בע"ה
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5770/12-tamuz-5770/12%20tamuz%205770%20english.flv
נפתח בתהלים קל"א – הפרק החדש של הרבי הריי"צ. זה אחד הפרקים הקטנים בגודלם, אבל תוכנו חשוב מאד. זה פרק מאד עמוק בעבודה, ולכן חסידים מאד אהבו לומר פרק זה – לומר בלב (בעיקר את הפסוק השני). זה פרק שכולו שלשה פסוקים. נקרא ונסביר את הפשט עם ווארטים חסידיים:
(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת [כנגד המעלות למקדש] לְדָוִד הוי' [במנחת שי מדגיש שיש כאן פסיק טעמא, כי אחרי שפונה אל ה' הוא חוזר לדבר על עצמו – שלא תהיה טעות ח"ו שהמלים בהמשך מתייחסות לה'] לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי [זה מהפרקים הכי חשובים בתנ"ך שמבטאים ענוה ושפלות. יש ווארט חסידי שפרק זה הוא קלא, כי זה עולה ענוה. הגימטריא השלילית של מספר זה היא ס"מ – סמאל – המלאך של עשו, שלעומת יעקב. הכח נגד כל האנרגיות השליליות שלו – מקור כל הרע – זה ענוה ושפלות. זה הכח לנצח את הס"מ. הענוה מתחילה כאן מפניה לה', ואחרי שפונים אל ה' אז "לא גבה לבי וגו'". יש כאן שלשה דברים – לא גבה לבי, ולא רמו עיני, ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני (לא הלכתי על מה שהוא לא בשבילי, לא מתאים לי, גדול עלי).]:
(ב) אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי [זה הפסוק החזק, מה שהחסידים היו אומרים שוב ושוב.] כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי:
(ג) יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל הוי' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
זה פרק קצר – הפרק החדש של הרבי הריי"צ. כעת נחזור ונסביר יותר בעומק, עם ההסבר החסידי. את שלשת הדברים בפסוק הראשון מבאר בעל ההפלאה – החבר של אדמו"ר הזקן, אחיו של הרבי ר' שמעלקא – מסביר בספרו "פנים יפות" ששלשת הדברים שמבטאים כאן ענוה ושפלות הם כנגד שלשת הדברים שמוציאים את האדם מהעולם, הקנאה והתאוה והכבוד. "לא גבה לבי" מתייחס לכבוד – שאיני מחפש כבוד. "ולא רמו עיני" – הוא מביא כמה מקומות בתנ"ך שגבהות עינים מבטאת תאוה, כמו "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". את הדבר האחרון, "ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני", אפילו רש"י מסביר בהקשר של קנאה – רש"י אומר שאיני כמו בני שלמה, שרוצה לבנות בתים הכי גדולים וכו', לעשות הכל ב"גדולות ובנפלאות", ואני איני צריך זאת. רש"י מענין, שדוד אומר שאינו כבנו שלמה. לא ללכת על מה שגדול עלי שייך לקנאה, כי בדרך כלל מה שגורם לאדם לעשות זה קנאה – שרואה שלמישהו אחר יש בית גדול, רוצה גם כזה בית, ועוד יותר גדול. בחסידות מוסבר שכבוד הוא פגם המח – כאן הלשון היא הלב, "לא גבה לבי", אבל זה הממד הפנימי של הלב – כבוד הוא פגם החב"ד. חכמה גם שייכת ללב, "לבי ראה הרבה חכמה", ויש "בינה לבא", וכן הלב יודע – "לב לדעת" – כל החב"ד שייכים ללב. פגם החב"ד הוא בקשת כבוד. התאוה היא פגם במורגש, חג"ת – שלשת הרגשות העיקריים של הלב – זה ה"רמו עיני". לקנא במה שגדול ממני – זה שייך לרגליים, נצח והוד. שלשת הפגמים במושכל-מורגש-מוטבע. פגם המוטבע, האינסטינקט, הוא קנאה, פגם המורגש הוא תאוה, ופגם המושכל הוא כבוד.
