preload
בס"ד
אוקטובר 20

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]


Download


Download

א. רחל אמנו – מסירות נפש על שלמות העם והכח להכרית את עמלק

ערב טוב, אנחנו פה לכבוד רחל אמנו, שהיום יום היארצייט שלה, ויום ההולדת של בנה – בנימין הצדיק. בין השבטים יש שנים שנקראים "הצדיק" – יוסף ובנימין. על הלידה של בנימין היתה לרחל אמנו מסירות נפש בפועל ממש[ב]. אם כן, הדבר הראשון שצריכים להתבונן בו ביום הזה הוא במסירות נפש של יהודיה עבור שלמות עם ישראל. בנימין משלים את יב שבטי י-ה – משלים את מטתו של יעקב, שתהיה שלמה, שעם ישראל יהיה שלם ("שלמות העם", שהרבי תמיד מזכיר) – זה המסר הפנימי של היום הזה, מסירות נפש על שלמות העם. משיח יבוא כאשר כל הנשמות יוולדו – לידת כל הנשמות היא תנאי לביאת המשיח.

נתחיל עם דבר יפה ששייך להיום: המילדת אמרה לרחל אמנו אל תפחדי, "אל תיראי כי גם זה לך בן". יש רק פעמיים בכל התורה שיש חמש מילים רצופות בנות שתי אותיות – הפעם הראשונה כאן, "כי גם זה לך בן", והפעם השניה במלחמת עמלק, בה כתוב "כי יד על כס יה"[ג]. רק פעמיים בכל התורה יש תופעה כזו. מההיקש בין שני הפסוקים לומדים שמסירות הנפש של רחל בסיפור של היום, "כי גם זה לך בן", היא הסגולה להלחם עם עמלק ולנצח אותו. יש עמלק חיצוני ויש גם עמלק פנימי, הספק, כמו שהבעל שם טוב אומר ש-עמלק בגימטריא ספק. אם יש ספק באמונה – כלפי שמיא, וגם ספק כלפי הצדיק, ספק בתורה, כל ספק באמונה בכל הדברים שיהודי מצווה להאמין בהם (ה', התורה, הצדיק, והבעל שם טוב אומר שבכלל צריך להאמין בכל יהודי, בכחות הטמונים, באוצר החבוי בכל יהודי – צריך להאמין בכך כמו שצריך להאמין בה') – זו קליפת עמלק. כמובן שהדבר אמור גם לגבי עצמי – צריך להאמין שיש בי הרבה יותר פוטנציאל, כחות חבויים בנפש שאיני מנצל אותם, ואם יש לי ספק בכך, זו גם קליפת עמלק. מסירות הנפש של רחל אמנו על לידת בנימין הצדיק היא הכח לנצח את עמלק. מהו בנימין הצדיק? בקבלה קוראים לו "נקודת ציון", נקודת הצדיק שבלב כל יהודי. יוסף הצדיק הוא המשפיע מלמעלה לעם ישראל, ובנימין מקבל מיוסף אחיו הגדול – הוא נקודת האמונה הכי פנימית שיש בלב כל יהודי. זה בדיוק הניצוץ שצריך להאמין בו – להאמין שבכל יהודי יש את בנימין הצדיק. בכל יהודי יש גם ניצוץ של יוסף. כתוב "ועמך כֻלם צדיקים", וכתוב בחסידות – אדמו"ר האמצעי מסביר – שבכל יהודי יש גם יוסף הצדיק וגם בנימין הצדיק, לכן כתוב "ועמך כלם צדיקים" בלשון רבים, בכל אחד יש שני צדיקים. כשמתגלה הנקודה הפנימית שבלב וגומרים עם הספקות מנצחים את קליפת עמלק. צריך את מסירות הנפש של רחל להוליד את בנימין – להוליד את המודעות של הכרתת זרע עמלק[ד]. לכן חז"ל אומרים בפירוש שעמלק נמסר רק בידי בניה של רחל. הוא המנגד הגדול שלנו, גם בגשמיות וגם ברוחניות, ואפשר לנצח אותו רק מכחה של רחל אמנו[ה]. כך לומדים מההיקש של "כי גם זה לך בן" ודברי ה' "כי יד על כס יה מלחמה בעמלק מדר דר" – הכל בזכות רחל.

[השלמה: את התופעה של רצפי שתי אותיות דורשים על "שנים שנים באו אל נח אל התבה" – תבה היא מלה – "זכר ונקבה". כמו שאת כל התבות של פרשת נח הבעש"ט דורש כמלים, כך "שנים שנים באו אל נח אל התבה" היינו תבה של שתי אותיות (כמו "נח נח"[ו]). אם כן, אם יש רצף של ה"פ "שנים שנים" הוא כמו חמשה זיווגים של פרצופים – אריך ונוק', או"א עילאין, ישסו"ת, ישראל ולאה, יעקב ורחל.]

אם כן, רחל מסמלת לנו מסירות נפש של אם יהודיה[ז]. יש גם משהו מאד מיוחד ביום הזה, שלא כולם יודעים, שיום פטירת רחל אמנו הוא יום ה-אם מתחלת השנה. כמו שיש מושג, להבדיל, של "יום האם" – היום הזה הוא באמת יום האם, יום האם היהודיה. לכן, אף על פי שיש לנו ארבע אמהות, וכולן קדושות, המושג רחל אמנו נוגע ביותר למיתרי הלב שלנו, אולי יותר מכולן, ובצדק, שהרי "רחל מבכה על בניה" ומבטיחים לה "ושבו בנים לגבולם", "יש שכר לפעולתך". היא, יותר מכולן, זו שמשלימה אותנו במסירות הנפש שלה, וגם בוכה עלינו בגלות, ובזכות בכיתה נצא מהגלות בחסד וברחמים, "ושבו בנים לגבולם". בכך נפתח את הענין של רחל אמנו – להתייחד איתה.

ב. רחל ולאה – ירושלמי ובבלי

מה שרוצים לעשות הערב הוא להסביר את היחס בין רחל ולאה – שתי אחיות[ח]. לפי החסידות לאה היא אותיות המחשבה ורחל אותיות הדבור – "שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל". כמותית רוב עם ישראל יוצא מלאה, כי ממנה יש ששה שבטים (ועוד בת אחת, דינה[ט]), ואילו מרחל רק יוסף ובנימין. לכל אחת יש את המעלה לגבי  חברתה, אבל כתוב שאחד הענינים הכי פנימיים של משיח הוא התכללות לאה בתוך רחל, שתהפוך להיות "רחל הגדולה" – שהפרצוף שלה (בלשון הקבלה) יכלול גם את לאה (שכל עומק המחשבה שבלב יוכל להתבטא בדבור שבפה, "לבא לפומא גליא" – עצם גדר הגאולה). שתי האחיות תהיינה אחת, כאשר השם המשותף של שתי האחיות הוא רחל[י], ואז היא כבר לא "רחל הקטנה" אלא "רחל הגדולה"[יא], כשהמלה "גדולה" שייכת ללאה. לפי הקבלה הפירוש של "שם הגדולה לאה" הוא שם ה גדולה – ה-ה הראשונה של שם הוי' – לאה, שהיא בינה, אמא עילאה. "שם הקטנה רחל" היינו ה תתאה, שגם נקראת אמא (כמו שכתוב בתניא) – אמא תתאה. ה-ה הקטנה תגדל ותכלול את לאה, ה-ה הגדולה, אמא עילאה (הבת תכלול את האם, ע"ד "יפה כח הבן מכח האב"[יב]). הכלל הגדול הזה מתבטא בתורה שבעל פה, שהיא בחינת נוקבא. התורה שבכתב היא זכר והתורה שבעל פה היא נקבה[יג]. במסורת של התורה שבעל פה יש תופעה ידועה, שהיא בעצם חידוש גדול – שיש שני תלמודים, שתי זרועות של התורה שבעל פה, תלמוד ירושלמי[יד] ותלמוד בבלי[טו]. אם יש מחלוקת בין שני התלמודים אנחנו פוסקים כמו תלמוד בבלי. החיבור של תלמוד בבלי נערך יותר מאוחר, ויש כלל גדול שפוסקים כמו הדעה האחרונה – הלכתא כבתראי[טז]. יש עוד סיבות לפסוק כמו בבלי. אבל, בין הפוסקים הגדולים מי שהכי נתן מקום לירושלמי – שכאשר אין הכרעה ברורה בבבלי, אפשר להעזר ולפסוק כמו הירושלמי – הוא הרמב"ם, שכמה שרק יכול נתן מקום לירושלמי. אנחנו יודעים כמה הרבי שלנו מחזיק מהרמב"ם, ורוצה שנלמד רמב"ם, אז אם כי הכלל שכאשר יש מחלוקת צריכים לפסוק כמו הבבלי, אבל בכל מקום שיש לו אפשרות להכריע כירושלמי הוא עושה כך. כלומר, יש לו הרבה השראה מתלמוד ירושלמי (בפרט מהפשטות של דרך הלימוד שלו). מכך אנחנו לומדים – ומוסבר באריכות – שכל החסידות, החל מהבעל שם טוב והלאה, היא בהשראת הירושלמי (בהשראת אוירא דארץ ישראל מחכים). הרבה  מדרך החסידות, שהיא הדרך הסלולה והישרה לגאולה, לביאת משיח צדקנו, היא בהשראת ה'ראש', ההשקפה, של הירושלמי.

בקיצור, תלמוד בבלי שייך לבבל, חו"ל, ותלמוד ירושלמי לא"י, לכאן. כתוב שבעלת הבית של ארץ ישראל היא רחל אמנו ובעלת הבית של בבל, ושל חו"ל בכלל, היא לאה אמנו. יש פסוק קרוב לתחלת משלי – "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה". חכמה היא אבא, י של שם הוי', תבונה ה עילאה של שם הוי', אמא, שמים ה-ו של השם, ז"א, וארץ ה-ה התחתונה של שם הוי', המלכות. הפסוק אומר שהבת-המלכות באה מהחכמה, "הוי' בחכמה יסד ארץ" ("אבא יסד ברתא"), והבן-הז"א (תפארת) בא מהבינה, "כונן שמים בתבונה". תלמוד בבלי הוא "כונן שמים בתבונה" ותלמוד ירושלמי "הוי' בחכמה יסד ארץ". בדרך כלל מסבירים שירושלמי הוא חכמה ובבלי הוא בינה, אבל כעת אמרנו שירושלמי הוא רחל ובבלי הוא לאה – איך מסתדר? כמו שאמרנו כעת, שרחל מקבלת מחכמה, ואילו לאה שהיא האמא – התבונה שמולידה את מדות הלב – בה ה' כונן שמים.

ג. יחס הירושלמי לנשים – כבוד ושויון

למה אנחנו אומרים את זה? היות שרחל אמנו היא האם היהודיה למופת (בעלת המסירות נפש על שלמות עם ישראל בפועל ממש[יז]), אנחנו רוצים הערב להביא כמה השוואות של הבדלים חשובים בין תלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי – כולן בקשר לנשים. היות שהיום הוא היום של נשות ישראל, יום ה-אם מראש השנה[יח], אנחנו בע"ה נייחד את הדברים להבדלים חשובים שמשקפים את הראש של הירושלמי לעומת הבבלי ביחס לנשים. למה כל כך חשוב להבין את ההבדלים? כי כתוב שלקבל השראה – לאו דווקא לפסוק – לפי הירושלמי זה יסוד היסודות של החסידות, וכתוב שכאשר "יפוצו מעינותיך חוצה" אז יבוא מלך המשיח בחסד וברחמים[יט]. כאשר אנחנו לוקחים כמה וכמה דוגמאות משתדלים לעשות סדר – גם כדי שנוכל לקלוט יותר טוב, גם לזכור יותר טוב, וגם כי כתוב שעצם ההקבלה (לשון קבלה, "שמע בקלה") בין מערכת של דוגמאות למערכת הספירות – כחות הנפש – מוסיף הרבה הרבה לעושר ואושר שמקבלים מלימוד התורה. שוב, הספירות הן כחות הנפש, ואני מקוה שרוב הציבור הקדוש כאן מכיר את הספירות, פחות או יותר, עם כחות הנפש המקבילים. שוב, לוקחים סוגיות של הבדל בין הבבלי לירושלמי בקשר לנשים ומסדרים לפי הספירות.

כתר: "ירושלים של זהב" לרחל שמכרה את שערה לטובת לימוד תורה

בכלל, האשה היא כנגד הכתר – "אשת חיל עטרת בעלה"[כ]. יש הרבה סיפורים יפהפיים שמופיעים רק בתלמוד ירושלמי ואין להם זכר בתלמוד בבלי, אף על פי שכמותית תלמוד בבלי הוא הרבה יותר גדול ורחב מהירושלמי. יש סיפור ידוע על עוד רחל, אולי הכי חשובה אחרי רחל אמנו – רחל אשת רבי עקיבא. רחל היא על שם רחל אמנו, ועקיבא אותיות יעקב[כא] – כתוב בקבלה שרבי עקיבא הוא גלגול עיקרי של יעקב אבינו. עקיבא נשוי לרחל, ובתחלה הוא עם הארץ, אבל בזכות מסירות הנפש של רחל הוא נעשה המשה רבינו של התורה שבעל פה – עמוד התווך של תושב"ע, יותר מכל חכמי ישראל. הכל בזכות רחל, כפי שהוא אומר לתלמידים אחרי שנעדר מהבית עשרים וארבע שנים – בשליחותה – ש"שלי ושלכם שלה הוא" (אחרי שהיא נופלת לרגליו, ואף אחד לא מכיר אותה ורוצים לגרשה). התלמוד הירושלמי אוהב לספר סיפורים של מסירות נפש – זה אחד הכללים המאפיינים את ההבדל בין הירושלמי לבבלי. האהבה לסיפורי מסירות נפש מתאימה לרחל, הדמות של היום הזה, כפי שאמרנו, שהיא הדמות המובהקת ביותר של מסירות נפש בפועל ממש. כתוב בבבלי מה שכולם שמעו, שהם היו מאד עניים. רחל היתה בת של גביר הכי גדול אך השידוך לא מצא חן בעיניו והוא גירש את הזוג. ננסה לקשר כל דבר למסורת החסידית – הסיפור מזכיר את אדמו"ר הזקן, שהאבא הגביר של אשתו גירש את הזוג הצעיר והם נעשו עניים. אם מחפשים שרש לסיפור כזה, שהאבא הגביר מגרש את הזוג ונעשים עניים מרודים – זה רבי עקיבא ורחל. אז, מובא בבבלי, שרבי עקיבא אמר לרחל בהערצה – אם היה לי כסף הייתי קונה לך "ירושלים של זהב". עד כאן כתוב בתלמוד בבלי, ואפילו לא כתוב שהוא קיים זאת – רק שאמר שאני כל כך אוהב אותך, שאם היה לי כסף הייתי קונה לך "ירושלים של זהב". מה זה "ירושלים של זהב"? תכשיט גדול שכולו זהב עם ציור של ירושלים, לפי רוב המפרשים שמים את התכשיט על הראש, ככתר. יש מפרשים ששמים על הבגד, אבל לפי רוב המפרשים זהו תכשיט ששמים על הראש – כתר, סמל מובהק של "אשת חיל עטרת בעלה". בירושלמי הסיפור מורחב – קודם כל, כתוב שהוא קיים את ההבטחה, אבל גם מרחיבים לומר בשל מה אמר לה שרוצה לקנות לה "ירושלים של זהב". כתוב שם שחלק ממסירות נפשה רחל שיוכל ללמוד תורה, שכדי לפרנס את המשפחה היתה בכל פעם גוזרת משערה ומוכרת אותו. זה פרט חשוב מאד, שמשום מה הבבלי לא מספר אלא רק הירושלמי. אחר כך הירושלמי מוסיף ש"ירושלים של זהב" הוא תכשיט כל כך יקר, עד שאשת הנשיא – רבן גמליאל – קנאה ברחל ושאלה (כדרך הנשים) את בעלה, רבן גמליאל, 'למה הוא קנה לה ירושלים של זהב, ואתה, שיש לך כסף, לא קנית לי?!'. הוא ענה לה – את לא מכרת את שערך כדי שאלמד תורה, והיא כן[כב]. כמובן, על כל סיפור יש הרבה מה להרחיב, ונצמצם את הענינים, וכאן רואים מסירות נפש גדולה. לכאורה לא מסירות נפש כמו של רחל אמנו, אבל אולי כן – ששולחת את הבעל לשנים רבות ללמוד. בכל אופן, הפרט הקשור לירושלים של זהב בירושלמי הוא מכירת השערות (הכתר הטבעי שעל הראש, היא מכרה את כתרה הטבעי וזכתה בכתר על-טבעי – ירושלים של זהב [הזהב הוא מעל לטבע, כנודע בחז"ל שלא היה העולם ראוי לזהב, ולמה ה' בראו – עבור בית המקדש, והנה כאשר איש ואשה זוכים ושכינה שרויה ביניהם הרי ביתם הוא מקדש מעט]). בכל דבר אפשר להתבונן הרבה, וכאן נחבר את הסיפור הזה לספירת הכתר, ספירת המסירות נפש. שוב, הירושלמי, כמו שנראה שוב ושוב – מאד מעלה את קרן האשה בכלל. כאן הוא משבח את רחל אשת רבי עקיבא במסירות הנפש שלה, ובאמת מגיע לה – והיא קבלה – את ה"ירושלים של זהב" (שגם שמו אומר הרבה מעבר לסתם תכשיט יפה).

חכמה: שמועה משם בת רבי; חיוב נשים בתלמוד תורה; גלגול ה-י של שרי-שרה

אחרי הכתר, העל-מודע, אליו שייכת מסירות הנפש, באות הספירות חב"ד – חכמה-בינה-דעת. יש ווארט שכתוב בירושלמי שלא מופיע – לא הוא, ולא שום דבר דומה לו – בבבלי. גם זה ענין מובהק שהיה בדומה לו בבית רבי – רבינו הזקן. כתוב שלרבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, היה בן – רבי שמעון. רבי שמעון בנו פעם מתבטא בירושלמי ואומר – דבר זה "לא שמעתי מאבי, אבל אחותי אמרה לי משמו". הלכה חשובה, שבדור אחרי אביו הוא צריך לפסוק הלכה, והוא אומר שאיני יכול לפסוק לפי מה ששמעתי בעצמי מאבי, אבל שמעתי  מאחותי שאמרה בשמו. אין דבר דומה לכך בתלמוד בבלי – רק בתלמוד ירושלמי. כמו שאמרנו, הדבר הזה ממש הוא סיפור ידוע אצל אדמו"ר הזקן ובתו פרידא ביחס לבנו אדמו"ר האמצעי. ממשיכו של אדמו"ר הזקן הוא אדמו"ר האמצעי, שהיה צמא לכל הגה שיצא מפי אביו, והיו דברים – דרושים שלמים של חסידות – שלכתחילה אדמו"ר הזקן לימד רק את בתו פרידא. אדמו"ר האמצעי ניסה להקשיב ולא הצליח, והוא התחנן לאחותו שתחזור מה ששמעה מפי אדמו"ר הזקן. ידוע שהבת הזו היא היחידה – מכל המשפחה, מכל הבנים – שזכתה להקבר (באופן נסי) ליד אביה אדמו"ר הזקן[כג]. לא רק זה, אלא שהיא עצמה כתבה חסידות – הדרושים שלה הם בעניני משיח וגאולה, דברים מדהימים, שגם עוררו פליאה רבה בין החסידים, איך היא דנה בנושאים האלה. היא לא האמא של הצמח-צדק – דבורה-לאה (עם השם לאה[כד]) – אבל היא המקבלת את החסידות, דברים שאדמו"ר האמצעי לא זכה לשמוע מאביו היה צריך לשמוע ממנה. איפה יש כזה דבר בעולם? מאיפה אדמו"ר הזקן לקח את הענין הזה, שמלמדים את הבת דברים שלא מלמדים את הבן הממשיך – את הרבי אחריו – אלא שישמע את הסברים מאחותו?! המקור הוא בירושלמי מפורש. היות שמדובר בתורה, כמובן ש"אורייתא מחכמה נפקת", לכן הווארט הזה שייך לחכמה. ועוד יותר, יש על זה פסוק מפורש: "אמר לחכמה אחתי את"[כה].

