בע"ה
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5771/08/5771-08-25.flv
ניגנו "שאמיל".
לחיים לחיים. מזל טוב. הרך הנימול נקרא לוי על שם אבא של הרבי, היות שהוא נולד ב-חי ניסן, יום ההולדת של רבי לוי יצחק. יום הברית הוא כבר כה בניסן. בספירת העמר הוא נולדת בתפארת שבחסד, היום השלישי של ספירת העמר, "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" בעשרה ימים לעמר, תפארת שבגבורה. ידוע ש"העשירי יהיה קדש להוי'", ובספירת העמר גופא היום העשירי הוא היום הקדוש. מתאים לפרשת השבוע, "קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם", פרשת קדשים שנאמרה בהקהל כי רוב גופי תורה תלויים בה. הפרשה מתחילה מקדושת הגוף, עריות, כמו שהרמב"ן כותב שלא להיות נבל ברשות התורה, וכמו שבעל התניא פוסק שזו מצות עשה מדאורייתא, לקיים "קדש את עצמך במותר לך". ידוע שהיו צדיקים הכי גדולים, כמו החוזה ועוד, שהיו מחדירים קדושה בתלמידיהם – שעתידים להיות אדמו"רים בעצמם – דווקא מהפסוק הראשון של פרשת קדשים. כמו שהבעל שם טוב היה יוצא לעתים לתלמידים וחוזר משנה, כמו "כל מי שרוח הבריות נוחה הימנו", וכולם היו בהתפעלות עצומה ופעל עליהם כל החיים, כך מסופר על החוזה שהיה אומר "קדושים" וכך מחדיר קדושה ויראת שמים בתלמידים שלו. שוב, היום יום העשירי של הספירה, "העשירי יהיה קדש להוי'", אז יש לרך הנימול שני ימים – ג ו-י. כמו שדברו קודם, גלוי העטרה הוא ענין של התגלות, והמנהג אצל הרבה יהודים הוא לקרוא יג מדות הרחמים כאשר עושים את הפריעה בסיום המילה. כאן יש כוונה מיוחדת, בברית זו, של יג מדות הרחמים – שיום ההולדת הוא ג ויום הברית הוא י. ידועה הלשון "עשרה ידענו שלש עשרה לא ידענו" – עשרה ראשים ושלשה עשר ראשי ראשים.
היום, לכבוד הרך הנימול, נדבר על שמו – על שם אבא של הרבי. רק לגבי ההשגחה הפרטית הזו, שיום ההולדת הוא ביום השלישי לעמר ויום הברית ביום העשירי לעמר, שני ימי תפארת כפרט – תפארת של החסד ותפארת של הגבורה. הכללים הם חסד וגבורה והפרט הוא המכנה המשותף שלהם – ספירת התפארת. יש תורה של רבי לויק שמסביר שהתפארת היא "אילנא דחיי" ויש ביטוי בזהר שהאילנא דחיי הוא "רברבא ותקיפא", גדול ותקיף. מסביר רבי לויק ש"רברבא" מצד החסד. "אילנא דחיי" הוא יעקב אבינו, והוא "רברבא" מצד אברהם אבינו, "האדם הגדול בענקים". כל הגדולה שיש ביעקב ובבית יעקב, כל גדולתנו, עם ישראל, היא מאברהם אבינו. אבל מה שהוא "תקיפא" זה מצד הגבורה, מצד יצחק אבינו. היות ששתי הבחינות הללו של "רברבא ותקיפא" שייכות ל"אילנא", התפארת, צריך לומר ש"אילנא רברבא" היינו תפארת שבחסד, יום ההולדת, ו"אילנא תקיפא" היינו תפארת שבגבורה, יום הברית. מזל יום ההולדת ומזל יום הברית. בברית הוא מקבל את התוקף ומשלים את השם הנעלם, יצחק (לוי שמו הגלוי, ויצחק נעלם), בתקיפות של יצחק. לוי יצחק, האבא של הרבי, יש לו בן – הרבי. אפשר לומר שהשמות שלהם מקבילים – לוי כנגד מנחם ויצחק כנגד מענדל. ומה הרמז? קודם כל, ידוע ש-מנחם מענדל בגימטריא צמח צדק – מנחם בגימטריא צמח, "צמח שמו ומתחתיו יצמח", ומענדל בגימטריא צדק. לכן המ"מ הראשון בחב"ד ידוע על שם ספריו צמח צדק. "צדק מלכותא קדישא" ו"צמח" הוא העץ, בתפארת. בדצח"מ הצומח הוא ה-ו, התפארת, או שבפרט הוא גם היסוד-הצדיק, ה"צמח שמו ומתחתיו יצמח", ה"צדיק כתמר יפרח" צומח ופורח בזכות ה"תחתיו" שלו, כפי שנסביר. כמו שכתוב "אמת מארץ תצמח", שהארץ היא המלכות, ומכח המלכות צומח הצמח. בכל אופן, מנחם מענדל הוא צמח צדק, וזהו יחוד של תפארת ומלכות או יסוד ומלכות, כידוע בסוד "ראשי חדשים" שיש שני ראשים למלכות, שני זיווגים, תפארת ומלכות ויסוד ומלכות, ושניהם בסוד צמח-צדק. לוי בפני עצמו הוא גם תפארת ויצחק, שהוא הגבורה, בסוד "בנין המלכות מהגבורות". לכן יש קשר בין יצחק למענדל. הכי מכוון בהקבלה ש-מנחם עולה ג"פ לוי. כלומר, שאם כל אות של לוי תהיה בהתכללות – מתוך ה-ל יצאו וי וכך מכל אות (המלה בשלשה ממדים, כמו שעושים לפעמים בקבלה) – הכל יעלה מנחם. זה הרמז הכי מובהק, הכי יפה, לקשר בין לוי ל-מנחם, וממילא יצחק הוא כנגד מענדל.
