בע"ה
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5770/5%20tamuz%205770/4%20tamuz%205770-1.flv
http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5770/5%20tamuz%205770/4%20tamuz%205770-2.flv
ניגנו "אודה ה' מאד בפי", "דרור יקרא", ניגון הכנה.
הערב ומחר בע"ה נלמד מאמר של הרבי הרש"ב, שהיות שהוא מבוסס על הזהר נקרא גם את הקטע מהזהר עם כמה פירושים – הפירושים העיקריים שחסידים לומדים, מקדש מלך והרמ"ז – וזה כמובן יעזור לנו להבין הרבה יותר לעומק את הדברים של הרבי הרש"ב. אם כי, שברגע שנכנס לרבי הרש"ב זה עולם חדש לגמרי. אז בעצם הערב נעשה את הזהר, אבל כדי להתחיל מהמאמר נקרא כמה שורות מתחלת המאמר. זה על פרשת השבוע, פרשת חקת, שמתחילה "זאת חקת התורה". כעבור 13 פסוקים יש ביטוי "זאת התורה". מתחיל "זאת חקת התורה" – זו החוקה שכוללת את כל התורה כולה, "רצוא ושוב" לעצמות, כמבואר באריכות בדרושי דא"ח, אבל אחר כך יש "זאת התורה" – "זאת התורה אדם [איזה אדם?] כי ימות [איפה?] באהל". זה הד"ה המתחיל כאן, ונושא המאמר, וגם הקטע מהזהר, זה להסביר מה זו מיתה, מה זה היפך החיים, לפי הפנימיות. זה המקום להסביר את זה, פרשת חקת, שהיא הפרשה הכי עמוקה בתורה – "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". נראה שכך הזהר מתייחס לכל הנושא, "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". לכן לא בכדי שאנחנו עכשיו ב-ה' תמוז, אבל לפני יומיים זה ג' תמוז, ולא בכדי ש-ג' תמוז תשנ"ד היה ב"ראשון" של פרשת חקת, באותו יום שקוראים בחת"ת "אדם כי ימות באהל" – זה ה-ג' תמוז המקורי. ידוע הרמז ש-ימות בגימטריא ג תמוז (חוץ מזה שעולה גם חי לעד וקים לנצח, ועוד כמה דברים חשובים).
נפתח ברמז: "זאת התורה" ר"ת זה. יש ג"פ בתורה "זאת התורה" – "לעולה", "לנגע צרעת", "אדם כי ימות באהל" (ויש עוד פעם אחת "וזאת התורה אשר שם משה"). "משה נתנבא ב'זה'" – "זאת התורה" רומז לנבואת משה רבינו. "זאת" לשון נקבה, לכן יש בזה בחינת נוקבא. כתוב בספרי הקבלה ש"וזאת התורה", עם ו, זה כמו "ואתה מחיה את כולם" וכיו"ב, שה-ו היא המשכה מהז"א, מהזכר, להתחבר עם הנוקבא. אבל כאן כתוב רק "זאת", בחינת נוקבא, וכפי שנסביר "זאת התורה אדם כי ימות באהל" זה בחינת נוקבא בכללות. כתוב כאן "אדם", אבל "רגליה יורדות מות", וכל הנושא של אבי אבות הטומאה – נושא הפרשה – קשור לנוקבא. יש פעמיים זאת – "זאת חקת התורה" ואח"כ "זאת התורה". זאת התורה = לב ברבוע = ב בחזקת י. יש לב ברבוע אותיות בקריאת שמע. אם כן, יש פה רמז לקריאת שמע. יש עוד כמה וכמה דברים חשובים שעולים מספר זה. "זאת התורה" גם כולל את כל התורה כולה. איך יכול להיות גם ימות וגם חי לעד וקים לנצח? זו בדיוק הנקודה כאן. בכל ספר הזהר – מקור כל תורת הנסתר – אין קטע שדן בענין זה יותר לעומק, וגם אין מאמר בחסידות חב"ד שדן בנושא זה לעומק ומבהיר אותו כמו מאמר זה של הרבי הרש"ב, לכן הוא כל כך חשוב לכל חב"דניק, כבר שש עשרה שנה אחרי ג' תמוז. לכן זה יסוד היסודות שכל אחד צריך ללמוד אותו טוב, ובפרט חסיד חב"ד.
נתחיל בכמה משפטים מהמאמר, ואז נעבור למקור המאמר, הזהר:
בס"ד פ' חוקת עטר"ת
זאת התורה אדם כי ימות באהל, הקשה בזהר פ' שלח דקנ"ט ע"א הרי התורה קדמה אלפים שנה לעולם [כתוב "ואהיה שעשעים יום יום", ויומו של הקב"ה אלף שנה. ככלל אלפים שנה זה חכמה ובינה – לפעמים מפרשים כתר וחכמה, אבל ככלל זה חכמה ובינה – ואחר כך מתחיל "עולם חסד יבנה".] וכתי' בה אדם כי ימות באהל, ור"ל אפי' לא חטא [זה החידוש הראשון החשוב שלו כאן, בפשט, כי מכל מפרשי הזהר זה לא יוצא ברור. הוא אומר שאם כתוב בתורה הקדומה "אדם כי ימות באהל" סימן שכולם מתים, ללא יוצא מהכלל, לא משנה אם אתה צדיק הכי גדול – משה רבינו או מלך המשיח – גם אתה "אדם", תמות. אדם זה שם המעלה, מבין ארבעה שמות של אדם (כפי שלמדנו לפני לא הרבה זמן) – אדם, איש, גבר, אנוש. בכולם כתוב "ימות" – "אדם כי ימות באהל", "איש כי ימות ובן אין לו", "גבר ימות ויחלש", "מאנוש ימות". בכולם כתוב ימות, העולה בגימטריא ג תמוז. היום, ה תמוז = נחת. ה' תמוז הוא יום המרכבה, ויש קשר ל-ג' תמוז. יש נחת וסליק – כנראה שב-ג' תמוז סליק וב-ה' תמוז נחת. רק כדי להמתיק את האוירה – הזהר כותב בפירוש שצריך להיות מאד שמח בזה ש"אדם כי ימות באהל". איך זה שמחה? צריך לזכות לזה, אבל זה מקור השמחה. זה דין, שייך ליצחק – צחוק ושמחה. הוא חי עשר פעמים חי, אבל גם הוא ימות, אך כל מה שקשור אליו זה "שחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי". הצחוק הוא למעלה מטעם ודעת, והוא כל כך גבוה הצחוק הזה שבאמת "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". שוב, מה החידוש כאן? זה פשוט, אבל זה לא פשוט במפרשי הזהר. הוא אומר שלא משנה אם אדם חטא או לא חטא – ימות כתוב אצל כולם, והיות שכך כתוב בתורה הקדומה מוכרח למות. לכאורה זה שהוא לא חוטא לכאורה זה לא במציאות בעולם הזה, ש"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" – כולם חוטאים – ואנחנו אחרי חטא אדה"ר, שנקנסה מיתה. אבל הוא מקשה, שגם בלי זה ש"אדם אין צדיק בארץ וגו'", משמע שהאדם ימות.] הי' מוכרח למות ואמאי (והלא אין מיתה בלא חטא כו' וכ"ה בזהר שם דאפי' ישתדל באורייתא יומם ולילה ימות כו' [כמו שנראה, זה לא פשוט בזהר, אבל כך הוא ודאי הוא מבין וזה הפירוש הפנימי בזהר.] וקודם לזה כ' בהשאלה כיוון דידע קוב"ה דזמין ב"נ למיחטי קמי' ולמגזר עלי' מיתה אמאי ברא לי' כו' [בשאלה – של רבי יהודה, כפי שנראה בזהר – קודם כתוב שהיות שהקב"ה ידע מראש שהאדם עתיד לחטוא וחייב מיתה, למה ברא אותו בכלל?! ידוע מאמר הגמרא, שדורשים אותו בקבלה כשם קדוש – סאל, "סוף אדם למות". זה שם של הקב"ה, ומתי מכוונים את זה? ב"פותח את ידיך", הפסוק שצריך לכוון בו בפסד"ז. ר"ת פאי – שילוב הוי' א–דני – ס"ת חתך, שם הפרנסה, וכתוב בקבלה שכאשר אומרים את זה צריך לכוון להחליף אותיות חתך באתב"ש שלהם, ח–ס ת–א כ–ל, ולכוון לשם סאל, שבגימטריא פאי. מה זה אומר? כתוב בכתבי הסוד שזה ר"ת של מאחז"ל "סוף אדם למות". אם כן, זה שם של הקב"ה. חוץ מזה שבס"ת של רבי מאיר, שמאיר עיני חכמים בהלכה ולא עמדו חבריו של ר"מ על סוף דעתו, כתוב "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מות" (במקום "טוב מאד") – זה טוב מאד, הכי טוב. כל הדברים האלה מצטרפים – הכל רק להכנס לרקע של הענין הזה. אז הוא אומר שבשאלת הזהר כתוב שה' רואה שהאדם עתיד לחטוא והוא עתיד לקנוס אותו בהפך החיים, ולכן הוא שואל למה היה צריך לברוא אותו אם "סוף אדם למות". הוא לא מבין שהענין הזה הוא שם קדוש של הקב"ה. כנראה שזה גם סגולה לפרנסה, כי חילוף שם הפרנסה. כל הפסוק הזה אומר חי – "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון" – "חי לעד וקים לנצח", שהקב"ה משפיע ומשביע לכולם חיים.]) ועוד דמשמע דבחטא עה"ד מת [זה מה שכתוב בתוך, "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" – זו הסתירה שאמרנו קודם, שכאן משמע "אדם כי ימות" בכל מקרה, לא קשור לחטא, אבל כשקוראים בתורה, לפני חטא אדה"ר לא היה צריך למות, ומת רק בגלל חטאו.] (ור"ל א"כ איך נא' בתורה אדם כי ימות דמשמע גם בלא חטא, והגם שחטא עה"ד ג"כ נא' בתורה, מ"מ משמעות הענין דמיתה [דווקא מפרשת חקת] הוא ענין המוכרח גם בלא חטא [בפרשת בראשית אני יכול להבין, שה' ברא את האדם מושלם, שיחיה לנצח, ורק הזהיר אותו – נתן לו מצוה אחת והזהיר אותו – "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", והוא לא עמד בנסיון, אז נקנסה עליו מיתה. אבל כאן אומר משהו הרבה יותר עמוק – לא יעזור שום דבר… כאן זו האסמכתא למה שחז"ל אומרים במדרש לגבי חטא אדה"ר – "נורא עלילה על בני אדם". ה' יודע מה שיהיה, ואף על פי כן לא נמנע מלברוא. כאן לא רק שיודע שיחטא, אלא גם אם לא היית אוכל היית מת, והרי כתוב "ביום אכלך ממנו מות תמות" – זה גם חלק מהעלילה. ה' מוצא איזו עלילה לתלות את ההכרח הזה במשהו. ה' רואה שהוא ודאי יחטא, ודאי שזה יתקיים, אבל כאן רואים שהמיתה היא הכרח המציאות. אם כן, המקום הזה הכי עמוק מכל התורה כולה.])
זו רק פתיחת המאמר, שהוא מביא את הזהר עם הפלפול הראשוני. נאמר נקודה אחת ונעבור לזהר. יש שלשה הסברים – גם מה ההכרח, וגם מה טוב ושמח בזה, למה זה שייך גם לתכלית כוונת בריאת העולם, ש"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", ש"וירא אלהים את כל אשר עשה [בשביל דירה בתחתונים] והנה טוב מות" – למה? שוב, יש פה שלשה הסברים עמוקים מאד, שכנראה נגיע אליהם מחר. היות שיש פה שלשה מהלכים, אז ודאי זה מקביל למשהו יסודי אצלנו, כמו הכנעה-הבדלה-המתקה. אז באמת נראה שיש מהלך אחד כאן שהוא בחינת הכנעה, מהלך שני שהוא הבדלה, ומהלך שלישי שהוא המתקה לגמרי בנושא הזה.
