preload
בס"ד
מאי 27

בע"ה

מוצאי י"ב סיון תש"ע – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5770/12%20sivan%205770/12%20sivan%205770-1.flv

http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5770/12%20sivan%205770/12%20sivan%205770-2.flv

http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5770/12%20sivan%205770/12%20sivan%205770-3.flv

http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5770/12%20sivan%205770/12%20sivan%205770-4.flv

ניגנו "שאמיל".

ערב טוב. אנחנו יוצאים מימי התשלומין של שבועות, אז אנחנו במקיף – האור המקיף – של מתן תורה. הערב נלמד על מצות קריאת שמע, החל מסוגיא בתוך הגמרא. זה קשור גם לשיעורים שהיו לנו על הדמות של רבה בין האמוראים החשובים, והקשר בינו לבין אדמו"ר הזקן. אמרנו שאדמו"ר הזקן  מזדהה עם רבה, כי הוא שאמר "כגון אנא בינוני", ועל שם המשפט הזה אדמו"ר הזקן כתב את כל ספר הבינונים – כל השיטה של חב"ד – וכן אדמו"ר הזקן אמר על עצמו "כגון אנא בינוני", והוא הנחיל את הדרך הזו לכולם, "הלואי בינוני". "הלואי בינוני" על דרך "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו" – זו הדרגה הכי גבוהה של הבינוני, שכל הזמן בדבקות, בעבודה מודעת של התקשרות לה'. עצם ההתקשרות זה התפלה, לשון "התופל כלי חרס", אבל אחר כך זה בא לידי ביטוי בתורה שלומד ומצוות שמקיים. מצוות לשון צוותא וחבור, "צוותא חדא" עם הקב"ה, והוא כל הזמן עובד על החיבור עם ה' – לא חושב שאני כבר שמה, אלא כל הזמן צריך להגיע לשם. זו השיטה של חב"ד. ושוב, בין צדיקי התלמוד, זה קשור לדמותו של רבה. לכן תיכף נגיע למימרא, הלכה, שאמר רבה, ונראה איך זה תואם את שיטת הפסיקה של אדמו"ר הזקן.

א. שאלת והשבת שלום – מפני היראה, מפני הכבוד ושלום לכל אדם

בתחלת פרק שני בברכות המשנה אומרת:

היה קורא בתורה [בחומש דברים, בפרשת ואתחנן] והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא [זו ההלכה הראשונה במשנה, והיא ממשיכה:] בפרקים [הכוונה בין הפרקים] שואל מפני הכבוד ומשיב [לא משנה מי פותח] ובאמצע [הפרק, אמצע הענין] שואל מפני היראה [שתי שיטות בזה, או אדם שאתה חייב במוראו על פי תורה – אבא, רבו המובהק או גדול הדור – או אדם שאתה מפחד ממנו, לא כי אתה חייב לפחד ממנו, היינו שאותו אדם יכול להרוג אותך. זה שתי שיטות עם נפק"מ ביניהם, כמובן. מי שמקשה על הדעה של "שמא יהרגנו" טוען שלא צריך לומר זאת, כי אין דבר שעומד בפני פיקוח נפש, ואפשר להפסיק אפילו באמצע הפסוק "שמע ישראל" (מה שלפי שום דעה כאן לא מפסיקים). לכן יש מישהו שרוצה לפרש ולומר דעה בינונית ש"שמא יהרגנו" זה לא סכנה ודאית ממשית, אלא סכנה רחוקה. זה אדם שאין הרבה סיכוי שיהרוג אותך, אבל יכול להיות, ועל אחד כזה נאמר – לפי דברי רבי מאיר – ששואל ומשיב באמצע הפרק מפני היראה] ומשיב דברי רבי מאיר.

תכלית הלימוד הערב מה שכתוב בדברי חז"ל שיש רמח תיבות בקריאת שמע, ומי שמדייק לומר אותן "לכל בשרו מרפא" – כל תבה נוטלת אבר אחד ומרפאת אותו. אז מי שאומר קריאת שמע בהקפדה אין רפואה גדולה מזה – לא צריך רופא או בית חולים, לא שום דבר. מה שמענין שרק בזהר יש ינוקא (יש כמה ינוקות, ילדים מבריקים, בזהר) שאומר שספרתי ויש רק רמה תיבות (עם הפסוק בשכמל"ו), וצריך הסבר שלם איך משלימים את התבות החסרות. שואלים אותו – אולי שמעת משהו על השלמת התבות החסרות? והוא אומר ששמע שהחזן חוזר "הוי' אלהיכם אמת". רואים מכאן כמה דברים. הראשון – שדווקא בפנימיות התורה דנים בזה. יש מדרשים שכתוב שיש רמח תיבות, אבל לא כתוב שזה לא כך וצריך להשלים. לשבת ולספור – לא להאמין למה שאומרים לך – זה שייך לפנימיות התורה, זה ראש, דפוס חשיבה, של פנימיות. ומי בזהר סופר? ילד. זה ילדים של גאולה, ילדי משיח, כמו שכתוב שסימן של גאולה שהקב"ה ישפוך רוחו על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם ואז "כולם ידעו אותי". רואים שלא רק שהוא סופר, אלא פתאום מגלה שאמרו לי רמח ואני סופר רק רמה. אבל לא עוסק רק בחשבון, אלא גם רוצה להבין למה, ואיך משלימים את זה.

כל המנהג שלנו, ששליח הצבור משלים "הוי' אלהיכם אמת", יוצא מהזהר. קודם כל, זה נמצא רק בפנימיות התורה. לכן ברמב"ם, למשל, אין את הדבר הזה בכלל. בטור ובשו"ע יש את זה כבר, כי יש את הזהר, אבל ברמב"ם שעפ"י פשט זה לפני הזהר אין הלכה כזו, וגם בגמרא לא מוצאים את זה. בכל אופן זה מאד מאד קשור למאמר של רבה שתיכף נראה.

אמרנו שיש הרבה רמזים יפים: כל הרמזים קשורים למספר זה, רמח. יש שני סוגי יחס שמתירים לשאול בשלום מישהו או לפחות להשיב אם שואל בשלומך – יראה וכבוד. הגימטריא הראשונה של הערב – יראה כבוד עולה רמח. זה הרמז הראשון, כבר במשנה הראשונה של פרק ב במסכת ברכות. כמו שנראה בהמשך, יש שאלה אם הברכות שתקנו לפני ואחרי ק"ש שייכות אליה בתוכן. אין ברכה אקב"ו לקרוא קריאת שמע – כעין ברכת המצוות – והשאלה אם ברכות אלה הן ברכת המצוה או משהו אחר, שרק הסמיכו לק"ש. זה דבר כל כך פשוט, שהוא מביא בתניא – מהרשב"א – שעל פי פשט זה לא קשור. בכל אופן, כמו שנסביר בהמשך, הברכות הן בשביל להגיע לאהבה. במיוחד הברכה השניה, "אהבת עולם" (ויש גורסים "אהבה רבה"). בשביל להגיע לאהבה, ועוד יותר, לפי הקבלה, ברגע שאומרים "אהבת עולם" נכנסים ל"היכל אהבה" בעולם הבריאה. מהמילה "אהבת עולם" נכנסים להיכל האהבה – זה מאד חשוב לנו – ונשארים שם עד סיום ק"ש, עד "הוי' אלהיכם אמת". כשאומרים "אמת" כבר עולים היכל, להיכל הרצון. בהמשך, כשגומרים את הברכה האחרונה – בשחרית זה "אמת ויציב" – ואומרים "גאל ישראל", אז אומרים "א-דני שפתי תפתח" ונכנסים להיכל קה"ק (על זה דברנו הרבה בעבר). זה אין, המעבר, בין עולם הבריאה לתפלת שמו"ע שהיא באצילות. יש ז היכלות, וכל ג האחרונים – היכל האהבה, היכל הרצון, היכל קדש הקדשים – הם אהבה, הכל דרגות של אהבה. יש אהבה שהיא קדש קדשים, ואהבה ורצון ודאי קשורים (כמו שחוזר כמה פעמים בנוסח התפלה "אהבה ורצון", קשור לגימטריא קצת מורכבת שנשאיר להמשך). בכל אופן, חשוב לנו להתמצא בהיכלות בשביל ההמשך.

יש יראה וכבוד, ולפי רבי מאיר באמצע הפרק רק יראה גורמת להפסיק – גם לשאול וגם להקשיב – ובין פרק לפרק גם כבוד מאפשר לשאול ולהשיב (וכ"ש יראה, כמובן). חולק עליו רבי יהודה, והלכה כמו רבי יהודה:

רבי יהודה אומר באמצע [הוא מתחיל מהחמור, מאמצע הפרקים, בניגוד לרבי מאיר שהלך מהקל אל הכבד, אבל הוא פוסק יותר קל ממנו:] שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם.

רבי יהודה אומר שבין הפרקים אפשר להשיב שלום לכל אדם שעובר, כל יהודי ואולי גם לא יהודי. אדמו"ר הזקן כותב "ומשיב מפני דרכי שלום" (לא חידוש שלו ניסוח זה), אבל במשנה כתוב "ומשיב שלום". כעת יש יראהכבודשלום = ג"פ יצחק = כד פעמים הוי' (מספר הצירופים, אם מחלקים בין ה עילאה ל-ה תתאה). בראשונים יש שתי דעות מה זה יראה, וכמו שאמרנו מאוחר יותר יש גם דעה אמצעית כנ"ל, אז אפשר להוסיף לגימטריא. אמרנו שדעה אחת היא יראה ממי שמסוכן ודעה שניה יראה ממי שחייבים במוראו – אב, רב מובהק, או רב שהוא גדול הדור אף שאינו רבו.

כאן המקום לומר הערה לפי חסידות, שבהערה לתיקון חצות מבואר שיראה מפני חכם היא הרבה יותר פנימית מיראה ממלך מסוכן. כשאתה נכנס לחכם אתה מרגיש שעיניו הן רנטגן, ואתה חשוף בפניו, כך שאתה מתבייש ממנו, ואתה כל כך מתבייש שאתה בטל במציאות – חויה אמתית של עמידה בפני חכם היא בטול במציאות, יראה עילאה. לכאורה יראה מפני חכם היא באין ערוך יותר מיראה תתאה, אבל כאן נראה הפוך – שאם אתה ירא מחכם אפשר להבין שאפשר לשאול בשלומו אפילו באמצע פרק, אבל אם אתה ירא שיהרוג אותך זה כל כך פשוט שאפילו לא צריך לכתוב את זה, זה פקו"נ. עוד פעם, לפי הפשט, מלך שיכול להרוג אותך זה הרבה יותר פחד מהחכם או מהרב או מהאבא, שאינך מפחד שיהרוג אותך. אפשר לומר שעל פי פשט באמת רואים שהתפיסה של פחד בנגלה והתפיסה של פחד בנסתר היא הפוכה, אבל זה לא מספיק. הפירוש האמתי הוא שאם הפחד מהרב שלך – אתה תלמיד מובהק והוא רב מובהק, או שהוא גדול הדור – הוא רק בגלל שאתה מחויב על פי תורה לפחד ממנו, "מורא", אז זה פחות מיראת מלך. כל רגש שמסונן על פי מצות התורה – שאתה עושה את זה בגלל השכל שאומר לך שהתורה מחייבת אותי לעשות זאת – זה לא הרגש בטהרתו. כאן זה פשוט, אם אתה ירא מהרב הגדול הזה בגלל שיש מצוה – זו יראה של עולם התיקון. התורה היא עולם התיקון – זה שייך עכשיו, ל-יב סיון – ובעולם התיקון יש מיעוט אורות וריבוי כלים. אורות זה עצם הרגש. ה"שמא יהרגנו" זה לא שהתורה אומרת לך לפחד – אדרבה, הבעל שם טוב אומר לא לפחד ממנו, לא לפחד משום דבר  חוץ מה' – אז למה אתה מפחד? זה רגש טבעי. זה לא על פי תורה, וזו הכוונה שהכלים מועטים. אבל אותו חסיד שמגיע לבטול במציאות בפני הרבי שלו זה המשכת אורות דתהו ולמעלה מאורות דתהו. זה כבר רגש אמיתי, לא שהוא מחויב בזה. כמו שתארנו קודם – הוא נכנס לחכם האמתי, מרגיש שהמבט שלו חודר אותי, אני גורנישט וגם מתבייש בעצמי – זה לא מצוה בתורה, אלא רגש. זה רגש עילאי, ירא בשת. זה לא סתם אורות דתהו, אלא למעלה מאורות דתהו. וגם, היות שזה חכם של תורה, זה בכלים של תיקון. זו דוגמה של היעוד המשיחי – כל יעוד משיחי זה להמשיך אורות דתהו, וגם מעל אורות דתהו, לתוך הכלים דתיקון. ככה זה מיישב את המדרגות שיש כאן.

[השלמה: אמרנו שיש שלש מדרגות של יראה בהלכה (לא היראה של החסידות, שהיא בעצם היראה שנראה בהמשך במאמר של רבי הלל, הבטול במציאות ממש) – שמא יהרגנו, אולי יהרגנו, שמצווה לירא ממישהו (זה הכי פחות). כל זה למעלה מהכבוד. אם הכבוד בשרש – כבוד עילאה – אז היראה בכתר, וזה ג רישין. זה מאד מתאים לרס"ג שבמנין המצוות שלו המצוה הראשונה היא יראה – אין לו מצות אהבה ולא מצות אמונה, זו תפיסה יהודית פשוטה שהכל זה יראת שמים. אז יש יראה-יראה-יראה-כבוד-שלום. יראה יראה יראה שלום = 1024,  מספר אותיות ק"ש, שזה עצמו כבוד ברבוע. ממילא, אם אני מצרף כבוד זה כבר 'יהלם' של כבוד.]

ב. "אלו הן בין הפרקים"

כל זה המשנה הראשונה. בגמרא המשנה הבאה מחוברת, אבל במשניות זה נפרד (ויש נפק"מ להלכה, כמו שכתוב תמיד, לענין המקדש אשה על מנת שאני יודע משנה אחת. פוסקים לפי המשנה, כי בגמרא כאן זה כפול, ובפרק א' של סנהדרין היה צריך לדעת פרק שלם). המשנה השניה לפי סדר המשניות מתחילה כאן:

אלו הן בין הפרקים [מה נקרא בין הפרקים, שלפי רבי מאיר אז מותר לשאול ולהשיב מפני הכבוד, אבל לא נותנים שלום לכל אדם, ולפי רבי יהודה אתה שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, וכך הלכה? צריך לדעת מה הם בין הפרקים:] בין ברכה ראשונה [יוצר] לשניה [אהבת עולם] בין שניה לשמע בין שמע לוהיה אם שמוע בין והיה אם שמוע לויאמר בין ויאמר לאמת ויציב [לפי ת"ק יש חמשה "בין הפרקים". הראשון אחרי שסיימת "יוצא המאורות" לפני שאמרת "אהבה" – כשאתה עומד לפני הכניסה להיכל האהבה. "בין הפרקים" השני בין "באהבה" לבין "שמע ישראל". אנחנו נוהגים אפילו לא לומר שם אמן – זה חלק מהסוגיא כאן – כדי לא להפסיק, אבל אין מי שאומר שזה לא "בין הפרקים". אחר כך בין "ובשעריך" ל"והיה אם שמוע", בין "כימי השמים על הארץ" ל"ויאמר" של פרשת ציצית, ואז מגיעים ל"אני הוי' אלהיכם" וצריך להמשיך "אמת ויציב" או "אמת ואמונה", ולפי ת"ק זה גם "בין הפרקים" שמותר להפסיק, לפי רבי יהודה, לשאול בשלום אדם מכובד ולהשיב שלום לכל אדם. אבל גם כאן יש מחלוקת שהשני בה הוא רבי יהודה. במחלוקת הראשונה זה כלל, שרבי מאיר ורבי יהודה – הלכה כרבי יהודה. כאן ת"ק זה לא רבי מאיר, ולכן זה לא פשוט, וצריך לומר בגמרא בפירוש שהלכה כרבי יהודה.] רבי יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק [חייבים  לחבר "הוי' אלהיכם אמת", אבל אין כאן שום רמז שהחזן צריך לחזור על תבות אלה. רק אומר לגבי כל אדם, בצבור וביחיד, שאסור להפריד].

בדעת החיוב לחבר "הוי' אלהיכם אמת" יש שתי דעות: לפי הרמב"ם אין כאן "בין הפרקים", אבל יש כאן דין של אמצע פרק, אבל רבני צרפת (בעלי התוספות) אומרים שבין "הוי' אלהיכם" ל"אמת" יותר חמור מאמצע פרק, ואסור להפסיק בכלל. אפילו הדוגמה הכי חמורה, של מלך שאתה מפחד שיהרוג אותך – אל תפסיק, אלא תחטוף את המלה אמת ברגע כמימרא ואז תדבר עם המלך (כמה זמן לוקח לומר אמת?!). אבל בשום פנים ואופן אל תפסיק בין "הוי' אלהיכם" ל"אמת". הלכה בשו"ע כרבני צרפת.

מה שמענין כאן שרבי יהודה כותב בין "ויאמר" ל"אמת ויציב" – השאלה אם "ויציב" זה דווקא? בפשט לא, וכתב כך כמו שקודם כתב "והיה אם שמוע" (כדי לזהות יותר טוב את הפרשה). כך כותב התוי"ט, וגם הגר"א כותב בדיוק כך, ש"אמת ויציב" כאן זה שגרא דלישנא, ולא קשור לענין בכלל, ואחרי "אמת" אפשר להפסיק כמו באמצע פרק (לפי רבני צרפת, וודאי לפי הרמב"ם). אבל נאמר על זה משהו בפנימיות: למה צריך לומר במשנה "אמת ויציב"? יש כוונה עצומה שיש טו ווין – "ויציב ונכון וכו'" – ומה מיוחד ב"יציב" לגבי כל האחרים? "אמת" זה לשון הקדש, וגם כל הבאים הם לשה"ק, אבל יציב זה לא לשה"ק אלא תרגום של "אמת" (כמו שמופיע בספר דניאל). אז "אמת ויציב" זה כמו אמת והתרגום שלה – זה יותר אמת מכל השאר.

הדין של אי הפסקה בין "הוי' אלהיכם" ל"אמת ויציב" הוא הנושא שלנו, אבל קודם נגמור את המשנה:

אמר רבי יהושע בן קרחה [יש מחלוקת לגבי הזהות שלו. רש"י כותב – ויש הרבה אסמכתאות בחז"ל – שזה בן של רבי עקיבא, שהיה קרח. התוספות חולקים ואומרים שזה לא יתכן. מי שרוצה לעיין בזה ילמד בסדר הדורות. על כל פנים, הוא דמות חשובה. במשנה זו יש ת"ק – יש כללים מי זה, רבינו הקדוש או רבי מאיר או חכמים – ועליו חולק רבי יהודה. לפי ת"ק יש חמשה "בין הפרקים" ולפי ר"י יש ארבעה, וכך הלכה. אחר כך בא ר"י בן קרחה ואומר עוד משהו, והשאלה אם יש קשר. על פי פשט אין קשר, אך היות שזה באותה משנה לכאורה יש קשר, וצריך להסביר למה המשנה ממשיכה בדבריו (זה גם הלכה, אבל בעיקר הסבר):] למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע [היות שמדברים על הפרקים בקריאת שמע, אני רוצה לדעת למה באמת יש סדר כזה. לא מספיק לו שכך הסדר בתורה, כי הפרשה האחרונה היא לא לפי סדר התורה. "אין מוקדם ומאוחר בתורה" אז עקרונית אפשר לסדר לפי איך שנראה לחז"ל, ואפילו אם הכל מדאורייתא יש רשות לחז"ל לסדר איך שמבינים. אז למה באמת הפרשה הראשונה קודמת לשניה? הוא אומר:] כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה [זה ב"שמע ישראל", ויש הרמז המפורסם ש-שמע ר"ת עול מלכות שמים] ואחר כך מקבל עליו עול מצות [בפרשה השניה. ולמה קודמת הפרשה השניה לשלישית?] והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום ובין בלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום בלבד [מצות ציצית נוהגת ביום, ולא בלילה. כך גם פוסק הרמב"ם, שמצות ציצית היא רק ביום. משא"כ מצות "ולמדתם" בפרשה השניה נוהגת כל הזמן, ביום ובלילה, עשרים וארבע שעות ביממה. לכן מקדימים דבר שנוהג כל הזמן לדבר שנוהג רק ביום].

יש גם פה סוגיא שלמה, שאולי נגיע – הפסוק האחרון של ק"ש מאד מיוחד, היחיד בתורה שמתחיל וגומר באותו ביטוי: "אני הוי' אלהיכם". אף אחד לא מציין זאת. עד הפסוק האחרון בק"ש יש בפרשה השלישית רק מצות ציצית, אבל בפסוק האחרון יש עוד ענין – יציאת מצרים. זה גם ענין עיקרי של ברכת "אמת ויציב". אם כי יציאת מצרים מופיעה לקראת הסוף. לפי הקבלה אומרים ח פעמים אמת, ו"אמת ממצרים גאלתנו" זו האמת השמינית – צריך להגיע לאמת השמינית בברכה זאת כדי להזכיר יציאת מצרים, ויש מצוה  מן התורה להזכיר כל יום יציאת מצרים. מחלוקת בין בן זומא לחכמים אם יש מצוה להזכיר יצי"מ בלילה, כמו שאומרים בהגדה של פסח (ומקורה כאן, בסוף פ"א של ברכות). לפי בן זומא, שמצוה להזכיר יצי"מ גם בלילה, יש לכאורה ענין לומר פרשה זו גם בלילה. לפי זה, לא כל כך פשוט לומר שפרשה שלישית לא נוהגת בלילה, אפילו אם נפסוק שציצית זה רק ביום. אבל אם פוסקים כחכמים, אז לא צריך להזכיר יציאת מצרים בלילה. לפי בן זומא "כל ימי חייך" מרבה את הלילות, ואילו לפי חכמים זה בא לרבות את ימות המשיח – שגם אז תהיה מצוה לזכור ולהזכיר את נסי יציאת מצרים, אף על פי ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (כפירוש החסידי, שנפלאות העתיד הם נפלאות גם ביחס ליציאת מצרים) בכל זאת צריך להזכיר יצי"מ (אף שכשרגא בטיהרא – עדיין צריך להזכיר את הפרשה). לפי חכמים לדעת רבי יהושע בן קרחה כל הפרשה לא נוהגת בלילה (ומי שמסביר כך זה בעיקר הצל"ח, שאני מקוה שנגיע אליו), אבל לפי רוב המפרשים רבי יהושע בן קרחה התכוון רק לציצית, ולא נכנס לסוגיא אם הזכרת יצי"מ נוהגת רק ביום או גם בלילה.

[השלמה: במשנה יש ת"ק, רבי יהודה, ר"י בן קרחה – שצריך הרבה להסביר את המבנה של דבריהם במשנה. אבל רמז: רבי יהודה = 242 (תחלת הסדרה, כנ"ל, 11 ברבוע כפול). רבי יהושע בן קרחה = 968 = 22 ברבוע כפול = ד"פ רבי יהודה (ממוצע כל מלה בשמו), היחס ביניהם "ואד יעלה  מן הארץ".

בכלל, בכל המשניות ר"י בן קרחה מופיע רק ארבע פעמים (בברייתות בגמרא עוד הרבה פעמים), וזו הפעם הראשונה (בסדר הדורות כותב שיש חמש, אבל למטה יש הערה שאחד מהם במשניות אצלנו הוא רק רבי יהושע). זה עוד שיעור, לכוון אותם.