לפני שנתחיל את העיקר נאמר עוד ענין: היום עשרה ימים שהם שבוע אחד ושלשה ימים לעמר, ומכוונים בספירה את המלה "דרכך" ("לדעת בארץ דרכך"). בפסוק הראשון של "למנצח" יש שבע מילים, כנגד השבוע הראשון, ואחר כך "לדעת בארץ דרכך" הן עוד שלש מלים שמגיעות עד היום. מהי "דרכך"? כמו שכתוב ב"פתח אליהו" ששם מה החדש שבא לתקן את כל האצילות הוא "אורח אצילות", הוא "דרכך", והוא מגיע עד לארץ באמצעות הדעת – "לדעת בארץ דרכך". הוא מתחיל בכתר – לו רומזת ה-ך סופית של דרכך – ועל ידי הדעת צריכים להמשיך את הדרך עד למלכות, זו הדרך הישרה. עוד מעט כח ניסן, שהרבי אמר "עשו כל אשר ביכלתכם להביא את משיח צדקנו בפועל ממש" ואחר כך אמר שהדרך הישרה היא דרך התורה, זו הדרך של "לדעת בארץ דרכך", להמשיך מהכתר עד המלכות את שם מה החדש, אורח אצילות. האות שמכוונים היא ה-נ השניה של "וירננו", האות העשירית של "ישמחו וירננו". אם אני מחבר רק את שתי הבחינות הללו, שהן באותו מזמור, דרכך נ עולה 294, כוונה מהפרק החדש של הרבי – מלכי צדק, שעולה "אין מלך בלא עם". כל המפרשים אומרים ש"מלכי צדק" הולך על דוד, מלך צדיק. זה חבור של שתי הכוונת של פרק "למנצח" של היום, אבל יש גם את "אנא בכח". אם שתי הכוונות של "למנצח" עולות "אין מלך בלא עם", מתאים מאד לכוונה של "אנא בכח" – "[קבל רנת] עמך", העם שלך. גם "עמך" מופיע במפורש בפרק החדש של הרבי, "עמך נדבֹת". אם מחברים ל-294 גם עמך (העולה ה"פ הוי', ה"ח או ה"ג, "עמך" הוא מן הסתם מיתוק ה"ג) מקבלים משיח בן דוד. אם כן, היום – יום העשירי של הספירה, יום הברית של לוי שלנו – הוא יום מסוגל להתגלות משיח בן דוד. אפשר לחבר גם תפארת שבגבורה – כל כוונות היום הזה בספירה.
עיקר מה שרוצים לדבר עליו הוא תורתו של רבי לויק בקשר לפרשת קדשים. בבאור שלו על הזהר יש רק קטע אחד גדול על קטע מסוים של הזהר הקדוש של פרשת קדשים, וודאי הכי מתאים הוא ללמוד או לחזור על הקטע הזה. הוא מפרש כדרכו בקדש, שהרבה פעמים הוא מפרש סיפור קצר בזהר ויש בו המון התבוננויות על דרך הקבלה והחסידות. הסיפור הוא שרבי יוסי היה הולך בדרך – כמו רוב סודות הזהר הקדוש, שהם דברים שנתגלו בדרך – ופגע בו רבי חייא. חבר שלו בא ופגש אותו באמצע הדרך, והם הלכו ביחד ודברו בדברי תורה. הם מדברים על מעלת התורה וקדושת התורה, שייך לשבת פרשת קדשים, שאין קדושה כקדושת התורה הכוללת את כל הקדושות וכל הקרבנות, שמי שלומד תורה מקריב את כל הקרבנות ומתקדש בכל הקדושות שבעולם. כך הם הולכים ומדברים על קדושת התורה, ופתאום באמצע הדרך הם רואים ברנש אחד ש"רכיב על סוסיא", ותוך כדי זה נכנס לגנה של מישהו אחר, שלא ברשות, ובפרסות הסוס שלו הוא מקלקל את הזרעים בגנה – כלומר שהוא "מזיק" – ותוך כדי שהוא רוכב על הסוס והורס את זרעי אותו אדם, באופן ספונטאני "אשתמיט ידיה", ידו מתרוממת מעצמה, והוא לוקח איזה ענף מאילן וכורת אותו. הוא גם מזיק, מקלקל את האילן, לפי המפרשים הוא עבר על "בל תשחית". יש על זה קצת פירוש מהרבי, כידוע שהרבי כל שבת היה חוזר קטע מתורת אביו ומסביר קצת על דרך החסידות. גם כאן הרבי אומר, בין היתר, שיש פה דוגמה מצוינת של תורת הבעל שם טוב שכל מה שרואים בחיים הוא הוראה מן השמים, הכל בהשגחה פרטית והכל גם קשור לתורה שאתה לומד באותו זמן, ואם אתה זכאי וצדיק מה שאתה רואה הוא ממש מן השמים, כמו חברותא עם הקב"ה. שאני לומד תורת ה' וה' מראה לי משהו שבדיוק קשור למה שאני לומד – זו תורה מן השמים. זה בא ממקור יותר גבוה מדברי התורה שדברתי, תורה עוד יותר גבוהה, והרבי אומר שכאן המקור לענין הזה.