יש עוד דבר שקשור. לפי הירושלמי התנא בן עזאי – בן דורו של רבי עקיבא – שאומר ש"חייב אדם ללמד בתו תורה" (במשנה) לומד זאת ממה שבמצות הקהל, לדעתו, נשים באות לא רק לשמוע אלא גם ללמוד (מקור לימודו של בן עזאי לא כתוב בבבלי, רק מובא בתוספות מהירושלמי).  כולנו יודעים כמה חשוב הוא אצל הרבי מצות הקהל, גם בזמן הזה. בשנה שצריך לחול "הקהל" (מוצאי שביעית) בחג סוכות הרבי עשה "הקהל" כל השנה כולה, "שנת הקהל" (זה חידוש של הרבי, שכל השנה היא "שנת הקהל", ובמשך כל ימות השנה הזמן צריכים לעשות מבצע הקהל), ויותר מזה, הרבי אמר שכל הזמן צריך לעשות "הקהל", כל שבת וכל הזמן, זה אחד היסודות הכי חשובים של הרבי. בהקהל כתוב "הקהל את העם האנשים הנשים והטף, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את הוי'". חז"ל אומרים בבבלי – כפי שרש"י מביא – ש"למען ילמדו" מתייחס לגברים "ולמען ישמעו" לנשים[כו]. כלומר, בשביל מה באים להקהל? בשביל שהגברים ילמדו היטב, יתפלפלו בהלכות, והנשים תשמענה. לפי זה, מאד מפליא שכתוב "למען ישמעו" לפני "למען ילמדו", שהרי הסדר לפני כן הוא "האנשים והנשים". בכל אופן, בירושלמי לומד מכך בן עזאי שגם הנשים באות ללמוד, ולא רק לשמוע – זה חידוש מופלא, עוד דוגמה שהירושלמי משווה נשים לגברים לחלוטין. השוואה בין נשים לגברים היא משהו משיחי, כי כתוב בכתבי האריז"ל שהמלכות עוברת כל מיני שלבים של גדילה – מנקודה קטנה היא גדלה ועולה בשבע דרגות, שבעה שלבים, עד שבגאולה, כשבא מלך המשיח, היא נעשית שוה בקומתה לאיש. רואים כמה משיחי הראש של הירושלמי[כז], שכבר בהרבה דברים משווה בין נשים לגברים. זו שגדלה היא רחל, לא לאה – כל הגדילה שייכת אליה – ובירושלמי היא כבר שוה בקומתה לישראל בעלה, לא רק שהוא בא ללמוד והיא לשמוע, אלא היא באה ללמוד בדיוק כפי שהוא בא ללמוד. המדרגה שלפני "שוין בקומתן" היא שהיא עומדת מעל העינים שלו, אבל טיפה נמוכה מהגלגלת שלו – זו המדרגה הששית. המדרגה השביעית היא שלגמרי שוים, גם בגלגלת – בכתר. אחר כך כתוב שבהמשך – כמו תקופה שניה של מלך המשיח – היא עולה עוד יותר למעלה ממנו, לגמרי. גם אם נאמר שאנחנו עוד לא ממש ממש בזמן של משיח – בפרט לפני אלפיים שנה, כשחובר הירושלמי – הרי גם כאשר היא מגיעה לשלב הששי יש לה מוחין דומים לו, כמעט שווים, בגובה של השכל. אחר כך היא עולה עוד יותר ועוד יותר. כתוב ש"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש" – רחל היא בבחינת אור חוזר ויעקב-ישראל בעלה הוא בבחינת אור ישר.

אם כן, בחכמה יש לנו שני דברים מאד חשובים. הדבר הכללי הוא מה שאמרנו שני – שלפי הירושלמי לדעת בן עזאי נשים באות להקהל לא רק לשמוע אלא גם ללמוד, שמכאן הוא מסיק שחייב אדם ללמד בתו תורה (דמחכמה נפקת)[כח]. הדבר הראשון היה ווארט – ובמיוחד הקישור בין הירושלמי למסורת החסידות בפועל – שיש דבר שלא שמעתי מאבא אלא שמעתי מאחותי בשם אבא.

[השלמה: בפרשת השבוע שעבר קראנו על שינוי השם של שרה – משרי לשרה. קודם ה' חלק את ה-י לה-ה ונתן ה לאברהם ו-ה לשרה, אבל ה-י לא התפייסה בכך, והשטחה לפני הקב"ה וטענה מה תהא עלי עצמי[כט]. הקב"ה אמר – עד שהיית בסוף של אשה אתן אותך בראש של גבר, ה-י של יהושע, "ויקרא משה להושע בן נון יהושע". כך כתוב בירושלמי. ברגע שניתנה ליהושע ה-י של שרי נעשה שם ה' – יהו – בראש שם יהושע, בעוד שבשרי היתה רק י (שאינו שם ה' בפני עצמו, רק ראש שם יה ושם הוי' ב"ה). ה-שע של יהושע עולה ה פעמים עד, כך שאם נחלק את ה-שע ב-עד נקבל את ה-ה האחרונה של שם הוי' ב"ה אחרי ה-יהו של יהושע (וירמוז השם יהושע בשלמותו ל"עד הוי' בכם [ועד משיחו]"). בכל אופן, הגילוי של השם נובע מהאות האחרונה של שרי – ה-י שלה היא ה"חכמת נשים בנתה ביתה" (שעל כן שייכנו את זה לספירת החכמה) – זה הסוף והתכלית שלה, שבסוף מתגלגלת (הגלגול בכלל הוא בסוד מוחין דאבא, כמבואר בכתבי האריז"ל) האות י ומגיעה לראש של יהושע ("ראש אפרים") שכובש את הארץ, בחינת רחל. יהושע הוא בן של רחל – עובר משרי דרך רחל ליהושע[ל]. נאמר אחרת: מה ששם ה' נעשה חלק משם של יהודי[לא] – באה מכח ה-י של שרי, שהיא מקור החכמה היהודית הטבעית. יש לשרה עוד שם – יסכה – שמתחיל ב-י ומסתיים ב-ה[לב].]

בינה: דרשת מצוות חנ"ה לנשים; הסבת נשים בליל הסדר

ידוע, והרבי הזכיר זאת תמיד – בפרט ביארצייט של אמו, הרבנית חנה – ש-חנה ר"ת שלש המצוות שנמסרו לנשים, חלה-נדה-הדלקת הנר. בלשון הירושלמי המצוות נקראות חלה-נדה-הדלקה[לג] – יותר טוב, שאין עוד מילה (שאז צריך לחשוב למה היא לא נכללה בר"ת). חנה היא גם מהצדיקות וגם משבע הנביאות שעמדו לעם ישראל, והיא, ביחד עם שרה ורחל, נפקדה בראש השנה (על חנה מספרת ההפטרה של יום א דר"ה, בתורה קוראים ביום א על שרה ובהפטרה של יום ב על רחל[לד]), ועוד נחזור אליה. אבל כאן, הסימן הזה הוא התיקון המיוחד של האשה – תיקון מאד טעון, כי אם היא לא שומרת טוב על התיקון היא גם מסתכנת, כמו שכתוב במשנה. בכל אופן, אלה דברים מיוחדים שנתנו לאשה, ודווקא בירושלמי דורשים את הטעמים – למה ה' נתן לה את החלה, למה את הנדה ולמה את הדלקת הנר. ההטעמה הזו מופיעה בירושלמי ולא בבבלי – והסברת טעם קשורה לאמא, לבינה, שנבין למה דווקא מצוות אלה שייכות לאשה. כל ג המצוות קשורות לתיקון חטא  חוה – תיקון חטא אדם הראשון, שהיא התחילה בו. מה היתה הטעות שלה? בכך נתבונן יותר בגבורה, ענף הבינה. הירושלמי מתחיל מהנדה (המוזכרת בעונש-קללה שלה המפורש בתורה) – אומר שאדם הראשון היה דמו של העולם. לפני "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" כתוב "ואד יעלה מן הארץ", והירושלמי אומר שהאד הוא הדם של העולם[לה] – הזרימה של הדם העולה מהארץ – ואחר כך "וייצר הוי' אלהים את האדם [שמתחיל אד] עפר מן האדמה". היות שאדם הראשון הוא הדם של העולם, והיא גרמה לו ולזרעו אחריו מיתה, לכן נתנו לה לתקן זאת במצות נדה. אחר כך דבר דומה – אדם הראשון היה החלה הטהורה של העולם (יש מדרשים שכתוב רק "חלתו של עולם", אבל בירושלמי כתוב שהיה חלה טהורה), וכיון שהיא גרמה לו מיתה ניתנה לה כתיקון מצות חלה. מה הפסוק שאומר שאדם היה החלה הטהורה של העולם? הפסוק "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" – הוא נעשה מעיסה, הוא החלה הטהורה שהורמה מהעולם. כיון שהיא גרמה לו מיתה ניתנה לה מצות חלה. אחר כך כתוב שאדם הראשון היה הנר של העולם, שנאמר "נר הוי' נשמת אדם" – פסוק מאוחר בתנ"ך, שלא מופיע בתורה במעשה בראשית אלא במשלי, ומתייחס לנשמה, והוא רומז להמשך תיאור הבריאה של אדם הראשון, "ויפח באפיו נשמת חיים"[לו] – והיות שהיא כבתה את הנר, גרמה לו מיתה, ניתנה לה מצות הדלקה (הדלקת נר שבת קדש). כל ההטעמה היא חידוש של הירושלמי שלא כתוב בבבלי.

מה הווארט? כתוב "ימותו ולא בחכמה". היא גרמה מיתה לאדם, ובלשון הקבלה זו תופעה של "מינה דינין מתערין". על חוה כתוב "היא היתה אם כל חי" – היא האמא של הכל, של כל חי – ובכך שהיא התפתתה לנחש (ענין שנחזור אליו בהמשך) ונפלה בחטא היא גרמה מיתה לעולם. חיצוניות הבינה, אם היא נופלת, הופכת להיות סיבה של היפך החיים – "גרמה לו מיתה". אני לומד שמצוות אלה הן בעצם לתקן את החטא, את הסיבה, וכשמתקנים את הסיבה מתקנים גם את המסובב – האשה מצווה להחזיר בתשובה שלה, במצוות האלה, את המצב לקדמותו, ולהגיע אף למצב יותר טוב, כי כל ירידה היא לצורך עליה. דווקא האשה היתה אם כל חי – לא כתוב שהאדם היה אב כל חי[לז] – וכך נאמר בה אחרי החטא, שהיא עדיין אם כל חי[לח]. למה מסור לאשה דווקא הכח להחזיר את המצב לחיים נצחיים[לט] – נושא שהרבי מדבר עליו הרבה בשנים האחרונות. אצל מי המפתח לחיים הנצחיים? אצל האשה. היפך החיים זו בעיה שלה – שהיא תעשה את התיקון, והכל יחזור יותר טוב מקודם. כמו שהרבי אומר שיש גאולה שתתכן אחריה עוד גלות, אבל יש גאולה שלא שייכת אחריה גלות – שהגלות נמחקת מהמציאות, "בלע המות לנצח". גם כאן, לפני החטא היו חיים נצחיים, אבל היתה נקודת תורפה שבה אפשר לפגוע בהם – וכך קרה בחטא. זה כמו שטר שיצא עליו ערעור – אם מאשרים אותו הוא נעשה קבוע לנצח. אחרי תיקון החטא על ידי שלש המצוות נעשים חיים שלא שייכת אחריהם מיתה – חיים ששום דבר לא יכול לפגוע בהם, כי "את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" לגמרי (אין יותר מציאות של הנחש הקדמוני שיכול לפתות את חוה). כמו שאמרנו לעיל שרחל אחראית על מחית זכר עמלק לגמרי. כתוב "תמחה את זכר עמלק" – אפשר לקרוא את המלה "תמחה" או בגוף שני זכר או בגוף שלישי נקבה[מ] – או שהמצוה עליך, או שמוטלת עליה, שהיא לא תשכח למחות את זכר עמלק. כל ההטעמה הזו של התלמוד ירושלמי שייכת לאמא – תיקון הבינה.

נאמר פרט, שהוא דין של ליל הסדר, שגם שייך לבינה הנקראת "עלמא דחירו" – כל חגיגת "זמן חרותנו" בחג הפסח, הרגשת החירות, שייכת לאמא-בינה בקבלה. יש מצות הסבה – "כולנו מסובין" – שהיא עיקר הסימן של החרות, שאנחנו בני חורין, יותר מכל הדברים שעושים בליל הסדר. הסימן העיקרי שאנחנו בני חורין – תכלית ההרגשה של פסח, שעל שמה נקרא כל החג "זמן חרותנו" – הוא מצוות הסבה. מה לגבי אשה? בתלמוד בבלי כתוב שאשה לא מסבה, כמו שתלמיד אצל רבו לא מסב. בן יכול להסב, אבל על תלמיד יש את מורא הרב, ובנוכחות הרב אסור לו להסב מרוב אימה ויראת כבוד (כי הסבה היא סימן של התפשטות האני). אותו דבר כתוב בבבלי שאשה לא מסבה כי אימת בעלה עליה. אבל בירושלמי לא כתוב כך – זו סוגיא, ויש מי שאומר שהאשה כן מצווה וצריכה להסב. כלומר, לפי הירושלמי פשוט שאשה לא כל כך מפחדת מהבעל. מאד מענין שמנהג חב"ד שאשה לא תסב בליל הסדר לא מוסבר בספר המנהגים בגלל אימת הבעל (בתלמוד הטעם הוא ודאי רק בגלל אימת הבעל, ואין סיבה אחרת), אלא שבזמן הזה – אחרי החורבן והגלות, רוב האנשים לא מסבים בסעודות (בניגוד לפעם, שכך אכלו בכל סעודה) – האשה סומכת על הדעה הזו, שמשום שלא אוכלים כך כל השנה לא צריכים לאכול כך גם בליל הסדר. שוב, המנהג של חב"דניקית היום לא להסב הוא לא בגלל אימת הבעל, אלא בגלל שכל השנה לא מסיבים, והיא סומכת על כך שיש בין האחרונים מי שאומר שהיות שכל השנה לא מסבים גם בליל הסדר ההסיבה לא לעיכובא. זה עדיין 'שוואך', קצת חבל – למה שהיא לא תסב? ההבדל בין הראש של הבבלי לירושלמי פשוט – האם יש אימת הבעל או אין אימת הבעל. בבבלי יש יוצא מהכלל – אשה רגילה לא מסבה בגלל אימת הבעל, אבל אשה חשובה כן מסבה, וכך פוסקים הרמב"ם והשו"ע. אם את חשובה – את כן מסבה בליל הסדר. מי שרוצה לקחת את התואר "אשה חשובה" – מה צריכה לעשות? יש שלש הגדרות של הראשונים, שלא כל כך מסתדרים, למה חז"ל התכוונו ב"אשה חשובה"[מא]. יש מי שאומר שלענין דין זה "אשה חשובה" היא אשה שאין לה בעל – ברגע שיש לה בעל הענין אבוד, אבל אם אין לה בעל היא הופכת להיות אשה חשובה, שהיא עצמאית. זה הסבר אחד. אבל שוב, ההסבר הוא קצת חלש – לחשוב שזו כוונת חז"ל בכך שאשה חשובה צריכה להסב. הסבר שני של הראשונים הוא ש"אשה חשובה" היא אשה צדיקה, יראת שמים, שמאד מצטיינת במצוות ומעשים טובים, ומכירים שהיא צדיקה. אבל גם מאד קשה לומר שזו הכוונה של אשה חשובה, שהרי – אם היא באמת יראת שמים היא תפגין זאת, תעשה משהו כי היא 'חשובה'? זה לא חסידי, שבגלל שאני יראת שמים מגיעות לי מצוות שהחברה שלי לא יכולה לעשות (בכלל, ל"אשה פרושה" יש קונוטציה שלילית בחז"ל – הפגנה של יראת שמים אומרת שהיר"ש לא אמתית). ועוד, ועיקר (על פי נגלה), בגלל שהיא יראת שמים מאד משום כך לא תהיה אימת בעלה עליה?! הפירוש השלישי של אשה חשובה הוא אשה עשירה – היא הביאה הרבה עבדים ושפחות לבית. בדרך כלל אשה לא יכולה להסב כי צריכה להגיש את המנות, והיא לא יכולה להרגיש יותר מדי בנח, ובפרט בליל הסדר, אבל אם יש הרבה משרתים בבית היא יכולה להרגיש כך. זה פירוש שלישי, שגם לא הכי-הכי מתיישב על הדעת. בכל אופן, חשוב לנו הביטוי "אשה חשובה", כי היות שבירושלמי יש את הדעה שכל הנשים מסיבות – אין הבדל בין פשוטה לחשובה – זאת אומרת שלפי הירושלמי כל נשות ישראל הן "נשים חשובות" של הבבלי. ברגע שכל הנשים חשובות – לא צריך לומר זאת בכלל. הירושלמי בעד שויון, ואם כל הנשים חשובות לא צריך להסביר מהי "אשה חשובה" – כולן חשובות, וכולן צריכות להסב. היות שזו תכלית הרגשת החופש של זמן חרותנו הדין שייך לספירת הבינה, כמו שאמרנו.

דעת: התקשרות עצמית בנישואין (בגירושין אחרי עשר שנים ובנזירות); איש-אשה-שכינה

דעת היא התקשרות – במיוחד התקשרות בין בעל לאשה, כמו שכתוב בתחלת התורה "והאדם ידע את חוה אשתו". יש דין מאד חשוב בירושלמי החולק על הבבלי, ורואים שהרבי שלנו – ועוד הרבה צדיקים, אבל אותנו מענין בעיקר הרבי שלנו – נהג כך הלכה למעשה. לפי תלמוד בבלי אם איש ואשה נשואים עשר שנים בלי ילדים הבעל חייב לגרש את אשתו, וכופים אותו על כך. בזמן שהיה מותר להתחתן עם שתי נשים הבעל היה צריך או לגרש את האשה ולקחת אשה אחרת או לקחת אשה שניה על אשתו הראשונה לשם קיום מצות "פרו ורבו", ואם לא עושה כך כופין אותו. הירושלמי אומר שלא מקפידים על כך כל כך, ו"הכל כמנהג המדינה". רואים שהחל מהרבי – וכלה בעוד הרבה צדיקים בדורות האחרונים, בעיקר תלמידי הבעל שם טוב – לא הקפידו על הלכה חמורה זו כפי שהיא בבבלי. למה אנחנו שמים את דין זה בדעת? כי הירושלמי הרבה יותר קשור למודעות טבעית, וגם בעד הקשר הטבעי בין איש ואשה, ומי שהקשר הטבעי בין איש ואשה מאד חזק ופשוט אצלו בבירור ש"מנהג [המדינה] עוקר הלכה" (כלל של הירושלמי). מי שאוהב את אשתו ולא רוצה לגרש יחפש מדינה שבה המנהג לא לגרש. יש סגולה לבוא לארץ ישראל, כפי שלומדים מפרשת "לך לך", שמקץ עשר שנים בארץ ישראל שרה מסרה את שפחתה הגר לאברהם (או שחייב לגרש, או לקחת אשה אחרת כנ"ל). שוב, זו הלכה של "מעשה אבות סימן לבנים", עם עוגן חזק בפרשת שבוע, מאברהם ושרה שהם ודאי זוג של אהבה (מדת החסד). אבל, לפי הירושלמי אם יש "מנהג המדינה" אחרת – לא מקפידים. יש כאן גם מנהג עוקר הלכה, והמנהג עוקר הלכה כי הוא מבוסס על הדעת והקשר העצמי בין איש ואשה. הקשר הוא למעלה מטעם ודעת – על פי טעם ודעת, גם של התורה, צריך לגרש, אבל יש לקשר שרש למעלה מטעם ודעת. שוב, ראש כזה הוא ראש ירושלמי – שהמודעות הטבעית של הדעת היא לחיות עם טבע, שרואים אותו גם בתורה קודם מתן תורה (לכן הירושלמי צריך לומר שבדרך כלל לא למדים מקודם מתן תורה, לא עושים הלכה למעשה ממה שכתוב על האבות ולא כתוב אחר כך – כדי לעשות מיון בדברים שלפני מתן תורה, מה מקבלים ומה לא, כפי שהוסבר בשיעורים הקודמים – אבל יש דברים שהמנהג יכול לקבל מלפני מתן תורה, גם מלפני אברהם אבינו, מאדם וחוה ושמא עוד מלפניהם). בכל אופן, זה דבר אחד שנשים בדעת – קשר עצמי בין האיש והאשה, ויהי מה, גם בלי ילדים. אם כי שלכאורה גם כן, מאדם הראשון והלאה, כתוב שמתחתנים בשביל ילדים – אבל בכל זאת בתורה אלה הן שתי מצוות שונות (לפי מנין המצות של הרמב"ם), יש מצוה להתחתן ויש גם מצוה להוליד ילדים, והשאלה מה עולה על מה.

