אחדות ישראל - כחה של הדממה

יהושע בן נון זכה (ב-ג תמוז) למאורע פלאי וחד-פעמי בתולדות העולם כולו: "אז ידבר יהושע להוי' ביום תת הוי' את האמֹרי לפני בני ישראל, ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. וידֹם השמש וירח עמד עד יקֹם גוי אֹיביו, הלא היא כתובה על ספר הישר, ויעמֹד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים. ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו, לשמֹע הוי' בקול איש, כי הוי' נלחם לישראל".

יהושע העמיד את השמש והירח בפקודה "דום", ואכן נתקיים "וידֹם השמש". מדוע עמידת השמש מתוארת כדממה? כל יצורי העולם משבחים ומהללים את ה' בכל רגע, ושירתם לה' (המתוארת ב"פרק שירה") היא גם יסוד החיים והתנועה שלהם במציאות. עמידת השמש היא בעצם דממתה מלשיר את שירת חייה לה' - הפסקת השירה היא הפסקת התנועה. ואכן, חז"ל מלמדים כי בכך נעוץ היה כחו של יהושע להעמיד את השמש - יהושע החל לשיר בעצמו את שירתה של השמש לה', ובכך 'החליף' את השמש וגרם לה לדמום משירתה ולעמוד מתנועתה.

כמובן, ממאורע היסטורי עליו מלמדת התורה כי "לא היה כיום ההוא לפניו ואחריו" יש להפיק לקח לדורות. יש לשים לב גם לכך שמבחינה 'מבצעית', העמדת השמש והירח לא היתה הכרחית - גם בלעדיה "הוי' נלחם לישראל" (כמפורט קודם לכן: "ויהֻמם הוי' לפני ישראל ויכם מכה גדולה... ויהי בנֻסם מפני ישראל הם במורד בין חורֹן והוי' השליך עליהם אבנים גדֹלות מן השמים... וימֻתו, רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב"). דבר זה מחזק את הצורך להבין את המשמעות הפנימית של העמדת השמש על ידי יהושע, ואת הכח שהיא נותנת לכל אחד מאתנו. ביחס לכללות מלחמת כיבוש הארץ, אכן מפורש כי היתה משמעות להעמדת השמש - במישור הארצי, העמדת השמש שברה לגמרי את כח עמידתם הנפשי של יושבי הארץ, כאשר נגלה לעיני העולם כולו כיצד ה' מסייע ליהושע ועם ישראל, ובמישור הרוחני, העמדת השמש והירח (ועימם כל צבא השמים) ניתקה את עובדי הכוכבים והמזלות משרשם הרוחני, ניתצה את אליליהם ושברה את אמונתם.

אמנם, מעבר לכך, ניתן ללמוד לימוד כללי ממאורע זה. כחו של יהושע להעמיד את צבא השמים, מתוך כך שהוא מסוגל לשיר את שירם של הנבראים האחרים, הוא ביטוי של כחו כמנהיג. יהושע הוא ה"איש" הנזכר בפסוק "לשמֹע הוי' בקול איש", והוא גם ה"איש" אודותיו אומר משה "יפקֹד הוי' אלהי הרוחֹת לכל בשר איש על העדה". על פסוק זה, האחרון, דרשו חז"ל כי מדובר באיש אשר "יכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד" - המנהיג הוא זה המכיר את ניגונו של כל אדם, מסוגל לדבר אל לבו, ובכך מסוגל לאחד את כל בני ישראל, אשר פרצופיהם שונים ודעותיהם שונות. בהעמדת השמש התברר כי כשם שיהושע הוא "נשמה כללית" לכל בני ישראל, ועל כן הוא מסוגל להלוך כנגד רוחו של כל אחד מהם, כך הוא "נשמה כללית" לכל הנבראים, והוא מסוגל לשיר את שירה של השמש, שירו של הירח, ואת שיריהם של כל שאר הנבראים.

