ב"ה
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א] (מהקלטה)
http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5771/08/5771-08-08.flv
ניגנו שאמיל.
א. "ביה הוי' צור עולמים" – ב שנים לרצח ו-יה שנים לשחרור
לחיים לחיים. הסימן של השנה הזו הוא "ביה" – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" – ב שנים לשלמה ו-יה שנים מהשחרור שלנו. שם י-ה מופיע בתורה באמת רק פעמיים, ב–יה, ב פעמים יה – שתי הפעמים בפרשת בשלח, בשירת הים "עזי וזמרת יה" ואחר כך "כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדר דר". כלומר, שם זה מופיע לראשונה בתורה בשירת ההודיה על שיא יציאת מצרים, קריעת ים סוף – "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת" – ואחר כך הוא הוא השם שלוחם נגד עמלק עד גמירא, עד שיתקיים, כמו שכתוב בפרשת "בשלח", "מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים". יותר מאוחר בתורה, בפרשת כי תצא, כתוב "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". ידוע ש"מחה אמחה"-"תמחה" ר"ת אמת. המלחמה נגד עמלק היא מלחמת האמת נגד השקר, מלחמת "הוי' אלהים אמת" נגד ה-ספק בגימטריא עמלק. מי שלוחם את המלחמה הזו הוא שם י-ה.
[השלמות בענין הפסוק "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים":
א. כל הפסוק "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" = ביאת משיח, כמבואר במ"א. אנו מסבירים תמיד ב"עדי עד" שיש "עד ולא עד בכלל" ("עדי") ו"עד ועד בכלל" ("עד"). הזהר מסביר שהבטחון צריך להגיע "עד ועד בכלל", ולפי הזהר ה"עד" הוא הצדיק-היסוד. צדיק האמת צריך להיות "עד ועד בכלל" – "עד תאות גבעות עולם". "גבעות עולם" הן אמא עילאה ואמא תתאה – אמא עילאה מתאוה ליסוד להעניק לו שפע ואמא תתאה מתאווה לזיווג.
"בטחו" קשור ל"וטח את הבית" – ב–טח.
זה פסוק בישעיהו, ויש בתנ"ך עוד ה"פ "עדי עד" – כולם בתהלים – סה"כ ו"פ "עדי עד", מגיע עד ליסוד, הספירה הששית. ו"פ עדי עד = ב"פ דעת, ד"ע וד"ת, "אל דעות הוי' ולו נתכנו עלילות". עד-עד כמו דעת-דעת.
יש בתחלת ישעיהו כו שלשה פסוקים יחד: "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמנים [ז מילים ו-כח אותיות, כמו בראשית]. יצר סמוך תצר שלום שלום כי בך בטוח. בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים". הפסוק הכי מענין הוא האמצעי, "יצר סמוך" היינו יצר לב האדם הטוב, שסמוך על ה', ש"תצור" – לפי רש"י זו פניה לקב"ה – שמי שיצרו סמוך עליך תצור אותו "שלום שלום", שלום כפול, על דרך "עדי עד" (יש בישעיה "שלום שלום ואין שלום", אבל כאן "שלום שלום" למעליותא). מי שבטוח בה', "כי בך בטוח", מגיע לו "שלום שלום". אחרי בטוח נאמר בטחו – אותן אותיות. שני הפסוקים הללו, שלגמרי הולכים יחד – "בטוח. בטחו" – עולים יחד הפסוק שלמדנו באריכות, "א–דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך". אפשר לכוון אז לשני הפסוקים הללו. פסוק הראשון מתחיל "פתחו", אותו ניקוד כמו "בטחו".
כל שלשת הפסוקים יחד – אלהים אותיות (בראשון ז מלים, בשני ח ובשלישי ט, ובאותיות כח–כו–לב; "בטחו בהוי'" מפסוקי ט מילים ו-לב – שסימנם רפח, ט"פ לב – שיש ברמב"ן בפסוקי המעמדות) – עולים כו פעמים 183, כו פעמים "בטחו… עדי עד". יש כאן כלל חדש בחשבון, שלפעמים האות ב היא כמו להכפיל (A בB) – תכפיל "הוי'" ב"בטחו… עדי עד". הדילוג הראשון של המילים בשלשת פסוקים הוא י פעמים "בטחו… עדי עד" והדילוג השני הוא הוה פעמים "בטחו עדי עד". פתחו יצר בטחו = 819 = אחדות פשוטה וכו'. ר"ת פסוק הראשון = 780 = משולש הוי' אחד = ל"פ הוי'. ר"ת שני הפסוקים הבאים = 1430 = הכל פעמים הוי'. כל הר"ת = 85 פעמים הוי', והשאר 98 פעמים הוי'.
ב. רמז יפה בפנים יפות עה"ת ש"צור" עולה ד"פ עד. רמז שבעצם יש ארבעה עולמות, ולא רק "צור עולמים" שהם שנים. זה גופא הסוד של "ביה הוי'", ש-יה כולל את כל הוי'. כל עולם הוא עד, אפשר לדרוש שבכל עולם אנחנו, נשמות ישראל, עדים על אחדות הוי'.
ג. בספר הכוונות – קשור לפסח וספירת העומר – עד הוא אכדטם, חילוף שם אלהים, סוד קטנות ב' בכוונות. קטנות א' היא אלקים, גדלות א' הוי', קטנות ב' אכדטם, וגדלות ב' שוב שם הוי' (מידיעת המציאות לראית המהות). הכי סודי הוא שם אכדטם. הפנימיות שלו עול גל והחיצוניות אם, עולה עד ועם הכולל עולה בטחון – קטנות ב' (כנודע שארבע מדרגות הן: אמונה-ידיעת המציאות-בטחון-ראית המהות).
ד. אדה"ז מסביר בלקו"ת שעיקר ההתבוננות היא שכל העולמות נבראו רק בשתי אותיות, שבטלות לגבי כח הדבור וכו'. המדרש אומר בפירוש – "'צור עולמים' ללמד שאין כל העולמים נחשבים לכלום" כי הן רק בשתי אותיות. מסתמא מובא בדרושים, וזה המקור המפורש בחז"ל. תמיד מפרשים "צור עולמים" ש"צר צורה בתוך צורה", שעולם הבא בא בתוך העולם הזה, הנשמה בתוך הגוף.
ה. בכל התנ"ך יש ד"פ המלה "בטחו" – אחת בישעיהו וג"פ בתהלים: "בטחו בו בכל עת עם שפכו לפניו לבבכם אלהים מחסה לנו סל", "בית אהרן בטחו בהוי' עזרם ומגנם הוא. יראי הוי' בטחו בהוי' עזרם ומגנם הוא". גם אפשר לכוון כנגד הוי': "עדי עד" למעלה מהזמן (התרגום "לעולם ולעלמי עלמיא"), "בכל עת" כללות הזמן – אמא, כללות ה-כח עתים, מקיפין דאמא ועבודה שבלב של "שפכו לפניו לבבכם", "בית אהרן" היינו חסד, יומא דאזיל עם כולהו יומין, ובסוף "יראי הוי'" היינו המלכות. בטחו = 25 = 5 ברבוע. ד"פ בטחו = י ברבוע, יפי. עדי עד בכל עת – בכל ביטוי יש ה אותיות – עולה יחד י"פ חיים, ממוצע כל אות. בהכאה פרטית = י"פ שבת.]