יפה ש"למה קדמה שמע ל'והיה אם שמוע'" זה ה-י, החכמה שלו. בחמש קדימות שמוזכרות בסוד ה' – "למה קדמה" – הקדימה שכנגד החכמה היא קדימה במעלה (בעיקר שפלוני חכם מהשני). גם כאן צריך להגיד שבאיזה מקום יש כאן קדימה במעלה. הפרשה הראשונה היא 'הכי חכמה', ובאמת הפרשה השניה – שהיא דומה, כאילו אותו דבר, אותו נושא – היא פחות 'חכמה'. תוספות אומרים משהו שכולם מביאים, שהכל לא הגיוני. אומרים סברא רחוקה ממני לגמרי, שהייתי שם "והיה" לפני "שמע" – לשון רבים לפני לשון יחיד. פשוט שהרמב"ם לא היה אומר סברא כזו – צריך סיבה למה מתחילים "שמע" לפני הכל? זה בהיכל האהבה, אבל אהבה נובעת מהתבוננות. לכאורה אין שום קושי בעולם למה מתחילים משם, זו המצוה של "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך וגו'". מהפסוק הזה, גם בשו"ע, לומדים ש"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". זה פתיחת הסימן הראשון של ק"ש בשו"ע, ההלכה הראשונה. הדבר הראשון בקריאת שמע שיהיה חדש, והדבר השני שיהיו רמח אותיות – כך בהגיון של השו"ע. זה שצריך להיות חדש לומדים מ"היום". לכן יש כאלה שסוברים שהחיוב מדאורייתא הוא עד "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" (מונח אצלי שזה הדעה הכי מקובלת, למשל כאשר אומרים ק"ש בהליכה צריך לעמוד עד סוף פסוק זה). זה שמתחיל מ"שמע" ולא מ"והיה אם שמוע" או מ"ויאמר" זה לכאורה נישט-שייך. זה נוגע גם לצל"ח, שאומר שסדרו "ויאמר" בסוף בגלל אמת ויציב. אחרי כל ההסבר של ר"י בן קרחה עדיין נראה פשוט שלכתחילה שמע זה ההתחלה ו"ויאמר" אחרון (לכן יש דעה ששתי הפרשות הראשונות דאורייתא), וגם זה שלא סדר התורה לא קשה כי "אין מוקדם ומאוחר בתורה". יוצא שהדבר הכי חכם זה קבלת עול מלכות שמים, כי זה בטול והכנעה. אחר כך יש קבלת עול מצוות – זה גם בטול, אבל פחות, בטול לבעל הרצון ובטול לרצון, אז הפרשה הראשונה 'יותר חכמה' מהשניה. אחר כך יש עוד מצוה – גם בלי יום ולילה, זו מצוה פרטית (אך שקולה כנגד כל תריג מצוות).

פעם שניה (ר"ה פ"ד מ"ד) זה "שלא יהיו העדים הולכים אלא למקום הועד" אפילו שאין שם ראש בית דין. מקום הועד זה "מקום בינה", ואפשר לקבוע שם את החדש – לקבל את העדות – גם אם החכמה, אב בית דין, לא שם.

פעם שלישית (נדרים פ"ג מי"א): "גדולה מלה שלא נתלה עליה למשה הצדיק אפילו שעה אחת". מילה (וכן משה הצדיק) זה כללות המדות, ויש שם דין של ז"א. כללות ושלמות ברית המלה זה המדות.

פעם רביעית (סנהדרין פ"ז מ"ה) – דין מגדף, שצריך לפרש את השם ואז כל הדיינים קורעים בגדיהם וכו'.

רואים שהוא טיפוס של דין, אומר דברים חזקים. טיפוס של דין לפחות ב-וה שלו – מתאים לשם שלו, "בן קרחה". אם זה שייך לרבי עקיבא זה קשור לדינים שלו.]

נעבור לגמרא בדף יד, סע"א, כשמתחילים לדון ב"אלו הן בין הפרקים". נשים לב שזה ר"ת אהבה, ואם תבדקו אין עוד משנה שמתחילה עם ר"ת אהבה – "לית" בלשון בעלי המסורה (ש"אין עוד מלבדו"). לכאורה זה לא צריך להיות כל כך נדיר וקשה, אבל אין עוד. זה ביטוי שלם בפני עצמו (היום היינו שמים נקודתיים אחרי זה), גם תחלת משנה, וגם ר"ת אהבה. אם היה שכיח, שיש עוד הרבה כאלה – מילא, לא כל כך בולט. אבל זה פעם יחידה, משהו מאד מיוחד. המיוחד זה מה שהסברנו, שכל הדין של "בין הפרקים" קשור ל"היכל האהבה" לפי הסוד. הראשון הוא דרך הכניסה להיכל האהבה. המחלוקת היא לגבי האחרון – שם עוברים מהיכל האהבה להיכל הרצון. באמת אפשר להבין את המחלוקת, האם "אמת" עדיין קשור לאהבה ("אלו הן בין הפרקים"), או שזה לא קשור לאהבה אלא מדרגה אחרת, יותר גבוהה, של רצון – הביני וביני, בין "אלהיכם" לבין "אמת". היות ש-אהבה כולל ארבע אותיות, זו איזו אסמכתא שאליבא דרבי יהודה, שהלכה כמותו, יש ארבעה בין הפרקים, כנגד ארבע אותיות אהבה.

אמרנו שיש רמז יפה, שכבר נאמר: אמרנו שיש כאן ג היכלות – היכל אהבה, היכל הרצון, היכל קדש קדשים. כדאי רק להכיר את כל השמות של ההיכלות, שעולים אותם מ"ברכו" עד שמו"ע, הכל בעולם הבריאה. אז עולים לכחב"ד, ומשם עולים לעולם הבא – עולם האצילות. זה נושא כל כך חשוב שהוא הנושא של שלשת הפרקים האחרונים של התניא, שידוע בין חסידים שעיקר ההשכלה בתניא – מה שחב"ד זה השכלת אלקות – זה שלשת הפרקים האלה. שמות כל ההיכלות (כל היכל הוא בית בתוכו מאירה הספירה ששייכת אליו): היכל לבנת הספיר (הכולל את יחוד הספירות מלכות ויסוד בבריאה), היכל עצם השמים לטוהר (הוד דבריאה), היכל נגה (נצח), היכל הזכות (גבורה, בדילוג על תפארת, ושם יושב בי"ד של מעלה – "מתיבתא לרקיעא" – והוא שייך לגבורה דבריאה, בזכות או שמזכה אותך או להיפך, וזה שקוראים לו היכל הזכות זה אומר שאע"פ שהוא גבורה הנטיה היא לזכות אותך; שם בית הדין בשמים, וכל פעם שכתוב "והוי'" היינו "הוא ובית דינו". בדרך כלל כתוב רק "הוי'", אבל "והוי'" – כמו שקוראים בר"ה "והוי' פקד את שרה" – זה "הוא ובית דינו", ובית דינו נמצא בהיכל הזכות, הרביעי מלמעטה למעלה), היכל אהבה (כאן יש תפנית מהותית, במקום של "בין הפרקים" הראשון; בהיכל האהבה הכל אהבה, צריכים להרגיש המון אהבה, לכן המצוה העיקרית שם – חוץ מ"שמע ישראל" – היא "ואהבת", בתוך קריאת שמע גופא).

בברכה שלפני ק"ש יש שבע אהבות – "כל השביעין חביבין". מי שעוסק בפנימיות דווקא ידאג ויקפיד לספור את האהבות. זה לא לפי כל הנוסחאות, אבל כך לפי נוסח האריז"ל של אדמו"ר הזקן [הרב אמר לילד בשיעור: אתה עדיין לפני בר מצוה – זה הזמן הכי טוב לספור כמה אהבות יש שם… מחר בבקר, תוך כדי שאתה מתפלל, תחשוב על שבע האהבות]. בקריאת שמע הפרשה הראשונה היא "ואהבת", ושם עיקר האהבה – מגיע לשיא, "בכל מאדך" (ב"והיה אם שמוע" כבר אין "בכל מאדכם"). לא עוברים היכל מהברכה לקריאת שמע – זה החידוש, שכל "בין הפרקים" זה בהיכל האהבה. רק שרבי יהודה אומר שכאשר מגיעים לסוף ואומרים אמת זה כבר לא היכל האהבה, ולכן אין לו דין של "בין הפרקים" (עם ר"ת אהבה). בפרשה הראשונה זה "ואהבת" ובפרשה השניה זה "לאהבה את הוי' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם". אף על פי כן אמרנו שמהאהבה הראשונה ואילך הכל זה אהבה.

קודם כל, היכל הרצון זה תפארת – דלגנו מנצח לגבורה ולחסד. הסבה שצריכות להיות רמח תיבות בק"ש זה כי מדובר בהיכל האהבה, ההיכל של "אברהם אהבי". בצדיקים נצח זה משה וגבורה זה יצחק, הסדר הוא משה-יצחק-יעקב, ורק אחר כך מגיעים להיכל הרצון, שהוא דעת, אבל בהיכלות זה תפארת. זה איזה כח יש שבתפארת, שהיא אהבה ועוד יותר אהבה מאהבה – מה שנקרא רצון (גילוי הכתר במקום הדעת – התפארת היא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה). זה מה שכתוב בתניא על רחמים של "יעקב אשר פדה את אברהם". אברהם זה אהבה, אבל יעקב זה רחים. יש מישהו שאפילו על פי דין ספק מה צריך לעשות, ועל זה כתוב בתניא שצריך לעורר עליו המון רחמים – הניצוץ שלו בגלות, וצריך לעורר המון רחמים שהניצוץ ישתחרר מהגלות. הרחמים שאני מעורר מחזירים לרגש שלי את האהבה, שהגם שהוא לא בסדר – לגמרי לא בסדר בינתים – אבל אם אני מרגיש רחמנות עליו זה משחזר את האהבה. כך מסביר בסוף פל"ב בתניא. זאת אומרת שיש לרחמים כח אדיר לשקם אהבה, ואם יש לה כזו כח סימן שיש לה שרש יותר גבוה. כך צריך להסביר שהיכל הרצון גבוה מהיכל האהבה – יעקב למעלה מאברהם, "יעקב אשר פדה את אברהם"? על ידי זה, מגיעים בסוף להיכל קדש הקדשים.

שוב, המילים המדויקות הן "היכל אהבה", "היכל הרצון", "היכל קדש קדשים". בזה מאד חשוב לדייק, במיוחד אם רוצים לעשות חשבון (אבל גם בלי זה): אהבה זה יג, המספר הראשוני ה-ז. הרצון = 351 = הוי' במשולש = זך פעמים יג. קדש קדשים = 858 = סו פעמים יג. כלומר, כל היכלות אלה הם כפולות של אהבה, חוץ מזה ש-היכל עולה ה"פ אהבה. לכולם קוראים היכל, אבל כל השאר – לבנת הספיר, עצם השמים לטהור, נגה וכו' – לא כפולות יג. אבל מהאחרונים מספרם הוא כפולת יג. לא רק זה, אלא שאם עושים סדרה רבועית של אהבה, הרצון, קדש קדשים – ההפרש בין "אהבה" ל"הרצון" הוא 338 = הוי' פעמים אחד, היינו ב"פ יג ברבוע, ובין "הרצון" ל"קדש קדשים" הוא 507 = הוא טל ("הוי' אחד") פעמים אחד, היינו ג"פ יג ברבוע. מה הבסיס, הכח המוביל את הסדרה? מה שבין ה-2 ל-3 – 1 – פעם אחת אחד ברבוע. אם כן, כאן הכל הגדלת האהבה – מאהבה לרצון לקדש קדשים.

מה זו אהבה של קדש קדשים? "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". כתוב שלפי האר"י – נוסח אדמו"ר הזקן – לא אומרים אף פעם "אהבה רבה" בברכה. יש מי שמחלק בין שחרית לערבית ויש מי שמחלק בין חול לשבת, אבל לפי האר"י אומרים רק אהבת עולם. כאן יש רמז מאד יפה, שהיות שיש פה שלש עליות, ג ההיכלות האחרונים, זה הכל דרגות של אהבה – אז באמת אפשר לומר שברכת אמת ויציב זה כבר אהבה רבה והיכל קה"ק זה כבר אהבה בתענוגים. כתוב שבכללות יש שלש דרגות – אהבת עולם, אהבה רבה, אהבה בתענוגים (בכחב"ד יש אהבה בתענוגים, וכתוב שהיא שרש המים של האהבה, והמים מתגלים בחכמה – לחלוחית המוחין – אבל עיקר התענוגים זה בכתר (והיכל קה"ק כולל גם את הכתר).

[השלמה: במשנה "אלו הן בין הפרקים" – ר"ת אהבה – שאר האותיות עולות כד ברבוע (שעור). יש ב"היום יום" יא אלול בטוי על "הלומד תורה לפרקים", שהתורה 'תפרק' אותו (באידיש זה שחרור ותענוג, לשון פורקן; שם הלשון שדברי תורה תופסים אותו, ממש כמו "תפסיה ליה"). כנראה שכל הנושא של "בין הפרקים" שייך לזה, חוץ מזה שהוא רפואה למחלות פרקים שתופסות "בין הפרקים". אצלנו "בין הפרקים" זה הווארט של רבי הלל שנראה לקמן – האין בין יש ליש. כנראה שכאשר התורה 'מפרקת' את הלומד זה גילוי האין האמתי. בין הפרקים = 497 = מלכות ע"ה. חמשה חומשי תורה – בראשית שמות ויקרא במדבר דברים = 2480 = י"פ רמח, כבר קשור לענין שלנו = י"פ במדבר = ה"פ מלכות, הממוצע. אם כותבים הדברים, אז סה"כ 2485 = משולש 70 = ה"פ 497 (ממוצע). בדילוג – בראשית ויקרא הדברים = ג"פ 497, וממילא שמות במדבר = ב"פ 497. לכאורה זה טוב בשביל ת"ק, שיש ה"פ "בין הפרקים" – חמשה חומשי תורה. לפי רבי יהודה יש רק ארבעה, אז 'חסר לו' משנה תורה, שלא נקרא "בין הפרקים".]

ג. סוגית הגמרא בענין "אמת ויציב"

אחרי זה נסתכל פה בגמרא:

אלו הן בין הפרקים וכו': אמר רבי אבהו [אבהו אותיות אוהב] אמר רבי יוחנן [כאן הוא מצטט את רבו (מסכים איתו), אבל לפעמים הם חולקים. המחלוקת הכי חשובה ביניהם היא מי גדול ממי, בע"ת או צדיקים, ושם פוסקים כרבי אבהו – ש"במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". אם כאן הם משתווים בדעה, ורוצים לקשר לשם, צריך לומר שבהלכה זו צדיקים ובע"ת  משתווים, לכן אין מחלוקת] הלכה כרבי יהודה דאמר בין אלהיכם לאמת ויציב לא יפסיק [ואז יש רק ארבעה "בין הפרקים". הצל"ח שואל שבדרך כלל כשאומרים הלכה כמאן לא חוזרים ומוסיפים מה הוא אמר, ולמה כאן צריך לומר.]. [אותו צמד של תלמיד ורב ממשיך ואומר עוד משהו:] אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן מאי טעמיה דרבי יהודה [קודם אמר שהלכה כמותו, וכעת אומר מה טעמו. יש כמה דוגמאות כאלה בש"ס, לא יותר מדי, שאומרים הלכה ואז את הטעם. זה כבר שייך לאדמו"ר הזקן, שחידושו הוא "הלכה בטעמה". שיש הלכה, ולא מסתפקים בלגזור מה ההלכה אומרת, אלא צריך להטעים – "ואלא המשפטים אשר תשים לפניהם". כאן יש דוגמה, שקבעו הלכה, ואחר כך חוזרים – כל דבר קובע ברכה לעצמו, יש כאן שלשה שלבים. בהתחלה פוסק הלכה, אחר כך חוזר ואומר מה טעמו:] דכתיב [בירמיהו] וה' אלהים אמת [רואים שהנביא מחבר "אלהים" ל"אמת", ולכן גם אנחנו צריכים לחבר "אלהים" ל"אמת". זה פסוק של "והוי'", כפי שהזכרנו קודם. שוב, הטעם שאסור להפסיק כי הנביא מחבר. אחר כך שואל עוד משהו: האם אחרי שסיים כבר "הוי' אלהיכם אמת" הוא] חוזר ואומר אמת או אינו חוזר ואומר אמת [האם יש עוד פעם "אמת", בשביל "אמת ויציב", או שמספיקה פעם אחת שעולה לכאן ולכאן (זה גם איזה בע"ת וצדיק, או משהו כזה – צריך להעמיק בזה. מה שאמרתי עכשיו זה הפשט הפשוט, אבל הוא לא מתקבל בכלל על דעת הראשונים. שוב, הפשט הפשוט שחברתי את "הוי' אלהיכם אמת", אבל כשחוזרים מלה – כמו "מודים מודים" משתקים אותו – אז השאלה מה הכוונה כאן, והראשונים דנים בזה:] אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן חוזר ואומר אמת [שוב, יש כאן אמירה שהיא חדוש (בכלל לא מפורשת במשנה), דיון מה קורה עם "אמת" – האם מסיים בו ק"ש וגם מתחיל בו הברכה. האם קרה משהו באמצע בפשט? תיכף נראה, אבל בפשט לא קרה.] [כאן המימרא הראשונה של רבה. רבי אבהו ורבי יוחנן בארץ ישראל ורבה בבבל, פומבדיתא – אחיו הפצירו בו לעלות ללמוד בארץ מרבי יוחנן, אבל על פי פשט לא עשה זאת. רבי יוחנן אומר לא לומר פעמיים, ורבה בבבל חולק עליו:] רבה [אדמו"ר הזקן באמוראים] אמר אינו חוזר ואומר אמת [ויש מחלוקת אם פטור מלחזור או שזה איסור חמור – כמה וכמה דעות. הלכה כמותו, ולא כל כך פשוט למה צריך להיות הלכה נגדו כנגד רבי יוחנן. לא כתוב בגמרא כמו מי פוסקים – בזה הראשונים צריכים לדון – אבל פשיטא לכולם שפוסקים כמו רבה.]

[כדי להמחיש הגמרא מספרת סיפור:] ההוא דנחית קמיה דרבה שמעיה רבה דאמר אמת אמת תרי זימני אמר רבה כל אמת אמת תפסיה להאי [כל אמת ואמת תופסת אותו. ברור שהוא רוצה לשלול את זה, אבל ממש לא פשוט מה בדיוק פירוש המלים שאמר, איך הוא התבטא. אם היה אומר שהוא טועה, מילא, אבל כאן אומר משפט לא ברור בכלל – תגובת רבה לחזן שאמר אמת פעמיים. מה הפשט? רש"י אומר 'ראייתה של אמת' – ראיה במובן של שגרה, שמתוך זה שלשונו רצה בלי לשים לב שגרת הלשון תפסה אותו 'על חם' בטעות. אבל שוב, זה ביטוי מאד מיוחד. יש לו שגרה של אמת לפי רש"י – לכאורה אולי זה משהו טוב, שאדם כל הזמן חושב אמת. הוא אומר שבגלל שיש לו ראייתה של אמת זה תפס אותו.]

מה זה רוצה לומר בכלל? פלא שאף אחד מהראשונים והאחרונים לא מסביר את רש"י – אף אחד לא אומר שקשה איך הוא התבטא. היחיד באחרונים שמתייחס זה הרש"ש שבסוף הגמרא. נראה מה שהוא אומר. לא שאנחנו מסכימים עם מה שהוא אומר, אבל נקרא לשונו כדי שנראה כמה היה קשה לו לבלוע:

להאי. יל"פ כל דהכא היינו קריאה ודבור. עי' ערוך ערך כל הג' וברמב"ן פ' קדושים בפסוק לא תלך רכיל בעמך. ור"ל קריאה דאמת אמת תפסיה ע"ד שאמרו בגיטין (ע' ב') שחי' דלאו לאו נקטי' כו'

הוא מפנה לערוך, ספר של דקדוק, שיש עשרה עמודים על שרשים של כל. שם מביא שזה גם לשון צעקה או דבור או שריקה. הוא מפרש "כל אמת אמת תפסיה להאי" ש"כל" היינו שהחזן קרא-דבר – "כל" – את האמת פעמיים. לא שנסכים איתו, רק בשביל להראות כמה היה קשה לו סגנון רבה. שוב, דבריו לא נשמעים, כי לא נשמע בסוגיא שהחזן קרא כך, אלא רק שרבה שמע אותו אומר כך בשקט (אז לא היו אומרים בקול להוציא את הצבור בעוד שלש מלים, כנ"ל) – זה כבר פחות או יותר סותר את פירושו. מפרש ש"תפסיה" היינו שהדבור הזה תפס אותו בטעות.

אבל זה לא מספק אותו, הפירוש הזה עוד בלי שינוי גרסא, וממשיך:

ולולי דמסתפינא [כך אומרים לפני משהו מרחיק לכת] הייתי אומר דצ"ל בל בבי"ת והוא לשון רעיון ומחשבה כדפירש הרד"ק בדניאל (ו' ט"ו) ור"ל שהיה משוקע ברעיון של אמת ולכן יצא הגא מפיו אמת אמת.

זה פירוש מקורי מאד, קצת יותר מדי מקורי. מעין ש-כל זה 50 ו-בל זה 32 – רמז ל-כל שערים ו-לב נתיבות. בכל אופן, זה היה להדגיש שהביטוי של רבה קשה להבנה.

בכל אופן, מה שצריך לענין אותנו זה ההלכה בסוף, והוא פוסק שלא אומרים אמת פעמיים – חולק על רבי יוחנן.

ד. ארבע רמות של פסיקה

אנחנו מתעמקים בגלל הקשר לאדמו"ר הזקן. בסידור אדה"ז אחד הדברים הכי מחודשים שהוא פוסק זה איך יחיד שמתפלל בלי חזן משלים את ג התיבות האחרונות. בשו"ע שלו עצמו הוא כותב שמי שמתפלל לא במנין במדה מסוימת זה "חסרון לא יוכל להמנות" ("מעוות לא יוכל לתקון" זה מי שבכלל לא קורא ק"ש בזמן, אבל "חסרון לא יוכל להמנות" זה מי שהחסיר שלש מלים, והן חסרות לו במנין, "לא יוכל להמנות"). כדי שהיחיד לא יהיה לגמרי מסכן – כתוב שגם האריז"ל היה מתפלל ביחידות, ומה עשה כשהיה יחיד? (תיכף נגיע לזה) – כדי שהיחיד לא יהיה בבעיה חמורה לגמרי צריך להיות איזה תיקון. זה הולך להיות עיקר הנושא שלנו. יש כל מיני שיטות מה התיקון. היום, אצל המקובלים – לפי האריז"ל – גם היחיד כופל "הוי' אלהיכם אמת". אבל אדמו"ר הזקן אומר דבר פלא – מקורו בספר הפליאה, לכן באמת פלא, אבל הבית יוסף אומר שגדולי ישראל גערו במי שעושה כך – שיחיד צריך לכפול "אני הוי' אלהיכם" (רק בסדור אומר כך, לא בשו"ע, כמובן). זו הלכה מאד-מאד למעשה. קשור לבר-מצוה, שהמצוה הראשונה שלו קריאת שמע – הוא רוצה להיות שלם בכל רמח מצוות. רמח זה גם אברי הגוף וגם רמח מצוות – יש התכללות של כל "רמח פקודין" בק"ש, ולא צריך להיות חסר ח"ו. מה יחיד עושה כדי שלא יהיה לגמרי "חסרון לא יוכל להמנות". כתוב שגם אחרי שמתקן נשאר איזה רשימו, אבל כדי שלא יהיה כך לגמרי צריך איזה תיקון – תיקון כזה שהאריז"ל יכול להרשות לעצמו לפעמים, אולי אפילו לכתחילה, להתפלל יחיד.