קודם כל, בזהר כתוב שברגע שראו ענין זה רבי יוסי פונה לרבי חייא ואומר לו – זה מה שכתוב בתורה "והתקדשתם והייתם קדושים", "אדם מקדש את עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה, הדא הוא דכתיב 'קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם". הרבי מפרש על דברי אביו ומשלים דברים שרבי לויק לא אומר, כנראה שהדברים פשוטים אצלו. הוא אומר שרואים כאן כיצד הוא מדלג מיד מהלא-טוב אל הטוב, שכל מה שיש בלעו"ז יש את ההיפוך שלו בקדושה, אז אם רואים סיפור בלעו"ז, בטומאה, יש את הדבר בקדושה מכ"ש וק"ו, "מרובה מדה טובה". הוא אומר שמי שבלמודו ובחייו לומד לפי סדר והדרגה, אז קודם יסביר את התופעה השלילית, בפרט אם ה' הראה לו תופעה שלילית – הוא יעמיק בזה קצת, יתייחס לתופעה השלילית, ואחר כך יאמר שאם יש כזו תופעה בקליפה כ"ש וק"ו יש תופעה זו בקדושה ואז ימשיך לדבר על הענין בקדושה. אבל מי שבמדרגה יותר גבוהה מיד מדלג על הלא-טוב. הוא ראה כאן עברה כפולה, שהאדם טמא את עצמו מלמטה, כמו שנסביר, ואז טמאו אותו מלמעלה, ובלי להזכיר זאת במלה וחצי מלה רבי יוסי מיד אומר שזו דוגמה ל"והתקדשתם והייתם קדשים", שאדם מקדש עצמו מעט מלמטה ומקדשים אותו הרבה מלמעלה, שזה "קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם". בסוף התורה רבי לויק אומר שיש כאן שתי דרגות קדושה, כמו שהזכירו. רבי לויק אומר דבר מאד יפה ש"והייתם" תרתי משמע, גם צווי וגם הבטחה, כמו שכתוב על הרבה דברים בחסידות. הוא אומר שאין דוגמה יותר טובה לזה מ"קדושים תהיו" – או שאני מצוה אתכם להיות קדושים או מבטיח לכם להיות קדושים. הוא אומר שהא בהא תליא, האדם מצווה לקדש את עצמו מלמטה ואז ה' מבטיח לו שיקדש אותו מלמעלה. גם הצווי וגם ההבטחה כלולים ב"קדשים תהיו", ואחר כך "כי קדוש אני הוי' אלהיכם" – "אני" היינו מלכות ו"הוי'" ז"א ו"אלהיכם" הוא החבור והיחוד שלהם. בתחלה, ב"קדשים תהיו", יש חבור הקדושה מלמטה והקדושה מלמעלה, ואחר כך יש גילוי מלמעלה של "אני הוי' אלהיכם" – השרש של הקדושה מלמטה ("אני"), השרש של הקדושה מלמעלה ("הוי'"), והיחוד שלהם (ש"הוי'" נעשה "אלהיכם" שלכם).
שוב, הרבי מדגיש שתי נקודות. קודם את כל ההשגחה, שאפילו התגלגלות של עלה נדף היא בהשגחה, וצריך לשים לב וללמוד מכך הוראה, וגם לקשר זאת לדברי התורה שעסוק בהם. אפשר לראות "מה נאה ניר זה" ש"מתחייב בנפשו" – זה למי שלא מסוגל לראות את התורה מלמעלה בתוך הגשמיות שמול עיניו – אבל מי שמסוגל דווקא מפסיק, כמו בספור שהם הולכים ומדברים דברי תורה, רואים איזה מעשה שמימי, ופתאום כל תשומת הלב היא על מעשה זה. זה חידוש אחד, והחידוש השני הוא של הרבי – שרואים כאן תופעה מופלאה, שצדיקים גדולים מדלגים על הפן השלילי, מדלגים לגמרי על ה"סור מרע" ורק מדברים על ה"עשה טוב" – זו גם תורת הבעל שם טוב. ה"סור מרע" הוא חלק מה"מקדשים עצמו מלמעלה". עיקר התקדשות האדם הוא שמדבר רק על הטוב, והסור מרע הוא בדרך ממילא, חלק ממה שמקדשים אותו מלמעלה, והוא לא צריך לעסוק בכך – הוא עוסק בטוב, ומלמעלה מפרישים אותו לגמרי. אלה שני חידושי הרבי כאן, דברים חשובים מאד.
כשרבי לויק מתחיל להסביר זהר, כמעט בכל קטע הוא מדבר על החכמים שהשתתפו בסיפור. באידרא כתוב על כל תלמיד שהוא כנגד ספירה מסוימת, ולכן את כל סיפורי הזהר צריך להבין בהקשר של אותם חכמים. מיהם רבי יוסי ורבי חייא? רבי יוסי הוא המלכות ורבי חייא היסוד. אם כן הסיפור מתחיל בכך שמלכות הולכת בדרך, ובזכות ההליכה שלה בדרך היא ממשיכה את ההופעה של רבי חייא באמצע הדרך. הכל סמלי, העובדה שרבי יוסי הוא ההולך ופתאום פוגש אותו רבי חייא זאת אומרת שהעבודה הפנימית כאן היא עבודת המלכות, שמקבילה ל"אדם מקדש את עצמו מלמטה", ובזכות זה מופיע רבי חייא, היסוד, ונעשה זיווג, כשהיסוד עצמו הוא על דרך "מקדשים אותו מלמעלה". אחר כך, כשרואים את התופעה של ברנש ש"רכיב על סוסיא" ואחר כך "אשתמיט ידיה", מי מסיק את המסקנה של "קדשים תהיו כי קדוש אני"? רבי יוסי, המלכות, מוסר ההשכל הזה הוא בשבילו ונלמד על ידו. יש עוד פרט – כתוב שהוא הלך באיזו גינה, וכל מה שהזיק ואחר כך "בל תשחית" לא מפורש בזהר אלא רק במפרשי הזהר.
קודם כל: אם הזהר מביא איזה כלל, בדרך כלל זהו כלל של חז"ל בגמרא. גם הכלל כאן, הסוף דבר, ש"אדם מקדש את עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה" הוא גמרא, לא חדוש של הזהר, אבל זהו קצור של הגמרא. קודם כל, בגמרא כתובות שתי הפנים – קודם כתוב "אדם מטמא עצמו מעט מטמאים אותו הרבה, מלמטה מטמאים אותו הרבה, בעולם הזה מטמאים אותו בעולם הבא", מה שהרבי מדגיש שמדולג כאן – ואחר כך "אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא". בתניא הוא מחבר שני דברים יחד, על "קדשים תהיו", "אדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה" (מי שלומד תניא זוכר כך, לא יודע שאלו שתי מימרות בגמרא, כי אדה"ז מחבר אותן – כבר ראוי להתבונן בזה). בזהר כתוב רק הענין האמצעי, "אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה". במפרשי הגמרא יש כמה שמתייחסים לכך שיש כאן שלשה שלבים, גם בטומאה וגם בקדושה.
