preload
בס"ד
יונ 18

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5770/5%20tamuz%205770/5%20tamuz%205770-1.flv

http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5770/5%20tamuz%205770/5%20tamuz%205770-2.flv

אתמול למדנו את הזהר, ועכשיו נלמד את המאמר של הרבי הרש"ב. קראנו אתמול עד המלים "בלא חטא", וכעת נתחיל את תוכן המאמר, מ"יש לומר". זה לא מאמר רגיל של הרבי הרש"ב. מאמר רגיל הוא בהרחבת הביאור, עם ציטוט מדי פעם, וכאן יש הרבה הרבה מראי מקומות (זה לא נאמר) – כמובן לא נוכל לפענח אותם. אם פעם נזכה שנוציא את זה עם ביאור כמובן כדאי לפענח כל מ"מ שהוא מביא. אבל כמובן שזה לא מעכב להבין את הענין, שהוא מביא הרבה מקורות שכך הוא.

השאלה איך זה שכתוב בתורה "אדם כי ימות באהל", שמשמע שזה מוכרח – שהמות, היפך-החיים, הוא דבר מוכרח, כי כתוב בתורה הקדומה, שהיתה אלפים שנה לפני שנברא העולם. התחלנו להסביר אתמול שאלפים שנה זה חכמה ובינה, אבל אולי לא הדגשנו את ה"שעשועים [יום יום]" – שכל מה שיש בתורה הקדומה הוא שעשועים עצמיים. אם כן, עיקר הקושיא איך כתוב מות בתורה הקדומה – הוא בעצם עוד סימן, ששם הנושא הזה הוא שעשועים עצמיים. אם זו השאלה העיקרית על התורה הקדומה, סימן שזה עיקר השעשועים. כמו שאמרנו, שהמיתה בשרש היא "על פי הוי'" – מיתת נשיקה. אז איך זה יכול להיות? הרי כתוב בחז"ל ש"אין מיתה בלא חטא", וכאן משמע שאפילו בלי חטא, וכו' וכו'.

בס"ד פ' חוקת עטר"ת

זאת התורה אדם כי ימות באהל, הקשה בזהר פ' שלח דקנ"ט ע"א הרי התורה קדמה אלפים שנה לעולם וכתי' בה אדם כי ימות באהל, ור"ל אפי' לא חטא הי' מוכרח למות ואמאי (והלא אין מיתה בלא חטא כו' וכ"ה בזהר שם דאפי' ישתדל באורייתא יומם ולילה ימות כו' וקודם לזה כ' בהשאלה כיוון דידע קוב"ה דזמין ב"נ למיחטי קמי' ולמגזר עלי' מיתה אמאי ברא לי' כו') ועוד דמשמע דבחטא עה"ד מת (ור"ל א"כ איך נא' בתורה אדם כי ימות דמשמע גם בלא חטא, והגם שחטא עה"ד ג"כ נא' בתורה, מ"מ משמעות הענין דמיתה הוא ענין המוכרח גם בלא חטא) וי"ל ע"פ המבו' בדרוש יין ושכר אל תשת דירידת והמשכת התורה מאצי' לברי' אינו בדרך מעביר הברי' כמו מברי' ליצי' כו' [כאן יש מושגים שאנחנו מכירים – שיש "דרך מעבר" ו"דרך התלבשות" – אבל הוא משתמש בהם באופן שלא כל כך מוכר. הרבה פעמים יש מעלה בהתלבשות, ואילו כאן התלבשות זה חסרון – שהאור כמו שהוא למעלה לא מסוגל להתגלות למטה, ולכן חייב להתלבש בלבוש התחתון, וברגע שהוא מתלבש הוא בעצם מאבד את האופי המקורי שלו, כמו שהיה למעלה, ונעשה משהו אחר. ואילו מעביר – דרך מעבר – הכוונה כאן שהוא פושט עובר. התכל'ס כאן של המאמר, שמי שזוכה למיתה בדרגה גבוהה, כמו משה רבינו או אליהו הנביא, הוא רק עובר ממקום למקום. כאן הוא משתמש באותו מושג מלמעלה למטה – שמעבר זה שמה שנמצא למעלה יורד ומתגלה כמו שהוא למטה. אין הכוונה שאין כלי למטה כדי להכיל אותו – יש כלי, אבל הוא מחלק בין כלי שהוא בדיוק לפי ערך האור והגילוי כמו שהוא במקור, לבין לבוש חיצוני. לבוש חיצוני מסתיר ומשנה את המהות. אז לבוש זה שהעליון יורד ומתלבש בתחתון ומשתנה, כי הוא באין ערוך, ומעביר היינו שהעליון יורד ממעלה למטה (הענין שלנו, הסתלקות הצדיק, זה ממטה למעלה), ויש לו כלי שבדיוק מתאים לו. הוא לא משתמש כאן, עדיין, במלה גוף. אם נעשה הקבלה זו, שיש מעביר מלמעלה למטה שזה אותו דבר, כמו שבהסתלקות הצדיק יש "נסיעה ממצב למצב" (כלשון הרמ"ז שקראנו אתמול) בדרך מלמטה למעלה – אצל הצדיק באמת הגוף עולה, כמו שישתמש במושג זה בהמשך. בדרך כלל בחסידות לא מבדילים בין המושג כלי – כלי עצמי, כמו שיש באצילות – לבין גופים, זה אותו דבר. רבי אייזיק במאמריו כן מחלק, ומסביר בעוד באריכות ובעומק מתי אומרים גוף ומתי אומרים כלי, אבל ככלל לא מבדילים, וגם פה לא מבדילים. אם רוצים להבין את ההבדל בין כלי ללבוש, כמו שמובא כאן, יותר ציורי לומר גוף ולבוש – יש נשמה, יש גוף מתאים (אותו גוף, רק בדרגת הבריאה), ויש לבוש חיצוני. אם יש מעבר – יש גוף. אם המעבר הוא באין ערוך, כמו מאצילות לבריאה, אז אין גוף שמתאים לנשמה כמו שהיא – אין בבריאה גוף אמתי לאצילות, אלא רק לבוש שמשנה לגמרי את מהות הענין. עכשיו נוכל לקרוא את זה קצת יותר מהר:], כי הברי' היא באין ערוך לאצי', והתורה כמו שהיא באצי' ה"ה מדברת בעניני אלקים שבאופן כזה א"א כלל לבוא בעולם הברי', כ"א באה בבחי' התלבשות דאזי היא באה באופן אחר לגמרי כו' ע"ש באריכות [האריז"ל אומר שהתורה שלנו היא תורת הבריאה, ופשיטא ששרש התורה באצילות (ולמעלה בקדש, אבל התורה מדברת באצילות). כשאנחנו קוראים את התורה זה לאחר שהיא ירדה מאצילות, ששם כל הפסוקים והענינים הם אלקות, וזה יורד בתוך איזה פשט, איזה לבוש, ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו", וכך אנו מקבלים את התורה. לכאן האריז"ל אומר שהתורה שלנו היא תורת הבריאה, אבל כשיבוא המשיח ו"תורה חדשה מאתי תצא" זו תהיה התורה כמו שהיא במקור, תורת האצילות, ועוד יותר גבוה. יש גם ב"היום יום" שבעולם הזה לומדים פסוק או מימרא בצורה מסוימת, ובגן עדן הפשט אחר לגמרי – ואם מישהו יגיד שם את הפשט של מטה זה יהיה פלא, מי המציא כזה פשט'ל.], ומבאר בזה מ"ש באגה"ק בקו"א בענין פרטי הלכות דלא שכיחי כלל שלא היו ולא יהיו במציאות כלל [זה מאד עמוק כאן, וכתב בקיצור, לכן קשה להבין. יש הלכות שאנחנו מכירים במציאות, אבל יש גם היכי תמצי כל כך מוזר ונדיר, שאומרים שדבר זה לא קרה אף פעם ולא יקרה אף פעם – לא שאיננו יכולים להבין, אבל זה כל כך מוזר שלא היה ולא יהיה. לכאורה זה אחרת ממה שהוא אמר, ואף על פי כן הוא אומר שזה אותו ענין, ולכן צריך להתעמק בזה קצת. שוב, יכולה להיות סוגיא שלמה בגמרא להתדיין במקרה שלא היה ולא יהיה. זה דבר שהוא מביא מהתניא, שם מבואר:], ויכול להיות שאין לאיסורים שרש בקליפות כלל [אפשר לומר שזה מושגים פילוסופיים עמוקים, שאם הדבר לא קרה עדיין, אבל הוא מציאותי – יש לו שרש בהיכלות הקליפות. יש קליפה שמתלבשת על המציאות הזו, אפילו שעוד לא היתה. אבל אם זה לא מציאותי – לא היה ולא יהיה, רק איזה מין תרגיל של מוחין (יש גם בפיזיקה מושג כזה, ניסוי מחשבתי, רק תרגיל של מח, ולא דבר שבאמת יקרה אי פעם) – אז אדמו"ר הזקן בתניא האם יש לדבר הזה שרש בהיכלות הקליפה. מדובר באיסורים – איסורים זה קליפה – והשאלה אם יש לו שרש שם או לא. שוב, זה נושא מאד עמוק. הוא אומר שאם זה לא נמצא (וכאן אנחנו נוקטים שזה לא נמצא) כי הדבר הזה לא היה ולא יהיה, לא מציאותי, אז צריך לדון איפה ההלכה הזו נמצאת. והוא עונה שזה נמצא רק בחכמה עילאה דאצילות –], וישנם במציאות להבדיל [כי קליפות זה רע, וחכמה עילאה הכי טוב] בח"ע [ואז זה אומר שהאיסור הזה כולו טוב (כפי שיסביר בהמשך, קשור למהלך האחרון שלו כאן), כי ח"ע באצילות כולו  טוב, זה שעשועים. אם האיסור הוא מציאותי, אז יש לו שרש בהיכלות הקליפות באיזה עולם תחתון, ואז הוא רע. אבל אם הוא לא מציאותי – אין לו שרש בשום  מקום, גם לא בהיכלות הקליפות – אז הוא קיים רק בח"ע דאצילות, ושם הכל טוב מאד.], [איך יתכן כזה דבר? בגלל שהחכמה שיש בהלכה זו – אפילו שנדמה שאני מבין את הסוגיא בגמרא – היא רק באצילות. לכן זה אומר שמה שנדמה לי שאנין מבין, אני לא באמת מבין. דבר מציאותי – איך שאני תופס אותו כך הוא באמת, בשרש. אבל אם הוא נמצא רק בחכמה עילאה, אז איני מבין את זה באמת, אפילו שיש דף שלם בגמרא שדן בזה – כי בחכמה עילאה זה משהו אחר, זה סוד, זה אלקות, וזה לא בא בדרך מעביר, איני יכול לתפוס את זה. כשזה יורד אני תופס את זה באיזו השגה של עולם הבריאה, אבל היא לבוש חיצוני, ולא כלי לאיך שזה באמת:] והיינו מפני שאין זה בדרך מעביר שכמו שהיא באצי' כך באה לבי"ע דאז הי' מוכרח שיהי' הענין הזה בבי"ע שיהי' בבחי' כלי ממש [אמרנו שיותר ציורי לחשוב על "כלי ממש" כגוף, שמלביש את הנשמה ממש (ולא מחליפים אותו), לעומת לבוש חיצוני שניתן להחלפה.] לאותה ההמשכה שבאצי' [אם זה היה יורד כמו שהוא באצילות לכלי בבריאה – זה היה