לא יודע אם יש פסיקה כל כך נגד שאר האחרונים של אדמו"ר הזקן. הסברא הפשוטה שלו, כמו שנראה, שאי אפשר להשלים רמח תיבין עם מלה שהיא לא חלק מקריאת שמע. כתוב במדרשים שיש רמח תיבות בקריאת שמע, לא בברכות ק"ש אלא בברכות. [העירו שהחזן אומר לצבור "הוי' אלהיכם אמת", אבל למי אומר היחיד. הרב: זה נכון, ונראה מה האריז"ל אומר שמחדד את זה עוד יותר]. על כל פנים, יוצא שלרבה יש רגישות לא לומר "אמת" פעמיים. בהמשך הברכה יש ח"פ אמת, כל אחד על משהו אחר, אבל לומר אמת-אמת פעמיים זו בעיה. אדמו"ר הזקן מרויח בפסיקה שלו שבאמת לא אומרים "אמת" פעמיים. לגבי שליח הצבור יש מחלוקת מה הוא צריך לומר – אם צריך לומר בלחש "אני הוי' אלהיכם אמת" ושוב לומר בקול "הוי' אלהיכם אמת", אבל אז לכאורה יש לו רמט תיבות (כך מקשה הרמ"ע מפאנו), ולכן יש דעה שלא יאמר ביחיד בשקט אמת (זו הדעה הראשונה בשו"ע אדה"ז, וכך מנהג המקובלים). הטעם כן לומר הוא שברגע שאומרים "הוי' אלהיכם" צריך מיד לומר "אמת", אבל אף על פי כן חוזרים אחרי "הוי' אלהיכם" את "הוי' אלהיכם אמת" (לפי המקובלים, וגם אז "אמת" רק פעם אחת), או "אני הוי' אלהיכם" ואז "אמת" (כמו שאומר אדה"ז), ואז ממשיך "ויציב". יש גם שאלה במנהג מה עושים בקשהעמ"ט, שאין שם "אמת ויציב" או "אמת ואמונה".

בדרך כלל חושבים שיש שתי רמות – הנגלה והקבלה – ואם יש שינויי דעות יש מחלוקת כמו מי פוסקים. אבל כאן יש דוגמה יפהפיה שיש ארבע רמות. קודם נאמר את זה, ואחר כך צריך לראות בפנים:

לפי הנגלה הגמור, לפי פסיקת הרמ"א, יחיד שמתפלל לא צריך לכפול שום דבר בסוף אלא לומר כמו הקדמונים (לפני הזהר) – "אל מלך נאמן" לפני קריאת שמע, ואז בסוף לא כופל שום דבר.

לפי הקבלה היחיד צריך לנהוג כמו שליח צבור – ולא לומר "אל מלך נאמן", כי לפי האריז"ל אין שום מקום לזה, ויש אפילו בעלי נגלה שגוערים במי שאומר את זה – וצריך לומר "הוי' אלהיכם אמת" כמו החזן.

לפי נוסח האר"י ופסיקת אדמו"ר הזקן צריך לומר "אני הוי' אלהיכם" פעמיים, ורק אחרי הפעם השניה להוסיף "אמת". אבל משמע מהסידור, דווקא בשאלה של קשהעמ"ט, שכתוב בפירוש שכמו שה-רמח תיבין מרפאים את רמח האיברים שלך – לכן כל כך חשוב שתאמר את כולם – בקשהעמ"ט רמח האיברים שומרים על רמח איבריך בלילה. צריך רמחאברהם ביום בשביל להתרפאות – כידוע ששרש רפואה אצל אברהם, "וירפא אלהים את אבימלך" – ובלילה צריך את ה-רמח כדי להשמר מהמזיקים. "אברהם אברהם" ובאמת יש פסיק טעמא בגוויהו, בין יום ללילה. אין כאן המקום, אבל נאמר בקיצור נמרץ – לפי הרמב"ם ק"ש של יום ושל לילה זו מצוה אחת. לפי הרס"ג, ושאר הראשונים בשיטתו – זה שתי מצוות עשה שונות. יש אברהם של בקר, "בקר דאברהם", ויש גם אברהם של לילה – אברהם של בקר בשביל להתרפאות ואברהם של לילה בשביל להשמר. זה קצת כמו הברכה הראשונה של ברכת כהנים – "יברכך הוי' וישמרך", שמסיים בשמירה בפירוש, וצריך לומר ש"יברכך" – "והיה ברכה" – זו ברכת רפואה שלמה. זה ביום וזה בלילה, זה אברהם וזה אברהם. זה שיש פסיק טעמא בגוויהו זה אומר ששתי בחינות, כמו שיטת הרס"ג.

אם כבר אמרנו נאמר עוד ווארט, משהו חשוב בנגלה: הרי"פ פערלא אומר ששאר הראשונים שאומרים שק"ש זה שתי מצוות סוברים כך גם לגבי שני תמידים ולגבי קטרת של בקר ושל בין הערביים, אבל הרס"ג לא כך – רק בק"ש אומר שזה שתי מצוות, ואילו תמידים וקטרת זה יחד. מה ההבדל? שבתורה התמידים וגם הקטרת נכללו ונכתבו יחד. אבל זה שצריך לקרוא ק"ש פעמיים נלמד רק מ"בשכבך ובקומך" ואין פסוק שכולל יחד. לפי הרמב"ם שני פרטים זו מצוה אחת, אבל לפי הרס"ג – אם יש רק שני פרטים, בלי כלל שכולל אותם, זה שתי מצוות. כך הוא מסביר את שיטת הרס"ג, ולכן דווקא בק"ש פוסק שזה שתי מצוות. זה רק בא להדגיש את ה"אברהם אברהם" שיש כאן, עם "פסיק טעמא בגוויהו", שנאמר בעקידת יצחק.

שוב, בקשהעמ"ט, כשקוראים בסידור את ההוראות שלו, אז היות שצריכים להשלים רמח בשביל שמירה צריך גם לומר פעמיים "אני הוי' אלהיכם". מה לגבי "אמת"? הרי אין שם ברכה שמתחילה "אמת". לכאורה לא צריך לומר אמת בכלל, כמו שמסביר שם שער הכולל, אבל "מנהג בית הרב" – דרגה רביעית, גבוהה גם מהסידור – שאומרים גם אמת. אומרים אמת בכל קריאת שמע. בק"ש של תפלין דר"ת כתוב שהמנהג לא להכפיל "אני הוי' אלהיכם" – כי כבר עשית רמח של בקר – אבל כן להוסיף "אמת". כלומר, כל ק"ש – גם בלי ברכה אחריה – אומרים אמת. זה כמו הפשט כאן בגמרא, בטעמו של רבי יוחנן למה לא להפסיק. אז המנהג הוא באמת בכל ק"ש להוסיף אמת, אבל על תפילין של ר"ת לא צריך להכפיל "אני הוי' אלהיכם" ובק"ש על המטה צריך להכפיל וגם לומר "אמת" בסוף.

עד כאן כל המנהגים השונים. אם כן, יש בזה ארבע דרגות במה היחיד עושה להתרפאות ולהשמר, להשלים את ה-רמח שלו, את ה-אברהם שלו: לפי נגלה משלים ב"אל מלך נאמן", לפי קבלה רגילה כופל "הוי' אלהיכם אמת", לפי אדה"ז העיקר להכפיל "אני הוי' אלהיכם", והמנהג למעשה תמיד גם להוסיף "אמת". הכל חוזר לרבה, שאומר לומר אמת, אבל רק פעם אחת – לא להכפיל בשום פנים ואופן.

ה. שלש מימרות של "אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן"

נאמר עוד משהו חשוב כאן: כמה פעמים בכל הש"ס יש "אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן"? החידוש כאן שזה בשלשה שלבים – קודם אומרים הלכה כרבי יהודה, אחר כך טעמו של רבי יהודה, ודבר שלישי שחוזר ואומר אמת. שלש מדרגות כאלה אין בשום מקום. זה שיש את הצמד הזה – כאן בפעם הראשונה, ויש בדיוק הוי' פעמים. מתוך עשרים ושש הפעמים שלש הראשונות הן כאן. הכי הרבה שיש יחד זה שני שלבים, אבל כאן יש שלשה.

נבין את ההגיון – כאן זה הפתיחה, ו"הכל הולך אחר הפתיחה". הצל"ח (נגיד דברי הצל"ח בע"פ בקיצור, כי יש הרבה להספיק) אומר שהיה צריך לומר את הטעם לפני שפוסק את ההלכה, ואז לומר שהלכה כמותו (ומכיון שלא עשה כך צריך להגיד מה הוא אומר). לדעתי אין כאן שום קושיא, שלא היה צריך להקדים את הטעם. יש עוד פעם במסכת שבת שרבי אבהו אומר בשם רבי יוחנן הלכה כמאן ואז אומר את הטעם – אז צריך לומר שכך הדרך, שקודם אומרים הלכה ואז את הטעם. אבל החידוש כאן שיש כאן אמירת הלכה, אחר כך הטעם, ואחר כך דבר שלישי – דין מחודש ביחס להלכה זו. יש כאן – הלכה, טעם, חדוש. שלישיה זו של הלכה-טעם-חדוש, דווקא בסדר זה, מצטייר אצלי כדוגמה יפהפיה של הכנעה-הבדלה-המתקה. כתוב שהרבה פעמים לא מגלים את טעם המשנה כדי שתקבל בהכנעה – "נעשה ונשמע" – בלי שאלות. אם תשאל שאלות ונגלה לך את הטעם תמצא פתחים לעבור על המשנה. כך הכלל של הרמב"ם – שיש לו לפעמים הלכה בטעמה, אבל בכלל זה לא כך – והשו"ע (לכן אחר כך היה צריך אדה"ז לכתוב שו"ע של הלכה בטעמה). אחרי שאתה נכנע להלכה אומרים את הטעם – הטעם זה השרש, זו גם עליה לשרש. כך כאן – אומרים "הוי' אלהיכם אמת" בגלל שירמיהו הנביא אמר כך, זה להגיע לשרש. אחר כך זה שאני יכול לחדש הלכה זה המתקה – חידוש זה כבר המתקה. אי אפשר לחדש חידוש על רקע של הלכה – אלא רק על רקע של הלכה בטעמה. מתוך שעליתי לשרש אני יכול להוריד מהשרש איזה אור חדש, איזה חידוש הלכה. אם כן, זה סדר מאד יפה של ג השלבים של "אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן".

ו. "אינו חוזר ואומר אמת" – סוד הממוצע המחבר

למה פוסקים כרבה נגד רבי יוחנן? פותחים את הרי"פ (אותו מעתיק הרא"ש), שרואים שבכלל לא גורס רבה אלא רבא (כמו שראינו הרבה פעמים, אפילו על "כגון אנא בינוני", אפילו שמוכח מהסוגיא שזה רבה) – איני יודע איך סוברים כמה יש רבה וכמה רבה, כי יש המון פעמים חילוף – ואז מובן ש"הלכתא כרבא" כי הוא בתראי. בין רבה ורבי יוחנן לא פשוט שכך צריך לפסוק. זה שכל כך פשוט אצל כל הראשונים שההלכה שאומרים אמת רק פעם אחת, ולא כופלים, אולי כי כולם גרסו כמו הרי"פ שזה רבא. אבל זה קשה – ויש אחרונים שאומרים שקשה לוותר על הנוסחא שמקובלת בכל הגמרות. אין שום ראיה, לא מרש"י ולא מתוס', כי לא מצטטים מי אמר זאת. בכל אופן, בגירסא של הגמרא שלנו זה רבה.

הווארט הוא, שהענין של קפידא על אמת אחת, מאד קשור לפסיקה של אדה"ז לגבי "אני הוי' אלהיכם". נאמר את זה קצת בסגנון אחר: רבי יוחנן אומר שצריך לומר פעמיים, "אמת אמת", אז כנראה שיש בזה שתי בחינות. כמו שאמרנו קודם על צדיק ובעל תשובה – יש אמת שלו ואמת שלו, ואף אחד לא מקופח כאן. אבל על פי נגלה מה הסברא? שאחד זה בשביל להשלים את "הוי' אלהיכם", כטעמו של רבי יוחנן לכך שמצמידים "הוי' אלהיכם אמת", ואחד הוא בשביל להתחיל את הברכה התחתונה. פעם אחת בשביל "חותמו של הקב"ה אמת" – לחתום ק"ש (כמו שמביאים מפרשים) – ויש אמת בשביל ברכת "אמת ויציב".

כל זה הקדמה של נגלה, אבל נדלג לחסידות: אמרנו שהניסוח של רבה (נניח שזה רבה, כמו אצלנו בגמרא) הוא "כל אמת אמת תפסיה להאי". מה זה הניב הזה, ש'אמת אמת תפס אותו'? ברור כאן ש"אמת" זה מעין ממוצע המחבר, בין סוף ק"ש לתחלת הברכה. לפי רבי יוחנן צריך לומר פעמיים ולפי רבה רק פעם אחת. מה השכל כאן? כתוב שלכל ממוצע מחבר יש שתי בחינות – כמו אדם אחד עם שתי ידים, יש יד שתופסת כאן ויש יד שתופסת כאן. כל ממוצע צריך להיות כלול משתי בחינות, לתפוס את שני הקצוות שבא לחבר. מי שאומר שצריך לומר אמת-אמת פעמיים, רבי יוחנן, זה שצריך לתת ביטוי עצמאי לכל אחת משתי הבחינות שבממוצע. אבל מי שאומר – וכך הלכה – שצריך לומר רק פעם אחת, זה אומר שהממוצע הוא בעצם כמו צדיק. יש רבי אחד – יפה שיש לו שני כחות, שתי ידים, אבל צריך להתייחס לעצם והעצם הוא אחד, לא שנים. אם נאמר שפירושו הוא שאסור לומר פעמיים – הוא לא זרק את אותו אחד מהתיבה, אלא רק התבטא כך כלפיו, אבל אם בכל אופן יש בזה איזה איסור ולא טוב לומר כך. ניתן עוד דוגמה – חכמים, חברי רבי עקיבא, נכנסו לפרדס, ואמר להם "כשאתם מגיעים למקום אבני שיש טהור אל תגידו מים מים שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". האריז"ל מסביר שזה ב-א, שיש בה מים עליונים ומים תחתונים, ואסור להפריד. בתניא הוא מביא בסוף פ"מ בהגהה שסוד האות א הוא כמו שתי ידים עם גוף באמצע – גוף אחד. אסור לומר מים-מים, ואם אתה אומר כך – זה היפך האמת, עליו נאמר "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". כלומר, יש מקום שמגיעים לממוצע עם שתי בחינות, אבל מהיכל אהבה ולמעלה – היות שהכל אהבה – דרגות הממוצע הן אחידות. זה נוגע גם לכל מה שלמדנו על "א-דני שפתי תפתח", איך מחבר גאולה לתפלה. זה גם שייך לסוגיא זו, ולדין ההפסק בין "גאל ישראל" לשמו"ע. כל מה שלמדנו על "א-דני שפתי תפתח" – שייך לענין זה של אמת (ועיקר כוונת האריז"ל היא על ה-א של "א-דני", שהיא הממוצע המחבר).

כשאדם אומר "שמע שמע" משתקים, וכך כשאומר "מודים מודים". יש מי שאומר שעל "אמת אמת" בלי הפסקה גם משתקים אותו. הרמב"ם קורא לספר השני שלו ספר אהבה (וממנו והלאה יש אהבה ספרים) – כל הספר הזה, שמתחיל מק"ש, נקרא אהבה (לא ברור אם ידע במודע את כוונות ההיכלות, שקודמות לאר"י, אבל ברוה"ק שלו קורא לזה ספר האהבה, לפי הכלל ש"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"). אסמכתא מצוינת שזה ראשית העבודה מאהבה. בהלכות ק"ש פ"ב הי"א הרמב"ם אומר משהו מחודש, שלא מבינים איך הוא פוסק כך. רש"י אומר שכאשר כופל פסוק משתקים אותו, אבל אם כופל מלה זה מגונה ולא משתקים אותו. יתכן שיש לו אסמכתא מרבה, שגינה אבל לא שיתק את "אמת אמת". אבל הרמב"ם פוסק הפוך:

קרא פסוק וחזר וקראו פעם שנייה הרי זה מגונה קרא מלה אחת וכפלה כגון שקרא שמע שמע משתקין אותו.

הוא אומר הפוך מרש"י, אבל עיקר החידוש שאומר שזה על כל מילה – כמו שקודם על כל פסוק – ולא רק "שמע שמע" או "מודים מודים". ולמה משתקים? כי משמע כשתי רשויות – שאתה אומר לזה ואז לאחר. לפי זה, אם אומר "אמת אמת" – וזה חלק מק"ש – גם אמת בכלל זה, שלפי הרמב"ם משתקים. הרמב"ם לא מביא את כל הדין של רבה – זה גם פלא. הוא פוסק (בהלכה האחרונה בפרק זה, הי"ז) כרבי יהודה שבין "אלהיכם" ל"אמת" זה כמו באמצע פרק, כפי שהזכרנו, אבל לא מביא את הטעם של הפסוק "הוי' אלהים אמת" (זה בסדר, כי לא מביא טעמים), ובכלל לא מביא את הדין אם אומרים אמת פעמיים. יש מי שרוצה לומר שאולי הוא מסתמך על ההלכה הזו, שבכופל כל מלה משתקים אותו.

אמרנו שהשאלה היא מה הדיון כאן, האם אומרים אמת פעם אחת או כופלים. הייתי חושב שהדיון הוא בכל מקרה – היות שיש כאן ממוצע, וזה גם סוף ק"ש וגם תחלת הברכה, אז אולי רבי יוחנן אומר שתמיד צריך לומר פעמיים. יש בין האחרונים מי שאומר שאולי זה הפשט. אבל הראשונים לא אומרים שזה הפשט, והעיקר זה תלמידי רבינו יונה על הרי"ף:

יש מפרשים דלא יפסיק כמו בין פרק לפרק שאינו שואל מפני הכבוד ואינו משיב לכל אדם אבל מפסיק כמו באמצע שאר הפרקים ששואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד [זה הרמב"ם] והנכון [פוסק רבינו יונה] כמו שפירשו רבני צרפת ז"ל שאינו מפסיק כלל אלא שמיד שיאמר אני ה' אלהיכם יאמר אמת כמו שמצינו אותו בפסוק כדמפרש ואזיל בגמ' ואחר שיאמר אמת אם יצטרך לשאול מפני היראה או להשיב מפני הכבוד יפסיק כמו באמצע שאר הפרקים:

לא רק שפלא שהרמב"ם לא מביא את ההלכה מהגמרא, אלא שהרא"ש והרי"ף (רבו של הרמב"ם) כן מביאים הלכה זו. [השלמה: יתכן שהרמב"ם ראה שהרי"ף גרס רבא ולכן פסק כמותו, והרמב"ם עצמו גרס רבה שאז אין פשוט שהלכה כמותו, ולכן הרמב"ם לא הזכיר כלל הלכה זו].

על דברי הרי"ף "חוזר ואומר אמת" מסביר רבינו יונה שכל מקום שפסק מפני היראה או מפני הכבוד אחר שאמר אמת צריך לחזור. אמרנו הלכה כמו רבני צרפת, שבין "הוי' אלהיכם" ל"אמת" בשום פנים ואופן לא יפסיק, אבל אחר כך יכול להפסיק. אם אמר "אמת", והיתה סיבה מוצדקת שצריך להפסיק ולשאול מפני היראה, אז צריך להתחיל עוד פעם – מאיפה מתחיל? או ששוב אומר אמת, או שלא. "או כגון שסיים ק"ש קודם החזן וסמך אני הוי' אלהיכם עם אמת, וממתין שיתחיל החזן ושיאמר עמו" – הוא גמר ק"ש לפני החזן, וכדי לקיים את הפסוק של ירמיהו (כטעמו של רבי יוחנן) אמר "אני הוי' אלהיכם אמת", וכעת מחכה חמש דקות להמשיך "אמת ויציב" עם החזן – על הזמן ששהה אומר רבי יוחנן שיאמר שוב "אמת" עם החזן. אבל מה שחשבנו, שיאמר אמת-אמת – למעלה ולמטה – לא עולה על דעתו בכלל, אם כי לכאורה זה הפשט של המילים בגמרא. ומסיים "והלכתא שאין צריך לחזור ולומר פעם אחרת אמת, אלא מתחיל מ'ויציב' ואילך או ממקום שפסק". גם הרי"ף אמר – "ורבא אמר אינו חוזר ואומר אמת, והלכתא כרבא".

רצינו לקרוא הרבה דברים אבל אין לנו זמן. הרא"ש מביא בדיוק כמו רבינו יונה, וגם אומר "רבא אמר אינו חוזר ואומר אמת והלכתא כרבא".

נעשה עוד הפסקה עם גימטריא יפה: "אינו חוזר ואומר" = ישראל. אסור לחזור "שמע" ו"מודים" (אלה הדוגמאות המפורשות) – מודים =  100, אז מודים אמת = ישראל = איזו חוזר ואומר. אז שמע מודים אמת זה שמע ישראל. רמז מופלא שאף על פי שלא כתוב ש"משתקין אותו" זה חלק מהענין, שיש שמע ויש אמת ויש מודים. אי אפשר, כמובן, להכריע גירסאות לפי גימטריא. בכל אופן, אפשר להשתעשע בזה. אנחנו רוצים שיהיה רבה (= אור = אין סוף) – רבה אמר אינו חוזר ואומר אמת = 1430 = הכל פעמים הוי' וכו'. אמת = 21 ברבוע, מודים = 10 ברבוע. כל אמת אמת = 1533 = אהי' פעמים חכמה (חכם לא אומר מלה בלי יחוד, בלי לחשב גימטריא, כידוע מהרבי מקאמארנא). פשוט שהאמת כאן היא ממוצע, במיוחד לפי הקבלה שזה ממוצע בין היכל אהבה להיכל רצון.

מה שנלמד בחסידות, הכי עמוק בשיעור, שבשרש כל ממוצע הוא בסוד "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה". זה גם מאמר זהר שנאמר בלשון תפיסה. כאן החידוש של רבי יוחנן שה' הוא אמת – "הוי' אלהים אמת" – ולא כמו בדרך כלל, שאמת זה התורה. על אמת שזה הקב"ה כתוב "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה". נראה בחסידות שיש פה שני צדדים, שמה שאמת מתחיל את ברכת "אמת ויציב" זה "איהו תפיס בכולהו עלמין" ומה שאמת מסיים את ק"ש זה "לית מאן דתפיס ביה", "הוי' אלהיכם אמת". אבל גם בזה יש חוש – ליהודי יש חוש גם ב"לית מאן דתפיס ביה", שקוראים לו פנימיות עתיק. זה ש"איהו תפיס" זה פנימיות אבא, וזה ש"לית מאן דתפיס ביה" זה פנימיות עתיק, והיות שפנימיות אבא הוא הוא פנימיות עתיק – לפי רבה לא צריך לומר זאת פעמיים. כמו שאסור לומר פעמיים מים מים, כי מים עליונים ומים תחתונים הם בשרש אחד, כך הכל אותו "איהו". המים הם לחלוחית החכמה, אבל עליהם כתוב שהם ושרשם – פנימיות עתיק (במקום אחר אצל רבי הלל זה האין האמיתי) – זה הכל אחד.

