preload
בס"ד
ספט 20

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5771/12%20tishrey%205771.flv

לחיים לחיים, שתהיה שליחות שמחה. "ממנו יראו וכן יעשו", לחיים לחיים.

א. סוד השליחות – אהבה וחן

שליח שוה שמח, שמח זה ו פעמים חן, ו-שליחות זה כבר יג פעמים חן (כי ות זה ז"פ חן). אם כן, סוד השליחות זה אהבה וחן – אהבה פעמים חן. הכל תלוי באהבת ישראל, וחן – שאתה תמצא חן בעיני כולם – זה אם אתה תמצא את החן בתוך העינים של כולם, תמצא את נקודת החן שבכל יהודי, שכל יהודי יש לו נקודת חן של אמת, ותאהב אותו באהבת ישראל אמתית, אז ממילא גם אתה תמצא חן בעיני כולם, וכולם יהיו כלים פתוחים, יפתחו כולם לקבל את האור של התורה והחסידות שלכם, שאתם באים להפיץ, כולם שיתקרבו לאבינו שבשמים.

רואים כאן שהאהבהאהבה פעמים חן – מתחלקת ל-ו ו-ז, שליח ו-ות. יג זה התעוררות יג מדות הרחמים – זה שייך לעשי"ת, ולכאורה מגיע לשיא בנעילת יו"כ, אבל היות שהמספר הוא יג יש לומר שזה נמשך עד יג תשרי (תשרי זו כפולת יג). אתם יוצאים ב-יב, אבל בע"ה תגיעו ב-יג, ההילולא רבה של הרבי מהר"ש, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. זה השלמות של יג מדות הרחמים, שזה יג פעמים חן. הרי בתוך יגהמ"ר יש גם חן במפורש, "וחנון". יש מאמר חז"ל שצריכים להתדמות לקב"ה במדותיו – יש שמתחילים "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון", אבל יש שמקדימים את ה"חנון" (כמו פסוקים בתנ"ך שכתוב "חנון ורחום"). לחנן במיוחד שייך החנון, אבל לכולנו בגל עיני שייך במיוחד ה"חנון" – מאד קשורים לחן. האבן עזרא אומר שרחום זה מה שמתעורר כשאני רואה את מצוקת הזולת וחנון זה "ושמעתי כי חנון אני" – השמיעה מעוררת את חנינת הזולת. שוב, זה קשור לחן – יש בזה איזה נקודה של מציאת חן. השמיעה זה בינה והראיה זה חכמה, אבל כתוב שיש שרש לאמא עילאה למעלה מאבא. גם על פי פשט, מה שאני רואה זה רק החיצוניות, אבל מה שאני שומע – כל חסידות חב"ד זה השמיעה, "דערהער" – זה הפנימיות, הנקודה הפנימית של הלב שזועקת. מתוך הצעקה – כמו השופר של ר"ה ושל נעילה – דווקא שם, בתוך הצעקה שלו, יש את נקודת החן שלו.

אם כן, ב-חן פעמים אהבה, ה-אהבה מתחלקת ל-ו ו-ז, ובהקבלה ל-יג מדות הרחמים השש זה "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד" – זה ה-שליח, ה-שמח – והשליחות זה עוד "ואמת… ונקה". זה מתחיל מ"ואמת" – "תרין תפוחין" של חדש תשרי, ש"נהירין תדירא" ו"חדאן תדירא", שע נהורין של אור הפנים. זה ווארט בסוד השליחות, שסוד השליחות זה אהבה וחן.

ב. התבוננות בהופעת הדו בתנ"ך – "מהדו"

לגבי הודו – היה פעם שיעור על הודו, וצריך לומר עוד משהו. אתם תהיו עד פורים, וכנראה לא עד בכלל, אבל בכל אופן זה לקראת פורים. פורים זה המקום היחיד שמופיע השם הודו – חוזר רק פעמיים בתנ"ך, בשני פסוקים זהים במגלת אסתר, "מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה". זה גם בפסוק הראשון של המגלה, הכותרת שלה – "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המֹלך מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה". זה פסוק עם יג מלים, גם התעוררות יג מדות הרחמים, וגם מתחלק ל-ו ו-ז – "ויהי… המלך" ואז "מהדו… מדינה" (האמצע זה אור הפנים). בהמשך המגלה חוזר ביטוי זה, ואין יותר הדו בתנ"ך. הדו (כתוב חסר) עולה יה. בפעם הקודמת דברנו על ההוד שיש בהדו, "מודה אני לפניך", "הודו לה' כי טוב", אבל עכשיו נתבונן עוד קצת. זה בגימטריא שם יה, שם של "הנסתרֹת להוי' אלהינו" – אם כן, זה מקום טוב בשביל נסתר, מקום של קבלה וחסידות.