מציאותי. זה שזה לא מציאותי, שלא היה ולא יהיה, סימן שמהות הדבר הזה היא רק למעלה באצילות, ולא יורד בתחתונים, ומה שכן יורד בהשגה שלי זה משהו חיצוני.], אבל להיות שאינו כן כ"א בי"ע הוא בחי' לבוש לבד לא כלי גמור לאצי', ולכן הענין דלא שכיח שישנו בח"ע דאצי' אינו מוכרח שיהי' הענין הזה ממש בבי"ע להיות כלי לאצי' מאחר שאין בי"ע כלים לאצי' ומספיק רק מה שבא בהשגה היינו שהענין נמצא בתורה שלמטה ולומדים ומשיגים אותו [אבל, כמו שאמרנו, יוצא שאפילו איך שאני תופס זה לא זה, גם הדף גמרא – שהוא איך שאני תופס – לא יהיה אף פעם, זה לא מציאותי. שוב, תורת הבריאה יכולה לדבר רק על דברים שאנחנו מבינים, אבל יתכן שיש מקרים שלא יכולים להיות, שלא היו ולא יהיו? זה לא זה. לדוגמה: יש מי שאומר שבן סורר ומורה לא היה ולא יהיה. זו פרשה שלמה בתורה, עם פסוקים מפורשים, מה עושים כשיש בן סורר ומורה, וזה פרק שלם בגמרא. זה שאני יכול מראש לומר שהדבר הזה לא שכיח כלל – זה לא פשוט. לכן יש בזה מחלוקת, לא כולם אומרים שלא היה ולא נברא. אבל כולנו זוכרים דווקא את המאן דאמר שלא היה ולא נברא. סימן שהפרשה הזו והמקרה הזה של בן סורר ומורה זה רק בח"ע דאצילות, ושם אותו בן סורר ומורה הוא הכי טוב, אולי הוא משיח (קשור לרכבת נוסעת של השבוע). הכי קרוב לבן סורר ומורה במציאות זה אבשלום, כידוע. אבל מי שאומר שלא היה ולא נברא סימן שהוא לא היה מספיק. "והיו עיניך רואות את מוריך" – לעתיד לבוא נראה את ה"בן סורר ומורה" האמתי, איך הוא למעלה בחכמה עילאה דאצילות. מה שמתלבש למטה, זה באמת מתלבש – מבינים את הפסוקים ואת הגמרא ואת ההלכה – אבל זה לא היה ולא נברא. השאלה הראשונה שכל אחד שואל – אז למה התורה כתבה את זה בכלל? התורה היא סתם? לבלות ימים ולילות ושנים להתעמק בדברים שלגמרי לא היו ולא נבראו ולא יהיו אף פעם?! בינתיים זה מה שמתלבש מעולם הבריאה, משרש שבאמת רק נמצא בחכמה עילאה דאצילות, ושם כולו טוב – הכי טוב. הבן סורר ומורה נולד מיפת תואר – אז כבר יש לנו איזה גישה, איזה געשמאק, כי יפת תאר לפי החסידות זה שרש הנשמה, שלא מתגלה בשום מקום. אם היא האמא של בן סורר ומורה, ודאי אין לשער את ערכו של בן סורר ומורה שבבחינת "בנים אתם להוי' אלהיכם" שלמדנו עליו בזהר – "לא תתגודדו", כמו שדוד המלך לא רצה שאבשלום ימות, אלא יגיע לשרשו (ואמר "בני בני…" ח"פ – להעלות משבע מדורים ולהכניס לגן עדן). יצא כאן בסוף שרוצים המתקה. כמו שנראה, לכל ההסבר הראשון שלו נקרא הבדלה – שהתורה כמו שהיא בח"ע היא באין ערוך, נבדלת לגמרי, ואצלנו מתלבש משהו אחר.], דלהיות שבי"ע [אף שאינם כלי לאצילות] מ"מ [הם] בחי' לבושים לאצי' ע"כ בא הענין בתורה שלמטה להיות בהשגה לבד, וזה מספיק לא שיהי' הענין בפו"מ כו' [אבל זה מספיק כדי שיכתב בתורה, ואנחנו נלמד ונתבונן ונעשה שקו"ט בענין זה.], יעו"ש ולפי"ז [ניקח ווארט זה ונלביש על החקירה שלנו, איך יתכן שכתוב "אדם כי ימות באהל".] י"ל דעם היות שבתורה הקדומה נא' אדם כי ימות באהל הרי באצי' זה בעניני אלקות וכמו שדרשו רז"ל ע"ז אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי' כמו שראינו אתמול, המפרשים אומרים שאחרי "אדם כי ימות" הזהר מביא גם את "איש כי ימות", כדי שלא נפרש את הפסוק כדרשת חז"ל "אין דברי מתקיימים אלא במי שממית עצמו אליה", אבל כאן זה התירוץ הראשון שלו. הוא מדבר רק על הפסוק "אדם כי ימות באהל" – שזה עיקר הענין של התורה הקדומה, חוץ מזה ש"אדם" רומז בפרט למשה רבינו, כמו שאמרנו אתמול. משה הוא הממית עצמו באהלה של תורה – משה מלגאו ויעקב מלבר, "יעקב איש תם יושב אהלים", ועל יעקב כתוב "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון", הוא בפירוש בחינת אדם. כתוב שמשיח הוא בחינת "מאד" – "הנה ישכיל עבדי וירום ונשא וגבה מאד". אדם ר"ת אדם-דוד-משיח, ומשיח יקח את ה-ם (הסתומה, של משיח, ם דצלם, כפי שאמרנו אתמול) וישים אותה בראש – יהיה "מאד". גם במשה כתוב כבר מאד, כי הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (כפי שדובר הרבה פעמים על ה'חזקה' שיש שם, הענוה זה כי האדם הוא "עפר מן האדמה"). אולי בהשלמות נסביר שסתם "אדם כי ימות באהל" זה משה, הפנימיות של יעקב, וסתם "איש כי ימות ובן אין לו" זה צלפחד (בפשט, כי הפרשה באה אחרי הסיפור שלו), אבל בפנימיות זה יהושע, "איש אשר רוח בו", שגם לו לא היו בנים אלא בנות. מתוך בנותיו מרחב הזונה יצאו שמונה נביאים (שהם גם כהנים, לא כמו יהושע), ולפי דעה אחת בחז"ל – במסכת מגילה – גם נביאה אחת, חולדה הנביאה. ידוע הרמז ש-יהושע בן נון רחב הזונה (הכינוי העצמי שלה) = ארץ ישראל, ארץ טובה ורחבה. טוב זה יהושע, כי יהושע עולה טוב פעמים חיה, ו-רחב זה רחבה. לא היו להם בנים אלא רק בנות, ובמשך הדורות יצאו מהבנות 8 נביאים מבין ה-מח נביאים שעמדו לעם ישראל, ואחת משבע הנביאות. אם כן, ה"איש כי ימות" בפרשת נחלות רומז ליהושע. כמו ש"אדם כי ימות" רומז למשה, הרב, כך ה"איש כי ימות" רומז לממשיכו, ממלא מקומו. משה הוא בחינת נשמה ויהושע בחינת רוח (קשור למה שלמדנו אתמול) – יהושע "איש אשר רוח בו" ו"משה זכה לבינה", ו"נשמת שדי תבינם". יש בזה הרבה רמזים – זה רק לפתוח את הנושא. בכל אופן, כאן, בדרך הראשונה, אומר שבאצילוות "אדם כי ימות באהל" זה רק לפי הדרוש, ולא לפי הפשט, ש"אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו אליהם". אפילו איך שאנחנו תופסים את זה – "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן" – זה בעולם שלנו, אבל באצילות "מי שממית עצמו עליה" זה משהו אחר, איזה סוד, שרק האריז"ל יכול להסביר, כפי שהוא מביא:], ובע"ח שער עי"מ פ"ג ביאר הענין שבחי' מי בינה ממית עצמה על קיום בחי' ז"א בחי' התורה כו' וכמ"ש במ"א [האור של אמא, אור הנה"י שלה, מת לה כשהיא על האבניים, והיא בכוונה ממיתה את עצמה כדי להחיות את הבן – הז"א – התורה שתחתיה. בעולם שלנו זה הפוך, שהתורה מעל האדם והוא ממית עצמו עליה כדי שתתקיים אצלו. למעלה זה עולם הפוך – מי זה אמא והתורה זה ז"א, הבן, והבן מתקיים בזכות זה שהאמא ממיתה את עצמה בשבילו. אתמול אמרנו ש"זאת" הוא בחינת נוקבא, מלכות. כשאדם מדבר צריך לעשות יחוד של "מי זאת עולה מן המדבר" – יחוד מחשבה ("מי") ודבור ("זאת"). מי זאת = נחת = ה תמוז, זה היום בשנה. הווארט הוא שאין התורה ("זאת התורה") מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. כאן פותר את הבעיה, שיש משהו שלא מתקיים למטה ולמעלה הוא משהו אחר. הזהר מתעקש שיש בעיה גם למטה, אבל אם לא – אז באצילות זה משהו אחר, צריך לפרש לפי הדרוש של חז"ל, ולמעלה זה אחרת גם מהדרוש של חז"ל. לדבר הזה אין כלים למטה, ולכן הוא מקבל רק לבוש חיצוני.], ואינו מוכרח [וגם לא שייך] שיהי' הענין למטה בפועל מאחר שאינו בבחי' כלי ממש לבחי' התורה כמו שהיא בח"ע, ויספיק רק ההשגה בזה [שגם היא רק לבוש] וכנ"ל בדרשת רז"ל ומע"ח ע"ז [גם כאשר לומדים את העץ חיים אני גם משיג משהו, וכשאני קורא אותן מילים בחז"ל אני גם משיג משהו – משהו אחר, כמו "פת במלח" וכיו"ב, המיעוטים הרבים של מח הדברים בהם התורה נקנית (מיעוט שינה, מיעוט שיחה וכו'), שכל מיעוט הוא בחינת מיתה. לפי ההמשך, הפירוש הזה הוא פירוש של הבדלה. אף על פי כן, הוא כן נותן פתח – כמו שלמדנו אתמול בזהר – שאולי יש איזה צדיק כמו רשב"י (שמרשב"י עד משיח לא יהיה כדורו), שיש לו הסכמה לגלות רזי תורה, ממש "הנסתרֹת להוי' אלהינו", ואז אולי הוא כן יזכה ל"עין לא ראתה", נשמה, ם סתומה, כפי שהסברנו אתמול. אז יש עדיין תקוה שכמה שאין פה מעביר, רק התלבשות, אולי כן יש איזו נשמה שתזכה לאור האצילות, שאפשר לומר שזה נקרא "זרע אדם", נשמה דאצילות, ואז יש לו איזה דרך ישרה ליישם, אפילו כאן למטה, את הפירוש המקורי כמו שהוא באצילות. אבל שוב, בכל מה שכתוב כאן, עדיין רב הנסתר על הנגלה – זה לא מאמר רגיל, כמו שאמרנו, שלגמרי מבואר, ובסוף נשאר נקודות שצריך הרבה להתבונן בזה. עיקר מה שהוא רוצה, זה לא המהלך הזה ולא הבא – אלא רק את המהלך השלישי, ההמתקה].