באותה סוגיא ביומא כתוב קודם שעברה מטמטמת את לבו של אדם, שנאמר "ואל תטמאו בהם ונטמתם בם", "ונטמתם" בלי א, לשון טמטום. "ואל תטמאו בהם" הולך על שרצים ודברים אסורים, "ונטמתם בם". מכאן לומד תנא דבי רבי ישמעאל שאדם שעובר עברה ומטמא את עצמו, העברה מטמטמת את לבו. אחרי שמביאים מאמר זה של תנא דבי רבי ישמעאל מהפסוק "ואל תטמאו בהם ונטמתם בם" ממשיכה עוד ברייתא, בה כתוב על טומאה והלימוד מאותו פסוק – "'אל תטמאו בהם ונטמתם בם' אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, בעולם הזה מטמאין בעולם הבא". על המעט והרבה מקשים שלכאורה זה הפוך ממה שנאמר קודם שהבא לטמא פותחין לו והבא לטהר מסייעין בידו. גם רש"י וגם שאר המפרשים צריכים להזהר מהקושיא הזו, לכן מסבירים ש"מקדשין את עצמו" היינו ממש, שבאמת מקדשין אותו, ועל כך כתוב ש"מסייעין לו", אבל בטומאה אין הכוונה ש"מטמאין אותו" ממש, אף שכתוב באותו לשון. גם רש"י וגם שאר המפרשים, חוץ מאותו אחד, אומרים שחייבים לפרש ש"פותחין לו" היינו נותנים פתח גדול ליפול – לא מטמאין אותו, אבל פותחין לו פתח שיפול בעצמו ב"עברה גוררת עברה".
בקצור נמרץ לגבי שלשת השלבים: המהרש"א כותב שאדם מטמא עצמו מעט ופותחין לו פתח לטמא עצמו הרבה. אחר כך יש עוד שלב, שאם הוא טמא עצמו מלמטה בסוף יעמידו אותו מלמעלה במקום הטומאה – יצמידו אותו לסטרא אחרא, יוציאו לו כרטיס חבר לסט"א, שהוא שייך לשם. כך אומר המהרש"א. אחר כך, אם אתה חבר בסט"א בעוה"ז תמשיך כך בעולם הבא. יש שאומרים בלויות שפוטרים את האדם מכל החברויות והארגונים בעוה"ז, שלא יחזיק בו, וזה מתאים כאן לדברי המהרש"א שאם הוא חבר בסט"א בעוה"ז ממשיך לעולם הבא. מכלל לאו אתה שומע הן ומרובה מדה טובה. פלא שאחד ממפרשי הזהר (דווקא בפנימיות) לא מפרש לפי כלל זה, ואומר לא כמו הרבי, שמה שהזהר מדבר רק על הקדושה ולא על הטומאה, כי בסט"א פשיטא שעברה גוררת עברה ומי שמטמא עצמו מעט וכו', והחדוש הוא שכך גם בקדושה, אף שאולי לוקח יותר זמן ויותר מייגע. לכן הוא הולך ישר לקדושה, כי שם החדוש. לכאורה זה הפוך ממה שמפרשים בדרך כלל, שמרובה מדה טובה וכו' (הראש שלו הוא שבקליפה דברים בחנם ובקדושה הם ביגיעה, "אלו ואלו דברי אלהים חיים", אבל בחסידות לא חושבים על הצד הזה אלא "סור מרע" על ידי "ועשה טוב" – הוא חושב יותר 'למדני', שאומרים את החידוש שכך זה בקדושה).
הפירוש הכי יפה כאן הוא הבן איש חי, בניהו בן יהוידע על האגדות. הוא לא מקבל אפילו את פירוש רש"י, ש"מטמאין" היינו רק "פותחין", והוא מסביר בכמה צורות ואופנים, דברים נכונים. קודם כל, הוא אומר, שכל אדם צריך לראות עצמו בעולם שקול – חצי חצי – ואם אדם עושה מצוה מכריע עצמו וכל העולם לכף זכות ואם להבדיל להיפך מכריע לכף חובה. לכן כשעושה עברה צריך לראות שכל העולם לכף חובה על הכתפים שלו. זה ודאי דרוש. לפי רש"י ה"מטמאין אותו" היינו שעושה עוד עברה, ואז אי אפשר לומר שעושים זאת בידים מלמעלה, כי רק "פותחין לו", אבל כאן הוא מפרש אחרת – אתה עשית עברה אחת ומטמאין אותך רבה, מחשבים לך את כל העברות כי הכרעת הכל לכף חובה. פירוש שני שלו, יוותר טוב, שאם בחטא שלך היה גם ממד שמחטיא את הרבים – מישהו אחר ראה אותך חוטא ועושה כמוך – אז הכל נחשב לך. שוב, לא "עברה גוררת עברה" נוספת, אלא שהעברה שלך כוללת את כל העברות בעקבותיה שלא על ידך. זה עוד ווארט בהסבר של "אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה". זה רק לגבי הענין הראשון, ויש לו אפילו עוד פירוש לכך.
