בע"ה
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5771/05/5771-05-15.flv
לחיים לחיים, שתזכו לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים, בגדלות, בהרחבה. לחיים לחיים.
יש לנו כאן, ב"ה, עוד "משיחי". כתוב שכל ילד הוא בחינת משיח, "אל תגעו במשיחי". יש עוד ניצוץ של משיח, כל ילד שנולד "עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", ואז בן דוד בא. מתקרבים. יהי רצון שזה יהיה מספיק, ברגע הזה. רבי מאיר היה דורש שמות, רבי מאיר הוא מאיר עיני חכמים בהלכה ובדור שלנו גם בפנימיות התורה. רבי מאיר אמר על עצמו שהוא משיח – התנא היחיד שקרא על עצמו משיח, כידוע שמאיר ר"ת "רוח אפינו משיח הוי'". רשב"י אמר "בהאי חבורא דילך ספר הזהר יפקון ביה מן גלותא ברחמי" – משיח יבוא בזכות חיבור הזהר. רבי עקיבא אמר שיש אחד שאפשר להצביע עליו שהוא משיח, בר כוכבא. כולם היו משיחיים. רבי עקיבא מצביע על משיח, רשב"י אומר שהספר שלי יביא משיח, ורבי מאיר אמר שאני משיח – והוא זה שדורש שמות. לכן צריך ללכת בדרכו בקדש ולדרוש שמות. יש פה שם שיתכן שזו הפעם הראשונה מאז בריאת העולם שיש את צירוף השמות האלה, וזה חידוש נפלא ביותר. ודאי זה חידוש כל כך נפלא שהקב"ה צוחק והמשיח צוחק, ואז משיח בא, מתוך צחוק. בפרשת שבוע המדרש אומר על מתן תורה, שהקב"ה נגלה כ"זקן מלא רחמים", מביא רש"י, והמדרש אומר שלקב"ה יש פנים שונות. אנחנו למודי ה', "למודי הוי'". יש שיחה של הרבי הקודם מה ההבדל בין חסידים ללא-חסידים, שלא-חסידים 'אני לומד תורה', 'איך לערן תורה', אבל אצל חסידים התורה מלמדת אותי, כי אנחנו "למודי הוי'". אני רק פותח ספר, ויש לי מורה פרטי – הקב"ה. ככה חסיד לומד תורה, אבל תלוי איזה חלק בתורה הוא לומד, כך המורה מראה לו פנים. כתוב במדרש שאם הוא לומד פנים הקב"ה נותן לו פנים זועפות, לא נכנס להסביר למה. אם הוא לומד משנה הקב"ה מסתכל עליו בפנים בינוניות, אם הוא לומד גמרא הקב"ה מלמד אותו בפנים מסבירות, אבל אם הוא לומד אגדה – שזה קבלה וחסידות – אז הקב"ה פונה ומסתכל עליו בפנים שוחקות. חסידות מעוררת שחוק, גם אצל המורה. כשרוצים ללמד חסידות צריכים ללכת בדרכו של ה', "והלכת בדרכיו", מה הוא מראה לנו פנים שוחקות כאשר מלמד חסידות כך אנחנו צריכים ללמד בפנים שוחקות. מה הצחוק? משיח. משיח הוא בחינת צחוק, "צחוק עשה לי אלהים" על ידי כל הבירורים וכל הצרות שעם ישראל סבל, מתוך זה נעשה צחוק אחד גדול. "צחוק עשה לי אלהים" – על ידי מדת הדין, "פחד יצחק". לע"ל אומרים ליצחק "כי אתה אבינו". כל דבר שמעורר פנים שוחקות זה ניצוץ משיח, וכך היה לנו היום, וימשיך לעולם ועד. יש לנו שניאור כדורי, שהקב"ה יאיר לו פנים שוחקות, והקב"ה יאיר להורים שלו היקרים וכל בני המשפחה פנים שוחקות בכל הענינים, בגשמיות וברוחניות. ואם יש פנים שוחקות מהקב"ה אז יש לנו כבר את הגאולה האמתית והשלמה. כל זה הקדמה, לומר שיש כאן משהו יפה ביותר.
שניאור הוא על שם אדמו"ר הזקן. יש ווארט של רבי אייזיק מהומיל, המשכיל הגדול ביותר בחב"ד. יש לו מכתב שכתב לחבר ילדות טוב, שהיה לו לפני שהיה חסיד, ואותו חבר טוב נשאר מתנגד והוא כותב לו כמה מכתבים להסביר לו מה זה חסידות ומי הוא אדמו"ר הזקן. במכתב אחד הוא כותב שאדמו"ר הזקן הוא רופא עינים. זה מתאים לשניאור, לשון אור, שני אורות. רופא עינים הכוונה שהעינים הבשריות שלנו, בעלמא דין, בעלמא דשקרא בו רואים את השקר – עולם לשון הסתר והעלם אלקות, "ואותותינו לא ראינו" – אז צריך רופא עינים שירפא לנו את העינים. זה מה שהרבי אמר, שחסרה רק פקיחת העינים. למה לא מצליחים? כנראה זקוקים לרופא עינים. גם הרבי אמר, שצריכים רפואה, בדרך התורה (בפרשה הבאה) – "'ורפא ירפא' מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות", והרשות לרפאות את העינים ניתנה לאדמו"ר הזקן, לשניאור. זה הקדמה לשניאור.
