושת ישראל. השם משמואל מקשר זאת למדרש על "ומבשרי אחזה אלוה", מברית המילה של אברהם אבינו. אביו למד את החידוש הנ"ל מהגמרא בתמורה שאם בהמה נרבעה כשהיתה מעוברת גם הולד פסול למזבח, אבל אם היא נרבעה ואחר כך התעברה הולד כשר. כך גם לגבי טרפה – אם היא נטרפה עם ולד במעיה הולד טרף, אבל אם קודם נטרפה ואחר כך התעברה (למאן דאמר שטרפה יולדת) הולד כשר. מכאן הוא לומד שכלי הגר הם כמו הולד במעי הבהמה. השם משמואל שואל למה ה' נתן לו את השם אברהם, בתוספת ה' לשמו, עוד לפני שמל את עצמו – הרי אנחנו נוהגים לתת שם רק אחרי המילה. לכאורה צריך למול ואחר כך לתת שם, ומדוע ה' קודם נותן לו את השם ואומר שיהיה "אב המון גוים" ורק אחר כך מצוה על המילה ונעשית המילה? הוא אומר על המדרש "אחר עורי נקפו זאת" – אחר שמלתי דבקו בי הרבה גרים ("נקפו" לשון חבור בזכות "זאת", הברית, "ומבשרי", שגם מתייחס לברית, "אחזה אלוה", שמיד אחרי הברית נאמר "וירא אליו הוי'". קודם "אחר עורי נקפו זאת", בזכות חיתוך הערלה דבקו בי הרבה גרים. הוא שואל שאלה פשוטה, שרבים שואלים אותה – הרי לפני הברית כתוב "את הנפש אשר עשו בחרן", אז גייר גרים, ולכאורה יותר קל לגוי להתחבר לאברהם לפני שמל, שאזי יש ביניהם צד השוה (אף שאברהם לא גוי ח"ו). לכאורה אחרי שהוא מל הוא נבדל, והרבה יותר קשה להתחבר. ועוד, הוא אומר שמילה מסוכנת מאד, וכתוב שהרבה מתו בגלל הברית, והסכנה גם מונעת מהגוי להדבק בישראל. אם כן, גם מצד שהוא נבדל מהגוי אחרי המילה וגם מצד זה שבשביל להדבק באברהם צריך למול את עצמו עם כל הסכנה שבכך, אז לכאורה לא עוזר ל"אחר עורי נקפו זאת", חיבור גרים אחרי הברית. הוא מתרץ שלשם כך ה' קרא לו אברהם, "אב המון גוים", לפני שמל את עצמו. מצד הקדושה היינו כמו הבהמה שנרבעה לאחר שהתעברה – ברגע שה' נתן לו את השם אברהם הוא פעל זיקה עצמית בינו לבין שאר הגוים, וכאשר הוא מל את עצמו (לא שכולם מלו את עצמם אבל) כולם קבלו זיקה פנימית. ערלה היא אוטם והורדת הערלה היא הורדת אוטם מהלב, וכאשר הוא כבר אברהם, אב המון גוים עם זיקה לכולם עוד לפני המילה, כמו הבהמה שהתעברה, אז המילה שלו פועלת על כל אומות העולם. גם זה רעיון מופלא ביותר, שבמילת אברהם ירד איזה אוטם מכל האנושות, בגלל שהוא מל כ"אב המון גוים". מילת אברהם פעלה בממד מסוים ברית אצל כל העולם כולו, אצל כל אותם גוים שהוא "אב המון" שלהם. יש כאן שני חידושים גדולים – עצם חידוש האבני נזר לגבי כלי הגר וחידוש השם משמואל לגבי הורדת האוטם והקליפה שמנעה מהאנושות להכיר בה' ולהתקרב לה' אחד. זה משהו נחמד שחשבנו שנשאיר למחר, אבל הזכירו את המדרש אז פתחנו בכך.
נתחיל מספר תניא קדישא. שוב, הנושא הוא ש"מבשרי אחזה אלוה" הוא כלל גדול, יסוד גדול והקדמה גדולה לכל העסק בפנימיות התורה, בחסידות. יש בזה חידוש מופלא, שאני יכול לראות את ה' מהבשר שלי – עצם הפסוק הוא משהו מופלא ביותר. בספר תניא קדישא הוא מביא את הפסוק בשני הקשרים: הראשון בתחלת פרק נא בחלקו הראשון של התניא, ספר של בינונים. ידוע ששלשת הפרקים האחרונים של התניא – אומר רבי אייזיק – הם עיקר ההשראה. רבי אייזיק מסביר שכל ספר התניא בנוי על השתלשלות-התלבשות-השראה, ועיקר השכלת התניא ועיקר ההשראה היא בשלשת הפרקים האחרונים שמסבירים את השראת השכינה בקדש הקדשים. כדי להסביר בכלל את המושג של השראת השכינה באיזה מקום – שהרי "לית אתר פנוי מיניה" – הוא מתחיל מהפסוק "מבשרי אחזה אלוה". זה המקום הראשון, היחידי בספר של בינונים, שמביא פסוק זה. היות שפותח את שיא התניא בפסוק הזה סימן שהפסוק שייך לשיא של החסידות. אחר כך, באגרת הקדש שהיא הכי הקדמה לכל חכמת הנסתר, אגרת ט"ו, בה מוסבר סוד עשר הספירות, אחת לאחת, בנפש האדם. רק חבל מאד שמשהו הלך לאיבוד שם, כמה שורות לגבי נצח והוד. בכל אופן, אם יש איזה מקור לכל הלימוד שלנו, כמו סוד הוי' ליראיו ושאר הספרים – הכל משם, יסוד הבנת כל הספירות העליונות. שם הוא גם מתחיל מאותו פסוק. אם כן, אפשר לומר ששני מקומות מרכזיים בספר התניא הם על פי הפתיחה בפסוק "מבשרי אחזה אלוה", ואלה שתי הפעמים היחידות.