יש את הסיפור המפורסם של רשב"י, שהיה זוג של חסיד וחסידה שלא היו להם ילדים ולפי ההלכה צריכים להתגרש. עם דמעות בעינים הם באו לרבי שמעון בר יוחאי שיסדר גט – הם יהודים, חייבים לעשות מה שכתוב בתורה. הוא אמר להם שיעשו גירושין, אבל בשירה וזמרה כמו חתונה. ישכרו אולם, יביאו נגנים ויזמינו קייטרינג הכי מהודר שיכול להיות בשביל לחגוג את הגירושין. מתוך השמחה הבעל אומר לאשה שהולך לגרש אותה – הם אוהבים אחד את השני מאד – שתבחרי מה שאת רוצה מכל מה שיש לי. הוא שתה הרבה – היא דאגה שהוא ישתה הרבה – והוא השתכר ונפל, אבד את הדעת מתוך שכרות, ואז היא אמרה לעבדים, למשרתים, שיביאו אותו למטה שלו בבית שלה. כשהוא התעורר למחרת בבקר הוא ראה שהוא בבית, והרי המסיבה היתה לשם גירושין. שאל – מה זה? והיא אמרה – אמרת לי שאני יכולה לבחור את הדבר הכי יקר שאני רוצה, והדבר הכי יקר לי הוא אתה, אז בחרתי בך. הרב כאן הוא רשב"י – רב טוב שיודע לעשות תיקונים (תיקונים מזהירים, תיקוני זהר). רשב"י אמר שלא צריכים להתגרש – בזכות מעשה האשה אני מברך אתכם שיוולד לכם ילד, וכך היה. בכל אופן, רואים שיש קשר עצמי בין איש ואשה – שני חצאי נשמה אחת[מב] – ודווקא שם יש את הפתח לבטול ההלכה על ידי המנהג (שכתוב ששרשו למעלה מההלכה).

עוד דבר יפה שרואים בו שבירושלמי איש ואשה הם יחידה אחת לגמרי, "עצם מעצמי" – הלכה בעניני נדרים, בדין נזירות: קודם כל, ידוע שאם האשה נודרת משהו שנוגע גם לבעל יש לו רשות להפר את נדרי אשתו. לכתחילה לא צריך לנדור בכלל – הכל צריך להיות בלי נדר – אבל אם אשה נודרת הבעל יכול להפר לה את הנדר. כמובן, הבעל גם יכול לנדור בעצמו – אין מי שיפר לו, רק אם ילך לחכם יכול אולי למצוא לו פתח חרטה (לא תמיד, כי יש נדרים שאי אפשר להתיר). יש דין שכתוב גם בבבלי וגם בירושלמי, אבל יוצא הפוך – מה קורה אם הבעל והאשה יושבים על כוס קפה, ופתאום מתחשק לבעל ואולי גם לאשה, שנהיה נזירים[מג]. הוא אומר לאשתו "הריני נזיר ואת", והאשה מיד עונה "אמן" (כי הבעל לא יכול להכריח אותה – הנזירות היא רק מרצונה). לגבי עצמו הבעל לא יכול לעשות שום דבר – הוא אבוד. אבל הוא כן יכול להפר את הנדר של אשתו. בתלמוד בבלי כתוב שיכול להפר לה, אבל שלו נשאר קיים. בתלמוד ירושלמי לא כך – כתוב שיכול להפר לה את הנדר, וגם שלו בטל. מחלוקת מן הקצה אל הקצה – הירושלמי פשוט הפוך מהבבלי. מה הרעיון מאחורי דין זה? שבירושלמי "אני ואת" יותר אחד מהבבלי. גם האומדנא, שאם אמר "הריני נזיר ואת" הוא התכוון שה'כיף' של הנזירות יהיה רק מכך ששנינו ביחד נזירים – הנזירות היא מבצע משותף של שנינו. ברגע שיש לו כח בתורה לבטל את החלק שלה – גם החלק שלו בטל ממילא. כלומר, האיש והאשה הם אחד. פשוט שאם היה אומר למישהו אחר "הריני נזיר ואתה" ואותו אחר היה הולך לרב להתיר את הנדר (אחרי שאמר "אמן") – ההתרה לא היתה עושה שום דבר לגבי הראשון. כאן, כשמדובר באיש ואשה, אז ב"הריני נזיר ואת" הם אותו הדבר. לכן שמים את הדין בדעת – במובן של קשר עצמי בין איש ואשה – כי ממחיש כמה חזק הקשר בין האיש והאשה.

היו שתי דוגמאות לקשר החזק: הדוגמה הראשונה היא בדעת אבל עולה לכתר – ויתור על ילדים הוא מסירות נפש, והויתור בא מתוקף הקשר, הדעת עולה עד לכתר. הדוגמה השניה מדין "הריני נזיר ואת", שברגע שמפר לה אוטומטית מבטל גם לעצמו, כי הם אותו הדבר.

[השלמה: אמרנו שאין הרבה מינים ואפיקורסים בירושלמי, אבל בכל זאת יש כמה. יש מין ששואל על מה שנאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" בלשון רבים: "… חזרו ושאלו אותו מה אהן דכתיב נעשה אדם בצלמינו כדמותינו אמר להן ויבראו אלהים את האדם בצלמם אין כתיב כאן אלא ויברא אלהים את האדם בצלמו אמרו לו תלמידיו לאלו דחיתה בקנה לנו מה אתה משיב [סגנון המופיע כמה פעמים בירושלמי] אמר להן לשעבר אדם נברא מן העפר וחוה נבראת מן אדם מאדם ואילך בצלמינו כדמותינו אי אפשר לאיש בלא אשה ואי אפשר לאשה בלא איש אי אפשר לשניהן בלא שכינה"."בצלמנו כדמותנו" – צריך איש ואשה והשותף השלישי, שכינה ביניהם. הלשון המיוחד כאן הוא "אי אפשר לאיש בלא אשה, ואי אפשר לאשה בלא איש, אי אפשר לשניהן בלא שכינה". גם שייך ל"והאדם ידע את חוה אשתו", ועיקר "בצלמנו כדמותנו"[מד] מתחיל משם – לא הולך על המלאכים, אלא על "שלשה שותפים באדם", חידוש מופלא. יש כאן איש-אשה-שכינה[מה], כמו מאמר רבי עקיבא של "זכו שכינה ביניהם".]

חסד: גמילות חסד משותפת; "חסד הוא"; עיר של כהנים

חסד הוא אהבה, וגם נתינת צדקה וגמילות חסדים בפועל. יש סיפור יפהפה שמופיע רק בירושלמי ולא בבבלי – שפעם אחת רבי עקיבא היה עסוק בעניני צבור, היה צריך לגייס כסף לצורך הקהילה, ולשם כך לקח עוד ת"ח והחלו להסתובב בעיר יחד. קודם כל, אפשר ללמוד מכך שהרב הכי גדול – משה רבינו – הולך מדלת לדלת לגייס כסף כאשר צריך. לא היה כך פעם אחת בלבד אלא הרבה פעמים – כל פעם שהיו זקוקים לכסף רבי עקיבא בכבודו ובעצמו היה הולך לחזר על הפתחים. היה גביר אחד של העיר שבדרך כלל הלכו אליו ראשון, וכל מה שהיה חסר היו משלימים משאר אנשי המקום. כדרכם הלכו לאותו אחד, נכנסו בדלת, ושמעו ברקע שיחה בין הגביר לבן שלו. הבן שואל את האבא – מה נאכל היום? האוכל הכי זול הוא ירק, והאבא אמר לבן שאין לנו מספיק בשביל ירק רגיל, אבל יש בשביל ירק כמוש מלפני כמה ימים – הירק הכמוש הוא מה שאנחנו יכולים לאכול היום. רבי עקיבא נבהל, שכנראה העשיר ירד מנכסיו ואין לו פרוטה לפורטה, אז הוא מיד אמר לתלמיד חכם – בא נברח מכאן, שלא נבייש אותו. הוא תמיד היה נותן ביד רחבה, אבל כעת אנו שומעים שאין לו כלום. הלכו מאותו בית ועשו סיבוב, וקצת היה חסר, והחליטו לחזור אליו בכל זאת. באו אליו, והוא מקדם את פניהם בתמיהה – למה באתם אלי בסוף? הרי כל פעם אתם באים אלי ראשון! אמרו את האמת, שבאנו אליך ראשון, ושמעו כזו שיחה בינך לבין הבן שלך, אז לא רצינו להכביד עליך. הוא אמר – מה שביני לבין ברי (הבן שלי) לחוד ומה שביני לבין בוראי לחוד (כנראה הכוונה היתה – ביני לבין הבן שלי מדובר בחינוך, וביני לבין ה' הרי זה משהו אחר לגמרי). אז הוא אמר להם – לכו לאשתי והיא תתן לכם מדה, כף, של דינרין (כנראה היתה לו חבית מלאה דינרים לשם חלוקה לצדקה). הלכו לאשתו, והיא שאלה – מה אמר לכם, כף מחוקה או גדושה? אמרו שלא יודעים, אז היא אמרה – אני אתן לכם גדוש, הרבה יותר, ואם הוא אמר מחוק אז אני אשלים זאת מהכסף הפרטי שלי (גם אם אצטרך למכור את התכשיטים שלי וכיוצא בזה – לא משנה). כששמע הבעל מה עשתה אשתו הוא קפץ משמחה שיש לו אשה כזו בעלת חסד – והכפיל לה את כתובתה. כך מסתיים הסיפור בתלמוד ירושלמי. אין סיפור יותר יפה של חסד של אשה השוה למדת החסד של הבעל[מו]. זהו סיפור מובהק של מדת החסד של אשה, וכמה טוב שאשה מצטיינת במדת החסד – לתת לכל הנצרכים ביד רחבה. דרך אגב, כשקוראים את הסיפור הזה במקור בירושלמי אפשר לבכות – הסיפור הוא מאד מרגש, איך שהוא מדבר עם הבן (ספק אם גם היא היתה מחנכת את הבן כך) ואחר כך איתם ומה שהיא אומרת ועושה על דעת עצמה. יש כאן הכנעה (חינוך הבן), הבדלה (בין היחס לברי ליחס לבוראי), המתקה (עצם מדת החסד של הבעל ושל אשתו, שכאן זוכים לזווג מעין לע"ל, "שוין בקומתם", "כפלים לתושיה" במדת החסד שלהם, ודוק).

יש עוד ווארט בתלמוד ירושלמי ששייך לחסד: אסור שאדם יתחתן עם אחותו – דבר פשוט. אבל בתורה יש על כך ביטוי מיוחד, שלא כתוב בשום איסור נישואין אחר – "חסד הוא". למה אסור להתחתן עם אחות? כי זה חסד. מה הכוונה? יש מי שאומר שהכוונה היא בושה וכלימה, אבל חז"ל אומרים שבאמת יש בכך חסד, רק שאין הכוונה היום אלא פעם. התורה אומרת לא להתחתן עם האחות, ואם תשאל מה עם קין והבל שהתחתנו עם אחיותיהן אענה לך שאז היה חסד מיוחד, "עולם חסד יבנה", וכדי שיהיה קיום לעולם ה' התיר עבירה זו, אבל היום אסור להתחתן עם אחות. כלומר, הכל דו-שיח – אני אומר לך שאסור להתחתן עם אחות, ואם תשאל למה קין והבל התחתנו עם אחיות (התאומות שנולדו עמהם), התשובה היא "חסד הוא", ה' עשה חסד כדי לבנות את העולם, "עולם חסד יבנה". בתלמוד בבלי מסבירים כך וזהו. בתלמוד ירושלמי יש משהו מדהים, שיש הוה-אמינא שיהיה מותר להתחתן עם אחותו, בגלל שהתורה אומרת "חסד הוא", וחסד הוא משהו טוב[מז]. אף על פי שהירושלמי גם יודע מהדרוש הזה, אבל מכך שכתוב בתורה באופן כל כך מוזר – שחתונה עם אחות היא חסד – אז אולי יש גם היום איזה יוצא מן הכלל (על דרך שאיסור אשת-אח קיים גם אחרי פטירתו, אבל אם נפטר בלי ילדים יש יוצא מהכלל – מצות יבום). ההוה-אמינא הזו מאד נוגעת למה שאמרנו קודם, שהיות שה"חסד הוא" היה לפני מתן תורה – "אין למדין מקודם מתן תורה" ככלל, אבל אולי יש מקרה יוצא מן הכלל שמותר לעשות כך. איך נסביר לפי חסידות? כתוב בחסידות על כל העריות, ובפרט נישואי אח ואחות, שגם היום יש זיווגים אלה בעולם האצילות, ושם הם קדושים, אבל בעולם שלנו – עולם הישות הנפרדת – כל הזיווגים האלה הם איסורים חמורים, אף שקיימים למעלה. הירושלמי הוא חכמה, וכתוב בזהר שאבא עילאה מקנן באצילות – כל עולם האצילות הוא חכמה, הראש של הירושלמי, ושם יש את החסד של זיווג אח ואחות. הירושלמי אומר שאולי יש יוצאים מן הכלל, שגם בעולם שלנו עולים להנהגה אצילית (בסוד "אצילות איז אויך דא" – אצילות פה ר"ת אף – "אף עשיתיו", וד"ל). זה משהו מופלא, שלכאורה יוצא מהירושלמי הזה. לא שפוסק כך להלכה, אבל זו הוה-אמינא. נאמר עוד כלל, הבדל בין הירושלמי לבבלי שבבבלי יש הרבה הוה-אמינות – מחשבות ראשונות – שסותרים אותן ומגיעים למסקנה, בעוד בירושלמי אין כמעט הוה-אמינות אלא מגיעים ישר למסקנה. הרבי (שאהב לדבר על ההבדלים בין הבבלי לירושלמי) מסביר על כך שזהו ההבדל בין צדיק מעיקרא לבעל תשובה – צדיק מעיקרא לא צריך הוה-אמינא, מחשבה (עליה מקשים קושיות, מסטרא דרע), אבל בעל תשובה נפל, ובדרך הלימוד שלו גם חושב מחשבות לא נכונות ועובר את כל ההוה-אמינות, ורק בסוף, אחרי הרבה שבירת ראש, מגיע למסקנה. אבל כאן יש יוצא מן הכלל, שמה שלא יתכן בבבלי אפילו בתור הוה-אמינא – אין הו"א בבבלי שאח יכול לשאת אחות – מופיע בירושלמי בתור הו"א. מהיוצא מן הכלל הזה לומדים את הכלל הגדול, שהירושלמי מאפשר את האפשרות, בתור הוה אמינא, שיכול להיות שהזוג הזה – אח ואחות[מח] – הם מאצילות (עכ"פ מבחינת האצילות שבבי"ע, ממה שאצילות איז אויך דא), ושם מעשה יום-יום שאח מתחתן עם אחות[מט].

[השלמה: יש גם בבבלי וגם בירושלמי סוגיה של "עיר של כהנים", עיר שכולם כהנים – למי מברכים ברכת כהנים? כך כתוב בירושלמי: "עיר שכולה כהנים נושאין את כפיהם למי הם מברכין לאחיהם שבצפון לאחיהם שבדרום לאחיהם שבמזרח לאחיהם שבמערב ומי עונה אחריהם אמן הנשים והטף". בבבלי כתוב שמברכים לאחיהן שבשדות – משמע החבר'ה מתוך קהילה זו שלא הגיעו לבית כנסת, שעובדים קשה בשדות ("אדם לעמל יולד" כפשוטו, ראה לקמן). אבל רוח אחרת בירושלמי – שמברכים את אחיהם שבכל העולם, והנשים והטף (מכח האמהות) עונים אמן (דבר שבכלל לא מוזכר בבבלי, שצריך מישהו לענות אמן, ואם כולם עולים לדוכן מי עונה אמן). קודם כל, מכך לומדים שהירושלמי הוא "לא מקומי" (בלשוננו) והבבלי כן "מקומי". תפקיד הנשים הוא לענות אמן (והטף מכח הנשים כנ"ל), וכתוב גם בבבלי שבכלל העונה אמן גדול מהמברך, והמשל הוא שהמברך מתחיל את הקרב והעונה אמן הוא גומר את הנצחון – זה תפקיד הנשים. אפשר לומר שלפי הירושלמי ברכת כהנים שייכת לכהן משיח מלחמה, והאשה גומרת את נצחון הקרב, עם הטף, וממשיכים זאת, את ה"דידן נצח", בכל העולם.]

גבורה: איסור נגיעה במוקצה; איסור נשים במצוות שהזמן גרמא; אי-הדגשת חומר גירושין

יש דין בירושלמי שלא שייך לכתחילה לנשים, אבל יש לו נגיעה לנשים בכלל ולחוה בגן עדן מקדם בפרט. השאלה אם יש משהו מוקצה בשבת – האם מותר לגעת בו בלי להזיז אותו? לפי הבבלי, וכך הלכה, אם לא מסיטים את המוקצה אין שום איסור לגעת בו (לא שיש ענין דווקא ללכת ולגעת בכל המוקצה שבבית…[נ]). כאן הירושלמי מחמיר, ויש דעה שאסור לגעת במוקצה. לכאורה זה לא דין של נשים – אם כי שבת בכלל היא בחינת אשה – אבל מאד נוגע לחוה בגן עדן, כידוע (גם לבבלי) שעיקר החטא התחיל מהנגיעה בעץ הדעת טוב ורע. היא הוסיפה קודם (היא דווקא ולא בעלה, כפשט של רש"י) – וכל המוסיף גורע – שאסור לגעת בעץ, ואז הנחש דחף אותה שתיגע, ואמר לה שכשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה. כאילו נאמר שמי שאומר בירושלמי שאסור גם לנגוע מתקן בכך (בדרך של דומה בדומה, דרך רפואתו של הקב"ה, כנגד חכמה כנודע, מתאים לירושלמי) את חוה, שבראש שלה זיהתה בין אכילה לנגיעה בעלמא. היא באמת הוסיפה על הצווי ונכשלה בכך. קודם כל, מה לומדים מהחטא הראשון של כל החטאים? שיש נטיה של נשים להחמיר במקום שאסור להחמיר. זו בעיה נפשית (כפי שנראה בהמשך). בהלכות נדה יש הרבה דברים הלכה למעשה שהם מנהג נשים, שהתקבל כהלכה ממש. בכל אופן, כמו בפרט הזה, יש דברים שמוסיפים ו"כל המוסיף גורע" וזו בעיה. הדוגמה של נגיעה במוקצה היא דוגמה מצוינת לבעיה הזאת. קודם כל, רואים שהירושלמי מתחשב במנטאליות של האשה. היום במדע יודעים שלאשה יש חוש מישוש הרבה יותר מפותח מלגבר. תמיד ידעו זאת, אבל היום יודעים שבעצם בכל החושים יש לאשה יותר חוש – גם בטעם, גם בריח, גם בשמיעה, גם בראיה, בכל החושים – אבל בעיקר בחוש המישוש. מתוך ניסויים, שלוקחים דגם של מאות או אלפי גברים ונשים, רואים שזו המציאות – שלאשה יש חושים יותר טובים מהאנשים. אבל אין בדיוק הסבר לאף אחד מהחושים, חוץ מביחס לחוש המישוש. היום מדענים מסבירים שהיות שיש לאשה אצבעות יותר קטנות לכן העצבים יותר קרובים לקצות האצבעות, ויש לה חוש מישוש יותר טוב מלגבר, שהוא יותר גס (גראב), גם באצבעות שלו. רואים שיש קצת הצדקה – שבשבילה הנגיעה יותר בעיתית, החוש מעורר, בעוד שלבעל הנגיעה במוקצה לא עושה שום דבר. בשביל אשה לגעת במשהו פועל הרבה. לכן ידוע – דבר שכל מדריכת כלות צריכה לדעת טוב איך ללמד – חומר הענין של איסור נגיעה, שעיקר הבעיה היא אצל הבת. אם כן, זה משהו מאד יפה וחשוב שנשים בספירת הגבורה, שיש דעה בירושלמי שאסור לנגוע במוקצה – שנגיעה מאד מרגשת ומעוררת. נאמר יותר עמוק, לפי המדע הקוואנטי – היום ידוע שכל מדידה (שהיא סוג של נגיעה) משנה משהו (ענין שקשור לחוק אי-הוודאות). מי שמרגיש כך באינטואיציה יודע שכל מגע 'מזיז' משהו. כתוב בבבלי שמותר לגעת בלי להזיז, אבל הירושלמי יודע – בחוש נשי – שכל מגע כן משנה משהו במציאות,  משנה משהו בחפצא. זה ממש ראש של הפיזיקה הקוואנטית, לא הפיזיקה הרגילה, וראינו בעוד כמה שיעורים שהירושלמי חושב חשיבה קוואנטית.