נפתח את הזהר (פרשת שלח קנט, א-קנט ב):
רִבִּי יְהוּדָה הֲוָה אָזִיל בְּאָרְחָא [כידוע, רוב סודות הזהר מתגלים כשהולכים בדרך. בהמשך יש ביטוי "אורחוי דקוב"ה", הדרכים של הקב"ה, ובפירוש הגר"א על הזהר הוא כותב שאורח זה דעת – דעת המתפשט – לעומת גזרה, שזה חכמה ובינה. נראה את זה תיכף, אבל גם תחלת מאמר זה וגם בכללות הזהר – זה שכל הסודות מתגלים באורחא, כנראה זה אורחוי דקוב"ה, והדרך מסוגלת להמשיך מדעת, דעת המתפשט. זו גם תורת רשב"י, שבין העשרה שנכנסו לאידרא קדישא הוא כנגד הדעת (כל אחד כנגד ספירה, זו יסוד תורת רבי לוי יצחק – אבא של הרבי – על הזהר, כמעט כל פירוש שלו על הזהר הקדוש זה לפי שמות החכמים שמדברים בזהר, בגלל שהם רובם ככולם אותם עשרה שנכנסו לאידרא, ושם יש לכל אחד מקום מסוים, היינו שהוא כנגד ספירה מסוימת, וכשמבינים את הספירות של כל אחד זה פותח אשנב רחב ועצום להבנת הדברים בזהר). בין החברים רבי יהודה, ההולך כאן, הוא החסד – הוא ה"עולם חסד יבנה" של החברים.] בַּהֲדֵי רִבִּי אַבָּא [הוא הסופר של רשב"י. הייתי חושב שאבא זה חכמה, אבל הבן של רשב"י – רבי אלעזר – הוא החכמה, ורבי אבא זה אמא, ספירת הבינה. זה שייך לנסתרות לה' אלקינו. אבא הוא במוחין בעצם. גם באידרא, אחרי שרשב"י מונה את כל עשרת התלמידים, אומר ששלשה כוללים את כולם – אני ובני ורבי אבא – אנחנו ה"אוריאן תליתאי" שכולל את כל העשר. רשב"י עצמו או שהוא הדעת או שהוא הכתר, רבי אלעזר בנו החכמה, ורבי אבא שכותב את הדברים – הבינה. אבל כולם זה מוחין. לכן רבי יהודה כאן, ששואל שאלה בדרך מרבי אבא, זה החסד שואל את הבינה. כמובן שמבינה, מאמא, אמורים לקבל את התשובות. אמא זה גם תשובה, וגם "מי דקיימא לשאלה" – שואלים את האמא והיא משיבה את התשובה. מי שואל? הבן, והבן הראשון זה החסד, רבי יהודה, "'יומם יצוה הוי' חסדו'… יומא דאזיל עם כולהו יומין".], שָׁאַל לֵיהּ, אָמַר מִלָּה חַד בָּעֵינָא לְשָׁאֲלָא [אני רוצה לשאול אותך דבר אחד], כֵּיוָן דְּיָדַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּזַמִּין בַּר נָשׁ לְמֶחֱטֵי קַמֵּיהּ, וּלְמִגְזַר עָלֵיהּ מִיתָה, אֲמַאי בָּרָא לֵיהּ [זו השאלה שאמרנו – כיון שה' ידע שהאדם יחטא ותגזר עליו מיתה, למה ברא אותו?!]. דְּהָא אוֹרַיְיתָא הֲוָה תְּרֵי אַלְפִין שְׁנִין [כמו שאמרנו, זה חכמה ובינה, ולפעמים כתר וחכמה] עַד לָא אִיבְרֵי עָלְמָא. וּכְתִיב בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא, (במדבר יט) אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל. (במדבר כז) אִישׁ כִּי יָמוּת [אמרנו שכתוב בכל ארבעת השמות "ימות", אבל כאן מביא רק שנים – שני אלה שבתורת משה (פסוקי גבור ואנוש הם בנ"ך). בפרשת חקת "אדם כי ימות באהל" ובפרשת פינחס "איש כי ימות", לאחר הטענה הצודקת של בנות צלפחד, "כן בנות צלפחד דוברות", מתחילה פרשת נחלות ב"איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו". זה גם מתאים למה שאמרנו בשיעור על ארבעת השמות, שאדם ואיש הם שמות העצם. כך גם מסביר הרבי הקודם, שגבר ואנוש זה רק התגברות או חולשה באדם או באיש, אבל שני השמות העצמיים – שבכללות הם מוחין ומדות – הם אדם ואיש, והם כתובים בתורה. אפשר לחקור ולחשוב שהיות שכתוב שהתורה היתה אלפים שנה לפני בריאת העולם, יתכן מאד שאומרים את זה דווקא על תורת משה – "זכרו תורת משה עבדי". צריך לחקור אם יש מקום שכתוב בו שגם הנ"ך קדם לעולם. זה שייך ל"תורת משה" כפי שנראה – אם משה אומר זאת באספקלריא המאירה, זה, "זאת התורה", סימן שזה מוכרח ולמעלה מכל תהפוכות העולם הזה, וכך נמצא בידיעת עצמו של הקב"ה, וממילא גם צריך להיות פה למטה, כמו שנראה.]. [חוץ משני הפסוקים האלה הכתובים בתורת משה כתוב גם] וַיָּמָת [פלא שלא כותב לאיזה "וימת" מתכוון, הרי יש הרבה בתורה.]. וַיְחִי פְּלוֹנִי וַיָּמָת [כאן אני יודע למה הוא מתכוון – לדורות הראשונים, מאדם הראשון והלאה, שעל כל אחד בפרשת בראשית כתיב "ויחי" ואחר כך "וימת", בכל עשרת הדורות הראשונים. כמובן הכי חשובה פרשת אדם הראשון עצמו, שהיא המשך של הסיפור השלישי של מעשה בראשית – "זה ספר תלדות אדם" – שיש שלשה פסוקים של תולדותיו, הסטוריה, ואז כתוב "ויחי אדם… וימת". כותב "פלוני" כי אחר כך ממשיך בסגנון זה. בשלשת הפסוקים האלה יש לז תיבות ו-קלז אותיות (גילאי יצחק ואברהם בעקידה) – אחד מהסודות החשובים של מספרים אלה (עוד דוגמה אחת של פרשיה כזו בתורה – פרשית המנורה). ידוע שכאשר הרמב"ם מחלק את התורה לפרשיות פתוחות וסתומות זה לעיכובא מדאורייתא. אף על פי כן מוצאים בתנ"כים העתיקים ביותר של בעלי המסורה – אנחנו סומכים בחלוקה על כתר ארם צובא, כך הרמב"ם סומך בתור המלה האחרונה, אבל יש עוד תנ"כים בערך מאותה תקופה, ואחד מהם כת"י לנינגרד – ששם שלשת הפסוקים האלה הם פרשיה בפני עצמה. אם כותבים ככה ס"ת הוא פסול, אבל זה מקור לכך שזו יחידה בפני עצמה. יש שני פסוקים של "זה ספר תולדות אדם" עם 23 מילים, ואחר כך שלשה פסוקים – "ויחי אדם… וימת" – עם לז מילים, כידוע ש-כג ו-לז הם זוג. אצלנו כל החמשה פרשיה, אבל יש כת"י עתיק שבו הפרשיה מחולקת ל-2 ו-3. כל זה מאמר מוסגר. אם כותב שכתוב "וימת", למה צריך להוסיף את "ויחי פלוני וימת"? אף אחד ממפרשי הזהר לא מתייחס לזה, אף שזה דיוק טוב בזהר. הכי קרוב נראה ברמ"ז. אפשר לחשוב ש"וימת" הולך על מיתת המלכים, "מלכין קדמאין", אבל זה לא מתאים – כי עיקר השאלה כאן למה צדיקים מתים, ולא למה רשעים מתים. מתוך פירוש הרמ"ז יש רמז – שלא התכוון לו ודאי – ש"וימת" כאן הולך על הפעם האחרונה בתורה. יש כלל גדול בתורה, שכל מה שכתוב בתורה בא לפרש ולא לסתום, אז אם כתוב "וימת" או שזה הפעם הראשונה או האחרונה, אבל מכיון שהפעם הראשונה זה "ויחי אדם… וימת", אז אם זה לא הולך על הפעם הראשונה אולי על האחרונה. הפעם האחרונה זה "וימת שם משה עבד הוי'" – הכל הולך אחר החיתום. יש רמז ברמ"ז שבאמת זה מתאים, שמה שהזהר רוצה לרמוז כאן – שגם משה רבינו מת. הרי הוא עדיין עומד ומשמש למעלה, ומשה רבינו לא מת (כמו "יעקב אבינו לא מת", אבל אצלו יותר קל לומר, בגלל שלא כתוב "וימת") – זה ה"אדם כי ימות באהל", שהוא המת באהלה של תורה, ב"זאת התורה". כנראה ש"וימת" זה משה רבינו, מבחר האדם, כמו שכותב הרמב"ם והרבי מדגיש. מה זה "אהל"? אהלה של תורה, כדרשת חז"ל – "זאת התורה". הדרוש אומר "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה", ולא שמת בפועל ממש, אבל כאן, כמו שמסבירים המפרשים, כדי להוציא מהדרוש שאין מדובר במיתה ממש אלא רק אלגוריה של אדם שממית עצמו, לכן מביאים את הפסוק של "וימת" שהוא בפועל. כאן זה "תורת משה עבדי", אז כנראה גם "וימת" רומז ל"וימת שם משה עבד הוי'". רק בשנים כתוב "וימת שם" – יש הרבה פירושים מה זה "שם", בקבלה זה יכול להיות או המקום הכי נמוך או המקום הכי גבוה ("ובקשתם משם") – במשה (הפעם האחרונה) ובאחיו המבוגר, הצדיק אהרן. על שני אלה, ולא על מישהו אחר, כתוב "וימת שם".]. [אחרי כל הפסוקים האלה, שאדם ימות ולא יעזור שום דבר, אז שואל:] מַאי קָבָעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא [בשביל מה ה' צריך להוריד את האדם לעולם, שבסוף יסתלק ממנו.], דְּאֲפִילּוּ אִי אִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילְיָא [לא פסיק פומיה מגרסא, כמו שכתוב בכמה צדיקים גדולים, והתורה היא מקור החיים – "כי חיים הם למוצאיהם", "למוציאיהם בפה", לא יעזור כולם והאדם] יְמוּת [גם זה רומז למשה רבינו, שהכי השתדל בתורה יומם ולילה.], וְאִי לָא אִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא יְמוּת [אז כולם שוים, כמו שמביא בהמשך הפסוק מקהלת "כטוב כחוטא".], כֹּלָּא בְּחַד אָרְחָא [כולם הולכים באותה דרך. בתורה המות נקרא "דרך כל הארץ" – "אנכי הולך בדרך כל הארץ", והדרך היא למות. לכן יש פירוש ש"דרך ארץ קדמה לתורה" זה קודם כל המודעות שאדם הולך למות, השם הקדוש "סוף אדם למות", ובלי זה אי אפשר להגיע לתורה ולמצוות. זה גם פרדוקס. מאיפה חז"ל לומדים ש"דרך ארץ קדמה לתורה"? מהפסוק "לשמור את דרך עץ החיים". לכאורה אם האדם היה זוכה היה נכנס ואוכל מעץ החיים וחי לעולם, אבל הדרך לכך גופא היא "דרך כל הארץ" – למות. יש פה המון המון נשיאת הפכים.], בַּר פְּרִישׁוּתָא דְּהַהוּא עָלְמָא [כל השאלה היא של רבי יהודה – שהוא חסד, מדות, לב, התפעלות. רבי אבא הוא חב"דניק, אבל מי ששואל את השאלה הוא חסיד כללי. כמו שנראה, בנתונים הראשונים של החסיד הכללי אין נשיאת הפכים בראש, זה או-או, ולכן הוא שואל – היות שכולם מתים, הצדיק והרשע, אז למה ברא את האדם? זו מסקנה אופיינית לגמרי למי שהוא בעל מדות, והמדות אצלו בוערת, מלא התפעלות. לכן יש לו קושיא כזו – בשביל מה ה' ברא את האדם, אם יהיה צדיק ימות וגם אם לא אותו דבר. "בר פרישותא דההוא עלמא" היינו שאני מבין שבעולם הבא יש הבדל – הצדיק מקבל חלקו והרשע חלקו, גן עדן וגיהנם, אבל בשביל מה להוריד אותו לעולם הזה? מה תועלת העולם הזה עם המות? תעשה לכתחילה שלכולם יהיה טוב, אז גם לא תהיה מציאות של גיהנם ורשע.], כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (קהלת ט) כַּטּוֹב כַּחוֹטֶא [שוב, כל זה שאלת רבי יהודה – החסד.]:
[נחזור לפסוקים שהוא מביא, שאמרנו שצריך לדייק בהם: "אדם כי ימות באהל", "איש כי ימות", "וימת" (גם צירוף ימות, ג תמוז), "ויחי… וימת". יש כאן 10 מילים. בפסוק הראשון 13 אותיות ובשני 9 (כמו תיקוני דיקנא דאריך ודז"א) – יחד 22 אותיות. בכל הפסוקים יחד 34 אותיות – ויחי. לכאורה "ויחי" היא לא במקום, כי רק רוצה מלים של היפך ה"ויחי", אבל מסיים בדוגמה של "ויחי… וימת". יצא לו שהכל זה "ויחי" אחד גדול. יותר מזה, אם עושים את הגימטריא רואים שהגימטריא של הכל היא פעמיים "ויחי" ברבוע – רבוע כפול של ויחי. פעמיים ויחי זה חיים. כלומר, הערך הממוצע של כל אות במלים אלה היא חיים – משהו מופלא. אם נעמיק עוד טיפה – לד זה מספר אהבה, בסוד חתך זהב, שמתחלק ל-13 למעלה ו-21 למטה. זה מה שקורה כאן – ה'למעלה', המוחין, זה "אדם כי ימות באהל", 13 אותיות, וכל השאר זה החלק התחתון, 21 אותיות. אפשר לראות איך זה ממשיך ומתחלק בחתך זהב הלאה והלאה – תן לחכם ויחכם עוד, למבין בסוד זה של חתך זהב. חתך זהב זה "צלם אלהים" – נראה שתכלית הזהר כאן היא להגיע לכך שהאדם נברא ב"צלם אלהים", והיפי של זה בא לידי ביטוי בחתך זהב. למשל, בכל מעשה בראשית יש "ויחי" פסוקים, אבל רק בשלשת הימים הראשונים יש יג – דוגמה שמקבילה לכאן – ובארבעת הימים הבאים כא אותיות.]