נאמר משהו חשוב על פי דקדוק – יש דגש בתוך ה-ד של "הדו", ולא מובן למה. נקודת החן שצריך לחפש שם אצל כולם זו הנקודה הזו, המסתורית, שבתוך ה-ד. כמו שנסביר דלת זה "דע לומר תודה", לשון הוד. המדקדקים מסבירים שהדגש ב-ד בא להשלים נ שחסרה שם – הינדו. יש שם נון נסתרת – שער הנון. הרי אמא, בינה, עד הוד אתפשטת. התכלית של אמא זה שער הנון – "איני יודע כלום", תכלית הידיעה שנדע שלא נדע. זו הנון הנעלמת של הדו. אם אני מכניס את הנון אז במקום הדו זה נעשה הִנדו והגימטריא עולם בחמשים, לגימטריא של שם אדני. רואים שהדו במפורש רומז לשם יה – שם שבעצמו הוא נסתר, "הנסתרֹת" – אבל בנסתר רומז לשם אדני. זה סוד של "אבא יסד ברתא" – י-ה כשם בפני עצמו הוא השם של החכמה וא-דני השם של המלכות. באיזו מלה נוספת חסרה נ, שנרמזת רק בדגש? אמת, שהשרש שלה הוא אמן, כמו אמונה ("איהו אמת איהי אמונה", היה צריך להיות אמנת), רק ששם ה-נ היתה צריכה להיות אחרי ה-מ המודגשת וכאן לפני ה-ד המודגשת. יש עוד מלים כאלה, כמו בת – יש בן, והנקבה היתה צריכה להיות בנת (כמו בר-ברתא בארמית). אם כן, יש בת ויש אמת ויש הדו – צריך להבין את הקשר. קודם כל, הדו זה מקום של "איהי בהוד" – מקום של התעוררות הנקודה הפנימית שבלב שזה בחינת בת. "לא זז מחבבה עד שקראה בתי", ואחר כך אחותי ואחר כך אמי – בינה – אבל אחר כך שוב בתי, הדרגה הכי גבוהה שלעתיד לבוא. בהדו צריכה להתעורר הנקודה של "בתי", שהיא נקודת האמת – בכולם, בת-אמת-הדו, יש את התופעה של הנון הנסתרת.

אמרנו שכתוב הדו רק פעמיים – "מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה". אז כתוב "מהדו", והרבה פעמים חז"ל דורשים "מ… ולא כל" – צריך להוציא משהו מהדו. אין "הדו" אלא רק "מהדו" – צריך להוציא, "להוציא יקר מזולל", והמקום המסוגל להוציא את הניצוצות הקדושים שיש בכל יהודי זה הדו. גם מוצאים אותם שם וגם מוציאים אותם משם – כמו "חיים הם למוצאיהם-למוציאיהם" – מוציאים משם ומביאים לארץ, אבל מוצאים בהדו. הכל מתחיל מהדו. אחר כך אפשר להגיע עד כוש, אבל ההתחלה היא מהדו. כמו שאמרנו, אם מקבילים את הפסוק ל-יג מדות הרחמים אז "מהדו" זה "ואמת" (שבשתיהן יש את תופעת הנון הנסתרת, כנ"ל) ו"כוש" זה כבר "לאלפים" – התיקון התשיעי, סוד תשליך שעושים בראש השנה. יש משהו מאד מיוחד: קודם כל "מהדו" קשור לאסתר המלכה, מתחיל את מגלת אסתר. שמה של אסתר לא מופיע בפסוק הראשון, ורק השם אחשורוש מופיע שם – פעמיים – ודורשים את זה "מלך שאחרית וראשית שלו" (דברנו לפני ר"ה על המלכים שמולכים על כל העולם כולו). דברנו הרבה פעמים על זה ש"אחרית וראשית שלו" זה אחרית לפני הראשית – כמו הווארט שכאשר קמים בבקר צריך מיד לזכור את העולם הבא, האחרית, העתיד, ומההתקשרות לעתיד אפשר לתקן את העבר, את הראשית.