ב) [המהלך הבא הוא ידיעה ובחירה:] עוי"ל שזהו ע"ד ענין ידיעה ובחירה שהידיעה העליונה אינו מכרחת הבחירה [שזה גם סודי סודות, שמי יכול להבין אותם. גם הרמב"ם אומר שאי אפשר להבין את זה ולצריך רק להאמין בזה. הראב"ד קצת חולק עליו. בכל אופן, זה סודי סודות – הידיעה והבחירה. לכן כמה שנסביר את זה כאן, על דרך החסידות, ויש גם הרבה שיחות של הרבי שכן רוצה להסביר – כמו כל הגישה של הרבי, שכן רוצה שיהיה עוגן או אחיזה כאילו שהבנתי את זה – אבל באמת באמת אחרי הכל זה דברים, כמו שכתוב שם 'מה אתה שואל בדברים שאין לך רשות להבין שם'. אז יש כל הזמן את הדו-שיח בין אחיזה והבנה של הדברים האלה לבין אי יכולת לתפוס את זה, בעצם, זה בדיוק הזהר שלמדנו אתמול – המתח בין אי-היכולת להבין לבין זה שיש חיבור בין הנסתרות והנגלות (בעצם יש שני חיבורים – החיבור הראשון, שיש לכל אחד, והחיבור היותר גדול, על ידי רשב"י, על ידי הרבי, ואם יש התקשרות לרבי אז אפשר הרבה הרבה יותר להפנים סודות. כאן זה הסוד של הידיעה והבחירה.] ועמ"ש מזה בד"ה ארדה נא הב' בהג"ה, ובמ"א מבו' שי"ל כמו בהתהוות העולמות הרי הי' תחלה עליית הרצון על ההתהוות וכמ"ש בזהר כד סליק ברעותא למיברא עלמא [כאן רוצה לומר שכאשר עלה הרצון לברוא את העולם – זה לא אוטומטי ברא את העולם. קשה להבין זאת, כי זה לפני מושגים של זמן, אבל היה שלב שה' רצה לברוא – ועדיין לא ברא. יש על זה המון חסידות. לכאורה ברגע שה' רצה לברוא – זה נברא. אצל ה' יש משהו בין הרצון לפועל ממש? אצל ה' אין מחסום בין הרצון ליישום. אצלי יש מניעות ועיכובים, יש מציאות – אני רוצה לעשות משהו והמציאות מתנגדת, צריך לנצח, וזה לוקח זמן והרבה אנרגיה. אצל ה' זה לא ככה, ועדיין רוצה לומר שגם אצל ה' הרצון הוא לא אוטומטית המציאות.] ואי' בע"ח שזהו בחי' מחה"ק דא"ק, ובע"ח אי' כשעלה ברצונו הפשוט [החידוש זה המלה פשוט, שזה לפנה"צ] להאציל ולברוא כו' שזהו באוא"ס שלפני הצמצום כו' [זה משהו אופייני, שאת לשונות הזהר מפרשים דווקא אחרי הצמצום. לכאורה את "בריש הורמנותא דמלכא" בתחלת הזהר מפרשים לפני הצמצום – גם לפי המקדש מלך והרמ"ז – אבל ככלל האריז"ל מפרש את לשונות הזהר לפני הצמצום, ובע"ח גופא, האר"י עצמו, כן מדבר פה ושם לפני הצמצום. לפי זה האריז"ל מדבר יותר גבוה מהזהר, לפי איך שהוא מפרש את הזהר. בכל אופן, גם זה וגם זה עוד לא מציאות, אלא רצון. כמו שאדם רוצה לעשות משהו – זה עוד לא אומר שעשיתי את זה.], וידוע שיש כמה מדרי' ברצון, ובד"כ הוא שהרצון הוא בחי' העלם וכמ"ש ביאור הענין במ"א [רצון זה כתר, וכתר זה העלם. כמו שבנפש כתר זה לא-מודע. אף על פי שאצל הקב"ה "לפניו נגלו כל תעלומות", בכל אופן "דברה תורה בלשון בני אדם" גם כלפי שמיא, ורצון זה יחסית משהו נעלם, ומדבר נעלם לא יוצאת מציאות נגלית באופן אוטומטי.] ויש בזה ב' מדרי' [בכל העלם יש שתי בחינות של העלם, ביטויים ידועים אצלנו, שאנחנו מאד אוהבים להשתמש בהם:] בחי' העלם שישנו במציאות ובחי' העלם שאינו במציאות כו' [המשל בדרך כלל להעלם שישנו במציאות זה שלהבת בגחלת, שאיני רואה את השלהבת, ועל ידי נפיחה (שיש בה מאמץ, אבל לא מאמץ הכי גדול) אני מוציא את השלהבת מתוך הגחלת. לא ראיתי את השלהבת קודם, ועכשיו זה פתאום מתגלה מתוך הגחלת, עד ש"תהא שלהבת עולה מאליה" – זה נקרא העלם שישנו במציאות. איפה כתוב המשל הזה? בספר יצירה, שם כתוב שכל הספירות לגבי ה' הן בסוד שלהבת קשורה בגחלת. יש את הרמז המפורסם ש-גחלת עולה אמת – "משה אמת ותורתו אמת" – ו-שלהבת זה "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", שישנה אהבה נסתרת בתוך נקודת האמת, ורק צריך נפיחה כדי להוציא את האהבה מהלב, מההעלם וההסתר. המשל להעלם שאינו במציאות זה אש בצור החלמיש – אין בתוכו אש, אבל על ידי הכאה בכח יוצא ניצוץ של אש. זה מצריך הרבה יותר כח מאשר השלהבת, כי לא היתה שם שום אש במציאות. הוא אומר כאן כלל גדול, מהדברים הידועים בחסידות, שכל העלם שישנו במציאות עתיד להתגלות בשלב מסוים, יותר מוקדם או יותר מאוחר. באמת במשל של שלהבת וגחלת זה קצת קשה במציאות, כי השלהבת היא שם – אם נופחים היא יוצאת, אבל אם מניחים את הגחלת לאורך זמן, לכאורה השלהבת כבה, "נר רשעים ידעך", דועך ונגמר. אם כן, צריך 'לשפץ' תחלה את מה שכתוב בחסידות – שכל העלם שישנו במציאות או שדועך ונעלם או שמתגלה, אבל ודאי שלא ישאר כמו שהוא לעולם ועד. מה שאין כן הניצוץ בתוך האבן, הוא לא שם בכלל – לכן אין שום הכרח שיתגלה אי פעם. יכול להיות שאף פעם אף אחד לא יבוא ולא יכה בו – הוא גם לא דועך וגם לא מתגלה, לא כלום, כי הוא העלם שישנו במציאות. הוא אומר שככה זה לגבי רצון – רצון זה העלם, אבל יש שני סוגי רצון. יש רצון גלוי שישנו במציאות (ומכיון שזה רצון ה', האפשרות שידעך לא נלקחת כאן בחשבון), שאז ודאי יהפוך מכח לפועל מתי שהוא. אבל אם זה רצון נעלם, שאינו במציאות – מחה"ק דא"ק או לפני הצמצום – אין שום הכרח שזה יתגלה. הוא מחבר כאן בין הרצון והידיעה של ה'. זה מענין, כי בכתר שם טוב – שלמדנו כמה פעמים בעומק – לא רק שלא משוה בין הרצון לידיעה, אלא אפילו מנגד אותם. הוא אומר שבחירת האדם היא בין מה שה' יודע שאני אעשה לבין מה שה' רוצה שאעשה – וזה עצם הבחירה שלי.  זה ווארט שרק הבעל שם טוב יכול לומר. אבל כאן בשבילו רצון וידיעה זה היינו הך. שלפעמים זה בהעלם שישנו במציאות, ואז חייב להתגלות, ולפעמים זה בהעלם שאינו במציאות, ואז לא חייב להתגלות. אם רצון ה' הוא בהעלם שאינו במציאות, אז לא מכריח את הבחירה. אומר שהעלם שאינו במציאות הוא גם "ישנו" (קשה למצוא את המלים לזה, דבר שהסברנו הרבה פעמים), אבל אינו במציאות. קשה לומר שהניצוץ נמצא בתוך צור החלמיש, הרי אינו במציאות, אבל זה שהוא יכול לצאת אומר שהוא שם בבחינת יכולת ולא בבחינת כח, כידוע ההבדל. איך מבטאים את זה? אמרנו שקצת קשה, אבל כאן הביטוי הוא שאף על פי שאינו במציאות – "ישנו". ישנו לרצון זה וישנה לידיעה זו, אבל לא מכריח אותי שום דבר – כי זה לא במציאות. כך הוא מסביר את פתרון הבעיה של הידיעה והבחירה. אז איך מפרש את הזהר והפסוק "אדם כי ימות באהל"? לא כמו הפירוש הראשון, שבאצילות זה משהו אחר ונבדל, אלא מפרש כפשוטו, אך זה לא חייב להיות. באמת ה' רוצה ויודע, אבל זה לא מחייב שכך יקרה – כמו ידיעה ובחירה. מתי זה יקרה? רק אם אני בוחר, אם אני חוטא. אם כן, פירוש זה הוא לגמרי אחר מהפירוש הראשון, תפיסה אחרת ומהלך אחר לגמרי. אם לא קוראים את זה טוב לא מבינים בכלל. כמו שאמרנו קודם, להבין את כל הפרטים כאן – היות שזה דברים שעומדים ברומו של עולם – זה מאד קשה, אבל להבין בכללות את המהלך כאן אפשר. קראנו למהלך השני הזה הכנעה, כי בסופו של דבר הכל תלוי בך – אם אתה מת את שוואנץ, זה הכל. תלוי בך, הכל בחירה שלך – מה שכתוב לא מחייב שום דבר ולא מכריח אותך. כך הוא כותב את זה:], ומבחי' העלם שאינו במציאות הגם שישנו מ"מ בהעלם אינו מוכרח שיבוא בגילוי, דבחי' העלם שישנו במציאות הגם שזהו ג"כ העלם, מ"מ מאחר שישנו במציאות יהי' מזה הגילוי, אבל העלם שאינו במציאות אינו מוכרח שיבוא בגילוי כו', ובשרשו הוא בחי' רצון המוחלט בעצמותו ית' שאין הגילוי מוכרח ח"ו [כך נקרא הרצון שאינו במציאות], ועמ"ש מזה בד"ה ועשית חג שבועות, רנ"ו, וז"ע בריש הורמניתא דמלכא רשות ורצון המלך כו' וכמ"ש השל"ה באות * [כ"ה בגוכי"ק] רצון שמהווה העולמות בנדבה ורצון כו' ועמ"ש מזה בד"ה תקעו, רס"א, ובדרוש ג' מיני אדם שגם בחי' א"ק [כפירוש הע"ח לעלית הרצון הכתובה בזהר] הוא רק בחי' מח' והסכם לבד לא עדיין בחי' רצון גלוי כו', ומכ"ז מובן שיש מדרי' ברצון דעם היות שעלה ברצונו ומ"מ אינו מוכרח שיהי' כן בפועל [עלה ברצונו של ה' שהאדם ימות בכל מקרה, אבל זה לא מכריח. אם אתה מת – זו בעיה שלך.], והגם שבודאי יהי' כן [לכאורה סותר עצמו, אם לא מוכרח – למה ודאי יהיה כן?], הנה **[כ"ה בגוכי"ק, ואוצ"ל: הנה אי"ז] מצד הרצון הזה היינו מפני הרצון המוחלט עד"מ, רק מפני שנתעורר כבי' רצון גלוי ע"ז [ויתכן מאד שהרצון הגלוי נתעורר אחר שהאדם חטא (לא כותב כך).] שזהו הוי' חדשה לגבי בחי' רצון המוחלט כו' וכמ"ש בד"ה ועשית הנ"ל, הרי הגם שעלה ברצונו ית' ומ"מ לא נתהוו העולמות [ההתהוות לא אוטומטית], וההתהוות בפועל הוא מהתלבשות כח הפועל בהנפעל [מדרגה אחרת, שהוא מדמה כאן לרצון גלוי.], [כעת מסביר זאת על שתי בחינות במלכות, שדברנו עליהן אתמול בשני הפירושים ל"שערי צדק" בזהר – המלכות כפי שהיא זנב לאריות והמלכות כפי שהיא ראש לשועלים:] דגם מבחי' מל' כמו שהיא באצי' דהיינו בחי' הרוממות שבמל' שזהו בחי' הרצון שבקירוב אל העולמות כמ"ש מזה בדרוש יו"ט של ר"ה, רס"ו, (בהדרושים שבין פסח לעצרת), לא הי' מזה ההתהוות בפועל [זה הכי חידוש, שאפילו  מהרצון של המלכות דאצילות, שכבר נמצאת בקירוב מסוים לעולמות, לא מתהווים עולמות] כ"א מהתלבשות כח הפועל כו' וכן בכללות העולמות ההתהוות בפועל היא דוקא מהתגלות הפועל לפעול והיינו גילוי הקו [זה הגילוי של כח הפועל בנפעל למעלה מעלה] שנמשך מאוא"ס כו' [לפי האריז"ל, הרצון הקדום לפני הצמצום לפני זה, אבל אפשר לשאול על מחה"ק דא"ק שאחרי זה – בכל אופן, הכל יחסי.] וכמ"ש מזה במ"א בד"ה הקול קול יעקב [קול זה קו ל…, כמבואר אצלנו, ויעקב אותיות יבקע – "אז יבקע כשחר אורך".], רס"ב, וא"כ יובן מזה בענין ידיעה ובחירה שהידיעה היא במדרי' שזה אינו מכריח כלל את הפועל כו' וכמו שמהרצון המוחלט שבידיעתו ית' לא הי' התהוות העולמות כי אין הגילוי מוכרח כו' כנ"ל ואם לא הי' רצון גלוי [אחר כך] לא הי' העולמות כלל כו' כמו"כ אין ידיעתו ית' מכריח את הפועל כלל, וע"כ מעשה האדם הוא בבחירתו כי אין דבר המכריח אותו ח"ו והגם שידיעתו ית' היא אמיתית [יכולה להיות אמת שלא שייכת למציאות], מ"מ בהאדם אין זה מוכרח כלל וכלל והוא בבחירה חפשית ועושה הכל בבחירתו כו' ועמ"ש בד"ה תקעו בס' דברים ח"ג, וידוע דא"ק הוא אדם דברי' דכללות, ואצי' דכללות הוא בחי' אוא"ס שלפני הצמצום וכמ"ש בלק"ת בהבי' דמוצאיהם למסעיהם, וא"כ י"ל דכערך זה הוא ג"כ אצי' לגבי ברי' כו' [כמו היחס בין א"ק ללפנה"צ – אדם דבריאה לאדם דאצילות – כך היחס בעולמות בין בריאה לאצילות.], וחכ' דאצי' שהיא בחי' אצי' שבאצי' כמ"ש בדרוש ג' מיני אדם י"ל שזהו כערך בחי' רצון המוחלט כו' [כאן אומר בפירוש שהכל לפי ערכין – קודם אמרנו שמחה"ק דא"ק לא מכריחה, ואחר כך שכ"ש וק"ו הרצון הפשוט לפנה"צ לא מכריח. כעת אומר שגם חכמה דאצילות לא מכריחה, כי זה התורה שקדמה לעולם. במהלך הראשון אמרנו שחכמה דאצילות לא יכולה לרדת כמו שהיא למטה – זה ווארט אחר. עכשיו רוצה לומר שאותה חכמה דאצילות גם לא מכריחה את המציאות – שמה שכתוב "אדם כי ימות באהל" זה מכריח שיקרה (אף שזה אותו פירוש, לא פירוש אחר). מסביר שהכל לפי ערכין, ואצילות שבאצילות זה כמו אוא"ס לפנה"צ לגבי אדם דבריאה – א"ק. כמו שאוא"ס לפנה"צ לא מכריח מה שאחרי הצמצום, כך חכמה דאצילות לא מכריחה מה יהיה במציאות.] ועמ"ש במ"א בד"ה ועברתי באמ"צ פי"ב, ולפי"ז י"ל [פירוש חדש] דמה שנא' בתורה כמו שהיא בחכ' דאצי' אין מוכרח שיהי' כן בבי"ע כו' [לא בגלל שמדברת סודות, אלא הפשט שלה לא מוכרח שיהיה בעולם.], וכמו שחטא עה"ד [שגם אליו מתייחס הזהר (וגם הוא הזכיר בתחלת הפרשה).] שנא' בתורה הקדומה אינו מוכרח דהידיעה אינה מכרחת כו' כמו"כ מיתה הנא' בתורה [בפרשתנו] אין זה מוכרח כו'. [עד כאן 'התפטר' משני פירושים, בשביל להגיע לפירוש השלישי – רק שהיה צריך קודם הכנעה והבדלה. רוצה להגיע לפירוש השלישי, שהוא מסביר מה היה ב-ג' תמוז. שני הראשונים לא מסבירים.]