ב. "בן חמש עשרה לגמרא": מהכרת המצוי (מקרא) וידיעת הרצוי (משנה) למרד ותיקון (גמרא)
אם יה הוא סימן של חמש עשרה שנה, קודם כל נתבונן איפה יש בתורה תקופה כזו של יה שנים. הפעם הראשונה, ואולי העיקרית, שיש בתורה מספר זה של שנים הוא החיים המשותפים של אבותינו הקדושים – השנים בהן היו אברהם יצחק ויעקב יחד בעלמא דין. ככה כתוב, והחשבון הוא חשבון פשוט מאד. יצחק נולד לאברהם בגיל מאה, יעקב נולד ליצחק בגיל ששים, כלומר שאברהם היה בין מאה וששים, וחי עד מאה שבעים חמש, כך שבאותן חמש עשרה שנה היו כל שלשת האבות בחיים בעלמא דין ביחד. זו החטיבה הראשונה והעיקרית של חמש עשרה שנה בתורה. כמובן ש-יה הם המוחין, חכמה ובינה, והחבור שלהם הוא על ידי הדעת, אז יש את כל החב"ד, כל המוחין בשם הזה. הפעם הבאה שיחידה של חמש עשרה שנה מופיעה היא בחזקיה, מלך צדיק מבית דוד, שהיה ראוי להיות משיח, שנגזר עליו למות, אבל למד מבית אבי אבא שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, ואכן זכה לתוספת של חמש עשרה שנה כאן, בארץ החיים. אם כן, המשיח, שמודה אחר כך "חי חי הוא יודך כמוני היום", זוכה לתוספת חיים של חמש עשרה שנה. מספר מיוחד.
בפרקי אבות מצאנו "בן חמש עשרה לגמרא". יש שלש מעלות של התורה – בדילוג על בן שלש עשרה למצוות – בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן חמש עשרה לגמרא. יש תורה שבכתב, והתורה שבעל פה מתחלקת לשתים – משנה וגמרא. החינוך מדלג בחמש-חמש שנים, חמש למקרא, עשר למשנה, חמש עשרה לגמרא. שלש שנים לאחר המשנה אתה מספיק בר דעת, בר מצוה, לקיים מצוות. שלש שנים אחרי הגמרא אתה כבר יכול להתחתן, "בן שמונה עשרה לחופה", אבל מעלות התורה הן חמש-עשר-חמש עשרה. הדבר הזה מתקשר בהשגח"פ עם התניא של היום. בחת"ת יש כל יום שיעור חומש, שיעור תהלים ושיעור תניא. את התניא מסיימים במשך השנה, והיום, שנה מעוברת, ב-ח' ניסן קוראים הגהה מורחבת בסוף פרק מ' על המקרא, המשנה והגמרא. אדמו"ר הזקן מביא מכתבי האריז"ל שהמקרא מתפשט ויורד עד עולם העשיה, המשנה עד עולם היצירה והגמרא עד עולם הבריאה. הקבלה בכלל לא מתפשטת, אלא נשארת במלכות דאצילות. לפי הפשט יש רק שלשה. הרמב"ם אומר שהסודות של התורה, מעשה בראשית ומעשה מרכבה, נכללים בתלמוד. לפי אדמו"ר הזקן בלקו"ת, הוא אומר שכאשר אדם מחלק את שנותיו לשליש מקרא, שליש משנה ושליש גמרא, החסידות כלולה בשליש מקרא. לפי הרמב"ם הפנימיות כלולה בשליש תלמוד. איך שלא יהיה, חז"ל אומרים "לעולם ישלש אדם שנותיו" – עיקר החלוקה היא לשלש, ולא לארבע, כנגד בי"ע. זה בדיוק מה שאדמו"ר הזקן מביא בתניא של היום. נסביר זאת טפה.
נפתח בגימטריא: תלמוד כולל גם משנה וגם גמרא, וכאשר רוצים לחלק ביניהם אומרים "בן עשר למשנה" ו"בן חמש עשרה לגמרא". גמרא היא מלה בארמית, לגמור-ללמוד, עם א בסוף. גמרא = 244, במלה פשוטה עולה מרד. מה הקשר? זה כבר בשביל לעורר את הצבור.
נתחיל עם ווארט מהם מקרא, משנה וגמרא: אדם לומד מקרא כדי להכיר את המציאות – איך העולם בנוי, איך החברה בנויה, מה כללי המשחק של המקרא – שלא ישלה את המציאות כפי שהיא. כשלומדים מקרא טוב מכירים את המציאות, מכירים מי נגד מי. יש הרבה אנשים שבכלל לא קוראים נכון את מפת המציאות, שטועים לגמרי לגבי מה היא המציאות. רוב המחלוקות, גם בין הרבנים בהתייחסות לעניני דיומא של ארץ ישראל, עיקר הבעיה היא שקוראים את המפה אחרת. מה העצה? שילמדו יותר לעומק מקרא, תנ"ך. הסגולה של התנ"ך, של המקרא, היא לפרש את המציאות. זו המשמעות של ירידת המקרא עד עולם העשיה – להכיר מה קורה כאן. אם אתה נמצא במקום אחר אתה לא מכיר מה קורה פה.
כדי להכיר מה קורה בעולם העשיה צריך ללמוד הרבה תנ"ך. אבל העובדה שאדם מפוכח, כלומר שלא חי בדמיונות לגבי המציאות, עדיין לא אומרת שהוא מסוגל לתקן את המציאות. אנחנו פה לא כדי להכיר את המציאות אלא כדי לעשות פה משהו. ההכרה היא רק שלב, אמצעי, והתכלית היא לעשות משהו. לכן אחרי "בן חמש למקרא" צריך להגיע ל"בן עשר למשנה". במשנה כבר רואים עולם מתוקן לנגד העינים. משנה היא הלכה, "הליכות עולם לו", "אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'", וההלכה אומרת איך המציאות צריכה להראות. מי שלומד מקרא לא יודע מה צריך להיות, לא יודע להניח תפילין – יש משהו, אבל לא יודע איך לעשות. ההלכה היא עולם היצירה. בן עשר, עוד לפני בר מצוה, נותנים לילד חוש לראות את העולם המתוקן כפי שהוא אמור להראות.
בסדר, אני מכיר את המציאות על ידי לימוד מקרא, איני מוטעה. גם יש לי תמונה איך צריך להיות, אבל עדיין לא מספיק. אדרבה, יכול לגרום לי פסיכולוגית פיצול – אני רואה איך צריך להיות ואני רואה מה יש, ויכול לצאת מתוסכל לגמרי, ומתוך תסכול אפשר להגיע ליאוש ח"ו. לכן צריך להגיע ל"בן חמש עשרה לגמרא" – י-ה, מוחין – וגמרא היא השכל לתכנן פעילות לשנות את המצוי ולקרב את המצוי לרצוי. כלומר, למרוד במוסכמות של החברה. לכן גמרא בגימטריא מרד. כלומר, אלא המוחין של תכנון המרד. אבל לתכנן נכון את המרד אפשר רק על גבי שתי קומות של מודעות. קודם שאתה מכיר נכון את המציאות, ואחר כך שאתה יודע טוב-טוב מה התורה רוצה, ואחר כך אתה מגיע לגמרא – פלפול, שקו"ט – ואם עברת נכון את שני השלבים הקודמים יש סיכוי טוב שתוכל, עם הרבה שכל טוב של יהודי (כתוב שרק ליהודי יש שכל לגמרא, זה שכל יהודי מיוחד), לתכנן את המרד. המרד, לכתחילה כמובן בדרכי נעם, באופן המתקבל, אבל זהו מרד – מרד נגד המוסכמות, נגד השקרים של המציאות. להפוך – לעשות אתהפכא, לא רק אתכפיא – את המציאות, שתהיה כפי שהקב"ה, בורא עולם, רוצה, שהמציאות תהיה דירה לו יתברך.
עד כאן הווארט הראשון, מה נקרא ללמוד מקרא, מה נקרא ללמוד משנה ומה נקרא ללמוד גמרא. שוב, המקרא מיד יורד לעשיה. המשנה כאילו נשארת ביצירה, אבל מנקודת המבט של היצירה רואה איך המציאות צריכה להיות. כדי לקרב את השתים, להפוך את המציאות, צריך גמרא – עולם הבריאה, השכל, ה-יה, "בן חמש עשרה לגמרא".