כדורי, שלא ידעתי עד הרגע הזה שיכול להיות שם פרטי. כולנו יודעים שיש הרב כדורי ע"ה, ושם זה שם משפחה, אבל אני שומע מדוד שזה שם הסבא. אם כן, זה שם פרטי. דברנו על "פנים שוחקות". מן הסתם אנחנו זוכרים שאין תמונה יחד עם הרבי של אחד שהוא צוחק בפנים שוחקות כמו התמונה של הרב כדורי בא לרבי, הוא עבר בדולרים, ואז הרבי אמר לו – קוראים לך כדורי, ושהתורה שלך תתפשט על כל כדור הארץ, ואז הוא פתח את פיו וצחק. כדאי שזה יהיה בחדר של הילד, התמונה של הרבי עם הרב כדורי שוחק. פנים שוחקות כאלה לא ראיתי. יש באמת תמונה של הרבי הריי"צ צוחק, משהו מופלא ביותר. כאן יש תמונה מופלאה של פנים שוחקות של הרב כדורי. מה עורר את הצחוק? שהרבי דרש את השם שלו. הרבי, גם כמו רבי מאיר, דורש שמות. מענין לענין, אבא של הרבי דרש שמות, והרבי לפני הנשיאות בכל התוועדות שישב עם החסידים – במיוחד בצרפת, ובעוד מקומות – היה פונה לכולם, ודורש את השמות שלהם אחד אחד. את זה הוא קבל מאבא שלו. הוא גם עשה גימטריאות, אבא שלו עשה גימטריאות, אבל יותר מזה – דרשת השמות. אחרי הנשיאות צריך להיות רבי, עושים קצת סוויצ', אבל "זרוק חוטרא אעיקריה קאי", ולכן בשנים האחרונות הרבי חזר לדרך אביו ודרכו שלו, בהרבה רמזים וכו'. בשנתיים האחרונות, ה"דבר מלכות", רואים קצת חזרה ל"עיקריה קאי". בכל אופן, הענין של דרשת שמות הוא משהו חזק ומיוחד ביותר. כאן הרבי אמר לגבי השם כדור, ששייך לכדור הארץ. הוא היה יכול לומר לו שכל הנכדים ישחקו בכדורים, אבל את זה הוא לא אמר – הוא אמר שהתורה שלך תתפשט ותקיף את כל כדור הארץ. אם הרבי משתמש בביטוי כזה – יש כזה ביטוי? מה המקור של המלה "כדור" בתור יקום – שכל היקום הוא כדור. מי שלומד בעץ חיים הרבה רואה עגולים ויושר. המושג עגול הוא רק בשני ממדים וכדור בשלשה ממדים. אבל יש בקבלה, במיוחד בעמק המלך ובעוד מקומות, שהביטוי הוא "כדור טהירו עילאה" וגם "כדור טהירו תתאה". אם כבר רוצים לבחור לאיזה כדור – יש שני כדורים בקבלה, אחד של טהירו עילאה ושני שהוא טהירו תתאה. היות שנתנה לנו הרשות לבחור איזה כדור שאנחנו רוצים, נלך על כדור טהירו עילאה – שהילד יהיה שייך אליו. הרי כתוב "נשמה שנתת בי טהורה היא". כתוב בחסידות ששרש הנשמה הוא טהירו עילאה. לא כתוב הביטוי "כדור טהירו עילאה", שהוא ביטוי מקורי בקבלה. זה לא רק עיגול, אלא כדור בשלשה ממדים. אם הזכרנו את רבי אייזיק, במיוחד במאמר השפלות והשמחה קרוב להתחלה, הוא לא משתמש בביטוי עיגולים – עיגולי א"ק שיצאו מהקו – אלא מסביר לצייר דווקא כדור בתוך כדור (כשמסביר לצייר לפי חסידות). אם כן, המושג כדור הוא משהו עתיק יומין. ודאי כשהרב כדורי שמע מהרבי מייד קישר, במודע או שלא במודע, שלא מדובר על סתם כדור הארץ אלא על כל היקום, היקום (כדור טהירו תתאה) והטרום-יקום (כדור טהירו עילאה). הזהר – ש"בהאי חבורא דילך וכו'" – מתחיל "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה", הכל מתחיל שם, בהתפשטות רצון האין סוף לפני הצמצום. אם כן, זה סוד הכדור.
נחזור למכתב של רבי אייזיק, שכותב לחבר שלו שאדה"ז הוא רופא עינים. הוא מסביר לו – בשביל מה צריך רופא עינים? קודם אמרנו פשט, שאם אני לא רואה טוב – שיש חשך בעינים או שקר בעינים – צריך מישהו שיעזור לו לפקוח בעינים ולא לחיות בחשך ובשקר. אבל הוא מסביר יותר טוב, שאם יש גלגל – גם עיגול, כמו סיבוב של צבעים, שמסתובב מאד מאד מהר – אז מי שבחוץ לא רואה את הצורות שעל הגלגל, אלא רק לבן. אם יש שם את כל הגוונים, והוא מסתובב מהר, רואים לבן – כך מדעי. הוא לא מבחין בשום פרט. הוא מדבר על פרט וכלל – אני רואה איזה כלל, בלי פרט. ידוע הווארט, מאדה"ז עצמו, שכל החידוש של חסידות חב"ד הוא "התבוננות פרטית". כולם, כל תלמידי הבעש"ט, מתבוננים, אבל ההבדל שאצל כולם יש התבוננות כללית ובחב"ד התבוננות פרטית. רק אז אדם יוצא מעצמו לגמרי, וכאשר הוא מתלבש בתוך הענין לגמרי יש סיכוי שבדרך ארוכה וקצרה יפעל עליו לעורר את הנקודה הפנימית שבלב, רק כך. אצל רוב האנשים התבוננות כללית מולידה רק דמיונות שוא. רבי אייזיק כותב שכולם מתבוננים על ה' ורואים רק לבן, אבל לא רואים שום פרט. מה יהיה אם מישהו יקח אותך ויכניס אותם – כך הוא מסביר – לתוך הגלגל שמסתובב, ואתה תתפוס אותו תדר בדיוק של הסיבוב. יש לך סיכוי לאות את הפרטים רק כשאתה תסתובב יחד עם הגלגל, אותה מהירות ואותו תדר, או שאתה תכנס לתוך הגלגל – תתגלגל איתו, ואז תראה את כל הפרטים. הוא אומר את זה על כדור טהירו עילאה, פתיחת הזהר הקדוש – "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה", כל פרטי הפרטים של מה שהיה והוה ויהיה חקוקים בעולם המלבוש, בטהירו עילאה. אז אדה"ז הוא רופא עינים שמכניס אותוך לתוך המקום הזה. השניאור מכניס אותוך לתוך הכדורי, עד שאתה רואה את כל פרטי הפרטים שיש בכדור. אז באמת האדם מתבטל – רק מתוך התבוננות פרטית מתבטלים – וכשהוא מתבטל האור חודר לו פנימה, בדרך ארוכה וקצרה. זה ההסבר של רבי אייזיק. מכאן רואים למה צירוף זה אלקי ומשיחי לגמרי. [מה זה ה-י של כדורי] שיהיה הכדור שלי, לא שלך, מיינער כדור. ילדים רבים על כדור. [אם נכנסים לכדור אפשר לקבל סחרחרת]. להיפך, אם אתה רואה רק לבן אין סחרחורת, או אם אתה בפנים, גם אין סחרחורת. כשאתה עדיין בקצת ריחוק, אבל מסתכל, אז אפשר לקבל סחרחרת.