ג) [את הווארט שמביא בדרך השלישי כבר קראנו במקדש מלך. אמרנו שכל הדרושים בלקו"ת מצטטים את הרמ"ז והמק"מ, והרמ"ז הוא לפני המק"מ, והרבה יותר עמוק, ויש לו יותר נקודות מגע עם חשיבה חסידית (אבל גם למק"מ יש). בכל אופן, אפילו שהמק"מ יותר מאוחר – למד מהרמ"ז ומצטטו בספרו – בכל זאת מתחילים מלימוד המק"מ. הווארט שנראה כעת גם נאמר במק"מ. זה לא דרוש על תלת עלמין – שבו הרמ"ז הוא העיקר – אלא על מה שקרה ב-ג' תמוז, ובזה העיקר הווארט של המק"מ:] והנה במק"מ שם ביאר תוכן תי' הזהר וז"ל [כל כך חשוב, אז הוא מצטט לנו לשונו.] שאע"פ שכתובה מיתה בתורה יש בה פירושים [יש כמה פירושים מה זה מיתה. לא דרוש של מי שממית עצמו – זה למות, אבל אם היה רק כמו שכולם תופסים יש את הבעיה של רבי יהודה. דרך אגב, כל הסוגיא שלנו זה רבי יהודה, שהוא מדות (חסד, עיקר המדה), 'נגד' (במובן חיובי) רבי אבא, שהוא המוחין (הוא הבינה, ה"מי" ש"ממית עצמו עליה", כנ"ל; הייתי חושב שיהודה זה מלכות או הוד, אבל הוא החסד, והמלכות זה רבי יוסי). רבי אבא רבי יהודה = ה תמוז, יש יום אחד בשנה שצריך ללמוד סוגיא זו שלהם.] אם לא יזכה תהי' מיתה ממש [גם השני הוא ממש, אבל כאן הכוונה ממש כמו שמבינים את זה], ואם יזכה תהי' התעלמות [מלה שחסידים משתמשים בה היום, וזה המקור שלה. זה שהרבי רש"ב כותב על זה מאמר, שזה תכליתו, סימן שיש גושפנקא של הרבי הרש"ב על המושג. אבל לכאורה, כמו שאמרנו, כמה שענין גדול לחיות בשביל למות – זה טוב בשבילו, לא בשבילנו. יש איזה מעלה בהתפשטות וכו', יתיר מבחיוהי, אבל בתור מנהיג הדור שרואים אותו ונותן הוראות – זה חסר. יש אגרות קדש ב"ה. כשנגזרה גזרה על אדה"ז – ואחר כך ביתו דבורה-לאה הצילה אותו – הוא אמר שהאמת שגם מלמעלה אני יכול להמשיך להנהיג, אבל יותר טוב להיות למטה. לצורך ההנהגה יותר טוב לנו שהרבי למטה. כמה שמסביר משהו עמוק-עמוק, שזה לא מיתה ממש כמו שמבינים, אלא רק התעלמות, עדיין זה טוב בשבילו ולא בשבילנו. כלומר, זה לא מוציא אותנו – שמשה מת שהוא לא מת, ויעקב מת שהוא לא מת – אבל אף אחד לא עלה בדעתו שלא צריך מישהו שינהיג את העדה. אדרבה, זה בדיוק מה שמשה אמר – צריך מנהיג לעדה. לא מספיק שאמשיך להנהיג את העדה בגלל שאני לא מת אלא רק מתעלם. זה עיקר העיקרים של כל זה.] שיתעלם בעולמות עליונים כאלי' [זה שעשועים, מיתת נשיקה, "צחוק עשה לי אלהים". מי הכי שייך לסוד של "מי" בחב"ד? אדמו"ר האמצעי, שידוע שהוא רצה למות (והיו עוד צדיקים כאלה). כשהוא שמע מאבא שלו שהולך למות נורא שמח  – זה מה שרציתי כל הזמן, רק לא יכולתי למות בלי ממלא מקום, וכנראה יש כבר מ"מ, הצ"צ, שבכלל לא בא לשמוע את השיעורים שלי, כדי שלא יתבלבל מאותיות אדה"ז, אבל לא משנה, העיקר שיש מישהו, ואז 'איזה כיף'. לו ודאי כיף, וגם עבור החסידים שלו זה התפשטות על כל העולמות – התפשטות מדותיו וכו' – יש בזה מעלות עצומות, ויחד עם זה התעלמות. אבל מה"לא מת" של יעקב יש בינתיים ארוך, וכך מה"לא מת" של משה יש הרבה בינתיים, ולכן – היות שזה הרבה בינתיים – צריך "פתרון זמני", מה שנקרא.] עכ"ל [עוד פעם, עיקר התירוץ כאן, שיש לאדם עלי ארץ לפחות שתי צורות – בזהר כתובות שלש צורות – איך למות. אם אתה צדיק זה משהו אחר לגמרי, ואם אתה בינוני זה משהו אחר לגמרי, ואם אתה רשע זה משהו אחר לגמרי. לכן זה לא כל כך נורא. אם כולם היו צדיקים והמיתה היתה כמו אצלם, לא היתה לרבי יהודה בעיה – היה כדאי לחיות בשביל למות. כל הבעיה של רבי יהודה היתה על זה ש"כטוב כחוטא", אז בשביל מה כדאי לחיות אם בסוף מתים. אבל אם המציאות לגמרי היא שונה, לא "כטוב כחוטא" – עצם המות הוא אחר – זה היה פותר לו את הבעיה. הווארט הוא שכל החיים זה בשביל למות – למות עולה ז"פ חיים. למות זה "שבע שמחות את פניך" – שבע פעמים חיים. זה גם הווארט החסידי, שירידה זו צורך עליה "עד שכל זה היה כדאי" (כניגון החסידי הידוע). בסוף הכל היה כדאי – הכל היה כדאי בשביל למות, כמו שמבאר במדרגה העליונה. שוב, התכלית כאן הוא המהלך השלישי. הרמ"ז רמז לענין של הידיעה והבחירה, רק שלא תירץ את זה ככה. המהלך הראשון לא הופיע – זה חסידות – ואדרבה, היה משמע שרוב מפרשי הזהר באים להפריך את הפירוש של המהלך הראשון. המהלך השני היה כתוב כבדרך אגב בתחלת הרמ"ז. אבל הווארט הזה, שעכשיו יהיה העיקר, הוא מהמק"מ. כאן זה המקום היחיד שהוא מצטט – אז כבר ברור שזה העיקר. שלא רק אני מפרש ככה, אלא מצטט את דברי המק"מ – פירוש שהוא קדש קדשים בחב"ד – ומסביר לפי דבריו.], והיינו כמ"ש באגה"ק בקו"א ד"ה להבין מ"ש בפע"ח וז"ל ואף גם זאת דוקא עליות הכלים לאורות עליונים היא מעלת השבת ויוה"כ אבל לא עליות והסתלקות האורות ח"ו עכ"ל [התחלנו להסביר את זה אתמול. יש עליה שהאורות עולים ומסתלקים מהכלים, ואז זה מות, זה לא טוב – לא דירה בתחתונים שה' רוצה. אבל דירה בתחתונים זה לא רק שה' יורד בתחתונים, אלא היכולת לקחת את כל הפעקלה, כל החבילה, כל העולמות וכל הגופים, ולהעלות אותם למעלה – אז זו המעלה הכי גדולה. אם בכל אופן זה אליהו הנביא (לגבי משה יש שתי דעות, כמו שיסביר, אבל אליהו זו דוגמה מובהקת) – הוא עלה בגוף שלו. זו ההתעלמות ב-ה הידיעה, שאין יותר ממנה בתורה, זה אליהו הנביא. יותר ממשה רבינו, יותר מיעקב אבינו שלא מת, יותר מדוד המלך שחי וקים – אצלו בעיקר רואים שמישהו באמת לא מת. לגבי חנוך יש שתי דעות, אבל לגבי אליהו הנביא זה פשט. אם כן, מאז יש מאז בריאת העולם יש רק אחד שיודעים בבירור (בפשט התנ"ך) שלא מת (יש גם את שרח בת אשר, שגם לא עלתה לשמים – היא עדיין כאן, יכולה להכנס כל רגע). עלית אליהו הנביא היא ודאי לא מות רגיל, אבל כולל את זה במיתת צדיקים – זה האב-טיפוס. אם הגוף עולה הכל בסדר גמור, זה למעליותא. אם אתה משאיר את הגוף למטה זו בעיה – הגוף למטה מת, זו הסתלקות, מיתת המלכים. בהתעלמות אתה לא מתפשט מהגוף, אלא רק שהכל מתפשט בכל העולמות, כמו שדברנו אתמול.], כי עליות האורות לבד הוא כענין שבה"כ דתהו שהאורות נסתלקו לגמרי והכלים נפלו למטה, משא"כ כשהאור והכלי עולים [ביחד. פה ברור, כמו שאמרנו קודם, שככלל בחסידות כלי וגוף זה אותו דבר.] ה"ז עלי' גדולה אל הכלי שמקבלת אור עליון יותר [אז כולם מרויחים. מי מפסיד? מישהו אחר. אני גם מרויח – שעכשיו הרבי שלי מתפשט, ויותר קרוב אלי. הגוף שעולה מפסיק להיות מגביל. כמו שאמרנו, אחרי שאליהו עולה אז שכיח מאד שרואים אותו – הוא בהרבה מקומות. הוא הסתלק, ואי אפשר לומר שחי בקרבנו, אבל יותר שכיח. מצד אחד הוא בתוך גוף, אבל לא כמו חסידים שבגלל שרוצים להשאיר אותו בגוף מגבילים אותו ושוללים ממנו את היכולת להתפשט – שזה עיקר הווארט של הסתלקות הצדיק, שהוא מתפשט על כל המציאות. זה דבר והיפוכו, יש בזה נשיאת הפכים, לכן צריך בשביל זה מוחין – מוחין יהודיים זה היכולת לשאת הפכים, אידישע מוחין. מתי לא אפסיד כלום? רק אם כולנו נעלה ביחד – אז כולנו נרויח ולא נפסיד כולם. זה באמת היעוד המשיחי. באמת, כשהרבי הרש"ב – בעל המאמר – הסתלק, הוא לקח איתו עשרה צעירים, עשרה מההכי-טובים שלו. הוא רק השאיר את הבן שלו (בקושי), ואמר שהשאיר את הכתבים, אבל עשרה הכי-טובים לקח איתו.], וכמ"ש במ"א בענין ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו שכלים דברי' עולים באצי' ומאיר בהם אור האצי' כו', [כעת אומר שיש מצב בינים, לא הכי טוב ולא הכי רע, שמצד אחד יש הסתלקות של האור אבל משהו נשאר (ולא כמו שבירת הכלים). בגלל שראש השנה הוא ממוצע בין שני הקצוות הוא עוזר להבין את הניגוד ביניהם:] והנה בר"ה הוא שהאור והחיות עולה וז"ע דורמיטא וכמו בשינה שמסתלק החיות כמו"כ בר"ה הוא סילוק האור ונעשה בחי' העלם כו' עמ"ש בד"ה ביום השמע"צ בן חכם ישמח אב, ומ"מ נשאר בחי' חיצוניות החיות ובמו בשינה שנשאר חיות בו' ועמ"ש בד"ה להבין ענין הנסירה ובהגהות לשם, ועמ"ש בד"ה שיר השירים בס' ברוך אתה ומ"מ גם עלי' והסתלקות זאת [של ר"ה] נק' חשך והעלם [זה לא הכי טוב] ומכ"ש [הרבה יותר גרוע מזה זה] הסתלקות לגמרי כמו בשבה"כ ["וימלך… וימת"] כו' וזהו ג"כ ענין המיתה ב"מ שהוא הסתלקות החיות לגמרי [מה שקרא לו קודם "מיתה ממש".] וה"ז חשך לגמרי לגבי הגוף [ששמים אותו בקבר, כמו שיסביר.] והוא עונש אל הגוף [בזהר היה כתוב עונש לרוח, טבילה בנהר דינור, אבל מה שהנשמה עולה למעלה והגוף נשאר למטה זה עונש לגוף.], [כל זה מיתה רגילה, אבל יש מיתה אחרת לגמרי של צדיקים, וזה התירוץ לקושית רבי  יהודה] אבל התעלמות כאלי' [הוא הדוגמה הראשונה, כי אצלו לית מאן דפליג.] וכמשה בהר [שבהסתלקותו, שחז"ל משוים לעליתו להר, יש שתי דעות, כדלקמן.] ה"ז אדרבא עלי' גדולה אל הגוף והכלי שמקבל אורות וגילוים עליונים יותר כו' ועמ"ש בד"ה לבאר ההפרש בין שבת ור"ח בענין אברהם ויצחק ושלעתיד יאמרו ליצחק כי אתה אבינו כו' ועמ"ש בהבי' לד"ה וכל הלבבות יראוך וזהו שאם יזכה האדם יהי' המיתה בבחי' עליות הכלים כו', [כאן קצת מאמר מוסגר אצלו:] ובגמ' סוטה די"ג סע"ב וי"א לא מת משה כתי' הכא וימת שם משה ולהלן כתי' ויהי שם עם ה' [הגזרה שוה במלה "שם", שאתמול בלילה אמרנו שיש בה משהו מיוחד – שרק פעמיים בתורה כתוב "וימת שם", במשה ובאהרן – אבל הגמרא דורשת כאן "וימת שם" ו"ויהי שם", שזה אותו מצב. חז"ל אומרים שכל פעם שכתוב זה לשון צער, איזה צער יש ב"ויהי שם עם הוי'" – לכאורה צריך להיות שמחה וששון. חייבים לומר שאם יש צער זה עבורנו (כנראה שגם העגל היה בגלל הצער שלנו – איפה הוא ואיפה אנחנו).] מה להלן [בהר] עומד ומשמש במרום אף כאן [כשמת] עומד ומשמש במרום [זאת אומרת שמשה לא מת.] וי"ל [לפי המ"ד הזה במסכת סוטה יש לומר שכמו אליהו הנביא –] והיינו כענין התעלמות הנ"ל, והגם דכתי' ויקבור אותו [אצל אליהו הנביא לא כתובה מיתה ולא קבורה, אבל אצל משה כתובות שתיהן, וקבורה זה יותר מוחשי – זה הולך על הגוף ("וימת" יותר הולך על הנשמה). ביעקב לא כתוב "וימת" אבל כתובה חניטה וגם קבורה.] הרי אי' בזהר בראשית דכ"ז סע"ב קבורתא דילי' דא משנה, ומבו' במ"א משנה משה נ' היינו שנתעלה בשעה"נ דבינה כו' [לו זכה רק בהסתלקותו, ואז ה-נ נכנסה לתוכו, ונעשה מ-משה משנה. זו ממש אסמכתא נפלאה למה שמוסבר ב"התקשרות לאחר ג' תמוז" שההתקשרות לנשמה של הרבי היא במשנה שלו, בתורה שלו. אם רוצים להתקשר לנפש שלו – צריך להתקשר לקבר הגשמי שלו. אבל אם רוצים להתקשר לנשמה שלו – זה המקור שיש קבר רוחני (והא בהא תליא). בלשון חז"ל הקבר זה הרחם, יסוד נוקבא – או רחם המלכות או רחם אמא, שתי בחינות נוקבא. אם זו המלכות למטה זה קבר ממש ,ואם זה אמא זה שער הנון – המשנה. זה בדיוק מה שהסברנו ב"התקשרות לאחר ג' תמוז" שנשמת הרבי נמצאת בתוך המשנה שלו, בתוך התורה שלו. משנה זה נ משה – זה הר נבו, שה-נ נכנס בו, ואז נעשה משנה. (למה צדיקים השתטחו על קברי צדיקים כדי להבין שאלות בלימוד? כי ההתקשרות לכל המדרגות מתחילה מלמטה). יש אצל משה גם עם נ לגריעותא – שנקרא מנשה, עם נ קטנה, בהקשר לנכדו שהיה כומר לע"ז. זו עוד דוגמה, אבל שם ה-נ לא נכנסת לגמרי אלא נשארת תלויה. כשנכנסת לגמרי היא נכנסת אחרי ה-ש, ואז הופך להיות משנה.], וז"ש ולא ידע [זה פסוק בתורה גופא, שרומז שזה לא קבר גשמי, כי כתוב שלא ידע איש – אי אפשר לדעת, מי שלמטה נדמה לו למעלה ומי שלמעלה נדמה לו למטה, סימן שזה לא קבר גשמי. אז מה זה כן? יסוד אמא עילאה, שער הנון, הנון של משנה.] י"ל שז"ע התעלמות הנ"ל גם מצד הגוף כו', (ובמ"א [בחסידות] מבו' הפרש בין משה ואלי' שנתעלה בגופו [כי גופו היה בעיבור יב חדש, ולכן נזדכך. עיקר ההבדל בין משה לאליהו הוא בן בטול לזכוך, וזכוך הוא מצד הגוף, לכן גופו עלה כמו שהוא.] ומשה [שעיקרו בטול, מצד הנשמה] גופו הי' צריך קבורה [ממש], וע' פנים לתורה [גם כאשר זה פירושים הפוכים, זה ראש יהודי. שבעים פנים לתורה היינו הסתכלות אחרת על המציאות. למה צריך שני עדים? כי כל אחד מסתכל מזוית אחרת, ואם שני עדים רואים אותו דבר זה ככה. אבל יכול להיות באמת שיש ע' פנים, שכל אחד מסתכל על אותו דבר ורואה משהו אחר לגמרי – "שבעים פנים לתורה".]).

