ח"י אדר תש"ע – הכנסת ס"ת לזכות הת' מ"מ גינזבורג – רמת אביב

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5770/18-adar-5770-ramat-aviv/18-adar-5770.flv

(בחלק א' הי' תקלות, לכן הוידאו מתחיל מחלק ב')

ניגנו "שאמיל". לחיים לחיים.

 

א. מדות הרחמים ועיקרי האמונה – העיקרים שנוגעים ל"משה אמת ותורתו אמת"

נתחיל מהחת"ת של היום, "חמישי" של פרשת כי תשא, ונכנס גם ל"ששי" של פרשת כי תשא. כתוב על יג מדות הרחמים, שמבחינה מסוימת זה השיא של כל התורה כולה. ה' גלה למשה רבינו את יג המדות, דבר שמשה רבינו לא ידע עד כדי כך, עד כמה הקב"ה מרחם וממילא עד כמה יש התקשרות עצמית בין הקב"ה לנשמות עם ישראל, בכל מצב, אפילו אם כלתה זכות אבות. מיד בתחלת ה"ששי" כתוב שהקב"ה כרת ברית, ורש"י אומר שהברית שהמדות האלה אינן חוזרות ריקם – הן בטח פועלות את הפעולה, מי שמזכיר את המדות, מזכיר לקב"ה את המדות שלו.

זכינו להכניס ס"ת להיכל הקדש. מה הקשר בין ספר התורה לענין? אדמו"ר הזקן והרבי אומרים שצריך לקשר כל דבר לחת"ת, "לחיות עם הזמן", במיוחד אירוע כללי, שנוגע לציבור מאד גדול בעם ישראל. המצוה הכי גדולה, מצוה שמסיימת את כל תריג מצוות התורה – "כתבו לכם את השירה הזאת" ומתוך כך בא ההמשך "למדה את בני ישראל" וההמשך "שימה בפיהם". הרבי מביא מהבן איש חי, שהיות שמצוה זו היא המצוה האחרונה של תריג מצוות התורה יש לה קשר עם הקץ – קץ הגאולה של משיח צדקנו, "קץ שם לחשך", "תורה אור". כשכותבים את ה"תורה אור" שמים קץ לחשך וממילא בא משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

התורה נקראת על שם משה רבינו, "משה אמת ותורתו אמת", וכתוב בספרי הקבלה והחסידות רמז של-יג מדות הרחמים יש קשר עם הרמב"ם, "ממשה עד משה לא קם כמשה", שהרמב"ם ברוח הקדש שלו קבע יג עיקרי אמונה. אף על פי שבחב"ד לא נוהגים לומר אותם כמו רבים בעם ישראל שאומרים יום יום אחרי תפלת שחרית "אני מאמין", אבל הענין – שגם כתוב בפירוש הרמב"ם על המשניות, בהקדמת פרק חלק – הוא ענין נצחי ואמתי, כמו כל דברי התורה הזאת, תורת משה הנצחית. גם כל הענין של חיים נצחיים – שנדבר עליו – בא מכח התורה שהיא נצחית. שוב, יש כמה פירושים שמקבילים את יג מדות הרחמים, שזה החת"ת של היום, ל-יג עיקרי האמונה – שלשה עשר עיקרים – של הרמב"ם. מה שהכי נוגע זה אותם עיקרי שנוגעים למשה רבינו ולתורה, היות שאנחנו כאן ביום טוב של הכנסת ספר תורה. מבין יג העיקרים יש שלשה שקשורים למשה רבינו ולתורה שלנו, שלפי סדר הרמב"ם הם השביעי, השמיני והתשיעי.

השביעי – שצריך להאמין ולדעת שנבואת משה רבינו אמת והוא אב לכל הנביאים שהיו לפניו ושיהיו אחריו (כמו שהרמב"ם כותב שאפילו מלך המשיח טפל למשה בנביאות, והוא לא יחדש מצוות). אם יש יג עיקרים השביעי הוא האמצעי, הנקודה האמצעית, לכן האריז"ל אומר שהענין של "כל השביעין חביבין" – כמו יום שבת קדש – הוא בגלל שהשביעי הוא הנקודה האמצעית של יג. לגבי השבוע, יש ששה ימים לפני השבת וששה ימים אחרי השבת – ששה ימים שמכינים לשבת הבאה וששה ימים שמתברכים משבת הקודמת. לכן כל שבת מוקפת ב-ו מכאן ו-ו מכאן והיא א באמצע – מילוי ואו של שם הוי', כשבאמצע השביעי החביב.

אחר כך בא העיקר השמיני, ואומר שצריך להאמין ולדעת שהתורה שנמצאת בידינו כיום היא היא התורה שניתנה למשה רבינו. לא לחשוב שאולי יש איזה פסק, איזה שיבוש ח"ו בדרך. העיקר הזה התחזק מאד מאד על ידי האר"י הקדוש, שאומר שגם לגבי חסר ויתיר, כתיב ספר התורה שיש לנו בידינו היום זה בדיוק מה שמשה רבינו קבל בסיני, אף על פי שאצל התנאים היו ספקות בזה לגבי מילים מסוימות. אבל המסורה שנמסרה לנו כיום – אחרי הרמב"ם – היא המסורה המדויקת ממש, ואין להרהר אחרי שום פרט הכי קטן בתורה כמו שהיא אצלנו, כאן בארון הקדש, שהתורה הזאת שנמצאת כאן בארון הקדש היא היא התורה שמשה קבל מסיני. זה העיקר השמיני.

אחר כך העיקר התשיעי, שמשלים את שלשת העיקרים ששייכים לתורה ולמשה רבינו, הוא שהתורה הזאת לא תהא מוחלפת אף פעם, שלא תהיה אף פעם תורה חדשה מאת הבורא יתברך. מצד אחד השמיני אומר שמשה שיש לנו זה בדיוק מה שמשה רבינו קבל, ואחר כך, העיקר התשיעי, זה שמה שיש לנו זה הנצח. הרי התורה היא מהדברים שקדמו לעולם. יש מאמר ש"כל קדמון נצחי", וגם משיח – שמו של מלך המשיח – קדם לעולם, הוא "קדמון נצחי". ידוע שהמשיח יושב ב"קן צפור", ש-קן ר"ת קדמון-נצחי, ובגימטריא קדמון נצחי עולה משיח. כמו שמשיח הוא קדמון נצחי כך כל מה שקדם לעולם. התורה קדמה לעולם והיא נצחית – התורה לא תהא מוחלפת ולא תהיה תורה חדשה מאת הבורא יתברך. ממילא, מה שאנחנו זוכרים ושומעים מפי הרבי את הביטוי של חז"ל "תורה חדשה מאתי תצא" זה לא חלילה תורה אחרת, אלא רק הממד החדש והפנימי של התורה שיש בידינו כיום, "חידוש תורה מאתי תצא", ו"כל מה שתלמיד ותיק [= ישראל בעל שם טוב] עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני", החל מתורת רבי ישראל בעל שם טוב, שהיא ההקדמה לתורת מלך המשיח.

לפי העקרון הזה, ש-יג המדות הן כנגד יג העיקרים של הרמב"ם, אז לפי הזהר (יש כמה דרכים ושיטות איך מונים את יג המדות, ולפי שיטת הזהר והאריז"ל) השביעי זה "ואמת". מתחילים את המנין מ"אל רחום וחנון" (3), "ארך אפים" (2), "ורב חסד" הששי ו"ואמת" השביעי. ידוע ש-יג מדות רומזות ל-יג תיקוני דיקנא, והתיקון היחיד שפנוי משערות – אור הפנים – הוא התיקון השביעי, "ואמת". הוא אור הפנים, "באור פני מלך חיים" נצחיים, "אמת" זה ש-א מחיה מת, ו"אמת ליעקב" אותיות "יעקב לא מת" – זה תיקון האמת, הוא התיקון השביעי, והוא כנגד עיקר האמונה של הרמב"ם שנבואת משה רבינו אמת, זו המלה שהוא משתמש בה. זה רמז מאד יפה, אם כי קשה לחשוב שהרמב"ם מכוון את יג המדות לפי שיטת הזהר, כי לכל הראשונים יש שיטה אחרת, ולפי שיטות כל הראשונים – השונות – לא יוצא שהשביעי זה "ואמת". אבל כאן ברוה"ק של הרמב"ם, ביודעים או שלא ביודעים, הוא כותב "אמת" בעיקר השביעי, "נבואת משה רבינו אמת" והוא היה אב לנביאים לפניו ולאחריו, נצחי לעולם ועד.