זה העיקר. נעבור לפרשת שבוע, פרשת מתן תורה, עשרת הדברות. יש הרבה פרטים. גם אפשר לראות את הלוחות. דברנו על כדור, וכעת נדבר על לוחות הברית. אפשר להסתכל מרחוק ולראות לוחות, אבן. כתוב שזה אותיות החקיקה, שהן גם אותיות לפני הצמצום – אותיות החקיקה של לוחות הברית הן אותיות של כדור טהירו עילאה. אותיות הקו של אש שחורה על גבי אש לבנה, של קלף הס"ת, הן אותיות של כדור טהירו תתאה. זה ההסבר הפשוט בחסידות להבדל בין אותיות חקיקה לאותיות הכתיבה – אותיות חקיקה זה טה"ע ואותיות כתיבה הן אותיות טה"ת. שוב, מה שרבי אייזיק שבח את אדה"ז – שיכול להביא אותנו לראות את אותיות טהירו עילאה, שזה שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל. זה קשור ללוחות הברית, שהן אותיות החקיקה.
ידוע שיש כתר אותיות בשני לוחות הברית. תריג מצוות ועוד ז מצוות דרבנן או ז מצוות בני נח (כמו שאומר החינוך). יש עוד כמה הסברים ל-ז הנוספים, אבל הכי מקובל היום שזה תריג מצוות דאורייתא ו-ז מצוות דרבנן, הרמוזות באותיות "אשר לרעך" – ז אותיות הרומזות שה' נותן לאדם, כח שניתן לדרבנן. אמרנו שחב"ד זו התבוננות פרטית – שלא מספיק להתבונן בכלל, אלא צריך התבוננות פרטית. יש לאדהאמ"צ שער היחוד, שהשער העיקרי שבו הוא "קונטרס ההתבוננות" (נכתב לפני "קונטרס ההתפעלות"). כתוב ב"היום יום" שזה ספר המפתח לכל העולמות, כל סדר השתלשלות, עם הפרטים. קונטרס ההתבוננות אומר שבלשון חז"ל המלה התבוננות היא "עיון". כל מה שמתבוננים על התבוננות – השם המקורי הוא עיון. מי שלומד גמרא צריך לעיין. בחז"ל יש עיון תפלה טוב ועיון תפלה לא טוב, על הטוב יש קונטרס של אדהאמ"צ – עיון תפלה. זה חב"ד, להתבונן בתפלה. עוד פעם, הסגנון של אדה"ז הוא שלהתבוננות של חב"ד קוראים עיון. עיון שייך לאות ע. אמרנו שאדה"ז הוא רופא עינים. שניאור זה אור – אור עינים. כשמתבוננים בתורה בסוד האותיות הדבר הראשון להתבונן איפה מימקומי העין בתורה. יש גם כמה מאמרי חז"ל שלומדים זאת. צריך לעיין איפה יש עין, צריך לעין ב-ע.צריך לעיין בכל אות, בכל דבר, בכל פרט, אבל יש משהו מיוחד בעיון באות ע. זה צריך לפקוח את העינים. כנראה שדרך העינים – העין, גם במשמעות וגם בלבוש – יש בעין משמעות של אין. אצל רבי מאיר יש כתנות אור עם ע, כי ה-ע הוא הלבוש. אם באמת פותחים עינים ומעיינים טוב בעין רואים את האלף, אור האין סוף, השניאר שזורח דרך העינים.
כל זה הקדמה. אמרנו שבעשה"ד יש כתר אותיות. כמה פעמים יש את האות ע? יש שני לוחות הברית, ימין ה"ח ושמאל ה"ג. בלוח הימין, שזה ה חסדים, בפרשת יתרו – אבל בתוך כתר האותיות – יש כב עינין, והרמז הוא שכל אין היא כנגד אות אחת מהאלף בית. העין היא אשנב, חשון, לראות את כל אותיות התורה. לכן בצד ימין יש כב אותיות ע. בלוח שמאל יש בכלל הרבה פחות אותיות, ושם יש ז"פ ע, בשתי הדברות האחרונות. ב"לא תרצח ולא תגנב ולא תנאף" אין ע. יש ב"לא תענה ברעך עד שקר", שיש שם שלש עינין., ואחר כך בדיבור האחרון, "העשירי יהיה קדש להוי'", כולל את כל הדברות ב"לא תחמד" (כך אומרים המפרשים), יש 4. לפני כן ב"לא תענה" יש ז"פ. "אלה עיני הוי' המה המשטטים בכל הארץ". המושג שבע עינים הוא פסוק של השגחה פרטית, כיבכול לקב"ה יש שבע עינים שמשוטטות ורואת כל מה שיש בעולם.
כתוב ברבינו בחיי, ובעוד מקומות בקבלת הראשונים, שאם כי יש רמח איברים ו-שסה גידים, שכוללים את כל האברים כולם, והםא כנגד עשרת הדברות. בלי להסביר רק נאמר איך שכתוב בקבלה הראשונה. כתוב "שאנכי" עינים ו"לא יהיה לך" אזנים, "לא תשא" בפה, "זכור"… "כבד את אביך" – הידים. "לא תרצח" – הכבד. "לא תנאף" – ברית מילה. יש שלש בריתות, וכעת באים מברית מילה. שמירת הברית היא כמובן תיקון של הדבור השביעי מבין עשה"ד. אחר כך "לא תגנב" כנגד הרגלים ו"לא תענה רעך עד שקר" זה העינים. כאן הוא אומר ווארט, עדות זה שהפה מעיד מה שרואה. ב"לא תענה ברעך עד שקר" יש שלש עינין, מה שאין לפני כן. אחר כך, אחרון אחרון חביב-חמוד, "לא תחמד". שוב, התורה היא חמדה גנוזה, כל התורה. הדבור האחרון הוא כנגד הכליות. היום יש הרבה בעיות בכליות, ולפי הקבלה זו – הכל בעיה של "לא תחמד". צריך לתקן את ה"לא תחמד". צריך לדרוש סמוכים. מה סמוך ל"לא תחמד"? בשתי הדברות האחרונות התשיעי והעשירי יחד – כמו דור התשיעי והעשירי שהם אותו אחד, סמוכים – ושם יש דין ש"קרא לתשיעי עשירי מקודש". אם כי "עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה", בכל זאת "קרא לתשיעי עשיר מקודש". הם הולכים יחד, ושם יש את שבע העינים שצריך לתקן. איך מסבירים שיש בצד ימין כב, כנגד האותיות. דרך אגב, בפרשת ואתחנן, שיש הרבה שינויים, יש יותר אותיות בכלל ויותר עינין בפרט, בלוח שמאל נשארות שבע עינין, אבל בלוח ימין יש שם כו