preload
בס"ד
ינו 29

מעלת הכלבים ביציאת מצרים

בפרשת השבוע, פרשת בא, מופיעות שלוש המכות האחרונות. המכה האחרונה היא מכת בכורות. לפני מכת בכורות משה רבינו דיבר עם פרעה, התרה בו מה עתיד לקרות, ואמר שבאותו לילה, בחצי הלילה, כל מצרים יצעקו לישראל לצאת. ואז הוא אמר ביטוי מאד מעניין – "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" – ואז המשיך "למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל".
בגמרא, בפרק האחרון של מסכת ברכות, שכולו עוסק בחלומות, כתוב שהרואה כלב בחלומו, כאשר מתעורר בבוקר מיד יאמר את הפסוק "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", לפני שפסוק אחר יקדים לבוא לפיו. זה פסוק חיובי ליהודים, ויאמר את הפסוק הזה לפני שיבוא לפיו פסוק שלילי – "והכלבים עזי נפש". לפעמים עזות נפש היא חיובית ולפעמים שלילית, אבל בפסוק הזה המשמעות שלה שלילית ביותר. כאן הכוונה היא לחמדנות שאינה יודעת שובעה – "והכלבים עזי נפש לא ידעו שובעה" יש מי שאומר שבפסוק זה מתוארת העובדה שהכלבים הם מופקרים ביותר בין בעלי החיים, ויש קשר בין כלבים למיניות ואפילו לזנות.

המעלה של "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" היא שההבדל בין ישראל לעמים ניכר גם בטבע עצמו. זו לא חלק מהמכה, אלא תודעה של הצופה מבחוץ – הטבע מסתכל על המכה, והוא מבין וחש את ההבדל הקיומי בין ישראל לבין מצרים. כאן הכלב מסמל את כל הטבע. הכלב לא חרץ את לשונו, לא הזיז אותה אפילו, לא נבח ולא נשך ולא עשה שום דבר שלילי, משום שהוא עצמו חש את הנס, חווה התגלות של אלוקות.
באופן טבעי, כאשר כלב נובח אנשים מפחדים, בפרט זה מפחיד נשים וילדים קטנים. במיוחד אשה בהריון, יתכן אפילו שכאשר כלב נובח תהיה חלילה הפלה. כשכל המצרים צועקים שישראל יצאו, הכלבים לא נובחים, וזה פועל שהיהודים ירגישו בטוחים, שלא יפחדו משום דבר. לכלבים יש חוש ריח מאד מפותח – הם מריחים סכנה ונובחים. חז"ל אומרים שהכלבים מריחים את מלאך המוות, ואז הם מתחילים ליילל ולנבוח, וכאן היו הרבה מצרים מתים מסביב והם לא נבחו. חוץ מזה, זה לילה – זמן שהכלבים נובחים בטבע, ובכל זאת לא נבחו. בנוסף, דבר שלישי, כשאנשים מתחילים לקום ולזוז באמצע הלילה הכלבים נובחים, כי זה לא רגיל, ובכל זאת לא נבחו.
הכלבים זכו בכמה דברים על כך שלא נבחו. אחד מהם שיש להם שירה מיוחדת לה'. ב"פרק שירה" כתובה השירה של שבעים יצורים שונים לה', כל אחד שר שיר מיוחד לה'. האחרון הוא הכלב, שהשיר שלו הוא "בואו ונשתחוה לה'", וחז"ל שואלים איך זכה לשירה נעלית כזו? ועונים בגלל "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו". בזכות שלא נבחו הם אפשרו לבני ישראל לצאת בשמחה, בבטחון ובלי פחד, למרת כל הצרות שהיו למצרים מסביב. הכלבים זכו בשלושה דברים – הם מקבלים טריפות; יש להם את השירה המיוחדת הזו; משתמשים בצואה שלהם לעיבוד עורות כשרים לכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות.
תכונה חיובית נוספת של הכלבים היא נאמנותם. יש לכלבים גם תכונות שליליות, כנ"ל, אבל יש גם תכונות חיוביות שצריכות להיות מודגשות בעם ישראל. כתוב ש"ישראל עזין שבאומות" והכלב עז בחיות, "והכלבים עזי נפש". יש משהו שלילי בעזות, כנ"ל, אבל יש גם תכונה חיובית של עזות. כאן הכלבים מבטאים את ההסכמה וההתפעלות של הטבע מהנס. הטבע יכול להתנגד, להגיד שאינו רוצה לשקף את ההבדלה העצמית בין ישראל למצרים. אבל כאן הטבע כורע ברך לפני ישראל, כמו שהכלב כורע לפני אדוניו. הכלב אומר "בואו נשתחוה לפני ה'", וכאן הוא משתחוה ומזהה את הנוכחות של ה' ומביע בשם כל הטבע את התודה והשבח לה' על נסי יציאת מצרים.                                     (כ"ו טבת, ע"א)