אחר כך, לפי שיטת הזהר, השמיני והתשיעי זה יחד – "נצר חסד לאלפים" (מה שאצל הראשונים זו מדה אחת). כשעושים תשליך בר"ה אז "תשליך" במדות מיכה זה כנגד "לאלפים" אצל משה רבינו. לפי זה, כשעושים "תשליך" זה לכוון שהתורה לא תהא מוחלפת. אבל השמיני, המזל העליון – עליו דורש הבעל שם טוב "אַיִן מזל לישראל", שרש נשמות ישראל, אור אבא יונק ממזל ה-ח – זה "נוצר חסד", האמונה שהתורה שיש בידינו היא היא התורה בצורה הכי מדויקת שנתנה למשה רבינו. זה גם מתאים לפשט של "נוצר חסד" – התורה היא תורת חסד, וה' נוצר את התורה שמה שיש היום אצלנו זו התורה הנצורה והשמורה, והיא היא התורה המדויקת על כל אותיותיה ותגיה כפי שמשה קבל מסיני. אחר כך "לאלפים" זה לאלפי דורות – בלי סוף דורות. על התורה כתוב "דבר צוה לאלף דור", והיא "לאלפים" כי התורה הזו לא תהיה מוחלפת אף פעם, אפילו עד נ אלפי יובלות – שזה "לאלפים" – התורה הזו תהיה קיימת כצורתה המדויקת כמו שהיא עכשיו.

אם כן, שלש המדות "ואמת נוצר חסד לאלפים" הן כנגד עיקרי האמונה ששייכים לתורה ולמשה רבינו, למצוה המיוחדת שקיימנו עכשיו, שהיא סגולה מיוחדת לביאת המשיח.

נאמר לחיים.

 

ב. "משכיל ל.. האזרחי" – ומשה רבינו ואברהם אבינו שבכל דור

מהחת"ת של החומש נלך בקיצור לתהלים של היום, ח"י אדר: ביום ה-חי של החדש, כל חדש, אומרים שני פרקי תהלים – פח ו-פט. מה שמייחד את שני הפרקים האלה שהם שני הפרקים בכל ספר תהלים שמדברים משני "אזרחים", שני "משכילים" שהם "אזרחים". יש ענין ללמוד אזרחות – לימוד אזרחות זה שני הפרקים האלה בתהלים. פרק פ"ח זה "משכיל להימן האזרחי" ופרק פ"ט זה "משכיל לאיתן האזרחי". "משכיל לאיתן האזרחי" יותר מוכר לנו, אבל פרק פ"ח הוא גם "משכיל". כתוב "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע", ולפי הכלל ש"מיעוט רבים שנים" אז שני משכילים שהם אזרחים. יש בספר תהלים עוד משכילים, כמו "משכיל לדוד" (שיש בחמשה פרקים), "משכיל לאסף", "משכיל לבני קרח", אבל בלי המלה "אזרח". ספר תהלים נכתב על ידי עשרה זקנים, ויש עשרה פרקים שמתחיל "משכיל" – יש עשרה "משכילים" (זה תאר כבוד אצל חב"ד – יכול להיות הפוך, בהקשר אחר – וגם אצל דניאל שכותב "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" זה תאר כבוד). יש ספר קבלה שכתוב רמז על המלה הזו לקראת סוף ספר דניאל, ש"והמשכילים" עולה תניא (מי שכותב את זה לא חסיד חב"ד). מה זה "משכיל לאיתן"? מי שלומד תניא. בזהר כתוב ש-תניא זה במחשבה ו-איתן זה בדבור, ה עילאה ו-ה תתאה. זה חידוש, כי יש תורה ארוכה של אדמו"ר הזקן – שהרבי אוהב ומצטט – שה"איתן" זה איתן שבנשמה, שבאותיות של קבלה זה סוד שם עב שלמעלה מ-סג ו-מה, למעלה משבירה ותיקון, שזה עצם הנשמה. אולי נחזור לזה. בכל אופן, כתוב ש"והמשכילים" עולה תניא, ויש עשרה פרקים של משכילים בתהלים, אבל רק שנים ש"משכיל" הוא גם "אזרח" – זה "מיעוט רבים שנים". זה "איתן האזרחי" ו"הימן האזרחי".

זה שמות קצת סתומים לנו – אפשר לחפש בדברי הימים, אבל לפי חז"ל זה לא שמות אלמוניים כאלה. יותר מפורסם לנו איתן, שחז"ל אומרים שזה אברהם אבינו, האדם הגדול בענקים, היהודי הראשון. ומי זה הימן? לא פחות ולא יותר – זה משה רבינו. למה משה רבינו נקרא הימן? "לא כן עבדי משה [נותן התורה] בכל ביתי נאמן הוא". למה ה' בוחר במשה ומייחד את נבואתו, שיהיה אב הנביאים, "ואמת", בגלל ש"לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא". ידוע מה שאדמו"ר הזקן מפרש את זה בתחלת ספר המאמרים "אתהלך לאזניא", שמשה רבינו מטייל חפשי בבית גנזיו, ושמה משה רבינו רואה את כל מה שהיה הוה ויהיה – כל הגזרות שהקב"ה גוזר על העולם – ומרוב הבטול שלו, וגם מה שמתקיים בו "ותמֻנת הוי' יביט", שמביט על המציאות מתוך העינים של ה' (כפי שמפרש אדמו"ר הזקן), הוא לא רואה את פני ה' אלא את אחוריו, היינו את האופן בו ה' מסתכל על העולם, ולכן הוא רואה שכל הגזירות של ה' על העולם הן תכלית הטוב ועצם הטוב, ולא יכול להיות יותר טוב מזה. זה נקרא "בכל ביתי נאמן הוא", ועל שם זה משה רבינו נקרא "הימן".

אלה שני הפרקים של החת"ת של היום. מענין שהפרק הבא – תחלת החת"ת של מחר (כמו שאמרנו שיש קשר בין "חמישי" ל"ששי", ש"הנה אנכי כרת ברית" על המדות ממשיך את "ששי", כך גם בתהלים יש קשר) – הוא הפרק הראשון של ספר רביעי של תהלים (אחרי שבחת"ת היום מסיימים את הספר השלישי בתהלים, שכנגד ויקרא), שהוא הראשון ב-יא פרקים שאמר משה רבינו, "תפלה למשה איש האלהים". אם כן, יש כאן סימטריא של משה-אברהם-משה. זה חיבור של ספר שלישי ורביעי, כנגד ויקרא ובמדבר, ובספירות זה חבור נצח והוד – "איהו בנצח", התפארת יורדת לנצח לצורך הזיווג עם המלכות, שעולה להוד בשביל הזיווג. "איהו בנצח ואיהי בהוד" דאריך אנפין, שבשתי רגליו נעשה כביכול היחוד, שהוא תכלית כל המצוות, "ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה", ככוונת החסיד המתחסד עם קונו במצוות. "איהו בנצח" זה משה רבינו, שושבינא דמלכא, שמוריד את החתן, ו"איהי בהוד" זה אהרן הכהן, שושבינא דמטרוניתא", שמעלה את הכלה. הורדת החתן באה לידי ביטוי בתהלים של יום ה-חי.

נעשה משהו בתור פנינה, יותר יפה אפילו מגימטריא. עיקר הפרק שעליו דורש אדמו"ר הזקן את הענין של "איתן שבנשמה" – הפסוק "משכיל לאיתן האזרחי". ל"אזרחי" יש שני פירושים. או אזרח, שתמיד היה. באמת שואלים, הרי אברהם אבינו הוא גר, ואיך קוראים לו "אזרח"? אמרנו שזה שיעור באזרחות. הוא הגר הראשון, שזו כל גדולתו, כמו שכותב הרמב"ם – שיש צד אצל אברהם אבינו שיותר גדול אפילו ממשה רבינו. מה הצד? הוא הגר הראשון. הרמב"ם מאד אוהב גרים ומדגיש זאת, שיש עליהם שתי מצוות – אהבת ישראל ועוד מצוה מיוחדת של אהבת הגר, יותר מאהבת ישראל. בכל אופן, איך קוראים לו אזרח בעוד הוא גר? מסבירים שזה על שרש נשמתו. מי יכול לעשות את החיבור בין הגר והאזרח? התורה, "תורה אחת יהיה לכם לגר ולאזרח הארץ", התורה היא שעושה גילוי מילתא שהגר הוא תמיד היה, הוא אזרח בכלל ישראל. זה "משכיל לאיתן האזרחי".

עכשיו נעשה את הרמז היפה: כמה אותיות יש בפסוק הזה? 16 – רבוע של 4, אז אפשר לכתוב את הפסוק השלם הזה בצורת רבוע. אבל, יש שתי אפשרויות לכתוב רבוע, או פשוט 4 על 4, ואז כתוב כך:

 

מ ש כ י

ל ל א י

ת ן ה א

ז ר ח י

 

אבל יש עוד צורה לכתוב רבוע בצורה סימטרית, בצורה הגיונית, לפי הכלל במתמטיקה שכל רבוע זה בעצם שני משולשים – של עצמו ושל המספר שלפניו. כלומר, הרבוע של 4 זה משולש 4 (10) פלוס משולש 3 (6) – רבוע זה משולש N פלוס משולש N-1:

מ

ש  כ

י  ל  ל

א  י  ת  ן

ה  א  ז

ר  ח

י

 

זו גם צורה יפהפיה, במדה מסוימת אפילו יותר שלמה. אם נצייר כך יוצא משהו מאד מכוון, כאילו שזה בדיוק מה שמחבר ספר תהלים רצה, כי אז לפני המלה "איתן", שהיא העיקר, יש שש אותיות – "משכיל ל" – ואחריו עוד שש אותיות, "האזרחי". אם כותבים 4 על 4 כל שורה היא 4 אותיות, אבל בצורה זו יש רק שורה אחת של 4, והיא באמצע, ואז מתגלה שהשורה האמצעית כאן היא "איתן".