עינין. הממוצע הוא כד. מי שפעם פתח ע"ח באקראי ודפדף יגיע למקום עם ציורים, ואם לא קוראים אז רק מסתכלים בתמונות. תמונה עיקרית שם היא שם הוי' בציור עינים. זה עולם הנקודים, מאור העינים – צריך לתקנו, "אשר עשה משה לעיני כל ישראל", תיקון של אדה"ז שהוא רופא עינים. פעם מישהו אפילו שאל את הרבי איך להסביר, כנראה. שם יש כד עינים – לכל קו שיש שלש עינים. יש שמונה קוים, כפול שלש יש כד עינים. מאמר מוסגר שרק בלוח ימין יש ממוצע כד עינים. אחד הדברים שכתובים גם בחז"ל ממש ששם הוי' מופיע רק בלוח ימין, ואין שם הוי' בלוח שמאל. אפילו כתוב, יש מדרש, שמין שאל למה הקב"ה לא נמצא בלוח שמאל. ענו לו שהקב"ה לא נמצא בין מרצחים ונואפים וגנבים וכו' – שם לא נאה לו להמצא, בין כל ה'שמאלנים'. שמו של הקב"ה מופיע רק אצל ה'ימניים'. זה מדרש חז"ל. שוב, בלוחות השניות, של ואתחנן, יש באמת כו עינין בלוח ימין, וכאן אצלנו כב. מה ההבדל בין ה-כב מול ה-ז? כב היינו כב אותיות, וגם ב-ז צריכים קשר לאותיות. כתוב שבין ה-כב אותיות יש ז אותיות כפולות – בגד כפרת, גם בחלוקה ל-3 ו-4. כפולות היינו דגש ורפה, חסד וגבורה, שהרפה זה החסד והדגש זה הגבורה. יש מדות קשוחות, "קשה כארז", ויש מדות רכות, "רך כקנה" – "לעולם יהיה אדם רך כקנה ולא קשה כארז". היות שלוח ימין זה חסידים ושמאל זה גבורות, אז יש את כל ה-בגד כפרת בלוח ימין, אבל הרפויות, ו-ז הכפולות הדגושות מופיעות שוב כגבורות קשות בלוח שמאל. לכן פה יש כב ופה יש ז. שוב, כל ה-ז מתחלקות ל-3 ו-4, בגד בדבור-בדור התשיעי, "לא תענה ברעך עד שקר", והדור-הדבור העשירי הוא כפרת. כל דבור מופיע בדור אחד (קשר בין דבר לדור מופיע הרבה, כמו "דבר אחד לדור" או "דבר צוה לאלף דור"), והדבור העשירי, שתקונו בדור העשירי, הוא "לא תחמד". שם יש את ה-כפרת, תיקון הכפרת על ארון הקדש.
כל זה היה ווארט אחד, ששניאור כדורי הוא רופא העינים, אדה"ז, שמביא אותנו לתוך מה שהקב"ה שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, שזה "גליף גליפו", אותיות החקיקה, ואיפה חקק? בטהירו עילאה, ב"כדורי". זה שרש הנשמה של כל יהודי בעולם. נאמר "לחיים", שיהיה לנו כל הסגולות של שניאור-כדורי, שיהיה חסיד-ירא שמים-למדן, כמו שהרבי רוצה, ושיהיה שליח, יחד עם ההורים שלו, שלוחים לזרז את ביאת המשיח.
מה הקשר בין עינים לכליות? זה ווארט חשוב מאד, שדווקא אלה הולכים יחד. כתוב מפורש שהכליות הן שתי עינים, כליות פרצוף פנימי מלובשות בעיני הפרצוף החיצוני. כשז"א מתלבש במלכות, למשל, כליות הפרצוף הפנימי מתלבשות בעיני המלכות. שתי הכליות הן ממש כשתי עינים בתוך הגוף, וזה הופך להיות העינים של הפרצוף הבא. הפרצופים הם גם כמו דורות. כלומר, שהכליות של דוד הופכות להיות העינים של שניאור כדורי. זה סוד בקבלה, שהכליות של הדור הקודם – הפרצוף הקודם – הופכות להיות העינים של הדור הבא. מה ההסבר עוד יותר על פי חסידות? כליות יועצות, כליות זה עצה (כמו עץ, ט"ו בשבט, עץ החיים) – לפי עצת ההורים, איך ההורים נותנים עצה טובה, ככה ההסתכלות של הילדים. העינים של הילדים הן לפי הכליות של ההורים, העצות הטובות של ההורים – "עצה טובה קמשמע לן", מעצת כליות נעשית הסתכלות ופקיחת עינים של הדור הבא. בסדר הזה העינים הן לפני הכליות, וצריך אור חוזר – קודם כליות ואח"כ עינים, מגיעים לסוף אז חוזרים. המלכות של האור ישר היא הכתר של אור חוזר.
הביטוי "לב חומד" הוא קשר בין הדבור הראשון והאחרון, לפי הקבלה זו. הדבור הראשון הוא הלב, והרבי הרש"ב כותב שהיחידה שבנפש שורה בלב, ולא במח. בכל אופן, שבת היא מוחין דאבא, זה המח. העינים רואות – "לא תענה" – ואחר כך הלב ("אנכי") חומד (ב"לא תחמד"). כותב שבכל הדברות, אם כתוב "לא תרצח" אז אסור לרצוח. בזהר כתוב שלכל דבור יש יוצא מהכלל, אבל הכלל הגדול שאסור לרצוח. אבל ב"לא תחמד" זה אחרת, יש חמדה רעה ויש חמדה טובה. צריך להיות "לב חומד". מי ששומר מ"אנכי" עד "לא תחמד" זוכה ל"עין רואה ולב חומד" של הקדושה.
השלמות (אחרי השיעור):
א. על שבע עינים יש שני פסוקים – "המה משוטטים" ו"המה משוטטות", כנגד הדגש והרפה. ה"עינין דכורין" הן בלוח הימני, בין כב האותיות, ודווקא ה"עינין נוקבין" בלוח השמאלי, בשתי הדברות האחרונות. יש הרבה חסידות על היחס ביניהם.
כמו שיש י' ווין ב"לא תחמד" בפרשת יתרו, כך יש י' עינין ב"לא יהיה לך", הדבור השני. בדבור הראשון יש רק ע' אחת, "עבדים", שהיא האות ה-לז. אם סופרים ממנה עוד כג אותיות (יחידה-חיה) מגיעים ל-ע הבאה, של "על פני". בפסוק "לא יהיה לך" זו האות ה-19 (הנקודה האמצעית של 37; 37 = חכמה במספר סדורי, 19 = חכמה במספר קטן). 19 זה חוה ו-23 חדוה. 37 ו-23 זה חתך זהב של 60 – ה-ע השניה היא האות ה-60 מההתחלה. 37-60 חתך זהב של מהיטבאל.
