תולדות

"ויאמר הוי' לה"

בראשית פרשת תולדות כתיב "ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרוש את הוי'. ויאמר הוי' לה שני גוים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו וגו'". ופרש רש"י: "'ותלך לדרוש' – לבית מדרשו של שם. 'לדרוש את הוי'' – שיגיד לה מה תהא בסופה. 'ויאמר הוי' לה' – על ידי שליח, לשם נאמר ברוח הקדש והוא אמר לה".

דברי רש"י, לפיהם דרישת ה' של רבקה איננה פניה ישירה אל ה', וגם תשובת ה' איננה ישירה אל רבקה, מתבססים על דברי המדרש[1] "מעולם לא נזקק הקב"ה להשיח עם אשה אלא עם אותה צדקת [שרה אמנו] וגם היא על ידי עילה [בתוכחת ה' אליה: 'לא כי צחקת']" (ובהמשך המדרש שם אחת הדעות ליישוב הפסוק דנן, בו כתוב שה' דבר עם אשה, היא שה' דבר איתה על ידי שם בן נח). בנוסף על דברי רש"י, האומרים כי ה' דבר עם רבקה על ידי שם בן נח, ישנם עוד שני פירושים מי הוא השליח שעל ידו דבר ה' עם רבקה: האבן עזרא והחזקוני כותבים כי נראה לומר שהנביא על ידו ענה ה' לרבקה הוא חותנה, אברהם אבינו. דעה נוספת במדרשא היא שה' דבר עם רבקה על ידי מלאך.

לכאורה, דברי המדרש תמוהים – מה ההכרח לומר כי ה' לא דבר עם אשה מלבד שרה אמנו? מדוע גורעים מרבקה (אשר מלאה בשלמות את מקום שרה באהל) את הזכות המפורשת בפסוק כי ה' דבר עמה? אכן, מצינו במדרש "תדשא" (המכונה גם מדרש רפב"י) כי דבור ה' עם רבקה היה כפשוטו. המדרש שם מונה כג נשים צדיקות הנזכרות בתנ"ך בתולדות ישראל (לבד מעוד ח גיורות), החל מ-ד האמהות[2], ומציין כי ט מהן היו נביאות[3], וכהוכחה לנבואת רבקה[4] הוא מביא דווקא את הפסוק דנן[5] – ואם כן לדעת מדרש זה ה' עצמו הוא שדבר עם רבקה, באופן ישיר.

לפי זה, יש לכוון את ארבע הדעות בפירוש "ויאמר הוי' לה" בסוד הוי' ב"ה (וממילא יתפרש "הוי'" שבפסוק כרומז לכך שהדיבור עצמו היה ב-ד מדרגות):

דעת מדרש "תדשא", שה' עצמו דבר עם רבקה, הוא בסוד "הוי' בחכמה" – כנגד ה-י שבשם.

יש לומר שהמלאך אשר דבר עם רבקה הוא המלאך הנעלה הממונה על עולם הבריאה (שכנגד ה עילאה שבשם) – מיטטרו"ן (העולה חי בריבוע = "עבד אברהם [אנכי]"[6]) – שהוא שרשם של כל המלאכים[7], כמובן למעין בכתבי האריז"ל. שרש שמו של מלאך זה – מטר – הוא לשון רחם, ותוספת אות ה-י שבו היינו סוד קליטת טפת הזרע ברחם האם (כידוע מרבי אברהם אבולעפיא ז"ל שסוד עולם הבריאה – ההתהוות יש מאין – הוא סוד הרגע של קליטת הזרע, ה"מגיד מראשית אחרית" ביחס לכל מה שעתיד להתפתח ברחם וכו'). נמצא שמלאך זה דווקא הוא היודע ועד למתרחש ברחם וראוי לענות לדרישת רבקה. ועוד, הרי "אמא [– רבקה אמנו] מקננא בכורסיא [– בעולם הבריאה]", וכאשר היא דורשת את ה' בכל לבה, לדעת מה יהיה בסופה, התשובה באה מתוך ליבה – מהמלאך שבמדרגת "בינה לבא ובה הלב מבין", כנגד ה עילאה שבשם (עולם הבריאה).

שתי המדרגות העליונות, בהן לא נזקקת רבקה לאדם אחר, הן בגדר "הנסתרֹת להוי' אלהינו".

אברהם אבינו, שמדתו חסד, הוא בסוד "יומא דאזיל עם כולהו יומין" – כולל את כל מדות הלב הכלולות ב-ו שבשם.