ג' יסודות ו-ז' מתנות (חלק ד')

מה הן שבע התמורות? התמורה הראשונה נקראת "תמורת חכמה אולת" – או חכמה או אולת – השייכת לחסד, הספירה הראשונה בלב – עין ימין. התמורה השניה היא "תמורת עושר עוני" – או עשירות או עניות. תמורה זו היא כנגד ספירת הגבורה. התמורה השלישית היא כנגד התפארת, שהיא "תמורת בנים שממה", ר"ל. תמורה זו היא כנגד "בני", אחד משלושת הדברים ש"לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא" – ה"מזוני" בגבורה וה"בני" בתפארת.  אחר כך באים ה"חיי" בנצח – חיים נצחיים. לכן "תמורת חיים מות" שייכת לנצח, לאות כ של בגדכפרת  – כף החיים.
אחר כך האות פ של בגדכפרת היא "תמורת ממשלה עבדות". אפשר להיות עבד, כמו שהיינו עבדים לפרעה במצרים, ואפשר להיות בן חורין. בשביל להיות בן חורין, עם ממשלה, לא צריך להיות מלך ישראל – איני צריך להיות משיח או משהו כזה – אבל יש בחיים מצבים שהאדם הוא בן חורין, לא עבד אלא מושל. "עבדי הם" – אנחנו כן עבדים, אבל רק לאדון אחד, "אחד יחיד ומיוחד" הקב"ה, וחוץ מזה יהודי אמור להיות בן חורין, "כל ישראל מלכים". הייתי חושב שממשלה ראויה להיות מתנת המלכות, אבל היא מתנת ההוד. ההוד היא הספירה החמישית של הלב, אבל יש לה קשר הדוק למלכות – "הוד מלכות", לו זכה שלמה המלך. הוד מלכות הוא המקיף של המלך – שהמלך מקבל מתנה של ממשלה, וכך לכל ישראל. לפי הבבלי כולנו בני מלכים ולפי הירושלמי כולנו מלכים ממש, ומגיעה לנו ממשלה – לא שמישהו אחר ישעבד אותנו. אם אנחנו מושלים על המציאות אז אנחנו גם מיטיבים לה. יהודי הוא אחד שאוהב לעשות טוב. אם מישהו אחר משעבד אותנו ח"ו הוא עושה לנו רע, כי הטבע של הגוי לעשות רע, אבל אם אנחנו מושלים אנחנו עושים הכי טוב לכולם ולכן ה' רוצה שאנחנו נמשול. היהודי הוא מושל, וטבעו "טבע הטוב להיטיב".
התמורה של האות ר הוא "תמורת שלום מלחמה", משהו מאד מאד כללי. אם אמרנו שממשלה מתחילה להיות תיקון הכלל בתוך הפרט – שכל פרט יהיה מושל, קודם כל אני צריך להיות מושל ביצר שלי, ולא עבד ליצר שלי ר"ל – אחר כך יש ברכה שכולנו שואפים לה: שלום. איפה ברכה זו? ביסוד. איפה בפנים? בנחיר שמאל. ב"שים שלום" צריך לתקן את נחיר השמאל, ואם לא יש מלחמה ח"ו. כמובן, היסוד הוא גם הספירה שמקשרת בין החתן והכלה במיוחד. מה הוא שלום בהקשר של חתן וכלה? היסוד הוא שלום בית. מי שמתקן את ה-ר יש לו שלום בית. מי שלא מתקן את ה-ר יש לו מלחמה, כמו שחז"ל אומרים – "זכה 'עזר', לא זכה 'כנגדו' להלחם בו", או שיש שלום בבית או שיש ח"ו מלחמה בבית.
אחרונה חביבה היא המלכות, שבהשקפה ראשונה הייתי חושב ששייכת לה הממשלה, אך לא כך. ומה מתנתה? על המלך כתוב "מלך ביפיו תחזינה עינינו". רחל היא שורש המלכות, כמבואר בקבלה, והיא יפת תאר ויפת מראה, שיעקב התאהב בה במבט ראשון. במלכות יש "תמורת חן כיעור". מתנת המלכות היא מציאת חן בעיני אלוקים ואדם.
לסיכום, יש שבע מתנות, והמתנה היא הצד הטוב של התמורה: חכמה, עושר, בנים, חיים, ממשלה, שלום, חן. לכל מתנה יש את ההיפך, אבל בחופה מכוונים כמובן רק את המתנות.                                   (ח' כסלו, ע"א)

