preload
בס"ד
ינואר 12

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]


Download


Download


Download

(מראה מקומות להשיעור)

ניגנו שאמיל.

אנחנו נלמד על הפסוק "ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך". אמנם זה פסוק בפרשת וארא, אבל זה קשור גם לפרשת בשלח, פרשתנו, היות שמתקשר במיוחד ל"אשירה להוי' כי גאה גאה", שירת הים, שה' מתגאה על הגאים. את הביטוי של התגאות על הגאים ה' בעצם מוסר למשה רבינו, שיפעל ביד קשה נגד פרעה מלך מצרים, להוציא את בני ישראל מארץ מצרים. במדה מסוימת זה קשור לכל יהודי, שכל יהודי מקבל את הכח של "ראה נתתיך אלהים לפרעה", שהרי "אני אמרתי אלהים אתם" – ה' רוצה שכל יהודי יהיה אלקים, רק שלא כל אחד זוכה לזה בעולם הזה. רק משה רבינו, וכן משה רבינו בכל דור, ומי שבעצם מקושר למשה רבינו, כן זוכה לזה. כך הרביים מסבירים, מאדמו"ר האמצעי ועד לרבי, שגם אומר שהכח הזה ניתן לכל  מי שקשור למשה שבדור. צריך לדעת איך מיישמים בפועל, איך נהיים "אלהים לפרעה", וצריך גם "נביאך" – נביא שימחיש את הדברים, שבלשון הרבי יוכל להסביר באופן המתקבל, אבל זה לא עיקר התפקיד. עיקר התפקיד הוא של משה רבינו, "כי מן המים משיתהו", שהוא מעולם התהו – הוא משדר את התוקף, וזקוק למי שיסביר וימליץ אותו. על זה נאמר "ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך".

נתחיל מהדברים התמצתיים, קודם כל בקטע הקצר בדברי הצמח-צדק, שהוא מקור כל הדברים. יש מאמר של הרבי המהר"ש, ואחר כך עיקר המאמר – שאולי נזכה ללמוד בהמשך – הוא המאמר משנת עזר"ת של הרבי הרש"ב. על פי מאמר משנת עזר"ת יש מאמר משנת תשט"ו של הרבי – ממש אותו דבר. בעצם יש פה שני מהלכים. יש מהלך אחד שמתחיל מהצ"צ, נמשך על ידי הרבי מהר"ש, נמשך ביתר העמקה והרחבה על ידי הרש"ב ומסתיים עם המאמר של הרבי. יש עוד מהלך, שמתחיל מאדמו"ר האמצעי בתורת חיים, והוא נמשך על ידי עוד מאמר קצר – המאמר הקצר השני – של הצ"צ. שגם כן, אם מישהו מסתפק האם הצ"צ למד ו'עבד' על החומר של השווער שלו, יש הרבה הרבה הוכחות – וכאן גם ראיה מובהקת – שכן. המאמר השני מהצ"צ הוא קיצור, תמצית, של מאמר מאד גדול ועמוק מאדמו"ר האמצעי, השווער. עד כמה שחפשתי אצל אדמו"ר הזקן, וגם כל המ"מ של הרבי עצמו – חייב להיות איזה שרש במאמרי אדה"ז, אבל לא מצאנו. ברור שהרעיון לא התחיל ממש מהצ"צ או אדמו"ר האמצעי. בכל אופן, את האריכות של אדהאמ"צ הצ"צ מתמצת. שוב, זה מהלך שני, אבל עיקר המהלך שמתפתח אחר כך – אצל המהר"ש, הרש"ב והרבי – הוא מהלך שמתפתח מהקטע שנתחיל לקרוא. כמו כל דרוש בחסידות, יש הרבה מראי מקומות של חז"ל שהם הרקע, הבסיס של הדרוש, ולצ"צ כאן יש קודם שנים-שלשה דברים  מאד קצרים לפני שמתחיל את המהלך. המהלך מתחיל מהפיסקה "ריש פ' ואתחנן", אבל להשלמת הענין נתחיל מהתחלה:

אור התורה שמות א עמ' רל:

ראה נתתיך אלקים לפרעה. רבות וארא באמצע פרשה ח׳ ע״פ מי הוא זה מלך הכבוד. למה קרא להקב״ה מלך הכבוד שהוא חולק כבוד ליראיו כו׳ [לא שלוקח כבוד לעצמו, אלא שיש לו כל הכבוד והוא מחלק אותו. יש מקשים, שהרי "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" – לא משתמשים בכסאו ובשרביטו וכו' – וכאן כתוב שה' מחלק את כל הדברים הללו. הרי "מגיד דבריו ליעקב", גם ה' עושה את ההלכה, אז איך עובר על כך ש"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול"?! מסבירים שמלך מלכי המלכים הוא בעצם "מלך הכבוד". כל מלך מקבל את הכבוד מהעם, ואם יוותר עליו יוותר על המלכות, אבל ה' הוא מלך הכבוד בעצם – לכן יכול לחלק. אדרבה, זה הסימן שהוא מלך הכבוד בעצם – שחולק את הכבוד שלו למי שהוא רוצה, למי שראוי לקבל אותו. יש במדרש שש דוגמאות (היה אמור גם להיות מודפס כאן):

הדוגמה ששייכת לנו שאצל מלך בשר ודם מי שקורה את עצמו בשמו של המלך – מלך, קיסר, אוגסטוס – חייב מיתה. מכל הדברים ששייכים למלך, מה שהכי שייך לו בעצם, אפילו יותר מהעטרה שלו, זה השם שלו. מי שקורא לעצמו בשם המלך ממיתים אותו. על על כל שאר הדברים לא כתוב שחייב מיתה – אין יושבים על כסאו, אין משתמשים בשרביטו וכו'. יתכן שהמלך כן יכול להמיתו לפי הלכה, אבל במדרש כתוב חייב מיתה רק על השימוש בשם המלך, והנה רואים שה' חלק מכבודו לבשר ודם וקרא למשה בשמו – "ראה נתתיך אלהים לפרעה".

אם כבר, נאמר את כל ששת הדברים – הובא גם במעין גנים שמות – על פי סדר הספירות. כשיש ששה דברים צריך להתבונן. כאן האחרון, עצם השם, הוא כנגד המלכות. אפשר לחשוב ששה דברים כנגד ו"ק, אבל כבר רואים שחייבת להיות כאן מלכות, כי המלכות היא שם המלך. בקבלה יש כמה דרגות של שם אלקים – יש אלקים חיים בבינה, אלקים בגבורה, אלקים צבאות בנצח, ו-אלהים בגימטריא הטבע (מי ששולט על הטבע) במלכות. נראה שמה שה' אומר "ראה נתתיך אלהים לפרעה" מתייחס בפרט לשם אלקים של המלכות. אם כן, איך נכוון את ששת הדברים? (זה לא כתוב במעין גנים). שוב, לפי הספירות, כתוב שאין לובשים את לבושו של המלך, אבל הקב"ה נותן את לבושו לישראל. ומהו לבושו של ה'? עוז. ה' מתלבש בעז, ונותן את לבושו לישראל – "הוי' עז לעמו יתן". העוז של ה' הוא הגבורה שלו – ספירת הגבורה. ה' נותן את הלבוש לכל יהודי, כי בעצם כל יהודי הוא מלך – "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אחר כך כתוב שאין מי שלובש את עטרת המלך, אבל המשיח כתוב "תשית לו עטרת פז". מכל הדברים יש רק דבר אחד שעתיד להיות, ועוד לא היה – כתר המלך. במגלת אסתר, שעוד מעט נקרא, ידוע שהמן בקש גם את המלך בתור אות כבוד לאיש אשר המלך חפץ ביקרו. את הלבוש והסוס נתנו – לא לו, אלא למרדכי – אבל את בקשתו לכתר המלך השתיק, לא הזכיר יותר. אחשורוש הוא מלך שאחרית וראשית שלו, רמז לקב"ה, ומי כן יזכה לכתר של המלך? מלך המשיח, "תשית לראשו עטרת פז". היה מתאים שכתר יהיה בכתר, אבל אם רוצים ללכת לפי סדר הספירות מגבורה עד מלכות, העטרת הוא בתפארת – "עטרת תפארת". כתוב ש-ה תחתונות מקבילות ל-ה עליונות, וכך התפארת היא הכתר בספירות התחתונות. אחר כך כתוב שאין רוכבים על סוסו של המלך – הסוס של ה' הוא סופה וסערה (לא כתוב הרמז שסוס ר"ת סופה וסערה) – אבל ה' נתן לאליהו הנביא לרכוב על סוסו, לעלות השמימה בסערה. זה שיך לנצח, עומק רום, "מי עלה לשמים" (שדורשים על משה, ספירת הנצח). כל הנהי"ם הולכים כאן יחד, דברים שימושיים. העטרה היא כתר של המלך, כבודו העצמי, אבל הסוס כבר דבר שימושי. אחר כך כתוב שיש למלך כסא – כסא הוא לא כבוד עצמי, אלא משהו שימושי כדי להתייחס לעם, לשפוט אותם. כסא היה יכול להיות מלכות, ושרש הכסא בבינה. בעצם השרש של כל ששת הדברים יוצא מאמא, למי שמתבונן. שרש הכורסיא, כסא הכבוד של המלך, באמא, וכתוב ש"בינה עד הוד אתפשטת". ה' נתן לשלמה המלך לשבת על כסאו, "וישב על כסא ה' למלך", וכתוב ששלמה כנגד הוד, כמפורש בו שזכה להוד מלכות. אחר כך יש את שרביט המלך, גם משהו שימושי שנועד לקרב או להרחיק ונועד לצוות. יש פה שלישיה, סוס-כסא-שרביט, שאנחנו שמים כנגד נה"י. השרביט הוא סמל מובהק בקבלה של ספירת היסוד. אין משתמשים בשרביט של המלך, וה' נתן אותו למשה רבינו – "קח את מטך בידך", המטה בו הוא עושה את המופתים הוא השרביט של ה'. האחרון הוא השם, המלכות, כפי שאמרנו. רק כאן כתוב שמי שמשתמש חייב מיתה, כמו שמי שפוגם בעצם המלכות חייב מיתה. אם נתבונן בסדר שעשינו כעת, הקו האמצעי – תפארת-יסוד-מלכות – ניתן למשיח-משה-משה. היסוד והמלכות ניתנו למשה, וצריך לומר שלכן ה' נתן את שניהם למשה רבינו דווקא – השרביט זקוק לשם והשם זקוק לשרביט. היחוד והזיווג כאן הוא של יסוד ומלכות, שניתנים למשה, אבל השרש הוא התפארת שעולה עד לכתר – וזה ניתן למשיח. סתם לבוש לא היינו משייכים לגבורה, אבל היות שכאן הלבוש הוא העוז – זו גבורה שה' נותן לישראל. כתוב שישראל עזין שבאומות – כפי שדברנו לאחרונה – והעזות שלנו היא הגבורה שלנו, גמילות החסדים שלנו החסד והרחמנות התפארת. יחד עם העזות שלנו התחדשה במ"ת גם בושה – עזים מצד הטבע הראשון וביישנים מצד הטבע השני – אבל גם הטבע הראשון לא זז ממקומו לגמרי. רק במקום שצריכה להיות יראת ה' על פניכם לבלתי תחטאו קבלנו גם בושה כטבע שני במתן תורה. שוב, אז מה שאנחנו עזים שבאומות זו הגבורה, וזה כאן הלבוש של ה'. אם כן, ששת הדברים מכוונים לגבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות, ומה עם החסד? צריכים לומר שעצם הדבר שה' חולק מכבודו זה החסד. הרבה פעמים כבוד בחסד, והנתינה – "כל הנותן בעין יפה היא נותן" – היא ודאי חסד.

זה המדרש כאן, שהשיא שלו בנוי על הפסוק שלנו – "ראה נתתיך אלהים לפרעה". ה' נותן למשה את השם אלקים בגלל שהוא "מלך הכבוד" – לא מקבל כבוד אלא משפיע כבוד.

אם כבר, נסביר את ההמשך. יש עוד מדרש, בהמשך למדרש הראשון – שיש לו גירסה במדרש רבה וגרסא בתנחומא (שמובאת בילקוט), שיש ארבעה שעשו מעצמם אלוה: פרעה מלך מצרים, שאמר "לי יאורי ואני עשיתיני". חירם מלך צור, שאמר "אעלה על במתי עב". נבוכדנצר מלך בבל, שאמר "אדמה לעליון". ויואש מלך עליון – שלשה גוים ויהודי אחד – שאחר מות יהוידע הכהן הגדול באו והשתחוו לו, כי היה שש שנים בקדש הקדשים, וכתוב ששמע אליהם, שקבל את המנוי להיות אלקים (מה עם המן? כנראה יש הרבה פולחן עצמי, אבל אלה ארבעה מלכים שעשו מעצמם כך רשמית). בשביל להכניע את מי שעושה מעצמו אלקים צריך מי שכאילו עושה מעצמו אלקים מצד הקדושה – אני אלקים, ולא אתה. מי זה? אך ורק משה רבינו. מה היה הסוף של כל אלה? בגרסא של התנחומא כתוב משהו מאד חריף. במדרש רבה כתוב רק שכולם נענשו, אבל במדרש תנחומא כתוב שהסוף של כולם היה שכולם נבעלו כנקבה, שכל מי שעושה את עצמו אלקים בסוף שוכבים עליו, ממש – משכב זכור. ממילא זה גם שרש למכה היום, מכת מדינה, של הדבר הזה. כאן יש מדרש שמקשר את זה למי שעובד את עצמו, שמי שעובד את עצמו, עושה את עצמו אלוה, סופו שיבעלו אותו כנקבה – לכל אחד יש פסוק כראיה. מה הקשר? בדיוק מה שאמרנו עכשיו – מי שעושה את עצמו אלוה מצד הקליפה הוא מחפש כבוד, הוא רוצה שהכבוד יבוא אליו. הוא רודף אחר הכבוד, ולא בורח מהכבוד. מה זה תאות נקבה? גם לזכר יש נקבה, אבל מה זה תאות נקבה? רצון לקבל, שמישהו יבוא עלי. כל מי שעושה את עצמו אלוה, שמחפש שכל הכבוד מגיע לי – בכלל, כל המחשבה של "מגיע לי" (שאנחנו מבטלים אותה לחלוטין בפרק בעבודת ה') – מי שרוצה להיות אלקים, אבל לא אלקים באמת, כי אלקים באמת לא צריך כלום, וזה אחד שחושב שמגיע לו הכל, אז הסוף שלו שיבעלו אותו כנקבה, שהוא ממצה את עצם הרצון לקבל. ההיפך של זה הוא "מלך הכבוד" באמת, שלא צריך כבוד בכלל, ולא רק שלא צריך כבוד אלא נותן את הכבוד לכולם. את כל הרמזים של השמות וכו' נשאיר להשלמות.