[נמשיך לקרוא, אבל נקדים בקיצור. פעם דברנו על רבי ומשפיע וכו' – רשב"י הוא הרבי ורבי אבא הוא המשפיע כאן. רבי יהודה הוא התלמיד בענין הזה, ששואל את רבי אבא. למדנו כמה פעמים שהדבר הראשון שמשפיע צריך לעשות זה להשפיל, להוריד, את המחונך-המושפע שלו. אבל אם הוא משפיע טוב זה ראשית התיקון – ההכנעה – ואחר כך צריכה להיות הבדלה ואז המתקה. זה בדיוק מה שקורה כאן. דוגמה קלאסית בהתייחסות רבי אבא לשאלה. אפשר לעשות את זה בצורה מובהקת כזו, כי באמת לכתחילה לא היית צריך לשאול את השאלה, אתה לא ראוי לזה, אז מיד אפשר להוריד אותך – למה שאלת?! אז הוא מתחיל בלומר שזו שאלה שלא שואלים. כל ספר קהלת מתאר את המציאות, אבל לא מסביר למה. רבי יהודה בשאלה מביא פסוק בקהלת – אבל זה חלק מהקושיא, לא חלק מהתירוץ. קהלת הוא זה שאמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" – כל הנושא הזה הוא קהלת. בשביל חב"דניק, כאילו שרבי יהודה הוא חסיד שבא למשפיע ושואל איך להתייחס ל-ג' תמוז – איני יודע מה היה – ורבי אבא צריך להסביר לו את הענין. הדבר הראשון רבי אבא אומר לו – לא היית צריך לשאול את זה בכלל.] אָמַר לֵיהּ, אוֹרְחוֹי דְּמָארָךְ [שהגר"א אומר שזה דעת המתפשט], וְגַזְרֵי דְּמָארָךְ [גזרה, שאין בה בכלל הבנה, הגר"א אומר שזה חכמה ובינה – זה בדיוק האלפיים שנה שהיו קודם, של התורה הקדומה, שם כתוב "זאת התורה אדם כי ימות באהל". הייתי חושב שגזרה, אם זה למעלה מטעם ודעת, צריך להיות בכתר או משהו כזה, גבורה דעתיק, אבל הוא אומר שמה שה' גוזר – שמתקבל אצלנו כגזרה, ש"לית כל מוחא סביל דא" כלל וכלל – זה חכמה ובינה בעצם. על חכמתו ובינתו יתברך נאמר "אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא, אנת הוא מבין ולא בבינה ידיעא", וידוע שיש הבדל בין שני אלה לספירות הבאות – אם כי כולם רזא דמהימנותא – וכמו שרשב"י אומר שבתוך העשרה יש 'יחידה מובחרת' של מוחין בעצם, בהם ה"איהו וחיוהי חד בהון ואיהו וגרמוהי חד בהון" באופן מיוחד. לכן מתקבל על הדעת שהגזירות זה חכמה ובינה, ואורחוי זה דעת המתפשט. אפילו את דעת המתפשט אינך מבין, אבל זה יהיה המפתח להסבר אחר כך], מַה לָךְ לְמִטְרַח בְּהוּ. מַה דְּאִית לָךְ רְשׁוּ לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא שָׁאִיל, וּדְלֵית לָךְ רְשׁוּ לְמִנְדַּע, כְּתִיב (קהלת ה) אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ, דְּאוֹרְחוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְסִתְרִין, גְּנִיזִין עִלָּאִין, דְּהוּא סָתִים וְגָנִיז לֵית לָן לְשָׁאֲלָא [בכל הדברים הגנוזים והנסתרים אין לנו לשאול. אז שוב, הדבר הראשון שהמשפיע עושה למושפע שבא עם שאלה כזו – מוריד אותו, אין לך רשות לשאול. אבל הם עדיין הולכים בדרך, לא הגיעו עדיין ליעד שלהם – יש להם עדיין זמן להמשיך את השיחה.]. אָמַר לֵיהּ, אִי הָכִי [שאתה אומר לי שזה דברים ורזים סתומים], הָא אוֹרַיְיתָא כֹּלָּא סָתִים וְגָנִיז, דְּהָא הִיא שְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה הֲוִי, וּמַאן דְּמִתְעֲסָק בְּאוֹרַיְיתָא כְּאִלּוּ אִתְעֲסָק בִּשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא, וְאִי הָכִי, לֵית לָן לְשָׁאֲלָא וּלְאִסְתַּכְּלָא [תוהה נגד רבי אבא, שלפי דבריך אי אפשר לשאול כלום ולא להסתכל בשום דבר].
[כאן זו הנקודה, שקודם רבי אבא מתייחס אליו במקום שהוא נמצא בו – לא מקום של נשיאת הפכים, וממילא זה מקום של התרגשות, הר געש. ברגע שיש נשיאת הפכים יש רוגע – "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו". כל התרגשות יתר, גם בענינים הכי פנימיים, באה בגלל שאין כח השכל לסבול שני דברים. אז מה הוא אמר? גם הוא אמר לו שיש דברים סתומים וגנוזים שאין מקום לשאול. אז הוא עונה – אם כן, כל התורה כולה סתומה וגנוזה ואין מה לשאול. הוא עונה לו שלא כך:] אָמַר לֵיהּ אוֹרַיְיתָא כֹּלָּא סָתִים וְגַלְיָיא [לא סתום וגנוז, אלא סתום וגלוי. סתים וגניז זו מסקנה של מוחין דיניקה, אבל באמת יש גם חלק גלוי.], [ונכון שכל התורה היא שמו של הקב"ה, אבל גם בשם הקדוש –] וּשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא סָתִים וְגַלְיָיא, וּכְתִיב (דברים כט) הַנִּסְתָּרוֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ [יש חלק ששייך לה' ויש חלק ששייך לנו. הנקודה כאן – שמי שאומר את זה הכי טוב זה גם פירוש הגר"א, וזה דבר שנוגע לכל לימוד פנימיות התורה – ש"הנסתרֹת להוי' אלהינו והנגלֹת לנו ולבנינו" לא בא להפריד ולחתוך ביניהם. אם היה בא להפריד – זה בדיוק מה שעמלק (עם-מלק) רוצה לעשות, "כי יד על כס יה", להפריד בין יה ל-וה. ה-ו בא להמשיך, היינו שיש גם חלק נסתר גלוי – זה "אורחוי", יש איזה דרך וחיבור בין הנסתר והנגלה. זה רק מי שיש לו את הסוד של נשיאת הפכים. כלומר, יש חלק נסתר שנעשה נגלה, ועל זה יש לנו רשות וגם חובת קדש להתעסק בו ולשאול עליו –], הַנִּגְלוֹת לָנוּ, דְּאִית רְשׁוּ לְשָׁאֲלָא, וּלְעַיְּינָא וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ וּלְמִנְדַּע בְּהוּ [יש לנו רשות לשאול ולעיין ולהסתכל ולדעת. נאמר על דרך אבא של הרבי, שגם אנחנו משתדלים בה – לחפש שלישיות וכו' – לבאר את הלשונות כאן, לעיין ולהסתכל ולדעת: לשאול זה בינה, "מי דקיימא לשאלה". אבל כשעולים לאמא – מתקשרים לרבי אבא, הסופר שכתב את ספר הזהר, אז מי שאין לו את המשפיע חי לפניו יכול לפתוח את הספר ולעיין בו, וזו גם בחינה של לשאול את רבי אבא. שוב, כששואלים עולים לבינה, ובינה זה עיון – "לעיינא". רבי הלל מסביר באריכות שמעיון מגיעים להסתכלות, ומהסתכלות מגיעים למעמיק שבנפש – שרש הדעת בכתר. זה באותיות קצרות, וצריך לראות בהרחבה בביאור של רבי הלל לשער היחוד. אבל זה מה שכתוב כאן – לעיינא ולאסתכלא בהו ולמנדע בהו (שזו התכלית בסוף, למנדע). אנחנו בעצם מעבר מלהכניע לפעולת ההבדלה. פסיכולוגית, כאן רבי אבא פועל ברבי יהודה הבדלה, לכן עדיין מסביר לו ההבדל בין נגלות לנסתרות:]. אֲבָל הַנִּסְתָּרוֹת לַיְיָ אֱלֹהֵינוּ, דִּילֵיהּ אִינּוּן, וְלֵיהּ אִתְחַזְיָין [שייכים לה' ונראים לה'], דְּמַאן יָכִיל לְמִנְדַּע וּלְאִתְדַּבְּקָא דַּעְתּוֹי סְתִימָא [כאן ה"למנדע" זה שרש הדעת בכתר, שאחרי עיון בבינה והסתכלות בחכמה באים להתדבקות בכתר, "ולאתדבקא דעתוי סתימא".], וְכָּל שֶׁכֵּן לְמִשְׁאַל [היות שאינך יכול לדעת ולהדבק בדעת הסתומה של ה' – אין לך רשות לשאול.].
תָּא חֲזֵי, לֵית רְשׁוּ לִבְנֵי עָלְמָא לְמֵימַר מִלִּין סְתִימִין וּלְפָרְשָׁא לוֹן [אין רשות לבני העולם הזה לומר דברים סתומים ולפרש אותם], בַּר בּוּצִינָא קַדִּישָׁא רַבִּי שִׁמְעוֹן [פתאום נכנס פה רבי שמעון, אף שאינו פה בשטח. זו דוגמה מצוינת לכך שרבי אבא הוא משפיע ויש גם רבי – רבי שמעון. קודם אמרנו שחבל ששאלת את השאלה, אבל רבי יהודה מתעקש שאז אי אפשר לשאול שום דבר. אז עושים הבדלה – אומרים שיש דברים שאפשר לשאול בנגלה, גם בלי רבי שמעון, ובעיקר שיש קישור בין הנגלה והנסתר ומי שיכול להגיע לנסתר ולפרש זה רשב"י. אז בפיסקא הקודמת התחיל לפתוח איזה פתח, וכעת מרחיב מאד מאד את הפתח, ברגע שמכניס את הרבי, שמה שכולם לא יכולים לדעת הוא כן יכול, ויש לו רשות לדבר על זה בגלוי.], דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתָּכַּם עַל יְדוֹי [הקב"ה הסכים על ידו, נתן לו גושפנקא דמלכא.]. וּבְגִין דְּדָרָא דִּילֵיהּ רְשִׁימָא הוּא לְעֵילָּא וְתַתָּא [היות שדורו של רשב"י רשום אצל הקב"ה למעלה ולמטה (תיכף נסביר למה רומז)], וְעַל דָּא מִלִּין אִתְּמָרוּ בְּאִתְגַּלְיָיא עַל יְדוֹי [לכן יש דברים סתומים שנאמרו בגלוי על ידו], וְלָא יְהֵא דָּרָא כְּדָרָא דָּא דְּאִיהוּ שָׁארֵי בְּגַוִיהּ, עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא [ולא יהיה דור כמו הדור שהוא שורה בתוכו עד שיבוא מלך המשיח. רבי אבא אומר שמהרבי עד משיח לא יהיה כמו הרבי – לא יהיה דור כזה. כלומר, שבעצם זו בחינה של מלך המשיח – רשב"י. שוב, הרי משיח נקרא קיסר – יוצא דופן, יוצא מהכלל. גם ככלל יש פתח לשאול ולעיין ולהסתכל ולדעת, אבל ברגע שרשב"י נכנס לתמונה זה כבר משהו אחר לגמרי – גם דברים מאד נסתרים, יש תקוה שרשב"י יגלה אותם, יגלה ממש סודי סודות של מארי עלמא, כמו הסוד הזה. באדרא זוטא עיקר הסודות שרשב"י עצמו גילה הם סביב מיתתו והסתלקותו מהעולם הזה – גם מתגלים הסודות הכי מופלאים ועמוקים, ולא רק באותו יום אלא דווקא בנושא הזה, שנוגע לפנימיות ועצמיות של אור אין סוף. שוב, לא יהיה דור כמו הדור שרשב"י שורה בו עד שיבוא מלך המשיח.].
[הכל היה מעבר, שאחריו הוא כן מגלה לו מה שאפשר לגלות. מגלה גם לנו מה קרה ב-ג תמוז. זו כבר המתקה. ההסבר מכאן והלאה הוא המתקה. אחרי ההכנעה, וההבדלה שבאה בשני שלבים (היות שהיא ממוצע, יש לה יד שאוחזת בקצה הזה ויד שאוחזת בקצה השני – הבדלה שאוחזת בהכנעה, שעדיין אינך יכול לדעת הנסתרות, והבדלה שאוחזת בהמתקה, שרשב"י יוצא מהכלל ודרכו אפשר לדעת, ואנחנו ב"ה בדור של רשב"י, אז זו הבדלה שקרובה להמתקה), מגיעה ההמתקה, בה מתחיל לגלות את הענין. גם בגילוי הענין הוא לא מיד מגלה לו – השכלה שלמה. כמו שהרמ"ז כותב, מה שכתוב עכשיו זו ההשכלה הכי עמוקה בזהר, אם כי זה לא חלק מספרא דצניעותא או האדרות. כל מי שמכיר זהר, הקטע הבא – של "תלת עלמין" – ממצה את כל חכמת הנסתר, כמו שהרמ"ז כותב בפירוש.] אֲבָל תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (בראשית א) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אוֹתוֹ [זה כתוב ביום ששי, לפני החטא. אחר כך מביא את הפסוק מנח, "כי בצלם אלהים עשה את האדם" – שהוא הפסוק שמובא גם בפרקי אבות על "חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר 'כי בצלם אלהים עשה את האדם'" – זה אחרי החטא. אז בעצם יש שלשה צלמים – "בצלמו" (שיש מי שאומר שזה "צלם הוי'", שעוד לא היה כתוב במפורש בתורה, אבל "צלמו" היינו הצלם המיוחד לו יתברך), "בצלם אלהים ברא אותו" (פסוק אחד, המשך אחד, שהכל לפני החטא), ו"כי בצלם אלהים עשה את האדם" (אחרי החטא, פסוק שנביא לקמן – חידוש שגם אחרי החטא יש "צלם אלהים". המפרשים אומרים ששלשת הצלמים הם גם רמז לשלש המדרגות שיש כאן – תלת עלמין שבתוך האדם. מה שהוא הולך להסביר שיש תלת עלמין של הקב"ה ותלת עלמין של האדם, הכל בסוד "בצלם אלהים".] (בכלא הוא כעין דוגמא דעילא תא חזי) רָזָא דְּמִלָּה, תְּלַת עָלְמִין אִית לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִיהוּ גָּנִיז בְּגַוָויְיהוּ. [מונה אותם ממעלה למטה] עָלְמָא קַדְמָאָה [העליון, הראשון], הַהוּא עִלָּאָה טְמִירָא דְּכֹלָּא, דְּלָא אִסְתָּכַּל בֵּיהּ, וְלָא אִתְיְדַע בֵּיהּ, בַּר אִיהוּ, דְּאִיהוּ גָּנִיז בְּגַוִּויהּ [זה עולם שאף אחד לא יכול להסתכל בו ולדעת אותו, חוץ מה' עצמו, שהוא גנוז בתוכו. יש כאן שתי בחינות, "אסתכל" ו"אתידע", שהרמ"ז מדייק בהבדל ביניהן.].