[אז מה חידש באות הזו? יש דרך אחרת לפתור את הבעיה של "אדם כי ימות באהל" – שיש אפשרות של התעלמות. זה, בלשון הזהר, הצדיק שלא טועם טעם מיתה בכלל, כפי שלמדנו אתמול בלילה (ועל זה מפרש המקדש מלך שזה התעלמות ולא מיתה). החידוש היה, כמו שלמדנו אתמול בלילה, שזה שייך לעולם הזה – תכלית העולם הזה. כעת, בפרק ד', הוא ממשיך רעיון זה – הענין של התעלמות מפרה אצל הרבי הרש"ב עוד כמה דברים קשורים לזה. היות שהגענו לפירוש של ההמתקה, שהכל טוב – הגוף מבסוט לגמרי – זה פותח שערים חדשים לגמרי להבין עוד כמה יסודות גדולים בתורתנו הקדושה.]

ד) [מסביר שלשה דברים, שנקדים בעל פה כדי שנקרא מהר. דבר ראשון מדבר על עריות, שכתוב בדרמ"צ (שמביא בהמשך) שלמעלה זה יחודים עליונים, ואילו למטה זה איסורים חמורים, כריתות ומיתות ב"ד. אחר כך הולך עם זה צעד הלאה, ואומר שצריך לומר שכך כל איסורי התורה. אחר כך אומר שיש דברים שאסורים בקטנות מוחין (כמו רבי יהודה לגבי רבי אבא), אבל בגדלות מוחין הם מותרים ואפילו מצוה, כמו חמץ (על זה דברנו באריכות בשש"פ). אחר כך, אחרון חביב, אומר שיש דברים שאסורים לנו וחז"ל התירו לנו לטעום טעמם – כמו שאסרו דם והתירו כבד. מי שהכי רוצה לטעום את האיסורים זו ילתא, האשה. הוא אומר בסיום שכמו שיש "בכל דרכיך דעהו" בכלל, הכי נעלה זה באותם דברים בטעם איסור, כשאוכלים אותם לשם שמים כדי לטעום טעם איסור. דברנו באריכות על מאמרי חז"ל של טעם ההיתר והאיסור – ראוי לקבץ ביחד. את כל הנושאים האלה מביא בהמשך לענין של התעלמות בה הגוף גם עולה למעלה, שזה הכי טוב. מתחיל העריות – שבאצילות זה יחוד עליון ולמטה זה איסור גמור. מזכיר את הפירוש הראשון, אבל מתהפך – כעת לא שיש למעלה פירוש אחר (כמו שמי ממית עצמו על התורה), אין לי מילים אחרות, אני אומר שז"א ונוקבא הם אח ואחות, שניהם יצאו מבטן אמא עילאה. זה סודות, אבל אין מילים אחרות. משום מה בעולם האצילות זה מותר והכי טוב בעולם, ולמטה זה הכי רע בעולם, אחרי שעוברים את הפרסא. לפני שהיו הרבה אנשים בעולם היה "עולם חסד יבנה" – היה חייב להיות נשואי אח ואחותו – אבל יש באצילות את כל העריות, גם בן שנושא אמו או אב שנושא בתו. מצד אחד זה דומה למה שהיה המהלך הראשון, ומצד שני זה אחרת – מה שיש למעלה זה אותו דבר, וברגע שאני מסיק שבשרש אותו הדבר מותר זה איזה המתקה. בעולם שלנו אי אפשר ליישם את ההמתקה – לפחות לא עכשיו כשהמצוות נוהגות, עד תחית המתים – אבל אפשר לטעום ממש בעולם שלנו את הטעם של כל אחד מהאיסורים. זה בגלל שבשרש כל האיסורים הם זיווגים ויחודים טובים, לכן גם למטה במציאות משהו כעין זה. אם כן, יש משהו בהמתקה – בתכלית ההמתקה – שחוזר להבדלה, ובסוף אפילו נראה שיש משהו שחוזר להכנעה של בחירה. כמו שכאשר הבעל שם טוב דורש הכנעה-הבדלה-המתקה אומר שיש בסוף עוד הכנעה, "אל הארץ אשר אראך". יש גם הבדלה בסוף – יש בהמתקה שחזור מתוק של כל מה שהיה קודם.] ועמ"ש בסידור בהביאור דענין ברכת הזימון איך שבאצי' הוא היחוד באח ואחות שהן בחי' ז"א ומל' ולפעמים נק' המל' בשם בת וכמארז"ל לא זז מחבבה עד שקראה בתי כו' אחותי כו' אמי כו', שהן גילוים עליונים מאד דכל ההמשכות והגילוים הן ע"י יחודים העליונים שבזה נמשך תוס' אור שתוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר שנמשך גילוי אור חדש כו' וכמ"ש בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו דוקא [שמתחתן עם אמו – לא תמיד מפרשים את זה ככה.] וכמ"ש בכ"ד, ורק דוקא באצי' דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד הן היחודים באופן כזה ולמטה בבי"ע הוא איסור גמור כמש"ש ובביאורי המצות [דרך מצותיך] מכ"ק אאזמו"ר נ"ע זצוקללה"ה [הצמח-צדק], והרי ישנם ענינים האלו ברוחניות שע"י תו"מ נעשה יחוד זו"נ [אנחנו עושים מצוה למטה, וזה עושה למעלה יחוד אח ואחות.] וע"י מס"נ דק"ש נעשה יחוד או"א וכמ"ש בהבי' דונקדשתי, והרי כל העבודה היא ליחד ז"א ומל', [כעת אומר עוד משהו, שיש גם הבדלים בזמן, שיש משהו שבזמן אחד הוא כרת, אסור איום ונורא, ובזמן אחר הופך למצוה. עוד פעם, רואים שהכל מושגים של עלית הגוף, לקבל גילוים עליונים.] וכמו"כ חמץ בפסח הוא איסור גמור להיות חמץ הוא בחי' טעם ושכל והגבהה והתנשאות כו' [זה ישות, "השאור שבעסה" זה יצר הרע. אני מבין שהגבהה והתנשאות זה ישות, אבל בהתחלה גם טעם ושכל זה ישות – לא צריך לעבוד את ה' בהתחלה לפי שכל, כמו שיסביר.] ומבו' במ"א דבהתחלת העבודה צ"ל רק בחי' ביטול וקבעומ"ש וכמ"ש בחוה"ל בהקדמה בענין חנוך לנער ע"פ דרכו דתחלה צ"ל חכמת הקבלה [ביטויים יפים של בעל חוה"ל, ש"חכמת הקבלה" זה בטול וקבלת עול מלכות שמים – זה החכמה איך לקבל (לא כמו שהמקובלים מסבירים). שבהתחלה האדם צריך להיות רק עם רצון לקבל – זה הכי טוב בהתחלה.] ואח"כ חכמת המצפון [גם ביטוי יחודי, לא כמו מצפון אצלנו, אלא חקירה שמגיעה עד לצפונות, עד לנסתרות, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה". הצפוני בחז"ל זה השם הכי גרוע של היצר הרע. צריך להגיד שגם המצפון שלו, שזה מצפון טוב, הוא טוב דווקא בסוף – אם הוא בא בהתחלה הוא עצמו "הצפוני", היצר הרע, הישות. חושבים שמאמרי חסידות אותו דבר, והנה במאמר חסידות פתאום שני ביטויים שלא שמעת אף פעם (כי לדאבוננו לא למדו חוה"ל – כי לא קיימו הוראת הרבי הרש"ב אחרי ערבית ללמוד ספרי מוסר, החל מחוה"ל).] והיינו שתחלה צריך לעשות הכל בלי שום חקירה ושכל [שבתחלה הם חמץ] רק מפני שנצטווה ויעשה בקב"ע ואח"כ [אם הבסיס שלו זה קבלת עול] יכול לחקור ולעיין בשכלו ולא יסור מיראתו ואמונתו שנקבע בנפשו [והרמז שקבע זה נוטריקון קבלת עול, כר"ת שהוא השתמש בו בשורה הקודמת. אם זה נקבע בנפשו, לא מזיק לו העיסוק במושכלות, בחכמת המצפון.], אבל אם יתחיל בתחלה בחקירה ושכל יסיר לבבו ח"ו, וזהו דבפסח שהיו בבחי' קטנות [כמו שאמרנו קודם, שתלוי אם אתה בקטנות  מוחין או בגדלות מוחין.] חמץ אסור ובשבועות [אחרי ספיה"ע, גדילה של שבעה שבועות.] שהוא בחי' הגדלות צ"ל דוקא חמץ כמ"ש חמץ תאפינה כו' [זה מצוה, לא רק רשות. "חמץ תאפינה" זה "אף עשיתיו" – אם יש ישות בעולם העשיה, בשבועות זה המצוה של "חמץ תאפינה". שר האופים הוא לשון אף. זה מתחיל מקריעת ים סוף בשש"פ, שם כתוב "תפול עליהם אימתה ופחד", ר"ת אף.], ועמ"ש בשער האמונה שזה"ע טעמי תורה שזהו מדרי' גבוה ביותר, רק שזהו בבחי' הגדלות דוקא כו' ועמ"ש בהביאור דוספרתם דחה"ש דבשבועות גילוי בחי' הכתר [שיא הגדלות. טעמי תורה זה מו"ס – חכמה סתומה שבכתר – עד לחכמה דעתיק, חכמה של רדל"א. זו התורה שמתגלה בשבועות – כתר תורה.] אזי הגבורות [החמץ, הישות] נכללים [בקדושה] ג"כ והו"ע לית שמאלא בהאי עתיקא [בכתר] שהשמאל ג"כ ימין [ואמרנו שיש בזה עצמו שני פירושים:] והן אז אדרבא במדרי' עליונה יותר כו' וכמ"ש במ"א בענין המתקת הגבו' בחסדים שיש בזה ב' מדרי' אם שמתבטלי' בריבוי החסדים או שהגבו' נהפכים לחסדים שז"ע גבורות ממותקות כו' [כאן גבורות זה חמץ. או שמבטלים את זה בריבוי החסדים – כמו שמישהו יבוא לרבי ויאמר שיש לו בעיה של גאוה, והרבי יגיד לו להרבות מבצעים וכו' עד שלא יהיה לך זמן לחשוב על הישות שלך. זו השיטה של הרבי. זה שהגבורות מתבטלות בריבוי החסדים, אבל לא שהן נעשו יותר טובות מהחסדים. אדרבה, צריך ריבוי חסדים שיהיה בטל בשישים. הדרך השניה זה מה שקורה בשבועות, שהגבורות נעשים חסדים – שזה בעצמו מבצע, מבצע "ויגבה לבו בדרכי הוי'". זה ההבדל בין תנועת התשובה, תנועה קטנה, לתנועת התקומה, תנועה גדולה – זה בא מקטנות מוחין וזה מגדלות מוחין.] ועמ"ש בהבי' דואהי' אצלו אמון ובד"ה להבין ע' הספי' ומ"ת באורך. והרי העבודה הזאת דיחוד ז"א ומל' [אח ואחות, איסורי עריות] ה"ז עבודת כאו"א מישראל [לא שעושה כך למטה, ח"ו, אלא שזו פעולתו הרוחנית] בתפלה ותורה וקיום המצות [אך כמובן רוב האנשים לא מבינים שזה מה שקורה בעבודה שלהם] וכמו שאו' קודם כל מצוה לשם יחוד קוב"ה ושכינתי' (ואנחנו [מנהג חב"ד] או' קודם התפלה על העבודה דכל היום כו') ומי שגדול ורב כחו לייחד ממש יחודים עליונים אשרי וטוב חלקו כו' [מי שבאמת יודע כאשר עושה מצוות ולומד תורה ומתפלל בדיוק מה קורה למעלה, איזה יחוד, ומכוון את זה – אשרי חלקו.], וכן ענין טעמי תורה [מי שראוי לזה] הלא מותר וגם חיוב הוא גם בפסח [אם אתה יודע לכוון את הכוונות של פסח (וגם מגיע לשם, כמו המגיד, ולא סתם מחשבות)] ובפרט בשביעי ש"פ [שכבר צריך להתחיל לטעום את ה"חמץ תאפינה", "תפול עליהם אימתה ופחד".] שבדוגמת דלעתיד כו' וכמ"ש במ"א ועמ"ש בד"ה ששת ימים הב', וכמו"כ ויגבה לבו בדרכי ה' [מי שראוי לכך, המלך, התנועה הגדולה של התקומה – כמו שכתוב ביהושפט המלך.] הרי צריך להיות רק שיש זאת בקדושה, ובנשמות הגבוהות ה"ז במדרי' עליונה וכמ"ש במ"א בענין הרשב"י שא' אנא סימנא בעלמא