יש עוד דבר, שהוא גבורה וחסד יחד, אך היות שהוא איסור נשים אותו בגבורה: יש איסור בירושלמי, שלא כל כך אסור בבבלי, והמנהג של הבבלי מתיר בפשיטות. כאן כל אשה תאמר מן הסתם שהיא רוצה להיות כמו הבבלי. האם אשה יכולה ליטול לולב בסוכות, או לעשות כל מצות עשה שהזמן גרמא. לפי הבבלי זה לא נורא, ולכן אומרים הפוסקים שמותר וכך המנהג – מנהג ישראל תורה. כך הנהגת הרבי במבצעים, חוץ ממבצע תפילין. אמנם מיכל בת שאול כן הניחה תפילין ואשת יונה הנביא עלתה לרגל, אכן לפי הירושלמי מיחו בהן חכמים בעוד שלפי הבבלי לא מיחו בהן. בבבלי – אם יש לאשה 'ג'וק' שרוצה להניח תפילין, לא נורא. אבל לפי הירושלמי אסור לעשות כך (לא רק לגבי תפילין אלא לגבי כל מצות עשה שהזמן גרמא), לפי הכלל שאסור לאסור את המותר לך, אל תעשה מה שאינך חייב. אמרנו שהירושלמי מאד אוהב נשים, אבל כאן אומר שאם את אשה ואת פטורה – אל תעשי זאת, דווקא. חייבים לומר שהדין כך לא בגלל שלא מפרגנים לאשה, אלא משהו יותר עמוק. קודם כל, לפי הירושלמי התורה לא רוצה שאדם יעשה חומרה סתם, דבר שהתורה התירה. הענין מאד קשור לאיסור הנגיעה שחוה הוסיפה – היא הוסיפה, וכל המוסיף גורע. כאן כלל גדול – האיש מחויב ואת לא, אז אל תעשי.

כדי להמחיש ולחדד את הפרט הזה נאמר ווארט שאנחנו חוזרים עליו הרבה פעמים, דווקא בשיעורי נשים – שיש שלשה מנהגים לגבי ברכת האשה בבקר ב"שלא עשני אשה": יש את מה שמקובל ברוב הקהילות של עם ישראל, שאשה מברכת "שעשני כרצונו", אבל ברכה זו לא מופיעה – לא בבבלי ולא בירושלמי – זו המצאה, המצאה שהתקבלה. האשה לא רוצה להצטער, שלא אומרת משהו, לא להרגיש נחותה שכל הגברים אומרים "שלא עשני אשה" – אז אומרים לה לומר "שעשני כרצונו". יש נשים, גם היום, שלא מברכות ברכה זו כלל – כי לא מופיעה בחז"ל. אבל יש אצל שפיץ-חב"דניקיות כמה וכמה נשים שאומרות – ויש לכך בסיס טוב, שאיני מבטל זאת – שהיות שאדה"ז כתב את הברכות לפי הסדר, ולא כתב שנשים לא אומרות, אז גם אני אומרת "שלא עשני אשה". זה עוד מנהג – מנהג פלא, אבל יש כזה דבר. בתור חידוד, בדרך מליצה, מה הירושלמי היה אומר לאשה שתבוא ותשאל מה אברך כאשר בעלי מברך שאיני אשה? – הירושלמי יאמר תברכי "שלא עשני איש". בין כל האפשרויות הקודמות זה הכי דומה ל"שעשני כרצונו", כי רצון הוא למעלה מהדעת – למעלה מהכל – האשה משקפת את מקור הרצון של הקב"ה. מה הפשט "שלא עשני אשה"? למה גבר מברך כך? הפשט הוא שלי, הגבר, יש יותר מצוות מאשר לאשתי, אז אני מברך את ה' שאיני אשה, כי אז הייתי מפסיד הרבה מצוות. זה הפשט – לא שאיש יותר טוב מאשה, אלא שבתורה ה' נתן לאיש הרבה יותר מצוות, היות שהיא עסוקה וכך דרך העולם (זה דין שבא ממנהג העולם, דרך העולם, שאשה עסוקה בביתה ואין לה זמן לעשות את כל המצוות, והגבר הוא בטלן ויש לו זמן לעשות כל מיני דברים, וכדי שלא יבוא מתוך בטלה לעשות דברים רעים ניתן לו הרבה מצוות לעשות, וכך נשמור עליו, והאשה לא זקוקה לכך). שוב, זה הפשט של "לא עשני אשה". אבל כתוב שלעתיד לבוא מצוות בטלות, ואמרנו שהירושלמי הוא לקראת לעתיד לבוא – מודעות טבעית. מיד כאשר משיח יבוא "עולם כמנהגו נוהג" ויש את כל המצוות, ולהיפך, דווקא "ושם נעשה לפניך את מצות רצונך" – שם נקיים את המצוות בשלמות, כרצון ה' – אבל יותר מאוחר המצוות בטלות. בעומק שבעומק האשה היא בחינת לעתיד לבוא. זה שיש לה פחות מצוות היינו שיש לה מודעות טבעית. הגבר רואה בעיני שכלו שזה חסרון שיש לך פחות מצוות, אבל הירושלמי אומר לאשה להבין בעינים הנשיות שלה שיש במיעוט המצוות יתרון – זה יותר קרוב לעתיד לבוא. כך נאמר בדרך חידוד.

שתי הדוגמאות של גבורה הולכות יחד – מחד אסור לנגוע, ויחד עם זה אסור לקחת על עצמך דברים שהתורה פוטרת אותך מהן. נשמע שונה, אבל שתי ההלכות הן אותו דבר.

[השלמה: בכלל רוח הירושלמי היא לא להבהיל אנשים מגירושין – אין "כמה קשין גירושין" – בעוד הבבלי מנסה להבהיל מגירושין באמירה שאם מדובר בזיווג ראשון המזבח מוריד דמעות ושהתירו לדוד לעבור על איסור יחוד כדי לא לגרש. בירושלמי אין דרשות כאלה – כמו שהנישואין הם משהו טבעי, כך גם הגירושין. בכללות, גירושין שייכים לגבורה, בחינת "שמאל דוחה", אך יש בהם דינא קשיא מצד הגבורה שבגבורה, כשיטת הבבלי, ודינא רפיא מצד המלכות שבגבורה (שרש הגבורה שבמלכות), כשיטת הירושלמי, וד"ל.]

תפארת: שחצנות אשה בתכשיטיה; מותר ללמד בתו יונית

הירושלמי לא מתאר יפי של נשים או גברים. בבבלי יש הרבה נשים יפהפיות שמשבחים אותן ביפין, וגם הרבה גברים יפים, ואילו בירושלמי אין תיאורים כאלה. יש בירושלמי יפי, אבל הוא תופס את הדברים בפנימיות. בפסוק "כתפארת אדם לשבת בית" פשט הפסוק הוא ש"אדם" הוא האשה – האשה נקראת התפארת של האדם, והיא יושבת בבית, "כל כבודה בת מלך פנימה". כתוב במסכת שבת שיש תכשיטים, והדוגמה העיקרית לתכשיט מיוחד של אשה היא "ירושלים של זהב" (התפארת עולה לכתר), שאסור לצאת בהם בשבת לרשות הרבים. למה? בבבלי יש טעם הגיוני. כאן יש עירוב, אבל במקום שאין עירוב – כמו אצל הרבי – אסור לאשה לצאת עם תכשיט כמו  ירושלים של זהב, כך המשנה אומרת וכך הלכה, ואדה"ז מאריך בכך בשו"ע סימן שג. למה אסור? הרי בשבת צריך להתלבש הכי יפה ולהתקשט! כתוב בגמרא שהחשש הוא שתוציא מהראש – "שלפא" בלשון הגמרא – כדי להראות לחברה, תשכח שהתכשיט ביד ותמשיך ללכת ברשות הרבים, ותעבור על עבירה חמורה של טלטול ד' אמות ברה"ר, ולכן אסור לצאת מהבית עם התכשיט לכתחילה. כמו בכל דין דרבנן – חוששים שמא יקרה כך וכך ולכן אוסרים (הלך מחשבה מאד שכיח בחז"ל). הירושלמי – גם משהו שמאפיין את הירושלמי – לא מסתפק ב'מריחה' כזו (ביטוי חריף, זו לא באמת 'מריחה' כמובן), שמא תשלוף, אלא חייב לנתח את הפסיכולוגיה מאחורי התופעה. הירושלמי אומר שנשים שחצניות הן ולכן חוששים שהאשה תשלוף. זו תוספת קטנה, אבל מלמדת מה הירושלמי רוצה שנבין (שוב, כל הירושלמי הוא ראש של רחל אמנו, וגם ראש של הגאולה – ראש משיחי). מה פתאום שהאשה תשלוף את הירושלים של זהב שלה? כי נשים שחצניות, ולכן היא עלולה לשכוח. הירושלמי לא מגנה זאת, אלא אומר כעובדה – היות שכולנו יודעים שהנשים שחצניות, לכן יש חשש שתוריד להראות, ועלולה לשכוח שמחזיקה ביד תכשיט ועלולה לטלטל ארבע אמות ברה"ר. ודאי שהשחצנות להראות את התכשיט לחברה הוא פגם בתפארת – התפארות. נאמר כמה אותיות של קבלה וחסידות: האשה, ה"תפארת אדם לשבת בית", נמצאת בשני השלישים התחתונים של התפארת, ששם יש כבר מודעות עצמית – שם תתכן הנהגה של  מודעות מתוך שחצנות. המקום הזה נקרא עץ הדעת טוב ורע, והשליש העליון של התפארת נקרא עץ החיים – אי-אגואיסטיות כלל וכלל, וגבר טוב, צדיק אמתי (שלא מוצאים אותם יותר מדי), נמצא בשליש העליון. אצלו מותר לצאת בשבת בדבר שמוגדר תכשיט, ואוסרים אצל האשה שמא משלפא ליה. בגבר שנמצא בשליש העליון אין חשש כזה, אלא דווקא בנשים – שהן בשני השלישים התחתונים. בבינה כל התכשיטים שמיוחדים לאשה הם תיקון חוה, וגם פה הזהירות של האשה לכתחילה לא לצאת לרחוב עם ה"ירושלים של זהב" על הראש היא תיקון של השחצנות הטבעית שנתנה לאשה. נאמר עוד יותר בכללות – כל שמירת שבת קשורה לאשה (ושייך גם לגברים, שרובם גם שחצנים), ושמירת שבת כהלכתה מתקנת את השחצנות. דווקא בשבת קדש אתה נעשה מודע לשחצנות שלך, ושמירת שבת כהלכתה היא תיקון לדבר הזה, שגם חוזר לתיקון האכילה מעץ הדעת טוב ורע.

ענין זה שייך לתפארת כמו שמקבלת מבינה, אבל יש גם ענין בתפארת שמקבלת מחכמה, בסוד "מה שמו ומה שם בנו". תיקון השחצנות הוא מה שהבן יורש ומקבל מאמו, אבל יש עוד ענין שמקבל מאביו: אחד הדברים שאמרנו בחכמה הוא דעת בן עזאי ש"חייב אדם ללמד את בנו חובה" (ומחדש הירושלמי שלומד זאת ממה שנאמר במצות הקהל "ולמען ילמדו" דקאי, לדעתו, גם על נשים), ובתפארת יש משהו דומה – לא חובה, אבל מותר, ואילו בבבלי לא הובא – "מותר לאדם ללמד את בתו יונית, מפני שהיא תכשיט לה". יש ראש מאד שכיח, אולי בדור הקודם יותר מעכשיו, שתכשיט לאשה – היא נחשבת כלה נאה – כשבאה לשידוך שלה יודעת שפות. הבחור לא יודע שפות, אסור לו, ולאשה ידיעת שפות נחשבת תכשיט. שוב, בדור הקודם היה מאד שכיח – ראש כזה, שהבנים הולכים לישיבה, בלי שום לימודי חול, והבנות לומדות כל מיני דברים, שפות ומדעים וכו'. רואים שיש לגישה זו מקור בירושלמי. מה לומדים כאן? שלא מסוכן לבת ללמוד דברים שכן עלולים להיות מסוכנים לבן (והיינו מפני שהיא עצמה מתיחסת לידע זה כתכשיט ותו לא, ודוק), כי היא חסונה בטבעה. לומדים גם שהירושלמי מפרש את הפסוק "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" – שיש יפי של יפת, יונית, שמותר שישכון באהלי שם (לא כפירוש רש"י על  הפסוק שמפרש ש"יפת אלהים ליפת" קאי על בית שני שנבנה על ידי כורש, ואילו "וישכן באהלי שם" קאי על בית ראשון שנבנה על ידי שלמה, ודוק[נא]). חוץ מהפירוש הרגיל, שבבית המקדש השני נבנה על כורש מבני יפת, יש משהו יותר כללי – שיש תפקיד שהאשה יכולה לשמש והגבר לא, שהיא יכולה לברר ולפעול את ה"יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם", בבית המקדש הקטן שלה, כשבונה בית בישראל. שדווקא נחמד ונעים שיהיה לה ידע שאין לבעלה, ודווקא ידע 'חילוני' (ידוע שנוי הוא יון הפוך וחילוני היינו [אשת] חיל נוי-יון, ודוק). כמובן, היום רוצים שכל החולין יהיו על טהרת הקדש, וככל שמתקרבים לביאת המשיח יותר ויותר ניתן שלא יהיו חולין בפני עצמם אלא נחזור למצב שהיה בתחילת התהוות הארץ, מצב של מים במים, לפי הירושלמי (כמבואר בשיעור קודם) – מים תחתונים, מי המדע, במים עליונים, מי התורה (לא זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, וכדרך הירושלמי להחזיר את השנים לאחד). אבל כאן דברו במציאות של לפני ימות המשיח, ולא רק שמותר לאשה ללמוד יוונית אלא שהיונית היא תכשיט עבורה. היום נאמר שהיא זו שעושה את התיקון של יחוד התורה והמדע. כמובן, מדובר ב"אשה יראת הוי' היא תתהלל". כלומר, לפי הירושלמי כל המגמה שלנו לחבר בין התורה למדע היא תכשיט של האשה יראת הוי' (היא תתהלל ביפי וחן שלה, בידיעתה יונית, לדעת הירושלמי). נחזור לחכמה – בחכמה האדם חייב ללמד את בתו תורה, ובתפארת מותר לו ללמד אותה יונית[נב]. אמרנו שרוצים למצוא כמה שיותר דוגמאות בתוך בית רבי. כעת חוזרים  לחכמה – לפי המסורת לא מלמדים את הבנות תורה, אבל מהבעל שם טוב והלאה, קודם בהסתר בתוך הבית, ואחר כך בגלוי, לימדו את הבנות תורה (צריך לקרוא את הסיפורים בספר הזכרונות). זו היתה מסורת מאם לבת, שלימדו את הבנות תורה, עד כדי כך שהיו נשים שידעו לפסוק הלכות יותר טוב מרב העיר. היה מקרה די שכיח שהלכו ברחוב ופתאום מישהו אמר שהעירוב נקרע, והיו צריכים לדעת על המקום – בלי ספרים – מה עושים, הרב לא ידע והבת ידעה (בציטוט מדויק מתום השלחן ערוך). זה סיפור של החסידות – חינוך חסידי – ורואים שכל הראש של החסידות, שהבת תלמד תורה ממש, הוא ראש של ירושלמי. כאן פחות ידוע, שהיונית היא תכשיט לבת. יש גם הרבה סיפורים שגדולי האדמו"רים הורו לנשים להמשיך ללמוד דברים שאין לבעל מושג בהם (לא רק בשביל ה'שויץ' של השידוך, אלא גם אחר כך).

אלו שני דברים ששייכים לתפארת – עניני תכשיטים.

נצח: אין חזקת "אין אשה מעזה פניה בפני בעלה"; "מקפץ על הגבעות"

יש בבבלי חזקה שאין אשה מעיזה פנים בפני בעלה. חזקה היא אומדנא של טבע, ידע פסיכולוגי של חז"ל, איך אומדים את טבע האדם, ויש לכך השלכה מאד חשובה לענין פסיקה (שקובעים הלכה לפי אומדן טבע האדם, שנקרא חזקה). זו חזקה שבאה לידי שימוש בהרבה הלכות – שלאשה אין עזות פנים לשקר בבית דין בפני בעלה, כאשר הוא יודע שהיא משקרת. זו חזקה שמתבטאת בהרבה הלכות, ואינה קיימת כלל בירושלמי. רואים שיש שויון – כשיש קשר טוב הוא חזק והם שוים, וכשאין קשר טוב (שאזי הקשר הופך לשקר) הם גם שוים, ואין לאשה שום בעיה לשקר מול פני בעלה מתוך נצחנות. כלומר, אין לאשה שום כניעה לבעלה. שקר של האשה הוא משהו לא טוב, אבל יש כאן אומדנא של טבע – לפי הירושלמי הנשים יותר עצמאיות ויותר חזקות. זה דבר יחיד שנשים בנצח – מדת הנצחנות.

[השלמה: מובא בחסידות, ומבואר באריכות במאמר "קול דודי" במעין גנים ויקרא – ההבדל בין "מדלג" ברגל אחת ל"מקפץ" בשתי רגלים, הדילוג גברי, על ההרים-האבות, והקיפוץ נשי, על הגבעות-אמהות, אז יוצא שהאשה קופצת יותר חזק. בירושלמי לא כתוב קיפוץ ודילוג אלא קיפוץ וריקוד – בריקוד "עוקר אחת ומניח אחת" ובקיפוץ עוקר שתי רגליו יחד. יש לחבר זאת לפסוק "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" (ולומר שדילוג היינו ריקוד). הווארט הוא שלאשה יש משהו יותר חזק ברגלים מהאיש (כנראה גם יותר קל להקפיץ אותה, בכל המובנים, אבל כשהיא קופצת – היא קופצת טוב). נוגע לשתי הרגלים, נו"ה, ובעולם התהו שתי הרגלים היו מחוברות – אי אפשר לדלג או לרקוד, רק לקפוץ. עיקר הכח לקפוץ הוא בנצח.]

הוד: תפלה ותורה לנדה; דם שחור; אסור להשהות טומאה; השוואת מנין אברים; חשש כתם טהור

בהוד יש דבר שמאד נוגע ומאד חשוב לכל הנשים, במיוחד שיש נשים שבאות מרקע שכן מקפידים על כך: האם מותר לאשה להתפלל ולקרוא בתורה ולומר את שם ה' בזמן הנדה. בירושלמי כתוב: "זבין וזבות נדות ויולדות קורין בתורה ושונין מדרש והלכות והגדות" ואילו מוזכר דין זה רק לגבי זבים ומצורעים, לא לגבי נשים בטומאותן (והיפה עינים הוכיח מהירושלמי הזה נגד המנהג שנדה לא תזכיר את השם). אנחנו נוהגים לפי הירושלמי כמובן (ויש לציין שלפי לשון הירושלמי הנ"ל אסמכתא חזקה לכך שנשים לומדות, בשינון, את כל חלקי התורה, ודוק). אין שום הבדל כלל וכלל מזמן טהרה לזמן טומאה לגבי תורה – לקרוא בתורה שבכתב (כולל הזכרת השם) ולשנות בתורה שבעל פה. זו הלכה ששייכת לספירת ההוד – נדה היתה בבינה במצוות האשה, אבל בפרט נדה שייכת להוד, "כל היום דוה" (דוה אותיות הוד הפוך – "הודי נהפך עלי"). דווקא מצוה זו היא הוד, ועל האשה כתוב "איהי בהוד"[נג]. הבבלי אומר שאין אשה מעיזה פנים בפני בעלה – מדת הנצח שייכת לגבר, ולא לאשה, והחידוש היה שבירושלמי הנצח שייך גם לאשה, לטוב ולמוטב. אבל ההוד ודאי שייך לאשה – כל התהפוכות שייכות לאשה (דהיינו ענין המחזור שלה, סוד כח העתים של קהלת, יד זוגות של דבר והיפוכו). כתוב שעצם המושגים של טהרה וטומאה, אצל כולם, הם מהבינה להוד – המושגים המופשטים בבינה, ותכל'ס בא לידי ביטוי בהוד.