נתחיל מהפעם השניה: באגרת הקדש ט"ו אדמו"ר הזקן מסביר, לכאורה בפשטות, שכמו שחז"ל אומרים "מה הנשמה ממלאת את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם", כך "מבשרי אחזה אלוה" – בבשר אני מתבונן איך הנשמה ממלאת את הגוף. צריך לשם כך גוף, צריך בשר, אבל הווארט שאפשר להרגיש שהבשר חי, שיש נשמה בתוך הבשר. הוא לא בשר מת אלא חי. נוסיף במאמר מוסגר, שבמיוחד מי שעובד את ה' לפי דרך הבעל שם טוב, אחד הווארטים העיקריים שכל עבודה צריכה להיות בבשר חי, אבר חי – גם קשור לברית מילה, כדלקמן – אז צריך להרגיש את הבשר החי, ומתוכו אפשר להתבונן שכך ה' ממלא את העולם. אלה דברי חז"ל. לפי הקדמה זו הוא ממשיך ומסביר את כל הספירות, גם בחיצוניות וגם בפנימיות, איך הן בנפש. זה לכאורה הפשט. רק נוסיף לפשט, שבעוד מקום בתניא – שלא מביא בו את הפסוק "מבשרי אחזה אלוה" – ברור שהמשל לא דומה לנמשל. גם באגרת הקדש ט"ו ברור שהמשל לא דומה לנמשל, אבל בשער היחוד והאמונה שלמדנו בחת"ת לפני כמה ימים הוא אומר זאת הרבה יותר חזק. על איזה אור נאמר "מה הנשמה ממלאת את הגוף וכו'"? על אור אין סוף הממלא כל עלמין. גם שם, כתוב בזהר – כפי שמביא בשער היחוד והאמונה פ"ז – ש"איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה". הוא נמצא ותפוס בכל העולמות, כל מדרגה לפי הכלי שלה, אבל אף אחד לא תופס בו. אז המשל במאמר חז"ל, "מה הנשמה וכו'", הולכת רק על חצי המאמר – "איהו תפיס בכולהו עלמין". ה' נמצא בכל העולמות כמו שהנשמה נמצאת בגוף, אבל בחצי השני אין המשל דומה לנמשל, כי הנשמה בגוף מתפעלת מהגוף (כמו שכותב שם, שהנשמה מתפעלת מהחום והקור והכאבים והסבל, כמו שנביא מהרבה מפרשים ש"מבשרי אחזה אלוה" הולך על יסורים, כפשט ספר איוב), אבל הקב"ה "לית מאן דתפיס ביה". "איהו תפיס בכולהו עלמין" אבל יחד עם זה, בדרך של נשיאת הפכים, "לית מאן דתפיס ביה" כלל וכלל, ולכן המשל לא דומה לנמשל. בכל אופן, זה ההקשר הראשון וכך בדרך כלל מפרשים כשמביאים את הפסוק בחסידות – שמתבוננים איך שהבשר חי מהנשמה, לא הבשר בפני עצמו חלילה, כל הווארט הוא שיש חיות, יש אלקות בתוך הבשר. אפשר לקשר למדרש, שהענין קשור במיוחד לקדושת הברית – שבזכותה אפשר להרגיש איך הבשר חי מהנשמה וכך להתבונן באלקות. כאן נאמר שלפי האריז"ל השם שמופיע בפסוק זה, שם "אלוה", הוא הנפש האלקית גופא. שם זה לא מופיע כל כך הרבה בתנ"ך, מט פעמים בלי אות נוספת, ועוד ד עם אות נוספת. מתוך מט הפעמים – לז באיוב (וה-ד פעמים הנוספות כולן באיוב, ס"ה מא פעמים שם אלוה בספר איוב), כך שזה השם המיוחד לאיוב וצריך לתת על כך את הדעת (כמו הפסוק בתחלת פרק ב בתניא, "חלק אלוה" – בתורה כתוב "חלק הוי' עמו" ובאיוב "חלק אלוה"[ב]), הוא אחד שמתייסר ומשום מה הוא אוהב במיוחד שם זה[ג]. יש עוד פסוק באיוב – "נשמת אלוה". יש באיוב שלשה שמות שמצטרפים לנשמה – "נשמת שדי" (פעמיים), "נשמת אלוה", "נשמת אל"[ד]. למה אומרים את כל זה? כי האריז"ל אומר ש"אלוה" הוא ממש הנפש האלקית. שם הוי' הוא ה', אבל "אלוה" היינו הנשמה