חז"ל אומרים ש"איתן" זה אברהם אבינו. מה הרמז לכך? אמרנו שפרק זה, פ"ט, חותם את הספר השלישי של תהלים, שכנגד חומש ויקרא – החומש בו מתחילים ללמוד תינוקות של בית רבן. כל הספרים נגמרים באיזה פסוק כללי, מסכם, וכך גם פרק זה מסיים "ברוך הוי' לעולם אמן ואמן". מתחיל "משכיל לאיתן האזרחי" ונגמר "ברוך הוי' לעולם אמן ואמן". בפסוק הסיום יש 20 אותיות (למה נקראו שמם סופרים? שהיו סופרים את כל האותיות שבתורה. קודם כל חמשה חומשי תורה ואחר כך כל פסוק בתנ"ך). 20 הוא לא רבוע, אבל אם מחברים אותו לפסוק הראשון, 16 אותיות, זה כבר 36 – 8 במשולש (כמו נרות חנוכה) ו-6 ברבוע. אמרנו שרבוע אפשר לכתוב בשתי צורות, או 6 על 6, או משולש 6 על גבי משולש 5 הפוך:

מ

ש  כ

י  ל  ל

א  י  ת  ן

ה  א  ז  ר  ח

י  ב  ר  ו  ך  י

ה  ו  ה  ל  ע

ו  ל  ם  א

מ  ן  ו

א  מ

ן

כאן השורה האמצעית היא י–ברוך–י – ברוך בין י ל-י (תחלת הוי' וסוף א-דני, כנודע), העולה בגימטריא אברהם. מה שהיה איתן נעשה אברהם, והקשר של אברהם לצורה של י-ברוך-י זה "שהברכות מסורות לך". זה רמז יפה של "משכיל לאיתן האזרחי", התהלים של היום. אמרנו שאזרח זה מי שתמיד היה, ו"כל קדמון נצחי" – לא רק שיהיה לעולם, אלא הוא עתיד לזרוח, זה ה"תורה חדשה מאתי תצא" שאינה תורה אחרת חלילה, אלא רק "פנים חדשות באו לכאן" בתורה הנצחית. כתוב "וירא אלהים את האור כי טוב" – "טוב לגנזו", והקב"ה גנזו בתורה כפי שאומר הבעל שם טוב. מה זה "לצדיקים לעתיד לבא"? הבעל שם טוב אומר שזה לא לרחוק, אלא שבכל דור יש צדיק לע"ל – הרבי, נשיא הדור – שמגלה את האור הגנוז בתורה. אבל לפי מה שהסברנו כעת אפשר לומר שה"תלמיד ותיק" – שדורשי רשומות מתלמידי הבעל שם טוב רמזו שזה הוא, ישראל בעל שם טוב, כנ"ל – והוא מחדש חידוש מהעלם שאינו במציאות, ואף על פי כן זה כבר נאמר למשה מסיני.

ידוע אצל חסידים ששלשת הדורות הראשונים של החסידות – הבעש"ט והמגיד ואדה"ז – הם כנגד שלשת האבות. הבעש"ט ייסד את החסידות, לשון חסד, הוא אברהם. המגיד זה יצחק אבינו, ואדמו"ר הזקן הוא עמוד התורה של החסידות – יעקב אבינו, בחיר שבאבות. לעניננו נאמר שמי שבעיקר חוזר בכל דור זה "איתן האזרחי" – אחרי משה רבינו שעתיד לזרוח, "הימן האזרחי", יש את "איתן האזרחי" שעתיד לזרוח, אברהם בכל דור. אברהם הוא "העברי" – כל העולם מהעבר האחד והוא מהעבר האחר. צריך להפוך את העולם. מי שמגלה חדושים נאים בתורה זה משה רבינו, גם בנגלה וגם בחסידות. אבל מי שבא לגייר את כל העולם, ולגלות חדושים כאלה שהם ההיפך הגמור ממה שכולם חושבים – גם בני תורה – זה אברהם אבינו, "איתן האזרחי", שעתיד לזרוח עם תורה חדשה, שגם היא נאמרה למשה מסיני. שוב, "הימן האזרחי" זה חדושי תורה – יכול להיות הגאונות הכי גדולה בעולם, שרואים שזה משה, "משה אמת ותורתו אמת". אבל יש פתאום משה נגד כל המוסכמות. ניקח את הענין של חיים נצחיים, ועוד כמה וכמה דברים של הרבי – מי אמר את זה? משה רבינו שברבי או שמא אברהם אבינו שברבי? מי שאומר דברים שאף אחד לא מוכן לשמוע ולקבל, כי "כל העולם בעבר האחד והוא בעבר האחר" זה אברהם, אבינו הראשון, שהוא זורח, "עולה מן המזרח". אברהם הוא היהודי הראשון, הוא גר, וזה שהוא "אזרח" זה חידוש – גילוי מילתא. גם למשה רבינו יש בחינה של "מן המים משיתהו", שבא מהשמיטה הקודמת, אבל מי שלגמרי "אורות דתהו" שצריך ליישב ב"כלים דתיקון" זה אברהם אבינו – כל ראשוני הוא תוהי. לכן צריך מיד ליישב אותו, "תפלה למשה". זה מתחיל מ"משכיל להימן האזרחי", עובר ל"משכיל לאיתן האזרחי", ואחר כך ממשיך "תפלה למשה" ומשם יא פרקים שחוברו על ידי משה רבינו. עד כאן דברנו איזה ווארט לגבי החומש של היום ולגבי התהלים של היום.

לחיים לחיים!

 

ג. חזרה על שיחה לפרשת כי תשא – שלש בחינות של "לחם לא אכל ומים לא שתה"

נחזור על שיחה של הרבי בפרשת שבוע, פרשת כי תשא (חל"ו עמ' 172 ואילך):

ב"שביעי", בסוף הפרשה, כתוב איך משה רבינו עלה להר פעם שלישי ושהה שם ארבעים יום, ואחר כך כשהוא ירד מההר קרן עור פניו. בתחלה הוא לא ידע כי קרן עור פניו, אבל כשהוא ירד כולם ראו את האור ופחדו לגשת אליו, ואז – בזמן שהוא דבר עם ה' ועם בני ישראל הוא הוריד את המסוה, ובזמן שלא "ויתן על פניו מסוה". הפסוק שמתאר את משה רבינו כאן, בארבעים היום השלישיים – ימי רצון, ימי קבלת הלוחות השניות – הוא "ויהי שם עם הוי' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ויכתב על הלחת את דברי הברית עשרת הדברים". בחומש דברים משה אומר פעמיים "לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי", וכשמתבוננים רואים שפעם אחת אומר על הימים הראשונים ופעם על השניים, אבל לא אומר על העיקר, הפעם השלישית, קבלת תורה של בעלי תשובה, ששם גנוז חידוש התורה העתידי. כל מה שמשה רבינו עתיד לחדש זה בתורה של יום כפור, התורה ששמחים איתה ועושים הקפות – כמו שעשינו עכשיו. זו תורה שבכתב, אבל זה כולל את כל התורה שבעל פה – הלכה ואגדה ומדרש, כל מה שבלוחות השניות, כולל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. תיאור הימים האחרונים הוא דווקא כאן, בשמות, בגוף שלישי כמובן (לא כמו גוף ראשון בדברים). "על הלחת" כאן זה הלוחות של "פסל לך" – שמהם משה רבינו מתעשר – והביטוי המיוחד "עשרת הדברים". בתושב"ע תמיד אומרים עשרת הדברות, אבל בתורה שבכתב כתוב "עשרת הדברים".