אם כן, זה הווארט הראשון שמביא כאן הצ"צ, שבשר ודם לא חולק את כבודו לאף אחד, ואם זה קיצוני, כמו שאמרנו, הוא כל כך רוצה כבוד עד שרוצה להיות כאלקים שאותו הכי מכבדים:]. מלך בשר ודם אין נקראים בשמו כו׳ והקב״ה קרא למשה בשמו [הדבר הכי עצמי] שנאמר ראה נתתיך אלקים לפרעה כו' ע״ש וכ״ה ברבות פ׳ בהעלותך פט״ו דרס״ד ג׳ ע״פ עשה לך שתי חצוצרות.

יש הרבה העשרות לדברים שכותבים כאן, גם הצ"צ וגם לדברים בהמשך, אז כאן נקרא שני קטעים קצרים של השפת אמת, שהיארצייט שלו היה אתמול, ב-ה שבט. ידוע שאמר שכל מה שכתב זה או מה ששמע מסבו, חידושי הרי"מ, או מה שלמד בכתבי אדמו"ר הזקן. לכן מכל ספרי פולין זה מהכי קרובים לחב"ד. הוא אומר בסגנון שלו, אבל בראש, במוחין, זה הכי קשור. לכן גם הרבי הקודם אמר לישיבת חב"ד בוורשה שטוב ללמוד עם הפולנים, בעיקר עם חסידי גור, שפת אמת. יש הרבה קטעים שאמר כל שנה, והרבה פעמים חוזר בסגנון שונה. התורה על "ראה נתתיך אלהים לפרעה" כתוב פעמיים, בשתי שנים – מזכיר שוב בפרשתנו, אבל נקרא את הפעמיים בפרשת וארא:

שפת אמת "ראה נתתיך" תרל"ה:

במדרש ראה נתתיך אלהים לפרעה מי זה מלך הכבוד כו' לולי שאמר שלמה זה ביקשו לרוץ ראשו כו' [שמא מתכוון לעצמו, ח"ו] בו"ד אין משתמשין כו' והקב"ה אמר למשה נתתיך אלקים כו'. פי' זה כי זה נק' מלך הכבוד מה שהכבוד בידו לתתו לאחרים [כמו שהסברנו בעל פה לעיל, שאם אתה המלך על הכבוד הוא נמצא בידך לתתו למישהו אחר, וחוץ מהקב"ה אין אף אחד שהוא מלך הכבוד.]. כי זה שמכבדין אותו אינו נק' בזה מלך הכבוד [אם כולם משתחוים לי איני מלך הכבוד, ובדיוק להיפך:]. אדרבא הוא מקבל מן הכבוד [הוא בחינת נוקבא] והכבוד עושהו למלך. וכן הרשעים שהם ברשות לבם נקראו חסרי לב. כי אין להם הלב [הייתי יכול לחשוב שרשע שהוא ברשות לבו הוא "כולו לב", כמו כלב שכולו לב, אבל הוא נקרא "חסר לב" – זה שהוא ברשות לבו, נשלט על ידי לבו במאת האחוזים, הוא חסר לב, לא שולט בו בכלל. הוא מצד עצמו חסר לב לחלוטין, חסר רגש, ולכן שולטים עליו הרגשות. זה ווארט חזק. מי שכל הזמן הוא בסערת רגש, סימן שאין לו בכלל רגש – אין לו לב, הוא חסר לב. לכן מבחוץ כל הרגשות שבעולם מתלבשים עליו ומושלים בו.]. רק אדרבא הלב מושל בהם. רק הצדיק שלבו ברשותו הוא יש לו לב [עושה מהכלב שכולו לב צדיק... אם באמת יש לו לב.]. ושלמה המלך ע"ה שנתן לו הקב"ה הרבה כבוד. הודיע זה לבני אדם [הוא, שקבל מה' הוד מלכות וכו', מודיע שה' הוא מלך הכבוד. אמרנו שלא נעשה הרבה רמזים, אבל רמז יפה: מלך הכבוד עולה 127, רומז לשנות שרה, שבגיל מלך ילדה את יצחק ואז חיה עוד הכבוד שנים – השנים הטובות של "ויהיו חיי שרה". אם כן, חיי שרה הם בסוד מלך הכבוד. מי שמכיר שכל הכבוד הוא רק מהקב"ה. זה קשור למה שכתוב "איזו היא אשה כשרה" – כשרה אמנו – "שעושה רצון בעלה". התפקיד שלה הוא להחדיר לבעל שמכבדים אותך כי אין לך בכלל כבוד. התיקון שלך, ה"עזר כנגדו", שתכיר – כמו ששלמה אומר – ש"מי הוא זה מלך הכבוד? הוי' צבאות הוא מלך הכבוד סלה". כל הכבוד בא מה', ואין לך משלך כלל וכלל. שרה נקראה שרי – שר שלי – ואחר כך שר לכל העולם. רש"י כותב על "אלהים לפרעה" – שר. ממי משה קבל זאת? מי היה הראשון שהיה אלקים לפרעה מצד הקדושה? שרה אמנו, שאמרה למלאך "הך". הוא לקח אותה, אבל היא היתה שר ורודה אותו במכות, כמו שמשה רבינו נתן מכות לפרעה. הראשונה שנתנה מכות לפרעה מצד הקדושה היא שרה אמנו. יש לה קשר עצמי עם הביטוי "מלך הכבוד".]. כי זה כבודו של הקב"ה מה שנותן הכבוד לאחרים. ואיתא הממליך מלכים ולו המלוכה. כי בזה שנותן מלכות לבו"ד. ניכר שהוא המלך [אם לא היה ממליך מלכים – אפילו מלכי או"ה הרשעים – לא היה ניכר שלו המלוכה. מה אפשר ללמוד מזה בפשטות? שמי שהוא מלך בעצם הוא חולק את המלכות. קצת נדמה שהוא לא שומר על ה"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" – הוא מחלק תפקידים, שולח שלוחים לכל קצוות תבל, עם סמכות של מלכות. זה הסימן ש"לו המלוכה" – "הממליך מלכים".]. וזהו שהראה הקב"ה למרע"ה כי הי' תמה על הד' מלכיות למה נתן הקב"ה מלוכה להם [משה תמה שיש ארבע מלכויות שישעבדו את עם ישראל בגלות. איך יכול להיות שהקב"ה יתן להם מלכות? כל המלכויות נקראות על שם מצרים, ויש ארבע מלכויות בהסטוריה – איך יתכן שה' יתן להם מלכות?! כך היה תמה משה רבינו.]. וע"ז התירוץ כי אדרבא מזה ניכר מלכותו ית' [זה פלא, מלכות ה' ניכרת מזה שנותן מלכות גם למי שמכחיש את מציאותו וכופר בו – רשעי אומות העולם. מי שמתבונן בזה אליבא דאמת מרגיש שזו המלכות האמתית של הקב"ה. כמובן, שבחב"ד יסבירו את זה שיש משהו במלכות שפועלת דרך צמצום. מלכות לא פועלת בדרך קירוב, אלא דווקא בדרך ריחוק, לכן הרבה פעמים חולקת את הכבוד של עצמו למקום הכי גבוה, אם מסך של הסתר והעלם גמור באמצע – שמי שמקבל את המלכות בכלל לא מדוע למקורה, עד שעושה עצמו אלוה לגמרי. זו ההוכחה האמתית של המלכות, שהיא מקיף לגבי מי שמשפיעה לו.]. כי בו"ד ירא למסור המלכות לאחר כי יטלנו מידו [אם מלך בשר ודם יקח מלכות ממישהו אחר – הוא יתחרה בו. אבל הקב"ה גם אם נותן את המלכות למי שלוחם נגדו הוא לא פוחד משום דבר.]. אבל מלך האמת נותן מלוכה לאחרים [הוא אומר למשה רבינו – אני דווקא נותן מלכות לרשעי או"ה כדי לגלות בסוף שאיני פוחד מזה בכלל. לך זה מפריע, אבל לי זה לא מפריע – בסוף מזה גופא מתגלה שאני הוא מלך הכבוד.]. ועכ"ז אין המלוכה יוצא מתחת רשותו [גם כשיש צמצום, והוא נותן מלוכה למי שמכחיש את המציאות שלו, אבל כל הזמן מלכותו באה לו מה'. אפשר להסביר שזה "הצמצום לא כפשוטו".]. כי הוא המלך באמת. ונק' מלך הכבוד כנ"ל.

עד כאן קטע אחד בשפת אמת, נקרא עוד קטע, דומה מאד:

שפת אמת "ראה נתתיך" תרס"ב:

במדרש ראה נתתיך אלקים לפרעה. הה"ד מי זה מלך הכבוד כו' שחלק מכבודו ליראיו [במדרש לא מביא דוגמאות של כבוד לרשעי או"ה, אלא ליראיו – לישראל, למשיח, לאליהו, לשלמה, למשה, למשה. אפשר לדרוש על כך שמשה קבל את שתי המתנות האחרונות – שני חלקים – "משה משה לא פסיק טעמיה בגוויהו". אין הפסק כי אצלו זה זיווג תדיר בין יסוד למלכות, על דרך לעתיד לבוא. בכל אופן, הקב"ה חולק מכבודו ליראיו. על יהודים מברכים "חולק מכבודו" ועל גוים "נותן מכבודו", ולכן הלשון כאן "שחלק מכבודו ליראיו"] וקרא למשה בשמו ע"ש. ופרעה עשה עצמו אלוה אמר הקב"ה יראה זה [שעשה מעצמו אלקים] ויאמר זה [משה רבינו] אלוה ע"ש [זה החלק השני של המדרש, שלא הזכיר קודם. זה "אלהים לפרעה", ובהרבה פירושים מדייקים שהוא "אלהים לפרעה" דווקא ולא לאחרים – צריך להיות "אלהים לפרעה" משום שהוא עשה מעצמו אלוה.]. כי הקב"ה מלך מלכי המלכים ב"ה וב"ש ומנהיג כל העולמות. אבל הנהגת עוה"ז בדרך הטבע וזה מושל על זה [בדרך הטבע אחד מושל על השני, כך הנהגת העולם הזה] ויש שרים ממונים על כל אומה ועל כל מיני נבראים. אבל מי שזוכה להיות עבד ה' בעצם זוכה שיגלה הקב"ה עליו כבוד מלכותו ביחוד [זה הענין של "עבד מלך מלך" – מי שהוא עבד של המלך בעצם אז הקב"ה מגלה עליו את מלכותו ביחוד, עד שהוא נכלל בתוך המלך.]. זה עיקר הכבוד [של העובד, של צדיק האמת, כאן משה רבינו, שהוא עבד רק לה' ולא "עבדים לעבדים". מה הכבוד שלו? תשאלו את העבד – יש לך כבוד? הוא יאמר שהכבוד שלי הוא] שלא להיות עבד רק למלך מלכי המלכים. וישראל זכו לזה במתן תורה. אנכי ה"א [אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים]. עליך יחדתי אלקותי ביחוד. וכמו אותו הרשע פרעה לפי שפרק ממנו עול מלכות שמים לגמרי ואמר אני אלוה. ירד עוד ביותר להיות משה אלקים לפרעה [קודם הוא עשה את עצמו אלוה, ואחר כך העונש שלו שנעשה ירוד ומשה הוא אלקים לפרעה.]. מכ"ש מדה טובה מרובה מי שמקבל עליו בכל יום מלכות שמים. ורוצה להיות משועבד תמיד תחת עול מ"ש. מסירין ממנו כל אלה המדרגות [של מלכות בשר ודם] וזוכה לחסות תחת כנפי שכינת מלכותו ית"ש. וכדאיתא במשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול ד"א. פי' שיוצא מהנהגת הטבע [לגמרי] ולכן אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה שע"י התורה זוכין להיות נמסר תחת מלכותו ית"ש ביחוד [מי שעוסק בתורה יש לו רק מלך אחד – הקב"ה – לכן מעבירים ממנו כל שעבוד אלא הקב"ה]. ולכן אין כבוד אלא תורה [יש כמה דברים שכתוב עליהם 'אין... אלא תורה' – "אין מים אלא תורה", "אין עץ אלא תורה" וכו' – וביניהם גם כבוד. מי שמתמסר לתורה זוכה לכבוד שרק ה' הוא מלך שלו, ואז הוא חולק לו כבוד.]. ושלמה המלך קרא הארון [בעלית הארון למקדש] מלך הכבוד. וכ"כ [שהתורה אומרת] בי מלכים ימלוכו כי עבד מלך מלך [החידוש בקטע הזה היה שה' חולק את הכבוד ליראיו דרך התורה]:

עד כאן שני קטעים מהשפת אמת, נחזור לדברי הצ"צ:

רבות וארא קרוב לספ״ח הנ״ל ראה נתתיך אלקים לפרעה כי גבוה מעל גבוה שומר כו' [אולי נלמד יותר פסוק זה בהמשך. "כי גאה גאה", מתגאה על גאים, קשור ל"גבוה מעל גבוה". כתוב שיש שלש פעמים גבה – "גבה מעל גבה וגבהים עליהם". כל ההבדל בין "גבה" ל"גאה" הוא רק א-ב. כל גבה – 'לתפוס גובה' – זה י, עשר ספירות. יש "גבה מעל גבה", ואחר כך "גבוהים" – י ועוד י ועוד סו, יחד עולה אלהים. "כי גבה מעל גבה שמר וגבהים עליהם" עולה "שמע ישראל" – המקום הכי טוב לכוון את זה הוא בקריאת שמע. אחרי "שמע ישראל", ההתבוננות לשמוע את ה"גבה מעל גבה שמר וגבוהים עליהם" ממשיכים "הוי' אלהינו הוי' אחד". בפסוק הזה נתבונן בהמשך.]. בקהלת סי׳ ה׳ וע׳ מענין כי גבוה מעל גבוה ברבות בשלח פכ"ג. ובקהלת ע״פ זה דצ״ו ע״ג. ובזח״א ק״ג א׳. ובת״ז קי״ב ג׳. קכו״ב. קיד״א קכ״ט א׳.