ג. מ-ח' ניסן תשמ"א ל-ח' ניסן תשנ"ו ל-ח' ניסן תשע"א
אמרנו שאנחנו השנה חוגגים את החמש עשרה. כל פעם שאדם מגיע מהפך מסוים בחיים, איזה חידוש וסימן דרך מיוחד בחיים שלו – כמו חתונה – כתוב בחסידות שלהתחתן זה להוולד מחדש. אם זה להוולד מחדש, עוד פעם מתחיל "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן חמש עשרה לגמרא". כלומר, התקופות הללו של חמש-עשר-חמש עשרה שנה חוזרות הרבה פעמים בחיים שלך. כתוב בקבלה שכל פעם שאדם עובר מנפש לרוח יש איזה משבר באמצע – הוא השלים את הנפש שלו, וצריך לזכות לרוח, אחר כך נשמה, אחר כך חיה, אחר כך יחידה. כל פעם שעובר את המשבר ומצליח לקבל את הדרגה הבאה הוא נולד מחדש. שוב מתחילות אצלו חמש שנים לחדוש, אחר כך עשר שנים, חמש עשרה שנה. אז יש כמה וכמה פעמים בחיים שלך שאתה מגיע ל"בן חמש עשרה לגמרא".
נחזור ל-ב של "ביה". אמרנו ששם י-ה מופיע פעמיים, "עזי וזמרת יה" ו"כי יד על כס יה", אבל המלה "ביה" – חבור השנתיים וחמש עשרה השנים יחד, מה שאנחנו מעלים כאן בזכרוננו – גם מופיעה פעמיים בתנ"ך. פעם אחת בפסוק בישעיה בו פתחנו, "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", ופעם שניה בתהלים סח – הפרק של מתן תורה – כתוב "רוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו". אז יש פעמיים "ביה" – "ביה הוי'" ו"ביה שמו". אם כן, "הוי'" ו"שמו", רומז גם למאמר חז"ל בפרקי דרבי אליעזר ש"עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד", ועוד יותר לפסוק מפורש שחוזרים עליו כמה פעמים ביום – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". שם כתוב "יהיה הוי'… ושמו" – יהיה רומז לפעמיים י–ה, ו"הוי'" ו"שמו" רומז לשני השמות, "ביה הוי'" ו"ביה שמו".
אנחנו עוברים בהרהור מענין לענין: אם "ביה" הופך להיות "יהיה" – ב–יה, פעמיים יה – "הוי' אחד ושמו אחד", רומז שוב שאולי יש ב תקופות של יה שנים. אם אנחנו היום ב-ח' ניסן תשע"א, ולפני חמש עשרה שנה היה ח' ניסן תשנ"ו, מה היה חמש עשרה שנה לפני כן? ז' – אור ל-ח' – ניסן תשמ"א. באותו יום הרבי אמר שיחה, שיחה מאד מיוחדת, בה הרבי התבטא בביטוי שאף פעם לא התבטא קודם, וכנראה גם לא אחר כך. אז ח' ניסן חל בפרשת מצורע – לא כמו כעת, פרשת אחרי – והרבי דבר על ההסכם האומלל של קמפ-דיויד ועל מה שהשתלשל ממנו, ויתורים על שטחי ארץ ישראל, ומתוך התרגשות גדולה מאד בדבור על הנושאים האלה הרבי אומר שיש בית בירושלים שקוראים לו הכנסת וצריך לקיים בבית הזה את הפסוק של פרשת השבוע "ונתץ את הבית".
אם יכולים כל כך לעוות את המציאות, ולעשות דבר שאף פעם בהסטוריה שלו עם ישראל לא ירד כל כך לתהום מבחינה רוחנית, שיהודים יכולים כאילו למסור שטחים של הארץ המובטחת לעם ישראל, אז באותו בית צריכים לקיים את הפסוק של פרשת השבוע "ונתץ את הבית", ולבנות בית חדש שיהיה בית אמתי. זה הצטוט. "ונתץ את הבית", ולבנות בית חדש שיהיה בית אמתי. אותו בית חדש – בטוי חדש מהתורה, "כי תבנה בית חדש" צריכים לעשות "מעקה לגגך", מצוה בתורה – יהיה בית אמתי, אבל אי אפשר להגיע לבית החדש, שיהיה בית אמתי, וכנראה שהוא יהיה הבית הנאמן שהובטח על ידי נתן הנביא מה' לדוד המלך, בלי לקיים את מצות "ונתץ את הבית" הקיים. זה ביטוי מאד מיוחד וחזק שהרבי אמר בדיוק חמש עשרה שנה לפני כן. אז יש כאן ב דילוגים של יה, ב–יה, חמש עשרה שנה מ-ח' ניסן תשמ"א עד ח' ניסן תשנ"ו, שכנראה היה בהשראת מה שהרבי אמר חמש עשרה שנה לפני כן, ואחר כך מ-ח' ניסן תשנ"ו ל-ח' ניסן תשע"א. עוד חמש עשרה שנה, עוד מוחין, עוד גמרא.
קודם נאמר לחיים. מה שצריכים הערב, מה שאנחנו רוצים, להתבונן במצות "ונתץ את הבית", איך מקיימים אותה. לחיים לחיים. ודאי בשביל "ונתץ את הבית" צריך "לכתחילה אריבער", לכן כדאי שנשיר זאת קודם, כדי שיתן השראה טובה לגבי קיום מצות "ונתץ את הבית".
לחיים לחיים.
ד. משמעות אקטואלית ל"ונתץ את הבית"
הפסוק אומר "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית". מכאן חז"ל לומדים שכל בית שאין בו אבנים ועצים ועפר אינו בדין נתיצה. אין נגעי בתים, אין מציאות של בית מנוגע, אלא אם כן הוא בנוי מבנים, עצים ועפר. צריך את כל המרכיבים בכל הקירות. אם יש קיר אחד מבין ארבע קירות הבית שכולו שיש, אף על פי ששאר הקירות הם כן מאבנים, עצים ועפר – אין לבית דין של בית המנוגע. צריך שכל הבית, מכל צדדיו, מכל הרוחות, מאבנים, עצים ועפר. נתבונן בכך – מה הם אבנים, עצים ועפר? שוב, הפסוק אומר "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית".
קודם נאמר שיש מאן דאמר בחז"ל שבית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות. אז בשביל מה יש פרשה שלמה של 21, אהיה, פסוקים בתורה – כאשר זהו הפסוק ה-13 ביניהם, לפי חתך זהב של 21 ל-13 ו-8 – למה יש פרשה גדולה שלמה בענין זה? לפי אותו מאן דאמר התירוץ הוא "דרוש וקבל שכר" – בשביל לדרוש את המציאות הזו ולקבל שכר. כל פעם שכתוב "דרוש וקבל שכר" הכוונה היא שנשאר בעולם הדרוש, עולם הבריאה (פרד"ס כנגד אבי"ע מלמטה למעלה)? שכר היינו עולם הבא, גם בינה, אמא שמקננא בכורסיא בבריאה. האם "דרוש וקבל שכר" אומר שכל הסיפור נמצא רק בבריאה, בלי השלכה מעשית בעשיה? אי אפשר לומר ככה, שהרי הבעל שם טוב אומר שכל מצוה, כל פסוק וכל אות וקוץ בתורה שייכים לכל אדם בכל עת ובכל מקום – מכל דבר צריך ללמוד הלכה למעשה בעולם הזה. אם כן, יתכן שהדימויים של בית המנוגע לא משתקפים בדיוק כפי שהם במציאות, אבל כל דבר שקיים ברוחניות יורד ומשתקף ומתממש, גם בדיניו, בעולם שלנו. ואם הרבי אמר שעל אותו בית בירושלים צריך לקיים את הפסוק "ונתץ את הבית" הוא ידע שיש מאן דאמר שבית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ואף על פי כן אמר שצריך לקיים זאת באותו בית.
יתר על כן, חז"ל דורשים את הפסוק הזה לגבי בית המקדש, שכאשר העמידו צלם בהיכל הקב"ה קיים את הפסוק "ונתץ את הבית" והחריב את המקדש. שוב, חז"ל דורשים זאת על בית המקדש. איך פותחת הפרשה של בית המנוגע? "כי תבא אל ארץ כנען אשר נתן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם". הלשון כאן מאד אומרת דרשני – מה הפירוש "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם"? "בבית ארץ אחזתכם" לשון יחיד, כאילו מדובר בבית אחד. "כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם". יש בית אחד שהוא נקרא "בית ארץ אחזתכם". מהו הבית הזה? או בית המקדש, אם מעמידים בתוכו עבודה זרה, כלומר שממירים אותו מבית קדש לה' שח"ו יהיה שם צלם בהיכל. מי עשה זאת? מנשה, בשנות רשעתו, לפני שחזר בתשובה. היום, ח' ניסן, הוא נשיא לשבט מנשה – התיקון של מנשה – גמליאל בן פדהצור. אם יש צלם בהיכל הקדש צריך לקיים "ונתץ את הבית" על בית המקדש. וכל שכן וק"ו שאם יש כזה בית בירושלים, שמשם יוצאים עוותים ושקרים גדולים מאד, כמו "הסכמים" במרכאות לוותר על ארץ ישראל, ודאי וודאי צריכים לקיים שם את הפסוק "ונתץ את הבית" כמו שהרבי אומר, כל שכן וקל וחומר.