הכי מענין הפירוש שלו ל"מלמטה… מלמעלה", שמובא גם בזהר. הרבי אומר שיש מי שלומד דברים קודם בטומאה ואז בקדושה – זה בדיוק הראש של הגמרא, שקודם כתובים שלשה דברים מצד הטומאה ואחר כך אותם שלשה דברים על הקדושה, "תנו רבנן אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו בעולם הבא". בשלב השני הוא אומר כמה ווארטים יפים, שהראשון קשור בעליל עם ברית מילה – ש"מלמטה" היינו קדושת הברית ו"מלמעלה" היינו קדושת השכל. שאם אדם מטמא עצמו מלמטה, בברית, מטמאין את השכל שלו, המחשבה שלו, ואם הוא מקדש את עצמו מלמטה, בברית, מקדשין את השכל שלו. הוא לומד זאת ממאמר חז"ל, שבזכות זה שיוסף נטר ברית, לכן הוא זכה להיות אברך – "אב בחכמה ורך בשנים". גם קודם הוא היה "בן זקונים" שקנה חכמה, אבל ה' "יהב חכמה לחכימין", ולעיקר החכמה מלמעלה הוא זכה בזכות שמירת הברית. ולהיפך, אדם שמטמא עצמו מלמטה – הוא כותב זאת מאד חזק, שייך לבחורי ישיבה – שאצל מי שאין הקפדה על קדושת הברית פשוט השכל נטמא. זה פירוש אחד שלו למלמטה-מלמעלה, הכל בתוך האדם. פירוש שני הוא על "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", שאם אדם מקדש את הלב שלו – מקדש את עצמו בלב, מקפיד על טהרת הלב, התבוננות – מקדשים לו את העינים, שלא יראה דברים לא רצויים. שהרי העינים לא תלויות בו, כמו שכתוב שה' הוסיף לאברהם אברים שהאדם לא שולט בהם מצד עצמו, בלי סיעתא דשמיא. יש שם עינים, אזנים וברית, אבל עיקר מה שצריך סיעתא דשמיא הוא קדושת העינים, והסיעתא דשמיא הזו קשורה בשמירת הלב ובעבודת הלב שלו, שקשורה גם ל"עבודה שבלב זו תפלה". הפירוש הראשון שקדושת המחשבה מלמעלה תלויה בשמירת הברית מלמטה, הפירוש השני הוא שקדושת העינים בסיוע מלמעל תלויה בקדושת הלב מלמטה. הפירוש השלישי שלו הוא פה וחטם, שאם אדם מקפיד על קדושת וטהרת האכילה, הכל על טהרת הקדש, זוכה לקדושת הריח. יש כמה ספורים בגמרא על מי שמחונן בחוש ריח – מחונן בגמרא זה בפרט על חוש הריח. הוא לא כותב, אבל אנחנו יודעים שחוש הריח הוא חוש של מלך המשיח, ש"לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח". חוש הריח הוא ההכרה באמת של הזולת, כידוע בסיפור של הינוקא בזהר, שהריח את ריח לבושי חכמים וידע אם קראו קריאת שמע. הריח מאפשר להגיע לעומק הלא-מודע של הזולת וגם שלי. חוש הריח תלוי בטהרת הפה. הוא בטהרת הפה מדבר על אכילה בטהרה, אבל אפשר לומר בדיוק אותו דבר, שלא מדובר רק על מה שאתה מכניס לפה אלא גם מה שאתה מוציא מהפה – קדושת הדבור – ולפי קדושת הדבור בפה זוכים ל"אף על [ידי] פי", שעל ידי קדושת הפה זוכים לקדושת האף. אלא שלשה פירושי הבן איש חי על "מלמטה… מלמעלה".
גם לגבי בעולם הזה ובעולם הבא הוא אומר כמה דברים, ששני הפשוטים הוא שעולם הזה הוא גשמיות ועולם הזה רוחניות, ועוד פירוש קצת על דרך הסוד, שעולם הזה היינו יחוד וה, "והנגלֹת לנו ולבנינו", עבודת ה' בפועל ממש בקיום התורה והמצוות, ואז נותנים לך יחוד יה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", שזה העולם הבא.
בכל אופן, כאן הבן איש חי מאד יפה, וכל היה מאמר מוסגר לומר שבזהר מובא רק המאמר האמצעי ובתניא מחבר את הראשון והשני יחד, אבל בגמרא כתוב בנפרד וקודם בטומאה ואז בקדושה, ועוד לפני כן יש בגמרא עוד ווארט ב"אל תטמאו בהם ונטמתם בם", שעברה מטמטמת את לבו של אדם. גם בכך הבן איש חי אומר ווארט מאד יפה. הוא אומר רמז שכנראה מופיע אצלנו, אבל יש לו זכויות יוצרים, קדם לנו… הוא אומר שטמטום הלב הוא לשון אטימה וסתימה – לשון רש"י – והיינו שאין יכולת לגלות את המילוי של המלה לב. בתוך ה-ל יש בהסתר מד ובתוך ה-ב יש בהסתר – בעבור, בכח – ית. אז חלק הנסתר של לב, אותו מגלה מי שעובד את ה' בלב ומגלה את ההעלם, הוא אותיות תמיד. הוא אומר ש"תמיד" ר"ת של הקו האמצעי – דעת-תפארת-יסוד-מלכות (קודם דברנו על הקו האמצעי בעמר, בלי הדעת) – המודע בקו האמצעי. עבודת הלב היא בדרך הישרה, "דרך ישרה… שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". בחסידות כתוב שבקו האמצעי "עד מהרה ירוץ דברו" בלי מכשולים ומחסומים, אתה הולך ישר וממילא מהר. הא בהא תליא, אם אין מחסומים, לא רק שזו זרימה מהירה אלא גם מתמדת. זו אמת – דבר שנפסק נקרא נחל אכזב, ודבר שאין בו מחסומים הולך תמיד והוא אמת, ואנו יודעים שאמת היא הקו האמצעי. הוא אומר שטמטום הלב היינו שאדם לא מסוגל להתמקם באמצע. זה ווארט מאד יפה. יש אחד שחזק בקצוות, יכול להיות ימין קצוני או שמאל קיצוני בכיף, אבל לא מסוגל לכוון את האמצע. מי שלא מסוגל לכוון את האמצע זה גדר של מטומטם, זה טמטום הלב. בחסידות כתוב שבעולם התהו יש רק שני קוים, ואין קו אמצעי. לכן הוא יכול כל הזמן לנסות לאזן את הנטיות, אבל איזון אמתי אין לו – אין לו "תמיד", לא שייך לתמיד. שוב, זה ווארט מאד יפה, בו הוא מסביר מה הכוונה שמי שעוש עברה מטמטם את הלב, סותם את ה-תמיד שבתוך ה-לב, סוד הקו האמצעי.