בדבור האחרון, "לא תחמד", יש ד' עינין. אפשר לדרוש על העינין של שתי הדברות האחרונים – "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה [כתיב וארבע, נגמר ב-ע] לא ידעתים". חיבור המיקומים של ד' העינין ב"לא תחמד" עולה 113, מספר השראה, רבע של תחמד. ב"לא תענה" ממש פנינה: יש שם רק 15 אותיות, ואם סופרים שלש עינין הן 4, 9, 11 – יחד 24. אמרנו שיש סוד של שם הוי' עם 24 עינין. אם סופרים מהסוף הן 5, 7, 12 – שגם עולה יחד 24. זו תופעה נדירה מאד. העינין כן הן עיקר העינים של כל עשה"ד (לפי ההקבלה של רבינו בחיי). לא רק זה, אלא אם אני עושה את המשולש או הריבוע של המיקומים האלה גם יוצא אותו מספר משני הכיוונים. משולש 4-9-11 שוה 11 ברבוע, ומשולש 5-7-12 (לא אמור להיות אותו דבר) גם שוה 11 ברבוע. ממילא אותו הדבר יהיה גם ברבועים שלהם. הסימטריה המתמטית העמוקה כאן היא משהו די מופלא. אם אני מחבר 24 (מיקומי "לא תענה") עם 113 (מיקומי "לא תחמד") עולה 137 – המספר של סוד הקבלה. אם אני מתחיל לספור את כולם, גם את "לא תחמד", מ"לא תענה" – כי מתייחסים כיחידה אחת – צריך להוסיף עוד 60, עוד ד"פ 15 אותיות "לא תענה", ואז מיקומי "לא תחמד" יהיו 173 ("גל עיני", "אנכי הוי' אלהיך"), ויחד עם מיקומי "לא תענה" יהיה 197, מספר אותיות יום אחד של מע"ב.
ב. הכי מקובל להקביל "אשר לרעך" למצוות דרבנן, וכתוב בחינוך גם ז' בני נח, אבל יש במדרש עוד שיטה – תריג מצוות ועוד שבעת ימי בראשית. יתכן שזו השיטה המקורית, כי בחז"ל. אומר שגם ז' מצוות בני נח קשורות ל-ז' ימי בראשית, מילין דהדיוט, אבל גם דרבנן מושרש במע"ב.
השלמות לשיעור י"ד שבט:
השלמות (למחרת):
א. למה שדברנו על נחש ועקרב, חימוד ותאוה: עקרב זה ארבע אותיות, ולפי הרד"ק צריך לזהות מה השרש של שלש אותיות. יש כלל שהרבה פעמים ה-ר היא לתפארת הלשון, ז"א שעקרב הוא בעיקר משרש עקב, שהרבה בתנ"ך הוא סוף. אין עקרב במעשה בראשית, אבל הוא רמוז בנחש – נחש ועקרב הולכים יחד – "ואתה תשופנו עקב". בברכות הנחש "כרוך על עקבו". היות שעקב פירושו סוף, מתאים לתאוה – עד הסוף, "עד תאות גבעות עולם", עקב. הכל מתחיל מחימוד וממשיך לתאוה. אפשר לעשות אנימציה של נחש שהופך לעקרב (ולהיפך). כתוב שהמזל של הנחש בחדשים הוא במזל עקרב. הם חברים, אע"פ שמין אחר וצורה אחרת.
ב. אמרנו שפעם ראשונה נחמד בתורה היינו "כל עץ נחמד למראה". כל עץ = 210 = משולש 20. למראה = 276 = משולש 23. נחמד למראה = חשמל = משולש 27. נחמד = אמונה. למראה = חיים נצחיים. יחד סוד החשמל. "כל עץ נחמד למראה" = 588 = ג"פ יד ברבוע, כנגד ג' ידות. אם מצרפים את המלה הבאה – "וטוב" – עולה תורה, "אין טוב אלא תורה" והתורה היא חמדה גנוזה, עץ החיים (ההמשך, "ועץ החיים בתוך הגן"). אפשר לומר שחלוקת הביטוי "וטוב למאכל" היא על דרך "עץ הדעת טוב" ו"ורע" מתלבש ב"למאכל" (כי אמרנו ש"נחמד למראה" זה עץ החיים ו"וטוב למאכל" הוא עץ הדעת, ובעץ הדעת אפשר לחלק "עץ הדעת טוב – ורע לא תאכל ממנו" כנודע באיז'ביצ'א).
בחטא כתוב "כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל" – ג' לשונות. בפסוק הראשון פעם ראשונה נחמד, ובפסוק הזה שרש התאוה – היקש של "וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל", על דרך "ולא תחמד… ולא תתאוה". רק שתי לשונות אלה עולות יחד = 1338 = ולא תחמד ולא תתאוה.
"כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל" = אף (אנכי) במשולש.
ג. במשלי כתיב "תחלת ממושכה מחלה לב ועץ חיים תאוה באה". קשר מובהק של ט"ו בשבט ותאוה. יש פירוש שהפסוק על ה', שמייחל שנעשה תשובה ולא עושים, או פירוש עלינו. יש כמה פירושים בפסוק. "תאוה באה" = יעקב רחל = יהלם 20. יש שם מלבי"ם יפה, שמפרש את הלשונות ואומר מה בין תוחלת לתאוה ותקוה. תקוה זה היה הפסוק השני, "אף ארח משפטיך הוי' קוינוך לשמך ולזכרך תאות נפש". הוא אומרת שתוחלת ותאוה שני הפכים ותקוה באמצע. תוחלת כשהבטיחו לך משהו ואתה מייחל שיתקיים, ותאוה היא לדבר בלי שום כיסוי או סיבה שיהיה. קצת כמו הכתב והקבלה, שכל התאוה סובייקטיבית (לעומת תוחלת שיש לה בסיס, היה צריך להתקיים לדעתך, ואם לא מתקיים מחלה לב). תקוה זה באמצע, שיש אסמכתא שיהיה, אבל זה לא מחויב המציאות כמו תוחלת. לפי הכתב והקבלה החמדה לא מוצדקת מוסרית בגלל "מאי חזית", אבל פסיכולוגית זה מצדיק את התאוה – זה משהו חמוד אובייקטיבית, אז אני רוצה. פסיכולוגית, לפי המלבי"ם, זה יותר תקוה. גם מתאים למה שרצינו לומר שיש משהו יותר גרוע בתאוה מבחמדה.
ד. דניאל איש חמודות = ג"פ רפח, ממוצע כל מלה (ממוצע כל מלה מ"לא תחמד" וכו', כל הלשונות כנ"ל).