בשיחה הרבי חוקר את הפשט והמדרש של "לחם לא אכל ומים לא שתה", ונאמר את הענין בקיצור. כמו כל השיחות של הרבי יש הרבה דיוקים והרבה לומדות, אבל הווארט הוא שיש שלש אפשרויות איך לפרש את מניעת האכילה והשתיה של משה רבינו. הסיבה שבחרנו בשיחה זו, כמובן, היא שזה קשור לחיים נצחיים – חיים נצחיים מכח התורה. כמו שכתוב ש"יעקב לא מת" הרי "משה מלגאו ויעקב מלבר", וגם על משה כתוב ש"לא מת", ובחינתו יותר פנימית גם מיעקב אבינו. מאיפה הוא זכה לזה? מהאמת של התורה – "משה אמת ותורתו אמת". אמת זה "לא מת", או, לפי קריאה מסוימת בקבלה, א מחיה מת, או לפי כתבי האריז"ל שתחית המתים זה על ידי שבעה שמות של סג, העולה אמת. בכל אופן, "איתן האזרחי" גבוה מזה, שם עב שלכתחילה לא מת – אם כן, "איתן האזרחי" זה "אמת לאמתו". בכל אופן, הנושא הזה שמשה יכול להתקיים מאה ועשרים יום רצוף בלי אכילה ושתיה גשמית, אולי יותר מכל תופעה אחרת בכל התורה כולה זו תופעה שבן אדם, ילוד אשה, נעשה בבחינת נצח. הרי נצח זו המדה המיוחדת של משה רבינו. לכן הספר הרביעי בתהלים, ספר הנצח (כנ"ל), מתחיל "תפלה למשה איש האלהים". "איש האלהים" זה שהוא געטליך – אלקי. לפי הזהר עוד יותר, הוא "איש האלהים" – "בעלא דמטרוניתא", הבעל של "אלהים", שזה השכינה הקדושה לפי הזהר. לכן פרש מהאשה, כדי להתחתן כביכול עם השכינה, להיות הבעל של "אלהים". לפי הגמרא, לפי נגלה, "איש האלהים" זה "חציו ומעלה אלהים וחציו ומטה איש", חצי-חצי, ולפי פנימיות זה הרבה יותר, "בעלא דמטרוניתא". זוכה לזה בהר, ועיקר הנצחיות שלו באה לידי ביטוי בקרני ההוד שלו, שפחדו להסתכל עליו. הגילוי של חיים נצחיים זה קרנים שיוצאים לך מהפנים, "אור פני משה". הרי יש עור ב-ע ואור ב-א. כתוב בספר עמק המלך – הרבי מביא את זה בהערה בשיחה – שכאשר משה תקן את חטא עץ הדעת העור שלו הפך לאור, כמו שאצל רבי מאיר (שחכמים לא עמדו על סוף דעתו, הוא חדשן, בחינת אברהם אבינו, "איתן") היה כתוב "כתנות אור". קירון אור פני משה זה בחינת החיים הנצחיים שלו. זה דווקא כאן, אחרי שחוטאים ואחרי שמשה רבינו מוסר את נפשו ואומר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". זה היה בימים האמצעיים, ימי כעס, ואחר כך באו ימי רצון.

כתוב בספרים שגם בימים שהוא התפלל הוא למד תורה. כל שלש התקופות שהיה בהר היו תורה – בפעם הראשונה רק תורה, בפעם שניה תורה ותפלה, ובפעם השלישית תורה ותשובה. הרי זה ימי אלול, חדש התשובה, חדש הרחמים והסליחות – תשובה עילאה, שהבעל שם טוב גילה שהתשובה באלול יכולה וצריכה להיות בשמחה, מתוך חיות, לכן נולד ב-חי אלול. היום שכנגד חי אלול – לידת שני המאורות הגדולים – זה חי אדר, שעיקר גדולתו שהוא כנגד חי אלול. ידוע גם אצל מי שמכוון את כוונות החדש, ורק בחדשים אלול-אדר יש שתי שיטות שמתחלפות, כלומר שיותר מכל שני חדשים שאחד מול השני עיקר החיבור הוא בין שני אלה, וממילא גם היום המיוחד הזה, חי אדר, הוא כנגד חי אלול, לידת שני המאורות הגדולים. הבעל שם טוב אמר שנולד ב-חי אלול כדי להחיות את עבודת התשובה של אלול. מה שקוראים היום בחת"ת, יגהמ"ר, מתגלה בחדש אלול – הפעם השלישית שמשה בהר. זה הזמן של תורה יחד עם תשובה עילאה – תשובה מתוך שמחה, חסידישע תשובה. בכל אופן, ימים שניים היו ימי כעס וימים שלישיים ימי רצון. גם בכעס יש תורה, משה רבינו אמר "תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי" – זו תורה שעומדת לעד. שלא נחשוב שבימים אמצעיים משה לא למד – הוא התפלל וגם למד תורה. כל קכ ימי משה בהר מקיפים את קכ השנים שלו, שגם מתחלקות לארבעים-ארבעים-ארבעים כידוע. בארבעים השנים האמצעיות שלו משה רבינו היה מלך כוש, לפי מדרש אחד – אלה ימי הכעס.

בכל אופן, "אף תורתי עמדה לי" – תורה שלומדים מתוך כעס זה משהו מיוחד. איך אני יודע לא מספיק רצון וצריך גם כעס? כעס–רצון בגימטריא מלכות (שזה מספר משוכלל, לא רק משולש). בשביל לזכות למלכות ישראל צריך לדעת גם מה עושים בימי כעס, איך מסתדרים אז, וגם בימי רצון. כל מי שרוצה להגיע "עד הלום" – עד מלכות – צריך לדעת מה עושים בימי כעס של מעלה, ומה עושים בימי רצון. אם נחבר לזה עוד 120 – 120 יום (שכנגד 120 שנה), ש"נתענה קכ ימים כדי לזכות לתורה" (קשור גם ל"ויענך וירעיבך ויאכילך את המן", המן זה התורה, ובשביל לאכול את המן – "לחם אבירים אכל איש", שלפי פירוש אחד ה"איש" זה משה רבינו, "והאיש משה ענו מאד" – צריך להיות "ויענך וירעיבך").

ב"פנים יפות" מבעל ההפלאה, חבר של אדמו"ר הזקן, כותב ש"ויאכילך את המן" זה דווקא חדושי תורה. בשביל לחיות חיים נצחיים צריך לאכול מן. כתוב "ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם". הוא מסביר ש"אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך" זה חדושי תורה. "הלחם" זה "לכו לחמו בלחמי", התורה המסורה מדור לדור, שלומדים פרק שחרית ופרק ערבית, ועל זה כתוב "ימים ידברו ורב שנים ידיעו חכמה" – האחור של התורה ("מגלה עפה פנים ואחור"), שכל מצטבר, חכמת התורה בבחינת השתלשלות. אבל יש "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם" – הפנים של התורה, החדוש של התורה. וככה מסביר בעל פנים יפות את "ויענך וירעיבך" – צריך יגיעה ברעב לתורה ("לא רעב ללחם וגו'") – ואז זוכים "ויאכילך את המן". הוא מסביר שזה כתוב על משה רבינו, הכל לשון יחיד, וכך יכול להיות בניצוץ משה שבכל יהודי. זו לא תורה שלמדתי בישיבה, "לא ידעת ולא ידעון אבותיך", זה רדל"א, העלם שאינו במציאות – "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו", שזה ההשתלשלות של התורה, האחור של התורה, "יחיה האדם" אלא "כי על כל מוצא פיו הוי'", מה שמתחדש, מה שה' אומר תורה עכשיו. אפילו רש"י הק' אמר שאם הייתי כותב היום את פירושי על החומש – שכל מלה שם זה קדש קדשים, ישב על כל מלה שבעה נקיים ויותר (כל פרושי רש"י קדש ועל התורה זה קדש קדשים, סולת נקיה) – זה היה יוצא משהו אחר לגמרי, כי התורה מתחדשת בכל יום. זה נקרא "על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם". "מוצא פי הוי'" עולה משולש כב – כל האותיות מאלף ועד תיו (במספר סדורי). יש כב פעמים בתנ"ך "מפי", אבל רק פעם אחת בתורה משה רבינו – "כי לא תשכח מפי זרעו" (כידוע הרמז בזה שס"ת יוחאי, ו"מפי זרעו" זה רשב"י – פנימיות התורה, הזהר, ודווקא פנימיות התורה זה ה"מפי"). בזכות זה התורה קיימת. אם זו רק תורה ישנה אז חלילה היא יכולה להשכח מכל עם ישראל, ומה ששומר שהתורה אף פעם לא תשכח זו התורה שבבחינת "מוצא פי הוי'". זה גם מה שמגלה את הנצחיות של התורה, תיקון "לאלפים" שכנגד "תשליך [במצולות ים כל חטאותם]". זה רק להכנס לתוך השיחה על הפסוק בסוף פרשתנו – "ויהי שם עם הוי' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא כל ומים לא שתה ויכתב על הלחת וגו'".

