"טוב וחסד" בפרשת יתרו
פרשת יתרו, היא פרשה מאד מיוחדת, כי קוראים בה על קבלת תורה, ושיאה בעשר הדברות. אם מחשבים את מספר הפרשה מתחלת התורה – זו הפרשה ה-17, שעולה טוב. "אין טוב אלא תורה", ולכן התורה ניתנה בפרשה ה-טוב. בסוף כל פרשה יש סימן למספר הפסוקים שיש בה, ובפרשת יתרו יש 72 פסוקים. 72 בגימטריא חסד. כשמחברים את מספר הפרשה למספר הפסוקים – טוב ו-חסד – הביטוי הוא "טוב וחסד". ביטוי זה מופיע פעם אחת בתנ"ך, בפרק תהלים – "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". הטוב והחסד מתחברים במצות צדקה, המצוה הכללית של כל התורה. החיבור ביניהם בא מכוח התורה. האדם הוא מוגבל, לכן כמה שיש לו – הוא יכול לתת רק 'חתיכות' מתוך זה לזולת. אבל התורה היא אין סופית. כשאדם יודע שכמה שהוא יתן – הוא יקבל מיד עוד בפנימיותו, עד אין סוף ("נביעת האין סוף") – הוא יכול להשפיע את כל מה שיש לו.
ראינו שיש קשר בין טוב לחסד, ובכל זאת לכל אחד מהם יש משמעות משלו. הזהר מסביר את ההבדל בינהם במאמר – "טוב לא אתפשט וחסד אתפשט" – טוב הוא בפני עצמו וחסד מתפשט, טוב נשאר לעצמו. האות הראשונה של טוב היא ט, שהצורה שלה מלמדת, בלשון הזהר, על "טוביה גניז בגוויה", היא מתכנסת לתוך עצמה. חסד הוא השפעה לאחרים, ומי שיש לו טוב בלב רוצה להשפיע לאחרים, אבל יש משהו בטוב שמתחיל מהתכנסות בעצמו. כך בתחלת התורה כתוב "וירא אלהים את האור כי הטוב" וחז"ל אומרים "כי טוב לגנזו" – ראה שהאור כל כך טוב שצריך לגנוז אותו. יש בטוב משהו מופנם. על חסד כתוב "וימינו תחבקני" – לעטוף את הזולת בחסד ואהבה. המוטיבציה הפנימית של חסד היא אהבה. שוב, הזהר מסביר שההבדל בין המושגים הוא שטוב הוא פנימי ואילו חסד הוא טוב כלפי חוץ.
אפשר לראות את המושגים הללו כשמסתכלים על משה, נותן התורה, ואחיו אהרן. אהרן הוא אוהב ומשפיע, "כהן איש חסד". על משה רבינו כתוב, כאשר נולד, "ותרא אֹתו כי טוב הוא", כמו שנאמר "וירא אלהים את האור כי טוב", ועל כן יוכבד גנזה אותו, "ותצפנהו". אצל משה יש טוב מופנם, והכח של אהרן הוא להפיץ חסד.
בחסידות יש עוד שתי דוגמאות שהיחס ביניהן הוא בין טוב פנימי לחסד מוחצן – שאול ודוד. שאול, המלך הראשון, היה בעל טוב מופנם, ודוד הפיץ את הטוב החוצה. שאול היה גדול בתורה, אבל לא הפיץ אותה החוצה – "שאול לא גלי מסכתא". דוד הפיץ את התורה החוצה. הכל חוזר לשני סוגי אישיות – מופנם ומוחצן. כשמשיח יבוא יהיה חיבור ביניהם, כמו שדוד המלך עצמו אומר "אך טוב וחסד ירדפוני". מתי ואיך זה יכול לקרות? איך נבין שאישיות אחת תהיה מופנמת ומוחצנת בו זמנית? זה יפתור את כל המחלוקות בתורה, כי כל המחלוקות באות בגלל שיש אישיות מופנמת מול אישיות מוחצנת. משה הוא "כבד פה וכבד לשון", קשה לו לדבר ולהחצין, אבל לפני מתן תורה – בפרשתנו – הוא נרפא, וכתוב "משה ידבר והאלהים יעננו בקול", ה' נתן לו כח לדבר בקול, אז משה יכול להפיץ את הטוב הפנימי שלו לכולם. עוד פסוק בפרשה, "וירד משה מן ההר אל העם", וחז"ל אומרים שהלך משה מההר אל העם, בלי להתעכב. בחסידות מוסבר שההר הוא פנימיות נשמתו, אבל מיד אחרי שהוא