שלי. יש כמה פירושים באריז"ל, ואחד מהם הוא ש"ומבשרי אחזה אלוה" היינו שמהבשר שלי אני רואה את הנפש האלקית שלי, ה"אלוה" שבתוכי (או, בלשון המפורסם, "עצמות ומהות בתוך גוף" – מקור לכך בכתבי האריז"ל). הכל מובא בפנימיות בספר התניא. האריז"ל אומר שבכל מקום שם אלוה הוא לבוש לשם הוי'. כמו שבתניא פ"ב מתחיל שהנפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש ומסיים בכך שהאב והאם ממשיכים לבוש בזווגם (מצטט מכתבי האריז"ל). הסברנו שבאגרת ט"ו, שהיא הקדמה לכל חכמת הסוד, הוא פותח ב"ומבשרי אחזה אלוה" והפשט שם הוא התבוננות של "מה הנשמה ממלאת את הגוף" – אני יכול ומסוגל להרגיש את נשמתי בתוך גופי.
אם חוזרים לכתבי האריז"ל, רק על הנקודה הזאת, האריז"ל אומר – נאמר בקיצור משהו עמוק בקבלת האר"י – ש"ואחר עורי נקפו זאת" היינו מה שנמצא בפנים העור שלי, בשבילי הוא אחור ולא רואה, אבל יהודי צדיק רואה מה מתרחש מאחורי העור. כמו שהולכים לכותל, יש משהו שמתחולל מאחוריו. "נקפו" היינו לשון הכאה ולשון מקיפים. אם האדם זוכה כל האורות שיש בפנים, שהם אותיות, כל כב האותיות מתכללות ומכות זו בזו, ואור יוצא דרך העור – מתוך הכאת ה"נקפו" – ונעשה אורות מקיפים, פרצוף לאה שנקראת "זאת". כלומר, שהאדם מקבל אורות מקיפים ללבוש המחשבה שלו, וממילא אותו אדם יכול מתוך הבשר שלו באמת לראות אלקים, כי האלקים יוצא מבפנים החוצה. כך האריז"ל אומר, שאם אתה צדיק האלקות שבפנים עוברת את העור שלך ובמדת מה מתגלה דרך הבשר החוצה, ואז אתה יכול לראות את האלקות. אם אתה לא מספיק צדיק אתה לא יכול לראות את האלקות כי לא יוצאת החוצה אלא מתחבאת אחר העור שלך. זה אחד הפירושים בכתבי האריז"ל. כל זה בהקשר לאגרת הקדש טו.
נחזור לפרק נ"א, שיא התניא. שם הוא מסביר – נאמר בקיצור – שעצם הנשמה לא מתחלקת, אי אפשר לזהות בעצם הנשמה תריג כחות, אבל כללות המשכן של השראת הנשמה בגוף היא במח, ושם יש כבר כלל לגילוי תריג פרטים. נאמר בסגנון החסידות הידוע, שבמח תריג כחות הנפש הם כבר בהעלם שישנו במציאות, מה שאין כן לגבי עצם הנפש. אין שום חילוק לגבי עצם חיות הנפש בין המח והרגל, אי אפשר לחלק בכלל – אי אפשר לחלק כחות ולומר שבעצם הנפש יש כח הראיה, כח השמיעה וכו'. בעצם הנפש אין כחות, ואיפה ראשית ההשראה של כללות הכחות? במח. כך השראת השכינה, שאם כי "לית אתר פנוי מיניה" ו"שכינה בכל מקום", על דרך ההשראה וראשית המשכן במח האדם, כך היא השראת השכינה בקדש הקדשים. זה הווארט, זו ההשכלה שם. רואים שהמלה השראה היא לא עצמות. ההשראה היא במח – אותו הוא בא לשבח – אבל אינה עצם הנשמה. איך נסביר באותיות של חסידות? מעצם הנשמה לעיקר השראת השכינה במשכן ובמח היינו העלם וגילוי. יש אומרים שעיקר ההשכלה של חסידות חב"ד היא ההבדל בין העלם וגילוי לעצם והתפשטות. המקור לכך הוא במאמר "זכר רב טובך" בסידור ועוד יותר באמרי בינה של אדמו"ר האמצעי וכו' ועוד יותר אצל רבי הלל בביאור שלו לפרק ג' של שער היחוד של אדמו"ר האמצעי, שם הוא כותב בפירוש שענין זה הוא עיקר נושא ההתבוננות של חסידות חב"ד. כאן