כו' [תמיד אנחנו אומרים שיש באמירה זו גאוה, ומישהו העיר שאולי הכוונה שאני סימן קטן – אבל כאן רואים שזה לא נכון, זה מאמר של ישות דקדושה, חותם בולט, שאני כולל את כל העולם.] ועמ"ש בהוספות דתו"א ד"ה ויקח המן, ועמ"ש באורך בש"א בדרוש יביאו לבוש מל', [כעת מתקדם עוד שלב, מגיע לעיקר. קודם היה אח ואחות, אחר כך חמץ וישות, וכעת מגיע לאיך באמת, בגשמיות, בעולם הזה, אני טועם טעם איסור. לא רק יחוד למעלה, שזה כביכול איסור. אסור זה לשון קשר – אסור באזיקים – וזה כבר נותן איזה פתח למה למעלה הכל איסורים, כי הכל קישורים ויחודים. הכל זה קשרים – דעת ויחוד. מותר זה להתיר את הקשר, זה רפיון, ויכול להיות בזה גם חולשה – רפו ידיהם מדברי תורה. מי שאסור וקשור – יש בזה תוקף, לכן זה גבורה. זו התקשרות תקיפה, ולא  מותר ורפוי (מי שלגמרי רפוי הוא מת – "וארץ רפאים תפיל" – לכן מותר מתחיל באותיות מת).] ואמרז"ל אסור לנו דמא [איסור חמור, וכנגד זה] התיר לנו כבדא [זה הלעו"ז, שהתורה ממש התירה טעם דם. כל הווארט כאן, שאתה לא מסכן בגלל איסורי התורה. צריך את ההמתקה בשביל דור הגאולה. למה? כי אם רוצים שכולם יחזרו בתשובה – תשובה עילאה, תשובה משמחה – רק אם אנשים לא יחשבו שהם מסכנים היות ששומרים תורה ומצוות, שהם מפסידים את כל הכיף של החיים. זה הסיפור של הרבי שפורסם ברכבת לפני כמה שבועות – שהרבי אמר לאשה אחת בדולרים שלא לשמור מצוות בגלל שו"ע אלא ברצון. היא הודתה בסוף שהיתה לה 'פזילה' – שאדם מאה אחוז שומר תומ"צ, אבל כל הזמן פוזל החוצה, כמה אני מפסיד. הוא מאה אחוז חרדי, לכל דבר, אבל חושב שמפסיד. זו אשה חרדיה, וכ"ש וק"ו כשרוצים לקרב אנשים שהסיבה שלא מתקרבים, מצד הנה"ב, כי מרגישים שמפסידים. חז"ל אומרים שגם בגשמיות, כל מה שיש שם אתן לך יותר טוב וטעים – עם הכשר של הבד"צ. כל התאוות שלך נמצאות. הוא אומר שאם מתייחס לזה כתאוה – זה לא זה. צריך גם גדלות מוחין. כתוב "מים מוחין ימתקו" – ברגע שאני יודע שזה אסור יש בזה מתיקות. איך גם זה יכול להיות בענין של היתר? שמי שהולך לאכול את הכבד גם יטעם בזה שהולך לעשות  משהו אסור, אחרת ילך לו כל הגעשמאק. איך זה יכול להיות? זה אחד שלא בא לו כבד – עושה את זה בשביל לטעום איסור. אם לכן עושה את זה, יבין שהוא עושה משהו אסור – עם כוונה – אז פה יש לגמרי נשיאת הפכים. (שאלו שאין באמת בכבד אמיתי טעם דם, אם צלוי כהלכה. תשובה:) במאה שערים כתוב שהיו תלמידים גדולים שלא אכלו אצל הרבי. איך יכול להיות – התלמיד ודאי היה לגמרי בטל אצל הרבי, כמו היום, ובכל זאת לא אכל. הוא אומר שזה יכול להיות, מסביר בתורה שלמה, מתאים למה שאומר כאן – הרבי בגדלות, הוא במקום אחר, ושם לא צריך להקפיד, וכל ההקפדות והחומרות זה בדורות האחרונים, כי אנחנו יורדים מטה מטה, יותר עמוק בקליפות, צריך הרבה יותר שמירה. לכן יש הרבה חומרות. מה שכתוב כאן זה ודאי בדורות הראשונים, שלא היו מקפידים לצלות כל כך, ולכן היה יותר טעם דם.] וע' במאו"א בערך כבד שזה מהקלי' [כתוב שמח-לב-כבד זה אדם-חוה-נחש, אז הכבד כנגד הנחש. קשור למה שלמדנו אתמול ברמ"ז, בסוד הצלם אלקים אחרי החטא, בו הנר"נ מתלבשים במח-לב-כבד, וראינו שלא מתייחס בזהר לנפש אלא רק לרוח ולנשמה – הנפש נכללת שם בגוף. רואים שיש בכבד צד קליפה, אז מי שאוכל את זה – אם יודע מה קורה – יכול להרגיש שהוא פוזל. זה תיקון הפזילה. עושה משהו קצת אסור – לא לגמרי חלק. כל מה שה' ברא והתיר זה בגלל שיש בזה צורך חיוני. אם למשל היה חיוני לבריאות הגוף לאכול דבר אחר, לא יתכן שה' היה אוסר זאת בתורה. אדרבה, מזה אתה יכול להבין שבגלל שיש להם צורך חיוני הותרו, ואם לא הצורך החיוני אולי כן היה אסור (כמו דבש, שיש איזה לומדות להתיר את זה, כי כנראה צריך את זה). למה צריך כבד? למה טועמים טעם דם? בשביל ברזל. אמרנו שזו בעיה של ילתא – בדרך כלל בעית המוגלובין זו בעיה של נשים. היא צריכה את הכבד.] ומ"מ הוא שיכול להתברר, ולכן כבד עולה כ"ו במנין הוי' [לא סתם יכול להתברר, אלא המספר שלו הכי טוב – הוי'. זה גם לשון כבוד – "מלא כל הארץ כבודו".] שבזה מכניעו [אם יכוון את זה – יכניעו. בדרך כלל כוונה לא מעכבת, אם זו מצוה, אבל כאן – גם יוצא חידוש מאד גדול כאן בסוף המאמר – בענינים של רשות ו"בכל דרכיך דעהו" הכוונה היא לעיכובא, היא העיקר. אם אתה מכוון נכון – מה טוב. אם לא – מוטב שלא תעשה זאת, כי יכול רק להוריד אותך. לגבי מצוות – הכוונה היא נשמה לגוף, אבל גם בלי כוונה זה מצוה. לגבי "בכל דרכיך דעהו" הכוונה היא העיקר – היא המכרעת.] כמ"ש במאו"א שם, ובלתי ספק הוא שכל הדברים שהשיב בגמ' שם [יש שם רשימה שלמה, שפעם למדנו.] הן דוגמת עניני האיסורים שיכולים להתתקן ע"י עבודה בבחי' ועשה טוב כו', ולפי"ז כמו שכ' המק"מ בענין המיתה הנא' בתורה הקדומה יכול להיות הענין ברוחניות היינו ענין ההתעלמות כו' [רואים שכל מה שדברנו בפרק הזה הוא כדי להעמיק בפירוש המק"מ.], (ועמ"ש בד"ה אחרי ה' תלכו בשע"ת בענין ובו תדבקון ענין נפילת אפים, ועמ"ש בסי' בד"ה והאיש משתאה לה), כמו"כ י"ל דכל הענינים האסורים [לא רק העריות] כמו שהן למעלה באצי' ה"ה ענינים גבוהים בקדושה, והאדם למטה יכול להיות בעבודתו במעלה ומדרי' זו ברוחניות [ממש במדרגת יחוד אח ואחות], וגם בענינים שהתירה התורה [פעם אמרנו שגם "תורה" לשון היתר. תמיד מפרשים שתורה לשון הוראה, אבל יש בזה עיקר השרש של היתר, לכן "כחא דהיתרא עדיף" – זה יותר תורני מאשר ההיפוך (דברנו על זה באחד השיעורים).] כנגדם הן הן אותן הדברים [הכבד הוא דם, אבל] בבחי' ועשה טוב [יש דם, שזה "סור מרע", ויש כבד בבחינת "ועשה טוב".] דהיינו כאשר יעשה אותם האדם בכוונה לש"ש [זה חידוש, שהכל תלוי בכוונה. תמיד אומרים בשם רבי אייזיק שבדור של משיח וגאולה צריך כן להתחיל משמיעה – "נשמע ונעשה". קודם הוא שלל את זה, אבל רבי אייזיק כבר רוצה שנהיה בגדלות. שמיעה זה שנדע שחייבים כוונה, מהרגע הראשון, ומתי זה? דווקא "בכל דרכיך דעהו". אם מלמדים לדור הגאולה עבודה של "בכל דרכיך דעהו" חייבים כוונה מהרגע הראשון, כי בלי זה זה ההיפך.] ובפרט בכוונה הראוי' להם [יש שתי כוונות – כוונה כללית וכוונה פרטית. כונה כללית זה שאוכל את הכבד בשביל ברזל – כדי להיות בריא, שזה מדרכי עבודת ה'. אבל אם יודע את הכוונה הפרטית, שזה במקום דם ועולה הוי' וכו', זה לעילא ולעילא.] ה"ז תיקון גדול עוד יותר מבדברי היתר אחרים [לאכול כבד עם הכוונה זה יותר טוב מלאכול את כל הדברים המותרים עם ההכשרים הכי טובים והכוונות הכי נעלות – יש ענין דווקא לאכול איסורים בדרגת "ועשה טוב", וזה עולה על כולנה, מעל כל הדברים שהם לשם שמים.] ([אבל מדגיש שוב:] ודוקא כשעושה אותם בכוונה [ומוכיח שבלי כוונה זה רע, אפילו בגשמיות וודאי ברוחניות:] וכמו כבד אמרז"ל בסוף הוריות שקשה לשכחה והיינו מי שאינו יודע לכוין בזה בכוונה הראוי' [זה חידוש לפרש ככה גמרא, שכוונתה בלי כוונה. אבל עם כוונה הנכונה זה הכי טוב שיש – זו המתקה גמורה, "מתיר אסורים" לגמרי.] או גם כללות הכוונה לש"ש [גם אז לא קשה לשכחה. קשה לשכחה זה רק אם אין לך כוונה טובה בכלל.] ונמשך אחר החומרי כו' וע"ד ע"ה אסור לאכול בשר כו' [כי אין לו כוונה בכלל, ולכן מזה רק נמשך לחומריות.], אבל זה שיכול להעלות יש בזה יתרון כו' [כל זה קשור גם לנושא הכללי של העלאת המדות, כי מדבר על כל אחד – לא רק צדיק. מי שעושה זאת בפועל זה צדיק, שגם לא ימות אלא יתעלם, אבל אמר שזה העבודה של כל אחד – יש פה העלאה. בתניא מדובר על העלאת המדות, שזה לא בשביל בינוני אלא רק צדיקים. העלאת איסורים – מאן דכר שמיה בכלל.] ועמ"ש בלק"ת ד"ה בהעלותך הב' ועמ"ש במ"ח מסכ' מוצאי שבת פ"ו מ"ט אלא יועילו לו כו'), [ברגע האחרון הוא חוזר לידיעה ובחירה, "אל הארץ אשר אראך" – מכניס אחרי כל ההבדלה גם איזה ווארט של הכנעה, אבל הכל בתוך ההמתקה (וכמו שאמרנו, שכל הנושא גם דומה לדרך הראשונה, הבדלה, כנ"ל):] ובידיעה העליונה הכל הוא בבחי' פשיטות [שזה לא מכריח. כאן יש ווארט חדש, שמה שפשוט לא מכריח. לפי זה יוצא שפשיטות והעלם שאינו במציאות הולך יחד.] והאדם למטה עושה בבחירתו ואם ח"ו יבחר ברע ה"ה חוטא ר"ל ובבחירתו יכול בזה בטוב [משמע שכל אחד יכול. אפשר לומר שהחזרה אל ההכנעה אחרי המתקה זה כדי לשייך עבודת ההמתקה לכולם. אפשר לומר שזה שייך דווקא ל"הארץ אשר אראך" – לארץ ישראל. אגב, כל ההלבשה על "מארצך וממולדתך ומבית אביך" זה ווארט של התולדות. בסוף אומר ש"אל הארץ אשר אראך" זה שוב הכנעה – "ארץ" אצלו זו הכנעה, "ונפשי כעפר לכל תהיה" – אבל אפשר לומר שארץ ישראל היא ההכנעה שמשייכת לכולם את ההמתקה, ובה "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר".] היינו בעבודה במדרי' הרוחניות ובפועל בתיקון הענינים בבחי' ועשה טוב שזה ענין גדול ביותר וממשיך עי"ז תוס' אור כו'.