ווארט שלישי, שלא מובא באף אחד מהמאמרים האחרים:

רבות נשא ספ״ט דרל״ה ד׳ ע״פ עד האלקים יבוא דבר שניהם [שם "האלהים" היינו הדיינים, אבל האב-טיפוס של כל הדיינים – כמו בפרשת יתרו – מי שדן דין אמת לאמתו בעצם] זה משה שנאמר ראה נתתיך אלקים לפרעה [לכן כל פעם שהדיין נקרא "אלהים" יש רמז שהוא ניצוץ של משה רבינו, כמו שהרבי דבר בשיחה המפורסמת על "שופטיך ויועציך", שזה המשה שבדור. הפסוק הזה נמצא בפרשת משפטים. אנחנו אוהבים לקשר כל פסוק שמופיע בפרק שירה לחיה. הפסוק הזה – פסוק ארוך, עם המון מדרשי חז"ל עליו, הרבה דברים בהלכה שיוצאים ממנו – הוא שירת הזאב בפרק שירה. אם כאן חז"ל דורשים "עד האלהים יבא דבר שניהם" כנראה שהאלקים כאן הוא הזאב דקדושה. זאב גם שוה גבה, יש לו פרצוף שלם של עשר ספירות. הזאב חוטף, "זאב יטרף". זאב נוטריקון – זה אלקים בגוף. יש את תסמונת הזאב, שדברנו עליה באריכות – פחד הזאב, משלשת הפחדים. משה רבינו הוא הכח להתגבר עליו. כמו ש"בנימין זאב יטרף" – בנימין הוא הזאב של הקדושה, והמזבח בחלקו של בנימין נקרא זאב, על שם שהוא מברר את רפח הניצוצין, טרף ע"ה – כך כאן כתוב שמשה רבינו הוא זאב שמברר את ה-רפח, "חיל בלע ויקאנו", מוציא את כל הניצוצות מפרעה. הוא הזאב של הקדושה. בעצם כל דין שדן דין אמת לאמיתו, ונעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית, הוא "אלהים" – שר ושופט. בפרשת וארא כתוב "ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך", אבל בפרשת שמות כבר כתוב "הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים". שם ה' אומר "ודבר הוא אל העם" – אם כי הרבי אומר בשיחה שכולל גם את הדבור אל פרעה – משה לא יכול לתקשר גם עם עם ישראל, לא רק שבקושי מתקשר גם עם פרעה. תיכף נאמר איך הרבי מסביר – גם חידוש מופלא – איך משה רבינו דבר אל פרעה, אם הוא בכלל דבר. יש מפרשים שאומרים שהוא לא פצה פה בכלל, רק עמד שם כמו אלקים. הרבי לא סובר ככה, מתוך פירוש רש"י, ובפסוק הראשון שכתוב "הוא יהיה לך לפה" – לא נביא – "ואתה תהיה לו לאלהים". ה"אלהים" הוא אותו דבר, אבל בפעם ראשונה הוא אלקים לאהרן, ובעיקר כלפי עם ישראל. רק אחר כך האלקות של משה רבינו תופסת עוד גובה, ובפעם השניה כתוב "ראה נתתיך אלהים לפרעה", ואותו אהרן – שקודם היה הפה שלך כלפי עם ישראל – יהיה כעת הנביא שלך. קודם היה אלקים ופה, וכשזה תופס עוד גובה יש עוד אלקים, והאובייקט אינו אהרן אלא פרעה, ואהרן שהיה פה הופך להיות נביא של משה רבינו כלפי פרעה. בכל זה צריך להתבונן. ההתבוננות הראשונה היא שאהרן יודע להמליץ ולהטעים, כנ"ל. כך רש"י כותב גם על הפעם הראשונה. בשביל שיבוא מלך המשיח – הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון – קודם הוא צריך את אהרן שימליץ ויטעים את הדברים שלו בפני עם ישראל. כאן ה"אלהים" הוא לא כל כך חריף. אפילו המפרשים מסבירים שמתוך זה שמשה רבינו היה "אלהים לפרעה" פרעה פשוט פחד ממנו, פחד לדבר איתו. אם כי כתוב שגם משה פחד מפרעה, "התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו", אבל ה' נתן את פחד משה על פרעה. בני ישראל לא פחדו לדבר עם משה רבינו, וכאן מדובר בפרט באהרן שודאי לא פחד – "וראך ושמח בלבו". זה אותו שם, אבל אלקים הרבה יותר רך. אפשר להסביר, כמו שאמרנו קודם, שבשם אלקים יש כמה מדרגות. המדרגה העליונה היא באמא, ששם נקרא אלקים חיים. יש לומר גם כאן, שכלפי עם ישראל משה הוא אלקים חיים. איך אני יודע? כי כתוב על דברי תורה – שכולה תורת משה, "מחלוקת שמאי הלל", שהללו אוסרים והללו מתירים וכתוב – "אלו ואלו דברי אלהים חיים". סימן שהאלקים חיים בתוך משה רבינו, וזה האלקים שלו – גם לאהרן וגם לבני ישראל. לכן כתוב שמשה זכה לבינה. מה שהוא משדר ונותן לעם ישראל זו בינה, "אלהים חיים", אבל לפרעה – "ראה נתתיך אלהים לפרעה" – זה האלקים של המלכות, אלקים שרודה בשבט ברזל, "תרועם בשבט ברזל", כדלקמן. עוד פעם, האלקים לבני ישראל הוא לא בשביל לתת מכות. אף על פי כן, היות שמשה הוא "כבד פה וכבד לשון" הוא חייב פה – צריך שאהרן יהיה הפה שלו. אבל פרעה צריך אלקים קשים, עם נביא. גם לנביא יש קושי. כתוב שנביא צריך להמליץ ולהטעים, אבל כעת נאמר את החידוש של הרבי. רש"י אומר שמשה כן צריך לומר לפרעה מה ששמע מפי פרעה פעם אחת – לא פחות ולא יותר. מדגיש הרבי, משהו מופלא, שמשה רבינו שמע מהקב"ה ודאי בלשון הקדש, והיות שרש"י כותב שמשה צריך לומר לפרעה בדיוק את המלים של ה' זה לא עובר בתרגום. אז משה רבינו היה צריך לומר פעם אחת, לא פחות ולא יותר, לא מלה אחת מיותרת ולא מלה אחת פחות – בדיוק את המלים ששמע מה', בלשון הקדש. אבל פרעה לא מבין בלשה"ק (כפי שכתב רש"י על פרעה ויוסף, שפרעה מבין את כל שבעים הלשונות חוץ מלשה"ק, ויוסף הצדיק עולה על פרעה כי גבריאל לימד אותו כל שבעים לשונות בלילה אחד, חוץ מלשה"ק שידע מקדמת דנא). אמרנו הרבה פעמים שכאשר לומדים תורה צריך לצייר, לחוות את זה. משה ואהרן באים אל פרעה, ומשה צועק על פרעה – כמו שמישהו ידבר איתי בסינית, שאיני מבין בכלל. מה הוא משדר? הרבי אומר שאם הוא היה שותק – כפי שיש מפרשים שלא אמר שום דבר (ויש מפרשים שאומרים הפוך, שהוא תרגם כבר למצרית) – זה משהו אחר. אבל כעת הוא שמע ממשה רבינו רק קולות, בלי להבין את התוכן בכלל, לפני שאהרן הסביר. איזה רושם זה עשה? הוא הבין שמשה מדבר משהו קשה מאד. איך? גם מהטון שלו וגם מהבעת פניו, כך הרבי כותב בשיחה. פרעה רואה את משה רבינו עם הבעת פנים שכולה אומרת קשות, וגם שומע מלים יוצאות מפיו בלי להבין את התוכן – רק מבין שאלו דברים קשים – ובזה הוא "אלהים לפרעה". מה יוצא מכאן? ש"אלקים" – קשים – זה כאשר דברים שאתה לא מבין בכלל מה שאלקים אומר לך. אתה רואה שיש פה אלקים, קורים דברים קשים, אבל אינך מבין כלל מה זה ולמה זה ואיזו מליצה, המלצה והטעמה, זה אומר – אינך מבין. אם כן, בני ישראל צריכים את אהרן בשביל שיהיה פה – שגם ימליץ ויטעים את הדברים באופן המתקבל. ולגבי פרעה צריך פשוט מישהו שיתרגם את זה, שקצת ירכך את זה, שיבין מה שהוא אמר בכלל. בכל אופן, יוצא לנו שהמשיח זקוק לאהרן עם שני התפקידים שלו. כעת נאמר עוד חידוש: דברנו לאחרונה שבחסידות חב"ד היו מברכים שהרבי יהיה עם שפה ברורה. שפה ברורה זה ההיפך מ"כבד פה וכבד לשון". אחרי מתן תורה כתוב "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" – הוא התרפא מה"כבד פה וכבד לשון" שלו. כנראה שמגמת חסידות חב"ד היא שהרבי גם ידבר – כמו ששמענו מפי הרבי עצמו – ולא נקבל רק מהבעת פניו או מקולות שלא מבינים את משמעותם, ושהכל יהיה בטוב טעם ודעת. אולי לא צריכים בכלל את אהרן, אולי הכל מפי אהרן. כמו שכתוב שדוד המלך לא היה משיח כי שפך דם, אבל כתוב על משיח שגם ילחם אבל לא ישפוך דם. לכן אצל דוד היו צריכים גם דוד וגם שלמה – דוד להלחם ושלמה לבנות את המקדש. כתוב שאצל משיח יכול להיות שניהם יחד – שהמשיח גם ילחם וגם יבנה את המקדש, כמו שכותב הרמב"ם. לכן כתוב שבאמת משיח צריך להיות צאצא של דוד ושלמה. כעת שואלים אם משיח יכול להיות גם משה וגם אהרן? מהציור שמציירים זה מאד קשה. הרבי מצייר שמצד אחד צריכים את התוקף של משה, התוהו של משה, ומצד שני את ההתאמה של אהרן. אבל היות שהקב"ה נושא הפכים, ויתכן שגם למשיח יש נושא הפכים, יתכן שיכול לתפוס בשני הקצוות בעת ובעונה אחת. בכל אופן, כל זה הרחבנו מהלימוד של "עד האלהים יבא דבר שניהם" – שירת הזאב – שחז"ל דורשים על "ראה נתתיך אלהים לפרעה".].

עד כאן שלש הקדמות קצרות, ומכאן הקטע – שגם קצר מאד בשביל מאמר חסידות, אבל – עליו מתבססים כל מאמרי החסידות בהמשך.