יוצא שעיקר ההעלם והגילוי היינו מהנשמה כפי שאינה ממוקמת – כמו שתמיד מדברים על תופעה לא מקומית, הנשמה בעצמה לא מקומית – להשראת השכינה. הנשמה לא מקומית, אז למה צריך מח? הקב"ה לא מקומי, אז למה צריך בית מקדש? למדנו פעם שיש בחינה של ארץ ישראל בכללותה שהיא יותר מבית המקדש. אם כי בעשר קדושות התחתון הוא ארץ ישראל והעליון קדש הקדשים, אבל יש בחינה עצמית בארץ ישראל שהיא "שוה ומשוה", ובשביל מה צריכים בית מקדש? כאן מסביר שקדש הקדשים הוא המח, בו מתגלה מה שהיה בהעלם, ואחר כך יש התפשטות בדרך עצם והתפשטות מהמח לאיברים. ראשית הגילוי ככלל, לא כפרט, היא במח. משם, היות שיש כבר כלל, הגילוי מתפשט ומתפרט בכחות הנפש שבכל איברי הגוף. זה פירוש עמוק ל"ומבשרי אחזה אלוה" – להתבונן בבשר בדיוק בתופעה זו. שוב, הכל מתחיל מעצם הנשמה, מגיע למח בו המשכן וההשראה הכללית ואחר כך מתפשט לאיברים. כל זה "מבשרי" וה"אחזה אלוה" היינו לראות גם את הגילוי האלקי הלא-מקומי וגם את הגילוי המקומי במקדש. זה הווארט בתחלת פרק נ"א.
אם כן, פתחנו בחסידות נטו, מתוך התניא, איך מסביר את "ומבשרי אחזה אלוה". בשיעורים שלנו, כמו בתחלת ספר הנפש ועוד, אנחנו נוהגים בפשטות להשתמש בפסוק הזה כדי לתת שני פירושים להבחין בין משל הקבלה, במיוחד כתבי האריז"ל, שהוא משל גשמי של איברים, החל מ"פתח אליהו" שחסד הוא "דרועא ימינא" וכו'. כל המפרשים דנים באריכות איך להסביר, וגם רבינו בחיי אומר ש"מבשרי אחזה אלוה" היינו ה"צלם אלהים" – יד ימין משל לחסד, יד שמאל משל לגבורה וכו'. זה המשל והנמשל של הקבלה, אבל החסידות לא אהבה זאת. הבעל שם טוב אומר שמי שלומד כתבי האריז"ל בלי ההקדמות הנחוצות נמצא בסכנת הגשמה, כמו שהרבי הצ"צ מסביר בשרש מצות התפלה, ולכן קודם צריכים ללמוד חסידות. אחרי שיש לך בסיס רחב בחסידות אתה כבר מבין שאין הכוונה להתבונן רק ביד ימין, אלא ש"מבשרי" היינו ה"לב בשר". החסידות מפרשת "ומבשרי" – להתבונן באלקות מתוך המדות המתוקנות. יש את "לב האבן" שהוא מדות של תהו, ויש "לב בשר" שהוא מדות של תיקון. "לב בשר" היינו אהבת ה' ויראת ה' ורחמים וכל שאר המדות הקדושות, ומתוך המדות הקדושות של האדם צריך להתבונן באלקות. מה ההבדל? מה הנפקא מינה? אם אתה מתבונן שיד ימין היא חסד יש פער מאד גדול בין המשל לנמשל, שיש בבריאת העולם נפילה ושבירה בין חסד דאצילות ליד ימין הגשמית. אבל להגיע מחסד של הקב"ה לחסד של אברהם אבינו – שגם על כך מדבר בתחלת אגרת ט"ו בתניא – זו לא התבוננות ביד ימין שלו אלא בחסד שלו, אז גם כתוב "ואנכי עפר ואפר"[ה], שהחסד של אברהם הוא גארנישט לגבי החסד של מעלה, ואף על פי כן אין בכך נפילה ושבירה גמורה, ולכן אפשר להתחיל להתבונן מהחסד המתוקן, אהבת ה'. כמו שיש מצות "והלכת בדרכיו" בתורה, מצוה להתדמות לה' – איך אפשר להתדמות? הרי "ואנכי עפר ואפר"?! אף על פי כן – זו התדמות. בחסידות עיקר ה"מבשרי אחזה אלוה" היינו התבוננות במדות המתוקנות, מדות ה"לב בשר", שעיקרן אהבת ה' ויראת ה' ורחמים, שלש המדות הראשונות חד"ר, חסד-דין-רחמים, חג"ת.