מכחו המאחד של יהושע, שבא לידי ביטוי בהעמדת השמש (תוך כדי מלחמה שכל כולה היתה ביטוי של סולדריות עם הגבעונים שחברו לעם בני ישראל וכרתו איתם ברית, גם אם בדרכי מרמה), עלינו ללמוד על הדרך לאחדות. נתבונן בכך דרך התבוננות באותיות השער דם (שער הוא שורש מוקטן, בן שתי אותיות, שהן העומדות בבסיס השרשים בני שלוש האותיות) - בו משתמש יהושע בפקודת "שמש בגבעון דום" - התבוננות בשיטת מורנו הבעל שם טוב, אשר הדריך אותנו כי כל תהליך מבוסס על שלישית המושגים הכנעה-הבדלה-המתקה:

ראשית, המפתח לאחדות הוא הדממה. כל עוד נשמעות ברמה דעותיהם השונות של האנשים השונים, הם שרויים במאבק ובעימות, ואין באפשרותם להתאחד. לכן, תפקידו הראשון של מי שרוצה להגיע לאחדות הוא לידום - להשתיק את קולו, ולהקשיב לקולותיהם של האחרים. הדממה היא הכנעה ("חש", במובן של להחשות ולשתוק, בלשון מורנו הבעל שם טוב), כאשר האדם מכניע את ישותו ואת הדחף שלו להשמיע את קולו ברמה. אמנם, כיצד יגרום מי שדומם לכך שגם האנשים האחרים ידממו ויפתחו לזולתם? כאן אנו לומדים מיהושע, כי הדרך להשתיק את הזולת היא להתחיל להשמיע לו את הניגון שלו עצמו. כאשר אני דומם, ומקשיב לקולו של הזולת, אני יכול לזהות את השירה המיוחדת שלו. השמעת הניגון של הזולת יכולה אף להתחולל באופן טוב יותר ממנו עצמו, כאשר הניגון מופיע אצלי נקי מהצרימות הנובעות מהגאוה וההתעמתות. כאשר הזולת שומע לפתע את הניגון שלו עצמו, את התוכן הפנימי של דעותיו, עולה מבן-שיחו - הוא מופתע ודומם.

על רקע הדממה, ניתן להרגיש לפתע כי יש קשר פנימי עמוק בין בעלי הפרצופים השונים - ניתן לחוש כי על אף השוני, הרי שבפנימיות הם איברים שונים של אותו גוף שלם, שדם אחד הוא המזרים את רוח החיים בכולם. התחושה כי דם אחד מחבר בין כל האברים, היא ההתבוננות הבסיסית המעוררת אהבת ישראל, כמפורש בספרי החסידות. תחושה זו גם מעוררת את ההכרה כי כל עיכוב וחסימה בקשר הטוב בין יהודים, הוא בעצם עיכוב וחסימה במחזור הדם - שהם הגורמים לכל חולי בגוף האדם ובגוף העם כולו. ההתבוננות בסוד הדם המשותף היא פעולה של הבדלה - היבדלות מההבדלים החיצוניים בין האיברים, תוך חשיפה של הנשמה הפנימית המפעמת בכולם יחד.

השלב השלישי, אחרי ההתעלות מעל ההבדלים הפרטיים בין האנשים השונים, חוזר להתמקד בפרטי הפרטים של פרצופיהם ובדעותיהם. כעת מתגלה כי רב המשותף על המפריד - כי על אף השוני, ישנו דמיון רב בין האנשים, וכי הם מסוגלים להגיע לאחדות שלמה ואמיתית גם ברובד החיצוני של קיומם. גילוי זה ממתיק את השוני, והופך את הפריטים הדומים-שונים זה לזה לחלקים שונים של שלם אחד, החשים הזדהות מלאה זה עם זה.

לסיכום: יהושע בן נון מלמד כי בכחה של הדממה הפנימית לחשוף קשר עמוק אל כל נשמה ואל כל נברא. כאשר הדממה מולידה את היכולת לזהות את ניגונו של הזולת, ולשיר אותו לעומתו, הרי היא מפתח לגילוי קשרי הדם המשותפים, עד לזיהוי הדמיון המאחד בין כל היהודים (ובין כל חלקי הבריאה).

(מתוך שיעור ג' תמוז תשס"ה)