שם בן נח – הלא הוא "מלכי צדק מלך שלם" – מכוון כנגד ספירת המלכות, שכן גם "שם" גם "מלכי" וגם "צדק [מלכותא קדישא]" הם כינויים לספירת המלכות, ה תתאה שבשם. לפי זה גם מובן הטעם הפנימי שלפי פשוטו-של-מקרא של רש"י (בו גנוז גם "יינה של תורה") הלכה רבקה לדרוש את ה' דווקא אצל שם – ולא שאלה את אברהם חמיה (לפי פירוש זה), או את יצחק בעלה – משום שהיא פנתה אל המדרגה השייכת אליה כאשה, מדרגת המלכות (ולכן גם התשובה שהיא מקבלת דרך שם בן נח מתוארת בלשון "ויאמר הוי' לה", כי זו פניה למדרגתה שלה, מדרגת המלכות).

ולסיכום:

י – הוי'

ה – מלאך

ו – אברהם

ה – שם

[ורמזים במבנה זה: שלש המדרגות הראשונות – הוי' מלאך אברהם – עולות שסה (וידוע כי בכללות "'שמי' עם יה שסה" ו"'זכרי' עם וה רמח" – היינו שה-רמח שייכים לתחום המדות ומטה, בסוד "רמח פקודין רמח איברין דמלכא" האמור בז"א, ואילו ה-שסה לתחום המוחין הנסתרים – אך כאן מובן כי ה-שסה אינם המוחין לכשעצמם, אלא היינו המשכת המוחין, ה-יה, בז"א, והם המשלימים כאן את אברהם מ-רמח איברין דז"א – אברהם אותיות אבר מה – ל-שסה גידין דז"א, וד"ל). ד המדרגות – הוי' מלאך אברהם שם – עולה 705 = "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". וכאשר מצרפים את רבקה להוי' מלאך אברהם שם עולה 1012 = אחד (כאשר מחשבים את ה-א כ-1000) = עם תורה ארץ (סוד ג השלמויות) = מד פעמים כג. אם מחשבים את החיבור של "ויאמר הוי' לה" – כאשר שם הוי' כולל את כל ד המדרגות הנ"ל – עולה הכל (הוי' מלאך אברהם שם לה) 740 = רבונו של עולם = "חלק אלוה ממעל ממש". כאשר נחליף מלאך באליעזר (כנ"ל הערה ו), ע"י תוספת ברכה למלאך, יעלו ד המדרגות עץ הדעת טוב ורע שהוא ד פעמים עץ החיים, ודוק]

והנה, לפי המבואר עד כה – כאשר "אלו ואלו דברי אלהים חיים", ורבקה זוכה לדיבור עם כל המבנה הנ"ל – מתבררת מעלתה של רבקה, הכוללת את כל האפשרויות השונות של דיבור ה' אליה. היא הממוצע המחבר וכולל את כל המדרגות – מקבלת נבואה באופן ישיר ועד לדרישת ה' בשאלה הקיומית "למה זה אנכי" כפי שהיא נעשית אצל החסיד הפונה אל רבו[8]. ידוע כי שרש הממוצע הוא למעלה מהמדרגות אותן הוא מחבר, ורבקה משקפת ומייחדת בשלמות את כל המדרגות של הגילוי האלקי הבא דווקא בתגובה לדרישת ה' שמלמעלה למטה, מתוך הצער הקיומי של המציאות בתחושת "למה זה אנכי". נבואה פנימית זו של רבקה – הרגישה למתחולל בקרבה, ותובעת מתוך כך לשמוע את תגובת ה' – יוצרת אצלה את התחושה-החויה האמיתית והנכונה ביחס לבנים שברחמה, ועל כן דווקא היא יודעת לזהות את האופי האמיתי שלהם ולהעדיף את יעקב על פני עשו. רגישות זו לחוויות ההריון, המייחדת את רבקה – שהיא אב-טיפוס לכל האמהות הכשרות (כשם שזיווג יצחק-רבקה בכללותו הוא אב-טיפוס כללי לשידוכי עם ישראל וליחוד שמות מה ו-בן בכלל) – עושה אותה, במדה מסוימת, לתיקון האמיתי של חוה, ל"אם כל חי" שהיא "אם הבנים שמחה" הדורשת את ה' וזוכה לשמוע אותו עונה בכל מכלול הקולות והגוונים האפשרי.

(משיעור כט חשון תשס"ו)

--------------------------------------------------------------------------------

[1] בראשית רבה כ, ו (ובכ"ד).

[2] ובכך אסמכתא מופלאה למבואר במ"א (ועיין במאמר "סוד הנשימה" בספר אשא עיני) כי תיקונה של חוה – בה עוסקות כל הנשים הצדקניות (כפי שעל כל הצדיקים מוטל תיקון חטא אדם הראשון) – הוא החזרתה להיקרא חיה (כפי שראוי היה על פי נתינת הטעם לשמה "כי היא היתה אם כל חי", ורק בעטיו של הנחש – ה"חויא" – נקרא שמה חוה). כג הנשים הצדקניות הן המחזירות את חוה להיות חיה. תהליך התיקון עצמו מתחיל מהחזרת ה-ד לשמה של חוה – הפיכתה מלהיות מקור של עצבות בנפש (כפי שנתקללה אחרי החטא "בעצב תלדי בנים") למקור של חדוה (בבחינת "אם הבנים שמחה") – וכאן הדבר מתבטא בכך שראשית ועיקר התיקון היא על ידי ד האמהות.