אם כן, מתחילים לרקום כמה פירושים ב"ומבשרי אחזה אלוה", וכעת נאמר עוד כמה פירושים שכנראה לא מופיעים בספר הנפש – פירושים שהם פשט ודרוש ביחד:
אמרנו שהחל מהמדרש מפרשים "ומבשרי" על ברית בשר. בפרשת ברית המילה של אברהם כתוב יג פעמים ברית – "גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות" – ו-ו פעמים בשר. ה פעמים בשר עם ערלה, "בשר ערלתכם", ופעם אחת "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם", פסוק שהוא אולי השיא של תיאור ענין ברית המילה. נפתח בגימטריא הראשונה: ב"והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם" יש פעמיים ברית, וחוץ מהמלה "בבשרכם" שאר המילים גם עולות ברית, היינו שכל הפסוק הוא ברית–ברית–ברית בבשרכם[ו]. שלש בריתות נכרתו על התורה, אבל כאן ברמז יש שלש בריתות סביב "בבשרכם" – דגש גדול מאד על הבשר. הרבה ספרים אומרים בפשטות שבזכות שמירת הברית יהודי מסוגל לחזות בה' – "ומבשרי אחזה אלוה". נוסיף לכך ווארט שלא כתוב: בשר כתוב ב-שׂ שמתחלפת בלשון הקדש ב-ס, היינו ש-בשר מתחלף ב-בסר. המלה בסר לא מופיעה הרבה פעמים בתנ"ך, והפסוק העיקרי הוא "אבות אכלו בסר ושיני בנים תקהינה" – הנביא שולל זאת, כאחד מיעודי הגאולה שלא יאמרו עוד "אבות אכלו בסר וגו'", שהאבות פגמו וחטאו ולכן הבנים סובלים, אלא "כי אם איש בעונו ימות כל האדם האכל הבסר תקהינה שניו". איפה זה מופיע בחז"ל? במשלי רבי מאיר במסכת סנהדרין, במשל המפורסם של השועל. יש לרבי מאיר שלש מאות משלי שועלים, אבל נשאר המשל המפורסם בו השועל בפקחותו מנצח את הזאב בפסוק "האבות אכלו בסר".
נספר, קצת בדיחותא כהפסקה בדברים: השועל אומר לזאב – אתה רוצה סעודה דשנה? דע לך שהיהודים בחצר מכינים שבת. תשתתף בהכנת השבת ואז תאכל איתם את הסעודה. הזאב שרוצה סעודה הולך לעזור ליהודים ונותנים לו מכות, והוא חוזר ורוצה להרוג את השועל – אמרת לי שיש אוכל טוב ונתנו לי מכות. השועל אמר – אתה לא מבין, נתנו לך מכות בגלל אבא שלך, שפעם אחת הלך לעזור ליהודים להכין שבת ובסוף אכל לבדו את כל הסעודה, כל נתח טוב, לכן הרביצו. הפסוק הוא ש"האבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה". הזאב טען שבגלל אבי מרביצים לי?! אבל השתכנע. המשך הסיפור שמביא אותו לבאר ואומר שיש בה גבינה גדולה, ובעצם מראה לו דמות הירח במים. אחר כך השועל מסכן עצמו לגמרי – יש שני דליים והוא יורד בדלי אחד, אם לא ינצח את הזאב הוא אבוד וישאר שם. אחר כך צועק לזאב שטעים כאן, ואז הזאב כבר מתגרה והשועל אומר לו להכנס לדלי השני ולרדת. הזאב יורד והשועל עולה, ואז הזאב נמצא בבאר. סיום הסיפור הוא שהשועל אומר "צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו". זה היה מאמר מוסגר, שרצינו לומר בו שהראש של "אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה" זה משכנע, בקושי, רק את הזאב, שהוא הרשע בסיפור. השועל יודע שזה לא נכון – השועל כבר בלעתיד לבא, כמו שהנביא אומר, שאין כזה דבר. זה מאד חשוב, שזהו יעוד משיחי, שאין "אבות אכלו בסר" ורק "האדם האכל הבסר תקהינה שיניו". לא שאין בסר, אבל רק מי שאוכל אותו תקהינה שניו, ולא שני צאצאיו. כל החסידות, כל יעוד המשיח, הוא לחיות בהוה. לאו דווקא אבות ובנים – "אבות אכלו בסר" היינו גם מה שאני עשיתי אתמול (כמבואר שם בהמשך הפרק). מוסר ההשכל הוא שצריך להיות ספר של בינונים, כידוע שאחד מפירושי "בינוני" הוא הוה – זמן בינוני. לכן האכל בסר שיניו תקהינה.