עָלְמָא תִּנְיָינָא, דְּאִיהוּ קָשִׁיר בְּהַהוּא דִּלְעֵילָּא [העולם השני קשור בעולם העליון. המפרשים מסבירים שיש הו"א לחשוב שאולי זה מדרגה אחת, כי קשור, ולכן חידוש לומר שזה שתי מדרגות.], וְדָא הוּא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתְּמוֹדַע מִנֵּיהּ [זה העולם שהקב"ה נודע ממנו – דרכו אפשר לדעת את הקב"ה. אם כן, זה ממוצע המחבר, שגם קשור לנשיאת הפכים – על ידי ממוצע המחבר. זה 'הנסתר הגלוי' שהזכרנו קודם.], כְּמָה דִּכְתִּיב (תהלים קיח) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק [על מדרגה זו כתוב "פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה"], זֶה הַשַּׁעַר לַיְיָ [העולם הזה הוא שער דרכו אפשר להכיר את הקב"ה]. וְדָא הוּא עָלְמָא תִּנְיָינָא.
עָלְמָא תְּלִיתָאָה, הַהוּא עָלְמָא תַּתָּאָה מִנַּיְיהוּ [העולם התחתון מהם], דְּאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ פִּרוּדָא [שנמצא בו פירוד, סימן שבשני העולמות העליונים עדיין אין פירוד. פירוד זה כמו שכתוב "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים", אחרי ש"ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן".], וְדָא הוּא עָלְמָא, דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי שַׁרְיָין בְּגַוִּויהּ [זה העולם שנמצאים בו המלאכים העליונים], וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ, וְלָא אִשְׁתְּכַח [הקב"ה נמצא בו, אבל גם לא נמצא בו. הוא שם, אבל כאשר אתה רוצה להסתכל בו הוא מיד מסתלק, כמו שמסביר:]. אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ הַשְׁתָּא, כַּד בָּעָאן לְאִסְתַּכְּלָא וּלְמִנְדַּע לֵיהּ, אִסְתַּלָּק מִנַּיְיהוּ, וְלָא אִתְחֲזֵי [כשרוצים לדעת אותו הוא מסתלק משם ולא נראה], עַד דְּכֻלְּהוּ שָׁאֲלֵי [בגלל שהיה זיק של התגלות, וברגע שרצית לשאול אותו הסתלק, אז שואלים] אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ. (יחזקאל ג) [ואומרים] בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ [העליון, אליו הוא הסתלק. "ברוך" זה לשון המשכה ממעלה למטה.]. וְהַאי הוּא עָלְמָא דְּלָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ תְּדִירָא [זה העולם שהוא לא נמצא בו תדיר].
[בשביל להבין את שלשת העולמות צריך להסתכל בפירושים, רק נאמר בקיצור שיש כאן שני פירושים – או שזה אצילות-בריאה-יצירה (מק"מ, הגר"א ועוד), ופירוש הרמ"ז שהוא מיסודות החסידות, שזה א"ק-אצילות-בי"ע. חוץ מזה שפירוש זה הרבה יותר געשמאק מהפירוש הרגיל, הוא גם מאחד לא רק את מה שאחרי הצמצום אלא גם את מה שלפני הצמצום, כי מי שזוכר מ"הרכבת אנוש לראשנו" – "כל מה שיש ביבשה יש בים", כל מה שיש אחרי הצמצום יש לפני הצמצום – החלוקה היא לשלשה כללים, יחיד-אחד-קדמון לפני הצמצום, ואחריו א"ק-אצילות-בי"ע. היחיד שלפני הצמצום נעשה א"ק, האחד אצילות, והקדמון (מה שה' שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל) זה עולמות בי"ע. לכן זה המקום הכי עיקרי בזהר שצריכים ללמוד את הרמ"ז.]
[הוא ממשיך שכמו שאצל ה' יש שלשה עולמות כך אצל האדם:] כְּגַוְונָא דָּא, (בראשית ט) בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם [עובר לפסוק שאחרי החטא. מכאן משמע, וכך מסבירים המפרשים, שלפני החטא שלשת העולמות של האדם היו בדיוק כמו אצל הקב"ה, ואילו אחרי החטא עדיין יש לו שלשה עולמות, אבל לא מקבילים ממש, כי האדם נפל. את זה יסביר עכשיו. הגר"א כותב את הפירוש הפשוט, ששלשת העולמות של הקב"ה הם אצילות-בריאה-יצירה, ועל זה כתוב "קדוש קדוש קדוש" (הוא לא אומר, אבל ידוע שאחרי הקדוש הראשון יש פסיק טעמא, שמבדיל בין העולם העליון לעולמות שאחריו), ועשיה זה "מלא כל הארץ כבודו" (= מיתה). הוא מסביר שעולם העשיה הוא כמו המלכות, שמשקפת את הכל, ולכן רק שם, בעולם העשיה, יש את שלשת העולמות של האדם. לדעתו האדם נמצא למטה, ורק שם הוא משקף את כל העולמות שמעליו. פירוש זה בהחלט לא משמע מהזהר. אלא משמע, כמו שמסבירים המפרשים, שהעולם התחתון של האדם זה העולם הזה, שאנו נמצאים בו כאן, העולם השני זה "גן עדן הארץ" (לו זוכים להכנס אחרי מאה ועשרים ואחרי שלבים, כמו טבילה בנהר דינור), והעולם העליון זה גן עדן העליון שבבריאה (עליו כתוב "עין לא ראתה אלהים זולתך", שלכן זה על דרך העולם העליון בו אף אחד לא יודע כלום חוץ מהקב"ה עצמו, ולכן זה בחינת יחיד). זה אחרי החטא, בעוד לפני החטא זה היה מקביל בדיוק.]. כְּדֵין אִית (דף קנ"ט ע"ב) לֵיהּ תְּלַת עָלְמִין. עָלְמָא קַדְמָאָה [אצל האדם מונה את העולמות ממטה למעלה, לכן "עלמא קדמאה" זה התחתון], הַאי עָלְמָא דְּאִקְרֵי עָלְמָא דְּפִירוּדָא [אצל הקב"ה כתוב שיש שם פירוד, ושם המלאכים, אבל אצל האדם זה "עלמא דפירודא", עצם הפירוד.], וּבַּר נָשׁ אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ וְלָא אִשְׁתְּכַח. כַּד בָּעָאן לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, אִסְתַּלָּק מִנַּיְיהוּ וְלָא אִתְחֲזֵי [האדם נמצא ולא נמצא בעולם הזה, וכאן רוצים להסתכל ולראות את האדם הוא מסתלק מהעולם הזה וכבר לא נראה בכלל. יש כמה פירושים. יש כאן שלשה דברים – שהאדם נמצא, ולא נמצא, ובסוף כשמחפשים אותו הוא בכלל לא כאן, כבר הסתלק. זה שבסוף כאשר רוצים לחפש אותו הוא כבר איננו – זה שהוא מת, בכלל לא נמצא כאן. זה שנמצא כאן – שאני רואה את החבר שלי, אדם פה. מה זה "לא אשתכח"? יש כמה פירושים, והכי טוב – גם של הרמ"ז – שזה בשעת שינה, שאז יש את הסתלקות הנשמה מהגוף. הוא לא כותב, אבל חז"ל אומרים שזה חלק אחד מששים ממות, וזה נקרא שהוא נמצא ולא נמצא. יש הרבה אנשים שיש לפעמים בעיות נפש, שהוא מרגיש שהוא לא נמצא בעולם הזה. כאן יש נחמה פורתא, שזה חלק מהגדרת העולם הזה, שבאמת זה עולם כזה שאתה נמצא וגם לא נמצא. בסוף לגמרי פורחים מהעולם הזה. זה עולם הפירוד, העולם התחתון של האדם.].
עָלְמָא תִּנְיָינָא, עָלְמָא דְּאִיהוּ קָשִׁיר בְּהַהוּא עָלְמָא עִלָּאָה [כמו שהיה כתוב קודם], וְדָא הוּא גַּן עֵדֶן דִּי בְּאַרְעָא, דְּדָא הוּא קָשִׁיר בְּעָלְמָא אַחֲרָא עִלָּאָה [עליון ממנו], וּמֵהַאי אִתְיְדַע וְאִשְׁתְּמוֹדַע עָלְמָא אַחֲרָא [כמו שאמרנו קודם, שדרך העולם השני של הקב"ה אפשר לדעת משהו גם מהעולם העליון, אז גם פה – דרך גן עדן הארץ אפשר קצת לדעת מגן עדן העליון, שמשמש מעבר.].
עָלְמָא תְּלִיתָאָה, עָלְמָא עִלָּאָה טְמִירָא, גָּנִיז וְסָתִים, דְּלֵית מַאן דְּיֵדַע לֵיהּ, כְּמָה דִּכְתִּיב, (ישעיה סד) עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ [מצד אחד אף אחד לא רואה אותו, רק הקב"ה, אבל הקב"ה מכין אותו למי שמחכה לו. איך הוא מחכה לו? כתוב במקום אחר בזהר, שהוא משתדל באורייתא – "דייק וכו' באורייתא" יומם ולילה. המלה מחכה זה צירוף אותיות חכמה – שכל כולו מסור לחכמת התורה, וכך מחכה לקב"ה, ולאותו אחד הקב"ה באמת מכין את העולם העליון ש"עין לא ראתה", ולכן יש יחידי סגולה שזוכים לזה אף על פי שכתוב "עין לא ראתה", וזה רשב"י.]. וְכֹלָּא כְּגַוְונָא עִלָּאָה, (קדמאה דאמינא ובקשוט) דִּכְתִּיב, (בראשית ט) בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם [שוב, עדיין הפסוק שאחרי החטא.]. (תא חזי ודאי) עַל דָּא כְּתִיב, (דברים יד) בָּנִים אַתֶּם לַיְיָ אֱלֹהֵיכֶם וְגוֹ', כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ [מי שזוכה לעלות ולהגיע עד לגן עדן העליון, עד ל"עין לא ראתה", נקרא בן של הקב"ה. יש מי שמפרש הכוונה שמגיע לעולם האצילות, העולם העליון של ה' (בפירוש הפשוט), אבל כאן מדובר על גן עדן העליון שנמצא בעולם הבריאה ולא באצילות. בכל אופן, בכל עולם הבריאה יש מסך, ומעל גן עדן העליון אין מסך – יש חלון ברקיע – ולכן במדה מסוימת אפשר להגיע שהוא מגיע לאצילות.]. וְאִלֵּין אִינּוּן בְּצֶלֶם אֱלֹהִים [אלה השלימו את צלם אלקים שלהם. חוץ מבפעמים שמופיע בבראשית, המלה "בצלם" מופיעה רק עוד פעם אחת בתנ"ך – "אך בצלם יתהלך איש". סוד הצלם הוא שער גדול ועצום בכתבי האריז"ל, שמסביר שיש שלש מדרגות – צ, ל, ם. אף אחד מהמפרשים לא עושה את ההקבלה, אבל זה מתבקש. צריך לומר שה-צ זה מי שצדיק בכל דרכיו בעולם הזה, ה-ל זה גן עדן הארץ (בו אפשר להשיג), וה-ם (הסתומה, של משיח) זה העולם העליון, "עין לא ראתה אלהים זולתך". מי שזוכה לכך הוא בן. לפי רבי מאיר כולנו בנים, "בין כך ובין כך קרויים בנים", אבל כאן זה הבן הכי מיוחד – המשיח, עליו נאמר "בני אתה אני היום ילדתיך", הוא מגיע ל-ם הסתומה של הצלם, עליה כתוב "אך בצלם יתהלך איש".], וְאִלֵּין יָרְתִין יְרוּתָא עִלָּאָה כְּגַוְונָא דִּילֵיהּ [אלה יורשים את הירושה העליונה כמו ה'. יש מפרשים שמסבירים שהכוונה שאחרי שהוא נפטר נשמתו חוזרת למקור והשרש שלה.]. וְעַל דָּא אַזְהַר בְּאוֹרַיְיתָא, (דברים יד) לֹא תִּתְגּוֹדְדוּ וְלֹא תָשִימוּ קָרְחָה [בין עיניכם למת. עכשיו הוא מגיע לתכל'ס, הכל היה להסביר מה זה "אדם כי ימות באהל" – שאלה שקודם אמר שאי אפשר לשאול, כעת הוא נותן לה תירוץ, התירוץ היחיד שיש לנו בפנימיות התורה. כאן נראה את הנקודה של הזהר, ואחר כך, כשנלמד את המאמר של הרבי הרש"ב נראה את כל העומק שיש פה, בשלש דרכים שונות. הביא את הפסוק "לא תתגודד ולא תשימו קרחה" כי זה מדבר על מת – צווי לא להתאבל כמו גוים על מתים. היחס של יהודים למות הוא לא כמו יחס של גוים, ולכן יש מצוה זו. ולמה? כי אצל הגוי המת הלך לאיבוד, אבל אצלנו הוא לא הלך לאיבוד ח"ו:]. דְּהָא לָא אִתְאֲבִיד, וְהָא שְׁכִיחַ בְּעָלְמִין טָבִין עִלָּאִין וְיַקִּירִין [הוא נמצא בעולמות טובים ועליונים ויקרים. כנראה כנגד שלשת הקוים חג"ת – טוב זה קו ימין, חסד, עלאין זה תמיד גבורה-עליה, ויקירין זה "יקר תפארת גדולתו", תפארת.], [היות שכך:] לֶהֱווֹן חַדָּן כַּד אִסְתָּלַק (צדיקא) מֵהַאי עָלְמָא [צריך מאד לשמוח].