שוב, אומר הרבי שיש שלש אפשרויות איך לפרש את העדר האכו"ש של משה רבינו. בסוף השיחה אומר שאם יש שלש אפשרויות ו"אלו ואלו דברי אלהים חיים" אז צריך לכוון אותן גופא לשלש הפעמים בהם משה "לחם לא אכל ומים לא שתה". כתוב בגמרא "לעולם אל ישנה האדם מן המנהג", ולומדים את זה מכאן. כשמשה רבינו עלה לשמים, למדור המלאכים, הוא לא אכל ולא שתה – כמו המלאכים. במדרש הזה רואים את הקשר בין הימן האזרחי לאיתן האזרחי – משה רבינו התאים את עצמו למקום שהוא עלה לשם, כי יש הלכה בשו"ע "לעולם אל ישנה אדם מן המנהג". לומדים את זה ממשה רבינו ומהמלאכים שבאו לבקר את אברהם אבינו. המלאכים לא אוכלים ולא שותים, אבל כשירדו לאברהם אכלו. יש בזה שתי דעות במדרש – או שממש אכלו, שינוי טבעם לגמרי, או שרק נראו כאוכלים ושותים אבל "ראשון ראשון מסתלק", ברגע ששמו את האוכל בתוך הפה זה מיד נשרף (אבל זה לא היה ניכר), היינו שלא בלעו את האוכל. את הדעה שממש אכלו מביאים התוספות. בגמרא כתוב שרק הראו את עצמם, אבל התוס' מביא את התנא-דבי-אליהו – לא מהמדרשים הכי מפורסמים – שם כתוב בפירוש שלכבודו של אברהם אבינו "אכלו ושתו ממש". זה מכחו של אברהם אבינו. בסוף פרשת בראשית כתוב על מלאכים שירדו לעולם הזה, התגשמו, ואז התקלקלו לגמרי. קצת מסוכן למלאך להתגשם – נשמה יכולה לעמוד בנסיון, אבל ברגע שמלאך  מתגשם הוא נופל, "הנפילים היו בארץ". לפי התנדב"א כחו האדיר של אברהם אבינו פעל בזכותו שהמלאכים התגשמו מספיק שממש אכלו – לא רק נראו כאוכלים ושותים ו"ראשון ראשון נסתלק" – ואף על פי כן נשארו מלאכים קדושים וקיימו את השליחות שלהם מאת הקב"ה. זה כח אדיר של אברהם אבינו דווקא. מה הכח של משה רבינו? שהוא יכול לעלות לשמים ולהיות כמו מלאך.

שוב, בגמרא הלשון היא "לעולם אל ישנה אדם מן המנהג", אבל במדרש בפרשתנו על פסוק זה כתוב משהו אחר – ביטוי שאנחנו מכירים, ביטוי מפורסם – "אזלת לקרתא הלך בנימוסיה", הלכת למקום תנהג לפי נמוסי ומנהג העיר. רש"י אומר שלפי הגמרא, לשון שלילה, העיקר זה כדי לא לגרום למחלוקת – שאנשי המקום נוהגים כך, ואני נוהג אחרת ועושה מחלוקת, אבל אם אעשה בצנעא "לית לן בה". או, אם באתי ממקום שלא עושים מלאכה ביום מסוים  למקום שכן עושים מלאכה אז מותר לי לא לעשות מלאכה, כי אנשי המקום לא יפרשו שאני פורש מהם אלא "כמה בטלי איכא בשוקא". יפרשו שאני בטלן, לא עובד, ולא שפרשתי בדווקא ממנהגם לעשות מלאכה באותו יום. אז רואים שלפי הלכה "אל ישנה" זה משהו שלילי – רק לא לבלוט. כל הלכה זו שייכת ליסוד היסוד של חסידות חב"ד במיוחד, אָן בליטות – אזהרה נוראה לא לבלוט בצבור מסוים, לא שאנשים יסתכלו עליך ויראו שאתה נוהג אחרת וזה יעורר מחלוקת. אבל לא שיש ענין חיובי להתדמות אליהם כל זמן שאינך משתקע שם. אם אתה עובר ונמצא שלשים יום או שנה או עובר להשתקע – לפי חילוקי הדינים בזה – אתה נעשה לגמרי כאנשי המקום וחייב לנהוג כמקומם. אבל אם אתה רק אורח, ודעתך לחזור למקום שלך, אז בינתיים – כדי לא לעורר מחלוקת – יש רק "אל ישנה אדם מן המנהג. זה לא משהו חיובי להיות כמו אנשי המקום אם יש לך מנהג אחר. אבל לפי המדרש, שרק בו מופיע המשפט המפורסם "אזל לקרתא הלך בנימוסיה" זה חיובי. הרבי אומר שזה לא רק "אל ישנה", אלא זו מדת חסידות – המדרש לעומת הגמרא זה מנהג חסידות – שצריך לנהוג כמו מנהגי המקום. בסוף, בדבר מלכות, הרבי עשה מזה "שטורעם" הכי גדול לענין צרפת דווקא. כאן זה שיחה מההתחלה דווקא. "אזלת לקרתא הלך בנמוסיה" זה לא נגד התורה ח"ו, אלא במנהגים של תורה – לכל אחד יש מנהגיו, "נהרא נהרא ופשטיה", ו"אזלת לקרתא הלך בנמוסיה".

הרבי אומר שיש עוד מדרש, על הפסוק בדברים שמתאר את הימים הראשונים, שם כתוב משהו אחר. קודם כל, במדרש הראשון שהרבי מביא – על פרשתנו – לא כתוב רק שמשה לא אכל לחם (בגמרא כתוב שהוא לא אכל, זה מה שמענין, כי אם היה אוכל היה חורג מהמנהג בצורה בולטת, היה 'בליטה'), אלא "נדמה להם". לפי המדרש משה עלה לארץ ונדמה למלאכים, וכך כאשר המנהגים ירדו לארץ, אצל אברהם, הם גם נדמו כבני אדם. בדעה הראשונה הם אכלו כי "נדמו לבני אדם" ובדעה השניה רק נראו כאילו אכלו. אבל לפי הדעה הראשונה "נדמו לבני אדם" – כמו שיש מצוה להתדמות לה', כשעולים לשמים תתדמה למלאכים ואם הגעת למקום שיש בו בני אדם (אם יש כאלה מקומות…) זיי א מענטש, תהיה בן אדם. אם הגעת ליצהר תהיה יצהרי (יש כאן אנשים לשאול אותם איך). במדרש השני זה לא רק לא להתבלט, אלא להיות כאנשי המקום. אבל יש מדרש שלישי, שגם אומר "אזלת לקרתא הלך בנמוסיה", אבל לא אומר ש"נדמה להם" אלא ש"לא אכל", ואילו על המלאכים אומר שרק נראו כלא אוכלים. אם כן, מדרש זה הוא דעה אמצעית. הרבי מסביר שזו הדעה שכאשר הולכים לאיזה מקום יש מצוה לנהוג כמותם – לא רק לא לחרוג ממנהגם כדי לא לעורר מחלוקת – אבל לא להזדהות איתם לגמרי. אבל לפי המדרש הראשון צריך להתדמות להם לגמרי. לפי הגמרא זה בכלל לא להתדמות להם, אלא פשוט לא לבלוט. לפי המדרש השני שהרבי מביא, בבראשית רבה, הרבי מדייק מהלשונות שם – דיוקים טובים מאד – שאכן יש מצוה-חיוב לנהוג כמותם, אבל לא להתדמות להם לגמרי.

אחרי שהרבי פורש לנו יריעה זו, עד כאן, הוא אומר שכנראה שלש אפשרויות אלה קשורות עם שלשה פירושים במהות מניעת האכילה והשתיה, החל מהרמב"ם. הרמב"ם במו"נ אומר שמשה רבינו הצליח לא לאכול ולשתות שלש פעמים ארבעים יום זה כי היה עסוק וטרוד מאד בלימוד התורה, ומרוב שמחתו בהשגת התורה הגוף הגשמי שלו לא היה זקוק לאכילה ושתיה. ככה הרמב"ם, בדרך של השכלה וחקירה, מסביר. בחסידות ככה מסביר רבי אייזיק מהומיל מה זה הצום הכי נעלה שיהודי רגיל יכול לצום. הוא אומר שיש שש מדרגות בצום, ואומר בפשטות שהמדרגה הכי גבוהה בצום זה שאתה שוכח לאכול. על פי נגלה צריך לקבל צום במנחה יום לפני שאתה צם, אחרת זה בכלל לא חל, אבל לפי רבי אייזיק זה לא משנה – ולשכוח לאכול מרוב העמקה בתורה זה המדרגה הכי גבוהה בצום. אם בסוף היום הוא יתפוס את עצמו שהוא שכח לאכול, כדי שאף אחד בעולם – כולל עצמו – לא יחשוב שהוא צם, אז הוא גם טועם משהו בדווקא, כדי שלא יחשב לו שהוא צם, בגלל שהוא חב"דניק, אָן בליטות, לא רוצה לבלוט. אבל בכל אופן, הדרגה הכי גבוהה של צום זה ששכחת לאכול. כנראה שכדי שיתקיים אצלך "כי לא תשכח מפי זרעו" – שהתורה לא תשכח – צריך להשכח משהו אחר, לאכול, מרוב זה שאתה עסוק בתורה. אז אם אתה שוכח לאכול אתה זוכה לתורה כזו שלא תשכח ממך לעולם. רבי אייזיק לא מדבר על נס אלא על טבע, שהיות שאנו יהודים – זה הטבע שלנו. כך הרמב"ם מסביר, שזה טבע – טבע נעלה מאד, אבל הגוף לא השתנה. היתה לו התגברות עצומה של הנשמה על הגוף, אבל אם היינו יכולים לפנות לגוף ולשאול – אתה רעב? הגוף היה עונה – כן, אני רעב. אבל משה רבינו לא מודע לכך, לא יודע שגופו רעב, כי שקוע כולו בשמחת השגת התורה. כמו שנסביר בהמשך, מדרגה זו שייכת לימי הכעס – זו המדרגה הנמוכה.