עוד דבר בהוד – קולא, באותו נושא של נדה: יש דם שחור משחור שאשה רואה, "שחור כעינב" בלשון חז"ל. סתם דם שחור הוא טמא, כי "שחור אדום הוא אלא שלקה". אבל יש מציאות של שחור מיוחד, מאד חזק, כעינב, שלפי הירושלמי הוא טהור. לפי הבבלי דם זה הוא טמא גמור, וכמובן שזו ההלכה למעשה – שכל דם שחור הוא טמא – אבל בירושלמי יש יוצא מהכלל, ששחור כעינב הוא כבר בסדר. אפשר להסביר על דרך טומאה חשובה נוספת בתורה, טומאת מצורע (שלא מצוי היום) – בה הלבן הוא טמא, אבל "כולו הפך לבן טהור הוא". זה ראש של חכמה, שמשהו כולו באופן מסוים (כאשר כל חלקיו חזרו לאחד) – הדין שלו מתהפך. כך כאן, יתכן ששחור כעינב הוא הכי טהור. על כך כתוב "מי יתן טהור מטמא" – קצת שחור היה טמא, ולגמרי שחור הוא טהור שיוצא מהטמא. על אברהם אבינו שיצא מתרח – עליו קוראים כעת בתורה – דורשים "מי יתן טהור מטמא". עד כאן עוד דין מיוחד בירושלמי שנוגע להוד – דיני נדה.

עוד דין שנוגע להוד: בבבלי יש מחלוקת אם "טבילה בזמנה מצוה". הבעל מחוץ למדינה והגיע זמן האשה לטבול – האם צריכה לטבול סתם כך, כדי להיות טהורה, בלי קשר לבעלה. בבבלי זו מחלוקת, אבל בירושלמי פשיטא שאסור לאשה לשהות בטומאתה. לשון הירושלמי יותר חזקה מ"טבילה בזמנה מצוה" – לשון איסור, "אסור לאשה לשהות בטומאתה". קודם אמרנו שהטומאה של האשה לא נוגעת לקדושת התורה בכלל. גם כתוב שדברי תורה אינם מקבלים טומאה. כל בקר אנחנו קמים ואומרים "אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא" – את הנשמה ה' נותן בי, והיא אינה אני. כתוב בחסידות שאני היינו הנפש הבהמית והגוף. ה'אני' יכול להיות טמא על פי תורה, אבל ה"נשמה שנתת בי טהורה היא" – היא תמיד טהורה. המודעות לברכה זו היא מודעות נשית-ירושלמית – האשה אמורה להרגיש הרבה יותר טומאה וטהרה. הגבר לא מבין כל כך שיש "בי" ויש נשמה טהורה, אבל אשה, שבינה יתרה ניתנה בה יותר מבאיש, אמורה להרגיש זאת הרבה יותר טוב בטבעה – נשמה שנתת בי טהורה היא, ולא משנה אם אני טהורה או לא. זה חלק מהשפלות – כל תיקון הנפש הוא המודעות שהנשמה הטהורה היא מתנת ה', וכל רגע (לא רק בבקר) הוא מחזיר לי את הנשמה לתוך המציאות שלי, ה'אני' של הגוף והנפש הבהמית, שהיא האדם עצמו בבינונים (כמבואר בתניא). כל מה שמדברים על שפלות – זה הדבר הזה. מחד, היות שה' נותן לי נשמה טהורה – המצב הגופני שלי לא משנה בכלל לגבי כל מה שנוגע לקדושת ה'. יחד עם זה, אני ודאי רוצה שהנשמה הטהורה תחדור ותתיחד עם הגוף, ולכן – דווקא לכן, היא הנותנת – אסור לי להשהות את טומאת הגוף רגע אחד מיותר. שני הדברים הולכים יחד לגמרי – מחד ה' הוא "השוכן אתם בתוך טומאתם", גם בגלות הנשמה נשארת טהורה והתורה נשארת טהורה (כדרשת חז"ל "הלא כה דברי כאש" – מה אש לא מקבלת טומאה כך דברי תורה אינם מקבלים טומאה), ומאידך אני רוצה שהנשמה הטהורה תחדור לחיצוניות שלי, ולכן אסור לי לשהות בטומאה אפילו שניה אחת. זו דוגמה לדבר שלא אסור לפי שולחן ערוך, אבל השראה שכל אשה צריכה לאמץ – וכל דבר צריך ללמוד זאת מהאשה – שאף שמותר להשאר טמאה, במדה מסוימת אסור להשאר טמאה (גם מתוך רחמנות על השכינה הקדושה, ששוכנת בתוכי).

[השלמה: רמז, שיכול היה גם להיות במלכות, אבל נשים בהוד – ענין של סוטה, "הודי נהפך עלי למשחית". יש גימטריא מפורשת בירושלמי, ש"המאררים" עולה 496, ב"פ רמח, ומכאן לומדים שהמים פועלים גם על הבועל ולא רק על האשה הסוטה. החידוש שלפי הלכה, בבבלי, יש לאשה  יותר מ-רמח איברים – סימן שהירושלמי משוה בין האיש והאשה במנין האברים.

עוד ענין: אמרנו שהירושלמי לא אוהב להחמיר, אבל יש דעה שאם אשה רואה דם בין נדה לנדה – גם שהדם טהור – היא חוששת לו. יש דעה שצריך לחשוש רק מעת לעת. זו חומרה שאין בבבלי – הירושלמי רגיש למחזור. לפי הראש הירושלמי, שאסור לעשות חומרות, זו לא חומרה אלא משהו טבעי ומתיישב על הדעת – דווקא הדעת של הירושלמי.]

יסוד: יוסף ראה גם רחל; איסור יפ"ת בכבוש הארץ; עדות אשה; יצר באשה; צניעות; מומי גברים-נשים

מתקרבים לסוף – ליסוד (סיומא דגופא). הדוגמה הראשונה ביסוד קשורה ישירות לרחל אמנו, בעלת ההילולא של היום. כולנו ודאי זוכרים שמה שהציל את יוסף מהחטא עם אשת פוטיפר הוא הופעת דמות דיוקנו של אביו ברגע הקריטי. כשראה את אביו, בחרדת קדש – ומתוך אזהרת אביו – קבל כח נפשי לעמוד בנסיון. הירושלמי מוסיף ענין שכולו זכות נשית ושוויון – אף איקונין של אמו ראה, ראה גם את רחל[נד]. לא היה לו מספיק כח רק מלראות את אביו, ולכן היה צריך לראות גם את אמו[נה], ומראה אמו החליט את נתינת הכח למסור את הנפש ולא ליפול עם אשת פוטיפר. כלומר, גם האבא וגם האמא – ששניהם קדושים וטהורים – שומרים על הבן ונותנים לו כח לשמור את הברית, עד שבזכות כך הופך להיות יוסף הצדיק[נו]. כלומר, צריך גם את דמות אביו יעקב וגם את דמות אמו רחל[נז] גם יחד[נח]. שוב, ענין זה נוגע ישירות לרחל אמנו, וקשור לתיקון הברית, וזה ראש מובהק של ירושלמי. על דעת הבבלי לא עולה על הדעת שיוסף זקוק גם לאמו לשמרו מן החטא. לפי הירושלמי אפשר לומר שאמו עוד יותר חשובה לענין זה מאביו, כי כאן הנסיון שלא ליפול לידי אשה זרה, אז במדה מסוימת יותר חשוב לו לראות את אמו – שהיא שומרת עליו (והיא מקנאה את קנאת האשה יראת ה' מהאשה זונה).

דבר שני, שהוא גם חידוש גמור של ירושלמי – דין שאין לו זכר בבבלי – שאינו נוהג היום, אבל נהג בעבר, אך אפשר לעשות ממנו כלל גדול גם היום: באותן שנים של הכיבוש וחילוק הארץ – 14 שנים לפי הבבלי, שבע של כיבוש ושבע של חילוק – שנים של מלחמות (כי יהושע קצת התרשל בכיבוש, אז כל הזמן היו מלחמות) שלכאורה יש בהן דין של אשת יפת תאר[נט]. זו לא המצוה האחרונה לפי סדר התורה, אבל כן המצוה האחרונה לפי ההגיון של הרמב"ם – סדר המצוות ביד החזקה, שהרבי רוצה שנלמד. זו מצוה מוזרה לגמרי, שבשעת מלחמה מותר ללוחם לקחת אשה מהאויב. למה? "דברה תורה כנגד יצר הרע", ואם לא יקח אותה בהיתר יקח אותה באיסור. מחד החיל נמצא בתנועה נפשית של מסירות נפש, ומאידך – פרדוקס – כמה שהוא במסירות נפש כך גובר היצר הרע שלו, והתורה התירה לו לקחת כל אשה מהאויב שהוא חושק בה. זו המצוה שמתחלת את פרשת כי תצא – הפרשה הכי רווית מצוות – אבל לפי הרמב"ם מצוה זו היא החותם של כל תריג מצות התורה. ממש מהקצה אל הקצה – סדר המצוות מהאמונה בה' עד אשת יפת תאר. זה דין תורה – מה אפשר לעשות… לירושלמי יש מה לעשות – הירושלמי אומר שבשנים שנכנסו לארץ היה אסור לקחת אשת יפת תאר! מאיפה לוקח הירושלמי זאת? אולי מפני שהמצוה של יפת תאר נאמרה בהקשר ל"'כי תצא למלחמה על איביך' במלחמת הרשות הכתוב מדבר" אבל לא במלחמת כיבוש הארץ (שצריך מאד להזדרז בה ואין זמן 'לטפל' באשת יפת תאר כפי שמצוה התורה. ומה עוד שבני גד ובני ראובן וחצי שבט המנשה עזבו את בתיהם למשך כל אותן יד שנים שכבשו וחלקו, ואין להם לאן להביא את האשת יפת תאר, ומזה גם עלול לשקוע בתאות אשה זרה במקום אשתו הוא, ומסתמא כשם שפרש מאשתו מתוך דבקות במטרה לדבוק בארץ, כמשוש חתן על כלה, כן קבל על עצמו לפרוש מכל תאות נשים). שוב, אין זכר לדין הזה בבבלי. יש משהו מיוחד שבזמן הכיבוש לא נוהגת מצות אשת יפת תאר, ואז היא אסורה לו. נחשוב בעצמנו: אם המצוה היא רק כנגד יצרו הרע הגדול של החיל, אז דווקא בזמן זה של כיבוש וחילוק התורה אומרת שאפשר להתגבר על היצר. בזמן אחרת התורה אומרת שהיצר גדול ואי אפשר להתגבר, אבל דווקא במלחמת כיבוש הארץ התורה אומרת שאפשר לנצח ולכן איני מתיר כנגד היצר הרע. מה נאמר? מצוה זו לא נוהגת היום בדיוק כמו פעם, אבל בעקרון כן נוהגת, בלחימה על ארץ ישראל. קודם דברנו על שלמות העם, וכעת נדבר על שלמות הארץ – שגם שייך לרחל אמנו, שהיא בחינת ארץ ישראל. מלחמת כבוש וחלוקת הארץ פועלת משהו עמוק בנפש החיל ומבטלת ממנו את היצר הרע. נאמר יותר – לא רק שהמלחמה על ארץ ישראל, על שלמות הארץ והנחלתה ליהודים בכל  מקום (מתוך התודעה שהארץ היא שלנו), מבטלת את היצר הרע לגבי אשת יפת תאר, אלא מחזקת את הקשר שלו לאשתו. התורה אומרת שהגיוס הוא בגיל עשרים – כדי שקודם תתחתן וגם תוליד ילד או שנים – ועל אלה שמתגייסים בגיל עשרים, נשואים, היצר כל כך מתגבר עד שמתירים לו אשת יפת תאר. כלומר, החיל הרגיל נשוי עם משפחה, ומתירים לו אשת יפת תאר, אבל במלחמת כיבוש הארץ אוסרים לו אשת יפת תאר. כלומר, הדבקות – כח היסוד – באשתו הוא כל כך גדול, והבעל פועל את כבוש ונחלת הארץ מתוך דבקות בנשמת אשתו, ולכן אינו חשוד בהתאוות לאשה אחרת. כך צריכים להסביר. מה שייך לנו? אם יש בעיה בשלום בית לכתחילה צריך לומר לבעל לעשות איזו פעולה של מלחמה על שלמות הארץ. ודאי שאז לא יתן את עיניו באף אחת אחרת, ואדרבה – הקשר לאשתו יתהדק. אם אי אפשר לדבר עם הבעל, גם האשה יכולה לפעול – יש מלחמות שמוציאים כלה מחופתה. אז סגולה לשלום בית היא מלחמה על הארץ – כך אפשר ללמוד מדין זה בבבלי.

עוד משהו קטן ביסוד: כל מה ששייך לעדות, ולכך שהעדות תתקבל כנאמנה, שייך ליסוד. בדרך כלל צריך שני עדים זכרים, ואשה לא כשרה לעדות, אבל יש בירושלמי כמה מקרים בהם אשה כשרה לעדות אף שלפי הבבלי אינה כשרה בהם. אחת הדוגמאות בירושלמי – צאת השבת, שהבעל נמצא בבית והאשה בחוץ ואומרת שיצאה שבת, אז מותר לעשות מלאכה. זו דוגמה שבירושלמי רוצים להכשיר אשה לעדות יותר מאשר בבבלי – היא יותר עם מוחין.

[השלמה: כמו שיש חידוש שאף איקונין של רחל ראה יוסף – שויון בין האיש והאשה – גם במאמר חז"ל "משביעו רעב מרעיבו שבע" הירושלמי אומר שמתייחס גם לאשה (שאין רמז לכך בבבלי – כך שכנראה הבבלי לא סובר כך, הרי לשון המאמר הוא "אבר קטן יש באדם וכו'" שלכאורה קאי רק על אבר האיש). יסוד המחלוקת כמה יצרא דעריות יש לאשה – אם הרבה פחות מהאיש או קצת פחות. רק ממאמר זה אפשר לחשוב שאולי שוה, אבל נראה ממקומות אחרים שגם לירושלמי הגבר עם יותר יצר הרע, אבל יש פחות הפרש ביניהם. בבבלי פשוט שיצרא דעריות של האיש מאד גדול משל האשה, ובירושלמי לא פשוט. יש לכך עוד כמה דוגמאות, וענין זה מחזק זאת, שגם אצלה כתוב "משביעו רעב" וכו'.

עוד משהו בדיני צניעות: כתוב על קמחית שהיתה הכי צנועה, ולכן זכתה לבנים כהנים גדולות – שלא ראו קורות ביתי את שער ראשי (שתחת השלחן החליפה מטפחת). הירושלמי מוסיף שלא ראו גם אמרת חלוקי – חלק הפנימי של שולי הבגד. זו תוספת צניעות של קמחית.

עוד דבר בירושלמי – שלאשה יכול להיות זקן ולגבר דדים. זה מום – אבל מום קל. יכולה להיות לאשה גם קרחת – החידוש שלגבר קרחת היא מעלה ולאשה חסרון. כל אלה לא נמנים כמומים, משום שמה שאינו מום גם אצל איש וגם אצל אשה לא נחשב כמום גמור אצל מי שהוא מום בו. שייך ליסוד – כי הכל נוגע לאברי הרביה.]

מלכות: ח"י ברכות מחנה; אין הטלת זוהמה; כבוד גרושה ואלמנה; שיחת צדקניות; כח קליטה; רגישות לבזיון סוטה

אחרון אחרון חביב: יש הרבה דברים שלומדים מאשה, ואחת הדוגמאות המובהקות היא הלימוד איך להתפלל מחנה (שהזכרנו קודם). מתפלת חנה לומדים הרבה הלכות תפלה, כלומר שהיא הגיעה לשיא עבודת התפלה – "ותתפלל על הוי'", בתפלתה היא מגיעה למקום הכי גבוה מעל שם הוי', לכתר שבכתר (כמו "לפני הוי' תטהרו" ביום כיפור וכמו "אז תתענג על הוי'" בשבת – וכתוב ש"ותפלל על הוי'" של חנה עולה על הכל, הכי "על הוי'"). כך לומדים הרבה הלכות, גם בבבלי, מתפלת חנה. תפלה שייכת למלכות – זה הדין הראשון במלכות. יש משהו מיוחד מאד שהירושלמי אומר והבבלי לא מזכיר: בתפלת העמידה, תפלת לחש – שהיא תפלת חנה, ממנה לומדים להתפלל בלחש – יש חי ברכות (אחר כך הוסיפו עוד אחת). חוץ מכל הלכות תפלה שלומדים מחנה, רק הירושלמי אומר שלומדים מהשירה שלה – התפלה שלה אחרי שהתפללה וזכתה לשמואל, שהיא גם נבואת חנה (אחת משבע הנביאות) – את כל חי ברכות שמו"ע, הרמוזות אחת לאחת בתפלתה. לדוגמה, תפלתה מתחילה "רמה קרני בהוי'", ומשם המקור לחז"ל – שתקנו, הרבה יותר מאוחר, את תפלת שמו"ע – לברכת "מגן אברהם" (אב-רם, רמה קרני). הכי פשוט, הלימוד לברכת "מחיה המתים" מ"הוי' ממית ומחיה". הברכה האחרונה בשמו"ע, "המברך את עמו ישראל בשלום", נלמדה מסוף ברכת חנה – "ויתן עז למלכו". מה הקשר? על פי הפסוק "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום". היא דווקא תפסה את העז, את המלכות, ומכאן חז"ל תקנו בשמו"ע "המברך את עמו ישראל בשלום". שוב, אחת לאחת – את כל השמו"ע ברכות חז"ל תקנו לפי חנה. מה זאת אומרת? שחוץ מהשראת חנה בתפלתה (הראשונה) על הוי' היא גם מתלבשת בתוך התפלה (בתפלתה השניה). ההתלבשות בפרט, ולא רק בכלל, היא מוחין – תופעה יותר גברית. השראה בהחלט יכולה להיות אצל אשה ללא עבודת מוחין – משהו טבעי, שאשה מתפללת מתוך עומק הלב. "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" – גם בבבלי וגם בירושלמי – והיינו הכנעה ושפלות, שיכולה להיות אצל אשה הרבה יותר מאצל איש. בכלל, עיקר עבודת ה' של האשה היא תפלה – הגבר הוא עמוד התורה והאשה היא עמוד התפלה. אבל לומר שבפרטות לומדים את כל חי הברכות מחנה (לציין שחנה במ"ק = חי) – זה פירוט שכלי, ובכך הירושלמי משווה את האשה לאיש גם בשכל.