הפסוק הראשון הוא פסוק של שפלות וצניעות (הכוונה גם לאורח חיים צנוע – לא ללכת בגדולות ובנפלאות ממני). ענינו של הפסוק השני הוא שתיקה – שיש לי חוש (לשון עת לחשות) בשתיקה. יש מי ששותק כי אין לו מה להגיד, אבל יש מי שיש לו חוש פנימי של שתיקה – ותלות מוחלטת בה', "כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי". הפסוק השלישי מדבר על אופטימיות ועידוד בהתייחסות לחיים – "יחל ישראל אל ה'", כי ה' איתנו, "מעתה ועד עולם". סדר יפה – מתחיל משפלות וצניעות בחיים, אז שתיקה ובטחון בה', ובסוף אופטימיות ועידוד אחרים.
אמרנו שהפסוק ה'חזק' הוא הפסוק השני: "אם לא שויתי ודוממתי נפשי וגו'". ל"שויתי" יש מגוון של פירושים, ומהחשובים שבהם הוא שויון – מה שהבעל שם טוב הסביר כ"מדת ההשתוות", שהכל שוה בעיני האדם, אם משבחים אותו או מגנים אותו וכו', והוא מגיב בשתיקה. כך גם בעל ההפלאה מפרש את "אם לא שויתי ודוממתי". אחר כך מפרש "ודוממתי" בעוד אופן, אבל "שויתי" מפרש כמו הבעל שם טוב. הבעל שם טוב מדבר על "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – הפשט הוא שאני שם את ה' לנגדי תמיד, אבל הבעל שם טוב מפרש שהכל שוה בעיני, אם משבחים אותי או מגנים אותי וכו'. עוד ווארט חסידי יפה, של הרבי מקאמינקא, שאמר שהכוונה ב"שויתי" היא שלפני שאדם מדבר עליו לשפוט את עצמו – האם פי ולבי באותו מקום, אם אני הולך לומר מה שבאמת מתאים ללבי, ולא להיות "אחד בפה ואחד בלב" ח"ו. ה"שויתי" זה לבדוק אם הפה והלב שוים – באותו מקום – ואם לא, "אם לא שויתי", אני מרגיש שלבי ופי אינם שוים, אז "ודוממתי", איני מדבר. זה ווארט חסידי מאד יפה. עוד ווארט, מעוד ספר חסידי, שאנחנו יודעים שדוד המלך בקש נסיון – "בחנני ה' ונסני" – ובגלל זה ה' נתן לו נסיון והוא נפל, בחטא בת שבע. איך זה התחיל? הכל דיאלוג בין דוד וה' – דוד שאל למה אומרים "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" ולא "אלהי דוד"? יש ארבע רגלים למרכבה, ואני הרגל הרביעית. ה' אמר לו שההבדל הוא שאת האבות העמדתי בנסיון ועמדו בו, ואתה לא עמדת בנסיון. דוד אמר – אם בכך זה תלוי, אז "בחנני ה' ונסני", ואז הוא נפל. היה יותר טוב לו לבקש נסיון (כמו שאנחנו מבקשים בתפלה, "אל תביאני לידי נסיון"). אז מפרש על זה, גם פירוש יפה ל"שויתי" – רציתי להשתוות לאבות. הפסוק הראשון אומר שצריך ללכת בצניעות, ולא בגדולות ובנפלאות ממני, והפסוק השני אומר שלכן הייתי צריך לא להשוות עצמי לאבות, וגם אם כבר עשיתי את זה, אחרי ששמעתי את התשובה של ה' הייתי צריך לקיים "ודוממתי" ולא לבקש נסיון. עוד ווארט, שבעל ההפלאה אומר על "ודוממתי", שזו התגובה למות – כמו "וידם אהרן". עוד פעם בתהלים יש דממה – "רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה", שיש מלחמה עם היצר, ואם שום דבר לא עוזר צריך לזכור את יום המיתה. לפי זה מפרש "שויתי" כהשתוות, ו"ודוממתי" זו הדרך הכי חזקה להגיע להשתוות – "ודומו סלה", לזכור את היום האחרון, יום המיתה, וכך לנצח את היצר הרע. אלו חמש המלים הראשונות של הפסוק השני, "אם לא שויתי ודוממתי נפשי" – סוד הדממה, שכעת הסברנו גם כסוד ההשתוות.