הקצה השני זה המדרש בבראשית רבה על הפסוק שלנו, ש"אזלת לקרתא הלך בנימוסיה" עד כדי כך שיש מצוה להתדמות ממש – "נדמה להם" למלאכי רום כאשר עולה למרום. כלומר, יש כאן שינוי הטבע. הנס של שינוי הטבע ממש הוא שאם עכשיו תשאל את הגוף אם רוצה לאכול יאמר שלא, לא שייך לו, כי ממש כמו מלאך. למלאכים גם יש איזה גוף, של אש ורוח – "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט" – רק שני היסודות העליונים, כנגד י-ה (מח ולב), בלי מים ועפר כנגד וה (גוף ופה). ידוע שב"פתח אליהו" מח ולב זה חו"ב וגוף ופה זה וה. למלאכים אין את ה-וה, אלא רק את ה-יה, "הנסתרת להוי' אלהינו", וממילא באמת לא זקוקים לאכילה ושתיה. רק שיש מחלוקת בגמרא, שהרבי מביא, אם המלאכים אוכלים "לחם אבירים" או לא אוכלים בכלל. רבי עקיבא אומר ש"לחם אבירים" זה לחם שמלאכי השרת שאוכלים, ואילו רבי ישמעאל חולק ואומר – תאמר לעקיבא 'עקיבא טעית'. מביא מהפסוק שלנו, ש"לחם לא אכל ומים לא שתה" כי היה במדור המלאכים – סימן שמלאכים כלל לא אוכלים.

בהמשך הגמרא שם כתוב שלפי זה "לחם אבירים אכל איש" זה יהושע בן נון, שירד לו מן כנגד כל עם ישראל. כשהוא ישב בתחתית ההר וחכה למשה ירד לו מן כנגד כל ששים רבוא יהודים. משה היה בהר ובכלל לא אכל, אבל ליהושע – שהיה באמצע – ירד מן כנגד כל עם ישראל. למה? למה הוא צריך כל כך הרבה לאכול? המפרשים מסבירים שהיות שהוא אחר כך עתיד להיות המנהיג השני, נאמן הבית של משה רבינו (כמו שמשה הוא נאמן ביתו של ה'), והוא ה"איש". אצל משה כתוב "והאיש", ואצל יהושע כתוב "איש אשר רוח בו", והגמרא מסיקה שעדיף ללמוד "איש" מ"איש" ולא "איש" מ"והאיש". לכן לפי פשט הפסוק הזה יותר קשור ליהושע מאשר למשה. ביהושע כתוב "איש אשר רוח בו", שיודע ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד מישראל, וכדי שהמנהיג – במיוחד זה שמכניס את העם לארץ ומוריש לה אותם – יוכל ללכת כנגד הרוח של כולם, צריך לאכול את המן של כולם. כשאוכל את המן של כולם הוא אוכל את הרוח של כולם, ואז בהמשך יוכל ללכת כנגד רוחו של כל אחד מישראל. זה מאמר מוסגר.

על כל פנים רבי אייזיק לא מזכיר מדרגה זו, כי מדבר על שש מדרגות של צום שיכולות להיות שוות בכל נפש, אבל כאן ה' עשה למשה נס, שיהיה כמלאכים ממש. המדרגה השלישית היא רק "נדמה למלאכים", והרבי אומר שזה נס תמידי – לא שהטבע השתנה, ולא כמו שמחת השגת התורה, אלא שה' עשה נס תמידי, כל רגע נס שהוא לא זקוק לאכילה. יכול לנהוג כמנהג המקום בצורה חיובית, אבל זה לא חדר את המציאות הגשמית של הגוף.

בסוף השיחה הוא אומר שזה מה שהיה בימים הראשונים – שהיה לו נס תמידי, שזה מקיף. לכן זה היה יכול להשבר גם כן. זה קשור לכך שכל הימים האחרונים נשברו, נגמרו ב"לך רד כי שחת עמך". משה רבינו קבל את הערב-רב, יש לו קשר, אז כנראה שגם בהיותו בהר יש משהו אצלו שנשבר – כי נס תמידי זה לא הפיכת הטבע לגמרי. "לך רד כי שחת עמך".

אחר כך הימים האמצעיים זה ימי הכעס. מקובל אצלנו שכל שלש הפעמים משה עלה להר, אבל יש מי שאומר שבימים האמצעיים לא עלה להר אלא היה רק מחוץ למחנה, וגם לא אכל ולא שתה. אם כן, הימים האמצעיים זה משהו אחר לגמרי, ובפנימיות היינו שבימים אלה הוא בגדר בן אדם יותר מאשר הימים שלפני ושאחרי. רוב הדעות שהוא עלה להר, אבל יש דעות שהוא לא עלה להר בכלל. זה אומר שגם לפי הדעות שהוא עלה להר, בגדר שלו, במהות שלו, הוא לא השתנה. אז איך יכול להתקיים בלי אכילה ושתיה? כמו שהרמב"ם מסביר במו"נ שכל כך שקוע בתוך התורה ושמחת השגתה שהוא שכח לאכול – הגוף לא זקוק לאכילה.

הרבי שואל על הרמב"ם שאלה פשוטה, שהרי הרמב"ם עצמו פוסק להלכה שמי שנשבע לא לאכול ולא לשתות שבעה ימים זו שבועת שוא – ומלקין אותו מיד (מחלוקת רמב"ם ור"ן, לפי הרמב"ם זו מיד שבועת שוא אז מלקין אותו מיד ואוכל). והנה, לפי הרמב"ם בטבע לא אכל ארבעים יום וארבעים לילה. אז איך מסתדר עם ההלכה, שלא יכול להיות ילוד אשה שלא אוכל שבעה ימים. אז הרבי אומר שצריך להזדקק לעוד כלל לפי הרמב"ם – שהרבי מאד אוהב אותו, ומשתמש בו גם כדי להסביר את הענין של "מצוות לאו להנות נתנו" – שהתורה "על הרוב תדבר". גם שמלקין מיד, זה לא אומר שאין יוצא מהכלל, ויכול להיות משה רבינו אחד שעל פי טבע – בלי נס – יכול להיות יוצא מהכלל. זה עצמו כלל הכי גדול אצל הרמב"ם, שהתורה על הרוב תדבר. הרבי חוקר דבר שמשאיר קצת בצריך עיון, מה יהיה הדין אם אחרי שמשה רבינו יורד מההר – ששם לא אכל ולא שתה אבל גם לא נשבע, אין טעם לתת לו מכות – אם הוא, בכבודו ובעצמו, אחרי שכנראה היה לו כל כך כיף לא לאכול ולא לשתות, ונשבע לא לאכול ולשתות שלשה ימים. הרבי אומר שלפי סברת הרמב"ם, שבאותם ארבעים ימים לא היה שינוי הגוף, וכעת גופו ארבעים יום בלי אוכל – אז אפילו אם ישבע לא לאכול רק יום אחד צריך מיד לתת לו  מלקות. אבל לפי הדעה שקרה נס המהות השתנתה, וכעת הכל מתחיל מחדש. לפי הדעה האמצעית – צריך עיון (לפעמים יש צ"ע למטה, אבל כאן יש בתוך השיחה).

שוב, לפי הדעה האמצעית היה לו נס תמידי, וזה הימים הראשונים. בימים האמצעיים – הטבע לא השתנה, אלא שאדם יכול מתוך חשק ושמחה של השגה לא לאכול ולא לשתות. אבל זה שהנס לא בכל רגע, אלא שברגע הראשון הפך למלאך וזה מתעצם איתו – זה שייך לימים השלישיים.