נוסיף לרמז שלו ונאמר שיש ארבעה פסוקים בתנ"ך של תמיד בעבודת האדם, ואפשר לכוון אותם בפשטות כנגד דעת-תפארת-יסוד-מלכות. המלה תמיד לפי סדר הספירות מתחיל בתפארת, יורדת למלכות ואז עולה ליסוד ולדעת. אם מוציאים את ה-ת נשאר מיד, "תיכף ומיד ממש". צריך לומר שה-ת היא ב"תכף", ואחר כך יש "מיד" – עליה לפי הסדר ממלכות ליסוד ולדעת. יש פסוק שאפשר לכוון כנגד כל שלב כאן. ידוע שרמ"א מתחיל באורח חיים "שויתי הוי' לנגדי תמיד" ומסיים את או"ח ב"טוב לב משתה תמיד" (בענין פורים קטן), לכן יש כאלה שאומרים שאלה שני התמידים שצריכים להביא בכל יום, תמיד של שחרית ותמיד של בין הערביים. יש מי שאומר על אותו רעיון שני תמידים אחרים (יותר מכוון בפנימיות) – הראשון "שויתי הוי' לנגדי תמיד", אותו דבר, אבל השני הוא "וחטאתי נגדי תמיד". יש עוד תמיד אחד פשוט מאד, גם בתהלים – "אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד". פשט הוא שאדם שאומר את הפסוק מרגיש שעלול כל הזמן להשבר, כך המפרשים מסבירים. למה? כי המלכות כל הזמן בחויה של "לפני שבר גאון" – המלכות עלולה להתנשא, וכנגד כך צריכה הרבה חוש בשפלות, לדעת שאם הוא מתנשא זה יוליד שבירה. ככה המפרשים מסבירים את "ומכאבי נגדי תמיד", שמקור השבר מול עיני כי אני זוכר שאם קצת אתנשא מיד אשבר. זה משהו מאד חשוב שקשור ל"פרק בעבודת הוי'". כמה מהתמידים בתנ"ך ה' אומר, אבל ארבעת אלה הם בעבודת האדם. חוש המלכות הוא "ומכאבי נגדי תמיד", כנ"ל, ו"וחטאתי נגדי תמיד" הוא יסוד, כי מדובר בחטא דוד ובת שבע. יש כמובן קשר בין שניהם. "טוב לב משתה תמיד" היינו יסוד אמא שמתגלה בתפארת ז"א – השמחה, המשתה תמיד והטוב לב, בתפארת ז"א. "שויתי הוי' לנגדי תמיד" היינו הדעת, השמירה שלא להסיח את הדעת מהקב"ה, וכמו שכתוב בתניא שאם האדם מסיח דעת אפילו לרגע מה' כל מה שיש לו בלב נעלם, וכל מה שנשאר הוא דמיונות שוא. הדעת והמיקוד על ה' כל הזמן, "אין עוד מלבדו", הוא בדעת. זה בשביל להשלים את רמז הבן איש חי ש"תמיד" הוא מילוי ה-לב.
עד כאן הכל הקדמות, וכעת לפירושו של רבי לויק, שהוא העיקר: התחלנו לומר שעל פי פשט מפרשי הזהר מה שהוא טמא עצמו מלמטה היינו שהרס את זרעי הגנה של מישהו אחר בפרסות הסוס, ומה שטמא עצמו מלמעלה היינו שבלי לשים לב השחית ענף. זה ממש משהו עמוק בתורת הנפש. "אשתמיט ידיה", מתוך זה שהוא רומס את הזרעים ידו מתרוממת בלי לשים לב, ישר מהלא-מודע, והוא כורת ענף מהעץ – עוד עברת בל תשחית. אבל רבי לויק לא מדבר על העברה. קודם כל, הוא אומר שמה שטמא את עצמו מלמטה אינו הכניסה על הסוס לגנת האדם – דבר שלא מודגש בזהר – אלא עצם היותו "רכיב על סוסיא". עצם המצב שהוא רוכב על סוס, סוס זה היה המלכות דלעו"ז – סוסו היה מקור הטומאה, הוא ה"מלמטה" שלו, הוא רוכב על סוס טמא. הוא טמא כי רוכב על סוס טמא. ומה היא הטומאה שלו מלמעלה? עוד לפני שהוא לוקח את העץ. בלשון הזהר, ואפילו בחסידות, בקושי מדברים על לא-מודע בלשון זו. זה שידו מתרוממת זו הטומאה מהלא-מודע, אחר כך גם כורת ענף. איך זה? צריך להבין. מה זה רוכב על סוס? כמו ממשלה, שרוכבת על סוס. זה ה"מלמטה" שלה, אבל היות שהסוס טמא – כל מה שיעשו נגזר מזה. פשיטא שהסוס הזה יכנס לגנה של מישהו עם פרסותיו וידרוך ויקלקל את הזרעים – אין בכך חידוש, כי הטומאה שרוכב על הסוס. אותו דבר מלמטה – אם אחד רוכב טוב על הסוס, אוטומטית מתרוממת היד שלו, הוא מרגיש גדול. כתוב בזהר שאדם בכלל לא ירים ידיו מעל הראש. בעלי תשובה שואלים על זה – אסור? רואים שלא מקפידים על זה. כאן יש דוגמה יפה, שלהרים את היד למעלה מהראש סתם, בלי סבה טובה, יש בכך התיימרות של פולחן עצמי אפילו, זה בא מתוך מוטיווציה של "מטמאין אותו מלמעלה". אם הסוס של הממשלה הוא טמא, אז הרמת היד היינו מה שמרים ידים על יהודים – מתחיל לירות כדורי גומי על יהודים, שזו סכנת נפשות – זה בא מלמטה. ברגע שהוא רוכב על הסוס הטמא יוצאת מזה הרמת ידים. כתוב שכל המרים יד על מישהו אחר נקרא רשע, והרמת הידים נגזרת מכך שרוכב על סוס. יש בכך המון התבוננות עמוקה ביותר. מתוך הלא-טוב לומדים על הטוב, יש "לססתי ברכבי פרעה" בקדושה, המלכות דקדושה. נקצר כי רוצים לנקות כאן, צריך ללמוד את הקטע – אולי אחר כך. רבי יוסי עצמו הוא הסוס של הקדושה, ומה הענף של הקדושה? רבי יוסי הוא "לססתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי" ורבי חייא הוא הענף של הקדושה. התפארת היא "אילנא רברבא ותקיפא", גדולה ותקיפה מצד החסד והגבורה, והענף שלה הוא היסוד, "יפה נוף משוש כל הארץ". רבי חייא הוא הענף של עץ החיים, ואותו ענף שכרת אותו ברנש הוא היסוד של הדכורא של הסט"א, של עץ הדעת.