אחר כך, עוד יותר מבטא עבודת ה' חסידית – "כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי", כמו שתינוק סמוך על אמו כך אני סמוך על ה'. ל"גמול" יש שני פירושים – אחד של רש"י, ואחד של שאר מפרשי הפשט (ראב"ע, מצודות ועוד). לפי רש"י גמול היינו תינוק יונק ולפי האחרים זה תינוק שנגמל. גם תינוק שנגמל הוא עדיין "צריך לאמו" – כמו שמתבטא בכמה הלכות (כמו בדין חינוך לשינה בסוכה, ועוד) – והוא עדיין תלוי בה, דבר שמתבטא בכך שאינו הולך בעצמו אלא צריך יד או לאחוז בסינר אמו. מה ההבדל? זו הנקודה הפסיכולוגית העמוקה כאן – לפי רש"י זה ביטוי לקשר הלא-מודע של תינוק לאמו, ולפי שאר המפרשים זה הקשר המודע של תינוק לאמו (כשהוא כבר קורא אמא אמא, וגם מתחיל לזכור במודע). בשתי הרמות האלה צריך להיות "כגמול עלי נפשי" בקשר אל ה'. הגשר בין המודע ללא-מודע הוא מפתח לרפואת הנפש – המעבר בין שני הפירושים כאן הוא הגשר הזה. זו סגולה של הפסוק הזה – דימוי שמופיע רק כאן, ולא בשום מקום אחר בתנ"ך.
כעת נדבר על המבנה המתמטי של הפרק: בכל התנ"ך, זה הפרק עם הצורה הכי מושלמת אחרי ברכת כהנים, שגם מורכבת משלשה פסוקים. בברכת כהנים יש ג-ה-ז מילים ו-טו-כ-כה מילים – זה המבנה הכי מושלם ויפהפה בתורה, סדרה פשוטה של התקדמות. בכל התנ"ך פרק קלא הוא הפרק הכי מובנה על דרך זה שאני מכיר. בפסוק הראשון יש 15 מילים ו-61 אותיות, בשני יש 11 מילים ו-41 אותיות, ובשלישי 7 מילים ו-25 אותיות. יש כאן יחו"ע בפסוק הראשון, יה מילים, ויחו"ת בפסוק השני, וה. סדר המילים יורד בהפרש פשוט של 4 אותיות. באותיות אין סדרה לינארית פשוטה, אבל שלשת המספרים הללו – 61, 41, 25 – הם מספרי השראה עוקבים. השראה של 6, 5 ו-4 (שהוא גם 5 ברבוע). הבסיס של הסדרה הלינארית, של מספרי המילים, הוא 4. מה הבסיס של סדרת האותיות, סדרה רבועית (שהוא הבסיס של כל סדרת מספרי ההשראה)? גם 4 (ההפרש בין 20 ל-16, שני ההפרשים כאן). זה יותר מורכב מברכת כהנים. הבסיס כאן הוא שוה – 4. זו תופעה שאיני מכיר משהו שדומה לה בכל התנ"ך.
משהו יותר מדהים: במבט ראשון לא רואים קשר בין הגימטריא למספר האותיות והמלים. הגימטריאות של שלשת הפסוקים (3299, 2637, 1387), שיכולות להיות כל שלשה מספרים בעולם, גם יוצרות סדרה. אם הבסיס הוא חיובי יוצאת סדרה (בצורה גראפית של פארבולה עם הקצוות כלפי מעלה) אין סופית של מספרים חיוביים, אבל אם הוא שלילי יוצאת פארבולה עם קצוות למטה. כאן הבסיס הוא שלילי (588-), ויש בסדרה רק שבעה מספרים חיוביים ("כל השביעין חביבין"): 1387 2637 3299 3373 2859 1757 67 – שהסה"כ שלהם, 15379, חייב להתחלק ב-7 כמספר שלם (אבל אין דרך לדעת איזה מספר זה יצא בלי לחשב) – והממוצע שלהם הוא 2197 (15379 = 7 פעמים 2197), 13 בחזקת 3! אם היה עוד פסוק, לפי הסדרה, הוא היה צריך להיות עם 3 מילים ו-13 אותיות (כמו פתיחת עשרת הדברות "אנכי הוי' אלהיך", שעולה "גל עיני [ואביטה נפלאות מתורתך"] שהוא "הוי' אלהי ישראל", שעולה תריג [הערך הממוצע של שני ביטויים אלה במספר קדמי = 1508 = חן פעמים הוי'. יש כאן הוי' אותיות, ממוצע כל אות במספר קדמי = חן חן]).