ריש פ׳ ואתחנן דף דפ״ח ב׳ ע״פ אך הבל כל אדם [הפסוק הזה, בו הוא פותח, לא מובא במאמרי החסידות שבהמשך.]. א״ר אחא שנעשה אלוה שנאמר ראה נתתיך כו' [כאן יש חידוש מופלא. עד כאן זה שמשה נעשה אלקים הוא דבר טוב בלבד, דבר נצרך – לשם יציאת מצרים צריך להיות "אלהים לפרעה". אבל המדרש הזה מזכיר את דברי הנעם אלימלך – שאולי נלמד כדי להבין – שמחדש דבר הפוך משאר המפרשים, שמה שמשה רבינו נעשה "אלהים לפרעה" זו ירידה עבורו. במאמרי חסידות מדגישים שהלשון "ראה" – "ראה נתתיך אלהים לפרעה" – היא חידוש מופלא. על פי פשט יש פה עליה, שנעשה פתאום "אלהים לפרעה". אבל הנה פלא, שהנעם אלימלך אומר – ויש לו אסמכתא במדרש זה, ובדברי הצ"צ כאן – שבשביל משה רבינו זו ירידה. משה רבינו רוצה להיות אלקים? טוב לו להיות אלקים? הרי הוא בורח מהקצוות, וכל שכן שבורח מלהיות אלו-ה. כל הרשעים עשו מעצמם אלוה, ומשה רבינו חפץ שמישהו יעשה ממנו אלקים?! ניחא לו שפרעה יאמר "זה אלוה"? לא רק שלא ניחא לו, אלא זה איזה עונש בשבילו. זה כורח המציאות, אבל ודאי לא ניחא לו לתפוס את האלקות ששייכת רק לה'. הנעם אלימלך מסביר שזו באמת ירידה. כאן המדרש אומר שכאן, בשעת מעשה, אולי זו לא ירידה – הכרחי – אבל בהמשך משה חייב להבין שלא משתלם להיות אלקים. מה מזכיר לנו? את "ראשית דרכו של גואל ישראל – ויך את המצרי". כל המהלך כאן הוא שקודם משה הוא אלהים לאהרן ואהרן הוא הפה שלו כלפי עם ישראל, ואחר כך 'תפס עוד גובה' – "גבה מעל גבה" – "ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך". איך רואים שמשה רבינו שייך לכל האלקים הללו, ובכלל לתת מכות לפרעה? למה משה נותן מכות? זה צריך להיות בדם שלו, בגנים שלו, לתת מכות. ה' מצוה לו, אבל כתוב "יהב חכמה לחכימין". לא נותנים לך תפקיד מלמעלה אם אינך שייך לו מצד עצמך. אם אתה חכם – ה' נותן לך תוספת חכמה. אם אתה גבור – גבורה, וכך הלאה. למה ה' זיכה את משה רבינו לתת עשר מכות? כי זה בדיוק תפור עליו, "ויך את המצרי". שם זו לא היתה המצוה שלו. משה רבינו אוהב לתת מכות לגוים, והיות שהוא אוהב לתת להם מכות – לכן זיכו אותו מהשמים, שיזכה לתת עשר מכות. צריך לעבור כמה שלבים, כל פעם תופסים עוד גובה בענין, "גבה מעל גבה שמר וגבהים עליהם", מתחיל ממכה למצרי. אז היה צריך לברוח מפרעה, וזה רודף אחריו כל החיים. מצד אחד, זה היה נצרך, ומצד שני הוא צריך לשלם על זה. זה מהענינים של "נורא עלילה על בני אדם" – יש משהו הכי נצרך, וצריך גם לשלם עליו ולהענש עליו. בשביל מה טוב מצוה שנענשים עליה? שהמצוה היא לשמה. אם אדם עושה מצוה במס"נ ומקבל עליה רק טוב בעוה"ז ובעוה"ב – איפה המס"נ?! צריך להענש על זה, עשית מצוה ולא משלמים לך – אתה משלם! בזבזת זמן ואנרגיה, ובסוף מקבל סטירת לחי – סטרו ויצא. עכשיו נראה אם זה היה לשמה או לא לשמה. כמו שזה היה לגבי "ויך את המצרי", חז"ל מחדשים שבדיוק אותו דבר ב"ראה נתתיך אלהים לפרעה". אתה צריך להיות אלקים לפרעה, אבל תשלם על זה. בשר ודם, מי שלא יהיה – גם משה רבינו, שדומה לקונו הקב"ה – משלם. על זה כתוב "אך הבל כל אדם סלה". צריך לתת עונש למשה רבינו שנעשה אלוה. מי עשה זאת? הוא בקש את זה? ה' עשה אותו, אבל בגלל שהוא נעשה אלוה הוא צריך לשלם. ומה משלם?]. עכשיו הוא מתחנן ומתחבט [צריך להגיע למצב של שפלות, שהוא מתחנן לה' לעשות לו טובה, וה' גם אומר לו לא – לא שומע לך, אתה לא אלקים.] שנאמר ואתחנן אל הוי׳ [מה זה היה? הוא התחנן לה' תקטו תפלות להכנס לארץ, ואומרים לו – אדוני, לא, התפלה לא התקבלה. שוב, זה עונש על כך שנעשה אלוה – ה' עשה אותו. עד כאן המדרש, וכעת הצ"צ מסביר: דורשים כאן שמשה רבינו הוא הבל. כתוב שתורה שבעולם הזה הבל היא בפני תורתו של משיח, וגם משה רבינו בעולם הזה, גואל ראשון, הוא הבל לגבי משה כגואל אחרון, שהוא מלך המשיח.]. י״ל כי פי׳ הבל שמשה הי׳ מבחי׳ הבל בן אדה״ר [משה ר"ת משה-שת-הבל]. ולכן הרג את המצרי שהי׳ מבחי׳ קין [מקשר למה שאמרנו, על הריגת המצרי. קין הרג את הבל, וחוזר בגלגול שהבל יהרוג את קין – הוא הבל, "אך הבל כל אדם סלה"]. וגם כי שרש האצילות הוא רק מבחי׳ הבלים דא״ק היוצאים מאח״פ [תיכף נסביר שמה שמשה רבינו הוא אלקים זה בגלל שהוא נשמה דאצילות. מי שהוא נשמה דאצילות אפשר לכנות אותו – כמה שנשמע קשה – אלקים. "האלקי רבינו יצחק", האריז"ל, ומשה רבינו נקרא אלקים. כל עולם האצילות הוא אלקות, ועל נשמה דאצילות מותר לומר אלקים, ויחד עם זה הוא גם הבל – אותו אלקים הוא הבל. למה? כי לפי הקבלה עולם האצילות נאצל מההבלים היוצאים מאזן-חטם-פה של אדם קדמון – אלה מושגים עמוקים בקבלה, בכתבי האריז"ל. הפרצוף שמאציל את עולם האצילות נקרא אדם קדמון, וכל עולם האצילוות הוא רק הבלים – כמובן זה רק משל ומליצה לשבר את האזן ולא יותר – שיוצאים מאח"פ, אז הכל הבל אחד גדול (בעצם אלה שבעה הבלים).]. ולכן אף שנעשה בחי׳ אלקים הוא הבל [שהאלקים הוא הבל] והארה בעלמא לגבי א״ס ב״ה. ולכן  הוא מתחנן אל שם הוי׳ כו' [סופו להרגיש בעצמו עד כמה הוא הבל, ומתי השיא של הענין? כאשר רצה מאד להכנס לארץ וה' לא מקבל את תפלתו. כתוב "תחנונים ידבר רש", והרמז שאלקים באחוריים (א אל אלה אלהי אלהים) עולה ר ובמילוי עולה ש, אז רש הוא שתי בחינות אלקים, ועל אותו רש כתוב "'תחנונים ידבר רש' זה משה רבינו".