ה. בתנ"ך ג"פ "ארץ חמדה". אוהבים לעשות נוטריקון של כוונות אחד, ארץ-חמדה (מתאים לכך ש"הוי' אלהינו הוי' אחד" זה שם הוי', כך שאחד מלכות, ארץ, וכן כוונת אחד היא להמשיך ה' לשבעה רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם), וכן אהבה-חמדה (יחד עולה 70, אחד פלוס חמדה). בברכת המזון אומרים "ארץ חמדה טובה ורחבה". חמדה-טובה-רחבה ר"ת חטר, "ויצא חטר מגזע ישי" – "עץ נחמד" שצומח מארץ הקדש, ארץ ישראל. בברכת המזון הכוונה של "חמדה טובה ורחבה" היא חש-מל-מל. בחמדה צריך לשתוק עד שעושים את הבירור בין החמדה הטובה לחמדה הלא-טובה, אז טובה היא כבר הבדלה, ורחבה – גם עכשיו וגם מה שעתידה להתפשט לכל הארצות – זו ההמתקה. "חמדה טובה ורחבה" = 300 = משולש 24.
כל ארץ חמדה = שמח (שליח) = ו"פ חן. ארץ חמדה ארץ חמדה בארץ חמדה (כך כתוב) = 1046 = נחמד למראה ונחמד העץ להשכיל.
ו. "ולא יחמד איש את ארצך [= איש, אז עוד יותר חידוש ש'לא יחמד איש את ארצך'] בעלותך לראות לפני הוי' אלהיך שלש פעמים בשנה". ולא איש = ארץ חמדה. ולא יחמד איש את ארצך = יא פעמים נחמד.
ז. חמדה תאוה = 469 = מספר תיבות מע"ב. מתאים לדעת הירושלמי, שכל מה שה' ברא בעולם זה חמדה טובה או חמדה שלילית – כל מעשה בראשית הוא "עץ הדעת טוב ורע". 469 הוא מספר השבת ה-13. זו חלוקה יפהפיה, כי רק חמדה זה מספר המילים של יום חמישי בלבד, היום של בריאת הדגים והעופות. סימן שהמילים בכל שאר הימים, א-ב-ג-ד-ו-ז, עולות תאוה. 469 = ארץ חפץ (כינוי לעם ישראל, "אתם תהיו ארץ חפץ נאם הוי'") = ענג רצון (חפץ הוא חיבור הענג והרצון, ומתגלה בארץ חמדה, הארץ של "תאוה באה" – כאשר התאוה באה צומח עץ חיים, תענוג ורצון).
חמדה תאוה בהכאה פרטית = 3289 = 13 פעמים 253 (שני מספרי מגן דוד, 13 השני ו-253 השביעי-החביב, שהוא גם משולש 22 אותיות בהן נברא העולם, ו-13 הוא גם מספר השראה השלישי).
כתוב בירושלמי שאין מרובע במע"ב, אבל הרבוע הכי מובהק בכל מע"ב הוא כל יום חמישי, שעולה 117 (ט"פ 16) ברבוע, כלי חמדה. 117 הוא ההפרש בין שסה ל-רמח. יום חמישי הוא מדה מיוחדת. כל השאר תאוה, אבל הכי חמוד הוא יום חמישי, ששם נברא הלויתן. אמרנו שהבגדים החמודות הן מעור הלויתן, שאחר כך עבר לנמרוד ואחר כך לעשו ואחר רבקה הלבישה את יעקב. יום החמישי-המשיחי הוא מקור ה'חמוד'.
ח. לפי הרמב"ם בעשה"ד יש בפרשת יתרו יש יד מצוות, אבל בפרשת ואתחנן יש עוד מצוה אחת – "לא תתאוה" – טו מצוות. הסימן "כי יד על כס יה", בסוף פרשת בשלח, לפני פרשת יתרו. זה כבר רמז למצוות של עשה"ד, שהן כנראה כח להלחם בעמלק, "מלחמה להוי' בעמלק מדר דר". זה הרמז שעשה"ד הן "מדר דר", רמז לסדר הדורות. "כי יד על כס יה" – שה-יה מכוסה בתוך ה-יד, בתוך ה-יד של יתרו יש עוד א' שמכוסה. צריך לחפש עוד וה להשלים את ה-יה ועוד א' להשלים את ה-כס. כנראה משהו מיוחד במצות "לא תתאוה" שהיא עיקר הכרתת זרע עמלק, "ואחריתו עדי אבד" – תאוה היא הסוף, וגם הסוף של סוף עשה"ד בפעם הראשונה. כשמקיימים את הסוף מאבדים את עמלק. עמלק הוא הנחש הקדמוני, מקור החמדה הרעה והתאוה הרעה – עוד רמז שהתאוה עוד יותר רעה. אם מקיימים זאת מגלים את ה-יה מהכס, ואז אפשר גם להשלים אותו.
ט. אמרנו שעיקר המחלוקת בחימוד היא בין הרמב"ם לראב"ד. מענין שהמגיד משנה, שמסביר את שתי השיטות, אומר כאן ששיטת הראב"ד יותר נראית לו (בדרך כלל מצדיק את הרמב"ם). אבל לפי הראב"ד אין הרבה נפק"מ בין גזלן לחומד (הנפק"מ ששם כסף בכיס, אבל בסוף הוא גזל).
י. תאוה-חמוד-גזל ר"ת תחג. חז"ל אומרים שאחד מביא לידי השני, ושם לא אומרים שיכול לבוא גם לרצח, אבל הרמב"ם מביא מנבות שבסוף מגיע גם ל"לא תרצח". ר"ת תחגר. כמו שה' עשה לאדם וחוה כתנות עור, קודם הם עשו לעצמם "חגֹרֹת", אותיות תחגר (= תורה). פעם אחת בתנ"ך "תחגר" – "שארית חמות תחגר".
יא. החינוך, כמו שאומר שמצוה זו היא לכל באי עולם – בכלל גזל – אומר גם שזה ה"לב טוב" ש"רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם", עוד סימן שזה כולל את הכל. לב טוב = מט, 7 ברבוע. אם יש קשר מיוחד בין הדבור הראשון והאחרון, רמז יפה שב"אנכי" יש מא אותיות וב"לא תחמד" יש נד אותיות – סה"כ דניאל אותיות, ה"פ חוה. ב"ואתחנן" יש ב"אנכי" מא אותיות ו-ס אותיות ב"ולא תחמד". סה"כ 196, 14 ברבוע, והיות שיש 4 פסוקים הממוצע שלהם הוא מט, ז ברבוע.
יב. לפי הרמב"ם תאוה היא במחשבה ובחמדה עובר רק במעשה, וכל מה שאומר שהוא מרבה עליו רעים ומפציר – לא עובר עדיין, אלא רק אם עשה מעשה ולקח ממנו. יוצא שהמצוה הזו היא מצוה שביסודה היא על דרך מצרף מחשבה למעשה. אף על פי שבציור התהליך יש הרבה דבור, אבל לגבי העבירה עצמה יש צירוף של העברה במחשבה והעברה במעשה. כלומר, מבחינת החומד אם יכול לקיים "אמר מעט ועשה הרבה" – עדיף לו. לא חפץ דווקא להרבות בדבור. אצלו "המעשה הוא העיקר", התכלית. קודם היה רק מעשה, ואחר כך נוספה גם עברה של מחשבה. כמו שכתוב בתניא שהמחשבה יותר חמורה מהדבור, באגה"ק – זו ראיה יפה לכך.