עוד משהו שקשור לחוה, עליה התחלנו לדבר בבינה ("אם כל חי", אמא עילאה) ונסיים במלכות (אמא תתאה): בבבלי יש ווארט שכולנו ודאי שמענו וזוכרים – שהנחש בא על חוה והטיל בה זוהמה. דורשים זאת מהפסוק "הנחש השיאני", שנדרש  מלשון נישואין, ומכך אנחנו סובלים – מהזוהמה נולד קין, וכל המרעין בישין של האנושות הם לא רק תוצאה של החטא בעצמו, אלא מהטלת הזוהמה של הנחש בחוה, שהיא האמא של כולנו. ענין זה מופיע כמה פעמים בבבלי – שגור, ידוע ופשוט – ובכל הסוגיות המקבילות בירושלמי (התלמודים מקבילים, כי שניהם מבוססים על המשנה) אין זכר לכך. כלומר, התלמוד הירושלמי לא אוהב את הווארט של הטלת הזוהמה בחוה, שמכאן נסיק שהוא לא סובר כך. יש כמה מי שמנסה להסביר למה הירושלמי לא אוהב את הטלת הזוהמה בחוה. קודם כל, אמרנו שהירושלמי חושב בראש של אשה – של רחל אמנו – וודאי לא ניחא לה שהנחש הטיל באשה זוהמה. את הווארט הפשוט הזה לא אומרים, אבל אומרים שהירושלמי לא אוהב אגדות שלא מתיישבות על השכל בפשטות. במדה מסוימת הירושלמי יותר מאמין בנסים שקורים בטבע – שהם חלק מהטבע – אבל לא אוהב סיפורים מופלאים שאין להם יסוד בטבע, שנמצאים רבות בבבלי. זו הכללה של פרט זה בהבדל דרך והשקפה בין הבבלי לירושלמי. זה נכון, אבל בפרט יש פה משהו מאד מיוחד, שהתלמוד ירושלמי מלמד זכות שהאשה טהורה – הירושלמי מאד רוצה שהאשה תהיה טהורה, כנ"ל בהוד. זה ענין פסיכולוגי – אשה שחושבת שנאנסתי והטילו בי זוהמה, וכך ממשיכה מציאות האשה לעולם ועד, עד המשיח, זה נורא. כנראה שהראש של הבבלי לא יורד לניתוח פסיכולוגי. יש אנשים שהחושים שלהם יותר מטושטשים, אז כל מיני דברים לא מפריעים להם – זה הטשטוש של הגלות. אבל בארץ ישראל החושים לא מטושטשים – הירושלמי הוא נשי, עם חושים מחודדים (יותר מחושי האיש כנ"ל). לא רוצה לומר שהנחש הטיל באמי – והדבר מתבטא בי – זוהמה. עשית עבירה חמורה, גרמת מיתה בעולם, אבל הטלת הזוהמה של הנחש – זה לא (וכך האמת לפי הירושלמי).

הדבר הבא: אם ח"ו יש גירושין – פעולת מלכות – צריך לכרות לגמרי את הקשר בין המגורשים, "וכתב לה ספר כריתות", שלא יגורו באותה שכונה ולא יהיה שום מגע ביניהם. כמובן, אם יש ילדים משותפים – כמו בדור שלנו – קשה לנהוג כך, אבל לפי הראש הפשוט של הבבלי וכך הלכה לא צריך להיות שום קשר בין הגרוש והגרושה, וודאי לא קשר רגשי. והנה, הירושלמי – וזה רק ראש ירושלמי – מהפסוק "ומבשרך לא תתעלם" לומדים שחייב אדם לכבד את גרושתו. מה הכוונה? מביאים דוגמה שרבי יוסי הגלילי הוצרך לגרש את אשתו והיא התחתנה עם איש אמיד, אך הם ירדו מנכסיהם עד כדי כך שהלכו יחד לחזר על הפתחים (הוא התעוור, וכשהלכו לקבץ נדבות היא היתה צריכה לסחוב אותו – כנראה שהיה שלום בית ביניהם). הסיפור קצת ארוך, ואקצר – כשנודע לרבי יוסי הגלילי המצב העגום, שאשתו לשעבר (שהוצרך לגרשה כי היא צערה אותו עד כדי כך שהגיעו מים עד נפש) מחזרת עם בעלה החדש על הפתחים, הוא בנה להם בית ופרנס אותם כל חייהם. הוא דרש את הפסוק "ומבשרך לא תתעלם" – שלעזור ולתת צדקה לגרושתך קודם לכל צדקה אחרת. כלומר, כמה שיש כאן כריתות – היא נשארת "בשרך". זה פלאי פלאים – ראש של ירושלמי שאין כמותו בבבלי. בירושלמי, היות שהוא מוחין דאבא, יש המון נשיאת הפכים – גם אחרי כריתות הקשר היא עדיין בשרך וצריך לכבד אותה, ואם היא נצרכת צריך לפרנס אותה.

[השלמה: כמו כבוד גרושה, שודאי מלכות, יש גם כבוד אלמנה. רבי צוה שלא תזוז אלמנתו מביתו, גם שהוא ניתן לנשיא הבא. כנראה שהיה "בית הנשיא", כמו היום, וכאשר הנשיא נפטר מגיע לנשיא החדש לרשת את הבית. הוא צווה שלא יקיימו במלואו דין זה, אלא שהאלמנה תשאר בבית גם כשיהיה נשיא אחר.]

אחרון אחרון חביב במלכות: אנחנו יודעים שאחד ממשפטי היסוד של ספר התניא הוא הבחירה שלו בין טעמי הבריאה – "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" (למה? על תאוה לא מקשים קושיות, כפי שאמר אדמו"ר הזקן). יש מאמרים על דברים שה' מתאוה להם, ואחד מהם יש בירושלמי ואין כיוצא בו בבבלי – הקב"ה מתאוה לשיחתן של צדקניות. ה' הולך לשמוע מה נשים צדקניות מדברות – דבר מופלא. יש לה' תאוה בלתי מובנת שתהיה לו דירה למטה – גם בחינת אשה, "ביתו זו אשתו", כל עם ישראל הוא אשה כלפי שמיא. דבר נוסף שה' מתאוה לו הוא לשמוע מה הצדקניות מדברות, "מתאוה לשיחתן של צדקניות", ולשם כך ה' דבר עם שרה (כפי שקוראים בפרשת השבוע). איך נבין יותר טוב? חוץ מהפשט של שיחה, סתם דבורי הנשים, הפירוש היותר פנימי הוא ששיחה היא לשון תפלה – "ויצא יצחק לשוח בשדה" (מיסוד ליצחק יש נשמה מעלמא דנוקבא). אמרנו שעבודת האשה היא תפלה, ועצם התפלה הוא המלכות – "ואני תפלה". מי מייצג את המלכות-התפלה? האשה. כתוב "אדם לעמל יולד", וחז"ל שואלים – איזה עמל? מציעים שאולי עמל מלאכה, ואז אומרים עמל שיחה, ובסוף דוחים ואומרים עמל תורה. בחסידות מוסבר – יש כמה שיחות של הרבי על כך – שעמל מלאכה הוא קיום המצוות המעשיות, עמל שיחה הוא עבודת התפלה, ועמל תורה הוא כפשוטו, היגיעה בלימוד תורה. אם נבין טוב, יש כאן בעצם איש-אשה-איש. אמרנו שלאשה יש פחות מצוות מעשיות – פחות עמל מלאכה מאשר גבר. כמה ששבחנו והכפלנו את הכתובה לאשה שנתנה צדקה – זה חידוש, זו לא בדיוק עבודתה. ודאי חשוב שתנהג כך, אבל זה לא עצם עבודת האשה – עצם עבודת האשה הוא תפלה. גם על פי פשט, אשה מתפללת יותר טוב מאיש. היא לא צריכה להתפלל עם כוונות האריז"ל, אבל "רחמנא לבא בעי" – היא מצטיינת בכך הרבה יותר מהאיש. כתוב שהאשה תורמת לבנין הבית את התפלה והאיש את התורה. בגברים יש שני סוגים – המחוננים בשכל טוב שהם בעלי תורה, ואלה שה' רוצה דווקא שיהיו בעלי מלאכה, בקיום מצוות ומעשים טובים, גם ביגיעה – ולנשים יש עמל תפלה (גם באיכות כנ"ל וגם בכמות, שאומרות תהלים, תשבחות ותחנונים, הרבה יותר מהאיש). אם כן, שלשת סוגי העמל הם איש-אשה-איש (דבר שיש בו הרבה סודות. האשה היא הממוצע המחבר את שני סוגי האיש, וידוע ששרש כל ממוצע מחבר צ"ל יותר גבוה משני הדברים שהוא בא לחבר, ואף על פי שבגלוי עמל תורה עולה על עמל שיחה). ה' מתאוה לשיחתן של צדקניות – רוצה לשמוע את התפלות של הנשים. אם הוא מתאווה לשמוע את תפלות הנשים, זאת אומרת שהוא גם מתכוון לשמוע להן – הוא רוצה לעשות מה שהן מבקשות, וכדי לעשות את מבוקשתן הוא מתואה לתפילתן. בכך מסיימים – עיקר התפלה הוא שיבוא המשיח, ומי שמסוגלת להביא משיח בתפלותיה היא האשה. "רחל מבכה על בניה", וכך לנשים יש כח באין ערוך יותר מהגבר להתפלל[ס]. הגבר עושה דברים טובים, הרבה מצוות מעשיות והרבה לימוד תורה, אבל מי שיכולה לפתות את ה' (תפלה היא פיתוי) להביא משיח עכשיו – זו רק האשה. על כך כתוב בירושלמי שה' מתאוה לשיחתן של נשים צדקניות (בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים ובזכות נשים צדקניות נגאל גאולה אמיתית ושלמה על ידי משיח צדקנו, תיכף ימיד ממש). שה' יעזור שבזכות רחל וכל הנשים הצדקניות שתתפלנה מעומק הלב, ובוא המשיח תיכף ומיד ממש.

[השלמה: כתוב בבבלי שאשה יולדת ביום רעא (= הריון), רעב או רעג – לפי קליטת הזרע. בירושלמי יש גם אפשרות של רעד (= רחל לאה). לכאורה אפשר להסביר שהירושלמי מגדיל את כח הקליטה של האשה בעוד יום (כל זמן שלא נקלט בביצית הזרע שוחה, והשאלה מתי נסרח – לכאורה תלוי בכח השימור של רחם האשה, שכאן מוגבר).

עוד התייחסות של כבוד גדול מאד לאשה בירושלמי, אף שיתכן שהיא חוטאת: הירושלמי שואל – מדוע מבזים סוטה על ספק. הבבלי כנראה לא כך רגיש לחומרת הענין של בזיון הסוטה על ידי פריעת ראשה ושאר ביזיונות כדי שתודה, אבל הירושלמי כן רגיש ואכפת לו מאד – כמו איגוד לכבוד האשה, שעושים שאילתא בכנסת, הרי לא הוכחת שהיא טמאה אז למה אתה מבזה אותה על ספק. זה ראש חזק  מאד של הירושלמי. התשובה שם היא בגלל התוצאות – זנות היא דבר כל כך חמור, שמביאה אנדרלמוסיה לכל העולם, לכן התורה מחמירה שלא מן הדין (לפי האמת לא היה צריך לבזותה מספק, אבל נוהגים בה בדרך יוצאת מן הכלל בגלל חומרת התוצאה של החטא הגם שהוא בספק).]


[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.

[ב] רחל אמנו מסרה את נפשה ג פעמים: פעם ראשונה במסירת הסימנים ללאה אחותה הגדולה כדי שהיא לא תתבייש כו', פעם שניה בלידת בנימין (לפני מותה), ופעם שלישית (לאחר מותה) להסכים מרצון (כך מסביר הרבי בשיחה) להקבר על אם הדרך רחוק מבעלה על מנת לעורר רחמים רבים על בניה – כל עם ישראל – בדורות הבאים, ועד לביאת משיח צדקנו. במס"נ הראשונה היא נכללת בלאה (היא מוסרת את עצמה ללאה, ובאותו לילה יעקב מאמין, וגם חש ובאמת, שהוא בא על רחל), על דרך התכללות תורת ארץ ישראל בתורת בבל (פעולת האמורא רבה, וכפי שיתבאר). במס"נ השניה היא משלימה את מטת יעקב, ובכך מגיעה לשלמות עצמה. במס"נ השלישית, לאה נכללת ברחל שתהיה רחל הגדולה (סוד התורה חדשה של ימות המשיח והעוה"ב שיש כבר בתלמוד ירושלמי, וכמו שיתבאר) וכל ישראל נקראו על שם רחל – "ושבו בנים לגבולם". על מס"נ זו נאמר "יש שכר לפעולתך", שכר העולם הבא, בחינת המתקה. מס"נ הא' היא בחינת הכנעה כמובן. מס"נ הב' היא בסוד ההבדלה של שם בן דשביק יעקב בגווה שעל ידי זה היא מתה ובנימין יצא לחיים (וגם בו גופא היתה הבדלה בין בן אוני לבנימין).

נמצא שיש ג בחינות של רחל (בכל פעולה של מס"נ היא מתעצמת יותר – מרחל לרחל לרחל. המס"נ פועלת את חיבור עצם הנשמה בשם, וד"ל). והנה, במעשה בראשית רחל רמוזה בתבה "ויברך". ג פעמים נאמר "ויברך" במעשה בראשית, פעם ראשונה ביום חמישי בברכת הדגים והעופות, פעם שניה ביום ששי בברכת האדם (שתי ברכות אלו הן "פרו ורבו". ב"פ "פרו ורבו" = 1000, אלף אורות שהם אלף ברכות, ועוד – 1000 = שבע ברכות של חתן וכלה), פעם שלישית ביום השבת קדש "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" (ויברך = רחל, ויקדש = יעקב רחל). וי"ל שהן כנגד ג הפעמים שרחל מסרה את נפשה כנ"ל, פעם ראשונה עבור אחותה, שהיא תלד בשופי כמו הדגים, פעם שניה כדי שהיא עצמה תזכה להוליד שני בנים, צדיק עליון וצדיק תחתון (כפי שיתבאר), ופעם שלישית עבור "ושבו בנים לגבולם", שבת לחיי העולמים, וד"ל.

[ג] כמה רמזים יפים: "כי יד על כס יה" = 239, רחל = 238, עמלק = 240, נמצא ש"כי יד על כס יה" הנו הממוצע בין רחל לעמלק, הכח של רחל אמנו לנצח את עמלק. 239 = ברזל, ר"ת נשות יעקב אבינו שכולן באו מכח ובזכות רחל. "כס יה" אותיות יסכה, היא שרה אמנו, שסוכה ברוח הקדש (ושהכל סוכים ביפיה), שעל כן "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" שהיא גדולה מאברהם בעלה בנביאות ורוח הקדש. "לך בן" (שכנגד "כס יה") = אמונה = יום האם = חלה נדה, כדלקמן. בכל אחד משני הלשונות "כי גם זה לך בן" ו"כי יד על כס יה" יש ה תבות ו-י אותיות, סוד שם יה (אצבעות היד – "כי יד וגו'" ["כי יד על כס יה" ללא התבה השניה, "יד" = 225 = "יה" ברבוע, וכנגד זה "כי גם זה לך בן" ללא התבה השניה, "גם" = 144 = "זה" ברבוע, כאשר ההפרש בין שני הרבועים = 81 = ט ברבוע = טבע = אם יהודיה (סוד "אתה קדשת וגו'", 81 אותיות, "ויכלו וגו'", 144 אותיות, יחד 225 אותיות דתפלת ליל שבת, בחינת רחל, וד"ל) כדלקמן!] – הן ה כנגד ה, כמפורש בס"י, וביחד עם אצבעות הרגלים הן י כנגד י, ודוק), "הנסתרת להוי' אלהינו", ובסוד "עשרה עשרה הכף" – שניהם מתחילים ב-כ ובהם כ אותיות. והנה, "עשרה עשרה הכף" ביחד עם "כי גם זה לך בן" ו"כי יד על כס יה" = 1681 = אם ברבוע! מילוי המילוי של שני הלשונות "כי גם זה לך בן" ו"כי יד על כס יה" = 7140 = 30 (יהודה) פעמים רחל (כלומר שהערך הממוצע של כל תבה במילוי המילוי = רחל רחל רחל)! שני הלשונות באתב"ש = 1204 = יד ("כי יד על כס יה", יה היינו הי דאלהים כנודע) פעמים אלהים (יד אלהים = 100, 10 ברבוע, ואלהים במ"ק = יד! [רק "זה לך בן" "על כס יה" באתב"ש = רחל רחל רחל! הערך הממוצע של ו התבות באתב"ש = 119, חצי רחל (שעולה דמעה דמעה כנודע) = בן אוני (ויש לומר ששתי הדמעות שהיא מורידה כאשר מבכה על בניה [בן יה – ב סיומי הלשונות הנ"ל] הן בפרט על בן אוני – "כי איננו" לשון יחיד מתפרש בזהר על יעקב שלא זכתה להקבר לידו כו', אך י"ל שכאשר הרגישה "כי מתה" כבר ידעה שלא תזכה להקבר ליד יעקב והיינו בן אוניבן אינו, ילדתי בן ואין בעלי לידי, ודוק), השם שרחל נתנה לבנימין, היינו ממש "זה לך בן"!]). ההפרש בין "כי גם זה לך בן" ו"כי יד על כס יה" הוא בן (גם בן [= כס יה, יסכה], ריבוי בן היינו בן שני לרחל, בנימין). והנה, "כי גם זה לך בן" במספר קדמי = 702 = שבת (זך פעמים הוי', היהלום של הוי') = בן (כאשר ן = 700, סוד הטעם לקדימת ה-ב ל-ן בשם בן שלא כשאר השמות עב סג מה כנודע)! שני הלשונות בחשבון גדול דמנצפ"ך = 2116 = 46 ברבוע (4 פעמים תענוג וכו'), השלמה מובהקת של שני הלשונות היחודיים האלה בתורה. תן לחכם ויחכם עוד.

[ד] ובכך ניתן להתבונן איך שסוף (תכלית וסיכום) חייה של רחל אמנו, הצעירה שבאמהות, נעוץ בשרש נשמת שרה אמנו (שרה נוטריקון שרה רחל לאה; שרה רחל לאה = אם פעמים חוה, אם כל חי), ראש האמהות (כאשר "בתר רישא גופא אזיל" – שרה היא ראש האמהות, רבקה היא הגוף ורחל ולאה שתי הרגלים [רחל היא בחינת "נצח ישראל לא ישקר וגו'" ולאה היא בחינת בינה עד הוד אתפשטת. שתי הרגלים, נצח והוד, היינו התחלקות רגל אחת ישרה לשתים, הסיבה שיעקב אבינו היה צריך לשאת שתי אחיות (ולהודות לנשואי לאה שהיו למעלה מטעם ודעת שלו; רק כאשר רחל ילדה את יוסף בטח יעקב בכחו להתמודד עם עשו אחיו ולחזור לא"י, סוד רחל, ובחוש פנימי גם בטח שיוסף בנה ימנע מעשו הרשע להביט בה), וד"ל]), שאמרה לאברהם בעלה "גרש את האמה [האמה היא חיצוניות ופסולת האם האמיתית – הגר המצרית שפחת שרה] הזאת ואת בנה וגו'" – היא פעלה את ההבדלה והריחוק של ישמעאל מעם ישראל קדושים, בירור והפרדת הפסולת מן הבר (שרק היא היא אם הבר אותיות אברהם [החלטת מי הוא האברהם האמיתי, הגם שהוא "אב המון גוים" אבל מי הוא זרעו באמת – "כי ביצחק [ולא כל יצחק אלא יעקב ובניו] יקרא לך זרע". אברהם הוא אב-רהם, אב אדם קדמון, במספר קדמי "אב המון גוים" = אדם הראשון, ומי אביו – "'בהבראם' באברהם", אבל המשכת זרע אברהם האמיתי, "ואנכי נטעתיך שורק כלה [שורק כלה אותיות שרה (דילוג אותיות כשרה – 'איזוהי אשה כשרה, כ-שרה, העושה רצון בעלה, 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה', הדילוג השני הוא אותיות קולקול כ-שרה), רק של רבקה, רל של רחל ו-לה של לאה (כל פעם דילוג אותיות, ודוק), היינו שרה ועוד יוסף = אסתר, בת שרה שחיה 127 שנים והיא מלכה על 127 מדינות, ובכך נעשית אם המון גוים (על מנת להשלים את התיקון של שרה גם בחיצוניות; אב המון גוים ואם המון גוים = יעקב יעקב = יוסף יצחק; במספר קדמי, אם המון גוים = אשת חיל = ראש אברהם = שרה ורחל!), וד"ל; שרה אמנו ראש האמהות = י פעמים יוסף, סוד "תולדת יעקב יוסף", ביצחק ולא כל יצחק אלא יעקב מכח נשמת יוסף, וד"ל; שרה ראש האמהות, ר"ת שרה ועולה מזל פעמים חוה, אם כל חי] זרע אמת", היא מפנימיות א"ק המקבל מפנימיות הקו, סוד "תורה צוה לנו משה", וד"ל], הבר בתוך אם, בסוד בירור הבר ברחם האם [וכידוע שתבת אם פירושה רחם]) ואילו רחל, מכח מסירות נפשה, נסכה בעם ישראל את הכח לנצח את עמלק, הלעומת זה של זרע ישראל, "כלה זרע אמת". "ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת" = 2025 = 45 ברבוע, מה-אדם ברבוע (אמת = אהיה ברבוע).