אמרנו שעד כאן זה חלק שלא מובא בדרושים, ומכאן מתחיל מה שכן מובא]. תחלת רות דף מ״ם ע״א ע״פ שמעה עמי ואדברה אלקים אלקיך אנכי (בתילים סי׳ נו״ן) א״ל הקב״ה למשה אע״פ שקראתי אותך אלקים לפרעה אלקיך אנכי [מהמדרש הזה מתחילים כל המאמרים, של המהר"ש והרש"ב והרבי. כתוב "אלהים אלהיך אנכי" – שאף על פי שנתתיך "אלהים לפרעה" תדע שאני עדיין האלקים שלך. זה "גבה מעל גבה שמר וגבהים עליהם". לפני שנמשיך, מה פשט הפסוק? הפשט הוא בכלל לא כך. קודם כל, הפסוק על פי פשט לא מדבר במשה רבינו בכלל. "שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלהים אלהיך אנכי" – ה' אומר זאת לעם ישראל. אם רוצים לפרש כמו כאן, על משה רבינו, צריכים לומר שאף על פי שאמרתי לכם בהמשך תהלים "אני אמרתי אלהים אתם", דעו לכם ש"אלהיך אנכי", אני אלקים יותר גבוה. אבל גם זה לא פשט הפסוק. פשט הפסוק, כמו שהמפרשים מסבירים – והכי טוב מוסבר במלבי"ם – שה' אומר לעם ישראל, אני אלקים, ואותו אלקים "אלהיך אנכי". כלומר שהאלקים שהוא רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין, שולט בטבע, הוא "אלהיך אנכי" – משגיח עליך בהשגחה פרטית. כמו שכתוב תמיד בחסידות ש"אלהיך", "אלהינו", "אלהיכם" היינו שה' הוא כחנו וחיותנו, וזה מתגלה לנו בהשגח"פ על כל צעד ושעל של החיים. שוב, החידוש ש"אלהים" – אני אלקים, ואני מייחד את האלקות שלי – "אלהיך אנכי", כגילוי תמידי שאני איתך, שמתגלה בהשגחה פרטית על כל צעד ושעל. אם כן, יש את הפשט של הפסוק, ואם כבר רוצים לדרוש כמו המדרש כאן – אתה אלקים ואני אלקים יותר גבוה, שזה ודאי דרוש – אז למה לומר על משה רבינו? אפשר לומר על עם ישראל, אליו הפסוק מדבר. אלא מה, מה שכתוב "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם" ממשיך "אכן כאדם תמותון". לפני חטא אדה"ר כתוב "אני אמרתי אלהים אתם", אבל אחרי חטא אדה"ר כתוב "אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו" – זה לא התממש, אבל אצל משה רבינו זה כן התממש. גם בכל עם ישראל זה יתממש, אבל לע"ל. האריז"ל אומר ש"אלהים אתם" מצד היחידה שבנפש, וכך אפשר גם על משה שהוא "אלהים לפרעה" מצד היחידה שבנפש, בחינת משיח שבו. עכ"פ, בפשט זה לא התממש בעם ישראל וכן במשה, ולכן מתוך עם ישראל מגיעים למשה ואומרים לו – אף על פי שנתתיך אלקים לפרעה דע שאני אלקיך. איך נסביר? כמו קודם, שאמרנו שמשה רבינו הוא הבל של עולם האצילות, ומי שבעולם האצילות אפשר לקרוא לו אלקים.]. וי״ל כי משה הי׳ מאצילות שהוא אלקות ממש. (ועמ״ש ע״פ משה ידבר בתו״א פ׳ יתרו). ואעפ״כ אלקיך אנכי, כי אפילו א״ק [שלמעלה מאצילות] נק׳ בריאה [אדם דבריאה] יש מאין לגבי א״ס ב״ה וזהו אלקיך אנכי [לגבי הא"ס אפילו א"ק הוא בריאה, וכ"ש אצילות.]. וזהו ענין הודו לאלקי האלקים [אחת הסיבות שלומדים זאת, בגלל הווארט הזה, שגם כתוב בדרושים – גם של הרש"ב וגם של הרבי. אמרנו שכאשר מתבוננים העיקר הוא הציור, החויה. כל הציור שיש אלקים ומעליו גבוה מעל גבוה עוד אלקים מזכיר בהשקפה ראשונה, בלי להתעמק, את הסט"א. בכלל לא נשמע מהקדושה. הרי כתוב שהסט"א "קרו ליה אלהא דאלהיא" – הם לא כופרים ממש, אלא אומרים שה' הוא אלקי האלקים. זו לשון הזהר שגם מובאת בתניא. אז מה ההבדל בין הסט"א לבין "אלהים אלהיך אנכי", ובפרט הפסוק "הודו לאלהי האלהים". יש מי שמפרש ש"אלהי האלהים" מתייחס למלאכים או שרים, אבל כאן לא רוצים לפרש ככה, אלא "אלהי האלהים" ממש. זה נשמע כמו הסט"א, כמו כל הכפירה שמרחיקה את הקב"ה מהרחקה – נושא חשוב, של בירור בין ישראל לעמים. הרי אנחנו מקרבים את ה' להשגחה, "אלהים אלהיך אנכי" כנ"ל. מה ההבדל בפשט? כהם אומרים שקוראים לה' "אלוה דאלהיא" ה"אלהיא" הם באמת שרים וכחות נפרדים בבריאה, ואלקים יושב בשמים – בראש עולם הבריאה, אין להם השגה באצילות. הם מדברים על ישויות בסדר ההשתלשלות של העולמות התחתונים בי"ע. אבל כאן, המדרגה הכי תחתונה של "אלהים" היא אצילות, שהיא באמת אלקות, כפי שהוא כותב. כעת אם מציירים זאת זה ציור אחר לגמרי – אין הבדל אמתי, ישותי, בין אצילות לכל מה שלמעלה. כי, כמו שנסביר, אצילות היא רק גילוי ההעלם של מה שקדם לו. אם כן, כאן כשאומרים שאצילות היא אלקים אבל יש מעליו "אלהי האלהים" – "הודו לאלי האלהים", הודו לאלקות שלמעלה מאצילות – אז לא עשיתי פירוד, שהרי גם אצילות היא "איהו וחיוהי וגרמוהי חד" עם מה שלמעלה. זו נקודה יסודית – יש השתלשלות עד האצילות ועד בכלל ויש למטה מאצילות, ולא ראי זה כראי זה כלל. סדר ההשתלשלות למטה מאצילות מוליד יש ודבר נפרד שהופך להיות ע"ז, אבל אצילות אינה נפרדת כלל. החידוש הוא שמותר לדבר בלשון של "אלהי האלהים" – שאפשר לומר שיש אלהים וגבוה מעל גבוה שומר. בכל אופן, זה חידוש שאפשר לפרש "הודו לאלהי האלהים" כפשוטו – לא מלאכים או שרים – והכל בקדושה.]. (וע׳ בסידור ע״פ בעת ההיא כו׳ עשה לך חרבות צורים כו'. עו״ש ברבות שכמו״כ בישראל נאמר אני אמרתי אלקים אתם. ויובן ממ״ש ע״פ זה בע״ח שער מ״א פ״ג). ואפ"ל עוד כי ראה נתתיך אלקים לפרעה זהו בחי׳ מלכות דאצילות [זה מה שאמרנו קודם, שעיקר האלקים בפרעה הוא מלכות. קודם אמר אצילות בכלל, וכעת אומר שבפרט – בין כמה מדרגות אלקים שיש, כנ"ל – מדובר כאן באלקים של מלכות, אלקים שהוא שר ורודה כפי שרש"י כותב. נאמר רמז מאד יפה: התרגום בשני הפסוקים בהם כתוב שמשה רבינו הוא "אלהים" – "והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים" ו"ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך" – מתרגם "רב". רש"י בשני המקומות גם אומר אותו דבר, ש"אלהים" כאן פירושו שר שרודה. אבל נדבר על התרגום, יש רמז יפהפה: בסוף יוצא שאצל פרעה יש ניצוצות מ-רפח ניצוצות שלא התבררו במאתים ועשר שנות גלות מצרים. הרי בסוף הגלות, כשיצאו ממצרים, יצאו עם "ערב רב", שלפי סוד היינו רב ניצוצות מתוך ה-רפח, ונשארו אלהים ניצוצות. אלהים הניצוצות נשארו אצל פרעה, לכן הוא עשה מעצמו אלקים. כדי לשבור אותם – לא לברר, זה ההבדל בין בירור לשבירה, כפי שמוסבר בכל המאמרים (והכי חזק מסביר זאת הרב) – צריך "ראה נתתיך אלהים לפרעה". צריך לשבור את פרעה שעושה מעצמו אלקים, כדי לצאת, וגם בשבירה מבררים במובן מסוים. לכן צריך "ראה נתתיך אלהים לפרעה", כדי להתמודד עם הניצוצות שנשארו בדרך שבירה. בפעם הראשונה כתוב "תהיה לו לאלהים" ובשניה "אלהים לפרעה" – לאלהים אלהים עולה רב, כתרגום המשותף. גם רש"י אומר רב ושופט. מצד אחד זה רב הנצוצות שבררו, אבל הכח המיוחד, בזכות ה-רב שהתבררו, יש את הכח של "אלהים לפרעה". כאן במאמרים לא מפרשים רק "רב", איזה שר, אלא "אלהים" ממש, אבל בתרגום יש כאן רמז מופלא – בפשט – שזו תכלית ההתבררות. הפשט הוא בירור ה-רב, אבל הסוד הוא שיש כאן כח של אלקים ממש לברר-לשבור את אלהים הניצוצות, הכל בסוד "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" שנראה לקמן.] שהוא אלקים לבי״ע וכ״ש לפרעה [שהוא בתחתית המדרגה של בי"ע. אז מי ה"אלהים לפרעה" בפרטיות? מלכות דאצילות. ה' אומר, אתה משה רבינו אלקים, אבל דע לך ש:]. ואלקיך אנכי היינו שם הוי׳ ז״א דאצילות שהוא אלקים לבחי׳ מלכות [זה קשור לעוד מדרש, שגם הצ"צ לא מביא וגם לא מובא בדרושי חב"ד – אבל מדרש חז"ל מפורש, שכאן מובא בספרים אחרים – שכל הסיפור הזה רמוז בפסוק הראשון של פרשת וארא. הפסוק הראשון הוא "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'". בדרושי חב"ד מובא רק המדרש מתחלת רות, "אלהים אלהיך אנכי" – אתה אלקים, אבל אני עוד יותר גבוה, "גבה מעל גבה" – אבל כאן רומז למדרש שלא מביא, ומובא בספרים אחרים, שמה שיותר גבוה מהאלקים של משה הוא שם הוי' (כמו שהדגיש גם קודם ב"ואתחנן אל הוי'"). איך מפרשים? "וידבר" לשון הנהגה והמשכה – "וידבר אלהים אל משה" זה כבר רמז להמשך הפרשה, שה' נותן אלקים למשה, נותן את משה להיות אלקים – אבל "ויאמר אליו אני הוי'", אתה אלקים אבל אני הוי' שלמעלה ממנו. בדיוק כמו "אלהים אלהיך אנכי", אבל עם החידוש שמה שיותר גבוה הוא שם הוי'. אלקים הוא מלכות דאצילות בפרטיות, ומה שיותר גבוה הוא ז"א דאצילות, שהוא שם הוי', והוא אלקים ביחס למלכות. בהמשך הפסוק הראשון של הפרשה כתוב "וארא אל אברהם אל  יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם וגו'" ומשם ממשיכות ארבע לשונות של גאולה שכנגד שם הוי', מה שלמעלה מאלקים. כתוב ש"אל שדי" הוא כמו אלקים – לעניננו – וה' עשה את משה אלקים. גם השם בו ה' התגלה לאבות, אל שדי, שוה בדיוק משה בגימטריא. כלומר, האלקים של האבות היה אתה עצמך, אבל דע לך שיש יותר מזה – "ושמי הוי' לא נודעתי להם", שיותר גבוה מ"אל שדי" שעולה משה. מצד אחד הוא אלקים ומצד שני הוא א-ל שדי, אבל מה שיותר גבוה הוא שם הוי']. וע׳ כיוצא בזה בסידור ע״פ אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על הוי׳ אלקיו כו׳. [הוא ממשיך ואומר:] עוד נ״ל ועיקר ע״פ מ״ש במ״א ע״פ ואם זרוע כאל לך כו' עדה נא גאון וגובה [הוד והדר". עדה לשון עדי, תכשיט – קצת כמו עטרה של המלך. האם אתה יכול ללבוש את התכשיט של גאון וגובה? האם יש לך גאון וגובה והוד והדר? אין לך, רק לי יש. לא מביא הוד והדר, כי לא מדגיש את הענין. גאון וגובה מדגישים את הענין, כמו "גאה גאה" ו"גבה מעל גבה". בשביל מה צריך גאון וגובה? בשביל לשבור את הרשע שיש בעולם. אבל אתה לא יכול, אין לך את זה – אין לך את העדי של ה'. הפסוק מדגיש שהגאון והגובה של הקדושה זה התכשיט. מלך צריך תכשיט, מהכתר ומטה, בשביל "מלך ביפיו" והתכשיט הוא הכח לשבור את זרוע הרשעים] כו׳ והדוך רשעים תחתם [יש סדרה של ששה פסוקים באיוב, כאשר ה' מופיע מתוך הסערה ומוכיח את איוב. בהמשך ה' מתאר לאיוב את הבהמות והלויתן, אבל פותח בששה פסוקים שהווארט שלהם הוא – רק אני יכול לשבור את זרוע הרשע, ואתה לא יכול. כל הספר, שאיוב טוען שהוא צודק מה' וה' עושה לו עול ביסורים שנותן לו – הרעים לא מצליחים לטעון נכון, אחר כך בא אליהוא בן ברכאל ומגלה לו סודות של גלגול (לפי הרמב"ן) – אבל שיא כל התוכחה, שאיוב לא צדק, ה'מכה בפטיש' שאיוב טעה הוא שאיוב לא יכול לשבור את הרשעים בעולם אלא רק ה' יכול. משהו מופלא. כמו היום, משהו מאד אקטואלי – הסוף הסוף הוא שאין לך שום סיכוי להתמודד עם הרשע בעולם הזה. זה הסימן המובהק שאינך אלקים, וגם אינך מבין אותו, וממילא כל טענותיך שוא. למה? כי אתה לא יכול לשבור את הרשעים. מה הקשר? זה שיא ספר איוב. אחרי שה' אומר שאתה לא יכול לשבור את הרשעים, רק אני, הוא מתחיל עם התיאור שלע"ל – הבהמות והלויתן וכו' – ואז בסוף הכל נעשה טוב לאיוב, עם שבעה בנים ושלש בנות, והשנים שהוא ממשיך לחיות בטוב ובנעימים. שוב, מה לומדים מכל הפסוקים האלה?]. דמשמע שצריך לזה זרוע כאל. ואין כח לאדם בזה אלא לצדיק [צ"ל אפילו לצדיק – רואים איך טעות הדפוס יכולה לשנות את ההבנה מהקצה אל הקצה (טעות הדפוס מוכחת גם מהסוגריים). אחר כך יגיד שיש יוצא דופן – משה רבינו, וגם רשב"י, ומשה שבדור. אבל קודם ה' אומר לאיוב – אתה צדיק, אבל שום צדיק לא יכול להכניע את הרשע. בפשטות צדיקים היום זה כל האנשים הטובים, ואומרים שכל האנשים הטובים יחד לא יצליחו לשבור את הרשע של החברה – זה מקרה אבוד לחלוטין. כל הצדיקים הללו הם כל האהרנים, עד אהרן ועד בכלל – צדיק גמור במדה מסוימת (גם בצדיק גמור יש דרגות שונות). לכל האנשים הכי טובים בעולם אין שום סיכוי לשבור את הרשע שיש בעולם, רק ה' יכול. ה' לא עושה זאת, כי בכך מוכיח שהוא "מלך הכבוד", כנ"ל.]. (וכמו שיעקב ["משה מלגאו ויעקב מלבר", ויעקב שמלבר יודע שאין לו סיכוי לשבור את הרשע, ולכן] הכניע א״ע לעשו [כאן משמע גוי, אבל בדרושים מודגש שמדובר גם ברשעי ישראל בחברה.] וצ״ל דהא כתיב ותגזר אומר ויקם לך [לכאורה סתירה, אבל רואים שאין כח לצדיק לשבור את הרשע.]). והענין שהצדיקים שרשם משם מ״ה דתיקון והרשעים שרשם מעולם התהו [שגבוה יותר, ולכן הרשע יותר גבוה מהצדיק. "רשע מכתיר את הצדיק" – כתר זה תהו, הוא יותר גבוה מהצדיק בשרשו.]. וזהו״ע תתקע״ד דורות כו' [כתוב שלפני בריאת העולם היו תתקע"ד דורות שה' קפח אותם, כי היו רשעים גמורים שישחיתו את העולם, אבל הוא לא בטל את מציאותם לגמרי אלא שתל אותם בכל דור, ואלו העזי פנים שבדור – הרשעים הגדולים, החוצפניים, שבכל דור. מאדם הראשון ואילך יש עוד 26 דורות להשלים את ה"דבר צוה לאלף דור". התורה נתנה בדור ה-כו, אבל חז"ל אומרים שהיו קודם 974 דורות, ומה קרה איתם? ה' לקח אותם ושתל אותם – כדי קצת להמתיק, או להחליש את התוקף שלהם – ואלו עזי הפנים שבכל דור, ואלה בעצם המנהיגים של הדורות, של הממשלה וכו'. כמו שאמרנו, שבדרושים כתוב שאלו יהודים, ולאו דווקא גוים, מהתתקע"ד דורות. כמובן שיש כאן הרבה דיון, בראשוני הראשונים, מה הציור של תתקע"ד דורות של בני אדם לפני אדם הראשון. אין כאן המקום להאריך בזה, אבל יש הרבה מה להתבונן בדבר הזה. אם כי שהם קופחו, בכל אופן יש מציאות שמאד אומרת דורשני של תתקע"ד דורות של בני אדם לכאורה – מעין טרום-אדם, כמו "בני האלהים" בפרשת בראשית – לפני אדם הראשון שהוא יציר כפיו של הקב"ה.] (ועמ״ש בד״ה בשלח פרעה) [איך נשמות אלו מקבלות חיות?] שמקבלים מבחי׳ כמה ארך אפיים כו' [גם הדורות עד אברהם אבינו מקבלים מ"כמה ארך אפים לפניו", אבל כאן לא מחלק, ואם אפילו 19 דורות מאדה"ר הם ככה, על אחת כמה וכמה הדורות שלפני כן, שקופחו לגמרי.]