מקבל את ה"אין טוב אלא תורה" בנשמתו, הוא יורד אל העם, להפיץ להם את התורה – להפיץ את הטוב שלו בחסד לכל ישראל. הגימטריא של "מן ההר אל העם" בגימטריא משה במילוי – מם שין הא. התחושה המלאה של משה שהוא עובר ישר מהפנימיות שלו לחיצוניות שלו. אצל משיח זה יהיה עוד יותר. הרבה הרבה צדיקים, כמו הבעל שם טוב, שהיו צדיקים נסתרים – שלא יכלו להתגלות – אבל הגיעה נקודה בחיים שהם הוצרכו להתגלות. נאמר להם – אתם צריכים להוציא את כל הטוב שלכם, בחסד, לעם ישראל. המחויבות שלכם לכל האנושות היא להפיץ את הטוב שלכם לכולם, להפוך לצדיק גלוי. אצל משה זה קורה בפרשה הזו, שהיא הפרשה ה-טוב בתורה, ומספר פסוקיה הוא חסד. (י"א שבט ע"א)
"העשירי יהיה קדש להוי' אלקיך" – כנגד הדיבור האחרון "לא תחמוד"
חמשה עשר בשבט, ט"ו בשבט, הוא ראש השנה לאילן שחל בפרשת יתרו, פרשת עשרת הדברות. כידוע, מותר לאכול את פירות האילנות בשנה הרביעית – "בשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים להוי'", הפירות קדש להעלותם לירושלים ושם להלל את ה'. כפי שיוצא מרש"י, עצם העליה לירושלים עם הפירות היא גופא ההילול לה' – "קדש הלולים להוי'". יש כמה דברים יפים בביטוי "קדש הלולים להוי'" – ר"ת קהל וס"ת משה, "ויקהל משה". יש קשר יפה לעשרת הדברות בפרשת יתרו, בהן הביטוי "קדש להוי'" (בלי מלה באמצע, לא כמו "קדש הלולים להוי'") – שיהודי צריך להיות קדש לה' כמו כהן גדול, שיש על מצחו ציץ נזר הקדש בו פתוחי החותם קדש להוי'. הביטוי "קדש להוי'" מופיע בדיוק עשר פעמים בתורה. רמז יפה לעשרת הדברות, שמטרתם שהכל יהיה קדש לה' – כל כחות הנפש. הדבר רמוז בפסוק "העשירי יהיה קדש להוי'" – רמז לכך שיש בדיוק עשרה "קדש להוי'" בתורה. אם כן, יהודי צריך להיות כולו "קדש להוי'".
הפסוק "העשירי יהיה קדש להוי'" הוא הפעם התשיעית שכתוב "קדש להוי'". יש עוד פעם אחת במשנה תורה. בחומשים הראשונים יש ט' פעמים "קדש להוי'", כשהתשיעית היא "העשירי יהיה קדש להוי'", בסיום חומש ויקרא. אחר כך יש עוד פעם אחת, במשנה תורה, ושם כתוב "קדש להוי' אלקיך". בכל הפעמים הראשונות כתוב רק "קדש להוי'" בלי "אלקיך", אבל בפעם העשירית – שהיא ממש "העשירי יהיה קדש להוי'" – כתוב "קדש להוי' אלקיך", מתאים למבואר בחסידות שתכלית עבודת ה' (בפעם העשירית מגיעים לתכל'ס, כפי שנסביר) היא שה' יהיה "אלקיך", כחך וחיותך, הטבע שלך, המודעות הטבעית שלך. לכן בפעם העשירית כתוב "קדש להוי' אלקיך". אבל למה הפעם התשיעית היא "העשירי יהיה קדש להוי'". אפשר לומר שהיא אומרת ש"העשירי יהיה קדש להוי'" – צריך לחכות (עוד חומש וחצי) להגיע לעשירי, שהוא יהיה קדש לה'. אי אפשר לומר שהוא לא קדש, הרי מדובר שם על מעשר בהמה, שם המשנה אומרת "קרא לתשיעי עשירי – מקודש". רמז לכך שהתשיעי מקודש, ובמקרים מסוימים גם האחד עשר מקודש (התשיעי תמיד מקודש, אבל האחד עשר רק במקרים מסוימים), לומדים מכך שהפסוק התשיעי הוא "העשירי יהיה קדש". את הדין חז"ל לומדים מהריבוי "וכל מעשר בקר". יש כאן רמז יפהפה לדין הזה, ש"העשירי יהיה קדש להוי'" הוא הפעם התשיעית של "קדש להוי'" בתורה.