ניגנו ניגון. ברכה אחרונה ותפלת מנחה.

השלמות (בנסיעה לירושלים):

א. אמרנו שמתחיל "זאת חקת התורה" ואחר כך "זאת התורה". זאת התורה = לב ברבוע ור"ת זה, נבואת משה. ר"ת "זאת חקת התורה" = לב, השרש של "זאת התורה". זאת התורה זאת חקת התורה = 2556 = משולש 71 (= וחי בהם, היפך החיים זה תכלית החיים, "'וחי בהם' ולא שימות בהם").

ב. ימות = יב פעמים באהל. באהל = ב"פ חוה. ימות באהל = הוי' פעמים חוה. אף על פי שכתוב אדם, כל הרמזים רומזים לחוה. הכל כאן זה או אמא או ברתא. גם פרה זה אמא. היפך החיים קשור בעיקר ל"רגליה יורדות", וכל התיקון זה אמא – פרה. פרה = טו פעמים חוה. ימות באהל פרה = אם פעמים חוה ("אם כל חי") – יה הוי' פעמים חוה (זו החלוקה, פרה ו"ימות באהל"). חוה זה גם בטח – בתור מילה (ולא שם), זו המילה הכי חשובה של 19 בלשה"ק – גם רומז לפסוק "בטחו בהוי' עדי עד". בטח זה לשון דבקות כי זה לשון טיחה. דורשים את בטח – ויש לכך כמה רמזים בתנ"ך – כ"וטח את הבית". איך זה מתגלה כאן? אמצעי תיבות של "ימות באהל" אומה זה ב פעמים הוי', ור"ת וס"ת זה בלתי ("בלתי להוי' לבדו") = טח פעמים הוי'.

ג. זאת במספר קדמי = 1524. 1024 = זאת התורה, אז כאן יש "זאת התורה" ועוד 500, "פרו ורבו". הפלא ש"זאת התורה" במילוי גם עולה 1524, היינו שחלק המילוי הוא בדיוק 500. ב"אדם כי ימות באהל", על איזה אהל מדובר? חז"ל דורשים שזה אהלה של תורה. עוד רמז שכתוב, שזה רמוז ל"אהל שכן באדם" – אהל מועד, בית המקדש, שהאדם שם הוא כלל ישראל, כנסת ישראל נקראת אדם. יש  פסוק "ויטש משכן שילו אהל שכן באדם" – האהל שה' שכן אותו באדם, בעם ישראל. זה ממש פסוק של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד מישראל, בתוכם ממש. גם "ויטש משכן שילו אהל שכן באדם" = 1524!

ד. ר"ת "זאת התורה אדם כי ימות באהל" = אדם. ס"ת "זאת התורה אדם כי" אותיות מיתה – רמז לשם הקדוש סאל.

"זאת התורה" ח אותיות ו"אדם כי ימות באהל" יג אותיות – שוב חתך זהב. ה-ח מתחלק ל-ג (זאת) ו-ה (התורה) וה-יג ל-ה (אדם כי) ו-ח (ימות באהל).

סה"כ 21 אותיות, משולש 6, ואם עושים משולש הפינות הן לוז – רמז לעצם הלוז, לתחית המתים. מה שיפה כאן, שהרי אפשר לעשות משולש בשני כיוונים, מ-1 ל-6 ומ-6 ל-1. בכל ביטוי יש אות שנופלת במקום שלה – דבר נדיר. יש ו שהיא ששית מהתחלה ו-ו שהיא ששית מהסוף, שתי הווין שיש כאן. זאת אומרת שאיך שלא נעשה את המשולש הפינות יהיו לוז. זו פנינה, משהו מיוחד ביותר, שיש כאן את עצם הלוז.

אם נתחיל מהאות השניה ונעשה דילוג (יגמר באות השניה מהסוף), אז רואים שארבע האותיות הראשונות של הדילוג הן אהוה (רק ב"זאת התורה") – חיבור הגשמיות והרוחניות, "את השמים [= נשמה] ואת הארץ", חיבור הגוף והנשמה. אחר כך ממשיך דכיובה. יחד כל הדילוג עולה 64 = ח ברבוע = אדם חוה (כמו שאמרנו, מפורש כאן אדם, אבל יש גם הרבה רמזים לחוה).