[עד כאן רק תחלת הפירוש. המשפיע רוצה להסביר לחסיד מה היה ב-ג' תמוז. זה שהוא עולה לעולמות טובים עליונים ויקרים, וממילא יש לשמוח ולא להתאבל – "לא תשימו קרחה בין עיניכם למת" כי "בנים אתם להוי' אלהיכם" – זה לא מספק את החסיד. הרי כבר בתניא, עוד לפני ג' תמוז, כתוב שצדיק שנפטר מהעולם הזה נמצא בעולם הזה יותר מאשר בחיים שלו, וכאן משמע שהוא עלה והסתלק, ולא נמצא בעולם הזה. זה לא מספיק – כמה שמתחיל להיות שמח. אז הוא ממשיך:]
וְתָּא חֲזֵי, אִלְמָלֵי לָא חָב אָדָם [אם באמת האדם לא היה חוטא], לָא יִטְעַם טַעֲמָא דְּמוֹתָא בְּהַאי עָלְמָא, בְּזִמְנָא דְּעָיִיל לְעָלְמִין אַחֲרָנִין [אז לא היה טועם שום טעם מות בזמן שהוא עולה לעולמות אחרים]. אֲבָל בְּגִין דְּחָב, טַעַם טַעֲמָא דְּמוֹתָא, עַד לָא יֵיעוּל לְאִינּוּן עָלְמִין [בגלל שהוא חב הוא טועם טעם מות לפני שעולה לעולמות העליונים], וְאִתְפָּשַּׁט רוּחָא מֵהַאי גּוּפָא, וְאַשְׁאַר לֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא [הוא פושט את רוחו מהגוף, ומשאיר אותו בעולם התחתון], וְרוּחָא אִסְתַּחְיָא בִּנְהַר דִּינוּר לְקַבְּלָא עוֹנְשָׁא [והרוח מתרחצת ומטהרת בנהר של אש, לקבל את עונשה על חטאיה]. וּלְבָתַר עַיְילָא לְגַּן עֵדֶן דִּבְאַרְעָא [ורק אחר כך היא יכולה להכנס לגן עדן של הארץ], וְאִזְדַּמְּנָא לֵיהּ מָאנָא אַחֲרָא דִּנְהוֹרָא [ואז נותנים לה, מזמינים לה, לבוש אחר של אור], כְּהַאי פַּרְצוּפָא דְּגוּפָא דְּהַאי עָלְמָא מַמָּשׁ [הלבוש שנותנים בגן עדן הארץ בדיוק דומה לפרצוף שלו בעולם הזה – לדמות שלו בעולם הזה. לכן מי שזוכה לראות צדיקים אחרי מאה ועשרים שנה שלהם רואה אותם כאילו חי ממש, בדיוק באותה צורה – זה המקור של זה בזהר. הוא התפשט מגוף, השאיר אותו למטה, אבל אחרי כל ההטהרות הוא מקבל גוף חדש באותה צורה. אם זה היה רק ברוחניות, למאי נפק"מ? אולי נפק"מ שאחרים שם יכירו אותו למעלה, כי כמו למטה, אבל בשבילנו הנפק"מ שאם נזכה לראותו למטה ייראה אותו דבר. כאן הוא מדבר על אחד שחטא, ולכן הוא טעם טעם מיתה. איך חז"ל מכנים את זה שלא טועם טעם מיתה? מיתת נשיקה. זה קשור גם לתורה חדשה של מלך המשיח, "ישקני מנשיקות פיהו", "שיר השירים", "קדש קדשים". מתחיל "ישקני מנשיקות פיהו", ואחד הפירושים שבשביל להתחיל שיר השירים צריך למות מיתת נשיקה, "כי טובים דודיך מיין", ואחר כך אפשר להתחיל לחוות את "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". הכל אחר "ישקני מנשיקות פיהו" – מיתת נשיקה. זו גם כוונה יפה כאשר שרים בקבלת פנים לחתן את הניגון של רבי נפתלי מרופשיץ, "שיר השירים אשר לשלמה ישקני מנשיקות פיהו" (ולא יותר) – שצריך למות לפני חתונה, והלואי שימות מיתת נשיקה. מיתת נשיקה זה "על פי הוי'" (כך כתוב במשה ואהרן, וכך היה גם במרים רק לא כתוב בגלל צניעות). אז מצד אחד "ישקני" זה "תורה חדשה מאתי תצא" של משיח, ומצד שני זה מיתת נשיקה – לא לטעום טעם מיתה. בהמשך הוא מתאר רק מה שקורא למי שחטא. מי שרשע גמור גם לא זוכה לכל ההטהרות – כך יאמר בהמשך – אבל הפשט כאן זה מי שחב, חטא, ויש לו שלבי הטהרות עד שזוכה לג"ע התחתון, בו מקבל לבוש כמו שהיה לו בעולם הזה. מי שלא חב – הוא אומר שיש כזו מציאות – לא טועם בכלל טעם מיתה. הוא לא כותב מה בדיוק קורה איתו – צריך קצת לנחש. המפרשים מסבירים, החל מהרמ"ז בעצמו, שהחויה היא כמו נסיעה ממצב למצב. זה המקור לדברי רבי נחמן, שהמעבר לבית העלמין זה כמו לעבור מחדר לחדר. רבי נחמן לקח את כל דבריו מאיזה מקום, וכאן זה מהרמ"ז כאן. אם זה נסיעה ממצב למצב, סימן שבמדה מסוימת הוא לא היה צריך להתפשט ולהתרחץ ולקבל פרצוף חדש (אף על פי שבדיוק דומה לפרצוף הקודם שלו), אלא שבאמת לא קרה שום דבר. אז אם יש מקור בפנימיות התורה שאצל צדיק אמיתי לא קורה כלום – זה רק כאן. זה נקרא שהוא לא טעם טעם מיתה בכלל, וממילא זה לא כמו ההמשך, שמתאר מי שכן חב ומה שעובר עליו.]. וְאִתְלָבָּשׁ וְאִתְתָּקַּן בֵּיהּ. וְתַמָּן הוּא מָדוֹרָא דִּילֵיהּ תָּדִיר [שם מדורו הקבוע, בגן עדן הארץ. בדרך כלל גן עדן הארץ הוא בעולם העשיה הרוחני, אבל הוא אומר כאן שזה שייך לרוח – שבדרך כלל שייכת לג"ע התחתון בעולם היצירה. צריך להחליט, אם מדבר על עולם העשיה או היצירה, והיות שאומר בפירוש גן עדן הארץ משמע שזה בעולם העשיה. כך באמת מסבירים רוב המפרשים, אבל זה קצת קשה, כי לא מדבר על הנפש בכלל – רק על הרוח, שנמצא בג"ע התחתון, ג"ע הארץ, והנשמה בג"ע העליון (זה פשוט, כי הנשמה שייכת לעולם הבריאה). יש כאן קצת סתירה ושוני מאיך שמכירים את המושגים בכתבי האריז"ל. בכל אופן – זו לא בעיה.]. וְאִתְקְשַׁר בְּרֵישׁ יַרְחֵי וְשַׁבַּתֵּי בְּנִשְׁמְתָא [כל ר"ח וכל שבת הרוח שנמצאת בג"ע הארץ מתקשרת לנשמה שנמצאת בגן עדן העליון. נאמר עוד ווארט, שגם נמצא במפרשים. מה שרוצים להסביר הוא מה זה סוד ההסתלקות – הסתלקות זה גם התפשטות, כמו התפשטות מהגוף הראשון. אפשר לפרש התפשטות כמו לפשוט בגד, זה הפשט – הבגד נשאר למטה והוא עולה למעלה. אבל רואים שכל זמן שהיה בבגד-בגוף, כל חלקי הנשמה – לפחות הנר"נ – היו בתוך הגוף. אם כן, מתבקש – וכך כתוב בכמה מפרשים – שלהתפשט זה לא רק כמו להתפשט מבגד, אלא גם התפשטות-התרחבות. זה שיש נשמה בעולם הבריאה, ורוח בעולם היצירה, ונפש בעולם העשיה (כאן מסביר רק שני גן עדן), אפשר לחשוב שיש איזה פירוד – שזה לגריעותא, שלא הכל נמצא יחד, כל אחד במקום אחר, וצריך לתקשר ביניהם. אבל אצל צדיק זה ודאי לא ככה, "ועמך כֻלם צדיקים". ההסתלקות של הצדיק זה שהוא מתפשט על כל העולמות – להסתלק זה להתפשט, זה הווארט. להתפשט זה גם כמו שדוד אמר לחכמי ישראל שבאו בבקר בבקר לשאול מה עושים עם פרנסה – "לכו פשטו ידיכם בגדוד". זה גם להתפשט, לשלול שלל (דברנו לפני שבוע על שלל – "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב"). היות שהצדיק הכי גדול שכתוב כאן, שלא היה צריך להתפשט במות כמו מישהו שחב, אלא רק נוסע ממצב למצב (בלשון הרמ"ז), אז מי שהוא בקטנות מוחין יחסית לא תופס (נאמר במילים של חב"ד) שיחד עם זה שהרבי נשאר ב-770 – לא להגביל אותו לשם. לנו ההעלם וההסתר קשה, אבל מצדו זה יותר טוב, כי הוא התפשט. רק מי שבגדלות מוחין יכול לתפוס את זה, שמצד אחד לא קרה כלום, ומצד שני הוא התפשט בכל העולמות, ואם התפשט לכל העולמות אז ודאי שבעולם הזה הוא נמצא בכל המקומות. זה סוד חשוב ביותר – סוד ההסתלקות שהוא סוד ההתפשטות, הסתלקות הצדיק, במיוחד צדיק יסוד עולם זה, שאצלו כאילו לא קרה שום דבר. אצל האדם הרגיל, שמדורו הוא "גן עדן הארץ", בכל ר"ח ושבת יש עליה לרוח מגן עדן הארץ לנשמה שבגן עדן העליון]. וְסָלִיק וְאִתְעַטָּר לְעֵילָּא לְעֵילָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה סו) וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וְגוֹ'.
מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ אֲמַאי. אֶלָּא רָזָא דְּמִלָּה, בְּגִין חַדְתּוּתֵי דְּסִיהֲרָא, דְּאִתְעַטְּרָא (עטרוי) לְאַנְהָרָא מִן שִׁמְשָׁא בְּהַהוּא זִמְנָא [החדש זה המלכות, ו"חדשו" זה ז"א]. וְכֵן מִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ, מִדֵּי שַׁבָּת דָּא סִיהֲרָא. בְּשַׁבַּתּוֹ דָּא שִׁמְשָׁא [יש מי שמסביר ששבת זה יותר צד ז"א מאשר חדש, שהוא כמו מעלי שבתא, על כל פנים בשניהם יש יחוד שמש וירח, ז"א ומלכות]. דִּנְהוֹרָא אַתְיָא לָהּ מִן תַּמָּן [וכך גם אצל הנשמה, יש אור שמגיע מגן עדן העליון לגן עדן הארץ]. וְעַל דָּא כֹּלָּא חַד מִלָּה. וְדָא הוּא בְּרִירָא דְּמִלָּה, בַּר לְחַיָּיבַיָּא [יש רשעים שכל מה שאמרנו לא שייך להם] דִּכְתִּיב בְּהוּ מִיתָה לְכֻלְּהוּ עָלְמִין, כָּרֵת מִכֻּלְּהוּ עָלְמִין. וְאִשְׁתַּצְיָין מִכֹּלָּא, כַּד לָא עַיְילֵי בִּתְשׁוּבָה [הם נאבדים מכל העולמות אם הם לא עושים תשובה.]. [אחרי כל הסיפור הזה:] אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא, דְּשָׁאִילְנָא וְרַוַוחְנָא מִלִּין אִלֵּין, וְקָאִימְנָא עָלַיְיהוּ [ברוך ה' שבכל אופן שאלתי, מה שבהתחלה ירדת עלי ששאלתי, בכל אופן ב"ה ששאלתי והרווחתי מלים אלה ועמדתי עליהם].
בעולם הזה הצדיק כפוף ובעולם הבא פשוט – זו דוגמה של התפשטות. כתוב שכל הגאולות זה האותיות הכפולות, שארבע מתוכן הן פשוטות. הגאולה האחרונה היא ץ פשוטה – הצדיק פשוט.