עוד ווארט: זה שהרמב"ם לא מביא את הטעם, שזה בגלל הפסוק, יש בצל"ח שאולי גם לא סובר את הטעם הזה (צריך הכל לקרוא בפנים). לפי הצל"ח הרמב"ם פוסק כרבי  יהודה, כמו שאמר רבי יוחנן, אבל לא מטעמו של רבי יוחנן. יש הרבה מה לדון בזה, ולדעתי זה לא הפשט (כמו שהרבי בשיחות רש"י מביא את כל גדולי ישראל ומרשה לעצמו לפקפק בפשט). הצל"ח מביא משהו קצת  מתקבל על הדעת, אבל לא כתוב בשום מקום, שהיות שחז"ל סדרו "ויאמר" סמוך ל"אמת ויציב" זה מספיק בשביל שנדע שרצו שיסמכו. הוא אומר שאם באמת כמו רבי יוחנן – רבני צרפת צודקים, ובשום פנים ואופן לא צריך להפסיק. אבל אם זה מסבה אחרת – שרואים מאיך שסדרו חז"ל שלא רצו שיפסיקו ביניהם – אז זה כמו אמצע פרק, ולא יותר חמור, כפי שפוסק הרמב"ם. זה לגבי הרמב"ם.

אגב, אמרנו שיש הרבה פעמים בש"ס שיש שינוי גירסא בזה, וכאן פעם ראשונה, כנראה שיש באמת חיבור – רבה רבא בגימטריא שמע, כנראה שיש קשר מיוחד ל"שמע", וכמו שנראה תיכף. שמע אמת = 851 = 23 פעמים 37 (חיה יחידה וכו', יחוד מאד חשוב בקבלה). היה רב גדול בזמן הגר"א – רבי פינחס קראו לו – והוא חידש בפני הגאון מוילנא חידוש, שהגאון כל כך שיבח את זה, שאמר שהוא חשף וגילה סוד של אנשי כנסת הגדולה, היינו שהוא זכה לגלות את עיקר הסוד אליו התכוונו אנשי כנסת הגדולה. מה הווארט? שיש 15 ווין של "ויציב וכו'", ולפני כן יש אמת – 16 מילים, שהסימן הוא איה (אמת ו-יה ווין, כמו שכתוב באריז"ל שזה הסוד של הווין, שם יה), וכל מלה חותמת פסוק אחד מ-16 פסוקי שתי הפרשיות הראשונות של ק"ש – שמע ישראל, ברוך שם, 5 פסוקים בפרשת "ואהבת", ו-9 פסוקים ב"והיה אם שמוע". אותו חכם אמר ש-16 המילים הולכות מלה-מלה כנגד הפסוקים. זה כתוב בסדור הגר"א בלי הפירוט, ומי שרוצה לראות את הפירוט – איך באמת זה מתאים פסוק-פסוק – יכול לראות ב"עיון תפלה" באוצר התפלות, ושם באמת מסביר דברים יפהפיים, הקבלות מאד טובות. יוצא מזה ש"אמת" הולך בפרט על "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", וזה שאומר לכלול גם "ויציב" כי זה לשון תרגום של אמת – זה בשכמל"ו. למה לשון תרגום? קודם כל, כדי שלא יאמרו אמת פעמיים. ושנית, אומרים בשכמל"ו כי משה לא אמר זאת – לא רוצים לעורר בקורת המלאכים, ורק ביו"כ כשלא מפחדים מהם אפשר לומר בקול רם. לכן אומרים "ויציב", בלשון תרגום, שהמלאכים לא מבינים (כנראה אצלם אין בעיה של יציבות, רק אצל בני אדם – יציבות תלויה באזניים, חלק מהאחור, ואחור זה תרגום). אמת ויציב = 559 = חצי 1118 ("שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"), זה לא בדיוק אותו פירוש, אבל מהגימטריאות הפלאיות שיש כאן – שהצירוף כאן הוא בסוד "שלם וחצי".

ז. "אל מלך נאמן"

נדלג על כמה דברים (רצינו ללמוד מעדני יו"ט ודברי חמודות על הרא"ש, אפשר להדפיס בשיעור, אבל אין זמן כעת) ונסתכל בטור בית יוסף. בטור או"ח סא (סימן ראשון של הלכות ק"ש) אומר הטור, בן הרא"ש (שעד אליו אין זכר לכך שצריך להשלים 3 תיבות, במובן מסוים הוא סוף הראשונים, ובנו אומר בפשטות שצריך להשלים את ה-רמח):

יש נוהגין לומר תחלה אמ"נ.

מכל ההסברים על זה הכי יפה בסידור תכלאל, של התימנים, עם הפירושים. מביא שם המון דברים – כדאי ללמוד את כל הפירוש שלו על סוף ק"ש – ואחד הרמזים היפהפיים שלא כתוב בשום מקום אחר, בשם מהריצ"ע. זה שאמן ר"ת "אל מלך נאמן" זה חז"ל, זה גמרא והלשון כבר מובאת בספר יצירה. זה בלי קשר לק"ש, אבל היה מנהג קדום לומר כך. הוא אומר שכמו ש-אמן זה "אל מלך נאמן" כך ב-אמת (מאותו שרש, בעצם צריך להיות אמנת אבל ה-נ נופל, "איהו אמת ואיהי אמונה") צריך לכוון שלש מלים (להשלים בכוונה, לפי הקבלה שלא אומרים בהתחלה אל-מלך-נאמן) – אל מלך תמים. אל מלך תמים = 611 = תורה, "אין אמת אלא תורה". מה היחס בין נאמן ל-תמים, שצריכים  להיות כאן זוג? בספירות אל זה חסד, שנמשך גם ליסוד בסוד "אל שדי" (שה-אל מצטרף ל-שדי זה כבר להמשיך כל החסדים של "חסד אל" ליסוד כדי לפקוד את המלכות), ו-מלך זה מלכות, אז אל-מלך זה חסד עד מלכות דרך היסוד. איפה זה נאמן ותמים? יש פרצוף יסודי של שבעת תארי הצדיק בתנ"ך – אוהב, ירא, ישר, נאמן, תמים, צדיק, ענו (מיסודי היסודות אצלנו, אפשר לעשות גם חשבון של זה). נאמן זה בנצח, "בכל ביתי נאמן הוא" נאמר במשה, ותמימות זה הוד. אם כן, נאמן-תמים זה זוג – נצח-הוד. רק כאן הפוך – "איהו אמת ואיהי אמונה", אבל "איהו בנצח" ו"איהי בהוד", וכאן באמת הדגש על התמים ובאמן הדגש על הנצח. זה מאמר מוסגר, יפה מאד בפני עצמו.

הטור ממשיך:

וי"א שמוסיפין אמן אמ"נ ונותנין טעם לדבריהם שק"ש יש בה רמ"ח תיבות כמנין אבריו של אדם אלא שחסר ד' ומכוונים להשלים באלו ד'

שוב, הטור כותב שיש נוהגים לומר "אל מלך נאמן" – יש מי שאומר לומר רק את זה, ויש מי שאומר לומר קודם אמן. נותנים טעם לדבריהם שחסרות ד תיבות, ולכן צריך לומר "אמן אל מלך נאמן". שומו שמים! הוא לא יודע לספור?! הבית יוסף אומר שהוא לא יודע לספור, והב"ח אומר שכן יודע לספור, אבל מחדש משהו שלא מתקבל על הדעת כל כך – שבפסוק השני שהוסיפו, בשכמל"ו, "לעולם ועד" נחשב כמלה אחת, כי זה ענין אחד, ולכן חסרות ארבע מלים. "אמת ויציב" נגמר "לעולם ועד". בין "לעולם ועד" (סוף יחו"ע ויחו"ת) ל"לעולם ועד" – כנראה שיש גם סוד כזה – יש  לעולם ועד מלים, 16 ברבוע (מב תיבות של "ואהבת", עב תבות עד "ושמתם", נ תבות עד סוף הפרשה השניה, עוד סט תבות – עם הכפל של "אני הוי' אלהיכם" יהיה עד כאן 236, כתוב שצריך לכוון לסוד של שיעור קומה של יוצר בראשית, רלו – "אמת" ועוד טו תיבות של ווין, ואחר כך "הדבר הזה עלינו", ובצירוף ה"לעולם ועד" לפני ואחרי). אפשר לסדר את זה ברבוע, מ"לעולם ועד" עד "לעולם ועד" – סימן של רמז מובהק. כמובן, ספרנו את זה כשתי מלים, אבל הב"ח כותב שהטור החשיב את "לעולם ועד" כמלה אחת.

אבל הרמ"ה – ראשון חשוב, לפני הזהר שלפיו צריך להשלים, משיג על זה בתוקף משלשה טעמים:

והרמ"ה השיב על זה בתשוב' וכתב ודאי אם הקדים וסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה קודם ש"צ יכול לענות אמן כשיסיים ש"צ דלאו עונה אמן אחר ברכותיו הוא [אנחנו מבליעים את התיבות, כדי לא לומר אמן, אבל אומר שמעיקר הדין אפשר לומר] אלא אחר ש"צ והפסקה ליכא דלא גרע משאלת שלום דמפסקינן בין ברכה שנייה לשמע אבל מי שעונה אמן אחר ברכת עצמו בין יחיד בין צבור הוי טעות ונקרא בור והוי הפסקה בדבר שלא היה לו להפסיק וכל שכן המפסיק באמן אמ"נ דאיכא תלת [עובר שלש עבירות:] דמפסיק בין ברכה לקריאה ועוד דמפיק שם שמים [שם "אל"] לבטלה ועבר בלא תשא [עובר על עשרת הדברות] דהזכר' השם הכא לית ליה עניינא דמדכר לה לא להבוחר בעמו ישראל ולא לשמע ישראל והויא לבטלה ועוד כיון דלאו לצורך ברכה היא אלא לאשלומי רמ"ח תיבות הוי ליה תוספת בק"ש [כאילו אומר שק"ש חסרה משהו, לא מספיק טוב מה שכתוב בתורה? לנהוג משהו מיוחד בשביל להשלים לפי ספר קבלה – שידע או לא – זה סתם עבירה…] והאי תוספת לא יעקב אמרו ולא בניו ולא משה אמרו וא"כ אנן היכי אמרינן ליה השתא בשכמל"ו אי לאו דאמריה יעקב לא הוה אמרינן ליה ואע"ג דאמרי' יעקב לא אמרינן ליה אלא בחשאי ואנן ניקום ונימא מדעתן מידי דלא אמריה יעקב ולא משה ולא איתא לא במתניתין ולא בגמרא אלא מחוורתא דהאי מנהגא ל"ל עיקר ומאן דיכיל לסלוקא שלא ע"י מחלוקת אלא בחבורא שדעת אחת לכולם ש"ד ומאן דלא יכיל לסלקא לסלוקיה לנפשיה [שיצא מבית כנסת, אם לא יכול לבטל את המנהג בדרכי שלום – הוא נגד מחלוקת ובעד חבור אחד].

העיקר לעניננו זה הבית יוסף. קודם כל, אף על פי שהרמ"ה כל כך יורד על ה"אל מלך נאמן", הוא אומר שזה מנהג קדום, וכך אומר ה"דרכי משה" ופוסק ברמ"א, נגד הרמ"ה. הב"י מביא מקורות – המנהיג, האגור בשם הרוקח, מהר"י קולין, ספר הפרדס לרש"י, טעמי רבי יהודה החסיד – כל גדולי ומקובלי אשכנז, וגם רש"י הק', אמרו "אל מלך נאמן". הגהת מימוני כתב שאין לאמרו, ואז הוא מביא את הרמ"ה ומנסה להשיב לו.

ח. דברי הפוסקים לפי הזהר

נדלג על כל זה, כי לא לעניננו, ונתחיל מהעיקר, איך משלים מי שלא אומר "אל מלך נאמן" (לפי הרמ"ה והראשונים לא צריך, אבל אנחנו רוצים):

ותקנו במקומו שיחזור שליח ציבור ה' אלהיכם אמת דהכי איתא בספר התיקונים תיקון (י"א) [י'] (כה:) ואיהי כלילא מד' פרשיין דקריאת שמע דאינון רמ"ח עם אל מלך נאמן ובגין דלא עבדין הפסקה תקינו לאחזרא שליחא דצבורא ה' אלהיכם אמת ע"כ. וכן נהגו בני ספרד שלא לומר אל מלך נאמן ולהשלים הג' תיבות חוזר שליח ציבור ה' אלהיכם אמת שבתחלה מסיים פרשת ציצית ואומר אמת וחוזר ואומר בקול רם ה' אלהיכם אמת [בתחלה אומר אמת בלחש ואז חוזר, פוסק בשו"ע נגד הרמ"ע מפאנו] וכן כתוב בספר הזוהר בסוף פרשת וירא אליו ה' דבק"ש אית רמ"ח תיבין עם ה' אלהיכם אמת: וכן כתוב במדרש הנעלם (זהר חדש רות צה.) פתח רבי יהודה ואמר רפאות תהי לשרך וכו' (משלי ג ח) התורה היא רפואה לגוף ולעצמות בעולם הזה ובעולם הבא דאמר רבי נהוראי אמר רבי נחמיה בק"ש רמ"ח תיבות כמנין איבריו של אדם והקורא ק"ש כתקונה כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בו ודא רפאות תהי לשרך אדהכי מטא ההוא ינוקא לאי מאורחא ויתיב קמייהו שמע אילין מילין קם על רגלוי ואמר והלא בק"ש אין שם אלא רמ"ה תיבות אמר ליה רבי חייא תיב ברי [תרגע, אתה צודק, אתה בסדר] יתיב אמר ליה ברי שמעת בהאי מידי אמר כך שמענא מאבא בק"ש יש רמ"ח תיבות חסר תלת למנין איבריו של אדם מאי תקנתיה תקינו שיהא שליח ציבור חוזר ג' תיבות ומאי נינהו ה' אלהיכם אמת כדי להשלים רמ"ח תיבות על הקהל וכדי שלא יפסיק לאמת לא פחות ולא יותר משלש אדהכי אתא רבי יהודה בריה דרבי פנחס ויתיב אמר ליה במאי עסקיתו אמרו ליה במילי דק"ש הכי והכי אמר ההוא ינוקא אמר ודאי הכי אמר רבי יוחנן בן נורי ורבי יוסי בן דורמסקית משמיה דרבי עקיבא חסידים הראשונים תקנו קריאת שמע כנגד עשרת הדברות [זה ירושלמי מפורש] וכנגד מנין איבריו של אדם [שזה חדוש] והא חסרו מהם שלש למנין איבריו של אדם תקנו שיהא שליח ציבור חוזר ומשלים אותם ומאי נינהו ה' אלהיכם אמת.

צריך לדלג ולהגיע לעיקר לעניננו:

ונמצא כתוב בספר הפליאה (ח"א לא:) ששליח ציבור חוזר אני ה' אלהיכם [שזה מנהגנו] והיה במצרים מי שהיה נוהג כדבריו וגערו בו הנגיד הגדול כמהר"ר יצחק הכהן ז"ל ומורי הרב הגדול מהר"ר יעקב בי רב ז"ל וכל גדולי הדור הנמצאים בעת ההיא וגם בקוסטאנטינא גער הרב הגדול מהר"ר אליה מזרחי ז"ל וכל גדולי הדור במי שהיה נוהג כן ואח"כ ראיתי מי שהיה אומר שכספר הפליאה יש לנהוג שבספרים מדוייקים מהזוהר נמצא כדבריו וזה טעות גמור [מי שאומר כך משקר] שבשלשה מקומות שכתבתי [ענין זה מהזהר] שהביאו שלש תיבות הללו בכולן כתוב בסיגנון אחד ה' אלהיכם אמת וכן הוא בכל הנסחאות שראינו וששמענו וכן כתב ג"כ הרב רבי דוד אבודרהם (עמ' שז) והביא מאמר זה שבמדרש רות (שם) וכתוב בו שחוזר ה' אלהיכם אמת וכן נוהגין העולם לכן כל המשנה ידו על התחתונה וגוערין בו ומבטלין את דבריו ומקיימין מנהג אבותינו שהוא על פי ספר הזוהר והם שקבעו מנהג זה ודאי דקדקו בדבר ומצאו שזהו אמת ויציב:

זה ה"אמת ויציב" של הבית יוסף.

בשו"ע סא, ג:

בקריאת שמע יש רמ"ה תיבות וכדי להשלים רמ"ח כנגד איבריו של אדם מסיים שליח צבור ה' אלהיכם אמת, וחוזר ואומר בקול רם ה' אלהיכם אמת [המגן אברהם אומר שאצל היחיד ששומע מהש"צ מצטרף רק ה"הוי' אלהיכם", כי כבר אמר אמת בעצמו. היה אפשר לפרש גם אחרת, שהוא מסיים "אמת" כדי להסמיך, ומכוון שהאמת שלו לא נחשבת בספירה, אבל אם כך היינו  מפרשים כל סברתו – שהש"צ אינו אומר "אמת" בלחש – מתבטלת, כי גם הש"צ היה יכול לחשוב ככה והיה אפשר לעשות כמו הב"י. אז היחיד אומר "הוי' אלהיכם אמת" ומצטרף על ידי הש"ץ, אבל לש"צ עצמו היו רמט תיבות אם חוזר ואומר אמת. על זה מביא את הרמ"ע מפאנו, שלא חוזר על האמת, ואומר שלפי "עשרה מאמרות" זה מיישב את הפשט של רבה, שלא חוזר ואומר אמת בשביל שלא יהיו רמט תיבות. לפי פסיקת הב"י שהש"צ אומר פעמיים אמת זה כמו רבי יוחנן, אבל לפי עשרה מאמרות כל אחד אומר אמת רק פעם אחת. גם לפי הבית יוסף הוא מסתדר, כי מצטרפות רק שתי מלים, אבל עוד יותר חלק לפי עשרה מאמרות. צריך להגיד שלפי ספר הפליאה עוד יותר חלק]: הגה – ובזה כל אדם יוצא הואיל ושומעין מפיו של ש"צ ג' תיבות אלו (ב"י בשם א"ח). ואם היחיד רוצה ג"כ לאמרם עם השליח צבור, אין איסור בדבר [זה מקור למקובלים, שגם היחיד יכול לומר (וגם כשהוא רק ביחיד). אומרים את זה כי הש"צ לא בטוח יודע את הכוונות, וגם אם יודע לא בטוח שיודע להוציא אותי. מי שרוצה לראות בפירוט זה בכף החיים. יש הלכה שאם הש"צ אמר "הוי' אלהיכם אמת" כשאתה לא סיימת, לפי נגלה אפשר לכוון שמוציא אותי (אם לא התחלת – לא עוזר), אבל לפי האריז"ל לא – כי חייב ללכת לפי הסדר. זה תיקון שחייב לבוא בסוף שלש הפרשיות. הכי גרוע מהכל זה "אל מלך נאמן", שזה לגמרי לא במקום. היות שאמת זה חותמו של הקב"ה, אז הסוד הזה חייב להיות חותם – בהמשך נבין יותר מה זה החותם. האמת זה גם אות ברית קדש – החותם] (דברי עצמו). [כאן כותב – כמו הטור שדלגנו – ופוסק הלכה למעשה לכוון גימטריא מסובכת, שכנראה אין עוד דבר כזה בשו"ע] ואם הוא קורא ביחיד יכוין [שוב, איני חשוב שיש עוד דבר כזה, הלכה פסוקה של כוונת גימטריא מורכבת] בט"ו ווי"ן שבאמת ויציב [זה טוב לשחרית, אבל השאלה מה עושים בערבית] שעולים צ', והם כנגד ג' שמות ההויה, שכל שם עולה כ"ו וד' אותיותיו הם ל' [צריך במחשבה לחבר את טו הווין ל-צ ואז לחלק ל-ללל, שכל ל הוא שם הוי' עם ד האותיות. שוב, זה הלכה.]: הגה – ויש עוד טעם אחר בדבר [כוונה שהוא המציא בעצמו, דברי עצמו], דט"ו ווי"ן עולין צ', והקריאה נחשבת א' [לא משתמש במלה כולל, היה יכול לומר "עם הכולל", אבל אומר שהקריאה היא א], הרי צ"א כמנין השם בקריאתו ובכתיבתו, והוי כאילו אמר ה' אדנ"י אמת [כאילו אמרתי "הוי' אלהיכם הוי' א-דני אמת", כמו שהש"ץ כופל שוב "הוי' אלהיכם". יש מי שכותב שלא צריך להוסיף את הקריאה, יכול להוסיף את ה-א של אמת שלפני ה-טו ווין. מי שכותב כך לא מבין את ההגיון שלו, שרוצה להגיע כאילו אמרת "הוי' א-דני אמת".] (מהרי"ק שורש מ"ב ואגור [הציון הזה צריך להיות אחר כך, מה שהיה עד כאן זה דברי עצמו]). ויש שכתבו דכל הקורא קריאת שמע ביחיד יאמר: אל מלך נאמן שמע וגו', כי ג' תיבות אלו משלימין המנין של רמ"ח, והוא במקום אמן שיש לענות אחר ברוך הבוחר בעמו ישראל באהבה, וכן נוהגין [שיטת הרמ"א כמו שיותר להצדיק את מנהגי אשכנז הקדומים, של רש"י ור"י החסיד – הוא פאנאטי בזה. לכן אף על פי שהרמ"ה 'קוטל' את זה לגמרי, הרמ"א שמאד חזק על מנהגים – כמו הרבי – לכן מצדיק את המנהג הזה, מנהג קדמונים]. ונראה לי מכל מקום [בגלל שיודע מהזהר וכו'] כשקורא עם הצבור לא יאמר אמ"נ, רק יאמר אמן אחר הש"צ כשמסיים הברכה, וכן נוהגין ונכון הוא [כלומר, פוסק בסוף שביחיד משלים את ה-רמח עם "אל מלך נאמן" ובצבור לא, כי שם הש"צ חוזר.].

ט. פסיקת אדמו"ר הזקן בשו"ע ובסידור ומנהג הרבי בזה

נקח את שו"ע אדמו"ר הזקן (בערוה"ש ומשנ"ב אין חדושים בזה, אפשר לדלג עליהם) סא, ג-ד:

בקריאת שמע יש רמ"ה תיבות וחסרו ג' תיבות להשלים רמ"ח כנגד אבריו של אדם שכל הקורא קריאת שמע כתיקונה כל אבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בה לכן נוהגין שהש"ץ חוזר ואומר ה' אלהיכם אמת בקול רם ובזה כל אדם יוצא הואיל ושומעין מפיו של ש"ץ ג' תיבות אלו.

וכל הצבור כשקורין לעצמן בלחש אומרים אני ה' אלקיכם אמת וממתינים על הש"ץ ואח"כ מתחילין ויציב ואינן חוזרין ואומרין אמת [פשיטא שפוסק כרבה/רבא] שכל האומר אמת אמת בלי הפסק תיבה אחרת בינתיים כאלו אומר שמע שמע שמשתיקין אותו אם לא שהה כלל בינתיים כמו שיתבאר [זה כדעת המפרשים שאומרים שאי אפשר לפרש שהמחלוקת בלי שהיה ודבור באמצע – כמו שאמרנו שהפשט – כי אם לא היתה שהיה אז משתקין אותו] ואף אם שהה קצת אין לכפול לכתחלה [שום מלה] בלי הפסק תיבה אחרת בינתיים [כדלקמן סימן סו סעיף ח – שם כותב שאם פסק מפני היראה או הכבוד אחרי אמת, או שממתין לש"צ, אינו חוזר ואומר אמת אלא ממקום שפסק] אבל אם רוצה כל יחיד לחזור עם הש"ץ ה' אלהיכם אמת אין איסור בדבר מאחר שמפסיק בין אמת לאמת בתיבת ה' אלהיכם [פוסק כרמ"א שמותר לחזור].