למה המלה "אחזה" כתובה פעמיים בפסוק הראשון? "כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם" – למה כופלים כאן את המלה אחוזה? המפרשים מסבירים שכאשר היהודים ירדו לגלות במצרים, השם הכללי של כל גלויות עם ישראל, כתוב "ויאחזו בה", ומסבירים שזה לשון נפעל, שארץ מצרים אחזה בהם ועבד לא יכול לברוח משם לפני הקץ שהקב"ה חשב לעשות, כמו שנקרא בעוד כמה ימים בהגדה של פסח. לפני בא הקץ הארץ אחזה בהם, לא הם אחזו בארץ – הארץ אחזה בהם ולא נתנה להם לזוז משם. זו הגלות, המנטליות אל הגלות. מי שנמצא בגלות, גם היום, הגלות אוחזת ביהודים שנמצאים שם – כך מסבירים. מה שאין כן כאן, כתוב פעמיים, כדי להדגיש שכאן זה הפוך – אתם אוחזים בארץ, הכל תלוי בבחירה שלכם. אם תבחרו בטוב תאחזו בארץ, ואם לא באמת הארץ תקיא אתכם, אבל הכל תלוי בבחירה שלכם. במצרים לא הכל תלוי בבחירה, כי אין עדיין חופש בחירה, אנחנו עבדים לעבדים. כאן יש חופש. ידוע שבית הבחירה על שם חופש הבחירה. בנות צלפחד אמרו "תנה לנו אחזה", כידוע הרמז בגימטריא של פסוק זה, 562 – זו הבחירה הטובה ביותר, שרוצים אחוזה, והאחיזה שלנו כאן תלויה אך ורק בבחירה הטובה שלנו. אבל אם בוחרים לא טוב, אז "ונתתי נגע צרעת" – נוטריקון "ונתץ", המלה העיקרית בפסוק ה-13, כבר רמוזה בפסוק הפותח.
[השלמה: הפרשה של נגעי בתים מתחלה "וידבר הוי' אל משה ואל אהרן לאמר", אחת מעשר פעמים של דבור למשה ואהרן. המדרש אומר שיש עשר דברות למשה ואהרן ועוד שלש פעמים אמירות לשניהם. הפירוש הפשוט שנאמר לשניהם כי צריך את הכהן. אומרים לכהן "כנגע נראה לי בבית". פעם יחידה בתנ"ך המלה "כנגע" – שת"ח לא יקבע אלא יגיד שנראה לו. יש מי שאומר שלא היה ולא יהיה כי נוהג רק בארץ ומשה ואהרן לא נכנסו לארץ – זה בתיאוריה שלהם, אבל לא נכנסו לארץ. נאמר משהו שהרבה יותר מתיישב לדעתי (לא ראיתי מי שאומר): שכאן הת"ח והכהן הם עצמם משה ואהרן. משה ברוב ענותנותו צריך לומר לאהרן "כנגע" ולא "נגע" – יודע יותר טוב מאהרן, אבל צריך להשאיר לו הכבוד. על דרך המליצה, בבדיחותא, אפשר לומר שלכן לא היה ולא יהיה – אין כזה ת"ח שיוותר לכהן…
כל הפסוק הפותח בצירוף "כנגע" – "וידבר הוי' אל משה ואל אהרן לאמר. כנגע" = משיח במספר קדמי.
משה אומר "כנגע נראה" – נראה אותיות אהרן, ו"כנגע" היינו ענות משה. כשמחברים שתי מילים אלה לפסוק הראשון עולה ג"פ תענוג (כל תענוג הוא 23 ברבוע) = בית חדש בית אמתי (לשון הרבי).]
ה. טעמי נגעי בתים בסוד הוי'
אמרנו שבכל הקירות צריכים להיות אבנים, עצים ועפר. תיכף נחזור, אבל קודם נקדים איך חז"ל מפרשים "ונתתי". בדרך כלל "ונתתי" בתורה היא מתנה טובה, וכמו שהמלה אחוזה חוזרת פעמיים בפסוק כך גם המלה נתינה – "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה", כל הנותן בעין יפה הוא נותן, וודאי כאשר הקב"ה נותן, ואז "ונתתי [עוד מתנה טובה בעין טובה] נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם". איך חז"ל דורשים (ורש"י מביא, פשוטו של מקרא של "בן חמש למקרא" לפי שיטתו)? שזו בשורה טובה, כי בכל ארבעים שנות נדודי ישראל במדבר הכנענים, מרוב פחד מאתנו, החביאו את כל האוצרות שלהם בקירות הבית, והקב"ה עושה נס, שהרי הנגעים הם משהו למעלה מהטבע – לפי מדרש זה הנגעים היו, ולא "לא היה ולא עתיד להיות" – ואז נותצים את הבית, פעולה חיובית לגמרי שעל ידה מגלים את כל האוצרות, המטמוניות, שהחביאו הכנענים בקירות הבית. כמו ש"אחרי כן יצאו ברכוש גדול" ממצרים, כך מקבלים את הרכוש גדול של ארץ כנען. אבל זה גופא צריך ביאור – האם יש רק את הפירוש הזה, שנגעי בתים הם בשורה טובה לעם ישראל, כפי שלומדים מהמלה "ונתתי"? לא, יש מאמרי חז"ל שאומרים אחרת, שנגעי בתים הם עונש, ולא בשורה טובה.
בכך גופא יש שלש מדרגות: יש מאמר חז"ל שנגעי בתים באים על צרות עין. שהיו אנשים שבאו אליך הביתה לבקש להשאיל כלי – אולי יש לך מיקסר מאד משוכלל שיכול לעזור לי, אז בעל הבית או בעלת הבית (שייך הרבה לנשים), אומרים אין לי, בעצם משקרים. העונש על צרות עין, שמבקשים להשאיל ובעלת הבית או בעל הבית אומרים שאין לי את הכלי, הוא נתיצת הבית, ועל מנת לא לטמא את כל הכלים שיש בבית צריכים להוציא לרחוב את הכלים שיש בו, ואז הכלים שבעלי הבית רצו להסתיר יוצאים כולם לרחוב, וכולם רואים את כל הכלים שיש בבית. בעל הבית רצה לשמור את הכלים שלו בבחינת "עלמא דאתכסיא", מכוסה מהעין, והעונש שלו שהכל הופך להיות "עלמא דאתגליא". זה פירוש אחד של חז"ל. יש פירוש שני, שחז"ל אומרים שנגעי בתים הם עונש על גזל. שאם אדם הוא מושחת וגזלן, העונש שלו שמקבל נגע בבית וצריך לנתוץ אותו.
יש עוד מאמר חז"ל, שנגעי בתים באים בגלל עבודה זרה – הכנענים היו מקדישים את בתיהם לעבודה זרה, וכשנכנסים לארץ ישראל ויושבים בבתי אותם גוים יש איסור עבודה זרה, וכדי לקיים את "ונתצתם את מזבחותם" יש "ונתץ את הבית". שרש נתץ מופיעה ה"פ בחמשה חומשי תורה – פעם אחת "ונתץ את הבית", ועוד שלש לשונות נתיצה לגבי מזבחות עובדי ע"ז, ועוד פעם אחת "תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם", שמכאן חז"ל לומדים שאם שרץ נופל על כלי חרס אין לו טהרה במקוה, ולכן צריכים לשבור אותו, אבל מההמשך "וטמאים יהיו לכם" לומדים שזה רק רשות, שאם אדם רוצה לקיים את הכלי בטומאתו – מותר לו, "טמאים יהיו לכם", מותר שישאר לכם טמא. אם כן, יש ארבע פעמים של נתיצת חובה ופעם אחת נתיצת רשות. רוב הפעמים, שלש מתוך חמש, הן נתיצת עבודה זרה. לכן חז"ל לומדים גזרה שוה – אולי נסביר בהמשך – בין נתיצת הבית לנתיצת עבודה זרה. כבר נאמר, כתוב שכל הנשרפין אפרן מותר בהנאה, חוץ מעבודה זרה ואפר בית המנוגע, כי יש גזרה שוה נתיצה-נתיצה מעבודה זרה לאסור את האפר בהנאה. רואים כמה הבית המנוגע קרוב לע"ז.