[ה] אמנו = מהיטבאל. רחל אמנו = פרה אדמה. בירושלמי (דווקא) כתוב שאשתו של אדם נקראת "פרתו", סוד "בן פרת (פרתו של יעקב – רחל) יוסף", וד"ל. לפי זה, פרה אדמה היינו פרתו של האדם – חוה, אם כל חי. פרה אדמה מטהרת מאבי אבות הטומאה, וכך רחל אמנו ובניה, על ידי מחית עמלק (שנמסרה לידם), שהוא הוא משרש צפע (= עמלק), הנחש הקדמוני, מתקנים את חטא אדם וחוה שהביא מיתה לעולם, וד"ל.

[ו] באותו פסוק של "שנים שנים" יש גם "נח נח": "שנים שנים באו אל נח אל התבה זכר ונקבה כאשר צוה אלהים את נח", סוד נחת נחת, וד"ל. והנה, שנים במ"ס = 58 = נח במספר הכרחי (במ"ס שנים = מרדכי = אסתר = 58, נצחון עמלק הוא על ידי מרדכי ואסתר משבט בנימין, והיינו "זכר ונקבה", וד"ל)!

[ז] אם יהודיה = טבע = ט (של טבע) ברבוע (ט ברבוע [טבע יצחק] = 289 = טוב ברבוע  = ברא אלהים. והוא ג בחזקת ד; בדילוג אותיות: א י ו י = ג בחזקת ג ו-מ ה ד ה = ב"פ ג בחזקת ג, סוד שלם וחצי) = אנכי (מי שאנכי, סימן הדבר הראשון הפותח "אנכי" הוא אם ["אנכי… עבדים"], ובו אם אותיות) = אם ב"חן" עליון (מאם) = מספר ההשראה של ה (אות האשה). האם היהודיה = "אם כל [חי]" = אמן (הנשים עונות אמן ובכך מנצחות את עמלק, וכמו שיתבאר) = הוי' אד' וכו'. יום האם היהודיה = 147, שנות יעקב בעלה של רחל אמנו (לא כתוב בתורה את שנות חייה של רחל, נמצא שהן נכללו בשנות חייו של יעקב, ודוק. והסימן: יעקב רחל ועוד 147 = 567 = 7 פעמים אם יהודיה; יום, היהלום של 7, הוא גם ההפרש בין יעקב לרחל [כלומר שרחל = יום יעקב], המזווג אותם יחד, וד"ל). יום האם = אמונה. יום האם ועוד יא חשון = 477 = אשה במילוי: אלף שין הא = "בעתה", אותו יום בו נאמר "בעתה – אחישנה" (לפי פשוטו של מקרא שביום ה"בעתה" אזי "אחישנה" – "לא עיכבן אפילו כהרף עין").

[ח] לעל הוסבר שהן כנגד נצח והוד המכונים "למודי הוי'" היינו שני תלמודים, ודוק.

[ט] דינה מקשרת בין לאה לרחל ומיחדת אותן (להיות רחל הגדולה) שהרי בתפלת לאה היא נהפכה מזכר לנקבה, ואחריה נולד יוסף לרחל. ובתה היא אסנת אשת יוסף לפי מדרש חז"ל. נמצא שכל זרע יוסף הצדיק יוצא ממנה (ומה שיוסף עצמו מתחלק לשני שבטים אפרים ומנשה, אפרים הקטן ומנשה הגדול, היינו כנגד רחל הקטנה ולאה הגדולה, וכרמוז בהפטרה דיום ב' דר"ה "קול ברמה נשמע רחל… הבן יקיר לי אפרים…", וד"ל). דינה יוסף = 225 = יה ברבוע כנ"ל (בסוד "כי יד על כס יה"), וראה לקמן בענין "חסד הוא" הנאמר באסור נישואי אח ואחות, וד"ל.

[י] רגל שמאל של פרצוף האמהות תוכלל ברגל ימין – "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", "דידן נצח" לעולם ועד. "נצח ישראל" ועוד רחל אמנו (היא כח הנצח, הניצוח הנצחון והנצחיות, של ישראל סבא, יעקב אבינו בעלה) = 1024 = 32 ברבוע = 2 בחזקת 10 (נצח רחל = דוד בן ישי).

[יא] רחל הגדולה = ארץ (ג"פ מהיטבאל), שלמות הארץ – בנין פרצוף רחל.

[יב] "יפה כח הבן מכח האב" = 256 = 16 ברבוע = 2 בחזקת 8 = אהרן הכהן הגדול ("הכהן הגדול" [ביטוי זה מופיע 16 פעמים בתנ"ך] = 128, חצי 256, סוד שלם וחצי) = הערך הממוצע של 4 תבות "נצח ישראל" רחל אמנו כנ"ל. הביטוי המקביל – יפה כח הבת מכח האם = 644 = 28 פעמים 23, וביחד עם 256 שני הביטויים יחד = 900 = 30 ברבוע, סוד הלב היהודי (ל מול ל). זאת אומרת שעל ידי התוספת של יפה כח הבת מכח האם ל"יפה כח הבן לכח האב" עולה שרש הרבוע מ-יו ל-ל, סוד לוי, וד"ל (בשני הביטויים יש 28 אותיות, יד ויד [וגם צ"ל בהן "לאכללא שמאלא בימינא"], המשולש של 7. פנות המשולש, החל מ"יפה כח הבן…" הן י ת מ = 450, חצי 900, נמצא שכל שאר 25 האותיות גם = 450 [י פעמים אדם, סוד י הדורות מאדם עד נח, סוד "יפה כח הבן מכח האב", ועוד י פעמים אדם משם עד אברהם, סוד יפה כח הבת מכח האם, וד"ל], ודוק).

[יג] "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה" – תכלית הלימוד של התורה שבעל פה הוא להכליל בינה במלכות (עד שהבינה, ה עילאה, תקרא על שם המלכות, ה תתאה. והיינו הרמז ד"קרינן לה", קרינן ל-ה עילאה להכלל ב-ה תתאה, וד"ל), לאה ברחל כנ"ל שתהיה רחל הגדולה, שלמות הארץ כנ"ל.

[יד] "והנצח זה ירושלים", ועל בבל נאמר "הודי נהפך עלי למשחית", וד"ל.

[טו] ידוע הרמז שתלמוד ירושלמי תלמוד בבלי = 1600 = 40 (ימים שהיה משה בהר לקבל את התורה) ברבוע (משה למד תורה שבכתב ביום ותורה שבעל פה בלילה, אך הלילה נחלק לשנים (ליל ולילה כנודע), חצי לילה שמור עבור הלימוד של תלמוד ירושלמי וחצי עבור הלימוד של תלמוד בבלי – לא נברא הלילה אלא לגרסא בשני התלמודים). והוא עולה "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (א"ת שביה אל יושביה, היינו יושבי א"י שגם הם זקוקים לפדיה וגאולה, בחינת תלמוד ירושלמי שבו המעשה – מעשה הצדקה – הוא העיקר, משא"כ "ציון במשפט תפדה" רומז לתלמוד בבלי שהוא העיקר בנוגע לפסקי הלכות [משפט], ומכאן גם נסיק שלימוד תלמוד בבלי שייך לחצי הראשון של הלילה (ליל), לפני חצות, ואילו לימוד תלמוד ירושלמי שייך לחצי השני של הלילה (לילה), אחרי חצות, הסמוך לאור בקר, לגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, וד"ל). 1600 = ר ריש ריש יוד שין, האות ר בהתפתחות הכח"ב שלה, סוד החש מל מל (מילוי ומילוי המילוי, לאחר בחינת החש שלה, בהיות שאין הגוי לאות ללא ניקוד ומילוי). האות ר היא אות של נוקבא כנודע (בסוד פרצוף המלכות – י נשים שיש ר בשמן: שרה רבקה רחל מרים דבורה צפרה תמר רות רחב אסתר, כמבואר במ"א), אות של "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה", וד"ל (1600 = 8 פעמים 200, ח פעמים ר, ר ועוד ז פעמים ר – "אז ישיר".

[טז] בתראי אותיות בראתי ("אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי" [בראשית אותיות בראתי שבראתי רוח אלהים (ר"ת ברא), המרחפת על פני מי התורה והתשובה, וד"ל] כנודע פירוש הבעל שם טוב על פסוק זה, וכדלקמן) = תריג, שלמות תריג מצות התורה. כאשר יעקב אבינו חוזר מבבל ובא לא"י הוא אומר (לעשו הרשע אחיו) "'עם לבן גרתי' ותריג מצות שמרתי", והיינו בסוד המשכת חכמת בבל, תלמוד בבלי, להיכלל בחכמת ארץ ישראל, תלמוד ירושלמי, התכללות לאה ברחל, להיות רחל הגדולה. והיינו מה שבביאת המשיח (יעקב היה מוכן לגאולה וחשב שאף עשו מוכן) הבתראי דבבל יוכללו בקמאי של א"י, שיהיו הם הבתראי דבתראי, תכלית הבראתי (אנכי מי שאנכי עשה את הארץ, ארץ ישראל, בשביל האדם, שנברא ממקום כפרתו, מקום המזבח שבמקום מקדשנו, והאדם נברא בשביל בראתי, קיום תריג מצות התורה בשלמות ("ושם נעשה לפניך כמצות רצונך", "ושם" דווקא, בבית המקדש שבירושלים שבארץ ישראל) שעל ידן מתגלה אלקותו יתברך בעולם (אור המנורה שבמקדש מאיר לכל העולם כולו), שהעולם (לשון העלם אלקות) יהיה לו יתברך דירה בתחתונים (גילוי אלקות), המקום ש"אוה למושב לו". "הלכתא כבתראי" = 1089 = גל ברבוע = תריג, משה רבינו, ועוד רחל רחל, וד"ל. בדילוג אותיות, "הלכתא כבתראי" = רחל! הדילוג השני – ל ת כ ת א = 851 = 23 פעמים 37, חיה פעמים יחידה. הכלל של "הלכתא כבתראי" הוא מדורם של אביי ורבא ואילך. ואילו דורם של רבה ורב יוסף חופף עדיין עם סוף ימי רבי יוחנן בא"י בעל התלמוד ירושלמי, ודוק. ובמ"א מבואר הקשר בין רבה לרבי יוחנן ולתורת א"י בכלל, ואיך שרבה המשיך את תורת א"י לבבל (ועל ידי זה יש מעתה דין בתראי, שהרי אחרת אי אפשר לומר שהבבלי הוא בתראי לגבי הירושלמי רק משום שהוא מאוחר בזמן, אבל מעתה, בזכות רבה, הוא המשך ממש של הירושלמי וממילא שייך לומר לגביו דין בתראי, ודוק). נמצאנו למדים שיש ד שלבים בגילוי התורה שבעל פה (מתקופת בית שני ואילך): תורת ארץ ישראל, תורת בבל, המשכת תורת ארץ לבבל (מאך דא ארץ ישראל), התכללות תורת בבל בתורת ארץ ישראל (בגאולה), התכללות הגולה בגאולה (הרמז של הרבי שעל ידי הכנסת ה-א בגולה נהפכה לגאולה הוא עדיין השלב הראשון של הגאולה, להמשיך את אוירא דארץ ישראל בגולה, בבבל, ע"ד מאך דא א"י, אבל שלמות ותכלית הגאולה היינו להמשיך את כללות הגולה להיכלל בגאולה, וכפירוש הבעל שם טוב לפסוק "כן בקדש חזיתיך", להמשיך את געגועי הגלות, שישארו בתוקף, [גם] בשמחת הגאולה, וד"ל). ולפי הסוד של "נעוץ סופן בתחילתן" – השלב האחרון של ימות המשיח נעוץ במצות ה' לאברם העברי, היהודי הראשון, "לך לך… אל הארץ אשר אראך", אברהם לקח אתו את השרש ומקור של התורה שבעל פה מבבל, מקום לידת האמהות כולן, בחינת תורה שבעל פה, והביאו לא"י – התכללות בבל בא"י, לאה ברחל, להיות רחל הגדולה, וד"ל.

[יז] וכשיטת הירושלמי שהמעשה, בפועל ממש, הוא העיקר, כלל גדול אצל הרבי. והיינו שהמסירות נפש תתבטא בחיצוניות, בגוף. ואילו לאה גם מוסרת את נפשה להעמיד שבטים ליעקב, אך אצלה המסירות נפש הוא בפנימיות, בכוונת הלב, וד"ל.

[יח] ראש השנה = 861, משולש אם, "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" ("אם" פנימיות "עם" לפי הכלל הידוע, ובסוד "אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ וגו'"), וד"ל.

[יט] חסד רחמים = שע, שע נהורין של אור פני מלך חיים – "יאר הוי' פניו אליך ויחנך".

[כ] "אשת חיל עטרת בעלה" = רבקה פנים ואחור (ה פעמים רבקה), רבקה אמנו, וכן בתולדות החסידות רבקה אמו של אדמו"ר הזקן ורבקה אשת אדמו"ר המהר"ש. רבקה היא הנקודה האמצעית של תריג (משה רבינו), כשם שחיה היא הנקודה האמצעית של אדם, ודוק. עטרת = ז פעמים מהיטבאל, סך ז מספרי המגן דוד הראשונים עד מטרד (= דבורה לאה). וביחד עם אשת = 60 (חיה יחידה) פעמים חיה. הר"ת של "אשת חיל עטרת בעלה" = 81 = ט ברבוע = טבע כנ"ל (ר"ת אשת חיל = ט דטבע ועטרת בעלה ר"ת בע דטבע). הביטוי "אשת חיל עטרת בעלה" מורכב מ-יא אותיות: אשת חיל עטר בהא ב ה ח ט י ל ע ר ש ת = 1035 = משולש 45 = אדם פעמים חיה (= ה פעמים אור דיום אחד דמעשה בראשית = ג פעמים משה). ג האותיות הכפולות – ת ל ע = 500 = "פרו ורבו" כנודע (ההפרש בין 500 ל-1035 הוא 535 = בעלה פו"א = אהבה במילוי, וכן עולה ברוך רבקה, הורי אדמו"ר הזקן, ראה לקמן). יש ד "בעלה" בספר משלי שלמה, "אשת חיל עטרת בעלה" ועוד ג בסוף משלי ב"אשת חיל מי ימצא": "בטח בה לב בעלה… נודע בשערים בעלה… בעלה ויהללה". ד פעמים בעלה = חתך, ס"ת "פותח את ידך", שם הפרנסה, וד"ל. כל ד לשונות הנ"ל = 2752 = לב פעמים אלהים, לב נתיבות פליאות חכמה דמעשה בראשית, כאשר "בטח בה לב בעלה… נודע בשערים בעלה" = 1024 = לב ברבוע (2752 = 1024 ועוד 1728 = 54 פעמים 32 שוהא 12 בחזקת 3, ודוק), הכל בסוד "לב בעלה", וד"ל.

[כא] לגבי האות האחרונה של השם עקיבא יש מחלוקת אם היא א או ה. יעקב רחל (420, יהלום 20) עקיבא רחל (421, השראה 15, שם יה, סוד שכינה ביניהם, מאמר של רבי עקיבא – "זכו שכינה ביניהם", ודוק) = 841, 29 ברבוע ו-21 בהשראה. ועם נכתוב עקיבה עם ה אזי יעלה 845 = אד' פעמים אחד (ה פעמים אחד ברבוע). עקיבא הוא ר"ת "יש קונה עולמו בשעה אחת" ועקיבה הוא ס"ת "[אור] זרע לצדיק ולישרי לב שמחה" (לפי סדר האותיות, ה-ר של "אור [זרע וגו']" היינו רבי). נמצא שעקיבא על שם בחינת הבעל תשובה שלו ועקיבה על שם בחינת הצדיק שבו, ודוק. עקיבא עקיבה = 370, שע נהורין = "[אלו ואלו] דברי אלהים חיים", שעל כן הוא כולל את כל התורה שבעל פה, הוא המשה רבינו (פנימיות ונשמת יעקב אבינו) של התורה שבעל פה (משה רבינו רבי עקיבא = ז פעמים זה ברבוע, נבואת משה רבינו, ואם נכתוב עקיבה יעלה ד פעמים המשולש של כב אתוון דאורייתא), וד"ל.

[כב] יש להעיר שכאשר שאלו את מהרי"ל אחי אדמו"ר הזקן במה זכתה אמו רבקה בבנים צדיקים גאוני עולם הוא ענה שזה היה בזכות מעשה שהיה, שפעם אחת בעלה ברוך הביא לה במתנה מעיל יקר והדבר עורר את קנאת אשת המלמד שהתגורר אצלם. כאשר שמעה הרבנית רבקה היא מיד הלכה לארון והביאה לאשת המלמד את מעילה היקר (המלמד ואשתו היו עניים, משא"כ רבן גמליאל ואשתו, שלא היו זקוקים למתנות).

[כג] ככלל, אשתו של אדם נקברה לידו, אך כאן רמז שפרידא, בתו הבכורה של אדה"ז, היתה בחינת אשתו של אדה"ז ברוחניות – "כאמה בתה" ממש. יש דברים שהאב מוסר לאם דווקא ולא לבן (ועל הבן לקיים "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך"), ודוק. סטערנא (אשתו של אדה"ז) פרידא (כך נכתבו השמות בלוח היום יום) = 685, חוה בהשראה (חוה ברבוע ועוד חי ["אם כל חי"] ברבוע, מספר ההשראה שלאחר תריג) = 5 פעמים 137, קבלה-בקלה ("שמע בקלה") פו"א. ואם כותבים פריידא אזי יעלה יחוד האם והבת 695 (תרצה, מבנות צלפחד) = שניאור זלמן ע"ה, וד"ל. שם בעלה של פרידא היה אליהו. אליהו פרידא ("אף עשיתים") = מנוחה רחל, ראה הערה הבאה.

[כד] ה"לאה" החשובה ביותר בתולדות חב"ד היא דבורה לאה בת אדה"ז שמסרה נפשה בפועל ממש להציל את חיי אביה, ובכך לאה השלימה את עצמה בסוג המסירות נפש של רחל. ה"רחל" החשובה ביותר בתולדות חב"ד היא מנוחה רחל בת אדמו"ר האמצעי שנולדה בעיצומו של יום יט כסלו המקורי ושעל כן סבה אדה"ז קרא לה בשם מנוחה (= "אם כל חי") על שם הגאולה והמנוחה, ורחל על שם בת אדה"ז שנפטרה (גם רמז להשלמה של מס"נ של רחל אמנו). מנוחה רחל מסרה את נפשה (על דרך לאה) על ארץ ישראל, ששם בנין פרצוף רחל, וגם כשהציעו לה נכבדות עם בן דודה אדמו"ר הצ"צ בזווג שני היא סרבה מתוך דביקותה בארץ הקדש (היא ייסדה את הישוב החסידי בחברון עיר הקדש) ולא יכלה לצאת ממנה. שם בעלה של דבורה לאה היה שלום שכנא – שלום שכנא דבורה לאה = 1000 (וביחד עם בנם מנחם מענדל, אדמו"ר הצ"צ = 1332, היהלום של לאה [= "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", פסוק הכותרת של עשרת הדברות]). שם בעלה של מנוחה רחל היה יעקב (יעקב ורחל) – יעקב מנוחה רחל = 529 = חיה-חדוה ברבוע = תענוג וכו'. רחל אמנו רחל אשת רבי עקיבא מנוחה רחל = 2016 = 7 פעמים 288 (רפח נצו"ק, הרבוע הכפול של זה). וביחד עם סטערנא פרידא = 2701 = "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – חכמה במשולש.

