עבודת התפילה

שאלה:

בגיליון "מעין גנים" נכתב כי התפילה לא נועדה למי שפוחד ונאחז בתפילה כטובע הנאחז בקש.
אלא המפחד צריך להתגבר על פחדו ומתוך כך באה התפילה.
ואילו הדעה הפשוטה היא שהאדם מתפלל מתוך צרה.
אשמח מאוד אם הרב יוכל להרחיב בעניין.

תשובה:

עיקר מצות תפלה מן התורה (כדעת הרמב"ם) היא לקרוא אל ה' בכל עת צרה, ולא באנו לשלול ענין זה, כפשוט.

מה שנתבאר במעין גנים הוא כי טוב יותר שהאדם יתפלל אל ה' מתוך בטחון מלא בו - בטחון המסיר כל פחד - מאשר שינציח את פחדיו כדי שימשמשו לו גורם לתפלה מעומק הלב. על המתפלל לחוש בצער המציאות וצרותיה, אך לא לפחד כלל, משום שבטחונו מלא בה'. פחד אמיתי הוא הטלת ספק ביכולת ה' (שהרי אין לפחד כלל משום דבר, אלא מה' יתברך לבדו) - מתוך פחד כזה, קשה להתפלל תפלה אמיתית ומשפיע. לעומת זאת, הבנה שהמצב קשה ורק ביכולת ה' להציל את האדם איננה פחד, משום שהוא מבין שהכל קורה בהשגחתו הפרטית של ה', והוא פונה אל ה' בתפלה שהדברים יתחוללו ב"טוב הנראה והנגלה".

מקור חשוב לנושא הבטחון והתפלה הוא המאמר "אמונה ובטחון" בספר לב לדעת. כמו כן, ככל שמרבים יותר ללמוד את ספרי חסידות חב"ד לומדים על התפלה גם כתהליך של עבודה פנימית, ולא רק כזעקה על חסרונות המציאות ומצוקותיה.