אחד המפרשים מסביר שמן הסתם בכל הבתים היתה איזו עבודה זרה, אז לכאורה היו צריכים לנתוץ את כל בתי ארץ ישראל, ואיך מותר לגור בהם? הוא אומר דבר מדהים, שרק אדם זכאי מזכים אותו שלא יהיה רושם לא-מודע של עבודה זרה בסובב אותו. צריכים להיות איש המעלה. כמו שבכלל נגעים הם רק "אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת" – רק "אדם", אדם השלם, אפילו בחינת משיח שבעצמו נקרא מצורע. כך רק איש המעלה לא יכול לסבול רושם ע"ז. כתוב שמלך המשיח לא יוכל לישון לילה אחד בעיר העתיקה כל עוד יש שם צלצולים של עבודה זרה, צריכים קודם "ונתץ את הבית" של עבודה זרה. זה לא כתוב על כל יהודי, אלא רק על מי שהוא סופר-רגיש. כך גם כאן, יש אנשים רגישים שה' מזכה אותם להרוס את הבית שיש בו רושם עבודה זרה.
אם כן, מה למדנו מכל זה? שחוץ ממאן דאמר שלא היה ולא עתיד להיות, יש כמה טעמים לנתיצת הבית. יש טעם טוב, ופלא שרש"י בחר אותו מכל הטעמים שיש בחז"ל – בוחר רק את הטעם הכי נחמד, שזו בשורה טובה שיש אוצרות בקירות, ונותנים לו הזדמנות פז למצוא אותם. את ארבעת הפירושים אפשר לכוון בפשטות כנגד העולמות: הפירוש של בשורה טובה הוא פירוש של עולם האצילות, רק שרש"י מאמץ אותו בפשוטו של מקרא. בשורה טובה – תשבור את הבית ותמצא שם אוצרות. הפירוש השני, שנגעים באים על צרות עין, כמו שהדגשנו קודם, שיש לפעמים לאדם טבע לא טוב שרוצה לשמור רכושו באתכסיא – עד שמוכן לשקר שאין לו כלי מסוים, ולא רק לשקר אלא לא לזכות אדם בכך שאומר שיש לו כלי זה – זה כנגד הבריאה, עלמא דאתכסיא, ועונשו שהכל יצא לרחוב ויהפוך לעלמא דאתגליא. התירוץ השייך לגזל הוא ביצירה – הרבה פעמים גזל בתפארת. השחיתות – שתיכף נדבר על השחיתות באותו בית בירושלים – היא פגם ביצירה. עבודה זרה היא תכלית הפגם של עולם העשיה. כך אפשר לראות את ארבעת הפירושים על מה באים נגעי בתים ולמה צריכים לנתוץ את הבית כנגד ארבעה עולמות. רק שאמרנו שעבודה זרה אינה שאתה עובד ע"ז, אלא הכנענים עבדו, ואותך מזכים שלא תהיה מושפע ולא תגור בבית שעבדו בו ע"ז. כמו שהפירוש מדגיש, שמדובר דווקא ביחידי סגולה רגישים שמזכים אותם. איך מסתדר עם שם י-ה-ו-ה שעשינו? "אף עשיתיו", שה"אף" בא לשרש את העבודה זרה, שלא יישאר ממנה שום רשימו בארץ ישראל.
[השלמה: יש מאחז"ל ש"על יא דברים הנגעים באים" ואחד מהם שבועת שוא, ויש מפרש שזה בפרט נגעי בתים, כי יש פסוק מפורש "… ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו". גנבה-שחיתות שמנו ב-ו, ושבועת שקר הרבה פעמים ביסוד – שניהם אותו המשך.]
ו. אבנים-עצים-עפר – חליצה ונתיצה
נחזור לאבנים, לעצים ולעפר. אמרנו שגם לפי המאן דאמר שבית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ודאי שזה משהו רלוונטי לנו כאן ועכשיו, כמו שהבעל שם טוב מלמד, ובמיוחד בארץ ישראל, כמו שהרבי אומר שיש בית מסוים בירושלים שצריך לקיים בו "ונתץ את הבית" ולבנות בית חדש שיהיה בית אמתי. אבל כדי שיהיה מחויב בנתיצה צריכים שיהו בו אבנים, עצים ועפר מכל רוח. מה זה אומר ברוחניות ששייכת למציאות? נתחיל מאבנים: מה אומר שאת הבית בנו מאבנים? יש ארבע מיתות בית דין, סקילה שרפה הרג וחנק, גם לפי י-ה-ו-ה. סקילה היא באבן, וכתוב בקבלה ומוסבר היטב בחסידות שהאבן היא אות י שבשם. כעת רוצים להבין מה הן אבנים מנוגעות ומה הם עצים מנוגעים. יש נגע באבן שלך.
הבית הוא מקיף, יחידה. נשאל שאלה בפנימיות: כתוב ש"בבואה דבבואה לית להו" – יש בקליפה נרנ"ח אבל לא יחידה, אין מקיף דמקיף – אז איך יתכנו נגעי בתים. בפרשה הקודמת יש נגעי אדם, בנר"נ, אבל כאן חידוש שיש גם נגעים במקיפים, בבגדים שהם מקיף קרוב, חיה, ובבית שהוא מקיף רחוק, יחידה. איך בכלל יש נגע, שליטה של הלעו"ז והטומאה, בבתים? צריך ללמוד הרבה חסידות בנושא של "בבואה דבבואה לית להו", ושם כתוב שגם ביחידה שבנפש יש פנימיות וחיצוניות, כמו פנימיות וחיצוניות עתיק, ויש בלעו"ז כנגד חיצוניות היחידה, ועל כך יש נגעי בתים. אם כן, זו מדרגה מאד גבוהה – כנגד חיצוניות היחידה שבנפש. שוב, צריכים להיות אבנים, עצים ועפר. אנחנו רוצים להבין מה היא אבן טמאה. אבן היא דומם, ואיך דבר דומם יכול לקבל טומאה? סתם אבן, או פשוטי כלי עץ, לא מקבלים טומאה. עפר ודאי לא מקבל טומאה. אבל כאן הכל מקבל טומאה – זה חידוש, גם האבנים והעצים והעפר, ודווקא הם, שבמקום אחר לא מקבלים טומאה, טמאים בבית המנוגע.
[השלמה: יש מי שאומר שהשאירו את הבית המנוגע לסוף לא בגלל ארץ ישראל (שזה תירוץ טוב), אלא "אין מוקדם ומאוחר בתורה", והסדר הוא בית-בגד-בשר. יש מאמר שכל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" הוא תשובה – מתאים כאן. הסדר הוא בשביל לעורר לתשובה, ולכן יש כאן תופעה זו. יש מי שמסביר שהבגדים באמצע כי דומים לנגעי אדם ונגעי בתים. לפי התירוץ שהבית בסוף כי ארץ ישראל, אבל לפחות בתזריע הסדר היה צריך להיות בגדים-אדם, והסבה היא שבהפשטה בגדים הם ממוצע בין אדם לבית. לפי הסוד זה חיה בין נר"נ ליחידה, ולפי הפשט יש בממוצע דמיון לאדם (שמטמא בשיעור גריס, ואילו בית בשני גריסים) ודמיון לבית (בצבעים, אדמדם או ירקרק, ואילו אדם בצבע לבן). יש מחלוקת אם צריכים ארבע אבנים או שמונה אבנים שיהיה ראוי לנתיצה – האם צריכים תובנה בכל רוח או שתי תובנות בכל רוח.]