אמרנו ש-בשר הוא בסר. אם הבשר הוא "בריתי בבשרכם" מהו בסר? מי אוכל בסר? זה פגם הברית. על פי פשט כל עבירה בתורה נקראת אכילת בסר, אבל בפרט נאמר על דוד המלך – אב טיפוס של חטא שקשור לברית – ש"אכלה פגה". אנחנו מסבירים בשכינה ביניהם שכל החטאים הם אימפולסיביות של דחיקת הקץ, אבר מן החי (כל החטאים, כולל המדינה כאן – הרבי הקודם אמר שהמציאות כאן היא בסר, אבל עברו כמה דורות, "אבות אכלו בסר" ועדיין "שני הבנים תקהינה", וצריך להגיע למצב שאין תלות, שלא סובלים יותר ממה שהאבות אכלו בסר, שאנחנו יכולים להחליט שלא אוכלים יותר בסר, אין יותר בסר). בסר הוא בעיקר פגם הברית. יש שני פירושים לאיזה פרי הבסר משתייך. בסר הוא פרי שלא הבשיל כל צרכו, ויש מי שאומר שסתם בסר הוא ענבים ויש מי שאומר שסתם בסר הוא תאנים. יש דעה שזה עץ הדעת (תאנה או "אשכול סחטה לו") ש"אכלה פגה". אם בסר הוא פגם הברית, אז מה הפירוש של "ומבשרי אחזה אלוה". זה הדבר העמוק שאנחנו אומרים בשם הרבי הרש"ב, שכותב בתורת שלום – מהדברים הכי מפתיעים ועמוקים שיש – שמי שאין לו שום שייכות לפגם הברית, בדקות שבדקות על כל פנים, אין לו חוש להבין חסידות. הרי כל החסידות, והכי הרבה אצל רבי נחמן (כך נדמה על כל פנים), מדברים על פגם הברית, אבל הכי חודר לעומק זו השיחה של הרבי הרש"ב שאין כיוצא בה, ששם אומר דבר מדהים. כעת מוצאים אסמכתא, שמהבסר שלי אחזה אלוק – לא פחות ולא יותר. הוא אומר שהתיקון הכללי של חב"ד הוא חסידות חב"ד, כל ה"אחזה אלוה", כל ההתבוננות באלקות, היא לתקן את פגם הברית, אבל אם אין לך קשר וזיקה כלל וכלל לפגם אין מה לתקן ואתה לא שייך לחסידות. זה מאמר מוסגר, פירוש מופלא של "מבשרי" מלשון בסר. התיקון בסוף הוא לתקן את ה"אבר מן החי", שיהיה "אבר חי" בעבודת ה' כהוראת הבעל שם טוב.
יש כמה וכמה קטעים של הבעל שם טוב ש"מבשרי" קאי על ברית המילה. גם באגרת הקדש טו מוסבר שהברית היא אבר התענוג, ומהתענוג הגשמי הזה אפשר לחוש אלקות. עדיין לא מדבר על אתהפכא, אבל על כך שזהו דימוי לתענוג שאפשר לקבל ממנו איזו תחושה בתענוג אלקי. גם באגרת הקדש בתחלת כתר שם טוב (שהיו חסידים שאמרו כל יום) הוא אומר שמי שבקטנות ורוצה להתבונן מה השמחה והתענוג ביחוד האלקות – שזה על דרך יחוד חתן וכלה בגשמיות. זה המשל היחיד שיש לנו להבין מהו יחוד האלקות. צריכים עלית העולמות, התקשרות הנשמות ויחוד האלקות, כפי שמסביר שם.
כדי שנבין עוד טפה איך יתכן שהבסר, דבר שלילי, יכול להיות מפתח לדבר הכי חיובי בעולם – "אחזה אלוה" – היה אפשר להמשיך בפירוש שאמרנו קודם, שלפי הפשט איוב מדבר על הסבל של עצמו. לכן הפשט של "ומבשרי אחזה אלוה" שמתוך יסורי בשרי "אחזה אלוה". מה הפירוש של "אחזה אלוה" בהקשר זה? יש מפרשים שאומרים שמתוך הדין שה' עושה איתי אני יכול להתבונן ולראות את מדת הדין של ה'. זה נשמע פירוש קשה, לא חסידי, שדווקא "מבשרי אחזה אלוה", מדת הדין. גם מתוך מה שכתוב בקבלה פירוש כזה לא מסתדר בכלל, כי שם "אלוה" הוא שם של חסד – לא "אלהים" ששייך למדת הדין – במיוחד בסוד השמות של הקב"ה שהרמב"ם מונה בהלכות יסודי התורה, שם שם אלוה שייך לחסד. איך זה שייך לאיוב? אם רוצים לעשות מזה פירוש חסידי אפשר לומר, עוד לפני שנעשה חסידי לגמרי, שעלה במחשבת הקב"ה לברוא את העולם במדת הדין רק שראה שאין העולם מתקיים ושתף ואף הקדים את מדת הרחמים. כתוב שלעתיד לבוא, כפי שהיום "סביביו נשערה מאד" וה' מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, מתגלה מדת הדין שעלתה במחשבה. אפשר לומר שדווקא בזכות יסורי הבשר הצדיק מגיע למדת הדין שעלתה לפניו יתברך, כלומר שמגיע לעולם הבא. עולם הבא הוא מדת הדין, לא מדת הרחמים, אלא יותר גבוה ממדת הרחמים (עולם הבא הוא הגילוי של עתיקא בבינה, ועל עתיקא נאמר "לית שמאלא [דין] בהאי עתיקא כולא ימינא"). אפשר לומר באופן יותר מתוק בעולם הזה, שגם כתוב בתניא (משם כל היסודות), שכותב במקום אחר באגרת הקדש שמי שיש לו איזה סבל בחיים, בבני חיי או מזוני, צריך להתבונן שהקב"ה הוא אב הרחמן, ואם נותן פאטש זה רק לטובתו הנצחית של הילד. הוא אומר שבהחלט כל אחד ואחד יכול להתבונן ולהרגיש זאת – להרגיש שהפאטש הוא חסד גמור. "אחזה אלוה" כמדת הדין היינו שעשיתי משהו לא בסדר ומגיע לי ענש, אבל לא זו הכוונה – "אלוה" הוא שם של חסד, וכמו שבלי נסיון אין לאדם דעת ("כי מנסה הוי' אתכם לדעת"), כך בלי איזה קושי בחיים אי אפשר להגיע לעיקר הדעת, שהדין הוא-הוא חסד, כפי שהוא כעת (ולא רק גשר להגיע לעולם הבא). מה שנראה דין הוא בעצם לטיפה – רחיצה, כמו שכתוב בחלק א' של התניא, שה' יורד ורוחץ את צואתך – של הקב"ה. זה "מבשרי אחזה אלוה" – משהו שלילי שמשמש מפתח לדבר הכי חיובי.