ה. בשלשת הפסוקים של חיי אדם, ה"ויחי פלוני וימות", יש 137 אותיות – זה גם המספר הראשוני ה-34, "ויחי" (המלה הראשונה שלהם).,

ו. "סוף אדם למות" מאמר של רבי יוחנן בברכות, שאמרו כאשר סיים ספר איוב. רש"י אומר שאחרי כל היסורים איוב נפטר בשם טוב. כאשר רבי  יוחנן סיים איוב אמר: "סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים, אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם, ועליו אמר שלמה 'טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו'". זה מאד מחזק מה שאמרנו כמה פעמים, שכאילו המיתה היא התכל'ס. המיתה היא "שם טוב", על דרך "כתר שם טוב עולה על גביהן" – ה"עולה על גביהן" היינו עלית הגוף יחד עם הנשמה, ההתעלמות כפי שהסביר. הפשט הוא שהשם הטוב יותר טוב משמן טוב, אבל תמיד דורשים מאמרים עם מ כמו מן שמן טוב – השם הטוב בא משמן טוב. לפי זה היארצייט בא מיום ההולדת – "יום המות מיום הולדו" – וזה רומז לצדיקים שמשלימים את ימיהם (בגשמיות או ברוחניות, יש על זה שיחה של הרבי). לרבי יוחנן היה חוש מיוחד בהיפך החיים, ולכן הוא נשא איתו את העצם של בנו העשירי, וכך היה מנחם – כמו תרופה הומיאופתית, שהיה מנחם את האבלים עם העצם, עם המות גופו (ממש כמו הומיאופתיה, שלוקחים רק פירור עד ששמו לא נשאר עליו, כפי שמדייקים המפרשים שלקח עצם פחות כשיעור, שלא תהיה טומאת מת – ואף על פי כן זה ישנו – ועם זה היה מרפא, זה היה ה"אפר פרה" שלו). כשהוא היה נכנס לבקר את החולה – נכנס לבקר את ר' אלעזר – ראה שהוא בוכה ושאל אותו למה, הרי יש לך תורה וכו', והוא אמר לו שהוא בוכה על גופו של רבי יוחנן (שגילה את זרועו), שיבלה בעפר. רבי יוחנן אמר שעל זה באמת ראוי לבכות, ואז שניהם פרצו יחד בבכי. זה חוש שלא צריך למות – צריך להשאר נצחי – דווקא העור המבהיק, היפי המבהיק, של רבי יוחנן.

"סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה" (פתיחת המאמר) = ט"פ 137. "והכל למיתה הם עומדים" = "לעיני כל ישראל". זה מה שמשה תיקן את שבירת הכלים מאור העינים – ברגע שמשה מתקן את אור העינים, "לעיני כל ישראל", זה הופך להיות הכי טוב. זה באמת סוף התורה.

"אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה [עמוד התורה] ועושה נחת רוח ליוצרו [עמוד העבודה, על דרך הקרבן ש"נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"] וגדל [עמוד גמילות חסדים] בשם טוב [הוא בעיקר על החסד, כמו שאדמו"ר הזקן אומר שהגאולה תבוא בזכות חסד שאינו של אמת – אמת זו התורה, ויש חסד בלי קשר לתורה. שמן טוב רומז לתורה, והפשט ששם טוב יותר טוב משמן טוב, אבל הדרוש הוא שגם זה בא מהתורה, שהתורה גופא  מגלה דברים שלמעלה מהתורה, ובלעדיה זה לא היה מתגלה]".

אם כן בסוף יש תורה ושם טוב. כתוב שכל התורה כולה היא שם אחד של הקב"ה (זה היה כתוב גם בקטע של הזהר) – רומז בפרט לשם ה-טוב, אהבה, שהזכרנו קודם שרמוז ב"אדם כי ימות באהל". הממוצע בין תורה ל-שם טוב הוא כב ברבוע, היינו שביחד זה כב ברבוע כפול = איש אשה במילוי.

ז. הרבי הרש"ב מביא גזרה שוה של שם-שם – "וימת שם משה עבד הוי'" ו"ויהי שם עם הוי'" – שני הביטויים נגמרים בשם ה' – ו"מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש. יחד עולים 1750 = "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", התכלית של "ישקני מנשיקות פיהו" שדרשנו. יחוד יעקב רחל במילוי, שבע פעמים נר. ההפרש בין שני הפסוקים הוא משה (טו פעמים חיה) יהושע (יז פעמים חיה) – לב פעמים חיה (32 פעמים 23).

ח. הסברנו את מהלך ההכנעה של הרבי רש"ב רק מצד האדם, שבאמת "אין מיתה בלא חטא", כי הידיעה לא מכריחה, אבל הנקודה העיקרית היא גם הכנעה מצד ה'. כל החידוש הזה, שיש דבר שה' רוצה וזה לא מכריח את המציאות, זו ההכנעה של הקב"ה – שישנו רצון, וזה לאו דווקא פועל. כמו אדם שמרגיש שמה שאני רוצה לא חייב להיות. אין יותר הכנעה מזה אצל הקב"ה.

ט. בפרצוף הסמיכויות בתורה בנות צלפחד היו במלכות, כי הבנות מחבבות את הארץ והגברים מבזים את הארץ. קשור לכאן, שכתוב שם "ולא נותר בהם איש כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון". כלב ויהושע הם כאן ה"איש", ומיד אחרי "יהושע בן נון" כתוב "ותקרבנה בנות צלפחד" – רמז לקשר בינו לבינן, וגם לזה שהוא נקרא איש. מה הרמז של איש? מה ההבדל אם אומרים "אדם כי ימות" או "איש כי ימות"? היות שכתוב "איש כי ימות ובן אין לו" יש כאן רמז יפהפה למאחז"ל "איש מזריע תחלה יולדת נקבה" – דווקא בגלל שהוא איש אין לו בנים. אם היה בן אדם היה נותן לאשתו להזריע קודם, אבל זה שהוא איש – הוא מזריע קודם, ואז יש רק נקבות. כך היה אצל יהושע, "איש אשר רוח בו" – "ולא נותר בהם עוד איש". לפי זה צריך לומר שלמשה יש רק שני בנים. יש איזה בן איש חי (בפירושו בן יהוידע) שאומר שזה שהיו ליהושע רק בנות זה בעצם בא להשלים את יוסף. יהושע הוא גלגול של יוסף, וליוסף היו רק בנים, וצריך בן ובת – לכן בגלגול היו ליהושע רק בנות, ובכך מתקן ומשלים את יוסף הצדיק. כמו שהוא אומר את זה לגבי יוסף, אפשר לומר גם לגבי משה. יש הרבה צד השוה בין משה ליוסף דווקא, ומשה לקח את עצמות יוסף עמו – זה ממש אותו הדבר. לשניהם, גם למשה וגם ליוסף היו רק בנים – לכל אחד שני בנים (אותו מספר). אפשר גם לומר שהיות שתלמידו של אדם נחשב לו כבן – רש"י אומר את זה בפשש"מ – יהושע הוא בן וממשיך של משה. אם היו ליהושע בנים זה לא היה מתקן ומשלים את משה, וזה שיש לו רק בנות דווקא להשלים את משה רבינו (כמו שהבן איש חי אומר להשלים את יוסף הצדיק). כל מי שיש לו רק בנים – זה להיפך, הוא בעצם בחינת "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר", "אשה כי תזריע", "ואל אשך תשוקתך" – זה גם משה וגם יוסף. גימטריא יפהפיה: משה הוא בחינת אדם ויהושע בחינת איש, "אדם כי ימות" ו"איש כי ימות". כל זיווג כאן משלים לכפולה חשובה של שם הוי' – משה-אדם = יה פעמים הוי' ("כי ביה הוי' צור עולמים"), יהושע-איש = זך פעמים הוי' (שבת, יהלום הוי'). יחד זה מב פעמים הוי', מספר האזכרות בתפלין, העולה "מי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" – תפילין דמארי עלמא. זה המספר הראשון שמתחלק גם ב-יוסף (ז"פ יוסף) וגם ב-יעקב (ו"פ יעקב). ברור, כמו שאמרנו קודם בשם הקבלה, שיהושע הוא הגלגול של יוסף ממש. אותו דבר, משה הוא יעקב – "משה מלגאו ויעקב מלבר" (אצל יוסף ויהושע מסתמא הפוך – יוסף מלגאו ויהושע מלבר).

י. אמרנו שגם בגבר נאמר "וגבר ימות" וגם באנוש נאמר "מאנוש ימות". יש בגבר עוד פסוק – "מי גבר יחיה ולא יראה מות" (לא אמרנו, כי הלשון לא "ימות"). יש פה את הסוד של "מי", יש גם "יחיה" וגם להיפך, עם ניב מיוחד, "יראה מות" (דבר שרואים אותו, כמו "איזהו חכם הרואה את הנולד" – רואה את "יום הולדו", אבל מה נולד? "סוף אדם למות"). אם לוקחים את כל הלשונות יחד – "אדם כי ימות", "איש כי ימות", "וגבר ימות", "מאנוש ימות" – עולה לב פעמים גוף (2848) = ח"פ אדם איש (שני השמות העיקריים). אם מוסיפים "באהל" (כמו בזהר, תוספת עיקרית עצמית) = 2886 = הוי' פעמים פלא. בישעיהו הלשון מתחילה "מי את ותראי מאנוש ימות" – למה לפחד מאנוש שסופו למות (גם מתחיל ב"מי", כמו "מי גבר יחיה"). גם "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו" "כי בצלם אלהים עשה את האדם" = הוי' פעמים פלא = ג"פ הוי' פעמים הבל (מתחלק ב-3, שלשה צלמים).

יא. אמרנו כמה פעמים שכל הנושא קשור ליצחק – צחוק וגבורה וכו'. הפשט, שזו הברכה שלו בשמו"ע – "מחיה המתים". שלש הברכות הראשונות הן אברהם-יצחק-יעקב. הווארט המיוחד בנוגע למאמר – שהסמיכות שם היא "ומתיר אסורים ומקים אמונתו לישני עפר" – תחית המתים והחיים הנצחיים קשורים להתרת איסורים בפירוש הפנימי.

יב. שאלו אחרי השיעור: כתוב בפירוש במאמר שהתעלמות עם הגוף כולו זה המדרגה של אליהו, שלא נשאר כלום למטה, ואפילו אצל משה "שבעים פנים לתורה" (אך לא נודע מקום קבורתו). לפי זה לא שייך לשום צדיק בעולם – לכולם יש קבר. זו שאלה טובה. מה שכתוב בזהר על המדרגה העליונה זה בלי המילה התעלמות, אותה מוסיף המקדש מלך, אבל הזהר רק אומר שלא טעם טעם מיתה – לא מתחייב שלא נשאר גוף. גם משמע מהזהר שלא רק אליהו הנביא – רק המפרשים הכניסו אותו. מהזהר משמע שזה הרבה  יותר נחלת רבים, מאשר אירוע חד-פעמי בכל ההיסטוריה. לכן צריך לומר שתי אפשרויות: או שאליהו הנביא זו דרגה רביעית, או ששאר הצדיקים נמצאים בדרגה נוספת אליה הוא רמז במאמר במה שהסביר על ראש השנה, שיש משהו באמצע, דורמיטא, שמה שנשאר למטה לא מת ממש (כל שכן אם מכניסים את הענין של עצם הלוז, שחי שם – קיסטא דחיותא). הגוף שנשאר לא מת, ואצל הצדיקים הגדולים הגוף נשאר שלם. בכל אופן, במה שנשאר אין את המיתה. מה שכתוב בזהר שהפרצוף נשאר אותו דבר זה גם נכון לצדיק, רק שאין לו את הסיפור של נהר דינור – ישר עובר מאותו גוף לאותו גוף. אם הפשט זה שההתעלמות רק אליהו הנביא ומשה רבינו (לפי השיטה שלא נקבר) אז כל הצדיקים זה הדורמיטא דז"א. האפשרות השניה שניתן לאליהו דרגה רביעית, ואז מה שכתוב בזהר זו הדרגה השלישית – ההתעלמות שבמאמר. כך יותר טוב, לא לקפח את הרבי מה"מ – שיש לו ציון וקבר – וכך יעקב אבינו, שודאי נקבר במערת המכפלה אבל כתוב שלא מת. צריך לומר שלא טעם מיתה – זה הפשט של "לא מת" בכל מקום. אז צריך להסביר שזה התעלמות, אבל בכל חוזר למה שאמרנו שיש התפשטות בלי לפגוע בגוף – יש חיבור ולא פירוד. לא נורא שנשאר משהו בקבר, זה בסדר גמור, במיוחד עם עצם הלוז שלו.


[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.

הוסף תגובה