ננסה לקצר, זו שיחה מאד מענינת. הרבי בכלל אוהב את המספר שלש ו'דריי דינים', וכאן יש שלש – שלש פעמים, שצריך לכתוב עליהם שלש פעמים בתורה. הרבי אומר שיש עוד מדרש, בשמות רבה אצלנו, שיש שם שלש דעות על הקושיא מאין משה היה אוכל באותם ימים שהיה בהר וכתוב שלא אכל. בכל אופן, חז"ל שואלים "ומאין היה אוכל", ויש על זה שלש דעות במדרש. שוב, בקיצור, שלש דעות מאין היה אוכל. דעה אחת, שהיא אוכל מזיו השכינה. על כל דעה יש פסוק, שנביא תיכף. לאכול מזיו השכינה זה כמו צדיקים לע"ל, שלא אוכלים ולא שותים, אלא רק יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. דעה שניה, שהיה אוכל את התורה – ה' נתן לו תורה והוא אכל את זה. כמו שכתוב 'תקדים' ביחזקאל, שה' אומר לו לאכול את התורה. טוב שלא אכלו את ספר התורה כאן לפני שהכניסו לארון (אולי כן אכלו). יש דעה שלישית, "ומאין היה משה אוכל?" – "מלחמה של תורה". כאן הרבי גם משאיר בצריך עיון, אחרי שכותב איזה הסבר, מה ההבדל. יש מפרשים שאומרים שזה אותו דבר, אבל זה לא יתכן – כתוב "דבר אחר". אף אחד לא מסביר מה ההבדל בין לאכול את התורה לבין לאכול את לחמה של תורה. הענין יתבהר על פי מה שדברנו קודם על הפסוק "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם" (חדושי תורה). לכל דעה יש מפסוק, כמובן. לדעה הראשונה, שהיה אוכל מזיו השכינה, מביא פסוק בסוף נחמיה – "ואתה מחיה את כֻלם" (פס' שאומרים כל יום בבקר), "מחיה" זה זן ומפרנס, נותן לאכול, וההמשך הוא "וצבא השמים לך משתחוים". מסבירים שעל ידי הבטול ניזונים. יש בבטול "עומדים צפופים" – בטול במציאות – ו"משתחוים רווחים", בטול במציאות ממש בלשון חב"ד. היות ש"צבא השמים לך משתחוים" לכן הקב"ה מזין אותם, מחיה אותם מזיו השכינה. שוב, הפסוק שמביא זה רק המלים האלה, "ואתה מחיה את כולם". הפסוק השני, לדעה שהיה אוכל את התורה עצמה, זה הפסוק ביחזקאל – "בן אדם [כינוי ששמור רק ליחזקאל] את אשר תמצא אכול", והכוונה למגילה שכתובה פנים ואחור, שרש"י כותב שם שהמגלה הזו היא ספר התורה שלנו. השלישי זה פסוק הכי ידוע, על "מלחמה של תורה" – "שנאמר 'לכו לחמו בלחמי'". כדי להבין את ההבדל בין התורה לבין לחמה של תורה, הוא הוא הפירוש של בעל ההפלאה שאמרנו קודם. תורה ו"לחמה של תורה" זה על דרך עצם והתפשטות, או, יותר נכון, על דרך פנים ואחור. היות שהמגילה כתובה פנים ואחור, האחור של המגלה נקרא "לחמה של תורה", לכן גם ידוע ש"לחמה של תורה" זה נגלה – חלק הנגלה של התורה, ההלכה, זה האחור של התורה. אבל על מה כתוב "בן אדם את אשר תמצא אכול"? כתוב "ותהי בפי כדבש למתוק", לא כמו לחם, אלא "דבש וחלב תחת לשונך", סתרי תורה, שזה הפנים של התורה. אז פשיטא שהמאן דאמר שמשה רבינו אכל את התורה הכוונה שאכל את הפנימיות. לאכול את התורה, לעומת לאכול את לחמה של תורה, זה לאכול את פנימיות התורה – המתוק. ואילו על לחמה של תורה, שעל זה כתוב "לכו לחמו בלחמי", הנגלה, האחור, כתוב "לכו לחמו בלחמי", "על הלחם לבדו יחיה האדם", ואילו התורה זה "כל מוצא פי הוי'". יש לפני כן "ואתה מחיה את כלם".

הרבי אומר שעל פי פשט הדרגה של ליזון מזיו השכינה היא הכי גדולה, אבל כשמדייקים זה לא בדיוק כך. הרבי אומר שזו מדרגת הנס התמידי, שכל הזמן יש הארה של זיו השכינה שפועלת באדם נס תמידי, אבל יחד עם זה בכל רגע ורגע טבעו קיים. בכל רגע יש לו טבע, והנס התמידי עושה נגד הטבע. הנס התמידי מנצח את הטבע. תיכף נסביר את זה יותר. זה לאכול מזיו השכינה. לאכול מלחמה של תורה זה כנגד הימים האמצעיים – זה הרמב"ם, המו"נ. אבל הימים האחרונים, עליהם כתוב הפסוק בסוף פרשתנו, זה לאכול את התורה עצמה. הרבה פעמים פנים ואחור זה חכמה ובינה – פנים זה חכמה ואחור זה בינה. "זיו השכינה" שייך ל"עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" – שייך לכתר. כתר זה מקיף, שפועל נס תמידי. אבל יש משהו בחכמה ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק" – זה בתניא של היום (דברנו על החת"ת), שאדה"ז מביא בשם המגיד שאחד האמת מתגלה בחכמה. זה מי שאוכל את התורה – לא לחמה של תורה וגם לא זיו השכינה – וזה הימים האחרונים. אמרנו שהימים הראשונים זה כל רגע לנצח את הטבע – שהקב"ה מנצח את הטבע.

 

ד. שלש בחינות של "נצח" כנגד שלשת האופנים

למדנו בשיעור לא מזמן, באיזה מקום מיוחד ש"אזלת לקרתא הלך בנימוסיה" – שא-נור, כשהולכים לאותו מקום צריך לדעת איך לנהוג כמנהג המקום, להתדמות לאנשים שנמצאים באותו מקום – ושם למדנו, ב-ז' אדר, יום ההסתלקות והלידה של משה רבינו (כל חדש אדר בסימן של משה רבינו, אדר זה "אלף דר", ואחר כך זה "נוצר חסד לאלפים" כמו שהסברנו), מדרש של עשר תכונות שמה ה' כך אף אתה כך. הסברנו את זה כדרכנו, כנגד עשר הספירות. אחד הדברים שם – מה אני לא אוכל ושותה גם אתה לא אוכל ושותה. מדרש זה הוא יותר מכל מה שלמדנו כאן בשיחה, כי כאן הכל זה עד כמה משה נעשה מלאך, אבל לפי מדרש זה משה לא אכל ולא שתה לא כדי להתדמות למלאכים, אלא שכך מתדמה לקוב"ה. זה קשור למה שאמרנו שמתוך ח"י מגיעים לי"ט, מתוך "משכיל להימן האזרחי" מגיעים ל"תפלה למשה איש האלהים", שאי האכילה היא כמו ה', "איש האלהים". כשהקבלנו את התכונות שם, בהן משה כמו ה', אז תכונה זו שמנו בספירת הנצח. אם כן, זה עוד יותר קשור למה שאנחנו מדברים עכשיו על נצח וחיים נצחיים.

ידוע שיש בספירת הנצח שלשה פירושים: נצח מלשון נצחיות, נצח מלשון נצחון, נצח מלשון נצוח (כמו "למנצח" בכל ספר תהלים). נצוח זה עיסוק מתוחכם, וזו גם יכולת לנהל מערכת, כמו לנצח על תזמורת. אפשר גם לכוון את שלש הבחינות האלה של הרבי כנגד שלשת הפירושים של נצח. זה כמו שאמרנו כרגע, שהפירוש הראשון, שניזון מזיו השכינה – אור מקיף, אור של כתר (בחג השבועות קבלנו כתרים, עד שאחרי חטא העגל ה' הוריד את עדים מהר חורב, סימן שבמשך ארבעים יום היו כתרים) – זה נס תמידי, כל הזמן לנצח את הטבע. זו עיקר השכינה של משה רבינו, נס מלשון נצחון – אני נצחתי ואנצח תמיד. הנצוח, שזה העיסוק, זה שאין צורך לאכול ולשתות כי אני כל כך עסוק בענין שלי שאני שוכח לאכול ולשתות. זה הימים השניים, ימי הכעס. זו גם סגולה לכעס – להיות עסוק במשהו, לגמרי עסוק. להיות עסוק ושמח בעסק שלך. מרוב שמחת ההשגה של התורה ימי הכעס עוברים בשלום, וגם לא צריך לאכול ולשתות באותם ימי הכעס. אבל הפירוש האחרון, אחרון אחרון חביב, זה הפסוק שלנו – "ויהי שם עם הוי' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה" ושמה "ויכתב על הלחת את דברי הברית עשרת הדברים" (סיום שלא כתוב בפסוקים האחרים בכלל, וגם ההתחלה "ויהי שם עם הוי'" לא כתובה, ביטוי מיוחד, ודאי שזה הפסוק הכי חשוב לענין ה"לחם לא אכל ומים לא שתה", בתיאור מה שהיה אצל משה בהר) – זה שינוי טבע מוחלט, נצחי, נצח מלשון נצחיות.