כאמור עשרת הביטויים של "קדש להוי" קשורים לעשרת הדברות, ושרק ה"קדש להוי'" האחרון הוא "קדש להוי' אלקיך". הוא כנראה כנגד הדבור האחרון של עשרת הדברות – "לא תחמד". דווקא כאשר מגיעים לסוף, לסיום, הכל הוא "קדש להוי'" אבל רק בסוף חודר לפנימיות. האבן עזרא שואל, איך יתכן שילוד אשה, אשר ב"חטא יחמתני אמי", יכול לקיים את "לא תחמד"?! זה טבע האדם, איך יכול להיות אדם בעוה"ז שלא חומד?! יש אריכות באבן עזרא, ואחריו עוד הרבה מפרשים מתחבטים בשאלה זו – איך יתכן שהתורה תצוה עלינו כזו מצוה, שאי אפשר לקיים אותה על דרך הטבע, שלא תחמוד "כל אשר לרעך". מתי אפשר לקיים מצוה זו? כאשר האדם הוא "קדש להוי' אלקיך". כאשר ה"קדש להוי'" – נבדל לה' – הופך להיות "אלקיך", מודעות טבעית, כחך וחיותך, אז האדם יכול לקיים "לא תחמד בית רעך וגו' וכל אשר לרעך". (טו' בשבט, ע"א)
אותיות מחכימות: פנאי – ינאף
מי שיש לו פנאי רב סופו שינאף (תלמידים)
דביקותו של "אור החיים"
פעם היו צריכים אנשי קהילתו של "אור החיים" הקדוש את רבם לעניין נחוץ ביותר, אך הוא היה דבוק במחשבתו והם יראו מלגעת בו ולהפסיקו מדביקותו. העניין היה נחוץ מאד והם גמרו בדעתם שיקחו תינוק קטן, שבטוחים שלא ראה קרי מימיו ח"ו. הם הטבילו את התינוק במקוה ואמרו לו שיגע בבגדו של "אור החיים" נגיעה קלה מבלי למשוך את הבגד ותכף ילך ממנו. התינוק עשה כן ותכף הרגיש בכך "אור החיים" והפסיק מדביקותו.
דבקות חב"דית
אנו למדים מדבקות המחשבה ש"אור החיים" היה "חבדני"ק", כלומר מעמיק במחשבה עד להתפשטות הגשמיות. החסידים הראשונים היו נמצאים לפעמים ללא תנועה כשמונה-תשע שעות רצופות. יש סיפורים רבים כאלו על ראשוני החסידים, תלמידי האדמו"ר הזקן, שלא לדבר על הרביים בעצמם…
דבקות היא התבוננות חבדי"ת, דרישת ה' – "בכל לבי דרשתיך" והתעמקות בנושא אלוקי. על פי ר' הלל מפאריטש יש שני סוגי התבוננויות: התבוננות בסדר הבריאה – ההתהוות, או התבוננות מסביב למאמר אחד הנלמד לעומק, מבלי צורך לסקור בסקירה אחת את כל סדר ההשתלשלות. עד לתקופת האדמו"ר האמצעי לא היה ניתן לחסיד להתפלל אם לא עבר את כל סדר ההשתלשלות מעצמות אין סוף עד לעולם התחתון! כדי לעשות זאת זקוקים לדבקות רבה.
"אור החיים" כמעט שהגיע למדרגת הבעש"ט שהיה מסוגל להיות בדבקות עצומה, אך לא הי'ה מסוגל לנהל באותה עת שיחה מבלי שיהיה צורך להפסיקו. אף אחד בעולם לא זכה לכך עד לבעל שם טוב.