. וכיון שבחי׳ התהו גבוה מהתיקון ומקבלים מבחי׳ ורב חסד אין ביכולת הצדיק שמהתיקון להכניעם [הצדיק מעולם התיקון לא יכול להכניע אותם, כי הם מקבלים מ"רב חסד" – מכתר. זה הניצוצות שנשארו גם לאחר בירור ה-רב ניצוצות. מי יכולים להיות עזי פנים? מחד הם עזי פנים שבדור, ומצד שני הם מתפארים בכך שהם עושים חסד. למשל, כתוב שמלכות ישמעאל מתפארת בחסד שעושה – מובא באגה"ק בתניא. יש מדינת סעד, מלכות חסד, שמתפארת בסעד שלה – היא מעזי פנים שבדור ומצד החסד. מצד החסד שלה אי אפשר לשבור אותה. לכן כתוב בגמרא לא לקבל צדקה מגוים, כי ככל שמקבלים מהם צדקה זו זכות בשבילם. אתה נותן להם זכות, ובכך הם מתקיימים, ויש עוד פחות כח לשבור אותם. בכלל הוא אומר שבגלל שיש להם שרש כזה אין ביכולת הצדיק להכניעם.]. ואף שמ״ה דתיקון מברר ב״ן דתהו [הרי כל ענין שם מה של התיקון, של הצדיקים, הוא כן לברר את שם בן, אז למה לא יכולים לברר רשעים אלה?] מ״מ קודם שנתמלא סאתם ויצאו מהם הניצוצות אין ביד הצדיק להפילו כו' [מה ששם מה מברר את שם בן זו פעולה אט-אט לברר את הניצוצות. זה קשור לבירור רב ניצוצות, שהצליחו לברר על ידי מאתים ועשר שנים. למה הדבר דומה? כמו שעושים בעלי תשובה לאט לאט, שמבררים ניצוצות לאט לאט. אבל הרבי אמר שנגמרה עבודת הבירורים, ויש בכך המון פירושים. מצד אחד אפשר לעשות עבודת היחודים – כמו שהרבי כותב במקום אחד, ופרשנו באריכות – אבל יש עוד פירוש, שאחרי עבודת הבירורים נשאר רק לשבור אל הקליפה שלא הצלחת ואי אפשר היה לך לברר. כל המושג של מה מברר בן, שהצדיק כן מברר את מציאות התהו, זה בירור איטי של אותם ניצוצות שניתן לברר ולהוציא, אבל אין אלה כל הניצוצות. ניצוץ הוא דבר טוב, אז יש נקודות טובות שאתה יכול לברר. ניצוצות ששם מה עם כחו הטוב והנעים יכול לברר. זו גם עבודת שכנוע, כמו לשכנע מישהו לעשות טובה, לשכנע לגלות את הטוב שבזולת. אבל יש דברים ששכנוע לא יעזור, כי מדובר בעז פנים שבדור – פרעה הוא העורף, והעורף לא שומע כלום – לא תוכל אף פעם לשכנע אותו בצורה שיכנע לדבורים שלך. לא משנה מה אתה מדבר איתו – זה לא יעזור כלום. לכן אפשר רק לשבור. תוך כדי השבירה, כמו ששוברים אגוז – שוברים את הקליפה והפרי מתגלה. לא שאתה זורק את התינוק עם האמבטיה, ח"ו – אתה שובר את הקליפה ואז הפרי מתגלה, אז קל להוציא אותו, כך כתוב. אחרי שנתמלאה סאתם אפשר לסלק אותם. ב"ויך את המצרי" משה היה צריך מסירות נפש ונענש בסוף כי הרג את המצרי לפני שבאה שעתו, לפני שנתמלאה סאתו. לפני כן הוא מחזיק בטוב, והוא לא מוכן לתת אותו, ואז אותו שאתה שובר אותו – וגם תסבול מזה – או שאתה נכנע לפניו, כיעקב שהשתחוה לעשו. צדיק רגיל לא יכול להפיל את הרשע בעוד בתוקפו. לשון חז"ל היא "בעוד שהשעה משחקת לו", בגמרא שמביא כעת:]. (וצ״ע [מביא קושיה, שבסוף יתרץ אותה] בגמרא פ״ק דברכות גבי רשב״י דאמר מותר להתגרות כו' [ברשעים בעוה"ז, שברור הכוונה בעודם בתקפם. יש מי שחולק עליו, אבל כך אומר רשב"י – וכך גם נהג, לכן היה צריך לברוח, ובסוף מנצח. איך מסתדר? הרי אמרנו שגם יעקב לא יכול לשבור את עשו. בהמשך הדברים יתרץ שרשב"י הוא בחינת משה רבינו. יש כאלה שמקשים, שרשב"י היה צריך לומר מצוה וחובה להתגרות, אבל אומר מותר להתגרות.]). ע״כ אמר [ה' לאיוב] ואם זרוע כאל לך כו'. שזהו רק יכולתו ית׳ שהוא כל יכול [כל יכול בחסידות זו דרגה מאד גבוהה, ששייכת ליחיד לפני הצמצום, וכאן אומר שלשבור את הרשע בא ממה שה' הוא כן יכול.]. מאחר שממנו הי׳ ענין השבירה דתהו והתיקון [הכל מה', התהו והתיקון, הרשעים והצדיקים, לכן] ביכולתו להפילם אף בעודם בתקפם כו' [לא דרך בירור]. ועז״נ למשה ראה נתתיך אלקים לפרעה שנתן לו ממשלה זרוע כאל ממש על פרעה [זה החידוש, שמה שה' עושה ממשה אלהים לפרעה – הוא נותן לו את הכח שלו ממש. בן אדם אחר לא יכול לשבור את הרשעים בתקפם, ואת הכח הזה ה' נותן למשה.]. שעם היות פרעה יונק מעורף דא״א [ממקור מאד גבוה, פרעה בהיפוך אותיות הערף, ומכאן לומדים שיונק מעורף מאד גבוה,] מארך אפיים כו׳ ומהתהו יהי׳ למשה דתיקון ממשלה על בחי׳ זו כמו אלקים ממש הכל יכול. והיינו לפי שמשה הי׳ משם מ״ה דא״ק [לא רק מה דאצילות, כמו שאמרנו קודם. יש שרש ל-מה מעל התהו, כמו שה' הוא מעל התהו והתיקון, ומשם נמשך משה] (כמ״ש בביאור ע״פ משה ידבר) שהוא למעלה מהתהו ותיקון כו׳ [לא ה-מה שהוא "אורח אצילות" בפתח אליהו, אלא שרשו שהוא שם מה דא"ק. אם כן זה פירוש חדש, הרבה יותר גבוה. אם משה רבינו כבר בא"ק צריכים לומר ש"אלהים אלהיך" אנכי מעל א"ק. כמו שמוסבר בדרושים, או ראשית הקו אחרי הצמצום או אור אין סוף לפנה"צ, ובכך גופא גם כמה מדרגות.]. גם י״ל [קצת להנמיך, שמשה הוא לא א"ק, אבל גם מדרגה אחת מתחת, מאורות אח"פ, היא למעלה מהשבירה והתיקון:] שזהו ע״י אור מבחי׳ עקודים שלמעלה מהשבירה והתיקון. שזהו״ע נקודים וברודים. וכמו ענין מן שירד בזכות משה שהוא ג״כ מבחי׳ זו [של עקודים, שלמעלה משבירה ותיקון.]. [קודם הקשינו, איך רשב"י אומר שאפשר להתגרות, הרי "אם זרוע כאל לך" ואפילו יעקב אבינו לא יכול, ולכן מתרץ:] ואפשר רשב״י דפ״ק דברכות הי׳ ג״כ מבחי׳ זו כו' [בדרושים מוסבר יותר, שרשב"י הוא הניצוץ העיקרי של משה, ולכן אם משה יכול גם הוא יכול, וכך כל רבי אמתי שהוא התפשטות של משה – אם הוא "מרדכי בדורו כמשה בדורו" גם הוא יכול, וגם מרדכי התגרה בהמן הרשע.]. ומזה יובן ענין המדרש דלעיל ע״פ אלקים אלקיך אנכי. כי אף שבמשה האיר מבחי׳ עקודים עד שהוא בחי׳ אלקים לעולם התהו כו׳ [שמשם פרעה], עכ״ז אלקיך אנכי. כי עקודים נק׳ אדם דבריאה כו׳ כדלעיל [לעיל אמר על א"ק, וכאן אומר גם על עקודים.]. עוד י״ל בפי׳ אלקים אלקיך אנכי שהוא ע״ד קדושים תהיו יכול כמוני [הפסוק אומר "קדושים תהיו" וחז"ל דורשים – "יכול כמוני?!"] ת״ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם [אותו עקרון, כמו "אלהים אלהיך אנכי", אתם קדושים ואני עוד יותר קדוש.] דג״כ קשה מהו הרבותא כו' [קשה, מה ההו"א, שאתם קדושים וצריך לומר שה' יותר?!], ומבואר במ״א [או שעמ"י מאצילות, "אצילי בני ישראל", וה' יותר, או שאפילו אתם מעקודים או א"ק, ואף על פי כן "קדושתי למעלה מקדושתכם". הוא לא מביא כאן, אבל יש ווארט בחסידות "קדושתי למעלה – מקדושתכם", הקדושה שלכם עושה אותי יותר קדוש. גם מפרשים "יכול כמוני" בניחותא, שקודם כל יש כזו מדרגה. לא כתוב באף אחד מהדרושים, אבל אם מביא זאת אפשר לומר גם ב"אלהים אלהיך אנכי" – אני "אלהיך אנכי" על ידי שאתה עושה אותי. כמו שנראה בפירושים, שמשה זכה להיות אלקים זה מהשפלות בעצם שלו – זה המהלך של אדמו"ר האמצעי בעיקר, שמי שהוא שפל בעצם זוכה להיות אלקים. מה שהוא שפל בעצם היינו שהוא בעצמו עושה את האלקים מעליו – כדברי השפ"א לעיל – שכל כבודו וענינו הוא רק "להרבות בכבוד שמים ולמעט בכבוד עצמו", כלשון רבי נחמן.]. וכך הפי׳ כאן כי פרעה יניקתו מעורף דא״א ומשה כתיב בו פא״פ אדבר בו שהי׳ מפנימי׳ א״א [משה הוא הפנימיות ופרעה הוא האחורים, לכן משה שולט על פרעה] כמ״ש הרמ״ז ס״פ בא. וע״כ הוא אלקים לפרעה שמבחי׳ עורף. ועז״נ אלקים אלקיך אנכי ר״ל על בחי׳ עתיק מלכות דא״ס שהוא בחי׳ תחתונה דא״ס שהוא אלקים לבחי׳ א״א כו׳ [יש את פנימיות א"א, משה רבינו, יש את עורף א"א, פרעה, ויש מה שלמעלה – מלכות דא"ק, שזה מלכות דא"ס.]. [עד כאן הוסבר רק שמשה הוא האלקים, וכאן מוסבר הצורך באהרן כנביא:] והנה פי׳ אלקים לפרעה ואהרן אחיך יהי׳ נביאך המבאר דברי משה כמ״ש הרמב״ן. [מכאן והלאה סיום המאמרים, עוד תוספת בה כולם מסיימים] היינו כי בכל המשכה צ״ל צמצום ואח״כ התפשטות [היחס בין משה ואהרן הוא של צמצום והתפשטות, חכמה ובינה. על משה ואהרן כתוב "הנה מה" – "ונחנו מה" – "טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". הטוב הוא נקודת הצמצום של החכמה ונעים הוא ההתפשטות של הבינה. לפי זה שמשה הוא פנימיות א"א ופרעה חיצוניות א"א, מי הוא אהרן? הדיקנא, שיוצא מפנימיות א"א. "כשמן הטוב שיורד על הזקן – זקן אהרן שיורד על פי מדותיו". פנימיות א"א זה מו"ס, ומה שיוצא ממנו כדי לבאר אותו הוא הדיקנא, שאור אבא יונק מהמזל העליון, "נוצר חסד", ואור אמא מהמזל התחתון, "ונקה".] וזהו״ע י״ה דשם הוי׳ היו״ד צמצום חכמה מעיין. ואח״כ ה׳ בינה רחובות הנהר [חו"ב הם מעין ונהר. קודם יש טפין טפין של משה רבינו – שם המחשבה, טפטפיה – ואחר כך נהר של אהרן. דווקא ב-י, הצמצום, יש את הכח של גבורה דעתיק שמתלבשת במו"ס דאריך ואחר כך מאירה ב-י של שם הוי', משה רבינו.]. כמו״כ משה הוא בחי׳ יו״ד חכמה עילאה ע״כ הוא בבחי׳ אלקים לפרעה ולא נמשך ממנו הגילוי כ״א ע״י אהרן שמבחי׳ בינה בחי׳ ה׳. יחו״ע נקודא בהיכלא [משה הוא הנקודה ואהרן ההיכל, והם הולכים יחד – האלקים והנביא.]. וזהו יהי׳ נביאך כי נביאים מבינה [כמו שמוסבר אצלנו הרבה פעמים, שרש הנבואה בבינה.] ומ״מ פעם [קודם] נאמר הוא אהרן ומשה כו' [ואחר כך "הוא משה ואהרן", פעם משה קודם ופעם אהרן קודם, כי יש מעלה במשה ויש מעלה באהרן.] כי יש מעלה בבחי׳ ה׳ [היכולת להמליץ ולהטעים טעמים ולהסביר גם לעמים, לדבר בדרכי נעם -  יש בה גם מעלה לגבי החכמה.] (כמ״ש בתו״א בד״ה לך לך). בשל״ה קנ״ב, כי משה עלה במחשבה כו' [בדרך כלל כתוב "ישראל עלה במחשבה", אבל השל"ה מביא "משה עלה במחשבה" – משה הוא הרת"ס של מחשבה, ובאמצע יש חב, חכמה ובינה, אז הוא הדעת שלפני החכמה ובינה לבין הבינה ואחרי הבינה. המהר"ל כותב על שלשת האחים שהוציאו אותנו ממצרים. משה הוא המחשבה – כמו שכתוב כאן. זה מתאים לדעה שמשה רק עמד ושתק. הרבי אומר שאם משה רק שותק זה מחליש, על דרך הטבע, אבל יש מי שיגיד שהיות שמה הוא המחשבה הוא עמד שם ושידר. כמו שהרבי אומר שחלק גדול הוא הבעת הפנים של משה, כך גם מחשבה עם הבעת פנים. אבל משה הוא הדבור, הוא עיקר המדבר – "הוא יהיה לך לפה", "כי חיים הם למוציאיהם בפה", "ואתה תהיה לו לאלהים" – התבוננות אלקית של "אלהים חיים", כנ"ל. ומרים היא המעשה. כך מסביר המהר"ל, שמשה אהרן ומרים הם מחדו"מ. אז אם הרבי אומר "המעשה הוא העיקר" זה אומר שהעיקר מרים. איך יודע שמרים היא המעשה? כי היא לא מסתפקת בשירה בפה אלא גם בתוף, בפרשתנו (תף מרים = 770, כל 770 הוא תף מרים). מכאן, מתף מרים, לומד המהר"ל שמרים היא בחינת "המעשה הוא העיקר" – יש בכך גם מעלה לגבי הדבור של אהרן וגם לגבי המחשבה של משה.] וזהו נתתיך אלקים לפרעה [המחשבה, שהיא נקודת הצמצום לפני ההתפשטות, וזה מה שמכה את פרעה]. ועמ״ש במ"א ע״פ ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים כו' [האלקים נמצא בערפל, "סוף דבר הכל נשמע", אין יותר מה להשמיע – רק לעשות או לחשוב. לאותו ערפל שהוא "סוף דבר הכל נשמע" נגש משה רבינו, ו"שם האלהים" – "את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". "את האלהים ירא" זה המחשבה ו"את מצותיו שמור" זה המעשה – "אמור מעט ועשה הרבה". מסיים בעוד מהלך:] עוד י״ל דכתיב והארץ היתה תהו ובהו אלו ד׳ מל׳ כמ״ש ברבות בראשית פ״ב. ואח״כ ורוח אלקים זה רוחו של משיח שמושל עליהם כו׳ [החידוש שהחלק השני של הפסוק מושל על החלק הראשון. "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" זה פרעה מלך מצרים, ומי יכול למשול עליו? רק "רוח אלהים" ש"מרחפת על פני המים", רוחו של מלך המשיח, שמרחפת על פני מהים. ומי זה על פני המים?] ועל פני המים זה משה שנאמר בו מן המים משיתיהו כמ״ש ברבות כה״ג בפי׳ שלח לחמך על פני המים [= תשעא, סימן שנה זו. וכתוב במדרש ש"על פני המים"] זה משה כו׳ [אותם מים של "רוח אלהים מרחפת על פני המים"] והיינו כי משה גואל ראשון וגואל אחרון [הוא המים והוא פני המים – פנימיות המים – והוא "על פני המים" וה"רוח אלהים" שעל פני המים, הכל זה משה-משיח.], וזהו נתתיך אלקים לפרעה כו׳ בחי׳ ורוח אלקים מרחפת כו' [אם זה הדימוי האחרון של הצ"צ אפשר גם לדמות איך משה נכנס לפרעה – איזה "רוח אלהים", אחד שמרחף. ומי מיושב, עם רגלים על הקרקע? אהרן טיפוס מיושב, שגם מיישב את דברי משה. משה נכנס כרוח אלקים מרחפת, וכך מפחיד את פרעה – ז הרושם שעושה עליו.]. במ״ע קט״ו פי׳ כי משה אמת ואהרן חסד הוא נביאך כו' [האלקים זה אמת, "הוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם", "אני הוי' אלהיכם אמת", ואהרן הוא איש חסד. אמת אמר שלא יברא וחסד אמר שכן יברא. מצד אחד ה' השליך משמים ארץ תפארת ישראל, השליך את האמת לארץ, עד שצריך להיות "אמת מארץ תצמח". אסור להיות אלקים, גם למשה רבינו בסוף – זה היה רק זמני. בסוף, כמו שאמרנו, הוא קצת 'אכל את זה' שהיה אלקים. אבל רשב"י ממשיך בגאון ובגבה את המסורת של לשבור את הרשעים בעודם בתוקפם, זה הזהר הקדוש. בכל אופן, משה הוא האמת – עצם הנקודה, מה ששובר את הרשעים עם "זרוע כאל לך" – ואהרן הוא החסד, גם כלפי פרעה, הוא מדבר יפה עם כולם. מסביר שגם מה שמשה נצטוה לחלוק כבוד לפרעה בעודו מלך זו התכללות "הוא אהרן ומשה", להיות מכובד ויפה, אבל משה עצמו הוא ריש לקיש – "סטרו ויצא", "ויצא מעם פרעה בחרי אף". "וירדו כל עבדיך", ולא אתה, זה אהרן, ואם נאמר למשה זה אהרן שבמשה.].