[כה] "אמר לחכמה אחתי את" = זה (נבואת משה רבינו, שלמד ממרים אחותו הגדולה, והיא נבאה את לידתו, הוא קבל את הנבואה ממנה) פעמים מהיטבאל (יחוד מה בן וכן יחוד אלדד מידד, סוד דדי אמו ואחותו, שני אחי משה מהאם). גם אברהם וגם יצחק קראו לנשותיהם "אחתי" (קשור לסטערא פרידא הנ"ל), "[אמר] לחכמה [אחתי] את" = רבקה אמנו, ודוק. "חלק המילוי של "אמר לחכמה אחתי את" = ז פעמים "אמר" – "כה תאמר לבית יעקב", אלו הנשים, אמר ר"ת אור מים רקיע, סוד יצירת הולד ברחם האם.

[כו] והאסמכתא: "נשים שאננות קמנה שמענה קולי בנות בטחות האזנה אמרתי", וד"ל.

[כז] והיינו שמכח "אוירא דישראל מחכים" דתורת ארץ ישראל החכם רואה את הנולד, איך שלע"ל גם תורת בבל תוכלל בתורת ארץ ישראל, סוד "תורה חדשה מאתי תצא", וד"ל.

[כח] בשיעור הקודם הוסבר איך שבן עזאי בכלל הוא נגד ספירת החכמה (כמבואר בכתבי האריז"ל לגבי ארבעה נכנסו לפרדס) ואיך שהוא סובר ש"זה ספר תולדת אדם" הוא כלל גדול בתורה, עוד יותר מ"ואהבת לרעך כמוך", הכלל גדול של רבי עקיבא (שנכנס בשלום ויצא בשלום, בזכות "הוי' יברך את עמו בשלום" כאשר נוהגים בכבוד ואהבת רעים, וד"ל), מצד ה"ח שבדעת. בפסוקי "זה ספר תולדת אדם ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אתו. זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" מודגש "זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא שמם אדם", מצב של "שוין בקומתן" ושם אחד – אדם – לשניהם (כל אחדות של שנים היא מצד חכמה, המוחין של תלמוד ירושלמי, וכפי שראינו כמה פעמים שתלמוד ירושלמי אוהב לחבר שנים לעשותם אחד; אחדות = אחתי – "אמר לחכמה אחתי את"), ודוק. הנה, "אמר לחכמה אחתי את" משלים את "זה ספר תולדת אדם" ל-2401 = 49 ברבוע = 7 בחזקת 4 (ההפרש ביניהם = חכמה).

[כט] וכדרך הירושלמי הנ"ל שהשנים שנחלקו, בסוד "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי", שואפים לחזור לשרשם להיות אחד. הם אינם מוותרים על האחדות המקורית שלהם, את הבחינה של "דבור אחד" שלהם (כלומר שהירושלמי, מוחין דאבא, רואה את המציאות מתוך עיני הוי', כפירוש אדה"ז ל"תמנת הוי' יביט", וממילא היא שואפת לחווית "אחת דבר אלהים" [= אשת, בראשית אותיות אשת רבי, וד"ל], לא להסתפק בחווית "שתים זו שמעתי", והיינו סוד המשך הפסוק "כי עז לאלהים", "החכמה תעז לחכם", גם בפעולת הנשיאת הפכים של "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי", וגם, ובעיקר, בהשגה של מוחין דאבא שמצד האלהים [ששמו גם כתוב בל"ר אף על פי שהוא אחד] אינן הפכים כלל, הכל "דבור אחד" ממש, וכמבואר ב בחינות אלו בדא"ח, וד"ל).

[ל][ל] שרה רחל יהושע ר"ת שרי, ועולה חשמל חשמל חשמל (כל חשמל, הערך הממוצע של ג השמות, הוא זך, ג בחזקת ג, במשולש).

[לא] הדוגמה העיקרית של שם ה' רשום בשמו של אדם, בשבטי יה, הוא יהודה, שבו כל ד אותיות הוי' ב"ה. יהושע הוא בחינת משיח בן יוסף ויהודה הוא בחינת משיח בן דוד ("שור וחמור"). יהודה יהושע = עקיבא רחל כנ"ל, מספר ההשראה של יה.

[לב] שרה יסכה = 600 = דבורה לאה מנוחה רחל.

[לג] נדה חלה = אמונה. הדלקה = קדם, יב ברבוע. נדה חלה הדלקה = צלם אלהים (= ו פעמים אם). בעצם הפגם שלה היה בצלם אלקים ושלש המצוות האלה מתקנות אותו. "ואד יעלה מן הארץ" = 512, רבוע כפול, 2 בחזקת 9 (בפרשתנו – "והכנעני אז בארץ"). "נר הוי' נשמת אדם" = 1111 = אשה במספר קדמי. בצירוף "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" (1374) ל-1111 עולה 2485, המשולש של 70. שלשת הפסוקים יחד = 2997 = ג"פ (ממוצע) 999 (עם כל ריבוי עניניו בקבלה – אל שדי במילוי, פתח תקוה, שכבת זרע, מטטרון שר הפנים [ר"ת משה = אל שדי, ועוד חלק המילוי של אל שדי] וכו' – סוד "לפני אחד מה אתה סופר", לפני אלף, כמבואר במ"א, "אדם אחד מאלף מצאתי" אבל "אשה בכל אלה לא מצאתי" כי היא "לפני אחד", לפני האלף. "לפני אחד מה אתה סופר" ועוד חוה = 999).

[לד] שרה רחל חנה (לפי סדר התולדות) ר"ת שרח בת אשר, שחיה לנצח. שרה רחל חנה = לעשות ("אף עשיתיו" קאי על הריון ולידה), סיום מעשה בראשית, שעולה אל פעמים הוי' ב"ה – "אל הוי' ויאר לנו" ("אל הוי'" = חוה חוה חוה, "אל הוי' ויאר" = רחל לאה, "אל הוי' ויאר לנו" = י פעמים לאה = שכם. אל אל הוי' אל הוי' ויאר אל הוי' ויאר לנו = הרבוע הכפול של חוה, ר"ת = ד פעמים חוה, ס"ת = ישראל, רוס"ת = איש אשה).

[לה] אד דם אותיות אם דד (= מט, ז ברבוע), כאשר כותבים אד דם אזי הדד הוא בתוך האם (שפירושו גם רחם, בסוד "דם נעקר ונעשה חלב" העולה מהאם וזב מהדד), אבל כאשר כותבים דם אד אזי האם (הפוך) הוא בתוך הדד. אם היינו ר"ת אלדד מידד (אלדד מידד = מהיטבאל כנ"ל), שני הדדים של נש"י כנודע. אד דם במשולש פרטי = 841 = 29 ברבוע = 21 בהשראה. אד-דם היינו אדם. אד דם במספר קדמי = ד פעמים אםאדם.

[לו] הערך הממוצע של "ויפח באפיו נשמת חיים" ו"נר הוי' נשמת אדם" = 1086 = שרה רבקה רחל לאה, ארבע אמהות.

[לז] ובכל זאת לא נמנע מלרמוז: אב כל חי אם כל חי = י פעמים חי (שנות חייו של יצחקקץ חי). כל חי = חיים, כל תבה בהכאת אותיות = י פעמים חיים.

[לח] ג תבות של ב אותיות (ע"ד "כי גם זה לך בן" ו"כי יד על כס יה" הנ"ל), ודוק.

[לט] ר"ת חן, האשה היא בעלת החן (חנה) – "אשת חן תתמך כבוד" ("אשת חן תתמך כבוד" = אהבה פעמים 127, חיי שרה).

[מ] גוף שני זכר = 676 = הוי' ברבוע כללי = בן פעמים אחד. גוף שלישי נקבה (ר"ת גשן – ארץ גשן, מתנת פרעה לשרה אמנו [גשן = שמחה – "אם הבנים שמחה"]. ס"ת פיה – "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה") = 896 = 7 פעמים 128, הרבוע הכפול של 8 = אדם חוה. נמצא כפולה של 13 לזכר וכפולה של 7 לנקבה, כידוע הכלל בזה.

[מא] חשובה רת"ס חוה. שאר האותיות של אשה חשובה = 608 = לב פעמים חוה. נמצא שאשה חשובה = גל פעמים חוה. מכאן נלמד שאשה חשובה היא סוד חוה, האשה הראשונה, "אם כל חי". בירושלמי נאמר ש"אדם נברא מן העפר וחוה נבראת מן אדם", וי"ל שכמו שאדם הוא בירור המובחר של העפר כך חוה היא בירור המובחר מן האדם, כמו שהוא חלת העולם, חלה טהורה מורמת מהעולם, כך היא חלה טהורה מורמת ממנו, חלק המובחר שבו. חלק ר"ת חוה לאה קמחית (הקמח ממנו מרימים את החלה). חוה לאה קמחית = תריג, כללות כל תריג מצות התורה. בסיס הסדרה המתחילה חוה לאה קמחית = שרה (עליה נאמר "וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עגות")!

[מב] וכנ"ל ששיטת הירושלמי להחזיר את השנים לשרשם המשותף, העצמי, שם הם אחד.

[מג] אולי מתוך כוונה שכך נזכה להיות "שוין בקומתן", כתר מול כתר, נזר מול נזר.

[מד] יש לומר "בצלמנו" מצד עיטרא דחסדים שבדעת ו"כדמותנו" מצד עיטרא דגבורות שבדעת, וכידוע שצלם ודמות הם שרש בנין הדכורא ושרש בנין הנוקבא, וד"ל.

[מה] איש אשה שכינה = רחל במילוי. כל המשפט כפי שכתוב בירושלמי עולה 4005 – המשולש של 89 (גוף), היינו מה (אדם) פעמים 89 (דממהדם-אדם, אדה"ר היה דמו של עולם, ואדם הוא לשון דממה, הדממה, כמו "קול דממה דקה", היא תיקון גופו של אדם, הבחינה של "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים", וד"ל. גופו של אדם = "נעשה אדם [בצלמנו כדמותנו]", לשון רבים, בחינת נדה חלה = אמונה כנ"ל, משא"כ "ויפח באפיו נשמת חיים", לשון יחיד, בחינת הדלקה, היינו נשמתו של אדם, וד"ל; שני הפעלים, נעשה ויפח = 529 = תענוג = חיה [שמה המקורי של חוה, חיה היא הנקודה האמצעית של אדם] ברבוע. חז"ל 'מתרצים' (כנגד המינים שפקרו), את "נעשה" ל"ר ממה שכתוב אחריו "ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו'" ["אמר רבי יוחנן כל מקום שפקרו המינים תשובתן בצידן נעשה אדם בצלמנו (ואומר) ויברא אלהים את האדם בצלמו". "נעשה אדם" ועוד "ויברא אלהים את האדם" = 2 פעמים תריג, הערך הממוצע = משה רבינו וכו'. "נעשה אדם בצלמנו" ועוד "ויברא אלהים את האדם בצלמו" = 1612 = 26 פעמים 62 = הוי' בפעמים טוב מאד, מאד אותיות אדם, וד"ל] ולא "ויבראו אלהים" [כך הגירסא בירושלמי] – נעשה ויברא = 644 = 28 פעמים 23, כח פעמים חיה, ודוק).

[מו] הכלל הוא "זכר חסדו", החסד שייך לזכר, אבל כאן רואים את  היוצא מן הכלל, והרי כל יוצא מן הכלל למעליותא הוא בחינת משיח, שנקרא קיסר, שפירושו יוצא דופן.

[מז] הערך הממוצע של ב תבות "חסד הוא" במספר קדמי הוא 169 = אהבה ברבוע כללי. הרי "אהבה מקלקלת את השורה" – שורת הדין (ואף דוחקת את הבשר – גופא דאורייתא). בכל שיר השירים הרעיה מכונה "אחתי" (וגם על הדרגות הכי גבוהות של יחס בין בני הזוג, "יונתי תמתי" נאמר "אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה וגו'" – אחת רומזת לאחות [וכידוע בקבלה שאחד הוא אח-ד], הכוללת את כל דרגות האהבה (כל עצי הגן, כולל עץ הדעת ועץ החיים – "באתי לגני אחתי כלה"). אחת לשון אחדות [= אחתי כנ"ל], וכדרך הירושלמי להחזיר את השתים לאחת [בענין "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים" – "עזה כמות אהבה... רשפיה רשפי אש שלהבת-יה", גם האהבה כאש הבוערת ביותר נכללת באהבת האחות, אהבה כמים, וד"ל]. ומה עוד שחז"ל דרשו "תמתי", הדרגה הגבוהה ביותר, בחינת שוין בקומתם לגמרי [כתר בכתר – שני מלכים משתמשים בכתר אחד, פיוס הירח על מיעוטה תחילה באמת] כ"תאומתי", ע"ד קין והבל שנשאו תאומותיהם, וכן יש דעה אחת לגבי שבטי יה]).

[מח] אח אחות = חיות = משיח בן דוד = תהו בהו – עולם התהו היינו שמיטת החסד, בה אח נושא אחות (זאת אומרת שמה שנאמר "עולם חסד יבנה" לגבי ראשית ייסודו של עולם התיקון, נישואי קין והבל, הוא עדיין שארית של הנהגת עולם התהו שקדם לעולם התיקון – "והארץ היתה תהו ובהו", כבר היתה). יוצא מכאן שנישואי אח ואחות הוא סוגיה משיחית ביותר, סוגיה של "אורות דתהו בכלים דתיקון".

[מט] אברהם אבינו, איש החסד והאהבה כמים (אהבת אח ואחות ככלל) קרא לשרה אשתו "אחתי" כנ"ל (וכן יצחק לרבקה, בלמדו מאברהם אביו. הערך הממוצע של אברהם שרה יצחק רבקה = אברהם אבינו [אב לשון אהבה ורצון כנודע]!). ואכן היא היתה בת אחיו (זו היתה כוונתו הפנימית באמרו כך, הגם שבפשטות הוא התכוון בכך להוכיח לבריות שהיא אינה אשתו אלא אחותו, שדבר פשוט הוא שאין אדם נושא את אחותו לאשה). כלל גדול בחז"ל שכנגד כל איסור יש דבר מותר שטועמים בו את טעם האיסור (הטוב טעם היינו המתיקות של הפרי, החיות הרוחנית של הפרי, וד"ל). ואין דוגמה בתורה יותר טובה מאשר נישואי אח ואחות, שאף על פי שכפשוטו הוא איסור חמור, אבל יש כיוצא בו ממש, שלא רק שהוא מותר אלא שהוא מצוה – נישואי איש ובת אחותו. חז"ל אומרים שיש בזווג זה אהבה ויחס מיוחדים, שבת אחותו של אדם היא כאחותו ממש, ודוק היטב.

[נ] אם כלפי כל סוג של מוקצה בשבת יש תחושה נפשית של מוקצה מחמת מיאוס, אזי באמת מתרחקים ממנו ולא רוצים לנגוע בו כלל.

[נא] "יפת אלהים ליפת" (עד כאן נוגע ליפת, לפי פירוש רש"י) = "[ומהוי'] אשה משכלת", רמז מובהק שמותר ללמד בתו יונית והיא תכשיט לה, ושעל שם השכלתה ביונית היא נקראת "אשה משכלת". והנה, יונית = רחל רחל, רחל אם יוסף ורחל אם בנימין (אם יוסף אם בנימין = רחל בנימין = 400 = 20 ברבוע = משכיל. רחל אם יוסף רחל אם בנימין = "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם"  = יב פעמים חכמה = שרה מלא: שין ריש הא), שבנותיהם בפרט מותר ללמדן יונית והיא תכשיט להן, וד"ל. "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" = 1870 = 34 פעמים 55, שני מספרי אהבה רצופים, סוד "תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלם", סוד חתך זהב, הידוע בחכמת יון (מתאים לפירוש שעד כאן נוגע ליונית), כמבואר במ"א. 1870 = יוסף ועוד מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה בנות צלפחד, מתאים לפירוש (ראשון של רש"י לפי התרגום) יפת לשון ירחיב, רמז לארץ טובה ורחבה, נחלת בנות צלפחד, וד"ל (ויש לחבר את שני פירושי יפת – אשה נאה [לפי הירושלמי היינו משכילה] מרחיבה את דעתו של אדם, ודוק).

[נב] תורה (611) היא כפולה של 13 (13 פעמים בטול) בעוד שיונית (476) היא כפולה של 7 (7 פעמים חיים), זכר ונקבה, ודוק.

[נג] ידוע שאשה נדה כוללת את כל שסה מצות לא תעשה של התורה (אשה נדה בהכאה פרטית = 1275, משולש 50, כנגד חמשים שערי בינה, וד"ל). במספר קדמי, אשה נדה = 1331 = 11 (יא כתרין דמסאבותא, שתיקונם על ידי יא סממני הקטרת, בשם האשה) בחזקת 3 = משיח במספר קדמי!

[נד] על ידי שראה גם את אביו וגם את אמו נעשה יחוד של אב אם בן – יעקב רחל יוסף = 576 = 24 ברבוע = יסוד מלכות = אמונה דעת (אמונה שרש המלכות ודעת שרש היסוד, ודוק). 576 = ו צירופי אב אם בן! מי שקיים אצלו היחוד של יסוד-מלכות לא יחטא בפגם הברית לעולם.

[נה] אמו היתה "יפת תאר ויפת מראה" (סוד "יפת אלהים ליפת – וישכן באהלי שם", ברחל אמנו, שהיפי של יון תכשיט הוא לה) והוא היה "יפה תאר ויפה מראה" (ר"ת יתום, יוסף היה יתום מאמו, כלומר שהוא ירש ממנה את יפיו. יתום = יעקב רחל לאה) ומפני כך אשת פוטיפר חשקה בו (אשת פוטיפר היא הלעומת זה של שרה רבקה רחל לאה, חושבנא דדין כחושבנא דדין. והיא האף של הקליפה, שאמר עליו משה "יגרתי מפני האף", "אף עשיתיו" מבדיל בין הקדושה לקליפה. באשת פוטיפר יש 9 אותיות כאשר פנות הרבוע הן אותיות יראת – היא הלומ"ז של "אשה יראת הוי' היא תתהלל", יראת = תורה ["תורת אמך"] והוא ר"ת "אחתי רעיתי יונתי תמתי" כנודע. רת"ס אשת פוטיפר, אלכסון הרבוע, אותיות אור, היינו מה שהאיש החולה בנפשו, ההולך אחר מראה עיניו [מה שהיפי הגשמי נדמה לו כאור], עיני בשר, שם חשך לאור, ודוק). ראית איקונין של אמו נתנה לו את הכח להעלות את תאות היפי החיצוני, "שקר החן והבל היפי" ליפי של הקדושה, היפי של רחל אמו. והיינו בסוד "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך" – האב מזהיר את הבן מלחטוא בדרך מוסר, הוא העורר בו את יראת העונש (בעלמא דין ובעלמא דאתי). אבל האם מורה לו את דרך החיים, איך להפוך ולהמתיק את התאוה (סוד המתקת הדינין בשרשן, בפנימיות אמא). והיינ גם הסוד שישראל = אמת יפי, אמת מצד האב ("תתן אמת ליעקב") ויפי מצד האם ("אשה יראת הוי' היא תתהלל" בחן ויפי שלה), וד"ל.

[נו] יוסף הצדיק = שסה, הלעומ"ז של אשה נדה כנ"ל.

[נז] היינו הסוד הנ"ל של "בצלמנו כדמותנו" ("אי אפשר לאיש בלא אשה ואי אפשר לאשה בלא איש אי אפשר לשניהן ללא שכינה"), שלשה שותפים באדם. על ידי יחוד האב והאם מופיע גם הקב"ה, השותף השלישי, לשמור על יוסף ולהצילו מהחטא.

[נח] "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" – "מה טוב" בחינת דכורא, יסוד אבא, "ומה נעים" בחינת נוקבא, יסוד אמא. "שבת אחים" היינו זווג אח אחות הנ"ל, "חסד הוא" בעולם האצילות, שם "איהו וחיוהי [מצד אבא] חד בהון איהו וגרמוהי [מצד אמא] חד בהון" כאשר "איהו" היינו הקב"ה, השותף השלישי. "גם יחד" = אד' = 5 פעמים אהבה, הערך הממוצע של 5 אותיות "גם יחד".

[נט] הלעומ"ז של רחל "יפת תאר ויפת מראה", או, לפי הסוד, ניצוץ של רחל שנפל לעמקי הקליפות חפץ להפדות, וד"ל.

[ס] "עת צרה היא ליעקב – וממנה [מכח תפלתה של רחל אשתו] יושע".