יג. דברו איפה ה"אף", יכול להיות גם ב"לא תנאף" – לא תהנה לאף (קשר בין הראשון, אנכי, שעולה אף, לשביעי). אסמכתא לקשר ל"לא תשא" (הפה), שכתוב שיש בו משהו מיוחד – יותר מכולם – שהוא מעורר את חרון אפו של מקום בעולם. בפירוש של פערלא על הרס"ג מקשר "לא תהנה לאף" ל"לא תסיג" ו"לא תחמד". הוא אומר שפירוש הרמב"ם ורוב הראשונים ב"לא תנאף" הוא איסור אשת איש. יש סוגיה שלמה רק על "לא תנאף", הדור של הרבי הרש"ב. לגבי הדור של הרבי הקודם, "לא תגנב", לא אמרתי שבגונב נפשות הכתוב מדבר – זה הדור שגנבו את רגלי תימן (שרש הציונות היתה אצל הרש"ב, "לא תנאף", כמו שדובר ב"לפצח את האגוז", אבל כשהגיע יותר קרוב לקום המדינה וגם מיד אחרי קום המדינה כבר הפך להיות "לא תגנב" פשוטו כמשמעו, גונב נפשות). כמובן יש גונב נפשות בצורה יותר עדינה, השפעה, כמו אבשלום שגנב את לב העם.
רוב הראשונים אומרים ש"לא תנאף" מדבר באשת איש, אבל יש שלומדים אשת איש מ"לא תתן שכבתך באשת עמיתך", וממילא "לא תנאף" צריך להיות משהו אחר. מה? יש שלש דרשות חז"ל. או "לא תהנה לאף", שהופך מדרוש לפירוש המצוה בעשה"ד, כמו ש"לא תגנב" מדבר דווקא על גנבת נפשות. שם כולם אומרים ש"לא תגנובו" כתוב במקום אחר וכאן "לא תגנב" נלמד מההקשר, שמדובר באיסור שחייב מיתת בי"ד. ב"לא תרצח" אין מי שמוציא מהפשט בהלכה. "לא תנאף" הוא ממוצע, בדרך ל"לא תגנב", שיש הרבה ראשונים שאומרים שלא מדובר באשת איש (שוב, פערלא מאריך בכך). שוב, או "לא תהנה לאף", שחז"ל מפרשים ברוב המקומות לא להריח בשמים של אשה. או, לפי כמה מפרשים, שמדובר בנואף ביד – הוצאת זרע לבטלה. יש הפירוש הכי מענין, שחז"ל במכילתא אומרים ש"לא תנאף" היינו עוקב אחרי הנואף – שהוא סיבה (כך מפרשים הערוך ועוד), מי שעוסק בזנות באופן מקצועי. יש עוד עקרב – שהעוקב אחרי הנואף, סרסור, הוא עקרב. יש מקום שכתוב עוקף, אבל הלשון המקורית היא עוקב. יצא יפה שלפי הקבלת האברים מבצע "לא תנאף" הוא כנגד ברית המילה, אבל רואים שהוא גם אבר כללי. אם הלאו של אשת איש, כמו שרובם אומרים, זה ברית מילה נטו. אם זה לא תהנה לאף – קשור לאף. אם נואף ביד – קשור ליד. אם זה עוקב – קשור לעקביים, לרגל. זה מהאף עד הרגלים, ארבע תחנות של "לא תנאף". אף-יד-עקב, רת"ס של הגוף. יש אחד המדרשים שאומר ש"עוקב אחר הנואף" שייך ל"לא תחמד", ומה הציור? ששמעון מתאוה לבית של ראובן, אז הוא מוכן לגרות את ראובן לחמוד את אשתו שלו, ואם שמעון יתחיל עם אשתו הוא יצליח להוציא ממנו את הבית שלו.
יד. הרבה מקורות יש בתורה שלמה. מביא ממדרש מלך המשיח – בתוך אוצר המדרשים – שם הוא כותב שכל עשה"ד תלויות ב"לא תחמד", ומסביר איך מתוך "לא תחמד" עוברים על כל אחד מעשה"ד. יש גם מדרש שמי שעובר על "לא תחמד" עובר על ז לאוין של עשה"ד – שבעה שמתחילים "לא". מבחינה זו "לא תחמד" הוא השביעי החביב (ביחס לכל עשה"ד "לא תנאף" הוא השביעי).
טו. זה ש"נעוץ סופן בתחלתן" – אנכי ולא תחמד, ששניהם במחשבה – כתוב בכד הקמח. אנכי הוי' אלהיך לא תחמד בית רעך = ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אנכי ולא יהיה לך כנגד "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", וכאן יש יחו"ת, שיש לו מעלה גם לגבי יחו"ע.
טז. עוד פסוק שהתורה היא חמדה – "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים". הנחמדים מזהב ומפז רב = 546 = הוי' פעמים אהיה = ג"פ יעקב וכו'.
יז. יש מדרשים שמקבילים חמש דברות לחמש דברות, ולפי זה "לא תחמד" הוא כנגד "כבד את אביך ואת אמך". צריך לומר בתור סגולה, כמו שמזוזה היא סגולה לקיים "לא תחמד" שנגד הטבע, כך גם כיבוד הורים. טבע הנה"ב כל הזמן לחמוד. מובן גם למה הרבי רצה כל כך שיבדקו את המזוזות בבית לפחות פעם בשנה, שהמזוזה תהיה כשרה אז בנוסף לקיום המצוה זה עוזר ל"לא תחמד" שכולל את כל התורה.
יח. רק נחש-עקרב קשורים בפרק שירה בשיר שלהם, שניהם ב"אשרי". "טוב הוי' לכל" "סמך הוי' לכל הנפלים" = י"פ חמדה. בצירוף עקרב נחש = 1300 = נחשים חמוד עקרבים תאוה.
יט. עוד תופעה של עשה"ד: האות הראשונה של כל דבור פלוס האות האחרונה של כל דבור עולה 25 ברבוע, 5 בחזקת 4 (= הדור השמיני = אדם במילוי = אמת למד פיך וכו'). כל עשה"ד תחת הסימן של אמת למד פיך. (חשבון חשוב מספר הפרדס, שיש לו התבוננות עם תנועות ראש) יש כתר אותיות ואם מצרפים את חמש התנועות העיקריות (פתוחי חותם) ל-ד אותיות הוי', בכל האפשרויות, יש 625 אפשרויות לבטא את שם הוי'. מתוכן יש חמש אפשרויות שכולן תנועה אחת, שהן הכוללים. יש כתר פרטים ועוד ה כללים. הפרד"ס קושר את זה גם ל-כתר אותיות – החשבון של האות הראשונה והאחרונה של כל דבור. תרגיל לילדים – לבטא את כל ה-625 במחשבה, שזה תיקון "לא תתאוה" במחשבה.