עד כאן פשט הזהר, אבל כבר אפשר להרגיש שקטע זה הוא חובה על כל אחד, במיוחד חסיד, במיוחד אחרי ג' תמוז – צריך לדעת טוב טוב את הזהר הזה.
עכשיו נסתכל במפרשי הזהר, נתחיל מהמקדש מלך:
ר' יהודה פתח וכו' – טעם פתיחה זו לפי שאמר בסמוך עלו זה בנגב היא התורה ומפרש פסוקים אלו על התורה, והביא שאלה זו של ר״י שהיא על התורה שקדמה אלפים שנה וכתוב בה מיתה [המפרשים אומרים שעיקר הקישור לפרשת שלח, שכמו שהקב"ה ידע שהאדם ימות כך ידע מראש על חטא המרגלים וכו' – אם כן, למה הסכים לשליחת המרגלים (גם לדעת משה).]. מאי קא בעי קב"ה לבר נש בהאי עלמא, כיון דידע וכו' – שא[י]לו וחי לעולם לא הוה קשה מדי, שנברא לעבוד את ה׳ תמיד [אז יש תכל'ס לבריאתו בעולם התחתון, שעובד ה' תמיד – "לעבדה ולשמרה", "לעבדה" ב-רמח מ"ע ו"לשמרה" ב-שסה מל"ת.], והשתא שבתורה קדומה כתיב ביה מיתה, אמאי נברא: בר פרישותא דההוא עלמא – שודאי לעוה״ב יש הפרש ביניהם, אבל אני שואל בבחי' עוה״ז מה הפרש ביניהם [כפי שהסברנו]. ותירץ לו ר׳ אבא במסקנא, שאע״פ שכתובה מיתה בתורה יש בה פירושים אם לא יזכה תהיה מיתה ממש [כפשוטו] ואם יזכה תהיה התעלמות [כאן הוא כותב מילים חסידיות… אם האדם יזכה הוא לא ימות בכלל, במובן הפשוט, אלא תהיה התעלמות] שיתעלם [מאיתנו] בעולמות העליונים כאליהו [זו תוספת שלא ראינו קודם, שהדוגמה הוא אליהו הנביא, מבשר הגאולה. במה מבשר הגאולה? בכך שהוא ממחיש ענין זה של מיתת צדיק. בזה שהוא ממחיש את ההתעלמות של הצדיק האמתי בכך הוא מבשר את הגאולה – הבשורה הזו חייבת לבוא לפני הופעת מלך המשיח, שהמיתה היא התעלמות אצל צדיק גמור.] ונמצא שאף בעוה"ז יש הפרש [היות שעצם מה שהוא מת כאן זה לא אותו דבר, זאת אומרת שיש הפרש. זו לא רק "פרישותא" בהאי עלמא – שזה מקבל שכר וזה עונש – אלא גם בעולם הזה, שהמיתה בו היא תכלית החיים. הסיפור של למות זה חלק מהעולם הזה – לא שייך לעולם הבא – ובזה גופא יש הפרש עצום, מן הקצה אל הקצה. זה לא רק הפרש בין הצדיק והרשע, אלא בין הצדיק והבינוני. יש פה שלש רמות של מות, שאפשר לומר שזה בדיוק כמו בתניא – מיתת צדיק, מיתת בינוני, מיתת רשע. כל התיאור עם ההתפשטות מהגוף וכו' זה הבינוני של תניא, ובסוף כותב את הרשע. יש מיתת הרשע, מיתת הבינוני ומיתת הצדיק.]. ג' עלמין אית ליה לקב"ה – נ"ב הנה הם ד׳ עולמו' אבי"ע אלא שעולם העשייה הוא נקרא הבל וריק וקליפה נגד אב"י שהם טוב [זה הפירוש הרגיל שהזכרנו, ששלשת העולמות הם אצילות-בריאה-יצירה, לא כמו הרמ"ז שנראה בהמשך], ועלמא קדמאה הוא נגד אצילות, עלמא ב' נגד בריאה [שנקרא עולם] הכסא ששם יש שליטת מ' דאצילות [כפי שיסביר בסמוך, שזה "שערי צדק", שליטת המלכות דאצילות. לפי הרמ"ז זה מתייחס למלכות דאצילות במקומה, ואצל המק"מ למלכות כפי שיורדת. אצל המק"מ המלכות היא ראש לשועלים ואצל הרמ"ז היא זנב לאריות.], עלמא ג' יצירה נגד עולם המלאכים. עלמא קדמאה – נ"ב אצילות: תנינא – נ"ב בריאה: שערי צדק – פי׳ שבבריאה יש שם שליטת המ׳ הנקרא צדק. עלמא תליתאה – נ"ב יצירה: ודא הוא ג"ע דבארעא – פי' שהוא בעשיה [כאן אומר בפירוש מה שאמרנו קודם, שגן עדן הארץ הוא ג"ע בעולם העשיה הרוחני] כמ"ש הרב ומלכות מקננא בעשיה וג"ע שלמעלה הוא בריאה ושם בינה מקננא [מדלג על יצירה, וזה קצת קשה, כמו שאמרנו שרוח זה לכאורה דווקא ביצירה. מפרש ש"עלמא דאתכסיא" זה עולם הכסא – יש שני פירושים, אם אתכסיא זה בריאה או אצילות – ולכן הוא "עין לא ראתה אלהים זולתך".], ולכך אמר עלמא דאיהו קשיר בההוא עלמא עילאה שג"ע הארץ שרומזת למ' קשורה בג"ע שלמעלה שרומזת לבינה [בדילוג על הו"ק שמקננים ביצירה. סוד זה הוא מה שאנחנו קוראים תמיד "הא בהא תליא" – ש-ה תתאה של המלכות תלויה ב-ה עילאה של הבינה.]: עלמא תליתאה עלמא עילאה – ג"ע של מעלה היא כנגד הבינה שמקננת בבריאה. ובקשוט דכתיב בצלם אלהים – פי' באמת שעל זה אמר הכתוב בצלם אלהים שכמו שיש להקב"ה ג' עלמין כן האדם יש לו ג' עלמין: לאנהרא מן שמשא – פי' מדי חדש היא מ׳, בחדשו הוא זעיר, מדי שבת היא מ׳, בשבתו הוא זעיר [אמרנו שהגר"א מחלק בכל אופן. הוא אומר שבעצם השבת יש את שתי הבחינות – מעלי שבתא ויומא דשבתא (והעיקר זה יומא דשבתא, השמשא של "בשבתו" – ובחדש יש רק את עצם המלכות, שמקבלת מלמעלה. אבל פשט הזהר ודאי משוה ביניהם] וז״ש וכולא חד מלה.
נעבור לרמ"ז:
מלה חד בעינא וכו', להיות שרבי יהודה ידע כמה גדולה מעלת התורה וכמו שקדם לאומרו [כמו שאמרנו, רבי יהודה הוא אחד שבהתפעלות, והוא תלמיד חכם. מתוך זה שמכיר כמה גדולה התורה, כל כך גדולה ו"אורייתא וקוב"ה כולא חד" ממש, אז קשה לו איך יתכן שאחד שלומד תורה יומם ולילה צריך למות.], לכן נתקשה למה ישלוט המות במי שלומד תמיד. וזה היה עיקר שאלתו אלא שהקדים שאחר שצפוי לפניו שאדם יחטא וימות למה בראו [הוא אומר שעיקר השאלה למה אחד שלומד יומם ולילה צריך למות, ורק מקדים לזה את השאלה על המות שצפוי. אבל לפי הרש"ב, כמו שכבר קראנו, הפשט האמיתי הוא שעיקר השאלה שאיך שלא יהיה המות קבוע – לא תלוי בשום דבר. אבל כאן מסביר שזו הקדמה, והשאלה העיקרית היא איך זה שאחד שלומד יומם ולילה צריך למות.]. וכי תימא שאעפ"י שידע כן אין ידיעתו מכרחת [כאן הוא נכנס למהלך השני של הרבי הרש"ב, אבל רק במלה אחת – המהלך שאומר שכל הסיפור הזה קשור לשאלת הידיעה והבחירה (לפי מה שנראה, זה ההכנעה – לכן מתאים שבמפתח כתוב שזה נושא המאמר, כי זה ראשית העבודה). הרבי הרש"ב כותב את סדר המהלכים הבדלה (שזה תמיד עיקר התורה, עיקר החסידות), אז הכנעה, ובסוף המתקה (שזה בעיקר קשור להבנת מה שקרה ב-ג' תמוז).], לזה אמר דהא אורייתא וכו' וכתיב בה וכו', וכל הפסוקים מתבארים בסמוך [ואם זה כתוב – זה חייב להיות.]. מאי קבעי, זו היא שאלתו למה לא תועיל התורה להצילו מן המיתה. אורחוי דמארך, אמר כן לעומת מה שנתקשה רבי יהודה כיון דידע קב"ה דזמין וכו', שזו שאלה עמוקה בידיעת השי"ת שנראה שמוכרח להיות הגלוי לפניו ואם כן בטלה הבחירה, ועל כיוצא בענין זה איתא בתיקוני זוהר חדש דף ל"ח ב' (מובא בסוף תיקוני הזוהר (דפוס וילנא) דפ"ט ע"ב (דפו"י)), ששאל רבי יוסי לרשב"י, והוא אמר לו שאילתא דא עמיקא ואפליגו בה קדמאי, וסגיאין כשלו בה בגין דלא מטו לעומקא דרזא [מביא עוד מקום בזהר שכתוב כך.]. וגזרי דמארך, היינו למה שאמר רבי יהודה למה יגזור עליהם גזר המות, שנראה שמתחילה נברא האדם למות כיון שבתורה הקדומה כתוב (יט, יד) אדם כי ימות באהל [כאן כן משמע כמו הרבי הרש"ב, שזה מוכרח בכל מקרה.]. [כעת כותב ווארט חשוב:] וכי תימא שיש לפרשו כדברי רז"ל (ברכות סג, ב) אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ואין הכרח לבארו שימות מיתה גמורה, לכן מביא פסוק (כז, ח) איש כי ימות ובן אין לו והעברתם וגו', שאי אפשר שלא יתבאר מיתה עצמה [ומשם נלמד גם על הפסוק הראשון, שהדרש ידרש אבל זה לא סותר את הפשט ש"אדם כי ימות באהל" היינו שהוא מת.]. וכי תימא שגם משם אין ראיה להכרח המות אלא נאמר שאדם נברא בהכנה שיוכל למות [אבל זה לא הכרח], לזה מביא [עוד] פסוק וימת הנזכר בכמה מקומות, דהיינו מעשה גמור שנהיה, וכיון שנכתב בתורה כן מוכרח הוא שימות. ועוד מביא פסוק ויחי פלוני וימת, שהוא הנזכר בפרשת בראשית שהיו צדיקים שחיו זמן הרבה ואפילו הכי לא ניצולו מן המות, וכיון שהוא סיפור התורה על כרחך לומר שכן נגזר ועתיד להיות אעפ"י שיהיה צדיק כמשה רבנו ע"ה [מזה רמזנו שה"וימת" הראשון, שלא כתוב על מי הולך, אולי הכוונה למשה רבינו ע"ה, שעליו כתוב ה"וימת" האחרון בתורה – "וימת שם משה עבד הוי'". אם משה מת – אז כולם מתים. גם בגמרא, לגבי משיח יש שתי דעות, אבל הפשט – וכך כותב הרמב"ם – שמשיח מת, ויש לו בן ונכד, עד תחית המתים. אם יש תחית המתים זה כבר סיפור אחר, ויכולה להיות תחה"מ בתחלת ביאת המשיח ואז טבע העולם משתנה.].
אבל ת"ח כתיב ויברא וגו', ירצה שאלותיך כבר אמרתי לך שהן מן הנז"ל בפסוק [הנסתרות] לה' אלקינו, אבל מכל מקום להוציאך חלק אי אפשר ואגלה לך קצת מעלת האדם שאתה מחשיבו לגרוע אחרי שהוא מוכרח למות [אתה במוחין דיניקה, בשבילך למות זה גרעון, וזה עושה את כל מציאות האדם גרועה, לא ראויה, חבל שהוא נברא. לכן אני חייב לא להוציא אותך חלק, אלא לתת לך איזה תשובה.]. בוא וראה מה כתיב בבריאתו בצלמו בצלם אלקים [הכוונה שיש פה שתי בחינות לפני החטא], וכמו שיפורש לקמן. אך כללות הענין ובכלא הוא וכו', וזהו בצלמו של האדם שהוא בצלם אלקים וכמו שיבואר.