יש תופעה של סלפ-רפרנס – שפרט בתוך הפסוק רומז למבנה הכללי. כאן הפסוק השני, שיש בו 41 אותיות, פותח אם (רומז גם לאמא – "כי אם לבינה תקרא" – "כגמל עלי אמו").
עוד תופעה סימטרית יפה של הפרק הזה יש בשמות הוי' שבו – יש שני שמות הוי', הרביעי מהתחלה והרביעי מהסוף. 4 הוא הבסיס של מספרי המלים והאותיות כאן. זה שייך לשם הוי' – "שם בן ד".
לפני שם הוי' הראשון כתוב "לדוד", ולפני השני כתוב "אל". לדוד הוי' = 70, אל הוי' = 57, יחד = 127, חיי שרה ומדינות אחשורוש (דרשה של רבי עקיבא כדי להעיר את הקהל) – מספר האותיות של כל הפרק. זו עוד דוגמה יפה של סלפ-רפרנס.
יש ארבע צורות גיאומטריות של הפסוק: שלש צורות השראה, של שלשת הפסוקים:
ש
י ר ה
מ ע ל ו ת
ל ד ו ד י ה ו
ה ל א ג ב ה ל ב י
ו ל א ר מ ו ע י נ י ו
ל א ה ל כ ת י ב ג
ד ל ו ת ו ב נ
פ ל א ו ת
מ מ נ
י
א
ם ל א
ש ו י ת י
ו ד ו מ מ ת י
נ פ ש י כ ג מ ל ע
ל י א מ ו כ ג
מ ל ע ל י
נ פ ש
י
י
ח ל י
ש ר א ל א
ל י ה ו ה מ ע
ת ה ו ע ד
ע ו ל
ם
או כל הפרק יחד – מספר שבת (שש נקודות סביב נקודה – כמו ימות החול סביב שבת – שזו הצורה הקומפקטית ביותר לארוז):
ש י ר ה מ ע ל
ו ת ל ד ו ד י ה
ו ה ל א ג ב ה ל ב
י ו ל א ר מ ו ע י נ
י ו ל א ה ל כ ת י ב ג
ד ל ו ת ו ב נ פ ל א ו ת
מ מ נ י א ם ל א ש ו י ת י
ו ד ו מ מ ת י נ פ ש י כ
ג מ ל ע ל י א מ ו כ ג
מ ל ע ל י נ פ ש י י
ח ל י ש ר א ל א ל
י ה ו ה מ ע ת ה
ו ע ד ע ו ל ם
עד הקו האמצעי ועד בכלל יהיו 70 אותיות ("לדוד הוי'"), ומתחתיו 57 אותיות ("אל הוי'").
בהיות מספרי התבות והאותיות של כל פסוק מספר אי זוגי, יש לכל פסוק תבה אמצעית וגם אות אמצעית, וכן הוא לגבי כללות הפרק, שבו 33 תבות ו-127 אותיות (שני מספרים אי זוגיים), יש תבה אמצעית ואות אמצעית. הרת"ס של אותיות הפרק – שלם. ראש הפסוק הראשון, אמצע (תוך) הפסוק השני, סוף הפסוק האחרון – שכם. והוא סוד "ויבא יעקב שלם עיר שכם", וד"ל. תן לחכם ויחכם עוד.
[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.