[מה עם השליח צבור? לכאורה היה צריך קודם להביא את המחבר ואחר כך את הרמ"ע מפאנו, ואז הייתי חושב שהעיקר כמחבר, אבל זה שלא כותב ככה – לא ראיתי שמישהו שם לב – אלא מקדים את הרמ"ע מפאנו כי המג"א גם מעדיף זאת, סימן שיותר נכון לדעתו:] והש"ץ יש נוהגין שלא לומר אמת כשקורא בלחש לעצמו שאם יאמר בלחש אמת וחוזר ואומר אמת בקול רם יהיה רמ"ט תיבות ויש נוהגין לומר אמת גם בלחש שלא להפריד בין ה' אלקיכם לאמת [לא להפסיק גם בלחש] ואמת השני אינו מן המנין אלא נוסח ברכת אמת ויציב הוא [לפי זה יוצא כמו שאמרנו, שאמת הראשונה להשלים "הוי' אלהיכם אמת" והשניה להתחיל "אמת ויציב", רק עם מלים באמצע]:

ומי שאינו קורא ק"ש בצבור עליו נאמר וחסרון לא יוכל להמנות אלו ג' תיבות שחסרו לו ממנין רמ"ח.

ואף על פי כן יש לו קצת תקנה לכוון בט"ו ווי"ן שבאמת ויציב יש מפרשים כוונה זו שט"ו ווי"ן עולין צ' והן כנגד ג' שמות הוי' שכל אחד עולה כ"ו וד' אותיותיו הן ל' [פירוש הב"י] ויש מפרשים שט"ו ווי"ן עולין צ' ועם הקריאה הרי צ"א, כמנין השם בקריאתו וכתיבתו, וכאילו אמר ה' אדנ"י אמת [הרמ"א].

ויש אומרים תקנה אחרת לקורא ביחיד שיאמר אל מלך נאמן שמע וגו' וג' תיבות אלו משלימין מנין רמ"ח, והן במקום אמן שיש לענות אחר הבוחר בעמו ישראל באהבה כי אמן ר"ת אל מלך נאמן [כדלקמן סימן רלד, שזו כוונה חז"ל לאמן] ומ"מ כשקורא בצבור לא יאמר אל מלך נאמן רק יאמר אמן אחר הש"צ כשמסיים הברכה וכן נוהגים במדינות אלו [כאן פוסק כמו הרמ"א].

עכשיו נסתכל בסידור אדמו"ר הזקן. עוד לא הגענו לעיקר – איך שהוא פוסק כמו ספר הפליאה אחרי שהב"י כל כך ירד ובטל את הדעה הזו. בתחלת הסידור הוא כותב הוראות, ובסימן כ"ט – השלמת רמ"ח תיבות בק"ש.

נאמר כמה רמזים: בסידור של התימנים יש מי ששואל את השאלה הכי טובה – אם צריך רמח תיבות, למה ה' לא עשה כך. למה צריך להשלים? חז"ל אומרים שיש רמח, ולא אומרים שצריך להשלים. יש לו פירוש יפה מאד על פי דרך הסוד, מספר שושן סודות (לא ראיתי אף אחד שמביא פירושו) – תסתכלו שם. ודאי ששבעים פנים לתורה, והשאלה היא שאלה מצוינת. למה רמה תיבות? כנראה שיש ענין שצריך להיות רמה תיבות. גם רמה תיבות זה רק עם תוספת ו תיבות של בשכמל"ו. בפרשיות מהתורה בלבד יש רלט תיבות. רמה = אדם קדמון ("שתקות אנוש רמה" – אחת מכוונות רִמה שזה אדם קדמון). "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" – עם ק"ש שיש בה רמה תיבות. אדם קדמון מן הסתם ודאי היה שלם בכל רמח איבריו – באברהםבהבראם – אז אולי זה מספיק, אבל אומרים שלא מספיק להשאר עם אדם קדמון וצריך להגיע ל-אברהם. איפה יש בברכות ק"ש רמז ל-רמה? להיכל האהבה נכנסים בברכת "אהבת עולם", ושם אומרים מהר – "מהר והבא עלינו ברכה ושלום מהרה ותוליכנו מהרה". בנוסח אשכנז, כמו נוסח הגר"א למשל, אין אפילו אחד מהם – לא מהר ולא שום מהרה. לא צריך שום מהירות, הכל "בעתה". באמת שואלים, שאחרי שאמרתי "מהר והבא עלינו ברכה ושלום מהרה" – בשביל מה מהרה? כנראה ש'כל מהר מהר תפסיה ליה' – כשמתחיל להיות חסיד וחושב במהירות, יש לו הרבה מהר בראש. בנוסח שלנו זה מהר-מהרה (תחלת וסוף אותו משפט), ושוב "ותוליכנו מהרה". מהרמהרהמהרה זה הכי קרוב לממוצע רמח (אם אני אומר להוסיף ל-מהר מלה פעמיים, שהממוצע יהיה הכי קרוב ל-רמח). צריך לומר ש-מהר-מהרה-מהרה זה חש-מל-מל.

נקרא בפנים:

בק"ש יש רמ"ה תיבות וחסרו ג' תיבות להשלים מנין רמ"ח תיבות לכן נוהגין שהש"ץ חוזר ואומר ה' אלהיכם אמת: יחיד המתפלל לעצמו יחזור תיבות אני ה' אלהיכם.

המפרש כאן – שאיני מסכים איתו בהרבה דברים – אומר שכאן מוכח שדעתו שהש"צ אומר "אמת" גם בפעם הראשונה, מזה שאומר "חוזר ואומר". לדעתי זו לא ראיה מכמה סיבות, ואחת מהן שכף החיים משתמש בביטוי "חוזר ואומר" למרות שלא אומר "אמת" (הב"י כן משתמש כך אחרי שאומר אמת, אבל זה לא מחייב). עוד ראיה, הרבה יותר חזקה, שכל מה שכותב כאן הוא איך משלים את ה-רמח, וכותב שמשלים עם שלש מלים אלה. אם אמר בראשונה אמת זה כבר רמט, כסברת הרמ"ע מפאנו. היות שרוצה לכתוב איך הש"צ משלים את ה-רמח יותר נח בלי אמת. לכן זה לא מוכח לגמרי.

העיקר שהמפרש כאן כותב דבר שלא כתוב בשום מקום – איך הרבי עצמו נהג כשהיה ש"צ:

שמעתי מאיש נאמן ששמע הוא בעצמו בשנת תשכ"ה איך שכ"ק אדמו"ר כשעבר לפני התיבה היה מסיים בלחש אני הוי' אלהיכם, וחוזר בלחש אני, ומסיים בקול הוי' אלהיכם אמת.

זה חידוש מופלא, שאני חושב שיש בו הוראה לכל אחד ואחד. הרבי עשה כשיטת המקובלים, לפי שיטת אדמו"ר הזקן, שהיחיד והצבור אותו דבר – שכל אחד משלים עם "אני הוי' אלהיכם", ואומר "הוי' אלהיכם אמת" שלא לפרוש מהמנהג. הקהל על פי פשט אמרו "אמת", והשלים להם "הוי' אלהיכם" לפי הרמ"ע מפאנו. לפי המחבר הקהל אמר "אמת", וזה לא משנה – הוא מקבל את שלש התיבות של הש"צ.

בשום מקום לא ראיתי בחב"ד כך, אבל לפי האריז"ל יצא חידוש שאם אתה באמצע ק"ש אתה לא יכול להסתמך על ה"אני הוי' אלהיכם אמת" של הש"צ – וצריך לחזור על זה.

בכל אופן, למדנו כאן שגם כש"צ הרבי נהג להשלים לעצמו עם "אני הוי' אלהיכם". וכאן המפרש משלים שנהג לעצמו כהנהגת יחיד של אדה"ז גם כשהיה ש"ץ.

י. כוונת השלמת שלש התיבות על פי קבלה (והמעלה בצבור דווקא)

לפני שנגיע לעיקר – החסידות – נאמר את הכוונה בקיצור נמרץ (אפשר לראות קצת יותר בהרחבה בכף החיים, ועוד יותר אפשר ללמוד במקור, בשער הכוונות):

בפרשה הראשונה יש שני פסוקים של יחו"ע ויחו"ת, ואז חמשה פסוקים מ"ואהבת" עד סוף פרשה ראשונה – בהם יש מב תיבות, כנגד שם מב ("אנא בכח"). בשם זה הוא מתקן את החב"ד (דפרצוף ז"א). אחר כך יש עב תיבות עד "ושמתם" – חסד – וזה מתקן את החג"ת, וביתר פרטיות חו"ג ושליש עליון של התפארת. סדר תיקון יורד. אחר כך 50 תיבות עד הסוף – נ שערי בינה, כפי שמאירים בשני השלישים התחתונים של התפארת, ועושים שם את התיקון (עד כאן היה עץ החיים, חסדים מכוסים, וכאן זה חסדים מגולים, עץ הדעת טוב ורע – 'יש מי שאוהב' ו'יש מי שירא'). בחמשים המלים האחרונות מופיעות המצוות, שלפי רבי יהושע בן קרחה זה הענין שנוהג גם ביום וגם בלילה. אפשר לומר שזה שנוהג ביום זה השליש השני ומה שנוהג בלילה זה השליש השלישי. אחר כך פרשה שלישית של ציצית, עם הפסוק האחרון שפותח ומסיים "אני הוי' אלהיכם" (לפי מנהגנו אומרים את זה שלש פעמים בפסוק אחד, כי כופלים, ו"בתלת זימני הוי חזקה" – "אוריאן תליתאי"), שרק בו יש זכירת יציאת מצרים – סט תיבות (בלי החזרה), שהן תיקון הנה"י.

העיקר זה ג התיבות האחרונות. מה שיוצא מהאריז"ל, ותיכף נסביר, שהעיקר זה התיקון בסוף וזה צבורי. כל העצות איך היחיד מתקן קצת את ה"חסרון ולא יוכל להמנות" זה רק קצת. למה זה הופך לסוגיא של צבור (אחר כך נצטרך להסביר זאת על "אל מלך נאמן" לפי הרמ"א)? יוצא שעיקר הפן הצבורי הוא בשלש מלים אלה, שבהן עולים למח העצמות של הנה"י – מח עצמות הרגלים, שיש שם עצמות חזקות – ומתוך המח של העצמות ממשיכים חב"ד לנוקבא. בז"א החב"ד היה בהתחלה (בעיקר "בכל מאדך"). ידוע שחב"ד דנוקבא בא מנה"י דז"א. היום מח העצמות מאד חשוב – שם יצירת תאי הדם. בתפלה, כשמגיעים למח העצמות – זה נה"י, אבל אפשר לפשט את זה בכלל – וממשיכים את זה כדי לעשות חב"ד לאשה, זה מה שקורה בשלש מלים אלה. זו כוונה הפלא ופלא.

יש פסוק שלם בקהלת ש"מעוות ולא יוכל לתקון" זה מי שלא קורא ק"ש בכלל, אבל כנגד זה יש "וחסרון לא יוכל להמנות". דברנו על חסרונות, והזכרנו פסוק זה, אבל כאן רואים שיש חסרון מיוחד למי שלא שמע מהש"ץ "הוי' אלהיכם אמת". למה זה צבורי? כי הנוקבא זה צבור, זה כנסת ישראל. אז איך אתה יכול לתקן את הצבור ביחיד? כמה שלא תעשה, זה קצת. זה תקון צבורי, מלכות ישראל – זה קשור לצבור, לש"צ נאמן שמוציא את כל הצבור ויכול לעשות את כל התקון הזה. אף על פי כן, כנראה שיש מישהו שימשיך להתפלל ביחידות (הכף החיים אומר שאם לא בטוחים שהש"צ יודע את הכוונות גם אי אפשר לסמוך עליו). היות שזו כוונה זו – להמשיך ממח העצמות של הנה"י של הזכר לעשות חב"ד לכנסת ישראל – כתוב גם ברמ"ק וכל ספרי הקבלה והחסידות שלכל ספירה יש ראש-תוך-סוף – מה שמקבל, מה שהוא, מה שמשפיע. כל השליחות שלי לעולם, המעשה הוא העיקר, זה הנה"י. השליחות הכי חשובה זה לא סתם שמישהו יעשה משהו ברחוב, אלא להמשיך מוחין לצבור. כאן שלש המלים האלה הן הסגולה לכל שליח שיהיה לו כח להמשיך מוחין לצבור, שהצבור יבין מה האמת – מה האמת לגבי ארץ ישראל, מה האמת לגבי תורה ומצוות, לגבי הכל. זה להמשיך את האמת לתוך תודעת הצבור – שכולם ידעו מה האמת. כמו שאמרנו שעיקר תודעת הדור שלנו שהאמת תנצח את השקר, וכעת אמרנו שהשקר זה מי שאומר "מים מים" – שהכל אמת אחת. לא שהרב הזה אומר אמת וגם הרב השני עם סמיכה אומר אמת. לא מקובל עלינו – יש אמת אחת. בשרש במקום גבוה יתכן ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים", אבל יש הלכה כמאן – הלכה אחת. בשרש זה שם אלקים, ולמטה זה "והוי' עמו – שהלכה כמותו בכל מקום". כאן הכוונה להמשיך אמת אחת זו לצבור. זה משהו גדול-גדול, "חותמו של הקב"ה אמת".

[השלמה: דרשת הפסוק "מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות" היא בזהר. הוספתי כמה פעמים בשיעור שהחלק הראשון גם כתוב בקריאת שמע, כדרשת הגמרא (והחלק השני של הגמרא על מי שלא מצטרף לרבים – "שנמנו חבריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם"), אבל לא ראיתי מי שמציין זאת (הרב מרגליות מציין לגמרא – ברכות כו, א). "חסרון לא יוכל להמנות" זה גם מלשון מנין – זה הרמז כאן, שחסר לו במנין – ורמז עוד יותר רחוק, שזה בגלל שלא התפלל במנין. מנין המתפללים זה 10, אבל התיבות שהחסיר זה 3.]

יא. שער הכולל – ההנהגה בערבית ובקריאת שמע על המטה

אחרי כל זה, אחרי אדה"ז 'מעיז' לפסוק הלכה למעשה דבר שהבית יוסף וכולם יורדים עליו ומבטלים אותו. נראה בשער הכולל (סבא של הרבי) פ"ב אות ח:

בק״ש יש רמ״ה תיבות כו׳ ה׳ אלהיכם אמת (הקדמת תקוני זוהר ד׳׳ה ועוד תקונא ז׳ ב״י סימן ס״א בשם מדרש רות (זו״ח על רות ע״פ וילד איש) תנחומא פ׳ קדושים ילקוט משלי ד׳ פע״ח שער הק״ש פרק כ״ז סדור האריז״ל משנת חסידים).

הוא מביא הרבה מקורות, גם כאלה שאין בב"י. וממשיך בסעיף ט:

יחיד המתפלל לעצמו יחזיר תיבות אני הוי' אלהיכם. בכל הספרים הנזכרים, גם בשו"ע של אדמו"ר סימן ס"א לא נמצא העצה הזאת רק עצה שיכוון בהט"ו ווי"ן שבאמת ויציב ובערבית שלא נמצאו הט"ו ווי"ן נמצאו במטה משה עצות אחרות.

רק דוגמה: אחת העצות שם מהשל"ה – כל זה הלכות שצריך לחשב גימטריאות – שיש בלילה רק ו אחד, "ואמונה", וצריך רק ממנו לעשות ג שמות. איך? כותבים ו מלא – ואו, כמילוי סג ו-מה – ואחר כך אני מחשב כל ו במספר קדמי, אבגדהו, העולה אהיה, אז יש אהיה בתחלה ובסוף, ואת ה-א באמצע אני מצייר יוי, שזה הוי'. אהי' הוי' אהי' = חיים. לא ראיתי שכותב את זה, אבל כל פעם בכתבי האריז"ל כוונת חיים זה אהי'-הוי'-אהי'. למה צריך להסמיך לזה אמת? אחרי "והוי' אלהים אמת" כתוב "הוא אלהים חיים", רמז לחבר את זה עם חיים, ולפי כוונה זו רק האות ו היא חיים. כך הוא מביא להלכה – פשט, נגלה – שכך צריך לכוון בערבית ביחיד.

היות ששבעים פנים לתורה, ויש המון פירושים, אז נוסיף פירוש שלדעתי הכי חלק (וגם קשור ל"א-דני שפתי תפתח"): אם הגענו עד הלום, שכל ו עולה אהי'-הוי'-אהי', אז טו ווי"ן עולה 195 = ג"פ אדני. יותר פשוט מהב"י, שצריך להוסיף ד אותיות בשביל שיהיה שם הוי'. יש עוד עצות, אבל כמובן אנחנו לא עושים אותן כי אנחנו חוזרים "אני הוי' אלהיכם". עכ"פ, הוא שואל איך אדמו"ר הזקן פוסק ככה:

ואחר כל העצות כתבו הרבה פוסקים שיחיד המתפלל לעצמו נשאר חסרון לא יוכל להמנות אפילו אם יכוון בהט״ו ווי״ן (כן הוא בתולע״י ובמטה משה ובכמה דוכתי) [אבל מאדה"ז – בסידור, לא בשו"ע – לא משמע ככה, כמו שמשמע מהאריז"ל, שהתפלל ביחיד וחזר על "הוי' אלהיכם אמת", אז כנראה שזה משלים (הכי קרוב לענין של צבור)]. ומה שאדמו״ר כותב העצה הזאת בסדור נראה לומר משום שבתשב״ץ ח״ב סימן רל״ו כתב שנוהגין בספרד לכפול אני ה׳ אלהיכם וכן היו נוהגין באתרי׳ דהרשב״א עיין שו״ת חתם סופר חאו׳׳ח סי׳ יו״ד. [אז יש פה תשב"ץ ומתנהג באתריה דרשב"א, חוץ מספר הפליאה וכן] והרש״ל בתשובה סימן ס״ד כתב שאפילו כשהי׳ מתפלל לפני התיבה הי׳ נוהג לכפול התיבות אני ה׳ אלהיכם וסובר שתיבת אמת שאיננה מן ק״ש איננה משלמת החסרון שבק״ש [אסמכתא למנהג של הרבי, שמפרש הסידור של הרבי לא הביאו מהמפורש בשער הכולל. המהרש"ל סבר שאי אפשר להשלים באמת כי איננה חלק מק"ש]. ובמטה משה סימן פ״ט מיישב דברי רבו הרש״ל עפ״י מה שהובא בשרית מהר״מ אלשקר סימן ס״ו שמה שכתוב בזוהר חדש לחזור ה׳ אלהיכם אמת זהו דעת החברייא של הרשב״י אבל דעת הרשב״י עצמו לחזור תיבות אני ה׳ אלהיכם. גם מביא מהר״מ אלשקר שם שר׳ מנחם ריקאנטי בפרושו על התורה כתב שמצא נוסחא אחרת בזו״ח מדרש רות לחזור אני ה׳ אלהיכם  [על הגירסה בזהר חדש רות, מה שהבית יוסף אמר שאין – הרקאנאטי אומר שמצא] ועיין בעטרת זקנים סימן ק״ו. [אחרי כל זה זה לא בעיה] וי״ל שלכן הכריע אדמו״ר דנהי שלענין הש״ץ אין לשנות מן המנהג שנתפשט עפ״י הפוסקים והמקובלים הסוברים שיחזור ה׳ אלהיכם אמת אבל לענין יחיד המתפלל לעצמו שלא ישאר חסרון לא יוכל להמנות יש לנהוג כהגדולים הנ״ל שיחזור אני ה׳ אלהיכם.

עד כאן קטע זה – יש עוד קצת שתקראו בעצמכם.

רק נוסיף מה שכותב לגבי ק"ש על המטה, פל"ו אות ד:

שמע ישראל עד סוף כל הג' פרשיות. לכאורה הי׳ די לכתוב ויקרא ק״ש. וי״ל משום שמנהגנו לדקדק גם בבהכנ״ס להתפלל ערבית אחר צאת הככבים דוקא ויוצאים ידי חובת ק״ש לכל הדעות [לא כמנהג אשכנז והרבה מנהגים, שמתפללים מבעוד יום, ואז חייבים לומר ג' פרשיות בקשהעמ"ט להשלים ק"ש, אבל אנחנו קיימנו ק"ש של ערבית בבית כנסת, אז לכאורה מספיק שנקרא רק פרשה אחת על המטה]. וק״ש שעל המטה הוא משום שמירה. ולשון הגמרא (ברכות דף ס׳ ע״ב) הנכנס לישן על מטתו אומר שמע ישראל עד והי' אם שמוע וכן פסק הרב״י בשו״ע שלא יאמר רק פרשת שמע. רק שהפוסקים הכריעו [נגד הב"י] עפ״י המדרש לקרות כל הג' פרשיות שיש בהן רמ״ח תיבות להציל רמ״ח אבריו מן המזיקין [כמו שבבקר בשביל רפואה]. לכן הוצרך לבאר שמע ישראל (כלשון הגמרא) עד סוף כל ג׳ פרשיות (שיהיו כל הרמ״ח תיבות מק״ש עצמה [אדה"ז לא אמר להכפיל את שלש האחרונות, אבל שער הכולל מבין מזה, שהיות שצריך לומר ג' פרשיות וזה לשמור רמח איברים אז סימן שצריך גם להשלים, וסובר שיחיד משלים עם "אני הוי' אלהיכם"]) כי יש שכתבו שלהשלים הרמ״ח תיבות דק״ש שעל המטה יאמר אל מלך נאמן (מחצית השקל) [אין אמת בסוף, ושם ודאי לא מזיק לומר כך בסוף, אם כי הרמ"ה כן יאמר שזה מזיק מהטעם השני – שמוציא שם שמים לבטלה, כי אין לזה קשר – ואולי זה גם תוספת] או יחזור ה׳ אלהיכם אמת (כמו גבי ש״ץ בשו״ע סימן ס״א) ושתי העצות הללו נמצאו ג״כ בהגהת צמח בפע״ח שער הק״ש שעל המטה פ״ב [לכאורה בקבלה כלל לא אומרים כך, ואעפ"כ בהגהת צמח על קשהעמ"ט כן כותב]. אבל אדמו״ר בסדור פסק לעיל לענין ק״ש דיוצר שהיחיד יחזור תיבת אני ה׳ אלהיכם לחוש להסוברים שהתיבות שאינם מן הג׳ פרשיות דק״ש אינם משלימים הרמ״ח תיבות דק״ש. וא״כ מכ״ש בק״ש שעל המטה אינם שייכים השתי עצות הנ״ל. כי אל מלך נאמן שקודם ק״ש הוא במקום אמן שאחר הברכות שלפני ק״ש. וגם אחר ק״ש לא נמצא כלל אמת ויציב או אמת ואמונה [כאן שתי העצות פחות שייכות]. וא״כ ברור שבק״ש שעל המטה יחזור התיבות אני ה׳ אלהיכם. וזהו שכתב אדמו״ר שמע ישראל (שלא יתחיל מן אל מלך נאמן) עד סוף כל הג׳ פרשיות (ולא יוסיף תיבת אמת  [שלא שייכת לכאן]).

אעפ"כ אמרנו קודם שהמנהג למעשה כן לומר – זה משלים את ארבע המדרגות, כנגד הוי' מלמעלה למטה.

עיקר הלומדות היה ללמוד את הצל"ח בפנים, ואין לנו זמן. כעת נסתכל בדפים שהודפסו.

יב. סדרות היוצאות ממספר התיבות והשלמתו ל-רמח

לפני שנתחיל את זה, עוד חשבון מאד חשוב (הרבה לא אמרנו – בהשלמות בע"ה). משהו מתבקש מאד – שתי סדרות יפהפיות ביותר. פשיטא שכאשר הקב"ה כתב רמה תיבות 'ידע מה שהוא עושה' (זה שהרמ"ה לא רוצה שיהיה יותר מ-רמה תיבות – מתאים לו…).

