ארבע בבות      ניגון שמחה      ניגון כיסופים      ניגון תפילה            

המילים שאדם מדבר מבטאות את רגשי הלב. "לשוני עט סופר מהיר".
כשם שהסופר כותב בעטו אותיות על גבי הקלף,ומצרף את האותיות אחת לאחת כדי ליצור תבות ומשפטים וכו', כך הלשון רושמת את אותיות הדיבור על אויר העולם כגלי קול,המשמשים כעין "ממוצע המחבר" לקשר את מקור מכתב המילים שעל לוח ליבו של השומע - "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב".

ואם בנוגע לדבור כך, בנוגע לשיר על אחת כמה וכמה. שהרי משפטי הדיבור בנויים מאותיות "גשמיות" המגבילות ומסתירות במידת מה על תוכנן הרוחני, ואילו משפטי השיר בנויים מאותיות "רוחניות" יותר שמגלות את המעמקים האינסופיים שברגשות האדם, ועד לגילוי מהות הנפש הפנימית, וביחס לעם ישראל קדושים - "והנפש השנית בישראל חלק אלוה ממעל ממש". בשיר מתגלה אלוקות שבנשמה (ובעיקר בשירה בלי מילים ,כמובן מהנ"ל וכמבואר בתורת החסידות) ב"רצוא ושוב",העלאה והמשכה,געגועים ושמחה.
בעוד שהדבור הוא "אור המאיר לזולתו", הבעת מימד ה"גליא" שבנשמה, השיר הוא "אור המאיר לעצמו", הבעת מימד ה"סתים" שבנשמה. אף הוא, השיר ,מתגלה, מאליו וממילא, לאוזן השומע. היחוד בין השר והשומע שנוצר באמצעות השיר הוא יחוד עצמי ממש(שהרי שניהם נעשים שותפים לאותם "שעשועים עצמיים" של השר), עמוק באין ערוך מאשר הקשר שנוצר באמצעות הדבור.