יש משהו מענין מאד במלה "מהדו", אם אני באמת הולך מהסוף – מאחרית לראשית. הסוף של הדו זה ו, המשולש של ג (א-ב-ג), אם אני מוסף את ה-ד זה כבר י, המשולש של ד, ואם אני מוסיף את ה-ה זה המשולש של ה, ואם אני מוסיף מ זה המשולש של י ("העשירי יהיה קדש להוי'"). אז כל שלב בסוד של "אחרית וראשית" נותן תוספת של משולש – ג, ד, ה, י. אם מצרפים את כל המדרגות האלה יחד זה ה'פנים' של המלה מהדו – מהדו הדו דו ו (האחור זה מ מה מהד מהדו). איך מוציאים יקר מזולל? בדרך פנים, שכתוב בקבלה שזה הסתלקות – שכל הטוב יוצא ממנו (זו הפעולה שעשינו, רק בכיוון ההפוך). כל השלבים האלה יחד יוצאים שם אלהים. כתוב בקבלה שזה סוד "כל הנחלים הולכים אל הים" – קודם היה "הים" (מהדו), וכעת נוסף שם אל (עוד שם קדוש בפני עצמו, יש פה הרבה שמות קדש). אם מחשבים את הפנים, ומוסיפים עוד ממד לסדרה – מהדו (55), מהדו הדו (70), מהדו הדו דו (80), מהדו הדו דו ו (86) – הכל עולה 291, המלה זה ארץ, אבל בקבלה זה שם אלהים במילוי (העיקרי: אלף למד הא יוד מם). מה נוגע לענין שלנו? מה שצריך לגלות שם אצל כל יהודי זה ש"אני אמרתי אלהים אתם" – כל יהודי הוא אלקים. זה מתגלה שם, שכל יהודי הוא "אני אמרתי אלהים אתם". האריז"ל אומר שה"אלהים אתם" של יהודי זה היחידה שבנפש, "יחידה ליחדך" (שייך לסוכות). בכלל הדו, היות ש-הדו זה 15 זה היום הראשון של סוכות, טו בחדש (אם כותבים את זה מלא, הודו, זה 21, הושענא-רבה). אפשר לחלק (למפרע, כסדר של תשרי – תשר"ק) – ו ימים ראשונים, עד ו תשרי (יום חשוב בחב"ד), עד אז החסדים מכוסים בסוד העמקים (עמק ראשית, עמק אחרית, עמק טוב ורע, עמק דרום, עמק צפון), אז ד ימים, מ"עמק מזרח" (קשור למי שנוסע למזרח) עד יו"כ, ואחר כך עוד ה ימים עד סוכות, "והיית אך שמח". אם כן, יש קשר לר"ה ויו"כ וסוכות, הכל בתוך הסוד של "מהדו ועד כוש".

ג. סדר העבודה בהדו – ממדות למוחין ולמסירות-נפש

הביטוי המלא שחוזר פעמיים – "על פי שני עדים" – הוא "מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה". ידוע בגמרא שכאשר רבי עקיבא רצה להעיר את הצבור שנרדמים בשיעור הוא אמר להם – כנראה יש משהו מיוחד כדי להעיר בדרוש זה – ש"תבוא אסתר בת בתה של שרה אמנו, שחיה מאה ועשרים ושבע שנים, ותמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינות". הווארט הזה מעורר את היהודי מהתרדמה שלו, גמרא מפורשת – שזה דבר אחד שיכול לעורר נשמה. היתה שרה אמנו, שחיה 127 שנים, ועכשיו תבוא אסתר – "אסתר מן התורה מנין? שנאמר 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'", זה זמן של אסתר – ותמלוך על 127 מדינות. מה רוצים לראות? שהנשמה היהודית תמלוך על כל העולם. זה שחיה 127 שנה מילא, אורך חיים זה רוחני יחסית, אבל תכל'ס זה למלוך על כל העולם כולו – מלך המשיח. לא חשוב אורך החיים. יש לגבי חיי המשיח כמה דעות, זה לא חשוב, העיקר זה שהוא מולך על כל העולם כולו ומוסר את המלוכה לקב"ה. זה מה שמעורר את הנשמה, שהיתה היהודיה הראשונה שחיה 127 שנה ובזכותה אחרי הרבה דורות – בירידה והסתר פנים – תבוא בתה ותמלוך על כל העולם כולו, "מהדו ועד כוש". המלוכה על כל העולם כולו מתחילה מהודו. הווארט הזה מעורר את היהודי.