[השלמה: הצורה הכי 'אלגנטית' להסביר למה יש רמה תיבות בק"ש – חז"ל ציינו את מספר המלים אבל לא את  מספר האותיות. הסופרים סופרים כל אותיות שבתורה. כמה שהספירה היא פשט, יש לה קשר לפנימיות התורה, כמו שראינו בזהר. גם כך היחס בין מילים לאותיות – ככל שהספירה יותר מפורטת היא עוד יותר סודית, משום מה. עיקר היפי של קריאת שמע בא לידי ביטוי במספר האותיות, אם כי אף אחד לא כותב את זה – הפרשיות כמו שכתובות בתורה הן בדיוק 1000 אותיות (10 בחזקת 3), ודאי רומז לאלף אורות של מ"ת, ורומז לעשרת הדברות בתוך קריאת שמע. עם בשמכל"ו זה 1024 אותיות – לב ברבוע (2 בחזקת 10 – גם קשור ל-10). לפי זה, כשמוסיפים שלש מלים – גם כך וגם כך – מוסיפים 13 אותיות (התוספת של אמת, לא חלק מהפרשה, זה דומה לברוך שם, ואם מוסיפים דווקא מהפרשה יותר מתאים להוסיף קודם לאלף). אם מוסיפים רק ל-1000 זה 1013 – מספר השראה של 23 (23 ברבוע ועוד 22 ברבוע). אם מוסיפים לכל ה-1024 אז המספר שמקבלים הוא לא מספר צורני מובהק, אבל 1037 ("עורי צפון ובואי תימן" וכו') הוא כפולת שני מספרים ראשוניים חשובים – 61 (אני, במיוחד משמעותי אם מוסיפים "אני הוי' אלהיכם") פעמים 17 (חוץ מזה שזה טוב, זה והו – "אני והו הושיעה נא", שבחבורם עולים ג"פ הוי', ג שמות). זה פרק חשוב, שעם כל חשיבות המלים – גם חשוב מאד לספור את האותיות.]

יש חז"ל מפורש לגבי חסרון ב-רמח, שקשור לאברהם אבינו – שהיו חסרים חמשה אברים. בק"ש יש ענין שחסרים שלשה אברים, אבל איני מכיר כזה דבר – אני מכיר שהיו חסרים חמשה אברים. צריך להיות איזה קשר. מקובל לומר שהיו חסרות שתי עינים ושתי אזנים וראש הגויה. אפשר לומר שלא  מחשיבים עינים או אזנים, אבל זה לא הפירוש האמתי כאן לכאורה. מה שכן, נבין לפי ההמשך. אחת הכוונות של טו ווי"ן היא שיש חמשה פרצופים – חמש נקודות שיצאו מעיני א"ק – שכל אחת היא נקודת יסוד והתקשרות, ריכוז בנפש. זה התיקון של מי שקשה לו להתרכז. הכוונה שבכל פרצוף מהחמשה – אריך, אבא, אמא, ז"א, נוק' דז"א – יש יסוד בפה ("דעת גניז בפומא" – כח התקשרות בפה), בחזה (כח התקשרות בלב) ובברית. בקיצור – פה, לב, ברית – הכל מתחלק לשלש נקודות. צריך לומר שבאיזה נקודה זה מה שצריך להשלים – שלשה כללים. לא צריכים להשלים רק אברים פרטיים, אלא כללים, והכללות במלה אמת – לפני שמתחילים לפרט פי חמש – זה הפה, הלב והברית. פה לב ברית = 729 = זך ברבוע = ט בחזקת 3 = ג בחזקת 6 (לא יכול להיות משולש יותר מזה). זה ראש-תוך-סוף של הכל, כמו המלה אמת שהיא רת"ס של האלף-בית. זה שייך לחדש סיון, כמו "אוריאן תליתאי" וכו'. גם זה שלאברהם היו חסרים חמשה אברים זה משהו אמתי לגמרי, לכן יש ה זעירא ב"בהבראם" – זה רק בכח, לא בפועל – ובלי ה-ה הוא שוה רמג, 3 בחזקת 5 (היינו שהוא הממוצע של פהלבברית).

ברגע שיש רמגרמהרמח זה פותח אופק חדש, כי עושה סדרה רבועית פשוטה – ההפרשים הם 2 ו-3 (ה-5 מתחלק ל-2 ו-3), אז הבסיס הוא 1. המספר הקודם הוא רמב, ולפניו רמב וכו' (יהיה בסוף אברהםאברהם בין שני הצדדים). מה זה רמב? בסוגיא שלנו זה רבי יהודה, שהלכה כמותו. זה שסדרה זו היא מאד מכוונת – סכום שלשת המספרים לפני רמח (עד ולא עד בכלל) הוא 730 = ב"פ שסה. אם יש רמח צריך שסה – למה פעמיים? השל"ה הקדוש אומר שב-שסה גידים יש עורק וגיד בכל אחד, זה מה שמצוות ל"ת נוהגות ביום ובלילה, בשנת החמה יש שסה ימים ו-שסה לילות. היום הוא דופק – השמש מרעישה בשמים – אבל בלילה אין דופק. הוא אומר שזה הסוד של העורקים והגידים, מה שהלב "פליג לכל שייפין" זה העורקים, הימים, שזה דופק, ומה שחוזר מהאברים ללב זה הלילות. יוצא בסדרה שלפני שמגיעים ל-רמח צ"ל פעמיים שסה – שזה כבר חידוש נפלא. המספר הבא יהיה רנב – אברי הנוקבא (לכאורה הנשים מקופחות בקריאת שמע – האשה צריכה להשלים שבעה איברים, היא רק צריכה לכוון את הסדר הרבועית הזו, ומבינה שאם יש רמח אוטומטית יש רנב). אח"כ רנז – הששי מהתחלה – והשביעי רסג. לסדרה זו קוראים משולש N פלוס 242. שבעת המספרים הראשונים עולים 1750 – הממוצע הוא נר, חיבור רמחרנב (חבור הזכר והנקבה) – העולה "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", ז"פ נר, "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (פרשת השבוע). כלומר, בעצם ה-7 מתחלקים ל-2 (רמחרנב) ו-5 (שכל אחד בממוצע הוא נר) – חלוקת זהב. הסדרה הזו היא סדרה של חן – פארבולה שלמטה יש 242-242, שיחד זה 484, 22 ברבוע.

צריך לעשות עוד סדרה, על פי התורה – עוד משהו שמתבקש לגמרי לעשות. בתורה יש רלט תיבות, הוסיפו עוד 6 ל-רמה, ואז מוסיפים 3 ל-רמח. רלטרמהרמח – סדרה שהבסיס הוא 3-. המספר אחרי רמח יהיה עוד פעם רמח – פארבולה הפוכה, ששתי הנקודות הזהות יהיו רמח למעלה, ירד עד ל-דוד (מספר חיובי אחרון), סה"כ 26 מספרים (לראות מה הממוצע של כל אחד ממספרים אלה). זה הכי מתבקש מהסוגיא, יוצר צורת חן מושלמת, שמתחילה אברהםאברהם ויורדת עד דודדוד.

יג. ביאורי רבי הלל לתורות הבעל שם טוב – גילוי כח העצמיות בחיבור "בין הפרקים"

אחרי זה נסתכל בדפים – ביאורים על תורות של הבעל שם טוב. לפני כן נקרא את שתי תורות הבעל שם טוב (ג ו-ה בהוצאת קה"ת):

שמעתי בשם מורי פירוש המדרש הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו… כי תכלית הידיעה שלא נדע, אמנם יש ב' סוגי שלא נדע, א' מיד, שאינו נכנס לחקור ולידע מאחר דא"א לידע, ב' שחוקר ודורש עד שידע שא"א לידע [נסביר במלים של הסוגיא: יש אחד שלא יודע רק מתוך אמונה – מאמין שאי אפשר להכיר את ה'. הייתי חושב שזה טוב – הבעל שם טוב אוהב יהודים עם אמונה פשוטה. כשמיד שאומרים שאי אפשר להבין את ה' אני מאמין. פלא שבתחלת כש"ט אומר אחרת – לכן בחב"ד אוהבים ללמוד כש"ט (יש עוד אוספים של הבעש"ט, אבל לא מתחילים כך), כאן רואים שהבעל שם טוב חב"דניק. השני הוא יהודי של "אמת" – הוא גם בסוף לא יודע, אבל מתחיל מהאמת.]. וההפרש בין זה לזה, מלה"ד, שנים שרוצים לידע את המלך, וא' נכנס בכל חדרי המלך ונהנה מאוצרי והיכלי המלך [הבעל שם טוב מדגיש שהשני ראה הכל ונהנה מהכל – קשור לסוגיה של מצות להנאה נתנו. הראשון לא נהנה והשני נהנה.], ואח"כ לא יוכל לידע המלך, והשני אמר, מאחר שא"א לידע המלך, לא נכנס כלל לחדרי המלך ולא נדע מיד. ובזה יובן ודאי בשני סוגים הנ"ל, אותי עזבו מלידע, שא"א, מ"מ הלואי אותי עזבו מתוך החקירה והידיעה אחר שתורתי שמרו [צריך בסוף להגיע למסקנה שאי אפשר לדעת את ה'. אבל הלואי שמסקנה זו תהיה אחרי החקירה והדרישה של "ותורתי שמרו", אחרי שנכנס וחקר לכל היכלי המלך, ואז באמת שלו הבין שבאמת אי אפשר לדעת את ה'.], ודפח"ח.

כאן יש לכאורה שאלה – חקירה ודרישה זה חב"ד. גם הראשונים היו חוקרים – הרמב"ם, מורה נבוכים. אבל "תורתי שמרו" לכאורה זה לא עצם הפילוסופיה, אלא ללמוד תורה ולשמור מצוות, אז למה זה חקירה ודרישה? בפרט אם מצוות זה "נעשה ונשמע", אז למה זה נקרא לחקור ולדרוש אחר ה' ורק אחר כך להגיע למסקנה בתורת אמת שאיני יכול להשיג? זה מה שרבי הלל יצטרך להסביר על התורה הראשונה.

נדלג לתורה ה – יותר קל ופשוט לכאורה, אבל אצל רבי הלל זה הרבה יותר עמוק:

מבעש"ט פי' הש"ס [כתוב ג"פ בש"ס] יצא ב"ק ואמר כל העולם ניזון בשביל חנינא בני [חנינא בן דוסא ר"ת חב"ד – החב"דניק בין התנאים] כו'… וממורי שמעתי כי שביל הוא צנור, שפתח צנור ושביל השפע. וז"ש בשביל חנינא בני, ודפח"ח.

הוא לא מפרש את ההמשך שהוא לא צריך כלום – די לו בקב חרובין (קב חרובין = חשמל, ומזה הוא חי). כנראה הא בהא תליא, בזכות זה שדי לו רק בקב חרובין יכול לפתוח צינור שכולם ניזונים ממנו.

כעת נקרא ברבי הלל (זה מבוך חסידות בכת"י, שהביאו בהוספות לכש"ט בהוצאת קה"ת במהדורות הראשונות, ומשום מה במהדורה החדשה השמיטו את זה, לכן צריך 'להציל' את זה). בזהר כתוב הרבה פעמים שדיינו לבוא לעולם בשביל זה, וכך כאן – דיינו לבוא לעולם בשביל שני פירושים אלה של רבי הלל, שכוללים את כל התורה וכל החסידות:

בשם הבעש"ט ז"ל נ"ע: הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, וביאר כי תכלית הידיעה שלא נדע, אך יש בזה שני סוגים. הא' שאינו נכנס לחקור ולידע, והב' שחוקר ודורש עד שיודע שאי אפשר לידע ([זה החידוש הראשון שלו:] ונקרא ידיעה בדרך שלילה [כפי שאמר הרמב"ם, החוקר הגדול], [והחסידות  מוסיפה לזה (הרמב"ם התכוון לכך, אבל לא אמר במילים אלה), שלא לחשוב שאני סתם שולל הכל, אלא שיש בכך הרגשה חיובית. אני לא יכול לומר את זה במלים, אלא רק שהוא לא מה שחשבתי ולא מה שאף אחד חשב, אבל תוך כדי שהוא חקר עמוק והגיע למסקנה של השלילה יש בזה הרגשה אמתית של הקב"ה:] שהוא הרגשה ממש איך מגיע בבחינת "לית מאן דתפיס ביה" [אפילו מחשבה קדומה דאדם קדמון, גם ה-רמה לית מחשבה תפיסא ביה כלל. ואומר כאן שבאמירה זו יש הרגשה, אם אתה בסוג הראשון – חב"דניק של הבעל שם טוב. אם אתה בסוג הראשון מיד אפשר לומר שלילה טוטאלית, שה' לא זה ולא זה, אבל אין בזה שום הרגשה. אנחנו רוצים להגיע להרגשה בשלילה – הרגשה זה דעת, "דע את אלהי אביך".] כו'). אך הלוואי שתהיה העזיבה זאת מתוך הידיעה והחקירה, אחר שתורתי שמרו [אפשר לחשוב מכאן שגם בסוג הראשון יש איזו הרגשה, אבל זה לא כך, כמו שנסביר. אם יש לו הרגשה זה רחוק לגמרי, אמונה.] – [כאן מתחיל לענות על הקושיא הנ"ל, למה חקירה ודרישה זה "תורתי שמרו"? חקירה ודרישה זה המו"נ של הרמב"ם, ולא שמירת מצוות. אם נאמר כמו בתניא, ש"וידעת היום" זה מ"ע, אז קיימת בכך מצוה, ואם הגעת לאמונה ואהבה ויראה קיימת עוד מצוות. אבל איך זה קשור ל"תורתי שמרו" שמתייחס בפשטות לכל התורה? את זה הוא מסביר:] כי ע"י שמירת התורה והמצוות במצוות עשה ומצוות לא תעשה, ממשיך מהותו ועצמותו שיתגלה בנשמות ישראל [זה מצוה לשון צוותא, כנ"ל. כמובן שלהגיד כזה דבר זה ההיפך הגמור מכל שיטה לא חסידית. הגר"א אומר בכמה מקומות – כל דבר מתחיל שעצמות אי אפשר להשיג. אומר מאד יפה, אבל ההיפך ממה שכתוב כאן. הוא אומר שיש עצמות, אבל תשכח מזה לגמרי – יש התפשטות האלקות ויש התפעלות אלקות מאתנו. מסביר מאד יפה – שיש עצמות-התפשטות-התפעלות – אבל זה לא נכון, הפוך מהחסידות. התפשטות זה שם הוי' והתפעלות זה דין – מדה כנגד מדה. התפשטות-התפעלות זה אצלו קוב"ה ושכינתיה. התפשטות זה החסד שמצדו, אם היה תלוי בו רק היה מיטיב, והתפעלות זה מה שאנחנו פועלים בו – מדת הדין, שגורמת שהחסד ישאר למעלה. זה שני דברים שהם באמת כמו סובב וממלא, שם הוי' ושכינה, ויש גם עצמות – אבל אין שום קשר לעצמו ולנו, תשכח ממנו. זה כתוב בסידור הגר"א על קריאת שמע (לא הנגלה, אלא הקבלה) – הסידור עם הפירוש של רבי נפתלי (ששם מזכיר שיש הקבלה ל"אמת ויציב" כנ"ל)[ב]. זה מאד יפה, נשמע כמו חסידות, רק הפוך – בענין של העצמות. אנחנו מאמינים שכאשר יהודי לומד תורה ועושה מצוות הוא ממשיך את עצמותו יתברך לתוכו. במקום הזה הוא לא מחלק בין סובב לעצמות, כמו בדרך כלל אצל אדמו"ר הזקן, אבל הוא מתכוון לעצמות. כל נשמה של יהודי זה "חלק אלוה ממעל ממש", אבל העצמות צריכה להתגלות בו על ידי תומ"צ], כי איהו תפיס בכולהו עלמין [הצד השני של "לית מאן דתפיס ביה"], דהיינו שמהותו ועצמותו ממש נתפס בעולמות בהעלם [בכל העולמות זה בהעלם, אבל בנשמות ישראל זה בגלוי.], וזהו בחינת סובב [כאן הכוונה לעצמות, אין כאן חלוקה.]. כי הגם שעצם מהות העולמות [בפני עצמם] הוא המשכת זיו והארה לבד, וזהו בחינת ממלא כל עלמין, אך כוח הממשיך ממדרגה למדרגה בריבוי מדרגות דהשתלשלות העולמות הוא כוח העצמיות ממש [בגלל זה מקשרים את זה לחומר הנלמד – שיוצא ברור שלא מפסיקים כי "אמת" זה ממוצע מחבר. הצל"ח רוצה להגיד שלפי הרמב"ם הכל אחד, אבל זה לגמרי סותר את הקבלה – זה היכל האהבה וזה היכל הרצון (הרצון גופא עליה של אהבה, אבל זה שני היכלות). צריך לומר שיש כח כל כך חזק שמחבר – הצדיק אמת – וזה אמת. רק הצדיק יכול לעשות שהאמת תנצח את השקר. אל תאמר אמת-אמת, צדיק-צדיק, מודים-מודים, שמע-שמע – הכל קשור אחד לשני. הוא אומר שיש עולמות ומדרגות, והמהות העצמית של כל דרגה זה התגשמות האור הממלא כל עלמין, אבל מה שממשיך מדרגה לדרגה – במקום אחר קוראים לזה האין האלקי, או האין האמתי שבין יש ליש. זה לא האין של היש – הממכ"ע הוא האין של היש – אלא האין האמתי. הוא אומר שהאין האמתי, עצמות ממש, זה מי שממשיך ממדרגה למדרגה. זה רק באמצע – מה שממשיך מדרגה לדרגה. האמת הזאת היא מה שנמשך ומתגלה בתוך הנשמה שלך כשאתה עושה מצוה. לכן לעשות מצוה זה הפירוש הכי פנימי ועצמי של חקירת האלקות. בחקירת האלקות בשכל לא תגיע יותר מקצת-קצת ממכ"ע במקרה הכי טוב, אבל בקיום מצוות מתגלה מה ש"איהו תפיס בכולהו עלמין", ומזה מגיעים ל"לית מחשבה תפיסא בך כלל", האמונה שאחרי הידיעה. זה הלב של כל מה שלמדנו בנגלה – הוא רוצה שהאמונה תבוא אחרי האמת, והאמת היא "אין אמת אלא תורה", והאמת של התורה זה מה שעצמותו ומהותו יתברך מתגלה בתוך הנשמה שלך כשאתה שומר תומ"צ (לאו דווקא שאתה לומד מו"נ). אני מוצא מי שאוהב ללמוד פיזיקה, כי זה מציאות היש – דברים אמינים, מה יש בעולם. מה תורה ומצוות מחדשים לגבי המציאות? איזה חכמה? זה גזירות – שמישהו אמר לעשות כך וכך – מה זה מענין אותי. איך מסבירים לו (שזה לכולנו)? שהפיזיקאי לא יודע מה מחבר בין האלקטרון לפוטון – יש כזה ויש כזה, אבל מה קורה באמצע. לכן יש היום מחלוקת לגבי האתר – אם יש חלל או אין, היום מדברים על חומר חשוך. כל פעם זה אותה גברת בשינוי אדרת. מה שבאמת לא ידוע זה "'אין עוד מלבדו' – אפילו בחללו של עולם", מה נמצא בחלל. תורה ומצוות זו החכמה האלקית שבין היש ליש, בין הפיזיקה לחימיה לביולוגיה. הכל זה בין – ספר של בינונים. האין האמתי של ה' זה מה שבין לבין. שם יש את גילוי הסובב – לכן הוא סובב, הוא לא מתגלה. איפה הוא נמצא, איפה העצמות? בחיבורים – מצוות לשון צוותא. זה בצדיק, הממוצע המחובר – לכן נקרא בזהר "זכאי קשוט". מראים את זה רק על ידי טעימה – "טעמו וראו כי טוב הוי'". מביאים את הסוס למים, מציעים לו לשתות – או שישתה, או לא] (כמבואר במקום אחר בעניין ההפרש בין קבלת ראשונים לקבלת האריז"ל והבעש"ט והמגיד נ"ע [הוא לא מחלק כמו רבי אייזיק, 3 קבלות – מסתפק בשתים. קבלת הראשונים זה השתלשלות, עילה ועלול, יש מיש – וזהו. אבל כנראה שיש קשר בין הממוצע המחבר לבין מושג ההתלבשות וגם ההשראה – התלבשות של האריז"ל והשראת הבעל שם טוב – ששניהם מתייחסים לאין האמתי.]), אך הוא בהעלם [קיים בכל מקרה, אבל נעלם, ומתגלה על ידי תומ"צ]. וע"י שמירת התומ"צ מתגלה מן ההעלם ומאיר בנשמות ישראל הגילוי. וכמבואר ד"לית מחשבא תפיסא ביה כלל" כי אם כאשר תפיסא בתורה ומצוותיה [וחוץ מזה למחתב"ס]. אך עכשיו הגילוי הוא בבחינת מקיף, המשכת קדושה בלבד [כמשל אדה"ז, שזה כמו יהלום בקופסה – לכן צריך לפקוח עינים, לפתוח את הקופסה (והרבי אומר שיש לנו גם את המפתח).], ולעתיד יתגלה בבחינת ידיעה והשגה ממש עד שכל אחד יראה באצבעו "הנה אלהינו זה" כו'. אך אע"פ שהמהות והעצמות נתפס, ואם כן כל העצמות נתפס [גם כלל גדול של הבעל שם טוב, שהתופס בחלק מהעצם תופס בכולו – "כל אמת אמת תפסיה להאי"], שהרי כל עצם הוא בלתי מתחלק, מכל מקום הוא כאילו מובדל. כי אצלו ית' שני הפכים בנושא אחד, נתפס ובלתי נתפס כאחד [מצד אחד כל העצמות נתפס – ההיפך הגמור מדברי הגר"א. אומר, אני מסכים איתך שה' לא נתפס בכלל, אבל חולק עליך כי ה' נתפס לגמרי יחד עם זה – נשיאת הפכים. לע"ל זה לא יהיה כל כך פרדוקס, אבל היום זה פרדוקס – הכל נתפס באמת ולא יודעים כלום. אני לא יכול להסביר לעצמי איך נתפס – עדיין הכל "כל מצותיך אמונה", זה "לית מאן דתפיס ביה", אבל זה שעצמות נתפסת ממש במצוה זה "איהו תפיס בכולהו עלמין" (כך בכל העולמות, ואצלי מתגלה בנפש – היום במקיף ולע"ל בפנימיות).], ולאפוקי מדעת הפילוסופים [לכאורה כולל גם את הרמב"ם] שאמרו "לנמנעות טבע קיים" כו'. וזהו "אחרי שתורתי שמרו", שנתפס המהות והעצמות בנשמתן, אז בא אחר כך לבחינת ההרגשה מבחינת "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". דזהו ידיעה שאי אפשר לידע [הפתגם המקורי הוא לא "תכלית הידיעה שלא נדע" אלא "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע", כך מדייק כאן], ונקרא ידיעה בדרך שלילה. ונקרא "אותי עזבו" – דעת והרגשה שאי אפשר לידע. וזהו "אם אין חכמה [פנימיות אבא] אין יראה [פנימיות עתיק]" [התחלנו את השיעור מזה שיש יראה וכבוד, אבל יש גם שלום לפי רבי יהודה. זה דבר שחשוב שרוצים שכולם ישמעו – כשרוצים לקרב את התלמידים לפנימיות התורה מדברים על זקן ותפלין דר"ת. עיקר הנקודה של השיעור הערב, שעד כאן זה להתחיל להיות  חסיד – להיות שייך לפנימיות התורה. אבל ממש לעבור את הסף, להתחיל להיות שייך לחב"ד, זה כמובן הסידור של אדמו"ר הזקן. לכן כל מה שהשיעור היום היה על החידוש המופלא בסידור (אולי החידוש הכי מופלא בסידור, במיוחד אם נמשיך לומר השלמות). הזקן זה כתר – הדיקנא קדישא, וכאן זה בחינת יראה. תפלין של ר"ת זה מוחין דאבא – חכמה. כל הדברים האלה זה סגולות. כמו כאן, זה ענין חיצוני שתופס את העצמות. זקן זה משהו חיצוני, שתופס את העצמות בדרגת הכתר. ר"ת זה מצוה, ותופס מוחין דאבא. מה זה משנה הסידור? הכל עולה לה', רחמנא לבא בעי, המלים זה סוסים בסה"כ – מה נפקא מינה איזה סוס? רק ראינו שיש פה סוסים מיוחדים, שהם תופסים את עצמות מוחין דאמא, כי אמא זה עבודה – "עבודה שבלב זו תפלה". הסידור זה בשביל לעבוד את ה' בתפלה. הנוסח ודאי חיצוני, זה רק סוסים, אבל כמו שבתפלין של ר"ת יש סגולה – זה כלי שמחזיק את פנימיות מוחין דאבא, והזקן זה כלי חיצוני שמחזיק את פנימיות יג מדה"ר שבכתר, אורות אין סוף כדי שאתה תהיה רחמן. אותו דבר הסידור זה כלי של בינה שקבלנו מהשמים. כתוב שחכמה זה "מה" ובינה זה "מי", משם מתחיל להתברר "מי אתה". הזקן כנגד שאלת איה בכתר, תפלין דר"ת כנגד שאלת  מה אתה בחכמה, אבל מי אתה – למי אתה משתייך – מתחיל ממוחין דאמא, וכאן זה מתחיל מהסידור. זה היה אמור להיות כל הווארט של הערב הזה. במילים של תחלת השיעור – היראה בכתר, הכבוד בחכמה, והשלום בבינה. לכן אמרנו שהפסק של הסידור זה דרגת אמא, והמנהג זה אבא של אמא. לפי נגלה זה מלכות, פשט הקבלה זה ו, והסידור זה כבר אמא – מ"הנסתרֹת להוי' אלהינו" – ויש בזה גם אבא, המנהג. שוב, הכל זה איך לתפוס את העצמות. הסימן שתפסתי את העצמות – שאני תופס שלא תפסתי שום דבר, הכל חוזר לאמונה. זה נקרא שהוא נתפס ולא נתפס כאחד. כמו שאמרנו, שאם לא באנו רק בשביל זה דיינו, אבל צריך להשלים גם את השני. הוא אומר שזה נקרא חכמה ויראה בפרקי אבות. חכמה זה פנימיות אבא – לחקור וגם להנות – ויראה זה פנימיות עתיק.], כי חכמה הוא בחינת תורה, והוא בחינת התגלות [חכמה זה ראשית הגילוי, ראשית ההתגלות בנשמות ישראל.] איהו תפיס כו'. וע"י זה בא ליראה פנימית, ביטול המהות מכל וכל מצד ההרגשה דלית מחשבה תפיסא ביה כלל. וכן ע"י שמירת המצוות עשה ולא תעשה בא ליראה זאת, כמו שכתוב "ויצונו הוי' לעשות את כל החֻקים האלה ליראה את הוי' אלהינו". ואפשר לומר שזהו ענין פנימיות אבא, וההרגשה שאי אפשר לידע הוא פנימיות עתיק, [והרגשה זו] מגיע בבחינת לית מאן דתפיס ביה כו', וד"ל.