אותיות מחכימות: כלב – כבל

הכלב צריך להקשר בכבל (תלמידים).

הרב שרצה להשתמד (חלק א')

בעיר אחת היה מנהג שאחרי תפילת השחר בשבת קודש, הלכו ז' טובי העיר עם הרב לעיין בענייני הצדקה של העיר. באחת השבתות עשו חשבון שההוצאה יתירה על ההכנסה ואין עצה אחרת כי אם למעט בהוצאה.
בין ההוצאות לענייני הצדקה היה בן טובים ובני ביתו שאנשי העיר הספיקו לו פרנסה. בין אלו הצדקות שקימצו החליטו לקמץ גם בהספקת הבן טובים וכך משבוע לשבוע גרעו את הספקתו, עד אשר סבל עם בני ביתו חרפת רעב.
אנחותיו ודוחקו של הבן טובים עלו למעלה, והמקטרג טען שהחייב בדבר העיקרי הוא הרב, שהסכים עם בעלי הבתים ופעל שיתנו אותו בידו והוא יענישו.
בשבת קודש לאחר תפילת שחרית, עלה בדעתו של הרב, בעודו לבוש בבגדי שבת, להשתמד ר"ל והוא רץ לבית הכומר ובקשו שיטיף עליו ממים פסולים. הכומר שהכיר את רב העיר חשב שבודאי יתחרט לאחר זמן מה, לא מיהר בדבר ואמר לו "ראשית, אכול אצלי". הוא בקש לתת לרב יי"ש חזק וייחד לו חדר עם יי"ש ומיני אכילה שונים, עד אשר נפל הרב שיכור ונרדם.
הבעש"ט ישב לסעודה שלישית והמשיך עד לשעה מאוחרת בלילה. כאשר הגיע זמן צאת הכוכבים קרא לאחד מתלמידיו ואמר לו שיתפלל מעריב, חגר אותו באבנטו, נתן לו מחלתו מהסעודה השלישית ואמר לו "הבט בחלון וראה שם מאיר אור. לך לשם ותדע מה שתעשה".
התלמיד בא לשם בשעה קלה וראה איך יהודי לבוש בגדי שבת, שוכב על הארץ וישן, ומכל צדדיו קיא צואה מהיי"ש ומאשר אכל. בהקיצו רצה לחטוף לאכול ולשתות ויאמר לו תלמיד הבעש"ט: "המתן, קודם נטול את ידיך ואתן לך לאכול" וילך ליטול ידיו. הוציא התלמיד את חלת הקודש של הבעש"ט ובצע ממנה.
לאחר שאכל את פרוסת המוציא התחיל לבכות מרה: "מה זאת עלה במחשבתי ומה עלי לעשות עתה?" אמר לו התלמיד: "אחוז באבנטי ולך עמי", וכך עשה. כאשר באו חזרה הבעש"ט עוד ישב בסעודה השלישית. אחר כך נתן לו תיקוני תשובה ונעשה מקושר לבעש"ט.