[3] ובפשטות חלוק מדרש זה על הגמרא (מגילה יד, א) המבארת כי ז נביאות עמדו להן לישראל, והמדרש מוסיף שלוש נביאות – רבקה, רחל ולאה – וגורע את אסתר. ובעצם הענין צ"ע – הרי יודעים אנו כי נביאות עמדו להן לישראל, וכיצד אומר המדרש שלא השיח ה' עם אשה? ואולי יש לומר כי כשם שחז"ל מלמדים שעל אף שמרים נפטרה במיתת נשיקה (כאחיה אהרן ומשה) לא נכתב כך במפורש בתורה, מפני כבוד של מעלה, כך הכוונה שלא הסיח ה' עם אשה היינו שלא מפורש כך בתורה מפני כבוד של מעלה (ורק בשרה, כאשר זהו דיבור על ידי עילה – כתוכחת ה', שאיננה שיחה של קרבה עם אשה, שאיננה ראויה לת"ח בשוק-בגילוי – הכתיב זאת הכתוב בפירוש). ומדאתינן להכא אפשר לומר עוד – בנוגע להפרש בין שרה לרבקה – כי ניחא לו להשי"ת לדבר עם שרה ולהוכיחה באופן ישיר, אך אין הוא חפץ לדון עם רבקה בענין 'פורמלי' כבנים אשר בקרבה (אחד צדיק ואחד רשע) ועתידם הצפוי, ודוק ואכמ"ל.

[4] וראה גם בראשית רבה סז, ט ומדרש תהלים קה (וגו"א בראשית כט, לד).

[5] ולא את הפסוק "ויֻגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדֹל", אשר הובא במדרשים שבהערה הקודמת ביחס לנבואת רבקה.

[6] עבד אברהם הוא אליעזר (העולה כמנין לשון הפסוק שלנו: "ויאמר הוי' לה"), אשר יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך בהתמסרותו לאברהם לקחת את רבקה כאשה ליצחק בנו (מלאך הוא לשון שליח – ומובא ברש"י הנ"ל ובעוד מפרשים שה' ענה לרבקה "על ידי שליח" – וכן אמר אברהם לאליעזר בראשית שליחותו: "הוי'... ישלח מלאכו לפניך...", היינו לפנימיותך, וד"ל). ממילא רגיש הוא אליעזר ביותר לשני השרשים של עשו הארור ויעקב הברוך היוצאים מרבקה – עשו משרש בתואל ולבן ויעקב משרש אברהם ויצחק, כנודע. וכאן מתגלה שאליעזר הנעלם, שמשרש נשמתו יוצא המלך המשיח כמבואר בכתבי האריז"ל, גבוה מאברהם הגלוי, ומכל שכן משם בן נח שכנען-הוא-אליעזר עבד לו, ודוק היטב.

[7] ומכחו ובמדרגתו מסוגלים המלאכים להעלות הבל פיהם של תשב"ר עד לעולם האצילות, בעמדם בגבולו העליון של עולם הבריאה (מה שאין כן אם מדובר במלאכים דיצירה), כמבואר בקו"א בתניא.

[8] התשובה אותה מקבלת רבקה ("שני גוים בבטנך") היא תשובה מובהקת של רבי חסידי. זו תשובתו של בעל התניא (בפרק כח) לבינוני הדואג "למה זה אנכי" כאשר הוא חש את ההתרוצצות מן הקצה אל הקצה בקרבו – מהנטיה אל הקדושה (כפירכוס יעקב לצאת ליד בתי עבודה זרה) עד לנטיה אל היצד הרע (כפירכוס עשו לצאת ליד בתי עבודה זרה) – כאשר הוא מסביר לו שאם אכן היתה בקרבו נפש אחת כה הפכפכה היה זה דבר נורא, אך מכיון שמדובר בשתי נפשות, ב"שני גוים", שוב יש לראות זאת כדבר טבעי ואין לחשוש מכך (אלא רק להתמודד בזהירות ותשומת לב שבפועל תשלוט הנפש האלקית בעיר הקטנה, זה הגוף – עד שזוכים לעלות מעבודת האתכפיא לעבודת האתהפכא של "ורב [המלך זקן וכסיל, דאקדמיה טענתיה] יעבֹד [מרצונו הטוב] צעיר [הילד המסכן והחכם, היצר הטוב]").