שוב, הייתי יכול לומר שאבן טמאה היא כמו "לב האבן" – ההיפך מ"לב בשר". מה הכוונה שיש בית בירושלים שצריכים לקיים בו "ונתץ את הבית" על אבניו, עציו ועפרו – וזה קריטי, זה מגדיר את הבית המנוגע? הייתי יכול לומר שאחד הדברים שמגדירים בית טמא הוא שיש בו "לב האבן", חוסר רגישות מוחלט, אטימות ברגש. אבל אנחנו נעדיף לפרש פירוש אחר. גם זה פירוש טוב במשמעות אבן לגריעותא, אבן טמאה, אבל נפרש כעת כפי שכתוב לגבי אבן הסקילה, האות י של שם הוי'. מה היא חכמה, ה-י של שם הוי'? הנחה עצמית, אקסיומה בנפש. יש קשר בין זה ללב האבן. יש בית שכל הקיום שלו הוא על אבנים, אקסיומות – אפשר לומר גם תובנות, אבן לשון בינה, היום אומרים תובנה – שמהן לא זזים. יש תובנות בסיסיות מהן לא זזים, והן קשוחות כאבנים. לכך קוראים בחסידות המוסכמות של העולם הזה, מוסכמות הפוליטיקה של העולם הזה, עצם יסוד כללי המשחק של הפוליטיקה. צריכים ללמוד הרבה מקרא, הרבה תנ"ך, כדי להכיר זאת נכון. הבית הזה מבוסס על אבנים.
[השלמה: "אבניו" צריכות להיות מבנית הבית בתחלה, ולא אבנים שהוסיפו אחר כך – מאד חשוב ויפה לעניננו, שכל אבני היסוד הרעועות והשקריות הן מבנית הבית. מי שיאמר שכל הבעיות בכנסת התחילו רק משלב מסוים, וקודם היה בסדר – לא, "ונתץ את הבית" רק כאשר כל החומרים היו מהרגע הראשון של הבית, ולא אחר כך. פרט מאד חשוב. הכל מסתמך על כך שאם הרבי אמר סימן שזו המציאות.]
לפני נתיצה נותנים צ'אנס לבית המנוגע – חליצה, "וחלצו את האבנים". חליצה נמצאת בכמה הקשרים בתורה, וכאן יש חליצת האבנים מהבית. בחליצה לא כתובים עצים ועפר, אלא העיקר האבנים. אם אחרי החליצה והקצות והטוח הבית מתרפא אז הכל בסדר – "נרפא הבית". זה כמו שדברנו הרבה פעמים, שאולי צריכים לתת צ'אנס לכנסת, אבל גם זה על ידי חליצה. לא כל האבנים טמאות, אבל יש שם כמה אבנים מנוגעות – צריך לחלץ אותן, אבל רק אותן, ואז נראה מה קורה. אם יש פשיון או לא. אם הרבי אמר שצריכים לקיים "ונתץ את הבית" סימן שעומדים כבר אחרי החליצה. יש שני שלבים, חליצה-נתיצה, אחד משבעים פני חן. אמרנו ששרש נתץ מופיע חמש פעמים בתורה. שרש חלץ מופיע חמש עשרה פעמים, כמו שנה זו. מתוכן י פעמים (של י–ה) לשון חלוצי צבא, חלוצי ארץ ישראל שאוחזים בה במסירות נפש, כמו כאן ובכל מקום שאוחזים בארץ בבחירה החפשית שלנו. בתחלה המצוה בתורה היא רק לעשות נסיון, לחלץ את האבנים ולראות מה קורה – אם הנגע מתפשט או לא. אם לא מתפשט – הכל בסדר, נרפא הבית. אם כן מתפשט – צריך ונתץ. מוסר ההשכל הוא שלהיות חלוץ באמת זה לתת צ'אנס אבל להיות מוכן לנתוץ. חלוץ שלא מוכן לנתוץ אם לא יצליח – החליצה שלו לא שוה כלום. הוא לא חלוץ מציאותי אלא חלוץ הזוי. חלוץ מציאותי נותן צ'אנס, אבל אם אני רואה שזה לא הולך, הנגע מתפשט, אני צריך להיות מוכן לנתוץ. איך יודעים שמהרגע הראשון צריכים להיות מוכנים לנתיצה? מהנוטריקון של "ונתתי נגע צרעת" – "ונתץ". כל הפרשה, מהרגע הראשון, היא נכונות ל"ונתץ את הבית", לבנות בית חדש שיהיה בית אמתי, עם כל התועליות של נתיצה זו, שבאצילות מגלה אוצרות, בעשיה מבטל רושם ע"ז, ובאמצע מתקן את צרות העין ואת השחיתות-הגזל. הכל נעשה לפני "ונתץ", אבל לפני כן צריכים לתת את הצ'אנס בחליצה.
אמרנו שיש חמש עשרה חליצות בתורה. נאמר משהו שנוגע לכמה אנשים שיושבים כאן: חליצה בתורה היא גם לשון חליפת בגדים, חליצות. כתוב שחליצות הן מדי חלוצים. לחלוצים יש מדים מיוחדים, שהן החליצות של החלוצים. זה רמז מובהק, שכתוב במפרשים, שצריכים מדים מיוחדים של חלוצים. יש גם מדרש יפהפה שלשרש חלץ יש ארבע משמעויות – יניח, יזיין, ישזיב, ישלוף – בלשון חז"ל. "עצמותיך יחליץ" פירושו יניח. יש כאן דוגמה יפהפיה שהמדרש מחלק את השרש להרבה יותר ענינים מאשר המדקדקים. לפי המדקדקים או שכל שרש חלץ הוא ענין אחד, של הסרה, או שני ענינים, אבל חז"ל אומרים במדרש בפירוש שיש פה ארבעה ענינים, שהם גם "ביה" – שכל שם י-ה-ו-ה כבר נמצא "ביה", שנים שהם ארבעה – הכל נמצא בשרש חלץ. הקונטרס הכי חזק של הרבי הרש"ב לתלמידי הישיבה הוא "החלצו מאתכם", הדבר הראשון שלומדים בחב"ד, מי שרוצה להיות שליח. צריכים להיות חלוצים. יש בכך יניח, מוחין דאבא, כמו שבת. יזיין, כמו חלוצי צבא – כלי זין – "מינה דינין מתערין", ה עילאה שבשם ("וחמושים עלו בני ישראל"). ישזיב – כמו לשונות של גאולה, "חלצני הוי'" – כנגד ה-ו שבשם. ויש "וחלצה את נעלו" – ישלוף, פגם ותיקון המלכות.
יש שתי מצוות חליצה בתורה, חליצת אשה שהיבם לא רוצה ליבם אותה, שבסוף נקרא "חלוץ הנעל" (הפעם השניה שמופיע שרש חלץ בפרשה). יש כאן רמז, שאותו "ונתץ את הבית" הוא הוא "בית חלוץ הנעל", כי לפני שנותצים את הבית הוא היה בית חלוץ – אין נתיצה בלי חליצה. מגנים את היבם בתורה, שלא רוצה לגאול ולהקים זרע לאחיו המת. אם יש בכנסת רוח שלא רוצה לנקום מהרצח של שלמה הי"ד הוא אותו יבם שמסרב לייבם, לגאול את היבמה, ולו קוראים "בית חלוץ הנעל", ועל אותו "בית חלוץ הנעל" כתוב "ונתץ את הבית", כי לא מוכן לגאול את עם ישראל, במיוחד את הקדושים שנרצחו כאן בארץ ישראל. שוב, יש פה ארבעה פירושים של חז"ל לשרש חלץ, שכמו שאמרנו אפשר לכוון אותם יפה מאד כנגד י-ה-ו-ה.