קמצנות מביאה לכפירה

הקימוץ הוא משורש קץ השייך לצד שמאל. אפילו בספירת הכתר יש צמצום. כל מושג הקץ הוא בבחינת "בוצינא דקרדוניתא". קמצנות הכתר היא בבחינת גילוח וקיצוץ שערות הזקן המבטא קיצוץ במידת הרחמים יותר מדי. האשמה לא נפלה על בעלי הבתים שהחליטו לקמץ, מפני שזה ה'ראש' שלהם, זו 'דעת בעלי בתים'. דעת התורה שלו הייתה צריכה להיות הפוכה מדעתם. דעת בעלי בתים היא בבחינת דין, ואילו תורה היא "משפט רחמי". הדעת היא פנימיות הרחמים ובלעדיה לא ניתן לרחם. כאשר הרב הולך אחרי בעלי הבתים זהו מצב של "פני הדור כפני הכלב". העונש צריך להיות כנגד המעשה. הקימוץ נבע מתאוות ממון שהיא עבודה זרה, ולכן הרב רץ כמו שהוא לכומר לעבוד עבודה זרה החזקה אפילו מתאוות נשים. הכומר הוא ה"לעומת זה" של הבעש"ט שלא הלין מימיו פרוטה בביתו וחילק מדי יום הכל לצדקה ושגרס כי כאשר רוצים לעזור ליהודי צריך קודם כל לעשות לו טובה בגשמיות ורק אחר כך ברוחניות, וכך להבדיל אלף אלפי הבדלות פועל המיסיון עד היום.
מוסר ההשכל הפשוט בסיפור הוא שכאשר רוצים לצמצם רחמים על יהודי, אפילו מצד הדין, הדבר משתלשל למחשבת עבודה זרה. היהודי רחמן בטבעו ואילו הגוי לא מרחם. הזקן (הדיקנא) הוא שורש מזל ישראל. קיצוצו הוא לחתוך את היניקה מהשורש וכך נופלים לכפירה. הכומר יונק את רחמיו הפסולים ממידת הרחמים בבחינת "נכמרו רחמי". דווקא הסעודה השלישית, שהיא כנגד יעקב שמידתו רחמים, הצילה את המצב. סעודה גימל בשבת היא בבחינת גומל דלים, כלומר רחמים. הצדיק גומל בסעודה השלישית שלו חסד עם הדלים של כל העולם.
כל מה שארע לאותו רב היה כדאי, כדי שיהיה מקושר בסופו של דבר לבעש"ט. זו דוגמא ל"ירידה לצורך עליה". כדאי לרב להגיע לסף השתמדות כדי שיהיה חסיד המקושר לבעש"ט! יש ביטול של כל תורתו הקודמת כדי לקבל דבר נעלה יותר, "תורה חדשה". גלגולו בקיא צואה בבגדי שבת מבטא את ביטול תורתו. "קצתי בחיי" הוא ראשי תיבות קיא צואה. קיא עולה בגימטריא פלא ואילו צואה עולה אמונה. מתכלית הרע מתגלים הפלא והאמונה של הרב.                                                                   (התוועדות, תש"ס)

שלושת התפילות -עפ"י הרש"ב (חלק ב')

תפלת מנחה היא כאשר אתה באמצע העבודה, צריך להפסיק – הגיע זמן מנחה. הגדולה של תפלת מנחה היא לרדת להכי תחתון – לדינים, מצב של גבורות, של יצחק – ולהמתיק אותם. לכן נסביר שתפלת מנחה היא "המעשה הוא העיקר", התיקון של "יעזב רשע דרכו", באמצע היום (שבו האדם נמצא בדרך, ופתאום תופס שאין זו דרך הישרה אשר יבור לו האדם, ושעליו לעזוב דרך זו), והיא כנגד עולם העשייה.
מהי תפלת ערבית? אתה בא הביתה – ענין של בית, זה זמן של זיווג. כתוב ששתי התפלות הראשונות, שחרית ומנחה, הן החבוק. עצם הזווג – עצם הדעת – הרשות שהופכת להיות חובה ברגע שמקבלים את הרשות, היא תפלת ערבית, תפלת יעקב אבינו. "רשות" גם אומר שלא שווה לכל נפש. בין שלושת העולמות, מה יכול להיות רשות? קיום השו"ע, עולם העשיה, לא יכול להיות רשות. שתהיה איזו התעוררות אהבה ויראה בלב, "וחי בהם" (ולא שימות בהם, בקיום המצות ועבודת התפלה) – גם לא רשות. מה שיכול להיות רשות – אולי, בדיעבד זו רק ההשגה (לשמה) של עולם הבריאה, שבו נאמר "בורא חשך", שזו תפילת ערבית. התשובה של תפלת ערבית היא תשובה על העדר ההשגה. בשביל מה נברא הלילה? בשביל ללמוד או בשביל לישון. כנראה אחד מהשניים – או שאתה ישן או שאתה מתעמק בלימוד (תורה לשמה), או שאתה משיג או שאתה ישן. תפלת ערבית היא בשביל להשיג (לדעת – "והאדם ידע וגו'").
כך אפשר לומר שעיקר ההתבוננות של תפלת ערבית הוא עשיית תשובה על העדר השגה, תפלת שחרית היא תשובה על העדר ההתעוררות ותפילת מנחה – תשובה על הפגם במעשה.
התעוררות השגה = 1600, מספר מושלם 40 ברבוע, וראה זה פלא, שחרית ערבית עולה בדיוק אותו מספר! כלומר, שחרית וערבית הן התעוררות והשגה – צריך לכוון מה התעוררות ומה השגה, והכרענו ששחרית היא התעוררות וערבית היא השגה.
(י"ז חשון, ע"ב)