עד כאן המהלך ממנו מתפתחים המאמרים אחר כך, של המהר"ש והרש"ב והרבי. את המהלך השני לא נלמד הערב, אבל נלמד עוד דברים קצרים מעוד מקורות, כדי לתת לנו יותר רקע טוב.

קודם נראה את הנעם אלימלך, שאומר – שלא כמו אף פירוש אחר – שלהיות "אלהים לפרעה" זו ירידה בשביל משה:

ראה נתתיך יש להבין מה זה הלשון ראה גם מלת אלקים ונראה דהנה הצדיק הרוצה להעלות את אדם השפל ולהסירו משטותו ושפלותו [אם הצדיק רוצה לקרב יהודי שנמצא במצב שפל ושטותי, בשטות לגריעותא (שייך לבאתי לגני – הוא לא בשטות דקדושה אלא בשטות דקליפה) – איך הצדיק יורד אליו להעלותו?] בלתי אפשר לשבר את דבר שטותו כי אם בדבר הדומה קצת [מאד חשוב שמלת המפתח כאן היא שטות, כי בלי זה אי אפשר להבין מה רוצה לצייר אצל הצדיק. אני צריך לדבר עם מישהו ששבוי בשטות, כמו שכתוב "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות". איך מתקשרים עם שוטה? עם בר דעת אפשר לדבר, אבל הוא ברוח שטות. קצת מזכיר את ההינדיק של רבי נחמן. הוא בקליפה, בשטות, ובשביל לתקשר איתו אני צריך לרדת קצת מהשפיות שלי. אני שפוי, והוא בשטות, וצריך לרדת אליו. מה השטות הכי גדולה שלו, שהוא חושב שהוא אלקים – אין שטות יותר גדולה – אז גם אני צריך להגיד שאני אלקים. ממש כמו ההינדיק, אבל הרבה יותר קיצוני – מוסבר עוד יותר טוב.] דהיינו שצריך הצדיק לירד קצת ממדרגתו ולהטות אליו בדבר הדומה [להתנהג במשהו דומה אליו.] והנה פרעה אמר שהוא אלקי כפירש"י ז"ל הנה יוצא המימה כו' [הסימן שהוא אלקים שלא צריך צרכים. מי שאין לו צרכים הוא אלקים. הרבי הצ"צ אמר, באחד מפירושיו, שמשה הוא מעקודים – מדרגת המן. במן לא היתה פסולת. בכך שהשפיע את המן לעם ישראל, באמת עשה אותם אלקים. אבל עם ישראל נלחץ מזה – גוי אוהב להיות אלהים אבל יהודי נלחץ. היהודים אמרו שבסוף יתפח במעינו – אני לא אלהים, ובסוף אשלם על זה (כנ"ל במשה). בכל אופן, משה יורד מהשפיות שלו כדי להתמודד עם השטות של פרעה:] לכן אמר השם יתברך למשה ראה נתתיך אלקים לפרעה פירוש שצריך אתה לעשות אותות ומופתים לפני פרעה כמעשה אלקות [תכנס לתוך עולם הדמיון הזה, שאתה אלקים, וכמו שאלקים נותן מכות גם אתה תעשה מכות – מכות באמת, אבל הכל "ראה", כח המדמה כזה.] ועל ידי זה תשבור את שטותו שמחזיק עצמו לאלקות [ורק כך אפשר לשבור] שהוא יסבור שאתה אלקים [כמו שחז"ל אומרים בעצמם, שיצביע על משה ויאמר "זה אלוה".] ולכן ראה שתסתכל בדבר זה מאוד [תתבונן בצורך לרדת, שהצריך לראות את הצורך שלו לרדת לשחק – במקרה הזה – את המשחק הכי שטותי, לשחק אלקים. ומה ההתבוננות? שתדע כל הזמן שאתה משחק. זה נעם אלימלך, ואפשר לומר שזה בהחלט מקור של הסיפור של תבואת השגעון אצל רבי נחמן – שמי שאוכל את תבואת השגעון צריך לעשות סימן שהוא משוגע. אתה צריך לשחק אלקים, אבל תזכור שזה משחק –] שלא תתגאה ח"ו [זה רק משחק] וזהו גדולה עבירה לשמה כנ"ל [על הסיפור "ראה נתתיך אלהים לפרעה" אומרים חז"ל "גדולה עברה לשמה", וכך על כל ירידה כדי לקרב יהודי על ידי משחק בשטות שלו.] שצריך הצדיק לירד ממדרגתו לשבר את שטות אדם השפל ועושה עבירה לשמה [וזה גדול ממצוה שלא לשמה. כעת נותן עוד דוגמה. המשל הראשון היה הכי חזק, שמישהו עושה עצמו אלקים וכך גם אתה תשחק, אבל "ראה" מה לפניך – ראה שאתה יכול ליפול. ראה גם שאתה עושה במס"נ, וכמה שאתה עושה את הציווי שלי – גם תשלם עונש על זה, כנ"ל. כעת נותן עוד דוגמה:] למשל מי שהוא רגיל לשונו לדבר שקר צריך הצדיק גם כן לשבר אותו בדבר הדומה [אתה צריך לתקן שקרן, כמו שיעקב אבינו "איש תם" צריך לתקן שקרן – אי אפשר בלי להכנס למנטאליות שלו. אם אתה צדיק שהוא רק אמת לא תהיה לך שום תקשורת איתו, לא נגע ולא פגע בכלל.] ובודאי ח"ו שהצדיק יאמר שקר אך מצינו שהתירו חז"ל לשנות במסכת כו' [אם שואלים אותך סתם אם למדת מסכת ברכות – ואין בזה תועלת – אתה יכול לומר לא, אף על פי שכן למדת. מותר לשקר כדי לא להתגאות. יש מקום אחר שאמרו שמותר לשנות, "מפני השלום", אבל כאן מותר לשנות במסכת, לומר שלא למדתי אף על פי ששקר כדי לא להתגאות, וכדו' בעוד דברים] או כדומה בענין זה שהצדיק אומר על עצמו שאינו צדיק [כמו "כגון אנא בינוני" של רבה – שקר כל כך עדין שספר שלם של אדה"ז, התניא, בא להסביר את עומק השקר. הוא כל כך שיחק זאת שבאמת חשב שהוא בינוני, כמו שאדה"ז גם אמר על עצמו. למה צריך לשקר שהוא בינוני? כדי לקרב את כל הבינונים. כששאלו את אדה"ז למה לא מברך על יב לחמים בשבת, ועוד כמה דוגמאות, אמר שלא יכול לנהוג מנהגי צדיקים כי צריך להיות דוגמה חיה לבינונים – גם אם יש מנהגים ששייכים לו, לא נוהג בהם כדי לרדת ולהיות דוגמה לבינונים. זה, בדקות שבדקות, שקר בעצמו.] וזה שקר שהוא צדיק ועושה עבירה לשמה כדי לשבר כח המשקר ואיתא בגמרא אמת אמר לא יברא ששיקרא בעלמא [העולם מלא שקר, לכן ה' לא רצה שה' יברא את העולם.] צדק אמר יברא [כאן מדגיש צדק, ולא חסד, ולפי זה מפרש עוד פסוק:]. וזהו בשרתי צדק בקהל רב פירוש כשיש קהל רב אזי בלתי אפשרי שלא יהיה שקרן אחד [לא יכול להיות שיש קהל רב של יהודים בלי שקרן. זה ווארט מאד חשוב: אם אתה עובד עם יחידים אולי תצליח לבחור יחידים רציניים, שאפשר לשמור על השפיות שלך ועל האמת שלך, לשמור על הנקיון שלך. אבל זה רק אם אתה עוסק ביחידים – כולי האי ואולי. אבל אם אתה עוסק עם הרבים, ובאמת רוצה לקרב אותם, אי אפשר לשמור על האופי והנקיות שלך, כי בכל קהל רב יש ודאי שקרן אחד לפחות, אם לא רבים. לכן "בשרתי צדק", בשרתי בשורה לצדק שאמר שצריך לברוא את העולם אף על פי שהוא מלא שקרים.] והצדיק [אם מתייחס לקהל רב] הוא מעלה אותו [שקרן] משטותו ושקרותו על ידי שהוא מטה עצמו אליו גם כן בדבר הדומה כנ"ל [וגם יסבול מזה בסוף, כנ"ל, אבל חייב לרדת אליו.] ונמצא [הכרח הצדיק לרדת מהאמת שלו] הוא בשורה לצדק שטוב אמר לא יברא [טעות הדפוס, שצ"ל "אמר יברא", כמובן] וק"ל:

זה היה הנעם אלימלך הקדוש. כעת נראה עוד ווארט חשוב מ"עבודת הלוי", התלמיד המובהק של אדמו"ר הזקן. כאן אפשר לראות – אם כי לא משתמש בלשון הרב, אומר משהו חשוב בקיצור, אבל מי שקרא את כל המאמרים, בפרט של אדהאמ"צ יכול לראות – מאיפה זה הגיע, השרש באדה"ז:

עבודת הלוי שמות ו, א:

ועתה צ"ל מ"ש ראה נתתיך אלקים לפרעה אלקים דווקא ואהרן אחיך יהי' נביאך כי ידוע שפרעה הוא אוחז אחורי עורף דקדושה [כנ"ל. אגב, מתי המקום לכוון שמשה שולט על פרעה-הערף ולקבל כח זה? בהנחת תש"ר, בקשר על העורף. מאיפה אני יודע שזה שייך למשה? כי ה' הראה למשה את אחוריו – קשר תפלין. על דרך "ראה נתתיך" ה' הראה למשה קשר של תפלין. קשר של תפלין זה התקשרות, ועל ידי ההתקשרות למשה אפשר לשלוט על העורף. הוא יסביר כאן שכל התקשרות היא בדעת, כמו שכתוב בתניא, ומשה רבינו הוא הוא הבחינה של "וראית את אחרי" – קשר של תפלין – "ופני לא ייראו". צריך לומר ש"ראה נתתיך אלהים לפרעה" קשור ל"וראית את אחרי", שה' שולט על האחור ו"אם זרוע כאל לך" זה גם האחוריים של ה'. כל הנהגת ה' בעולם הזה נקראת מראה אחוריים. כל מה שקראנו בצ"צ, ובכל המאמרים שנקרא, לא מוזכר ווארט פשוט ומחויב שאומר כאן, שהתוקף של משה רבינו הוא תוקף של דעת, של התקשרות. הדבר הזה כל כך פשוט וחשוב, שגם מסביר את מה שבסוף כל המאמרים – גם מאמר הרבי וגם השיחה של הרבי בלקו"ש חט"ז – שכל מי שמקושר למשה רבינו גם מקבל את הכח לשבור את זרוע הרשע, גם של הגוי וגם של היהודים. ממילא מאד מאד חשוב לדעת שהכל תלוי בהתקשרות. מי המקושר העיקרי? משה רבינו עצמו הוא הוא מקור ההתקשרות. הוא מקושר לה', וכל אחד מאתנו צריך להיות מקושר למי שמקושר. לכן הוא נקרא ממוצע המחבר, שהוא מקשר ומחבר אותנו לעצמותו יתברך.] דהיינו לעומת בחי' דעת דקדושה [פרעה יושב על העורף, צד האחור של הדעת דקדושה. צריך להבין מה זה הדעת דקדושה ומהו פרעה שהוא בחינת הערף. במה שקראנו ברשימת הצ"צ – כל מה שקראנו רשימה, לא מאמר – הדגיש שמדובר בעורף דא"א, תהו, וממילא לא דבר על דעת. כאן אומר שבכלל פרעה הוא העורף, בלי להדגיש הוא עורף דא"א, ועורף סתם יכול להיות בז"א או בכל פרצוף. העורף בכל פרצוף הוא כנגד הדעת של הפרצוף.] לעומת זה ממש [שוב, צריך להבין מהי דעת דקדושה – משה רבינו – ומהו פרעה, שהוא גם דעת, אבל דקליפה. כאן הווארט ששניהם דעת, רק שמשה דעת דקדושה ופרעה דעת דלעו"ז. בהרבה  מקומות כתוב שלקליפה אין דעת, "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין", ומכל מה שלמדנו היה נראה שפרעה הוא רק תהו, ולא דעת. אבל כאן אומר משהו מאד יסודי, ששניהם דעת, רק שפרעה הוא האחור, הדעת דלעו"ז, ומשה הוא הדעת דקדושה. ומהי הדעת דקדושה?] כי דעת דקדושה הוא ענין הרגשה להרגיש חיות אלקי מצד אמיתיתו י"ת שאין זולתו כי כל פרט שבעולם כמו עד"מ הדעת שבאדם הוא המקשר החיות בכל פרטי האברים וע"י מרגישים כל האברים החיות בעצם כמבואר במ"א וד"ל [נסביר את מה שהוא אמר: הוא מסביר שדעת היינו להרגיש חיות במשהו. כמו שאומרים "כי הם חיינו ואורך ימינו". מי שיש לו דעת בתורה, הכוונה שמרגיש שהתורה היא חיינו ואורך ימינו. מי שיש לו דעת בה' מרגיש שה' הוא חיינו ואורך ימינו – "כי הוא חייך". מי שיש לו דעת גם מחדיר את החיות בכל הפרטים, בכל החברה ובכל מה שבא עמו ובמגע. כתוב "ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים". דעת היא כח חדירה – קודם כל הוא מרגיש את החיות במשהו, ואחר כך מחדיר את החיות בכל פרטי החיים, עד לפרט הכי אחרון. זו דעת, ומהי דעת דקדושה? שמרגיש שכל פרטי החיים זה אלקות. "כי עמך מקור חיים" – מקור כל התענוגים. חיים זה תענוג, והוא מרגיש את החיות האמתית, שהיא גם התענוג האמתי – שזה רק ה' אחד ואין עוד מלבדו – ואת הרגשת החיות הוא מחדיר בכל פרטי החיים. זו הדעת דקדושה וזה משה רבינו. כמו שיסביר בהמשך, זה לא אהרן הכהן ולא צדיק אחר, אלא רק משה רבינו. משה רבינו, ומשה רבינו שבדור – הרבי שבדור, משיח שבדור – זה אחד שהוא הדעת של הקדושה. הוא ההרגשה של החיות דקדושה, שה' אחד, ומי שמחדיר הרגשה זו בכל. אם כבר אמרנו שיש הבדל בין משה רבינו לשאר הצדיקים, אז יצא בהמשך שעבודת כל הצדיקים היא "מודעות אלקית", אבל מה שהוא מתאר כדעת – מודעות – זו "מודעות טבעית". ההרגשה שה' הוא החיים והחדרתה בכל זו מודעות טבעית, בדרך של שוב. אצל כל הצדיקים יש רצוא, עליה לה', וזו מודעות אלקית. אבל אם זה חודר לכל פרט, זה הופך להיות אני, זו מודעות טבעית. יש רק אחד כזה, וזה משה רבינו. הוא אומר זאת בקיצור, אבל מאד טוב – נקרא שוב את המלים שקראנו – "דעת דקדושה הוא ענין הרגשה להרגיש חיות אלקי מצד אמיתיתו יתברך שאין זולתו וכו'". כמו שיש דעת של הקדושה, משה רבינו, יש דעת דלעו"ז, פרעה, שהוא בעצם העורף של דעת דקדושה. ומה זה?] כמו"כ בבחי' הקליפה את זלעו"ז יש ג"כ בחי' פרעה דהיינו להרגיש החיות בבחי' גשמיו' לעיק' עד שאין רוצה לעשו' ההיפוך מרצון הגופני וד"ל [מי שמרגיש חיות, "כי הם חיינו וארך ימינו", מהגשם – והיות שאין חיות אחרת, מרגיש חיות רק מהגשמיות, מהטבע, וגם שאומר שמאמין באלקים (לא בהוי'), זה אלהים בגימטריא הטבע – ממילא לא יזוז מזה ימין ושמאל, ואי אפשר לדבר איתו על משהו אחר בכלל. הוא נעול על זה, וזה  חדר בכל פרטי נפשו ובכל העולם שלו – אך ורק הדבר הזה, שמרגיש שהחיות היא הגשמיות. יתכן שהוא המדען הכי גדול שבעולם, והמדע נותן לו להרגיש שהחיות האמתית היא אך ורק הטבע, וממילא הוא מכור לזה ונעול על זה במאת האחוזים ו'אין עוד מלבדו, וממילא לא שייך לדבר איתו לעשות משהו נגד הרצון של הגוף. אחרי שמבינים             בשני משפטים קצרים מהי דעת דקדושה ומהי דעת דקליפה אפשר להבין:] וז"ש נתתיך אלקים לפרעה דהיינו שבחי' משה הוא דעת דקדושה להרגיש חיות אלקי באמת עד שא"א להפרד ממקור החיים כי הוא חיים האמיתים [זה הווארט המפורסם בחב"ד, שודאי שמע מאדה"ז, שיהודי לא יכול ולא רוצה להיות נפרד מאלקות. ניצוץ זה מתגלה] ו[רק ]הוא בבחי' ממשלה להעביר בחי' הרע דקליפה כו' [עד כאן הסברנו בקיצור מיהו משה לעומת פרעה, ומי הוא "ואהרן יהיה נביאך"?] ובחי' אהרן יהי' נביאך כידוע שנביאים הוא בבחי' מ"ה [קודם אמרנו ש"מה טוב ומה נעים" זה משה ואהרן, אבל כאן אומר שכל הטוב והנעם והרכות שייך לאהרן] שהוא בבחי' השפעה כידוע וגם נביא לשון הבאה וכמו"כ ע"י בחי' אהרן הוא המביא והמשפיע בחי' ביטול היש בעולמות שיהי' בבחי' העלאה למקורו כנ"ל [הוא כן מוריד משהו לנשמות – משפיע לנשמה רצון להתעלות לה'. זה "בהעלותך את הנרות". זה לא דעת. הוא עושה כאן חילוק מאד חשוב. אהרן משפיע לנשמות בטול היש, שכל הזמן רוצה לבטל את היש לאין ולעלות לאלקים, אבל זו עדיין לא דעת. זו השפעה לקראת העלאה, שהיא בעצם מודעות אלקית. יש מודעות עצמית, מודעות רעה – יש. בטול היש הוא היציאה מהמודעות העצמית לקראת המודעות האלקית.] כי בתחילת העבודה צ"ל בבחי' אהרן דווקא [קודם "הוא אהרן ומשה", ורק אחר כך התכלית של "הוא משה ואהרן". סימן פשוט שצריכים קודם את אהרן – שהוא נולד קודם.] שהוא המעורר השפעת אלקות בהיש שלמטה להעלותו למקורו כנ"ל [צריך השפעה מלמעלה כדי לצאת מהאגוצנטריות שלו] אבל בחי' משה שהוא בחי' דעת בהרגשת חיות אלקי בעצם בכל הפרטים [קצת כמו שרבי אייזיק אומר, שהרצוא של הנה"א הוא "גאט איז אלץ", ה' הוא הכל, אבל השוב שהוא העיקר זה "אלץ איז גאט", הכל ה'.] לכן הוא בחי' אלקים [מי שאצלו הכל אלקים – הוא אלקים. זה רק בדרך שוב, מי שהוא בעצם דעת.] ומושל על בחי' פרעה דקליפה כו' [רק דעת דקדושה יכולה לשלוט על דעת דקליפה, שהכל טבע, הכל גופני] וד"ל.