כ. "ולמי כל חמדת ישראל הלא לך ולכל בית אביך" – ששמואל אומר לשאול, שכבר נמצאו האתונות, ובכלל מהן חשובות לך – רש"י וכל המפרשים אומרים שבכך רמז לו את דבר המלוכה, הפשט. רת"ס של "חמדת ישראל" הן חיל – חסיד ירא שמים למדן. כל פעם שמברכים ילד שיהיה חיל מכוונים גם "חמדת ישראל" – שיהיה מלך, לא רק חיל, שהיה חיל הכי חמוד בעם ישראל, וממילא הוא המלך. "כל חמדת ישראל" ר"ת כחי – על המלך להזהר מ"כחי ועצם ידי".
כא. אמרנו שהרמב"ם מביא להלכה שאחאב עבר על "לא תחמד". יש עוד מדרש שכל עשה"ד נאמרו בלשון יחיד כי יחידים בטלום, ושם הדוגמה ל"לא תחמד" היא אחאב (נלמד בשיעורי כבוד הורים, כנראה).
כב. בסוף מכות כתוב "בא דוד והעמידן על יא" (למדנו בסמינר על 137). שם אומרים ש"לא רגל על לשונו ולא עשה לרעהו רעה" חד אינון, וממילא פרק זה מקביל לעשה"ד, ובהקבלה יותר ש"לא תחמד" הוא ב"שחד על נקי לא לקח". עוד סגולה – שמי שנזהר מלקבל שוחד, שבדקות שוחד הוא כל חנופה, ינצל מ"לא תחמד" (גם מי שלא מחניף, אבל בעיקר מי שלא מקבל חנופה). בכוון השני יותר פשוט – החומד הוא המחניף.
כג. יש מדרש שכל ה' הדברות האחרונות ניתנו גם לאו"ה (קשור לכך שאין בהם שם השם). אם כן, זה ש"לא תחמד" נוגע גם להם לא חידוש של ספר החינוך.
כד. מהגלגלים אבולעפיא עושה את הרמז של אחד – גלגל אחד (גלגל היומי, ולא גלגל השכל שמעליו, אבל היות שאין בו כוכבים חולק כבוד לעצמו), ח גלגלים תחתיו, ו-ד גלגלי היסודות תחתיהם. האבן עזרא כותב שיש למעלה מגלגל היומי, ואז יש עשר בלי ה-ד בסוף. כעת כל הגלגלים יהיו יד – י ועוד ד של היסודות. עשה"ד כנגד י' הגלגלים. גלגל היומי = 137, כל ה-קבלה היא גלגל היומי שמסובב את העולם, מסובב לכולנו את הראש כל יום מחדש. גלגל היומי גלגל המזלות גלגל שבתאי גלגל צדק גלגל מאדים גלגל חמה גלגל נגה גלגל כוכב גלגל לבנה = 2401 = מט ברבוע = ז בחזקת ד.
ללבנה שלשה שמות – ירח בבריאה, לבנה ביצירה, סהר בעשיה. ירח לבנה סהר = י"פ חמדה = ג"פ צלע (ממוצע) העולה י"פ חוה (משולש של חוה). בצירוף לא תחמד = ג"פ 26 במשולש.
כה. לגבי האיברים: ארבעת האיברים הפנימיים – מח לב כבד כליות = כו פעמים כב (כוכב) = 572 = והיו לבשר אחד. כב עינין בלוח ימין כאן ו-כו בואתחנן. לב אזנים פה (עד כאן 15 ברבוע) מח (עד כאן 3 פעמים 7 פעמים 13) ידים כבד מילה (עד כאן 448 = ז"פ ידים, ממוצע = כבוש חלוק) רגלים עינים כליות = 1377 = אף פעמים טוב (חיבור האף…), אנכי פעמים טוב (אין טוב אלא תורה). אם אני מחבר את המלה ברית (ברית מילה) = 1989 = 117 פעמים טוב (117 – ט"פ 13).
כליות לא תחמד = 949 = אהבת ישראל = אהבה פעמים חכמה = לויתן בהמות וכו'.
כו. יש רקאנטי יפה, שבשה"ש סיכום תאור החתן על ידי הכלה הוא "וכלו מחמדים". זה גם סיכום, כמו הדבור האחרון בעשה"ד. תכלית תיאור הבחור הרצוי, שבימי שלמה נדמה להם כבחור. מתוך ה"כלו מחמדים" שכולל הכל יוצא: "זה דודי [דודי = זה זה, שלם וחצי] וזה רעי בנות ירושלם" = 1378 = בן (כלב) במשולש = 106 פעמים שם הוי'.
כז. לא הבהרנו מספיק שסברת פרשת יתרו היא שבית הוא דבר שאין בו רוח חיים, וכל שאר הפרטים – אשה עבד אמה שור חמור – יש בהם רוח חיים. בכלל יש רוח חיים ובפרטים לא. בפרשת ואתחנן מוסיפים לבית גם שדה, יש שני דברים, הם כבר הופכים להיות הפרטים והכלל הוא כלל החמדה – האשה. אחריו פרטים יחסית לכלל החמדה. זה הרמב"ן בואתחנן. שם הפרטים לפי הסברו זה כל דבר שקונה ומקנה. הכלל הוא סוג אחר לגמרי של קנין. רואים שמשה ב"ואתחנן" מדבר ל"דעת בחורים". בשביל להיות מנהיג שמכניס את עמ"י לארץ ישראל צריך לדבר לדעת בחורים – הוא ירד, אבל כנראה לא מספיק.
כח. בתאוות לפי הכתב והקבלה מנמק למה זה יותר יועיל אצלי – יושב על הוריד באופן מיוחד.
כט. מזה שאיש חמודות הוא איש טהור מובן עוד דבר – נקיות מביאה לידי טהרה (אצל רפב"י) וזו סגולה להבדיל בין חמדה טובה לחמדה שלילית. להגיע לחמדה הטובה, המשיחית, זה על ידי טהרה. אז יש עוד סגולה לקיום לא תחמד – לטבול במקוה. איש חמודות איש טהור = 1300 = נחשים עקרבים חמדה תאוה כנ"ל. לפני כן היא בדניאל לחם חמודות. לחם חמודות איש חמודות = 1305 = דרך ארץ קדמה לתורה = אשה כי תזריע וילדה זכר וכו'.
[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.