אמרנו שאבנים הן הנחות יסוד, אקסיומות, תובנות יסוד שלא זזים מהן, שכולן בטומאה יסודן – אלה לא תובנות של התורה, אלא של הפולטיקה של העולם הזה, תובנות של גוים. אלא אבנים מנוגעות, שעליהן כתוב "ונתץ את הבית, את אבניו". קודם כתוב "וחלצו את אבניו". חז"ל אומרים שיש חומרה בנתיצה וחומרה בחליצה. החומרה בחליצה היא שאם יש אבן פינה גדולה של שני בתים יחד, שעליה יש סימני טומאה, שני גריסים של מראה ירקרק או אדמדם, נגע הבית – במצות חליצה מוציאים את כל האבן, גם זה ששייך למישהו אחר. אבל אם אחר "וחלץ" והקצות והטוח צריכים לנתוץ את הבית נותצים רק את חצי האבן ששייך לבית המנוגע, ולא את החצי ששייך לשכן – זו חומרה בחליצה יותר מבנתיצה. אבל כמובן עיקר החומר בנתיצה, כי לא מנתצים רק את האבנים המנוגעות, אלא את כל הבית – כל אבניו, עציו ועפרו – גם מה שלא מנוגע במוחש. לכל אחד יש ענין לגבי השני, לכן חליצה-נתיצה הן זוג, חן. שוב, אבנים הן תובנות, הנחות, אקסיומות, עליהן בנוי הבית. הן ודאי משפיעות על כך שבבית זה יש "לב האבן".
אחר כך יש עצים – שהמשמעות הכי פשוטה מבין השלשה. כתוב שעצים הן לשון עצה, יש "עצה טובה קא משמע לן", עצות טובות של תורה, ויש עצות רעות. למשל, מה העצה הכי רעה – העץ הכי טמא שיצא מהכנסת? על זה הרבי דבר – שטחים תמורת שלום. זו עצה, עץ טמא. מישהו המציא את העץ הטמא הזה, אבל כמובן שבבסיסו יש אבן טמאה. אז יש אבן טמאה ויש עץ טמא, אבל מה מדבק ביניהם? העפר, הוא הדבר בין העצים והאבנים. ומהו העפר? עפר הוא אחד מארבעת היסודות, ובעפר הטמא כתוב בפירוש בפרק א' בתניא שהוא העצבות והעצלות. לעניננו העיקר הוא העצלות, שאם האנשים שתפקידם לייצג את העם היהודי היושב בציון או להגן עליו מתעצלים, עושים מלאכת ה' רמיה ומתעצלים לעשות מה שבוחריו בחרו שיעשה – הוא עפר טמא. למה מתעצל? קשור גם לשחיתות, עפר רומז גם לעפרות זהב. כנראה יש לו איזו נגיעה, כמו שרואים שכל המתעצלים נגועים בתאות ממון, וזה גורם להם להתעצל במלאכת הקדש שלהם – העפר הטמא. צריך את כל הדברים הטמאים האלה לנתוץ.
לפני כמה שנים דברנו על התקשורת, בית המשפט והממשלה, ואמרנו שהתקשורת היא קליפת עבודה זרה – זה מה שהיא משדרת – ובית המשפט העליון הוא זנות, עריות, והממשלה היא שפיכות דמים, רצח. יש שלש עבירות חמורות בתורה, שעליהן כתוב "יהרג ואל יעבור", עבודה זרה, עריות ושפיכות דמים. אמרנו, שוב, שהתקשורת היא עבודה זרה, המשפט העליון הוא העריות – זה הכח המניע, כמו שהסברנו באריכות – והממשלה, שלא מגינה על עם ישראל (הרי עיקר הכלי המסור בידי הממשלה הוא הבטחון, ואם היא לא משתמשת בכלי כראוי), חייבת בשפיכות דמים. גם כאן, האבנים הן כזורק אבן למרקוליס. את הכל מקמנו כאן בבית המנוגע שיש מצוה לנתוץ, אבל יש את כל הממדים האלה בתוך הבית, עליו נאמר "ונתץ את הבית, את אבניו, את עציו ואת כל עפר הבית". "אבניו", התובנות, הן מה שמשודר בתקשורת, וזו קליפת עבודה זרה – נגד האמונה, זה בדיוק מה שמשדרים. עצה רעה בתורה בהרבה מקומות שייכת לעריות, כמו שהאבן עזרא מרגיש שעץ הדעת טוב ורע – שחלקו הרע הוא שרש עצה רעה – הוא תאות עריות. זאת אומרת שהעצות – אותן מחוקק בית המשפט – באות מהמניע היסודי של עריות. אחר כך, אחרון אחרון, העפר – שאמרנו שהוא עצלות, רשלנות, מלקיים מה שהעם הבוחר בחרו אותך, כדי שקודם כל תגן על העם היהודי היושב בציון ותדאג לבטחונו – הוא שפיכות דמים, ו"קול דמי אחיך צועקים מן האדמה", מהעפר. הדם של אחיך, שלעניננו הערב היינו שלמה הי"ד, צועק מן האדמה, מיסוד העפר – צועק שמישהו התרשל כאן, היתה רשלנות שהיא יסוד העפר הטמא.
אם כן, סכמנו בערך את המהלך הפשוט, שיש הרבה פרטים שבע"ה צריכים להשלים, אבל המהלך הוא שיש אבנים, עצים ועפר. [השלמה: הסדר הוא אבן (י, וכן תובנה-בינה, כולל כל המוחין), עץ (ו, עד היסוד, עצת היצר), עפר (ה תתאה כפשוטו, המלכות שחייבת לבער את הרוצחים). הצירוף הוא יוה – צירוף של נצח שפנימיותו בטחון, הכל חוזר ל"בטחו בהוי' עדי עד"].
אם כבר ניסית את כל מה שאפשר לנסות – ואפשר לסמוך על הרבי שאם אמר שהגענו לשלב הנתיצה כנראה כבר עברנו את שלב החליצה – יש את מצות הנתיצה, אבל צריכים להבין שבחליצה יש את כל שלשת המרכיבים, וצריך להתייחס לכל אחד מהם בהתייחסות פרטית, "את אבניו את עציו ואת כל עפר הבית". כמו שחז"ל מדייקים, שזה גדר הבית המנוגע. וכמו שאמרנו קודם, לנתוץ לעניננו אין הכוונה ללכת עם פצצה לשם – צריכים לומר – אלא לנתוץ בדרכי נעם, כמו שהרבי אמר. צריכים הרבה לתת את הדעת איך נותצים בדרכי נעם, אבל אם הרבי אמר צריכים לקיים. יש אותו בית בירושלים, שלא יותר טוב מבית המקדש עליו אמרו חז"ל "ונתץ את הבית". אגב, יש מחלוקת בחז"ל אם בכלל יש דין של בית המנוגע בירושלים. אם הרבי אמר שיש בבית זה דין "ונתץ את הבית", ואם נניח שהוא ממוקם בירושלים, לכאורה שייך למחלוקת אם יש בית מנוגע בירושלים. תלוי במחלוקת אם ירושלים התחלקה לשבטים, אם היא רכוש פרטי של מישהו.
ז. דין בית גם במחויב נתיצה; בית המנוגע בירושלים; נגעי בתים – השגחה על בחירה
נאמר עוד דין חשוב: כתוב "ונתץ את הבית", שגם לאחר שהוחלט ויש בו דין נתיצה יש לו שם בית לגבי טומאת הבית אל הבית. בזמן ההסגרה רק מי שבא פנימה טמא, אבל בזמן ההחלטה גם מי שנוגע בחוץ מטמא – כל זה כאשר יש דין "ובא אל הבית". אם הבית מיועד לנתיצה לכאורה יש לו דין "מכתת שיעוריה" – שאינו בית, שצריך להיות ד על ד אמות – כפי שאומרים לגבי הרבה הלכות, ואז אין דין בית ואין דין טומאת בית. חז"ל אומרים שלכן כתוב "ונתץ את הבית", שבא לרבות שגם לאחר דין נתיצה שם בית עליו. מה מלמד אותנו לגבי אותו בית בירושלים? שצריך לדעת שיש לו עדיין שם בית. יש לנו מצוה לנתוץ אותו, אבל בינתיים יש לו שם בית. זה חשוב מאד לכל מי שרוצה לכבד שם משהו. הוא לא "מכתת שיעוריה" גם כשיש לו דין נתיצה. יש לו דין נתיצה, אבל הוא עדיין בית לאומי בינתיים, עם דין נתיצה.