[איך שהרמ"ז מסביר כאן – זה יסוד היסודות של כל חסידות חב"ד:] תלת עלמין וכו', הרי זו השכלה מופלאת וכוללת לכל החלל שהיה בשעת הצמצום שבתוכו מתפשט אורו ית"ש (ע"ח ש"א ענף ב) [לא יודע אם התכוון לזה, אבל חלל זה גם מת, וזה שיש אוא"ס שמתפשט בכל החלל – והקדמה זו של תלת עלמין כוללת את כל האור שמתפשט בחלל – זה רומז למה שאמרנו קודם, וזה העיקר, שהצדיק כאשר חי בעולם הזה אחר כך זוכה גם כן שאורו מתפשט בכל החלל, כל המציאות של היפך החיים שלו. זה גם כן נשיאת הפכים, עד שהוא יגיע גם למדרגה רביעית, אוא"ס לפני הצמצום, שהוא גם רומז לו כאן. בינתיים אנחנו באוא"ס אחר הצמצום. לפי הבעל שם טוב הצמצום לא כפשוטו, ואם הצמצום לא כפשוטו בכלל זו אפילו מדרגה רביעית של מיתה – אולי תיכף נסביר קצת. מה שאמרנו קודם, שיש הקבלה בין ה"תלת עלמין" אחרי הצמצום, לשרש שלהם בים – "כל מה שיש ביבשה יש בים" – ליחיד-אחד-קדמון לפני הצמצום, זה גם אומר שכל מה שקורה כאן קורה שם, ואם יש התפשטות והארה בכל החלל יש גם התפשטות והתגלות עצומה לפני הצמצום.], והבחינו בשלשה עולמות שכנגדם נאמר (פע"ח שער חזרת העמידה פ"ג. שה"כ דרוש ד) (ישעיה ו, ג) קדוש קדוש קדוש [המק"מ לא הקביל ל"קדוש קדוש קדוש", אבל הגר"א כן מקביל ועם זאת אומר שזה אב"י, לא כמו כאן – זה חלש מאד, כי קדוש-קדוש-קדוש הרבה יותר משמע כמו כאן, ש"קדוש" עם הפסיק טעמא זה בחינת "יחיד" או "לבד", ששייך רק לה', ואחר כך יש עוד קדוש-קדוש. זה מה שאמרנו שבעולם השני יש כבר איזו השגה וגישה לדעת אותו – זה הקדוש השני, שחז"ל אומרים שכבר שייך לישראל. מה שמאיר כבר לנו זה הקדוש-קדוש, ומה שרק לה' זה הקדוש הראשון, הרבה יותר גבוה.]. ואמר דאיהו גניז בגוון, שהוא בכל חלקי החלל [היינו שהקדמה זו היא "לית אתר פנוי מיניה". לפי הגר"א זה לא בכל החלל, אלא רק באב"י, ובעשיה משהו אחר – "מלא כל הארץ כבודו". כאן זה כולל את כל העולמות, ו"לית אתר פנוי" מקדושתו העצמית בכל מקום. אין הכי נמי, יש גם גילוי של "מלא כל הארץ כבודו", אבל זה לא לומר שה"קדוש" האחרון נמצא כאן ממש.] שחוט האור הנורא מתפשט בו וגנוז בתוכו [הרבה פעמים כתוב קו וחוט, והוא אוהב לקרוא לו חוט. הקו וחוט בוקע לתוך החלל, "אז יבקע כשחר אורך". ה' כאן זה החוט, כמו שכתוב בחסידות – וגם זה יסוד של זה – שזה אלקות ממש, וזה כל כך לא נפרד עד שבמדה מסוימת אפשר להתפלל לאוא"ס הממכ"ע, שזה הקו. לספירות של עולם האצילות (וגם לא"ק) – ח"ו – אבל החוט זה ההמצאות של הקב"ה בתוך החלל.], מה שאין כן חוץ מכל החלל [לפני הצמצום, העיגול הגדול] שאין שם לא לבוש ולא גניזה והעלם אלא גילוי גמור לו בעצמו [שם יש גילוי גמור לעצמו, אבל כאן מחדשים שבעולם העליון אחר הצמצום יש גם גילוי רק לעצמו. היות שיש הקבלה האדם יכול להגיע גם לשם. הוא לא כותב שיכול להגיע לפני הצמצום, אבל כותב שיש מדרגה של גילוי רק לה' לפני הצמצום, ומדרגה כזו אחר הצמצום. אנחנו נאמר, בפרט לדרך הבעל שם טוב שהצמצום לא כפשוטו לכתחילה, שכמו שיכול להגיע למדרגה שרק לה' אחר הצמצום כך יכול להגיע למדרגה זו אחר הצמצום. לכן כתוב שמשיח הוא מלכות דא"ס, שזה לפני הצמצום.], וענין השלשה עולמות הוא עולם א"ס [ברגע שאומר עולם – זה לא לפני הצמצום. עולם הא"ס זה א"ק בכתבי האריז"ל – כל מה שיש לפני האצילות, א"ק, אורות אח"פ וכו', אבל בכללות זה א"ק. זה גופא, שקוראים לעולם הא"ס "אדם קדמון", כבר מוכרח שיש הקבלה לאדם, "כי בצלם אלהים עשה את האדם". מה שהאדם שייך לשם זה רק לפני החטא, ה"בצלמו". בכללות "בצלמו" זה כנגד העולם העליון, "בצלם אלהים ברא אותו" זה העולם השני (שלפני החטא היה אצילות ממש), ו"כי בצלם אלהים עשה את האדם" בפרטות הוא כנגד העולם התחתון, אבל גם שם יש התכללות. באמת יוצא לרמ"ז שכל ג' העולמות של "עשה את האדם" אחרי החטא – זה הכל בתוך העולם התחתון של ה'. לפי איך שהוא מפרש, העולם התחתון של ה' זה כל עולמות בי"ע. באמת יוצא, דווקא לפי פירושו, שכל שלשת העולמות של האדם אחרי החטא הם בתוך ה"קדוש" התחתון, שזה העולם התחתון המקורי של הקב"ה.], עלמא טמירא דכלא [שני לשונות – עליון וטמיר. טמיר כוונתו שמלובש בפנים, ועליון זה כמו "ריש גלי", שלא מלובש.], פי' (ע"ח ש"א ענף ד) שהוא פנימיות שבתוך כל פנימיות שאין פנימיות יותר גנוז ממנו [פנימיות זה ביושר. הרי בהכל מדבר על הקו, שמגדיר את היושר – דבר בתוך דבר. יש מקיפים ויש יושר, ובינתיים מדבר על היושר (תיכף יזכיר גם את המקיפים). היושר הוא אחד בתוך השני, והכי פנימי מהכל זה א"ק – אוא"ס שמתלבש בא"ק.], וזה בבחינת התפשטות בעולם האצילות [א"ק עצמו מתלבש באצילות, שהוא העולם השני אצלו (בקריאה ראשונה זה קצת מבלבל).] ושתחתיו ששם אור עולם הא"ס יותר גנוז ופנימי מכל שאר האורות [ביושר א"ק יותר פנימי מאצילות. יש כל מיני אורות באצילות, והכי פנימי זה א"ק. הכל לפי האריז"ל, סוד ההתלבשות, בעוד אצל הרמ"ק זה לא שייך – אצלו זה השתלשלות.], אבל אותו שמתפשט בעולם א"ס עצמו [גילוי הקו שבא"ק עצמו] שאין לומר בו פנימי לאחרים אלא התעלמותו מפני שהוא עלאה עליון על הכל [זה גם איזה רמז למה שנקרא ראשית הקו, שלמעלה אפילו מא"ק.], ועל שתי בחינות אלו אמר דלא אסתכל ביה, פי' משום עילויו ורוממותו, ולא אתיידע ביה, הוא מפני הסתר פנימיותו [יש פה שני דברים, שאי אפשר להסתכל בו ואי אפשר לדעת אותו. אי אפשר להסתכל בו כי הוא עליון, רם ונשא, ואי אפשר לדעת כי נסתר לגמרי מצד פנימיותו.]. [החוט] גניז בגווה, בפנימיות א"ק [פעם ראשונה שאומר בפירוש שמתכוון לא"ק]. [עוד פירוש באסתכל ואתידע:] אי נמי (ע"ח שם) אסתכל, הוא באור המקיף שאינו נעלם בפנימיות אלא הוא מבחוץ, ואפילו הכי אין שום נמצא יכול להסתכל ולהציץ בו. ולא אתיידע, הוא באור הפנימי שבתוך א"ק שהוא [א"ק] אינו יודע מה יש בתוכו [כמו רדל"א, שלא יודע מה שנמצא בתוכו, כך אומר שא"ק לא יודע את הקו שנמצא בתוכו.].
[עלמא תניינא] דאיהו קשיר וכו', הוא עולם האצילות שה"ס הי' של השם [שם הוי' ב"ה] שקשור ממש בעולם א"ס בסוד (ע"ח ש"א ענף ה) קוצו של יו"ד [לכן הוא קשור, ואף על פי כן זה שני עולמות – כך מוסבר.], וזה מפני דקב"ה אשתמודע מניה [יש לנו איזו גישה להכיר את ה' בעולם האצילות.], כי האור שבתוכו הוא ממש חלק מאור עולם הא"ס שז"ס אצילות, והוא כענין שנאמר (יא, יז) ואצלתי מן הרוח [של משה רבינו], שהוא רוחו ממש וחלק ממנו, ובו יש מדות וספירות שבהן יוכל האדם להסתכל בשכלו סגולותיו ומעלותיו ובמילואי (נ"א ופעולותיו במילוי) שמותיו ומספרם [כך מתבוננים בעולמות לפי האריז"ל – שמות קדש ומילויים וכו' – ורואים שהעיקר זה דרך מספרים…] ויתר הבחינות אשר אין להם חקר ולא תכלית שכוללותם הכולל הוא י' מדות והיינו י' [זה כבר מספר – מכירים את ה' דרך המספרים.], והוא אדוק וקשור בקוצו [של י, עולם הא"ס, א"ק] כאילן הנאחז בשורשו לעשות ענף ולשאת פרי [עולם האצילות זה האילן וא"ק זה השרש, ואת הענף והפרי עושה בעולמות התחתונים (זה ציטוט יפה לספר "עץ האהבה").]. שערי צדק, [המק"מ לא כל כך מסביר גימטריאות. ככל שמעמיקים בקבלה יש יותר שמות וגימטריאות, ולכן מסביר כאן איך המלכות נקראת צדק:] המלכות נקראת (ע"ח שכ"ה פ"ה) [צדק], לפי שהיא מאירה מאחורי שם ע"ב שהוא הפנימיות של האצילות [בכל האצילות מאיר שם ע"ב], ואחוריו (פע"ח שער השבת פכ"ד. שה"כ בויהי נועם סא, ג) פק"ד [יוד יוד הי יוד הי ויו יוד הי ויו הי] וי' תיבות [ממה שהיה קודם רק עשר אותיות – יוד הי ויו הי] הרי צד"ק. ואמר אבוא בם אודה י"ה, שהוא חכמה [שם י-ה אצל האריז"ל הוא שם של החכמה, בלי חלוקה בין ה-י ל-ה] המקנן (ע"ח שמ"ב פי"ד) באצילות שבו מתלבש אור א"ס, וכמ"ש (תהלים קד, כד) כלם בחכמה עשית, ובו בפרטות י' שבשם וקוצו הוא אריך [על דרך א"ק, שהוא האריך של כל העולמות, יש גם באצילות את הא"ק שלו – האריך שלו, קוש"י שלו] שה"ס כתר ומעולם א"ס יחשב, וקיימא לן (זוהר פינחס רנו, ב) אבא יסד ברתא, ולכן נקרא צדק. [עוד פירוש ב"אודה יה":] אי נמי אודה י"ה, על סוד מאמרנו שהוא העולם השלישי שאומר כאן הוא בי"ע הנקרא עולם הפירוד (ע"ח שם) [מה שאמרנו קודם, שהמושג עולם הפירוד הוא מהפסוק "ומשם יפרד", מסתדר טוב רק לפי הרמ"ז. לפי הפירושים האחרים לא מתאים, כי "משם יפרד" כתוב על ראש עולם הבריאה. לפי ההסברים האחרים קשה, כי עולם הפירוד לא מתחיל מיצירה.], והבן שעולם האצילות [ששם כל לימוד הקבלה] הוא ממוצע [כמו צדיק] בין העליון ובין התחתון כי הוא מקבל מלמעלה ומשפיע בשל מטה, ואלו השלשה עולמות סודם (ע"ח ש"א ענף ה) בכללות שם י"ה [שכעת מפרש בצורה אחרת לגמרי. קודם פרש שזה שם החכמה, מה ש"אבא מקנן באצילות", אבל כאן מפרש את זה כשתי אותיות, י–ה, שכוללות כל התלת עלמין:], י' וקוצו א"ס ואצילות, וה' עולם הבריאה הכולל יצירה ועשיה [ה"קדוש" השלישי, הכולל כל ג' העולמות]. ואמנם י"ה ב[מילוי ]אלפין עולה הוי"ה, להורות שבהתפשטות של הכללות הנכלל בשם י"ה כשמתפשט להגלות יותר הוא שם הוי"ה, שהוא שכוללות שלשה העולמות מתרחב בחמשה עולמות דא"ס ואבי"ע [ואז יש אות מיוחדת לכל עולם, משא"כ רק ב"יה", ה-ה כוללת את כל בי"ע], וכמו כן בשם הוי"ה נמצאו ה' פרצופי אצילות כנודע (ע"ח שם), באופן שלזה הוא עיקר כוונתינו. וזש"ה (ישעיה כו, ד) בטחו [לשון דבקות וכוונה] בה' עדי עד [תמיד], תמיד תכוונו לשם הוי"ה, [למה?] וטעמו כי בי"ה ה', פי' כללות הראשון של שלשה העולמות [שנכללים באותיות יה] הוא מתמלא במספר הוי"ה יו"ד ה"א, והוא צור עולמים, פי' מתרחב להתפשט עוד בב' עולמים שהם יצירה עשיה [פירוש מקורי, שכאשר אני ממלא את שם "יה" והוא נעשה "הוי'" אז בעצם "צור עולמים" – צרתי, יצרתי, עוד שני עולמות. רואים כאן עוד ועוד שהכל כאן סוד של התפשטות והסתלקות.]. וז"ס זה השער לה', פי' צדק זה שאני אומר הוא השער לאצילות [מלמטה למעלה. לא כמו במק"מ, שהצדק היה שער מלמעלה כלפי מטה. כאן הרמ"ז אומר שזה השער להכנס מלמטה לעולם השני, עולם האצילות] שבו מתגלה כל ההויה בה' פרצופיו. ודא הוא עלמא תניינא, ירצה אעפ"י שה"ס הי' הקשור בקוצו והיה נראה לומר שהכל אחד ושיקרא עולם אחד [כמו שאמרנו קודם, שיש הו"א שזה רק עולם אחת ומציאות אחת.], קמל"ן שהוא עולם שני לגבי עילוי העולם העליון.