אנשי קהילת "אור החיים" פחדו מהשמץ הקטן ביותר של טומאה שתיגע בדביקות רבם. המופת בסיפור הוא ש"אור החיים", עם כל דבקותו בה', הרגיש בנגיעה הקלה ביותר והפסיק מדבקותו כדי לפנות לעניין הנחוץ. לעומת זאת הבעש"ט היה פונה לעניין הנחוץ תוך כדי הדבקות. אי אפשר ממש לתפוס זאת. מהסיפור יש ללמוד על רגישותו האינסופית של "אור החיים" לטהרה. הטהרה קשורה לארץ ישראל ולימות המשיח. כאשר יבוא המשיח עיקר ההלכות שיתחדשו הן הלכות טהרה. דיני קדשים שיחזרו קשורים למקדש, אך הטהרות יחזרו לגבולין, לכל העולם כולו. מסכת "קדשים" היא כנגד החכמה ואילו "טהרות" כנגד הדעת.
עניינו של המשיח הוא דעת "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". רגישותו של "אור החיים" לטהרה היא משיחית ממש. האריז"ל הסביר שאין לנו לעסוק בקבלה מעשית מפני שאנו לא טהורים. "אור החיים" כאן הוא בתכלית הטהרה. יש סיפור ידוע על "אור החיים" שנתקל באריה. כאשר הראה לאריה את בריתו, כלומר את שמירת בריתו בשלימות הטהרה, האריה נכנע מפניו ואף שירתו.
הסיפור מזכיר סיפור חב"די על האדמו"ר האמצעי, לפני שנהיה רבי, שהיה בדבקות ולכן לא שמע את קול התינוק הבוכה בעריסה. אביו, האדמו"ר הזקן שהיה בקומה העליונה שמע את התינוק וירד להרגיעו. האדמו"ר הזקן הוכיח את בנו שאסור לדבר אחד להיות על חשבון השני. גם בשעת דבקות בה' צריך להיות רגיש ולשמוע קול תינוק בוכה. (התוועדות, תש"ס)
תמימות בנפש – עפ"י הרש"ב (חלק ב')
הנקודה השניה אותה מסביר הרש"ב היא איך התמימות עוברת את כל שיעור הקומה של הנפש, מהכתר לשכל ללב ולמעשה.
כאן נדגיש את עניין התמימות בשכל שהיא חידוש של הרש"ב ביחס למה שמוסבר בעוד מקומות בחסידות. הוא אומר שיש אחד שהוא ישר בשכל – שהולך רק על האמת בשכל, ראש ישר. הוא לא נוטה ימין או שמאל, אלא הולך בדרך ישרה, כמו אחד שלומד גמרא – מי שיש לו ראש ישר, זו תכונה נדירה. רוב האנשים מקיימים את הפסוק "המה בקשו חשבונות רבים" ומעט מאד אנשים נשארים ב"אשר עשה האלהים את האדם ישר". מה ההבדל בין יושר לתמימות? הוא אומר חידוש מופלא, שיש לא לזוז מהאמת ויש שהאמת היא הטוב, הכי טוב, עצם הטוב. יש משהו בתמים שמחבר לאמת את הטוב. ברגע שהכי טוב – ודאי לא יזוז מזה, לא שכלית וגם לא רגשית. לכן הוא תמיד חושב רק טוב, וכל אמת שהוא לומד – היא רק טוב. הישר הוא אמיתי, יש לו ראש ישר שמכוון לאמת, ואילו האמת של התמים היא הטוב. צריך ממש לנסות להבין זאת. התמים חושב רק טוב. ראש ישר הוא אחד שאי אפשר לבלבל לו את הראש עם שטויות וסברות כרס.
נספר סיפור כדי להמחיש: יש סיפור דומה על ההבדל בין רבי לוי יצחק מברדיטשוב לאדמו"ר הזקן, שרבי לוי יצחק אמר שעד סוף ימי אילו היו נותנים לי להנהיג את העולם הייתי עושה זאת אחרת מהקב"ה, אך כעת, לעת זקנתי, הגעתי לכך שאם היו נותנים לי להנהיג הייתי מנהיג בדיוק כמו ה', והאדמו"ר הזקן אמר כך כבר בצעירותו. זו דוגמה של ראש ישר, הכי ישר – מה שיש הוא האמת. זה מה יש – זו המציאות – זו האמת, לא מה שאתה רוצה, שאתה רוצה (מדמיין) משיח שאף פעם לא יבוא, כמו שאמר אדמו"ר הזקן. מה שיש הוא האמת. והאמת היא הכי טוב – זו כבר תודעת התמים (והוא על דרך להכניס את ה-א, הטוב, לתוך הגולה, המציאות כפי שהיא באמת – והופך פתאום לגאולה). הדבר הראשון הוא לראות ברור, בלי שאף אחד יבלבל לך את הראש, ש'זה מה יש' (על דרך אין לדיין אלא מה שעיניו רואות). הדבר השני הוא להבין ש'זה מה יש' היא האמת של ה' – 'זה אמת' (על דרך הדיין הדן דין אמת, לפי המציאות של "זה מה יש"). ברגע שאני מבין שהמציאות היא אמת, "חותמו של הקב"ה אמת", זה ישר, אך להעמיק יותר זה להבין ש'זה הכי טוב', שאזי דווקא הייתי מנהיג את העולם בדיוק כמו שה' מנהיג (שכל עוד לא הגעתי למדה זו יש עדיין, בתוך תוכי, מחלוקת בין מדת האמת למדת החסד, ונטית הצדיק, האוהב ישראל באמת, לנהוג ולהנהיג כפי החסד, לא לפי האמת. אך אצל התמים אין כבר מחלוקת בין האמת לחסד, כולא חד – "יחדו יהיו תמים"). כל המשפט – "זה מה יש, זה אמת, זה הכי טוב" – עולה טוב פעמים הכי טוב.