יש כמה דיוקים חשובים: אצל שרה כתוב "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה", בת מאה כבת עשרים ובת עשרים כבת שבע – הסדר הוא מלמעלה למטה. 127 זה שלמות, למה? כתוב בזהר ומבואר באריכות בחסידות – הכי עמוק בחסידות חב"ד זה המשך תער"ב, וגם שם מסביר באריכות – שהמאה זה הכתר ועשרים זה המוחין ושבע זה המדות. אצל שרה יש שני דברים, דבר אחד שהסדר מלמעלה למטה – קודם הכתר,  מסירות נפש (שיש לה גם ביטוי מעשי, מאה ברכות בכל יום, כל הזמן לברך את ה', אבל זו מסירות נפש, כנראה צריך לברך את ה' מאה פעמים בכל יום מתוך רגש של מסירות נפש), אחר כך המוחין (חב"ד, התבוננות) ואחר כך תיקון המדות (כמו שהרס"ג אומר, שהאדם נולד בעולם הזה בשביל לתקן את המדות – "עדון המדות", אויסאיידל זיך בלשון החסידות). עיקר היפי, "כבת שבע", זה המדות המעודנות – זה מה שמוצא חן. הכל מלמעלה למטה, אף שזה לא סדר החיים – זה גם "אחרית וראשית" – הרי קודם היתה בת שבע, ואז בת עשרים, ואז בת מאה. בכל אופן, הפסוק כותב מלמעלה למטה. הדיוק השני, שעל כל אחד מהם כתוב "שנה", לכן באמת דורשים את זה – "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים". כל אחד מקבל את השנה/השנים בפני עצמו. אבל אצל הבת, אסתר – אסתר זה ממש לשון שרה, עיקר האותיות שלה זה סר, כמו שרה – המלוכה היא על "שבע ועשרים ומאה מדינה", הכל הפוך, המספרים מלמטה למעלה ואין חלוקה פנימית (לא כתוב "שבע מדינות ועשרים מדינות ומאה מדינה"), הכל זה "מדינה" אחת, מדינת מלך המשיח. שני הבדלים חשובים. בכל אופן, רבי עקיבא אומר שזה נגזר מזה – שבזכות שרה אמנו, שחיה 127 שנים, תבוא אסתר ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה, שזה התכל'ס, "והיה הוי' למלך על כל הארץ".

יש בזה לימוד מאד חשוב איך עובדים בהדו, שבהדו צריך להתחיל מהלב (אהבה וחן שדברנו עליהן קודם). אמרנו קודם שאם שרה אמנו חיה כך וכך שנים זה יפה מאד, שלמות שלה, אבל זה עוד לא תכל'ס תיקון עולם – זה רק אומר שהיא שלמה. בשלמות הפנימית מתחילים מלמעלה, מהכתר, אבל הענין של הדו זה "מהדו" – להוציא את כל הנשמות, לקרב את כולם לקב"ה – ושם סדר העבודה, במיוחד עם הזולת (לא עם עצמי), חייב להיות הפוך, להתחיל מהלב. עיקר התקשורת והקשר עם היהודי שם זה 7 – הכל מתחיל מהשבע. מתוך הלב עולים לשכל – כלומר שכל מה שלומדים שם חסידות ועושים קורסים אפילו זה חשוב מאד, הכרחי לגמרי, אבל זה לא שוה שום דבר אם לא התחיל מהלב. אז קודם יש את השבע ואחר כך את העשרים – השכל – ובסוף נוסכים בנשמות רוח ה' ממש, כמו שכתוב על משיח, הרי כתר זה בחינת משיח של כל אחד, רוח של מסירות נפש שתשאר גם כשיחזור לארץ. בארץ צריך יותר מס"נ כדי לקיים את ה"שבע ועשרים" – המדות והשכל – לפני שמחזירים אותו לארץ צריך להגיע למאה, אחרת מסוכן מה יקרה איתו בארץ. מה זה חב"ד בכלל? כל חסידות חב"ד זה להביא למסירות נפש, להגיע יותר גבוה מהשכל. כל השכל זה רק מעבר – יש מעבר ממעלה למטה, מהשכל להוליד מדות בלב, אבל יש מעבר ממטה למעלה, שזה עיקר החב"ד (בעיקר אצל הרבי והרבי הקודם), להגיע מהשכל אל מסירות הנפש של הכתר. זה הדיוק הראשון, שהסדר הוא הפוך. הדיוק השני הוא שבפסוק של הדו אין מדינות, אלא הכל מדינה אחת – הכל מדינת מלך המשיח.