מה שהוא הסביר עכשיו, במלים שלנו, זה הכנעה-הבדלה, אבל עוד לא הסביר המתקה. "איהו תפיס בכולהו עלמין" זו ההכנעה שלו – קיום תומ"צ בקבלת עומ"ש (ועל ידי כך העצמות נמשכת ומתגלה בנשמה), וזה שאני פתאום מקבל הרגשה של "לית מאן דתפיס ביה כלל", שזה פנימיות עתיק, זה הבדלה. אבל מה זה המתקה? המתקה היא לרדת עם זה לעולם הזה, להפיץ את זה לעולם. זו באמת התכלית של הכל, וזה הנושא של הווארט הבא (שבשבילו זה המשך אחד):

עוד בשם הבעש"ט נ"ע, פי' הש"ס יצא בת קול ואמרה כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני כו' שביל הוא צינור שפתח צינור ושביל השפע. וזהו שכתוב בשביל חנינא בני כו' (ואפשר לומר כי בחינת צדיק הוא צינור [כל צדיק הוא צינור] שעל ידו נמשך השפע בכל העולמות עליונים וגם למטה בעולם התחתון המשכת השפע לכל הדור הוא על ידו [כל השפע בא על ידי הצדיק. זה ווארט של הבעל שם טוב, ומתאים לכל ספרי תלמידיו – קדושת לוי, נעם אלימלך וכו'.] הפנימיות לישראל בסטרא דקדושה ומותרות ופסולת לבד באת זה לעומת זה כו' [כולם מקבלים מהצדיק, גם הגוים. לכן הצדיקים, מהבעל שם טוב והלאה, היו מברכים גם גוים שבקשו ברכה בכל נושא. הצדיק ממשיך שפע, ואוטומטית ממשיך לכולם – פנימיות לישראל ופסולת לגוים, שכולם יהנו.]. והנה מבואר לעיל [כאן רואים בבירור שקטע זה המשך של הקודם.] שעל ידי שמירת התורה ומצות עשה ומצות לא תעשה ולימוד התורה בא לבחינת יראה פנימית [זה "אם אין חכמה אין יראה", ששמירת מ"ע ול"ת ולומד תורה – סדר של "נעשה ונשמע" – זה חכמה, ומזה בא ליראה פנימית מהרגשת ה"לא נדע"] שבא מבחינת שלא נדע שאחר תכלית הידיעה [מכאן מתחיל החידוש, שיש גם יותר מזה. מה יכול להיות יותר מפנימיות אבא פנימיות עתיק? קודם היה נראה הסוף, אך הוא ממשיך:] אך מתעלה מזה לבחינת ביטול רצון שלמעלה מן הטעם לגמרי למצוא מקום בנפשו בקיום המצות [קודם הגעתי לבטול המהות לגמרי, כמשל הבטול לפני החכם שהזכרנו בתחלת השיעור, אבל צריך להגיע למדרגה שיותר גבוה מזו. למה? כי בבטול במציאות לגמרי אתה לא יכול לעשות שום דבר. צריך להגיע לעוד דרגה של נשיאת הפכים, אחרי שאתה גארנישט ממש. זה דומה למה שדובר בשיעור הקודם שגם באין צריך להתקדם. אז הסברנו שכל פעם צריך להתעלות יותר ויותר, ואמרנו שזה בשביל ליזום – כמו שכותב כאן, שזה בשביל לרדת. בשביל לרדת צריך עוד יותר בטול מבטול המהות לגמרי. קודם היה בטל לגמרי, וכעת צריך למצוא לעצמו מקום בנפשו בקיום המצוות. לכאורה זה לחזור למטה, לקיום המצוות, שממנו הגיע לזה ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל". ה' לא רוצה שנשאר שם – הסתלקות, רצוא בלי שוב, הבדלה בלי המתקה בסוף. צריך לרדת] שלזה צריך כח יותר נעלה [כנראה שזה חביון עז העצמות שבפנימיות עתיק, צריך להתחבר ולהתעצם עם זה.] כי מצד הביטול הפנימי אי אפשר לו לעשות מאומה כי העומד לפני המלך אי אפשר לו לעשות מאומה [קצת קשה, כי בהמשך יאמר שזה נקרא בן. שהמדרגה הראשונה של קיום מ"ע ול"ת ולימוד תורה זה עבד, והשניה זה בן, וכעת רוצה בן שנעשה עבד. יש לפעמים, מרבי הלל עצמו, בן שנעשה עבד שנעשה בן. אבל כאן אין את זה. על פי פשט, כי ה"בן שנעשה עבד" כאן הוא לא אויס-בן, אלא יש לו שניהם יחד, וזו התכלית. קצת קשה להבין שאומר שרק בן זה כמו אחד שעומד לפני המלך ובטל במציאות. לכאורה זה לא מתאים לבן, כי אם הוא הבן של האבא לא כל כך בטל שאין לו מקום – הוא תמיד יושב שם. לעבד אני יכול להבין שבדרגה גבוהה אין מקום. לכן, בקיצור, הווארט הוא שזה הבן כמו שהוא כלול במח האב. בן שעומד לפני האבא לא בטל, אבל בן שחוזר לטפה – חוזר להיות הטפה במח האב – שם הוא בטל לגמרי. אבל זה לא תכל'ס, רוצים שיוולד וכו' – יש עיבור שני ולידה שניה. הבן עולה לדרגה בה חוזר להיות הטפה במח האב, זה ודאי בטול המהות ממש, ואני רוצה שכעת ירד למציאות – "בן שנעשה עבד". ודאי הוא לא אויס-בן, אלא רק אני רוצה שיוולד – שימצא מקום בנפשו להיות בעולם ולקיים תומ"צ.] ולכן צריך להתגבר בנפשו להעלות בחינת ביטול זה כאלו הוא מרחוק מן המלך [הוא קרוב, וצריך להיות רחוק. היה לנו "פנימיות אבא פנימיות עתיק", אבל צריך להיות "כתר עליון אף על גב דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם הוא קדם עילת כל העילות" – יש בו צח-מצוחצח-קדמון, ג' רישין שבכתר, אבל צריך להיות "אוכם הוא". זה כמבואר שיש מדרגה של "מרחוק הוי' נראה לי" שיותר מכל קירוב, כולל גם "כי קרוב אליך הדבר מאד" (שהוא יסוד ספר התניא).] ואז יוכל לקיים רצונו ית' וזהו כוונת הלקוטי אמרים [מה שכתוב בתניא:] ואף שיש בן שהוא גם כן עבד כו' [הדגש על גם-כן, שיש לו שניהם – אין כאן יותר מזה (גם בתניא אין) – זו נשיאת הפכים. קודם היתה נשיאת הפכים של "תורתי שמרו" ו"אותי עזבו", אבל זה שני שלבים ולא נשיאת הפכים בעת ובעונה אחת. זה יכול להיות כי כן בעת ובעונה אחת ה' נתפס ולא נתפס. אבל מה שהוא לגמרי נשיאת הפכים, גם אצלי, זה בן שהוא גם עבד. ידוע שבינוני זה בןעבד (וזה רבה – כגון אנא בינוני).] מתחלה בן [רק בן] ואחר כך עבד בעול [אבל הוא לא אויס-בן, כנ"ל] כו' (עי' במאמר ואשה אחת כו' באריכות [מאמר של ר"ה בפלה"ר בראשית – שזו ההוכחה הפשוטה שזה רבי הלל.]) כי בחי' ביטול המהות דיראה עילאה בא מבחינת שלא נדע [עליה דובר בתורה הקודמת] ההרגשה בבחינת לית מאן דתפיס ביה שיש בהרגשה זאת ענג עמוק [כעת חדש משהו: קודם ידעתי שיש הנאה בכל מה שמטייל בהיכל המלך לפני שמגיע למסקנה שאי אפשר לדעת את המלך. אמרנו שבזה הוא כבר יותר טוב מהראשון, שמיד מרים ידים ואומר שאי אפשר לדעת. כעת אומר עוד משהו, שגם בפנימיות עתיק יש לו ענג נפלא מהרגשה זו שאינו יודע. מה מפשיט אותו ועושה אותו אויס? הענג, שהוא בחינת אין.] עד שהוא מפשיטו לגמרי ממהותו [הענג יכול לבטל את המציאות] וכל זה הוא בחינת בן עבודה מצד התענוג כו' [אם כי נתן את המשל של עבד שעומד לפני המלך ולא יכול לזוז, וכעת מסביר שהוא חווה עונג של בן שמפשיט אותו מהמהות שלו (עונג בעמידה לפני האבא).] לכן צריך לעורר בחינת עבד בעול בשביל קיום המצות כו' [יש שליחות בעולם הזה.] והנה הצדיק שהוא במדריגה זאת כמו רבי חנינא בן דוסא שנאמר עליו כעבד לפני המלך [כך כתוב דווקא עליו, והוא מסביר שמצד אחד הוא "כעבד לפני המלך" ומצד שני "כבן שמתחטא לפני אביו" – גם בן וגם עבד.] הוא בחינת שביל וצינור להמשכת השפע לכל העולמות עם עולם התחתון ועד בכלל על ידו כי שביל אותיות ל"ב י"ש כי ל"א נתיבות דחכמה עילאה על ידם נמשך בחינת איהו תפיס בכולהו כו' על ידי ידיעת התורה ומצות, ונתיב הל"ב הוא בחינת שלא נדע שאחרי תכלית הידיעה שמגיע לבחינת לית מחשבה תפיסא ביה כלל שמביא לבחינת יראה עילאה כנ"ל. וזהו העליה שלו לבחי' מהותו ועצמותו דלית מחשבה דתפיסא ביה כנ"ל ואחר כך [יש עוד מדרגה יותר מזה, שה-לב יש הופך להיות שביל, שממשיך את השפע והברכה] נמשך על ידו בחינת ביטול רצון בקיום המצות מלמעלה למטה ונמשך שפע חדשה [כמו "אור חדש", שחדש להיות אור, לפי ההסבר של רבי הלל – כי זה בא מחביון עז העצמות ממש שבתוך פנימיות עתיק.] לכל העולמות על ידו וזהו רצון אותיות צינור כו' [שעושה רצון חדש, שזה הצנור שלו] וד"ל.

שני קטעים אלה הולכים יחד – בראשון קבע את ההכנעה וההבדלה ובשני המשיך את התכלית, ההמתקה. למעלה זה מפנימיות אבא לפנימיות עתיק ואז עוד יותר מזה, כנראה המקביל לחביון עז העצמות – "אוכם איהו קדם עילת העילות", שהופך להיות שחור ואז יכול לרדת למטה ולהביא שפע חדש לעולם. זה התכלית, מה שה' רוצה מהצדיק.

בזה סיימנו את ההקדמות.

[השלמה: עוד משהו לגבי עצם הפשט: ברור שעל פי פשט המלה "אמת" שיכת לברכת "אמת ויציב", וכך גם לשון חז"ל במשנה. השאלה רק אם מפסיקים בין "ויאמר" ל"אמת", ורבי יהודה אומר לא להפסיק. אבל ברור ש"ויאמר" מתחיל פרשה שלישית ו"אמת" מתחיל את הברכה. זה גם פשט למה כותבים "אמת ויציב" – בעצם זה שייך ל"יציב". כל הווארט שצריכים לחבר ל"אני הוי' אלהיכם אמת" זה חידוש. זו הסיבה והקשר לכל מה שלמדנו לרבי הלל – זה שמתחיל להיות "אמת ויציב" זה הפשט, זה "איהו תפיס בכולהו עלמין" ("אמת ויציב… הדבר הזה עלינו לעולם ועד", ה' נתפס אלינו על ידי שנשמעים לו), ואז החידוש שמזה מגיעים למקום של האמונה, "אני הוי' אלהיכם", וגם שם מחברים אמת – מקבלים הרגשה יותר מוחשית ואמתית במה שהוא בגדר אמונה, "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", שם נתפס ובלתי נתפס כאחד, "אין לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא". עוד ווארט בזה: זה שכל כך פוסלים אמירת "אל מלך נאמן" זה גם נסמך על תורת הבעל שם טוב – שלא להגיע לאמונה לפני הידיעה. אם אמרת ככה לא רק שהפסדת את הידיעה, אלא שגם עשית הפסק בין אהבת עולם לק"ש – זה סותר את "שמע ישראל", שמצוה על התבוננות. לפני המצוה להתבונן כבר אמרת שלא צריך.]

יד. רמזים (בכללות הענין, ובפרט בפסוק האחרון וב"אני הוי' אלהיכם אמת") והוספות

אמרנו שהכל מתחיל מזה שלא יודעים אם זה רבה או רבא – ספק, רדל"א. אמרנו שביחד הם עולים שמע – "שמע ישראל". אמרנו שרבה רמוז פעם ראשונה בתורה במלה אור, המלה ה-כה. איפה רבא רמוז? עוד קודם – "ברא", המלה השניה (וזה גם שלש האותיות הראשונות). ביניהם יש כב מלים. אם תעשו חשבון 22 מלים אלה תראו שזה עולה ט"פ תורה (= אל מלך תמים). תורה היא אור, ו-ט זה אור במספר קטן. כל המלים שבאים לחבר בין רבא ל-רבה זה ט"פ תורה אור. מה עוד נשאר ביום ראשון של מעשה בראשית? חוץ מה-22 מילים הללו, כל שאר 30 המילים במעשה בראשית, עולות ו"פ בראשית (ברא-שית, ברא שש). כל יום אחד זה ו"פ בראשית (אחד מפורש וחמשה בגימטריא) וט"פ תורה – דבר יפה שמתגלה מהתופעה של רבא ו-רבה.

כמובן, יש משהו פשוט מאד, שגם אם חוזרים על שלש המלים "הוי' אלהיכם אמת", או על שלש המלים "אני הוי' אלהיכם" – זה שלש מלים שבהן אחד אותיות, קשור ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

עוד משהו מאד חשוב: מה הרמז המובהק שאחרי "אני הוי' אלהיכם" באה המלה "אמת"? מה שרבי יוחנן אומר זה פסוק מירמיהו, "והוי' אלהים אמת". כמה פעמים בתורה יש "אני הוי' אלהיכם"? כח (יחי) פעמים. מתוך כח פעמים שכתוב "אני הוי' אלהיכם" זה הפסוק היחיד שפותח וגומר בכך, ואלו שתי הפעמים לפני האחרונה – ה-26 וה-27. אנחנו מוסיפים אמת לפעם ה-זך. נעשה גימטריא קצת מורכבת, שהיות שיש כח "אני הוי' אלהיכם" אז לכל אחד מהם יש כח – הוא אחד מ-כח – ואז צריך גם להוסיף את המיקום המדויק שלו: אני הוי' אלהיכם כח כז = רמח. עוד כוונה ששלש המלים האלה, דווקא בפעם השניה, משלימות את ה-רמח. זה עשה מ-אברהם כחכזקצג. כזכח = הכל (משולש 10), אז זה "הכל אני הוי' אלהיכם".

משהו עוד יותר נחמד, לפי המנהג הפשוט, ששלש המלים זה "הוי' אלהיכם אמת" – שהחזן אומר בקול רם, גם לפי מנהגנו. אמרנו שיש קשר בין זה לבין "א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך". שני סודות אלה הם האין שבין יש ליש, הצדיק יסוד עולם שמחבר את המדרגות – התלבשות האריז"ל והשראת הבעש"ט. אם מחברים יחד את "הוי' אלהיכם אמת" עם "אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" (2721, יש לנו ספר שלם על זה) = 3294 = נד (ב"פ זך) פעמים אני, זאת אומרת שאם אכתוב "אני הוי' אלהיכם אמת" זה יהיה הכל פעמים אני. זה מה שהללאדני בחז"ל – אמר "אם אני כאן הכל כאן". אני הכל בהכאה פרטית = 1305 = דרך ארץ קדמה לתורה וכו'. אני אין בהכאה פרטית (בהכאה כללית זה אותו דבר) = הכל פעמים אל (נקודה אמצעית של אין).

הרמז הכי חשוב מכולם, יפהפה ומובהק: איך אני יודע שאחרי "אני הוי' אלהיכם" צריך לבוא אמת? זה חייב להיות בפסוק עצמו, לא רק שירמיהו אמר. אומרים על "אני הוי' אלהיכם" האחרון, אבל היות שמתחיל באותו ביטוי כנראה צריך להיות רמוז באותו פסוק מיד אחרי "אני הוי' אלהיכם" הראשון, בלי הפסקה. ממילא אז אבין לגבי "אני הוי' אלהיכם" בסוף שצריך להוסיף אמת, ואז יש לי אסמכתא שגם ירמיהו ידע את זה, גם ראה רמז זה בתורה. "אני הוי' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני הוי' אלהיכם". אמת בדילוג שוה של אחד. סך הכל יש כאן זך אותיות, ו"אני הוי' אלהיכם" השני הוא הפעם ה-זך בתורה.

למרבית הפלא – את זה לא אמרנו – יש מי שאומר שכדי להוסיף עוד שלש מלים יותר טוב להוסיף "להיות לכם לאלהים" (יש ריבוי דעות, וזו אחת מהם), ויש מי שאומר שעוד יותר טוב מזה לכפול "אשר הוצאתי אתכם", כי אז אתה לא אומר שם שמים לבטלה. קודם כל, רק כאן כתוב יציאת מצרים. הווארט של הצל"ח, שיש יצי"מ בסוף פרשת ציצית, ויש יצי"מ בסוף ברכת אמת ויציב – זה נכון, אני רק לא מסכים עם המסקנה. החיבור הוא יציאת מצרים. אם אמת זה הממוצע המחבר, סימן שצריך גם להיות ביציאת מצרים. לכאורה אמת זה מתן תורה, אבל צריך להיות גם ביציאת מצרים. כאן הרמז המובהק – "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים" בדילוג.

יותר מזה, מה קורה אם אני ממשיך את הדילוג הזה? דילוג זה – מתחלת מלה לסוף מילה – כולל ו מילים (כמו ק"ש). היות שיש כאן כל פעם דילוג של 13 אותיות, האות הבאה היא ה-י של שם הוי' – אות הראשונה של שם הוי'. זה כבר אמתי (יונה בן אמתי). הכי טוב אם דילוג זה היה ממשיך עד אין סוף – בעיגול. בשביל זה אני צריך להוסיף את ה-אמת בסוף – אז הדילוג יחזור ל-א של "אני", ואז עוד פעם ל-א של "אשר הוצאתי", כך שעד אין סוף יהיה אאמתי, אבל זה רק כשאני מוסיף את האמת המפורשת בסוף. זה נקרא לחשב משהו מלבר. דוגמה, שכתוב ש-אמת זה רת"ס של האלף-בית, ויש לנו המון פירושים איך זה, ואחד הכי יפים שבשביל זה צריך להוסיף בסוף האלף-בית עוד פעם אמת, חותם אמת בסוף. דווקא על ידי תוספת אמת זה עושה ש-אמת יהיה רת"ס. לא רק זה – אמת זה רבוע. האלף-בית כולו לא עולה רבוע, אבל כשמוסיפים אמת זה יוצא רבוע של אותיות – חמש ברבוע (כמו אותיות ק"ש) – וחשבון הכל הוא 44 ברבוע. גם כאן, על ידי שמוסיפים את האמת מקבלים דילוג זה – דילוגי אחד – עד אין סוף. בעצם יש כאן ה"פ אחד לדלג (סה"כ 66 אותיות) – שם אדני.