שני צדיקים, שני רשעים ובינוני

"צדיק וטוב לו" הוא, במילים הפשוטות ביותר, צדיק שבער את הרע שבו לחלוטין ונותר בו אך ורק טוב, כמו אדם הראשון לפני החטא, שהיה כולו טוב.
"צדיק ורע לו" הוא צדיק שיש בתוכו מעט מאד רע, והוא מבערו ומשרשו, אך לא סיים עדיין את מלאכתו, לעומת הבינוני שאינו מבער את הרע, אלא רק נלחם בו.
אצל ה"צדיק ורע לו", הרע נמצא תמיד בתת-מודע והוא מטפל בו. רק בכוחו של הצדיק להגיע לתת-מודע של האדם, ולא דורשים זאת מכל אדם, אך היעד הוא "ועמך כולם צדיקים", כלומר שנזכה להיכנס כולנו, בעזרת ה', אל התת-מודע ולשרש ממנו כל מה שצריך לשרש.
"רשע וטוב לו" הוא רשע שלא רוצה מספיק לעצור את הרע שבנפשו הבהמית, וממילא גם לא מצליח בכך. לעתים מופיע אצלו הרע בלבושי הנפש – מחשבה דבור ומעשה – והוא נותן לו להשתלט עליו לזמן מסוים. לא ניחא לו לגמרי ברע. יש חלק בנפשו שמעדיף את הטוב, אך הוא אנוס ומורגל ברע ואינו יכול להשתחרר ממנו.
ה"רשע וטוב לו" מלא חרטות ואינו משלים לגמרי בנפשו ש'זהו זה'. הצד הטוב שבו מוליד אצלו כל הזמן חרטות.
ה"רשע ורע לו" הוא רשע שהשלים לגמרי עם הרע. הוא קשוח לגמרי עם דרכו הרעה. הרע לא מפריע לו, ואין לו כל חרטה על כך.
המדרגה החמישית והמאזנת כאמור את הנפש, היא מדרגת הבינוני.
("אוצר הנפש" א')

אמרת הרב

אמונה זה תוקף, סוג של חוזק – חוזק של התקשרות לדבר. מי שמאמין מאה אחוז בדבר, זה מפרה את השכל שלו בצורה הנכונה והאמיתית שיכוון לאמיתה של תורה.

***
ניתן להשיג את ספרי "אוצר הנפש" בין כל ספרי הרב גינזבורג באתר www.pnimi.org.il
אתר השיעורים של הרב יצחק גינזבורג שליט"א http://jewish-education.info/
הרשמה לקבלת העלון:  otsar.hanefesh@gmail.com
להצלחת נחמן בן תמר בכל העניינים

להורדה

תגובה אחת to “אוצר הנפש – 69 (פרשת בא תשע"ב)”

  1. כך שכל זה הוא כדאי Says:

    […] סיפור מעניין בא' העלונים האחרונים של "אוצר הנפש". […]

הוסף תגובה