[עלמא תליתאה] תתאה מנייהו, שהוא ממש למטה מרגלי כל פרצופי האצילות שמשתוים בקרקעו [העולם השני הוא לא למטה, אלא א"ק מתלבש בו וגנוז בתוכו, כמו שהסביר. אבל כתוב שעולמות בי"ע זה כמו עולם של קומות – שכל הפרצופים של עולם האצילות הם בסוד התלבשות, עתיק בתוך אריך (יש חלק גלוי, אבל בכללות מתלבש), ואריך בתוך או"א, ואו"א בתוך זו"נ, והכל מסתיים בתחתית האצילות. יש קרקע אחת בסיום האצילות, לכל הפרצופים, ואז יש מסך ועולמות בי"ע – דווקא הם "לתתא". רואים שוב ושוב שהדיוקים הם דווקא לפי פירוש הרמ"ז.]. דאשתכח ביה פרודא, וכידוע בסוד הפסוק (בע"ח שמ"ג בהקדמה לדרוש. ע"ע בהקדמת הזוהר עמ' רמד) (בראשית ב, י) ומשם יפרד ["והיה לארבעה ראשים"], שעד שם הוא אור אצילות ומשם ולמטה האור הנאצל חוזר ומתעלה למעלה [אור חוזר] ויש פרסה מבדלת בין שני העולמות (ע"ח שמ"ז פ"ג). ועוד [סוד מאד חשוב] שידוע (בע"ח שמ"ב פי"ב) שג' כלים שיש לכל ספירות דאצילות פנימי תיכון וחיצון [ספיר-ספור-מספר, כמבואר אצלנו בהרבה מקומות] כשהם באצילות הם בייחוד עצום ["איהו וגרמוהי חד בהון"], וכמ"ש בראש התיקונים (ג, ב) איהו וחיוהי [האורות] חד בהון איהו וגרמוהי [הכלים] חד בהון, אבל עיקרם של ג' הכלים אינו לבחינת אצילות אלא להיות (בע"ח שמ"ט פ"א. ע"ע ברמ"ז תרומה עמ' רנט) נשמה לבי"ע [זה דבר שמסביר אדמו"ר הזקן – רואים כמה חסידות חב"ד מבוססת על הרמ"ז. הכלים הם לא בשביל העולם העליון, אלא העיקר שלהם להיות שרש הגבול שבעולמות בי"ע.], כי הפנימים הם נשמה לבריאה והתיכונים [נשמה] ליצירה והחיצונים [נשמה] לעשיה [הכל נשמה, הכי פנימי, לשלשת העולמות התחתונים.], ואז יש ביניהם פירוד [אז הם באמת נפרדים זה מזה. קשור למה שאמרנו קודם, שאצל צדיק גמור אין פירוד כאשר נשמתו מתפרטת, לכן לא לחשוב שזה גירעון. אצל הבינוני, איך שמתאר, יתכן שיש הבדל – לכן צריך תקשור. אבל אצל הצדיק, שלא קרה לו שום דבר, אלא רק נסיעה ממצב למצב – זה התפשטות ולא פירוד.], ולכן שם שורים מלאכי עילאי, הם השרפים וחיות ואופנים [בעולמות בי"ע], שהם הכלים של ג' העולמות [השרפים הם בכלים של בריאה – הכלי הפנימי של אצילות נעשה נשמה לבריאה, והכלי של בריאה, שהוא כבר נפרד, זה השרפים, וכך בחיות ואופנים.], והם לבחינת חיצוניות העולמות, דהיינו ההיכלות והמדורים [הכל מתאר את העולם התחתון, שלפי הרמ"ז זה בי"ע, כל העולמות התחתונים.]. אשתכח ביה השתא, כלומר לפי שעה כשיורד השפע בתוכו, וכשהמלאכים מקבלים [עול] מלכות שמים להקדיש ליוצרם [הם מרגישים את השפע, ופונים אל הקב"ה לראות מאיפה בא השפע.]. וכד בעאן לאסתכלא, שבהיות אורו ביניהם רוצים להציץ וליהנות ממנו ולדעת סודו בלבבם [עליהם כתוב "לאו ליהנות נתנו", אבל על הנשמות "ליהנות נתנו".], וזהו שאנו אומרים אחר (ישעיה ו, ג) קדוש קדוש קדוש, שהוא בסוד ג' העולמות, ומסיימים מלא כל הארץ כבודו, שחושבין שיהיה בקבע [זה הפירוש האמתי, לא כמו הגר"א, שמבקשים שאחרי "קדוש קדוש קדוש" גילוי הקדושה שיש להם לרגע – "אשתכח" – ישאר אצלם בקביעות.], אז מתנשאים ברעש גדול להגביה שכלם ולהבין ולדעת, אז אסתלק מנייהו, שמתעלה למעלה [ברגע שמבקש את הקביעות אומרים לו "תפסת מרובה לא תפסת" וזה מסתלק.]. וגם זהו שאנו אומרים כבודו מלא עולם וכו' [שזה מלוא כל הארץ כבודו, לית אתר פנוי מיניה.] ונסיים ברוך כבוד ה' ממקומו [שאחרי שהסתלק מבקשים שיומשך ממקומו], שמבינים ויודעים שהכבוד נעלה למעלה למקומו הקבוע לו [גם מאד מתאים ל"תלת עלמין" של האדם, שהמקום הקבוע לו הוא ג"ע הארץ, עלמא תנינא. גם כאן אומר שהמקום הקבוע לאור זה עלמא תנינא של הקב"ה, עולם האצילות.]. ואין ספק שענין זה ההסתלקות [שמסתלק מהמלאכים, ולא מתקיים "מלא כל הארץ כבודו" – עכשיו זה רק בגדר מבוקש שלא מתקיים, אבל לע"ל זה יהיה, "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון". מה שהיום זה "אשתכח ולא אשתכח" זו לא בעיה של המלאכים, אלא] הוא מפני מיעוט זכות ישראל שאלמלא זכו היו כל העולמות מתעלים לאצילות כידוע מכמה מקומות בדברי הרב זלה"ה (ע"ח שער הכללים פ"א) [כאן עיקר הווארט שנוגע מאד למה שהרבי הרש"ב כותב. קודם כל, בחטא אדה"ר העולמות נפלו יד מדרגות. עיקר מה שכתוב כאן – מוסבר הרבה בחסידות, אבל כאן מוסבר לענין המיתה, בטוב טעם ודעת – שאפילו כאשר כתוב "דירה בתחתונים", הכוונה היא לא רק שה' יורד, אלא שכל המציאות, עם הכלים, עם הגוף, מתעלה ונכללת במקומה באצילות. אז יהיה "מלא כל הארץ כבודו". זה גם מה שרוצים מגוף הצדיק – שהגוף יתעלה. שלא יצטרף להתפשט מהגוף, אלא שהגוף יתפשט.]. ודוק כי בהשקפה זו יהיה דומה עולם זה השלישי [עולמות בי"ע התחתונים] למה שיאמר אחר כך בעולם התחתון של האדם.
ובזה נדע למה התחיל בפסוק דבראשית (א, כז) ויברא אלקים את האדם בצלמו, וכאן מסיק בפסוק אחר של אחר המבול (ט, ו) כי בצלם אלקים [אחרי המבול, אחרי החטא.]. אבל הענין כי צלם עניינו לבוש רוחני של הנשמה ורוח ונפש, והנה תלת עלמין של הקב"ה הם סוד צלם אלקים שבהם מתלבש אורו יתברך כל אחד ואחד לפי מעלתו [היינו ששלשת העולמות הם "צלמו" – הצלם בו ה' מתלבש.], ואמנם כשנברא אדה"ר (ע"ח שמ"ז פ"ה. שער הגלגולים הקדמה כט. (כל הענין)) היו העולמות במעלה מעולה, וכנגדם הג' של נר"ן דאדה"ר היו במעלה הראויה להם, וז"ש בצלמו [ממש כמו צלמו של ה'], היינו המתייחס ושייך לאדם שה"ס ג' עולמיו, והיו דוגמא לצלם אלקים ג' עולמות של אותו זמן, אבל כשחטא אדם ירדו ונתמעטו כל העולמות, וסד"א שאבד אדם ג' עולמיו ושלא היה עוד בצלם אלקים, קמל"ן אפילו אחר חטא כוללות כל האדם כי בצלם אלקים [וגם עכשיו כתוב "אך בצלם יתהלך איש".]. [איך זה היום, למטה בטבע? מסביר סוד שכתוב בהתחלת חסדי דוד, וגם רבי הלל מביא אותו הרבה פעמים בדרושיו, משהו פשוט בטבע, התלבשות הנר"נ:] וענין טעם זה הוא כי דם האדם הוא בעורקים [העצבים שיוצאים מהמח, כך מסבירים בדרך כלל, אף שכאן אומר שהכל דם] ובדופקים [כלי הדם מהלב לאברים] ובגידים [המחזירים מהאברים לכבד, והם לא דופקים] המתפשטים מן המח והלב והכבד ששם שריית הנר"ן כידוע (ע"ח ש"כ פ"ה ועוד), ולכן הטעם מופלא למבינו.
(דף קנ"ט ע"ב) עלמא דפירודא, שהוא חומרי והרע גובר בו שהוא העושה פירוד ומבטל הייחוד. ודוק שלמעלה בעולם השלישי שמתחיל מן הבריאה אמר דאשתכח ביה פירודא, משום ששם הרע מועט [מראים שמשוה בין המושגים פירוד ורע. זה גם לפי לשה"ק שרע לשון רעוע – שדבר רעוע, כי נשבר והתפורר.], אבל בכאן [שרובו רע] אמר עלמא דפירודא, מפני שכך בעצם יש בו הפירוד [דיוק שהזכרנו לעיל]. אשתכח ביה וכו' [היינו נמצא ולא נמצא], זו בחינת פירוד אחר, והוא ענין השינה (שה"כ דרושי הלילה דרוש ד), שהנשמה מסתלקת מן הגוף, ונכון לומר שהאדם נמצא ולא נמצא [טפה אחרת ממה שפרשנו כשקראנו, שהפירוד הוא המצב הרגיל, ו"אשתכח ולא אשתכח" זה השינה.], ר"ל נמצא גופו ולא נמצא רוחו שמסתלק למעלה, והרי הוא כאבן דומם בלי הרגשה ונמצא לאחרים ולא לעצמו [זה גם ווארט יפה. כשאדם ישן הזולת מוצא אותו, אבל הוא לא מוצא את עצמו – הוא לא שמה. מישהו אחר ער רואה שיש פה מישהו ישן. אז הוא נמצא לזולת, אבל לא נמצא לעצמו.]. כד בעאן וכו', זהו הפירוד העצמי כי המות יפריד.
[כאן תוספת (שאין בספר שלי) – המשפט שאולי הכי חשוב מהכל, שמפרש מה הכוונה שהצדיק האמתי לא טועם טעם מיתה, היינו שיש הבדל עצמי בין מיתת צדיק למיתת בינוני או רשע.] לא יטעם טעמא וכו', ונראה דאז היה פירוש (יט, יד) אדם כי ימות וגו' [שכן היה כתוב בתורה, אבל אם פשט אחר], נסיעה ממצב למצב [ר"ת נמל – כנראה הולך לנמל, עולה על אניה ונוסע למקום רחוק.], דהיינו הסתרו מן העוה"ז והכנסו לעלמין אחרנין [אצל צדיק אמתי כל הענין שעובר לעולם אחר, ולא רואים אותו, אבל מבחינתו הכל אותו דבר. אם כבר, מה שכן טוב ,לא להגביל אותו שנמצא רק במקום מסוים, אלא יחד עם זה שלא קרה לו שום דבר – האור שלו מתפשט בכל העולמות. כך יותר ויותר נדבק בה', שהוא אור שנמשך בכל – הוא הכל והכל הוא. יש ווארט ברמ"ח אותיות שלע"ל הכל עולים בדרגה – הצדיק נכלל באלקות, החסיד נעשה רבי (כמו שהרבי אמר לפני ג' תמוז, שכל אחד יתכונן להיות רבי, בגלל שהרבי כבר עולה למעלה מזה), המתנגדים נעשים חסידים, והגוים נעשים מתנגדים. יש עליה לכולם, רק שאוי וי לגוים. שוב, הצדיק לא באמת עוזב כאן – כתוב שנמצא יותר – אבל עינינו רואות שהוא נסתר, "נגלה ונכסה ונגלה"] (אח"י. ואתיא כשיטת רשב"י בז"ח דף ז"ך דפוס קושטא עיי"ש ודוק. מאי"ן):
זה מה שהספקנו ב"ה להערב. מחר נוכל להמשיך את המאמר עצמו – שזה העיקר. כל מה שלמדנו הערב רק הקדמה להכנס לנושא, שנוכל להבין טוב את המאמר של הרבי.
אני חוזר על נקודה פשוטה שכתובה ב"התקשרות לאחר ג' תמוז": הנפש נמצאת בציון, הרוח ב-770 (איפה שחי), הנשמה בתורה שלו, החיה במבצעים והיחידה במבצע משיח – ואין שום פירוד ביניהם.
[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.