אמרנו שיש מחלוקת לגבי ירושלים, שאם התחלקה לשבטים היא רכוש פרטי של שבט ואז יש בית המנוגע, "בית ארץ אחזתכם", אבל אם לא התחלקה היא לא "בית ארץ אחזתכם". אבל אמרנו שחז"ל דורשים על בית המקדש, לב לבה של ירושלים. יש מאן דאמר שירושלים התחלקה לשבטים, אבל הר הבית לא. איך נסביר לעניננו, לפי כל הדעות, שהרבי אומר שצריכים לקיים בבית זה "ונתץ את הבית". קודם כל, הכל תלוי בדעת. מי שלא מודה ב"עיר שחוברה לה יחדיו", בירושלים השלמה – מי שחוצה את ירושלים, מוציא ממנה את הר הבית – יכול להיות בית המנוגע. גם לפי פשט לא ברור אם בית זה בירושלים, אבל כל שכן לפי הראש שלו, ולכן אפשר לומר שלפי כל הדעות יש דין בית המנוגע באותו בית. אבל, כמו שאמרנו, ק"ו בן בנו של ק"ו מבית המקדש, שיש לו אותו דין.
עברנו בקיצור על הכל, והווארט הוא שצריך "ונתץ". ונתץ = הוי' פעמים אהי', שם החכמה פעמים שם הבינה, כך שבעצם יש כאן י-ה, מוחין. כולנו אוהבי ישראל. הבעל שם טוב אוהב ישראל ואנחנו חסידי הבעל שם טוב וכל הצדיקים מתלמידיו. הרבי ודאי אוהב ישראל. אז כל השיעור של "ונתץ את הבית" הוא מתוך אהבת ישראל, אבל צריכים להכיר במציאות. צריכים ללמוד מקרא, כמו שפתחנו, כדי להכיר את המציאות. צריכים ללמוד משנה כדי לדעת מה צריך להיות, וצריכים ללמוד גמרא כדי לגמור חשבון. הגמרא מלמדת גם לגמור חשבון, להגיע לגמר טוב – לבנות בית חדש שיהיה בית אמתי, לאחר קיום מצות "ונתץ את הבית" הקיים, שבינתיים שם בית עליו. זה תלוי בנו, תלוי באחוזה שלנו – הבחירה החפשית שלנו.
נאמר עוד דין מאד מענין: יש דעה של רבי שמעון בר יוחאי, שהוא המרא דנשמתא דאורייתא, שאומר שבית מנוגע לא נוהג בנגעי אונסין. זו מחלוקת. מהם נגעי אונסין? שאם הנגע הוא תוצאה של שד או משהו – שבא איזה שד ועשה נגע בבית שלך – אתה אנוס, לא שליט על השד, ולפי רבי שמעון לא צריכים לנתוץ את הבית. הרמב"ן על התורה, על הפסוק "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם", אומר פשט (לא כמו רש"י, שמדבר על האוצרות), שהתורה רוצה להדגיש ש"ונתתי" – שנגע זה הוא בהשגח"פ, ולא טבע העולם. שיכירו מהיכן בא הנגע, "ונתתי". ההשגחה הפרטית היא תגובה לבחירת האדם. לכן, באמת, אם ננקוט כדעת רשב"י – "ונתתי" אינו שד, לא אונס, לא הטבע עשה זאת. כל צרעת היא לא משהו טבעי, אבל כאן עוד יותר מודגש שלא הטבע עשה אלא אני עשיתי. אבל למה ה' יעשה? זו תגובה, כמים הפנים לפנים, באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, תגובה למה שאנחנו עושים בבחירה שלנו, ודווקא בארץ ישראל. למה התורה השאירה נגעי בתים לסוף? נגעי אדם ונגעי בגדים היו בפרשה הקודמת, וחז"ל אומרים שהסדר הוא בית-בגד-אדם – אם לא שת לבו זה מתקרב אליו. הפשט הוא שנגעי אדם ונגעי בתים נהגו גם במדבר, ולכן נאמר קודם, ואילו נגעי בתים הם רק בארץ ישראל – זה העיקר. עיקר הענין של ארץ ישראל הוא הבתים, לא הבשר ולא הבגדים, ולכן משאירים זאת לסוף.
עוד פעם, מרשב"י ומהרמב"ן יוצא שנגעי בתים הם בגלל שאנחנו בעלי בחירה, וה' מגיב בהשגחה פרטית לבחירה החפשית שלנו. זה לא אונס, לא שד. מישהו היה יכול ללמד זכות ששד אחז באותם אנשים בכנסת, אבל הרבי מדגיש שזה לא אונס, לא שד, אלא בחירה חפשית. אלה יהודים. אצל גוים אפשר לדבר על שדים, אבל יהודים הם בבחירה חפשית, ואז נאמר "ונתתי" – יש השגחה פרטית, ואלה לא נגעי אונסים. מאד חשוב להבין שזה לא אונס, לא ללמד זכות שזה אונס, כי אם אתה עושה זאת אתה גם הזוי – לא קראת מקרא מספיק, לא קראת את הפשט. הפשט הוא שזו בחירה, לא אונס – האנשים לא אנוסים, לא שד תוקף אותם. יש שד, היצר הרע שבלבם, אבל זו בחירה חפשית שלהם. הם יהודים, ואנחנו אוהבים אותם ורוצים לעזור להם להגמל מהסם – רוצים לשלוח אותם למקום של גמילה ולעזור להם לחשוב בתשובה. מאד אוהבים אותם – גם לא פוגעים בהם, אלא רק בבית. ה' מרחם על הגופים, ואפילו על הבגדים, ופוגע רק בבית.
שה' יעזור שכל זה יתקיים, מה שהרבי אמר בדיוק 15 שנה לפני כן, ואחר כך עברו עוד 15 שנים – "יהיה", שנזכה ל"ביום ההוא יהיה", "ביה הוי' צור עולמים", "ביה שמו", העולם הזה והעולם הבא. פתחנו בכך שהאבות חיו יחד 15 שנים. חז"ל אומרים – "דעו במי אתם בוטחים, במי שברא שני עולמים". הבטחון שלנו הוא מתוך דעת שהקב"ה ברא שני עולמים. זה המקור לווארט המפורסם של הרבי הריי"צ, שחקרו אותו עם אקדח מול הפנים, ואמר לחוקר שאיני מפחד מ'צעצוע' זה – אתה מפחד, כי יש לך שני אלוקות ועולם אחד, אבל לי יש אלוק אחד ושני עולמות, ואיני מפחד. מבוסס על מאמר חז"ל מפורש.
חז"ל שואלים איזה עולם ברא ב-י ואיזה עולם ברא ב-ה, ומביאים את הפסוק "בהבראם", ב–ה בראם – העולם הזה ברא ב-ה, שיש לו פתח לפול ופתח לחזור בתשובה, וב-י, הצדיקים המועטים, ברא את העולם הבא. ה-יה הם שנות האבות. עם ישראל מתחיל עם "בהבראם"-"באברהם", ב-ה של העולם הזה, לימוד מקרא והכרת העולם הזה. אחר כך יצחק הוא עולם הבא, "צחוק עשה לי אלהים", שעשועי עולם הבא. עד שבא יעקב, בחיר האבות, ומחבר את השמים ואת הארץ – "כימי השמים על הארץ" – ממשיך עולם הבא לעולם הזה, ובכך פודה את אברהם, "ליעקב אשר פדה את אברהם". זו גם התבוננות חשובה שעם ישראל כולו י-ה, האבות, אבל זה מתחיל מאברהם-בהבראם, אחר כך יצחק, ובסוף יעקב הוא ו החיבור שמחבר אותם ופודה את אברהם. עם ישראל מתחיל מהעולם הזה, שם התפקיד שלו, לעשות את העולם הזה דירה בתחתונים. שהקב"ה יעזור שנצא מכל המצרים, ויהיה לכולם פסח כשר ושמח. שנזכה עוד לפני הפסח לנתוץ את הבית, ולבנות בית חדש שיהיה אמתי, ושם נאכל מהזבחים והפסחים בירושלים השלמה – "לשנה הבאה [זו] בירושלים הבנויה", המחוברת, בגאולה האמתית והשלמה.
לחיים לחיים.
[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.