זה שהשבע הוא העיקר מודגש גם בכך שיש כאן שבע מילים – "מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה", כאשר המלה "שבע" היא האמצע של הביטוי. יש כאן ז מלים ו-כח אותיות (כמו "בראשית…") – ז במשולש:

מ

ה  ד

ו  ו  ע

ד  כ  ו  ש

ש  ב  ע  ו  ע

ש  ר  י  ם  ו  מ

א ה  מ  ד  י  נ  ה

הפינות זה מאה – הכל בסימן מאה, זה התכל'ס.

ד. התבוננות של רקיע שחקים

כעת משהו יותר חשוב: כאשר יוצאים לשליחות יש דבר אחד מאד חשוב להקפיד – שיהיה "חתת אלהים" על כולם, שזה כאשר אומרים חת"ת. צריך להתמיד בשיעורים של חומש-תהלים-תניא. [שליח עושה שליח – הרבי אמר לי פעם אחת לומר חת"ת, אני מעביר את זה הלאה…].

בהתבוננות של שבעת הרקיעים – שמיוחד רוצים את זה בהדו – הארץ היא שש המצוות התמידיות של "לחיות במרחב האלקי" (הספר הכי חשוב להדו), התשתית של ההתבוננות. אבל מעל זה יש שבעה רקיעים – וילון, רקיע, שחקים וכו' עד ערבות. היות שמדברים על שליחות, במדה מסוימת – חוץ מהארץ – הכי חשוב זה השחקים. בספר זה מוזכר רק בקיצור נמרץ בתוך המבוא, אבל בכתובים נמצא הכל וצריך לצאת כספר. הוילון זו ההתבוננות בחידוש בכל יום ובכל רגע תמיד מעשה בראשית, עד כדי חויה – שאפשר לחוות את ההתהוות יש מאין – כי כך כתוב בחז"ל, שהוילון יוצא שחרית וחוזר בערבית, מרגישים בו את "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". על רקיע כתוב במפורש – גם בתניא – שיש שם את כב אותיות האלף-בית. אז ההתבוננות באותיות – זה עוד ספר, על האותיות, שכעת נמצא גם בעברית – זה הרקיע. זה כולל גם את האותיות "אמת למד פיך". מהאותיות, שזה הרקיע, עולים לשחקים. מה זה השחקים? כתוב שהשחקים שוחקים מן לצדיקים. הסברנו ש"שוחקים  מן לצדיקים" זה שה' נותן את השליחות לכל אחד. כל יהודי הוא שליח, ובמיוחד ניצוץ משיח שנמצא בכל יהודי – משיח זה שליח עם י כחות הנפש, כמו שהרבי מסביר. הרי כל שליח קוראים לו, כמו שקוראים למשה בסנה – "משה משה" – כמו שמואל, כמו ישעיהו. על מנת להיות שליח קוראים לך בשם שלך. זה קצת כח המדמה – אבל דברנו הרבה מאד על זה שיש גם כח המדמה מתוקן, גם בתניא יש (לקרוא לה' אבא, ואף על פי שנדמה לו שזה כח המדמה זה בכל זאת אמתי, ולכן מותר וגם מומלץ לפי שיטת חב"ד), וכך גם – שאדם שומע שקוראים לו. זו התבוננות שמאד תופסת יהודים. קודם כל שתעשה את זה על עצמך, ואחר כך תוכל להעביר את האנרגיה שיש בזה – זה המון המון כח. הכי טוב – שכעת בהשגח"פ יש גם את האמת-למד-פיך – אפשר להתבונן על השם של כל אחד שנכנס עם "אמת למד פיך". אם נכנס אריאל, אז חוץ מהפשט – שאפשר להסביר בלי סוף את משמעות השם, ושנשמע את זה (הדו לשון הד, בשחקים אתה שומע את השם שלך מהדהד מכל עבר בתור הזמנה לצאת לשליחות, לגלות מי אתה, בשביל מה ה' ברא אותך, מה ה' רוצה ממך) – אז אפשר להתבונן בשם במדרגות של תיקון-צרוף-מכלול-מאמר-חשבון. מאמר זה לקחת מלה ולפתח, ואפשר לפתח עם ה"אמת למד פיך" – אריאל זה אמת-למד-פיך, ראשית-יראת-שמים, ידיד-ורע-דרוש, שוב אמת-למד-פיך ואז לבך-מלא-דעת. אם קוראים לך גם מנחם זה מתחיל ונגמר מסור-מאדך, באמצע נחלה-וירושה-נצור (התקשרות לארץ גם בהדו), וחכמת-הוי'-תחיך. כך אפשר להתבונן בכל שם, שכל אחד ישמע את שמו ב"שחקים". גם הדו זה הלל-אלקיך, דע-לומר-תודה, ותר-אהוב-ורחם. מקוה שעוד כאשר תהיה שם תצא חוברת שמסבירה את כל הפתגמים. זה דבר מאד נחמד ללמד את כולם בכיף. גם בירושלים גיורא חיבר לזה ניגון (שרו).