עוד משהו חשוב-חשוב: בפרשה הראשונה, הכוונה של האריז"ל שמ"ואהבת" עד סוף הפרשה הראשונה יש מב מלים, ואחר כך בפרשה השניה יש קכב מלים (מתחלק ל-עב ו-נ, אבל זה הסה"כ), ובפרשה השלישית יש סט מלים. הכל מתחיל "שמע ישראל" – שמע ישראל סבא, יעקב אבינו (אם כי יש רמז לאברהם, שצריך להגיע ל-אברהם מלים). כל המספרים האלה הם שמות נשים ששייכות ליעקב-ישראל – מב זה בלהה, ו-קכב זה זלפה, שתי השפחות שלו, ו-סט זה דינה בתו. ודאי לא בכדי כזה דבר. כשאני מוסיף שלש מלים בסוף זה עב – פעמיים לאה. כלומר שהממוצע בין ה-סט ל-ג שמוסיפים זה לאה. הכל יחד – בלהה זלפה לאה לאה = 236, רלו של שיעור קומה. לפי הב"ח, שבפסוק ברוך שם יש 5 מילים, ובלי התוספת בסוף – רק לפי מה שכתוב – אז מבשכמל"ו עד "אני הוי' אלהיכם" יהיה רחל מילים. אפשר, עם קצת לדחוק, למצוא את כל הנשים שסביב יעקב. איך זה קשור לשמע ישראל? יש כאן כוונה חדשה של שמע ישראל. ישראל זה ישראל סבא, ואחריו כתוב "הוי' אלהינו הוי' אחד" – 4 תבות – שכתוב שהן כנגד שם הוי' (לכן צריך לכפול את השם פעמיים – הראשון באבא והשני בז"א, "מה שמו ומה שם בנו"). היות ש"שמע" זה לשון אסיפה וקיבוץ ויחוד, כמו, "וישמע שאול את העם", והיות שכל המצוה הזו היא מצות היחוד, והיות שכתוב בפירוש בכתבי האריז"ל – לדוגמה, שכל כוונה שצריך לעשות כאן יחוד – ש"אחד" זה אחד, יחוד ז"א עם ד, פרצוף לאה (כתוב שבכל מקום שזה לא פרצוף זכר ונקבה אין אחד, לא שורה), אז אפשר לומר ש"שמע ישראל" זו אמירה לישראל שצריך להזדווג עם כל נשיו, וארבעת הזיווגים הללו הם הם "הוי' אלהינו הוי' אחד". מתבקש לומר ששני שמות הוי' זה לאה ורחל, ו"אלהינו" ו"רחל" זה השפחות – לאה ושפחתה ורחל ושפחתה. יש עוד כוונה ש-אחד זה א-יעקב, ח בני הגבירות ו-ד בני השפחות. או בסגנון אחר, ש-א זה יעקב, ח בני לאה ושפחתה, ו-ד (רבתי) בני רחל ושפחתה. ה-ח וה-ד מתחלקים בשתי צורות. אם נאמר – משהו קצת מורכב, אבל יוצא כ"כ טוב שכדאי – ש"הוי'" זה יחוד ישראל ולאה, ממנו נולדו ששה בנים (ראובן שמעון לוי יהודה יששכר זבולון העולים 1726, ועוד לאה זה 1762), "אלהינו" זה זווג עם זלפה והולדת גד ואשר (גד אשר זלפה = 630), אז רק מ"הוי' אלהינו" קבלנו תוספת של צב פעמים הוי'. אותו דבר ל"הוי' אחד" – ב"הוי'" זה זיווג עם רחל ולידת יוסף בנימין (= 556) ו"אחד" זה בלהה דן נפתלי (= 666) – התוספת של "הוי' אחד" היא 1222 = תורה תורה = מז פעמים הוי'. כל הפסוק הוא כפולת שם הוי' – מג פעמים הוי'. הפסוק עם הכוונה עולה יעקב פעמים הוי'. כל זה קשור עם חלוקת הפרשיות אחר כך, רק שדינה לא מופיעה בכוונה זו, אף שרמוזה ב-סט המלים של הפרשה השלישית. יעקב = ז"פ הוי', אז זה ז"פ הוי' ברבוע. זו כוונה טובה לקשהעמ"ט.

טו. "אמת ויציב"

יש מדרש שאת כל נוסח "אמת ויציב" שלחו לבני הגולה בבית שני. כתוב שדוד תקן מאה ברכות כדי להפסיק את המגפה בעם ישראל, אבל מטבע שטבעו חז"ל של ברכות זה אנשי כנסת הגדולה, ושלחו לאלה שנשארו בבבל. יש בסיפור זה שתי גרסאות. או שהיתה טרוניה שנשארו בבבל ולא עלו לארץ, ואז הם השיבו שאנו יודעים ברוה"ק שהבית השני לא יחזיק מעמד, אז חבל על הטרחה – מוטב שנשאר פה עד משיח. בשביל להוכיח שאנחנו נאמנים שלחו את ה"אמת ויציב וכו'" – הכל מאה אחוז, אבל אפשר להשאר באמריקה או בהולנד. יש עוד ענין, ששלחו באופן פרטי אם מקבלים את מאה הברכות, ואז שלחו בחזרה "אמת ויציב", שיש בזה איזו הסכמה לקבל מאה ברכות. איפה זה רמוז? יש טו ווי"ן, ואמרנו שצריך לכוון שהם בגימטריא צ. יש רמז אחד, שאם מוסיפים את ר"ת "הדבר הזה" זה 100. זה מפורש במדרש. יש מי שרוצה לומר שזה קשור למנין האותיות עד "לעולם ועד", אבל זה לא מסתדר, וכל מיני שוברים את הראש איך זה מסתדר. מה שאני ספרתי, הכי טוב – שאף אחד לא אומר – זה פשוט שאם אתה מוסיף (גם ענין של נעוץ סופן בתחלתן) "אלהיכם" לכל אותיות "אמת ויציבלעולם ועד" זה בדיוק 100. זה הכי חלק מכל מה שראיתי שמנסים לפרש. אבל הר"ת זה הפירוש היותר חלק.

בשיעור הקודם דברנו על הסוד של "בענין נמי לכם", ואמרנו את הווארט של הרבי מנדבורנה שהרבי מביא. נמי = ק ו-לכם = ץ, ו"בעצרת בעינן נמי לכם". חדשנו שהקץ הוא מתוך אותיות יצחקקץחי – שאצלו ה-ק וה-צ זה זיווג אברהם ושרה, שזה שנות חייהם ללידת יצחק. אמרנו שבזה תלוי הקץ, בזיווג זה, כי מוליד את יצחק וגם מוליד גרים – מקבץ ניצוצות, את כל נדחי עם ישראל. ה"לכם" זה הנאה, בחינת נוקבא, לכן זה שנות שרה, ומי שמבין ש"בענין נמי לכם" זה אברהם שמבין שצריך להזדווג עם שרה. יש עוד רמז, טוב אותו דבר אם לא יותר, שכמו שחז"ל דורשים את המלה יצחקי נסיונות של אברהם, צ שנות שרה, ח ימי מלה, ק של אברהם – כך דורשים את המלה צדיק (= עבדבןעבד) בפסוק "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמֻנים": צ אמנים, ד קדושות, י קדישים, ק ברכות. כאן קץ זה חבור של ברכות ואמנים – חז"ל דורשים שהמברך והעונה הם מי שנלחם ומי שנוצח וכו', "גדול העונה אמן יותר מן המברך". קודם ק ואז ץ – ברכות ואז אמנים. זה שיש צ אמנים זו אסמכתא מופלאה לרמ"א, שיש צ וצריך להוסיף א שיהיה אמןצ הולך עם אמן. לפי זה הסוד של קץ – במה תלוי הקץ ואיך מזרזים אותו? על ידי מאה ברכות ותשעים אמנים. אם נקשר לרמז הראשון, היא הנותנת – אברהם אומר את הברכה והיא עונה אמן. לכן "גדול העונה אמן  יותר מהמברך", על זה כתוב ששרה גדולה מאברהם בנביאות. הסוד הזה רמוז ב"אמת ויציב" – ה-צ זה טו ווי"ן, ועם "הדבר הזה" משלים ל-ק. יש כאן גם ק וגם צ – כל ה-קץ – וממילא כל הסוד של ביאת משיח רמוז כאן. אם משלימים ב"אני הוי' אלהיכם" אפשר 'להשתמש' בכוונה למשהו אחר – כוונה משיחית לגמרי, להביא את הקץ. מחד זה זווג אברהם ושרה ומאידך זווג ברכות ואמנים. צריך לומר שמה ש"גדול העונה אמן יותר מן המברך" זה עיקר הכיף – הכיף זה להגיד אמן (זה ההנאה, ה-צ, ה"לכם"). לברך זה בבטול, אבל לומר אמן זה כיף נטו. ה"נמי" זה מאה ברכות, וגם מתחלק ל-צ (נמ, טו ווי"ן) ו-י (הדבר הזה).

כמה יהיה אם נעשה את כל האותיות במשולש? אמרנו שהשל"ה אומר לחשב כל ו במשולש (שעולה אהי') – יה פעמים יהו. בכוונות האריז"ל כתוב שכאשר מכוונים את טו הווי"ן צריך לכוון יה פעמים ו, ואז להשלים את השם יהו, ואז ב"הדבר" משלימים את ה-ה האחרונה. כאן ממשיכים הגיון זה – שכל ו כאן היא יהו (משולש), ואז הכל זה יה פעמים יהו = 315, ובתוספת הה ("הדבר הזה") במשולש זה עוד 30 – סה"כ זה משה, ולכוונה שלנו יותר טוב שזה שילהשיה ועוד ל ("עד כי יבא שילה" – יבא שילה = משיח). "עד כי יבא שילה" תלוי בכוונה זו. כמה הוספנו ל-100 על ידי משולשים? רמה, המספר המקורי של התיבות.

יש נקודה בנגלה שלא אמרנו: אמרנו שיש שתי דעות אם בין "אלהיכם" ל"אמת" כמו באמצע פרק או חמור יותר. הרא"ש מסיים קטע זה "דלא יפסיק כלל" – כמו רבני צרפת – "אלא אומר אמת ויציב ואחר כך יפסיק כמו באמצע הפרק". יוצא מדברי הרא"ש בפירוש שיציב זה חלק מהסיפור שלנו. אמרנו שצריך ללמוד המעדני יו"ט וכו'. לא מבין למה כותב ככה – לעיל ציטט את המשנה, אבל כאן כותב את זה דווקא. בכל אופן הוא רוצה לומר שזו פליטת הקולמוס או משהו. רוצה לצטט בדוחק שלא שייך לכאורה.

איך אדמו"ר הזקן פוסק לגבי הדין הזה (סימן סו, ז-ח):

ואלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשניה בין שניה לשמע בין שמע לוהיה אם שמע בין והיה אם שמע לויאמר אבל בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק בשום ענין שלא להפסיק בין ה' אלקיכם לאמת משום שנאמר וה' אלקים אמת אלא יאמר אני ה' אלקיכם אמת ואז יפסיק כדין הפסק באמצע הפרק [זה עיקר הדין, וממשיך על פי הרא"ש] ויש ליזהר לומר גם ויציב לפי שויציב הוא ג"כ לשון אמת על כן אין להפסיק בי[נו] לה' אלקיכם בדיבור אחר אלא במלת אמת בלבדה:

אם פסק מפני היראה או הכבוד אחר שאמר אמת וכן אם סיים ה' אלהיכם אמת קודם הש"ץ וממתין על הש"ץ שיאמר עמו ברכת אמת ויציב אינו חוזר ואומר אמת אלא מתחיל מויציב או ממקום שפסק:

יש מי שמסביר שיעקב זה אמת ויוסף זה יציב. כתוב שהיסוד לעומת התפארת זה בחינת אחור, שהרי לשון תרגום זה אחור לגבי פנים. זה גם ווארט מאד יפה. יציבות זה או נו"ה או הברית – קשור לנה"י. אנחנו אומרים שאמת זה יסוד כמו שזה התפארת. צריך לחבר אמת ויציב, גופא ובריתא חשבינן חדא, ואי אפשר להגיע לברית בלי הגוף – לכן אסור להפריד בין "אני הוי' אלהיכם" ל"יציב" אלא ב"אמת". מחזק הגימטריא שדווקא "אמת ויציב" זה החצי של 1118, סוד "שלם וחצי", כנ"ל.

בקוצק – בא מפרשיסחא – היתה מסורת שבאמת צריך קשר לשני צדיקים, בעולם התחתון ובעולם העליון. צריך צדיק בעולם האמת, וצריך צדיק יציב על הקרקע. בפשיסחא זה היה המהר"ל מפראג והרבי. בחב"ד אין כזה דבר, אבל כמובן שכמובן גם בחב"ד הרבי מדבר על הרבי הקודם והרבי עצמו – זה בחינת אמת ויציב. זה הקשר בין הצדיק לעולם האמת שמקושר עם הצדיק בעולם התחתון ושניהם יחד. לא צריך להפריד. לא אומרים פעמיים אמת, אבל אומרים "אמת ויציב", ולפי דעה זו של הרא"ש לא צריך להפריד.

לפי סברא זו זה תוספת על הפסוק בירמיהו, שם אין יציב – יש "חיים", אבל אין משהו אחרי אמת. אם כן, זה חידוש בפני עצמו.

כתוב ש"יעקב לא מת" אותיות "אמת ליעקב". סימן שה"אמת ליעקב" מתגלה דווקא כאשר הוא לא מת – היינו כאשר נדמה שהוא כן מת, אבל "יעקב לא מת" על אף המראית עין. אז להוסיף "ויציב" אומר שזה לא מספיק – הוא באמת לא מת, אבל זה לא מספיק, צריך את היציב. בדרך כלל צ"ע וצ"ת זה יוסף ובנימין, אבל כאן זה יעקב ויוסף. מי שפותח את השביל וממשיך שפע, כמו רחב"ד, זה לכאורה יוסף – המכלכל ומשפיע. הוא משפיע דווקא לגוים – ודאי הפנימיות זה "משם רועה אבן ישראל", הפנימיות הולך לישראל, אבות ובנים, אבל בחיצוניות רואים שכל השפע לעולם כולו הגיע מיוסף. זה יציב – הוא ייצב את הכלכלה, את האינפלציה. מי שיכול לייצב את זה זה סוד יציב, בחינת יוסף.

[השלמה: אמרנו ש"אמת" זה יעקב ו"יציב" זה יוסף. אחר כך נכון. יציב נכון = רחל, אם יוסף מיעקב. כלומר שאמת, שרומז ליעקב, ועוד יציב נכון, שזה רחל – מוליד את יציב, שזה יוסף (כלומר, רחל מולידה אותו מהיציב שבה). חבור הלשונות (בלי הווין) – יציב נכון קים ישר נאמן אהוב חביב (השביעי, "כל השביעין חביבין" כפשוטו) = 1075 = ישראל במילוי. ב"ויציבלעולם ועד" יש צא אותיות – משולש 13 (הרמ"א לא היה יכול לומר רמז זה, כי במקור כתובים רק ה-טו ווין בלי ההמשך, אבל בתור רמז זה יותר חזק).]

טז. עוד רמזים

יש כוונה כשאומרים "אחד", שצריך לכוון שרק במלה אחד יש הוי', כי כתוב בכתבי האריז"ל שכנגד אותיות הוי' יש ארבעה שמות – הוי'-אהיה-הוי'-א-דני, וכשעושים אחד במספר קדמי זה 1-36-10 = 47 = הוי' אהי' ו-13 במשולש = צא = הוי' אדני. זו כוונה שכתובה – מתמטיקה שלנו, של משולשים – שהמשולש הפרטי של אחד נותן הוי'-אהי' והמשולש הכללי של אחד נותן הוי'-אדני, ארבעה שמות כנגד הוי', וכנגד "הוי' אלהינו הוי' אחד". שני היחודים יחד עולים מנחם = יב סיון, סיום מתן תורה (מנחם, צמח שמו).

עוד אחד: הפסוק הראשון "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" = 1118. בשכמל"ו = 1358. "אני הוי' אלהיכם אשראני הוי' אלהיכם" = 3228. זה יחו"ע, יחו"ת והתכל'ס. הכל יחד עולה 5704 = 23 פעמים רמח.

בסדרה שהתחילה מ-242 (רנב = יברכך, והמספר השביעי – רסג = אברכם, תחלת וסוף ברכת כהנים), המספר ה-13 הוא שכ, וממוצע ה-13 הוא 270 = המספר השמיני בסדרה (קשור לכלל במתמטיקה). לעניננו, ר"א אבולעפיא אומר ש-270 זה רמח פלוס כב – או שזה רע, או ער, או ו צרופי אדם.

בח"פ אמת בסוף, בברכת "אמת ויציב", יש כמה נוסחאות. הנוסחה שלנו היא שהשלישי הוא "באמת ובאמונה" (יש נוסחאות אמת ואמונה). לכן כשעושים את החשבון צריך להוסיף לח"פ אמת עוד ב. אמת זה רבוע, ד"פ אמת זה רבוע מב, וח"פ אמת זה רבוע כפול, אבל הגימטריא המלאה זה להוסיף עוד ב = 3530 = י"פ שמחה. יש פה קשר בין אמת לשמחה, סימן שצריך לומר את השמונה פעמים אמת בשמחה רבה, שזכינו לח"פ אמת (לא כמו נוסח אשכנז, שזה רק ו"פ אמת, ושאין בכלל מהרה…).

נחזור למהרה: אצלנו כתוב לפני מהרה "נצח סלה ועד", שאינו זז לעולם, כמו "לי". לכאורה אם יש לי "נצח סלה ועד" זה קביעות בנפש, ההיפך ממהירות – כדי שלא ישאר ככה צריך מיד להדגיש שיהיה מהר, מהר-מהרה-מהרה. זה על דרך כח המניע הבלתי מתנועע. בשביל מהר-מהרה-מהרה צריך נצח-סלה-ועד (שלש המלים כנגד שלש המלים, לפי הסדר). חייבים גם את היציבות של "נצח סלה ועד", אבל מתוך זה צריך לפרוץ – "ופרצת" – מהר מהר מהר, וי וואנט משיח נא. זה גם "זריזות במתינות" של הבעל שם טוב – המתינות זה הבסיס של נצח-סלה-ועד. הכל זה חידוש של הנוסח שלנו באהבת עולם.

לגבי הקבלת 16 הפסוקים: תלמיד-תלמיד הגר"א שכותב ההקבלה על פי נסתר, אומר שאני הייתי אומר קצת אחרת – ש-טו הווי"ן ביחד עם "אמת" זה 16, וה-ו זה אמת ("אות אמת"), וגם הפסוק הראשון והשני של ק"ש יש בכל אחד ו מילים, אז כל אחד ו. אומר שהייתי רוצה להקביל אחר כך את שאר ה-ווין רק לפסוקים שמתחילים ב-ו. שמע ישראל וברוך שם לא מתחיל ב-ו, אבל זה ו בעצם (כמו שאמת זה ו בעצם). בתוך שתי הפרשיות הראשונות יש שני פסוקים שלא מתחילים ב-ו – "השמרו" ו"למען ירבו", וכל השאר מתחילים ב-ו (בפרשה הראשונה הכל ב-ו). לכן אומר שיותר מסתבר, ש"אמת ויציב" זה שמע ובשכמל"ו, ואחר כך רק כנגד פסוקי ו, ואז חסרים 2 – אז מרויחים גם את הפרשה השלישית, בה יש רק שני פסוקים עם ו, "ויאמר" ו"והיה". כמה שהוא חושב שזה המצאה יפה, עדיין הפשט יותר טוב כמו הראשון. יש רק משהו אחד שקצת יפה לפי השיטה שלו – האחרון, "ויפה" (מתחיל אמת ומגיע ליפי – ישראל = אמת יפי, אבל זה יוצא דופן, הכל היה אמת עד כאן). השאלה איזה פסוק הכי יפה בק"ש – לפי הפירוש הראשון "למען ירבו" (יפי עוה"ב וכו', צריך לראות איך מסביר, זה הסיום היפה לכל הלא-טוב שנזכר בפרשה השניה) וגם ארץ ישראל זה יפי, כלילת יפי. אבל לפי הפירוש של רבי נפתלי שם, בסידור של הגר"א, זה "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות הוי'" – מאד יפה שזה יהיה "ויפה", שהציצית זה היפי האמיתי, "וראיתם אותו". על מה מסתכלים? על יפי. ואז "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". הוא לא אומר את זה, אבל זה לטובת הפירוש שלו.

[השלמה: ב"אני הוי' אלהיכם… אני הוי' אלהיכם" יש סב אותיות – רבע רמח ("ומספר את רבע ישראל"), ולפי האריז"ל אומרים ד"פ ק"ש ביום, אז מגיעים רק בפסוק האחרון ל-רמח אותיות.]

עיקר הלומדות זה בצל"ח – במקום, ד"ה "שם אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה". הווארט כאן, כמו שהרבי אומר על גדולי הגדולים – זה פלפולים יפים, אבל זה לא פשט לדעתי.


[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.

[ב] סידור הגר"א (עמ' פט):

ענין היחוד דשמע ישראל ובשכמל"ו. והוא כי עצמותו ית' א"א להשיגו כלל אך אנו מכירים אותו מצד התפשטותו בכל העולמות להחיות ולהטיב לכל הנבראים, וב' בחינות אנו משיגים, א' בחינת התפשטותו שהוא רצונו הפשוט להטיב ולהחיות את העולמות כמ"ש ואתה מחי' את כולם. ב' אנו משיגים בו שהוא מקבל את כבודו ותהלתו ותפלת ישראל (והוא מתפעל כביכול ממעשינו שבהטיבינו את  מעשינו ייטיב גם לנו ולהיפך כו'. ונמצא הוא מתקשר עמנו) ובחינה הזאת הוא מלכות שנק' שכינה שמקבלת כל התפלות והכבוד שאנו מהללים ומשבחים. והשגת גדלו ית' ואח"ז מקבלת הטוב מבחינת התפשטות ובחינת התפשטות הוא הנוק' שם הוי"ה (שמהוה הכל) ובחי' המקבלת הכבוד מאתנו היא נקראת שמו. וכפי הדבקות שישראל דבקים בו ית' ומהללים ומשבחים אותו כן מקבלת השכינה את הטוב מבחי' התפשטות. וכל  מה שנתרבה הדבקות כן מתרבה ההשפעה כי כלל השבחים מכל פרטי בני ישראל שמהללים ומשבחים ומכירים כבודו זהו נקרא שכינה בתחתונים. ובבחי' הזאת יש כמה פרטים מכל בני ישראל בפרט מכל א' וא' בפ"ע השבחים וההילולים שמשבח ומפאר ומדבק נפשו לבורא ית'. וכנגד כל פרט ופרט. כן יש בבחינת המתפשטת ג"כ כמה פרטים לפי ענין הפרטים של כלל השכינה כי כל א' כפי פרטו דהיינו בחינת דבקותו והלולו כן בחינת ההתפשטות משפעת עליו הטוב כפי הבחינה ההוא. כי ע"כ התפשטות רצונו להטיב הוא כפי אשר יוכלו ב"א לסבול. ולכן ע"כ יש כמה פרטים כ"א לפי כחו. נמצא שיש כמה פרטים במיני ההשפעות שהוא בחינת התפשטת. וכלל ההשפעות הוא הנקרא בשם הוי' כנ"ל. ויש כמה פרטים בבחינה המקבלת הדבקות מבנוי ישראל. וכלל העבודות וההלול והשבחים הוא הנקרא שכינה שהוא שמו כי שם הוא לשון שם טוב ופרסום כבודו והשגת גדולתו. והנה אם ישתלם הכלל מבחי' התפשטות בשלימות כיון שכבר נשלמו כל הפרטים. וז"ס ה' אחד ושמו אחד. ה' אחד הוא התפשטות רצונו. ושמו אחד הוא בחי' קבלת ההלול והדבקות כנ"ל. וזה היחוד בק"ש שאנו אומרים שמע ישראל היינו כל ישראל ביחד ה' אלהינו ה' אחד. היינו התפשטות רצונו כנ"ל. ואח"ז אנו מיחדים שאומרים ברוך שם היינו שיכירו הכל כבודו ית'. שם כבוד מלכותו. ולכן פי' הזהר ישראל סבא ואבהן. זהו סוד היחוד לענין הנהגת העולם וזה שנאמר בזוהר באתערותא דלתתא כו': (ע' בביאור ר"מ בהשמטות ח"א י"ח א' במה"ת בד"ה ויחלום):

הוסף תגובה