עד כאן הסיפור עם עיקר הסמליות שיש בו, וזו פרשת קדשים. שוב, כל הווארט הוא להגיע ל"והתקדשתם" מלמטה "והייתם קדשים מלמעלה", שבפסוק הראשון שניהם כלולים ב"קדשים תהיו" – לשון צווי ולשון הבטחה – ואחר כך זוכים ל"כי קדוש אני הוי' [ויחודם] אלהיכם". ושוב, הרבי מסביר שהלמוד כאן, בלמוד ועבודה, הוא ישר לדלג לקדושה. הוא פתח עיתון, ראה מחזה בקליפה, ומיד – בלי לדלג – אומר שזה מה שכתוב בפרשת השבוע "והתקדשתם והייתם קדשים". לחיים לחיים, שזכות רבי לויק תהיה אתנו, עם הרך הנימול ועם כל עם ישראל.
השלמות (מיד אחרי השיעור):
א. יש עוד ביאור שלם של רבי לויק על "יפה נוף משוש כל הארץ". רבי לויק בפירוש מפרש "נוף" כקיצור של "ענף", כלומר שהענפים הם נוף האילן, והצדיק שהוא הענף של ה"אילנא דחיי" הוא היסוד, כמו יוסף שהוא "יפה תאר ויפה מראה", "יפה נוף". מי שפוגם בברית מכער את הנוף. בכל אופן, גם בזהר וגם באריז"ל לפעמים ה"יפה נוף" הוא היסוד ולפעמים המלכות, ומהגמרא משמע בפשטות ש"יפה נוף" היינו המלכות – יש סיפור בגמרא, שבו מאריך רבי לויק, שרבי שמעון בן לקיש הלך למקום שנקרא "תחום קן נשריא", ושם היו קוראים לכלה נינפי ולתרנגול שכוי, והמקור לקריאת כלה נינפי הוא "יפה נוף" – כלה היא מלכות – והמקור לקריאת תרנגול הוא "נתן לשכוי בינה". זו סוגיא שחכמים הולכים למקומות מסתוריים ומיוחדים ושומע דבור בקודים המקומיים (נושא שדברנו עליו הרבה פעמים), ומכל קוד אפשר ללמוד משהו. המקום המיוחד של ריש לקיש הוא "תחום קן נשריא".
מסביר רבי לויק ש"תחום קן נשריא" הוא עולם הבינה. כשהרבי מסביר את התורה של רבי לויק יש שני קטעים. קטע אחד רובו ציטוט מהיהל אור של הצ"צ שמפרש כמעט כמו רבי לויק, אבל לרבי לויק יש תוספות וווארטים מאד מענינים, לצד הדמיון המופלא לדברי הצמח צדק. אז יש שתי בחינות, ש"יפה נוף" הוא היסוד, ומובנו ענף. לפי דעתי נוף יכול להיות ענף, היסוד, אבל מי שאומר שזו הכלה הכוונה לא רק לענף אלא כמו הכוונה היום – וכך מביא הרד"ק בשם אביו – נוף יפה בכלל, כמו שירושלים היא "יפה נוף". אבא של הרד"ק אומר שכל יבשת בכדור הארץ היא 'נוף', אויר מיוחד, ומי שעובר מנוף לנוף נחלש – כי לא רגיל לנוף החדש – אבל ירושלים היא "יפה נוף" שכוללת את כל הנופים של כל העולם, ולכן אפשר לבוא אליה מכל ארבע כנפות תבל, כמו "ונהרו" לעתיד לבא, וכל אחד ינשום את האויר שמתאים לו בלי להחלש. היא "יפה נוף משוש כל הארץ" – ה"משוש" של כל כדור הארץ. פירוש יפה של אבי הרד"ק. זו הדרך להסביר את שתי הבחינות של "יפה נוף", אם ביסוד או במלכות – ענף ביסוד ונוף במלכות. אם "יפה נוף" יסוד אזי "משוש כל הארץ" הוא שמשמח את הארץ-המלכות בזיווגו עמה ("משוש כל הארץ" = מלכות-מלכות).
אחד מסימני עקבתא דמשיחא הוא "כלה קמה בחמותה", שהוא מפרש למעליותא (יתכן שגם באר"י כך וגם בחסידות), ש-ה עילאה היא אמא או חמות ביחס ל-ה תתאה, שהיא בת או כלה. בת קמה באמה וכלה בחמותה היינו עלית המלכות לבינה, ושם היא נעשית "אשת חיל עטרת בעלה". הוא מסביר יפה ש-ה עילאה היא ד על ו, "תחום קן נשרייא" הוא הבינה בכלל – תחום אותיות חמות (שע"ה שוה שלשת מילויי שם אהיה שבבינה), קן היינו קן צפור שהוא כינוי לבינה, ונשר הגדול הוא גם כינוי ל-ה עילאה. הצ"צ מוסיף עוד מלה, שאצל רבי לויק מובן מאליו, שהבינה היא עולם התשובה – מתאים לריש לקיש לעלות לשם, כי הוא בעל תשובה. שם קוראים לכלה נינפי, הוא אומר שלשון תנופה – כמו "עמר התנופה" – וכאשר הכלה קמה בחמותה נקראת כך כי הניפו אותה למעלה. אפשר לומר שנוף פרטי יפה הוא במלכות ונוף כללי – כמו אוירה של יבשת – הוא בבינה, קו ירוק שמקיף את העולם. ה"ננפי" הוא ה-ד שעל גבי ה-ו, אבל התרנגול שנקרא שכוי היינו הגבורות שביסוד – גם עולות לבינה, אבל רק ל-ו הקטנה שבה, ולכן "אשת חיל עטרת בעלה". גם המלכות וגם הז"א עולות ל-ה עילאה, אבל הוא ה-ו הקטנה והיא ה-ד שלמעלה, וזה המצב שלע"ל ש"צדיקים יושבים [ה-ו הקטנה, התרנגול שעולה לבינה להיות שכוי] ועטרותיהם בראשיהם [ה-ד הקטנה, הכלה שעולה להיות נינפי]". הוא לא מסביר את סוד החלל בין ה-ד ל-ו – שגם שם, בשרש, החתן מקבל מהכלה רק דרך חלל, בחינת אין. על שכוי כתוב "או מי נתן לשכוי בינה" – "או" במלכות ו"מי" בבינה, וכהמלכות עולה לבינה, "או מי", אז "נתן לשכוי בינה" – משם ניתנת הבינה לשכוי, ה-ו הקטנה.