זה היה ווארט קצר של רבי אהרן זי"ע. נסיים בווארט מספר די נדיר שנקרא מדבר קדש, מהשר שלום מבעלז. יש כאן גם משהו מאד מאד מיוחד. ה' אומר למשה "ראה נתתיך אלהים לפרעה" וכבר הרמב"ן והמפרשים האחרים אומרים, שזו תגובה למה שמשה אמר "ואני ערל שפתים". משה כבר אמר קודם שהוא כבד פה וכבד לשון, אז מה מחדש כאן? כולם אומרים – והרבי מזכיר פשט זה בשיחה – ש"ערל שפתים" יותר גרוע. "כבד פה וכבד לשון" היינו שקשה לדבר, אבל "ערל" פירושו אטום – לא יכול לדבר, אוטיסט. כבד פה וכבד לשון הוא עדיין לא אוטיסט, אבל ערל פה עוד יותר גרוע. המפרשים מסבירים שדווקא בזכות זה שמשפיל עצמו כערל שפתים, כל מי שמשפיל עצמו בעוה"ז ה' מגביהו – אתה אומר שאתה ערל שפתים, ואני "נתתיך אלהים לפרעה". מכאן הכל מתחיל, ועל זה מדבר:

וידבר משה לפני ה' לאמר הן בנ"י לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים, יל"פ דברי משה שדבר מגודל אהבת ישראל שבו [אוהב ישראל היה], [מה שאומר לקמן נשמע קצת כמו מילתא דבדיחותא, אבל יש בו משהו מאד עמוק] כי הי' מתיירא פן ואולי ישמע אליו פרעה ויתרצה לשליחותו של מקום, ואז ח"ו יהי קטרוג על ישראל שהמה לא האמינו לדברי השם ופרעה האמין [לא רוצה ח"ו קטרוג על היהודים], וז"ש: הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה, ר"ל איך ומה אעשה אם ישמעני פרעה, ואז: ואני חלילה [אהיה] ערל שפתים, שלא יהיה לי פתחון פה נגד המקטרג [לזה קוראים 'ווארט' גמור.], והשיב לו השי"ת שלא יתיירא מזה, כי ואני אקשה את לב פרעה וגו' ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי ידי במצרים ויתקדש שם שמים על ידך, ואח"כ והוצאתי את צבאותי את עמי בנ"י מארץ מצרים.

זה 'ווארט', שלא כל כך נוגע, אבל קראנו אותו כי הרבה מפרשים אומרים שכשם שמשה השפיל עצמו כך ה' נתן לו להיות אלקים לפרעה. אבל העיקר לעניננו:

וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה', איתא במד' (ילקוט) אמר הקב"ה למשה בשביל שקראתי אותך אלוקים שנא' ראה נתתיך אלוקים לפרעה, מ"מ אלוקיך אנכי [אותו מדרש שהרביים הביאו במאמרים], ולכך נאמר [המשך המדרש, שהזכרנו שבמאמרים לא מובא, הוא כן מביא:] וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה', ע"כ. והוא פלאי, ויל"פ דהנה עבודת הצדיקים בכל דור ודור להעלות הקדושה מכל מקום שנתפזרו שם נצ"ק [בכל דור התפקיד שלנו להעלות ניצוצות], וזהו שאמר לו השי"ת: ראה נתתיך אלוקים לפרעה, היינו להמשיך שם הקדושה, והיתה כונתו יתב' שיעלה משם עי"ז הקדושה השייכת אליו [אפשר לפרש כמו שאמרנו קודם, שהיינו אלהים הניצוצות האחרונים שנשארו עדיין מוחזקים בתוקף קליפת פרעה], וכן עבודת הצדיקים בכל הדורות עד מהרה בביאת משיח צדקנו שאז תהיה עליה לכל הקדושה [כולל כל אלהים הניצוצות האחרונים], ולכך בתחילה חשב בדעתו שלא נתקנה עדיין הקדושה שנמשכה לעולם ולכן לא רצה ללכת [למה משה סרב בהתחלה לקבל את השליחות ואמר "שלח נא ביד תשלח"? כי חשב שאין סיכוי, העולם לא מוכן לשחרר את כל הניצוצות. כמו המצב היום, שאם נקבץ את כל הצדיקים שיש בעולם – חוץ ממשה רבינו, שזה הרבי – לא יוכלו לעשות שום דבר נגד המצב, נגד הרשע שמשתולל בראש כל חוצות, אין שום סיכוי. כך משה רבינו חשב בהתחלה, אני יכול להתמודד? הניצוצות פשוט לא יצאו. זה בעדינות – זה משה רבינו – אבל בקליפה, אחרי שמשה רבינו אומר שזה לא נכון, המרגלים טענו "כי חזק הוא ממנו", אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם. אצלם זו כבר כפירה, כי נגד משה רבינו, אבל כאן משה טען בתמימות מול ה' – עדיין לא נתמלאה סאתם.], ע"ז אמר לו השי"ת: ראה נתתיך אלוקים לפרעה, היינו הניצוה"ק שנמשכו לפרעה יעלו על ידך [הווארט שלו שאלקים היינו היכולת להעלות ניצוצות, וממילא הכי יפה אם מדובר גם ב-אלהים ניצוצות] ואתה אלוקים לפרעה ל[ענין זה של ]העלאת הניצוצות, וכשראה משה שפרעה אינו שומע לו היה סבור שלא נתקן עדיין הכל בשלימות ויש מניעה מצדו [שראה שכל פעם פרעה לא שומע, בפרשת "וארא" עדיין לפני המכות, וחשב שהבעיה היא בו. באמת אני איני מסוגל להעלות הניצוצות, המניעה מצדי.], ולכך אמר לפניו [בסוף שמות] למה הרעות לעם הזה ולמה זה שלחתני [איני יכול להתמודד עם הקליפה. זה מאד אקטואלי, הוא עושה נסיון ראשון ולא מצליח, ובא לה' "למה זה שלחתני".], ואמר לו הקב"ה ע"ז: [כעת מפרש את מדרש הפליאה] אעפ"י שנתתיך אלוקים לפרעה והיתה עליה על ידך לקדושה [עשיתי שתוכל להעלות ניצוצות, והעלית הרבה ניצוצות ופעלת הרבה (אבל לא עד הסוף, לכן העם לא נגאל), אבל עדיין], מ"מ אלוקים אנכי [עדיין יש ניצוצות שרק אני יכול להעלות. זה פירוש שלא ראינו, גם בדרך 'ווארט', אבל זה עיקר מה שרצינו לקרוא. את מה זה מיישב כאן? את התמונה של איוב. הקב"ה בא לאיוב ואומר ששום צדיק בעולם לא יכול לעשות את מה שאני עושה עם הרשעים. אף על פי כן אומר שה' נותן לו "זרוע כאל לך" ורשב"י אומר שמותר להתגרות. לפי הדיוק כאן מובן למה רשב"י אומר "מותר" ולא "מצוה" או "חובה". יוצא מכאן שיש הרבה דרגות. רוב הצדיקים, גם הכי גדולים, נכנעים לקליפה – כמו שיעקב השתחוה לעשו. יש צדיקים מיוחדים, כמו משה רבינו, שה' נותן להם כח ועוז לשבור את הרשע. אבל דע לך שגם אתה, משה רבינו – אתה באמת אלקים, ובאמת יכול להעלות ניצוצות, אבל תדע שאני עדיין אלקים יותר גדולים ממך. כלומר, אם "אלהים" זו היכולת להעלות ניצוצות, ו"אלהיך אנכי" – יש עדיין ניצוצות שאתה לא יכול לעלות, יש עדיין רשע בעולם שאינך יכול להתמודד איתו. ממילא יוצא שדברי ה' לאיוב צודקים במאה אחוז, אפילו ביחס למשה רבינו. כנראה שזה המצב היום.], היינו שישארו ניצוצות שלא יתוקנו על ידך, ולכך אינו נכנע עדיין בפניך לגמרי, והמניעה אינה מצדך אלא שלא יתוקן עדיין הכל בימיך [באמת כן יצאו ממצרים בימיו, כלומר שבסוף פרשת שמות משה חשב שהוא לא עשה שום דבר ולא הצליח שום דבר. ה' אומר לו, לפי מה שמפרש כאן – עשית, וכל מכה תעשה יותר ויותר, אפילו מספיק בשביל יציאת מצרים ממש ומתן תורה. תצליח, ועדיין ישאר רשע בעולם. אנחנו עדים שבאמת זה נכון. לכן אתה לא משיח בגלגול הראשון, אבל בגלגול האחרון יהיה משיח – ואז נראה מי פועל.], ותכלית העליה תהיה על ידי. {סוף המאמר חסר [כנראה עוד משהו חסר – כנראה איך באמת יהיה אצל המשיח. הווארט כאן מאד יפה, ש"אלהים אלהיך אנכי". לכן באמת שם לא כתוב שם הוי'. במאמרים של כל הרביים לא כתוב שם הוי' בכלל, רק "גבה מעל גבה", אלקים מעל גבי אלקים (כנ"ל הגימטריא של גבה-גבה-וגבהים). כאן אלקים הכח להעלות ניצוצות, ולפי חב"ד כנראה העלאה בדרך של שבירה, וכמה שאתה יכול – עדיין "אלהיך אנכי". משיח יוכל לעשות יותר ממה שמשה עשה בגלגול הראשון. השאלה האם עדיין ישאר משהו לקב"ה... זה צריך קצת עיון, אבל בסוף כולם יהיו מבסוטים, גם המשיח וגם הקב"ה, וכל האלקים. "שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלהים אלהיך אנכי" – בסוף זה ודאי יחזור לפשט, שכל האלקים ודאי יהיה "אלהיך" של ישראל.]}

עד כאן להערב, לחיים לחיים! ניגנו הניגון שאחרי מאמר.


[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.