היות שהכל קשור לחיים נצחיים צריך לדייק ולפרש עוד טפה בעומק, שגם בפירוש השלישי בלבד – נצח מלשון נצחיות, חיים נצחיים – יש  שלש אפשרויות. הרבי אומר שכל מה שדברנו קשור לחקירה – שמביא לגביה הרבה מ"מ – האם כשעולים למעלה, או גם לאחר מאה ועשרים שנה, יש עדיין המשך הזמן. זו חקירה של הרוגאצ'ובר. זה שייך למאמר חז"ל "יש בגר בקבר" – נושא מאד עמוק וחשוב, גם בנגלה וגם בנסתר. הרבי רק מביא את זה, בלי להסביר, ורק אומר שחקירה זו ודאי נוגעת לעניננו – אבל לא מסביר איך זה נוגע. נסביר אנחנו שכן כתוב בחסידות שיש בנצחיות שלשה פירושים, לגבי גדר הנצחי. או שהוא ממש נצחי בתוך הזמן, כמו שהרבי גם מביא בהערה אחת לגבי הכוכבים, שכתוב שהם קיימים באיש ולא רק במין – קיימים וחזקים כבששת ימי בראשית (כך כותב הרמב"ם וכתוב גם בחסידות). זו נצחיות בתוך הזמן, לא למעלה מהזמן. הוא מביא בהערה שנצחיות זו לא כל כך פשוטה. הוא כותב בפירוש חידוש של הרבי הקודם – מאד מאד מענין – שמצד הטבע גם אצלם יש הכלל של אנטרופיה, "כל הוה נפסד", לא כמו שאפשר לחשוב מתוך הרבה מאמרי דא"ח שלמעלה אין אנטרופיה. בכל אופן, עד כמה ש"צבא השמים לך משתחוים", יש להם נצחיות, זה בתוך הזמן. יש נצחיות שלגמרי למעלה מהזמן – לא קשור לזמן בכלל, אין זמן ואז ממילא זה נצחי. זמן זה נברא, ומי שלמעלה מבריאה זו ודאי שהוא נצחי – זה סוג אחר של נצחיות. זה שני קצוות, והכלל הוא שצריך להיות גם ממוצע ביניהם. כמו שכתוב שיש בלי גבול וגבול אז יש "בלי גבול בגבול". הווארט המפורסם של רבי הלל, שמתנגד זה גבול, וחסיד זה בלי גבול, ורבי זה בלי גבול בגבול. כך יש גם למעלה מהזמן בתוך הזמן. כתוב גם בחסידות שלמעלה מהזמן אי אפשר להבין בשכל, ולמעלה מהזמן בתוך הזמן עוד יותר אי אפשר להבין. זמן אפשר לתפוס בשכל – מתנגד אפשר לתפוס אותו בשכל. חסיד אי אפשר, וכל שכן שרבי אי אפשר. ככה נסביר, שלמעלה מהזמן הוא טוב מאד, אבל זה כמו הנס התמידי שמנצח כל רגע – בעצם יש איזו הערה שהזמן בטל. מצד אחד הגוף קיים, אבל הנצחיות היא לא בגלל שהגוף נצחי, אלא שכל רגע מאירה הערה למעלה מהזמן. לפי זה, מדרגה זו היא של הימים הראשונים. יש את המדרגה של הכוכבים, של "צבא השמים", שהגוף הוא גוף – זה אותו דבר – רק שה' קבע שקיים באיש, וצריך לומר שהיות שהם עסוקים ב"צבא השמים לך משתחוים", בבטול שלהם, הם שוכחים להפסד, שוכחים למות. שוב, יש מקום אחד שהרבי מביא מהרבי הקודם שכוכבים גם נפסדים – כמו היום במדע, שיש כוכבים שמתים. זה "לחמה של תורה", ימי הכעס, שאף על פי כן צריך ללמוד הרבה נגלה. שלש הבחינות זה כמו פירוש הבעל שם טוב ל"האשה נקנית בשלשה דרכים, בכסף בשטר ובביאה". בתחלה יש ימי חסד, כסף לשון כיסופין, אבל אז זה נגמר ומתחילים ימי שטר – לשון משטר – ואז מתקשרים למכתב, השטר, הנגלה שבתורה. כשמחזיקים מעמד בימי השטר מגיעים לביאה – זיווג הבלי-גבול בתוך הגבול ממש, שזה הרבי. זה למעלה מהזמן בתוך הזמן, שעוד יותר קשה להבין מאשר רק למעלה מהזמן. זה המבנה בכללותו.

יש המון רמזים יפהפיים. נאמר רק כמה מהם בקיצור, לקינוח סעודה: הפסוק הזה, שאנחנו מדברים עליו כאן, לקראת סוף הפרשה – "ויהי שם עם הוי' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ויכתב על הלחת את דברי הברית עשרת הדברים" – יש בו אנכי אותיות, 9 ברבוע, אז אפשר לכתוב אותו כרבוע (בשתי הצורות). זה פסוק משיחי. בהמשכו כתוב שמשה רבינו יורד מההר וקרן עור פניו – זה הסימן בגשמיות שהוא הפך להיות אלקי, ולכן פוחדים ממנו, וממילא הוא בגוף שלו בחיים נצחיים, נשמה בתוך גוף. מענין שהרבי בשיחה זו משתמש בביטוי "גופו של משה". אנחנו מכירים את הביטוי "גרונו של משה", ממנו שכינה מדברת. "גרונו של משה", וכך גם "גופו של משה", ר"ת גשם – "גשם נדבות" שהוא טל תחיה של תחית המתים. עד שיחה זו הכרנו גשם של "גרונו של משה", ומכאן "גופו של משה". "ונתתי גשמיכם" – מיעוט רבים שנים, "גרונו של  משה" ו"גופו של משה". חיים נצחיים נוגע במיוחד ל"גופו של משה". "גופו של משה" = 770. רואים שאצל הרבי "גופו של משה" עוד יותר חשוב מ"גרונו של משה". 770 זה בית משיח – הגוף הוא הבית למי שדר בתוך הבית. אדר זה א–דר, אלופו של עולם דר בתוך הבית שלו, ש"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". בית משיח זה גופו של משה – יותר מתאים לר"ת גשם, זה יותר גשמי מהגרון.

פסוק זה הוא מאד משיחי. נסיים ברמז זה, ויש עוד הרבה להוסיף. יש בפסוק אנכי אותיות, וסיומו "עשרת הדברים" שנכללים ב"אנכי". אנכי גם בגימטריא טבע – הטבע האמתי של יהודי להיות כאלקים, "אני אמרתי אלהים אתם" ממש, זה בפסוק זה יותר מכל פסוק אחר בתורה. "אנכי מי שאנכי" זה הטבע היהודי. אם כן, אחרי זה, צריך לעשות את הגימטריא של כל הפסוק – טז פעמים משיח. אם כן, זה פסוק משיחי. למה 16? חוץ מהמספר הרגיל יש מספר קטן, ו-משיח במספר קטן (משיח של מט"ט) עולה 16. אז פסוק זה הוא משיח גדול כפול משיח קטן. משיח גדול זה המשיח, ומשיח קטן זה אתה ואתה ואת, כל אחד שעדיין מחזיק מעמד הוא משיח קטן. זה פסוק שכולו משיח. כמו שיש "שבת שכולו משיח" זה "פסוק שכולו משיח".

יש עוד פלא, שההסתברות שלו רחוקה, ומעלה את רמת הרמז הזה באין ערוך: אם עושים דילוג של אות אחת בפסוק יש שני דילוגים, והיות שיש פה מספר לא זוגי של אותיות הראשון – מ-ו של "ויהי" ל-ם של "הדברים" – יכלול מא אותיות, ובדילוג הפנימי רק מ אותיות. אם עושים ככה, ועושים את החשבון, ממש פלאי פלאים שהדילוג הראשון הוא 9 פעמים משיח וממילא הדילוג השני 7 פעמים משיח. בצורה זו רואים כמה שהפסוק הזה רוצה משיח. זה מהגימטריאות הכי יפות בתורה. מה הסברא בחלוקה זו? אמרנו ש-16 זה משיח במ"ק, כאשר מש במ"ק זה 7 ו-יח במ"ק זה 9. כתוב שכמו שיש "שם טוב" של בעל שם טוב, כך יש שם–חי – זה המשיח (שייך ל-חי אלול) – 7 ו-9 במ"ק. זו ממש גימטריא פלאית שכדאי לספר לידידים.

לחיים לחיים, שנזכה לכל הנצחיות והשמחה, החל גם מהפשט של הרמב"ם, שזה הדרגה הגבוהה של רבי אייזיק, שמרוב שמחת השגת התורה כל הצרכים הגשמיים שמטרידים את האדם יתבטלו לחלוטין, וממילא אחר כך נגיע לדרגות הגבוהות יותר, עד להפיכת הטבע שזה רבי, כמו שהרבי אומר שכל אחד יהיה אדמו"ר, למעלה מהטבע בתוך הטבע, ש"קרן אור פניו" של כל יהודי, ואז לא יצטרכו נשק. היהודים יטיילו בשטחים ומהפנים תהיה קרינה – הנצחון האמתי של עם ישראל זה מהנצחיות, מהסימן החיצוני של הנצחיות, קרני ההוד שקורנות דווקא בפעם השלישית מפני משה, קרני אורה של משה. כידוע ש-קרן אורה זה התיקון של 562, וד"ל. הקרן אורה של משה זה הנצחון האמתי, כי בא מהנצחיות שלו – "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך". אז רואים שכל היהודים שבכל הדורות חיים בחיים נצחיים נשמה בגוף, כי הכל זה חיים נצחיים. לחיים לחיים.

ניגנו ניגון יב-יג תמוז.

 

---

[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד. לקבלת הסיכומים במייל: itielgi@gmail.com