שאלו מה זה "פאר אמונתך", עוד לפני שהחוברת יוצאת – זה מצות תפלין, "עוטר ישראל בתפארה". התיו – כמו תיו, סימן על המצח – זה "תמים יחד וברך", יחד זה קריאת שמע, יחודא עילאה" וברך זה בשכמל"ו, יחו"ת. החותם זה ק"ש. צריך קודם כל להבין בפשט מה כולם. יש כמה שזה פסוקים, כמו "שוית הוי' נגדך" ("שויתי הוי' לנגדי תמיד"), "הלל אלהיך" ("הללי אלהיך ציון") וכו'.

לחיים לחיים!

היות שהשנה שנת "אדון עולם" בין היתר, נשיר אדון עולם – שיהיה צאתך לשלום (שרו בניגון החדש).

רק נדגיש עוד פעם את הענין של הדו. למה בכלל יוצאים מהארץ? דברנו על זה הרבה פעמים, גם בישיבה, שבארץ חסר מחד הצד הרגשי שהוא יותר רגשי. הדו קשור ל"בתי", "איהי בהוד", כנ"ל. האמת של הבת זה לגלות את הלב. בארץ, היות שיש הרבה גבורה ודינים, זה גם הרבה שכל – פחות חשיפה ללב. לכן באמת בורחים מכאן, כי צמאים למשהו אחר, להפתח לרגש. לכן זה מתחיל משבע – זה גם בת שבע, גם אלישבע וגם יהושבע. יש שלש בנות שנקראו שבע, שהן שלשת הקוים של המלכות כמו שמסביר האריז"ל (ראה מאמר מאה קשיטה לרמ"ע מפאנו סימן יט) – בת שבע זה הגבורה של המלכות, אלישבע הימין של המלכות ויהושבע זה התפארת של המלכות. יש הרבה רמזים של שנת 770 שלא זכינו ללמד, ואחד יוצא מיום כפור – "אנו רעיתך ואתה דודנו" – רעיתך זה 700 ו-דודנו זה 70. ה-700 זה פי עשר מה-70, "אנו רעיתך" ואתה המעשר, העשירי יהיה קדש, "ואתה דודנו". כל אלול עד יו"כ זה "אני לדודי ודודי לי", אבל ביו"כ זה "אנו רעיתך ואתה דודנו", זה היחס עם ה' שמעורר את הנקודה הפנימית שבלב אפילו יותר מה"אבינו מלכנו". שליחות שמחה והצלחה רבה ומופלגה לך ולאשתך ולשליחה הקטנה ולשליח הקטן (הסדר שלכם זה תפלין של ר"ת – יש משפחות שהן תפלין של רש"י, אבא-אמא-בן-בת, ויש משפחות שהן ר"ת, אבא-אמא-בת-בן – אז אתה צריך שם עם כולם להניח ר"ת).

ניגנו "כי בשמחה תצאו".


[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.

הוסף תגובה