הכל הכי טוב – זו תמימות בשכל. (כ"ד חשון, ע"ב)
ג' יסודות ו-ז' מתנות (חלק ו')
מתנת התפארת, מידת יעקב אבינו, היא בנים. יעקב, שלא כמו אברהם ויצחק התברך בבנים, על כל מגוון השבטים השונים והחושים שלהם וממילא חלק מהמתנה הזו הוא הידיעה איך לחלק את הבנים. למה מתנה זו, ברכת יעקב ובניו, היא האות ד (של בגדכפרת) "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", ככוונת ד רבתי של "אחד" (אחת הכוונות)? הפשט של "ופרצת" הוא ריבוי בנים, ו-ד רומזת ל-ד נשי יעקב מהן מוליד את כל יב שבטי י-ה. זו המתנה השלישית – הרבה בנים. מי זוכה להרבה בנים? למי שבעצמו יש אופי מגוון. תפארת אינה צבע אחד, אלא הרבה צבעים במזיגה נכונה. מי שהוא מפואר ומגוון כמו יעקב אבינו, זוכה לגיוון של ילדים. צריך לדעת שכל ילד הוא משהו אחר. כדי לזכות להרבה ילדים צריך הרבה דעת שכל ילד הוא עולם בפני עצמו, משהו אחר לגמרי, ומגיע לו חינוך מיוחד במובן האמיתי – חינוך מיוחד לשרש הנשמה שלו. כתוב "חושך שבטו שונא בנו", והפירוש החסידי הוא שמי שחושך מלחנך את הבן שלו לפי השבט שלו, החוש המיוחד שלו, הוא "שונא בנו". דוגמה הכי פשוטה – אם יש ילד שמוכשר להיות נגן, ומדכאים כשרון זה או לא מכירים בו, אומרים לו שאתה חייב ללכת בתלם כמו כולם (שיהיה לך אותו אף כמו לכולם, אותו אופי, "כל אפין שוין") – זה נקרא לשנוא את הבן. כל שבט נוטה באלכסון – לא הולך ישר – כמו שבטים-ענפים שיוצאים מהעץ. הגזע עולה ישר, והענפים מתפשטים באלכסון לכל כיוון. שוב, מי שזוכה להרבה בנים צריך לדעת שכל אחד הוא גוון מיוחד עם אלכסון מיוחד לו, כיוון מיוחד לו, וחוש מיוחד לו. צריך לגלות את החוש ולחנך בהתאם.
(ח' כסלו ע"א)
אמרת הרב
ה' ברא שני מינים, זכר ונקבה, מסיבה טובה: הם הפכים שמשלימים אחד את השני ונושאים פירות.
מודפס ומופץ ע"י תלמידי הרב יצחק גינזבורג שליט"א
העורך: רב עודד מזרחי. טל' 0544741572
–
ך יהודייצחק רויטמן 05276-34307е.го, что он знал до того в Торе. ет еником Баал Шем Това., и каждый день он раздавал все на цאתר השיעורים של הרב יצחק גינזבורג שליט"א:
לקבלת העלון במייל: otsar.hanefesh@gmail.com
ניתן להזמין את ספרי "אוצר הנפש" – 2 כרכים –
מבחר שיעורי הרב יצחק גינזבורג בתורת הנפש –
אצל עורך האתר
לפרסומות, תרומות והקדשות: יצחק רויטמן. טל' 0527634307