סוד זה שייך גם ליום כיפור – גם הצ"צ אומר זאת וגם רבי לויק. ביום כפור הכהן הגדול צריך להיות נשוי, כי כל עליות יו"כ הן עליות המלכות ולא עליות הז"א. הוא כותב מאד חזק שאם לכהן הגדול אין אשה הוא לא כלום, גארנישט, לא שוה כלום וממילא לא יכול לשרת בקדש, כי כל העליות של יו"כ הן שלה, שהיא צריכה לעלות לבינה. הוא אומר שיש "שבת שבתון הוא" ו"שבת שבתון היא" – יש על כך המון חסידות – ומסביר ש"שבת שבתון הוא" הולך על "ועניתם את נפשתיכם בתשיעי לחדש", שהאוכל בתשיעי וכו', ואז המנהג הוא בכפרות ששוחטים תרנגול. העיקר הוא לאכול את התרנגול ששחטת בלילה, כך הוא אומר, אבל קודם צריך להוציא את הדם – החלק הטמא. זה מזכיר את מה שכתוב בהגדה של פסח לגבי שפיכת היין מהכוס ומה שנשאר הוא יין משמח ואז לא לשפוך אלא רק להוסיף יין. ממש אותו רעיון הוא אומר על התרנגול של ערב יו"כ, שבשחיטה והוצאת הדם נמתקים כל הדינים שלו והוא עולה להיות שכוי בבינה. כל יו"כ הוא עליה לבינה, אבל עיו"כ היינו עלית השכוי – "שבת שבתון הוא" לשון זכר. אבל יו"כ עצמו הוא עלית הכלה, "שבת שבתון היא". זה פירוש מיוחד, כי בדרך כלל מסבירים בחסידות ש"היא" למעלה מ"הוא" בפסוקים אלה, וכאן מסביר הפוך.
ב. "קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם" = חן (פעמיים חייא) פעמים הוי'. אמרנו שמפרש שרבי יוסי הוא הסוס של הקדושה, שנקרא סוסתי, ורבי חייא הוא ענף עץ החיים. רבי יוסי סוסתי רבי חייא ענף עץ החיים = קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם.
ג. יש בזהר לשון יפה שהיסוד, ענף עץ החיים ("יפה נוף"), מזדווג עם המלכות, הסוס של הקדושה, והלשון היא כפולה – "אתחבר ואזדווג". רבי לויק כדרכו מדייק בב' הלשונות, ומסביר בשני אופנים. או שזה זווג ראשון ושני, הראשון לצורך עשייתה כלי והשני לצורך הולדה, או זווג עליון ותחתון, נשיקין וגופני. יפה שחבור לפי זה – ששייך לדעת עליון – נעשה על ידי זווג נשיקין, וזווג על ידי זווג גופני. "האשה הטובה היא החבר הטוב", שחברים, שייך לזווג נשיקין. זווג נשיקין הוא זווג עליון בו שניהם שוים והרוחות מתחלפות בפיות שלהם, כמבואר באריכות בכתבי האריז"ל. לפי הפירוש הראשון, חבור הוא עשית כלי וזווג הוא הולדה, לכאורה הפוך – שחבור הוא ממש מלמעלה למטה, לעשותה כלי, ובהולדה יש יותר שותפות ("שלשה שותפים באדם"). צריך להתבונן בדבר שהוא לא אומר, שאף שהם נשמעים הפוכים, אם יש שני פירושים צריך קשר ביניהם – התבוננות ליין משמח. כל ה"לעשותה כלי" הוא רק פעם אחת בחיים, אבל אם רוצים כל פעם "אתחבר ואזדווג" או שזה רק זווג נשיקין וזווג גופני, או לומר יותר בפנימיות שכמה שזווג הנשיקין לאורך כל הנישואין הוא שוה בשוה, כל פעם עושה אותה כלי, והכוונה שזה מה שמעורר את רצונה. מה שמעורר את רצונה, "לעשותה כלי", הוא החבר – החברות – וזה נעשה על ידי הנשיקין, ואחר כך יש את הזווג הגופני שהוא לצורך הולדה.
ד. בכל התנ"ך המלה "סוס" (בלי אותיות לואי) כתובה כב אותיות, רמז יפה לכך שהסוסים הם האותיות. פעם אחת כתוב שׂושׂ, שהוא ה-א הפשוטה שלפני הכל, ה"חד ולא בחושבן" (כמו בכוונות השופר) – "שוש אשיש בהוי'". השרש הוא כמו בפסוק "יפה נוף משוש כל הארץ" – כאן רואים את הקשר בין המשוש לסוס, שהסוס הוא המשוש של הארץ, רבי יוסי.
כתוב שיוסף נקרא "יפה נוף" וגם בפירוש "יפה תאר ויפה מראה". יפה נוף יפה תאר ויפה מראה = 1274 = מט פעמים הוי' = ז"פ יעקב. אם מוסיפים את יוסף עצמו עולה 1430.
סימטריא ב"יפה נוף", שהאתב"ש של יפה = נוף והאתב"ש של נוף = יפה.
יפה נוף = משולש 21 (אהיה) = ג"פ מזל. רבי יוסי רבי חייא (שהם יפה נוף לפני שני הפירושים, יסוד ומלכות) = ז"פ מזל. יחד עולים י"פ מזל. יפה נוף במילוי = אשה. חלק המילוי הוא לילה = בטחון, "בטח בה לב בעלה", "ותקם בעוד לילה". יפה נוף בצירוף האותיות שלפני ושאחרי = שבת. יפה נוף במספר קדמי = אשה משכלת = ח"פ "בקֹלה" (ממוצע כל אות), צריך לשמוע בקולה של אשה משכלת.
[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.