הבעל שם טוב כותב בכמה מקומות שכל היסורים הם במלכות, עליה כתוב "רגליה יורדות…". יש מי שאומר ש"מבשרי אחזה אלוה" היינו מהסתלקות הנשמה מהגוף – ממש פירוש הפוך מפירוש של התלבשות הנשמה בגוף. מתי אדם רואה את ה'? כאשר הוא מסתלק מהגוף, כי הגוף הוא מסך מבדיל, הבשר הוא מסך. כמו שנסביר בהמשך, הבשר של האדם הוא כל מיני רצונות שמלבישים ומסתירים על האדם האמיתי, האין האמיתי של האדם. ברגע שהוא מרגיש זאת ומסוגל להסתלק – אז הוא רואה את ה'. בהסתלקות מהבשר, ולא מההתלבשות בבשר. יסורים הם לכיוון הזה. אומר הבעל שם טוב שכל דבר לא טוב הוא תופעה מלכותית – חשוב לדעת, שאם קורה משהו לא טוב יש קשר למלכות. איך ממתיקים זאת? על ידי "תרין תמכי קשוט", נצח והוד (שתיכף נגיע אליהם), אמונה ובטחון. גם באגרת הקדש יא, "להשכילך בינה", כתוב שעל ידי האמונה שהכל לטובה הכל מתהפך לטובה גם בגלוי. בלשון הבעל שם טוב, הנצח וההוד הופכים וממתיקים את הקושי של המלכות. בפרק כ"ו בתניא כתוב "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה", ש"תיסרנו" בא מ"הנסתרֹת להוי' אלהינו", עלמא דאתכסיא, ולאן בא? למלכות. דווקא במלכות יש 'גילוי' – עוד לא גילוי, כי עדיין נראה היפך הטוב הנראה והנגלה – של מה שבא מהנסתרות. מי שלא במלכות לא רואה זאת. את זה צריך להמתיק על ידי אמונה ובטחון – זו תורת הבעל שם טוב.
יש עוד הרבה מה לומר, אבל נסיים הערב עם עוד פירוש אחד: אמרנו שבספירת היסוד יש את הפירוש של "ומבשרי" כברית, תיקון הברית, קדושת הברית, התענוג של אבר חי, וגם פגם הברית, בסר, שקשור משום מה ל"אחזה אלוה". במלכות יש את הפשט של "ומבשרי אחזה אלוה", היפך הטוב הנראה והנגלה, ודווקא משם "אחזה אלוה". יש עוד פירוש במלכות, שאמרנו הרבה פעמים, שהאשה נקראת בשר. כמו שהברית של הגבר היא בשר כך גם האשה היא בשר, "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת". לכן האריז"ל אומר ש"נקפו זאת" הולך על הנוקבא – בפרט פרצוף לאה ובכללות הנוקבא. לפי זה, "מבשרי" היינו "מאשתי" – שמאשתי אני רואה אלוק. איך מסבירים את זה? דורשים את הפסוק "והוא ימשל בך" במובן של משל ונמשל – שכל המשלים להבין את הנמשל האלקי הם האשה. מה הפשט? לא יודע עד כמה הסברנו זאת. הפשט הוא ש"ויאהב יעקב את רחל", יעקב מתאהב ברחל, ועל דרך זה הקב"ה מתאהב בנו, ואין אשה אלא ליפי ולבנים ולתכשיטי אשה, כל הפירושים, ו"'ביתו' זו אשתו", הקב"ה נתאוה להיות לו יתברך דירה בתחתונים. בכל פירוש של "אחזה אלוה" הפן של האלוק הוא יחודי, פן אחר. הפן של האלוק שרואים דרך האשה הוא תכלית כוונת בריאת העולם. תכלית כוונת בריאת העולם היא גם למה אני צריך להיות כאן. אמרנו שבמלכות יש פירוש של סבל וגם פירוש אחר, מתוק לגמרי, ש"בשרי" היינו אשה טובה וצדיקה. אמרנו שהסבל יכול להגיע להסתלקות הנשמה מהגוף, ותכלית האשה היא להמשיך את הנשמה לגוף – לעגן את האדם. בלי אשה האדם יכול להסתלק מהעולם, ותפקיד האשה הוא שהאדם ישאר בגוף. איך היא עושה זאת? כי יודעת יותר ממנו שתכלית הכוונה היא למטה ולא למעלה, לא לחזות אלוק על ידי הסתלקות הנשמה מהגוף, אלא לחזות עצמות ממש, "שוב לאחד" כמו שכתוב בפרק נ' בתניא, שאחד האמת הוא דווקא למטה ולא למעלה. "אם אסק שם אתה", רחוק, אבל "ואציעה שאול הנך", קרוב, גילוי עצמות. זה ה"אלוה" שרואים דרך האשה, תכלית הכוונה, שתכלית הכוונה היא ההתאהבות בתחתונים, ה"נתאוה", כי יש שם יפי מיוחד, שיא היפי ושיא תכלית הכוונה של בנים ותכשיטים וכו'. זה ה"הוא ימשל בך" וה"מבשרי אחזה אלוה".
אם כן, יש שני פירושים ביסוד ושני פירושים במלכות – כל פעם כמו דבר והפוכו.
אחרון אחרון נאמר פירוש בנצח והוד, שהבעל שם טוב אומר שהם מתקנים את יסורי המלכות: בנו"ה עוד פירוש של בשר בלשה"ק – בשורה, "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה". "על הר גבוה עלי לך" עם הרגלים "מבשרת ציון". המבשר הוא אילה שלוחה, "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא". הרגלים הם נצח והוד, ולכל יהודי יש בשורה לעולם, בשורת גאולה לעולם – זה ניצוץ המשיח שבו, אלה הנצח וההוד שבו, הכליות היועצות והרגלים שלו. אליהו הנביא מסמל את זיכוך הגוף, כי היה בעיבור יב חדש ובזכות זה, בהיות בשרו מזוכך בתכלית, הוא יכול לבשר את הגאולה לעולם. הגאולה לעולם היא זיכוך העולם הזה, השייך לאליהו, ולכל יהודי יש בשורה מיוחדת. גם בתורה יש בשורה, שלכל יהודי יש חידוש, "ותן חלקנו בתורתך", כפי שכותב בפירוש בתניא שכל יהודי חייב לחדש את כל החידושים שלו, והרבי אומר שגם לפרסם אותם. זה מזרז את ביאת המשיח, זו הבשורה שלו, וכל בשורה היא בשורת הגאולה. אם היהודי מודע לכך שיש לו בשורה שהוא חייב לבשר, מכך גופא "אחזה אלוה" – בזכות קיום השליחות. זה פירוש מאד חסידי, מאד קשור לרבי, שה"אחזה אלוה" – לראות את ה' – היינו קיום השליחות, שהוא לבשר את הבשורה. לכל אחד יש אליהו הנביא קטן, כמו שיש לו משיח קטן, וכולנו נבשר את הגאולה. זה "מבשרי", הבשורה המיוחדת שלי, החידושים שלי עם החזון שלי – "אחזה אלוה". "אחזה" היינו החזון. "אחזה" יכול להיות גם "אעלה בתמר אחזה בסנסיניו" וגם "תנה לנו אחֻזה". תמיד אומרים שחזון הוא אחורי הראיה, אבל יש ב"אחזה" משהו שאין בראיה – אחיזה. יש אחיזה במציאות, "ביה אחידא" כמו שאמר רשב"י. יש משהו בחזון שאוחז באלוק יותר מהראיה, "אחזה בסנסניו". עיקר האחיזה באלקות הוא קיום השליחות, שאתה מבשר לעולם את הבשורה שלך.
פתחנו בכמה פירושים ל"מבשרי אחזה אלוה" ומחר בע"ה נמשיך עוד קצת.
לחיים לחיים.
ניגנו ניגון.
[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.
[ב] הערך הממוצע של ד התבות "חלק הוי'" "חלק אלוה" = אלהים – "אני אמרתי אלהים אתם", וד"ל.
[ג] איוב אלוה בה"פ דאו"ח = אחד פעמים איוב.
[ד] הערך הממוצע של ג השמות אל אלוה שדי = הוי' הוא האלהים.
[ה] ובסוף ספר איוב אומר איוב "ונחמתי על עפר ואפר", נקודת דמיון בין אברהם לאיוב, ראה לקמן.
[ו] "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם" (ברית ברית ברית בבשרכם) = 2400 = הוי' בהכאת אותיות (1500) ואלוה בהכאת אותיות (900), החיות הפנימית והלבוש (בשר) של האות ברית קדש, וד"ל.